#Hebrew Origin

[guiasmaternos]

Ethan: Meaning, Origin and Popularity of the Name

Discover the meaning, origin, and popularity of the name Ethan. Learn about its Biblical roots, variations, and famous people named Ethan.

IndexHow Popular is the Name Ethan?Name VariationsSimilar NamesCommon NicknamesSuggested Sibling NamesFamous People Named Ethan Ethan is a name that has seen a surge in popularity over the years, especially in English-speaking countries. This article aims to provide an in-depth look into the name Ethan, covering its origin, gender, pronunciation, and more. Origin: The name Ethan originates from…

[microvibing]

Making this was detrimental to my health

[hiddurmitzvah]

I made this print by using an old archaic photographic tecnique called cyanotype (or sun/blue print) for the phylosophical and mystical poem by Szilárd Borbély, the The Sequence of Three Secrets (A Három Titok Szekvenciája), which is a part of his series called Hasidic Sequences, where he reflects on Hasidic teachings and beliefs in literary form.

You can purchase this original and only one, signed copy through my Etsy if you like it.

Here's my english translation of the poem, below there is the hungarian original.

Taub Eizik from Kalev, a pupil of the Seer of Lublin said that there are three types of secrets in the world. One is is like this Self-Consciousness, which

that everyone carries within himself because of their previous lives. And have no idea what it is. And don't understand why hide it from others, because it is

hidden from itself too until he dies again. The second secret, is like a light hiding in the mind, nesting in the depths of the skull

until it knows the essence of speech: in the letters of writing the faint glimmer of the primordial light that has come to us from the beginning of creation

that gleams in the depths of life. When the Self begins to read a book written in human language, Finally, the third secret is that of the

one who says: I. While he sorts the stones at the beginning of the path waiting for you, already prepared the unturned stones by the entrance gate

and then reads the engraved for the greatest secret is the stone that only means the Self. And it does not say, Amen.

[fandom-geek]

vaguely fascinated by osana sov's naming choices. she chose for her daughter a name that can mean "bitter (strength)" or "lady" in two ancient languages (hebrew and aramaic) and for her son a name that means "old friend" in another ancient language (old english)

like every other golden age character has a name that's pretty normal by our standards, which tbh includes mara, then osana just names her other kid uldwyn. then again, even osana's name is either a variant of the hebrew hosanna or after an obscure and possibly fictitious old english princess-saint whose name means something along the lines of "godly solitude", so i suppose mara might be considered the odd one out

[queerprayers]

does God love me? will He be okay if I go to him, tired and weary, ready to collapse? what will happen when I do that?

Hello beloved, many months later. I'm answering you today because I want you and everyone reading this (and myself) to know the answer to this. Your questions are questions we all ask, ones that people have gone to God with for at least as long as we have stories of God's people.

Mostly today I have God's words for you (through other people), said and experienced much more deeply than I could write, but I will say what I have in my heart too. And that is that God's love is present even when we cannot feel it. God loves you not just when you are aware of this fact. And however much you question it or tear it apart or run away from it or ignore it or forget it, it is all around us and within us. Also, "God loves you" always feels incomplete to me (although it isn't)--I always want to add, take a moment to see the Trinity as Lover/Beloved/Love, see God as Love and the One who Loves and the One who is Love, because love is a verb and a noun and a state of being, and God loves us because we exist in a world in the palm of his hand. God loves you as a person, yes, please know that, and also: our existence is inseparable from the Love moving through each breath. If grief is love with nowhere to go, God is love with everywhere to go.

"Will he be okay" is such an interesting phrase but I think I know exactly what you mean. The answer is that God holds and experiences and is himself the universe, which has space for everything within you. After creating the world, God rested--holy rest is built in to our experiences. God knows and welcomes our need to rest, even commanded it. He will be more than okay--he will rejoice at your arrival, however much of a prodigal son you are, and your collapse will be into him.

What will happen? I can't promise you won't still be tired. There are so many reasons to be tired, and they won't all disappear. Many of things that most tire me are the things that are the things most worth it--the work of love, of caring about the world, of caring for myself, of putting one foot in front of the other. The evil and pain of the world drains us the more we pay attention to it--and yet we are called to do these tiring things. The more I go to God the more love I have in me and the more that care drains me--and yet. It fills me too. God is a well that will never run dry. I drink and am more satisfied and more thirsty than anything else can make me.

What will happen is you will keep caring. And keep working. And hopefully you will have enough rest to not collapse but if you do, if the world fills you with more weariness than you can stand, the One who holds the world in the palm of his hand has room for that. You will be filled with the hunger and the rest of love. A foretaste of the feast to come, when hunger and thirst will be no more.

Some words of scripture for you--may they be a moment of rest.

God is love. Whoever lives in love lives in God, and God in them. (1 John 4:16 NIV)

For I am convinced that neither death nor life, neither angels nor demons, neither the present nor the future, nor any powers, neither height nor depth, nor anything else in all creation, will be able to separate us from the love of God that is in Christ Jesus our Lord. (Romans 8:37-39 NIV)

[Elijah] went on a day's journey into the wilderness. He came to a broom bush, sat down under it and prayed that he might die. "I have had enough, LORD," he said. "Take my life; I am no better than my ancestors." Then he lay down under the bush and fell asleep. All at once an angel touched him and said, "Get up and eat." He looked around, and there by his head was some bread baked over hot coals, and a jar of water. He ate and drank and then lay down again. The angel of the LORD came back a second time and touched him and said, "Get up and eat, for the journey is too much for you." So he got up and ate and drank. Strengthened by that food, he traveled forty days and forty nights until he reached Horeb, the mountain of God. There he went into a cave and spent the night. And the word of the LORD came to him: . . . "Go out and stand on the mountain in the presence of the LORD, for the LORD is about to pass by." Then a great and powerful wind tore the mountains apart and shattered the rocks before the LORD, but the LORD was not in the wind. After the wind there was an earthquake, but the LORD was not in the earthquake. After the earthquake came a fire, but the LORD was not in the fire. And after the fire came a gentle whisper. When Elijah heard it, he pulled his cloak over his face and went out and stood at the mouth of the cave. (1 Kings 19:4-13 NIV)

This is probably my favorite Bible passage. When we collapse in the desert and ask to die, God doesn't make us get up right away. First an angel gives us food and water. And then, God is in the gentle whisper, the quiet breath. Elijah finds his purpose after resting and hears God in the quiet. May it be so for us.

. . . Jesus, tired as he was from the journey, sat down by the well. It was about noon. When a Samaritan woman came to draw water, Jesus said to her, "Will you give me a drink?" . . . "Everyone who drinks this water will be thirsty again, but whoever drinks the water I give them will never thirst. Indeed, the water I give them will become in them a spring of water welling up to eternal life." (John 4:6-7; 13 NIV)

This obviously isn't the full story (which you should definitely read if you're not familiar--this is Jesus talking with a woman Jewish people didn't associate themselves with, already knowing her, revealing himself as the Messiah to her), but I wanted you to hear Jesus tired, asking for a drink of earthly water--and also knowing that what he can give us is more than any well can provide. So, too, with rest. Jesus ate and drank and rested on this earth, while being God. He experienced weariness even though he didn't need to, so he could do it with us--while teaching the bigger picture.

And I leave you with this, which answers your question "what will happen" beautifully:

The LORD your God in your midst, the Mighty One, will save; He will rejoice over you with gladness, He will quiet you with his love, He will rejoice over you with singing. (Zephaniah 3:17 NKJV)

Go in peace. If you still carry the weariness of this ask, may it be blessed.

<3 Johanna

[gothhabiba]

the fact that Rabea Eghbariah says things such as "See Protected Natural Values Declaration (Amendment No. 2) (Judea and Samaria), 1978."

well, Mr. Eghbariah, I would love to "see" this order for myself. however you have made that completely impossible by translating the title of the law to English, giving me no indication of what the original Hebrew was, no indication of the number assigned to this law, no citation of any translated English publication of these laws, and no citation of any Hebrew publication or archive of these laws. so how, precisely, am I supposed to "see" anything. hm?

[silverskye13]

Had the thought of Joel smallishbeans hels being almost like a version of narcissus or some other Greek hero. He's tall, almost too tall, he's handsome, almost too handsome. He's often spoken about like he's a gift from the gods, but it's a death sentence. Respect turns to jealously quickly in hels after all

Hels!Joel is Junji Ito's Tomie confirmed?

No but I do really like this Narcissus/Adonis style paragon of beauty and perfection, and he is doomed to walk a fine line between needing attention to thrive, and too much attention inevitably leading to downfall. It's like when Hamlet recognizes he's in a tragedy, but he has the will to break the fourth wall and fight it. He can't fully predict how everyone else will act though, and will always have mixed success. Doomed By The Narrative vibes in a self aware character who's trying to beat the allegations.

[angel-oftheday]

The Angel of the Day is...

The Archangel Gabriel

From Hebrew Bible, the New Testament, the Quran & the Kitáb-i-Aqdas

Thank you for 50 followers!

[david-goldrock]

האל של ארפו. תרגום: דוד גולדרוק

מקור:

הקדמה

מקדשים נבנים עבור האלים. ביודעו זאת, חוואי בונה מקדש קטן כדי לראות איזה מין אל יופיע.

פרק א

א‏ָרֵפו בנה מקדש בשדה שלו, דבר צנוע, כמה אבנים ערומות ליצירת תל, ויומיים אחר כך, אל בא לגור שם.

"מקווה שאתה אל קציר," אמר ארפו, והקים מזבח ושרף שתי אלומות חיטה. "זה יהיה נחמד, אתה יודע." הוא הביט מטה אל האפר המרוח על האבן, הסלעים מונחים עקומים כולם, והשתעל וגירד את ראשו. "אני יודע שזה לא הרבה," הוא אמר, כובע הקש שלו בידיו. "אבל - אני אעשה מה שאוכל, יהיה נחמד לחשוב שיש אל שדואג לי."

למחורת הוא השאיר זוג תאנים, ביום שאחרי זה הוא השקיע 10 דקות מבוקרו ישוב לצד המקדש בתפילה. ביום השלישי, האל דיבר.

"עליך ללכת למקדש בעיר," אמר האל. קולו היה כרשרוש החיטה, כציוץ עכברי השדה בריצתם דרך העשב. "מקדש אמיתי. אחד טוב. השג לך כמה אלים אמיתיים לברכך. אני בעצמי לא חשוב במיוחד, אבל אולי אוכל לתת להם מילה טובה עליך?" הוא קטף עלה מהעץ ונאנח. "כלומר, לא להיות גס רוח, אני אוהב את המקדש הזה, הוא נוח דיו. הסגידה הייתה נחמדה. אך אתה לא יכול באמת להאמין שמשהו מזה יביא לך דבר."

"זה יותר ממה שציפיתי כשבניתי אותו," אמר ארפו, שוכב עם חרמשו ומנמיך עצמו לאדמה. "ספר לי, איזה מין אל אתה בכלל?"

"אני של עלי השלכת," הוא אמר. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך. אני אל של תריסר גוונים של כלום, שאריות המובילות לריקבון, הצצות חטופות. שינוי באוויר, ואז זה נעלם."

האל משך עוד אנחה. "אין סיבה בהערצת דבר שכזה, לא כמו מלחמה, או הקציר, או הסופה. שמור את תפילותיך עבור הדברים שמעבר לשליטתך, חוואי טוב. אתה כה זעיר בעולם, כה פגיע. עדיף להתפלל לדברים גדולים ממני."

ארפו קטף גבעול חיטה ושיטח אותו בין שיניו. "אני אוהב את סוג הסגידה הזו בסדר גמור," הוא אמר. "אז אם לא אכפת לך, אני חושב שאמשיך."

"עשה כרצונך," אמר האל, ונסוג עמוק יותר אל האבנים. "אך אל תאמר שלא הזהרתי אותך לעשות אחרת."

 ארפו היה אומר תפילה לפני עבודת הבוקר, והוא והאל בחנו את העצים בדממה. ימים עברו כך, ושבועות, ואז הסופה הגיעה, שחורה ונועזת וסוערת. היא הציפה את השדות של ארפו, טלטלה את הרעפים מגגו, הכתה את עץ הזית שלו והבעירה אותו עד אפר. ביום למחורת, ארפו ובניו הלכו בין החיטה, מצילים מה שהם יכלו. המקדש הקטן היה מפורק על כל השדה, ולכן כשעבודת היום הסתיימה, ארפו אסף את האבנים וחיבר אותן יחדיו חזרה.

"עבודה חסרת ערך" האל לחש, אך שב זוחל אל תוך המקדש בכל מקרה. ""לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותך מזה."

"נהיה בסדר," אמר ארפו. "הסופה סערה עד כלותה. נבנה מחדש. אין לי קורבן מי יודע מה להיום," הוא אמר, ופרס קצת חיטה הרוסה "אך אני חושב שמחר אחזק את היסודות של הדבר הזה, מה אתה חושב על זה?"

האל טרטר סביב במקדשו ונאנח.

שנה חלפה, ועוד אחת אחריה. המקדש נרובד בקירות של אבנים, גג מזרדים שזורים. שכניו של ארפו גחכו כשעברו על ידו. חלק מילדיהם השאירו פירות ופרחים. ואז הקציר כשל, האלים לקחו חזרה את שפעם. בשדה של ארפו החיטה צמחה צרה ושברירית. אנשים יללו וקרעו גלימותיהם, שחטו כבשים ושפכו דמם, הסתכלו על האדמה עם עיניים רדופות והלכו לישון רעבים. ארפו בא וישב לצד המקדש, הפרחים נבולים כעת, הפירות מצומקים, הצלעות של ארפו נראות על החזה שלו, ידיו עוד משקשקות, ומלמל תפילה.

"אין פה שום דבר עבורך," אמר האל, מצטופף בחשכה. "אין שום דבר שאני יכול ��עשות. שום דבר יכול להעשות." הוא רעד, וירק את מילותיו. "מהו המקדש הזה מלבד עוד עול עבורך?"

"אנחנו - " ארפו אמר, וקולו היסס. "אז זו שנה רזה," הוא אמר. "עברנו את זה בעבר, נעבור את זה שוב. אז אנחנו רעבים," הוא אמר. "עדיין יש לנו אחד את השני, לא כך? והרבה אנשים נשאו תפילה לאלים אחרים, אבל זה לא הגן עליהם מזה. לא," הוא אמר, והניד את ראשו, הוא הניח כמה גבעולי חיטה מצומקים על המזבח. "לא, אני חושב שאני אוהב את ההסדר שלנו בסדר גמור."

"יבוא גרוע מזה," אמר האל, מחללי אבניו. "ולא יהיה דבר שאוכל לעשות על מנת להצילך."

השנים חלפו, ארפו הניח יד מקומטת על מקדש האבן ובחלק מהימים בילה שם שעה, אבוד במחשבותיו עם האל.

ויום גורלי אחד, מעבר לימים כהים כיין, באה מלחמה.

ארפו בא מועד אל מקדשו כעת, ידו מוחזקת על בטנו, מושחת את האתר הקדוש בדמו. מאחוריו, שדות החיטה שלו בערו, והעצמות בערו שחורות בהם. הוא בא מזדחל על ברכיו למקדש של אבן חצובה, והאל מיהר לפגוש אותו.

"לא יכולתי להציל אותם," אמר האל, קולו ביבבה עמוקה. "אני מצטער. אני מצטער. אני כל כך כל כך מצטער." העלים נפלו בוערים מהעצים, גשם עדין ואיטי של אפר. "לא עשיתי דבר! כל השנים האלו, ולא עשיתי דבר עבורך!"

"ששש," אמר ארפו, טועם את הדם של עצמו, חזיונו מתערפל. הוא השעין את עצמו כנגד המקדש, מצח שעון על האבן בתפילה. "אמור לי," הוא מלמל "אמור לי שוב. איזה מן אל אתה?"

"אני -" אמר האל, והושיט ידו, מערסל את הראש של ארפו, ועצם את עיניו ודיבר.

"אני של עלי השלכת," הוא אמר, והעלה את תמונתם. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך." שפתי ארפו נפרדו בחיוך.

"אני אל של תריסר גוונים של כלום," הוא אמר. "עלי הכותרת בפריחה המובילות לריקבון, ההצצות החטופות. שינוי באוויר –" קולו נשבר, והוא בכה. "לפני שזה נעלם."

"יפיפיים," אמר ארפו, דמו מכתים את האבנים, חודר אל תוך הארץ. "כולם. הם כולם היו כה יפים."

והשדות בערו והעשן כמחק את השמש, כשאנשים שהיו מהלכים בלחץ ובמלחמה מדוממת סערו עוד, כשהשחקים שחררו את חרון אפם על פני הארץ, ארפו הזורע שכב במקדשו הצנוע, ראשו ממוגן על ידי האבנים, וחזר הביתה אל אלו.

פרק ב.

סורה מצאה את המקדש עם העצמות בתוכו, הגג קורס פנימה עליהן.

"הו, אל מסכן," היא אמרה, "בלי אף אחד לקבור את אחרון כוהניך." אז היא הפסיקה, כי היא הגיעה ממקום רחוק. "או שכך המתים מקבלים את כבודם פה?" האל התעורר מהרהוריו.

"שמו היה ארפו," הוא אמר, "הוא היה זורע."

סורה נרתעה, קצת, כי היא מעולם לא שמעה את קולו של אל בעבר. "כיצד אוכל לכבדו?" היא שאלה.

"קברי אותו," אמר האל, "מתחת למזבחי."

"בסדר גמור," אמרה סורה, ויצאה להביא את המעדר שלה.

"חכי," אמר האל כשהיא חזרה והחלה ללקט את העצמות מבין הזרדים השבורים ועלי השלכת. היא הניחה אותם על גליל של צמר לא צבוע, הבד היחיד שהיה לה. "חכי," אמר האל, "אני לא יכול לעשות שום דבר עבורך. אני לא אל של שום דבר שימושי."

סורה ישבה אחורה על עקביה והסתכלה אל המזבח להקשיב לאל.

"כשהסופה הגיעה והשמידה את חיטתו, לא יכולתי להציל אותה," אמר האל, "כשהקציר כשל והוא היה רעב, לא יכולתי להאכיל אותו. כשהמלחמה הגיעה," קול האל דשדש "כשהמלחמה הגיעה, לא יכולתי להגן עליו. הוא חזר מדמם מהקרב רק כדי למות בידי." סורה הסתכלה שוב על העצמות.

"אני חושבת שאתה אל של משהו מאוד שימושי," היא אמרה.

"מה?" שאל האל.

סורה הרימה בזהירות את הגולגולת אל הבד. "אתה האל של ארפו."

פרק ג.

דורות עברו. הכפר התאושש מהטרגדיות שלו—בתים נבנו מחדש, בגנים זרעו מחדש, פצעים התאחו. האיש הזקן שפעם חי על הגבעה ודיבר לאבן ולחצץ נשכח מזמן, אבל המקדש עמד בשמו. הרוב האמינו שהוא היה ריק, כי האל שגר שם מזמן שקט. ועדיין, כל העבר במקדש המתכלה הרגיש כאב בליבו, כאם מתאבל על חבר שאבד. הקור שחלחל מכניסת המקדש הוריד רוח כל עובר, והרחיק כל מבקר פוטנציאלי, מלבד הילדים הנדירים שלא שמו לב לדבר כלל שהיו משאירים קבוצות קטנות של פרחים ורודים ולבנים שקטפו מהאחו סביב.

האל ישב בביתו השליו, מביט אל עבר השביל הרחוק, להולכי רגל, סוסי עבודה וכרכרות, עלי שלכת הנופלים כגשם ומסתובבים סביב רגליים הומות. כמה זמן עבר? העולם התקדם בלעדיו, למען ידע הוא שלא היה לו עזרה לתת. העולם חייב להיות מקום אכזר, שגם האלים השימושיים עזבוהו, אם חוות יכולות להיות מוצפות, קצירים יכולים לא להניב, ובתים יכולים להישרף, הוא חשב.

הוא הגיע למסקנה שבני אנוש הם יצורים חסרי הגיון, שיתפללו לאל שלא יכול להעניק משאלות או לברכם בעושר. שיתחזקו מקדש ויביאו קורבנות בלי שום דבר בתמורה. שישתפו את חברתם ויתרגעו עם אלוהות כה חסרת פירות. שיקברו זר בלי התקווה לרווח. איזה חסד מוזר וחסר משמעות הם בזבזו עליו. אילו יצורים נפלאים, מטופשים, בעלי סגולה וחסרי תקווה היו בני האנוש.

אז הוא צבע את השקיעה עם עלים צהובים, דרבן את התולעים לרקוד באדמתם, הפריח את הגבול שבין יער לשדה עם פריחות ופירות יער, הטביל את האוויר עם קור נושך לפני בוא החורף, הבשיל את התפוחים עם נמשים אדומים ופריכים להשבר תחת השיניים השוקעות בהם, ותריסר גוונים אחרים של כלום, לזכרון האיש שפעם שבח את עבודת האל בנשימתו האחרונה.

"שלום, אל כל יופי ענו בעולם," קרא קול מוכר.

פינות עיניו הפוזלות של האל בכו אל שפתיים משורבבות. "ארפו," הוא לחש, למען קולו היה צרוד באילמות מאה שנותיו.

"אני האל של מסירות, של חסדים קטנים, של קשרים בלתי ניתנים להפסקה. אני האל של אהבה חסרת תנאים ואנוכיות, של חברויות הנשמרות לעד, ואמון," אמר ארפו, מרגיע את האחר עם כל מילה.

"זה נפלא, ארפו," הוא הגיב בין דמעות, "אני כל כך שמח עבורך—דמות עוצמתית כמוך ודאי תצטרך מקדש אדיר, התעזוב אל העיר כדי לתור אחר עוד סוגדים? אתה תהיה נערץ על כולם."

"לא," חייך ארפו.

"אף רחוק מזה, לבירה, אם כן? תודה על שביקרת כאן לפני עזיבתך."

"לא, אני לא אלך גם לשם," ארפו הניד בראשו וצחקק.

"אף רחוק מזה? אילו מטרות שאפתניות, ודאי יש לך. אין לי ספק כלל שאתה תצליח, למרות זאת," האל הזקן המשיך.

"למעשה," עצר אותו ארפו, "אשמח להשאר פה, אם תתן לי."

האל השני נדהם ללא מילים. ".... למה שתרצה לחיות פה?"

"אני האל של הקשרים הבלתי ניתנים להפסקה ושל חברויות הנשמרות לעד. ואתה האל של ארפו."

[joowee-feftynn]

I really couldn't stop thinking about it so have a sky moth but Grown

[leroibobo]

khan al-umdan (caravanserai of the columns) in acre is one of palestine's best-preserved caravanserai, a type of inn historically common across asia, north africa, the caucuses, and southern europe, especially for travelers along trade routes like the silk road. it was built in 1785 on the order of ottoman governer ahmed pasha al-jazaar (who also has a mosque named for him nearby). the clock tower was added in 1906 to celebrate the silver jubilee of sultan abdul hamid II.

khan al-umdan served as more than just an inn - due to its proximity to acre's port, it also served as a spot for merchants to store and sell wares. it also gained importance to the baha'i faith, as it served as a site where baha'ulla (founder of the religion, he was imprisoned in acre later in life) received guests, and held a baha'i school. many palestinians found refuge inside the khan during the nakba, but were later forcibly expelled and evicted up to the 1980s.

it continues to be used for events today, but not as often as it used to be. despite being a popular tourist attraction and designated as a world heritage site, the caravanserai has also been facing further neglect due to gentrification and has also been in danger of being dispossesed for quite some time now.

[akonoadham]

[unanswered-stars]

Based off of this post by @fourteentrout

While I am staunchly an Azris girly forever and I love Balthquin just think about Azriel x Balthazar.

His shadows report of the changes a young fae is making in his newly appointed garrison after being awarded the title of Oristian and how he welcomes females making the ranks of his warriors. They report how the young boys under his training are treated with kindness rather than cruelty.

He watches from the shadows as Balthazar celebrates starfall in Illyria and for the first time Azriel is able to see how deeply connected his people are to the land. He watches as Balthazar practically vibrates with joy as he flits from vendor to vendor sampling every cultural dish. The music of war drums fill the air as Illyrian’s begin shooting for the sky weaving an intricate dance among the falling stars. Any clipped females are held aloft by their sons and brothers as they toss and swirl them through the air before gently catching them again.

He watches in awe as Balthazar adorns himself with a ceremonial robe and joins a line of males and females alike as they chant their prayers to the passing stars.

His breath catches as the mischievous males eyes wander to his patch of shadows and stare a little to intensely as the songs builds and Azriel’s shadows join the many voices.

His wings have never felt so free as when he is tumbling through the sky later that night. A head of wild dark hair chasing close behind.

The world had never aligned more perfectly then when bronzed fingers grazed his own before gentle tangling against scared skin.

His listens closely as Balthazar pours his heart out about reforms in Illyria and how those placed in positions of power often hold to traditionalists beliefs and are able to smoother and strangle any voices of defiance with ease due to their position.

His heart breaks as he listens to Balthazar talk about his older brother who dreamed of being an artist but was tormented relentlessly for how useless he was and what a waste of a male for having such feminine inclinations. He watched as his brother was forced into training for the High Lord’s army and how unrecognizable his brother became. Azriel could feel the feel his guilt as he talked about how his brother came home to visit one month before the blood rite barely saying a word and when Balthazar asked if he had painted anything recently and how that haunted look in his brothers eyes nearly broke an 8 year old Balthazar. That was the last time he ever saw his brother.

He squeezes his hand in reassurance as Balthazar talked of his best friend from childhood who had taken control of her own life by ending it rather than allowing her wings to be clipped.

He simmered with rage and heartbreak as the male spoke with tears in his eyes about witnessing the execution of two males from his war band, for the sole crime of loving each other.

He spoke of a village tucked deep in the woods that is governed by women as is the only safe space for unclipped females and others like him who have been deemed as unworthy for their unnatural proclivities.

Azriel glows with pride as his male passionately describes the world he dreams for his people. The world that he has trained and fought so hard for. The world that he makes more of a reality with the dawn of each new day.

He is able to reconnect with his Illyrian heritage and finds that it was never being Illyrian that was the issue, it was being unable to move past the fact that his abusers were Illyrian. It was the fact that he hates himself so deeply that he cannot help but hate the very culture that created him.

With the passing of time Azriel found he was unable to love this male without loving the culture from which they both came and which so deeply entwined them.

Please tag me in your crackship headcanons!

[nickysfacts]

The Palestinians, like their name, have existed since ancient times!

🇵🇸🇵🇸🇵🇸

[vtuberconfessions]

Twittards are seriously trying to get people to boycott Idol for being based in Israel...

[alramps]

Lucifinil.