#חזרה

[levtov1]

חגי תשרי 96: סליחה שזלזלנו בהזדמנות לעלות הכי גבוה במציאות אנחנו צריכים #לבקש #סליחה מה#בורא, מפני שברא בנו #רצוןלקבל, ששבר והוריד אותו עד שאול תחתיות, ואז מהמדרגה התחתונה ביותר, מהמצב הנמוך ביותר ב#מציאות, הוא נותן לנו הזדמנויות לעלות עד המצב הגבוה ביותר במציאות. והכל כדי שנהיה כלולים מכל התכונות, הכוונות, המצבים, שיכולים להיות ב#בריאה, כי רק בצורה כזאת נוכל להיות דומים לו כ#נבראים. ואנחנו #מזלזלים בהזדמנויות שהוא נותן לנו, #מתעצלים ולא מרגישים ולא מבחינים בהן. ועל זה אנחנו צריכים #לבקש_סליחה, שמתקנת את ה#עצלות לשים לב, את העקשנות לא להקשיב כמו #ילדים ל#הורים. לעשות '#תשובה', #חזרה, למה שהיה לנו, ולתאר לעצמנו שאם היינו שומעים, אז כבר היינו בגובה אחר, ברמה אחרת, במצב אחר. ואנחנו נמצאים במצב הגרוע ביותר מאי פעם, כי לא מימשנו את ההזדמנויות שניתנו לנו. לכן אנחנו רוצים '#לחזור_בתשובה', לבקש סליחה, שמהיום והלאה נדע להשתמש בהזדמנויות הבאות, בצורה נכונה ושלמה ומתקדמת. #חגישתרי #חגיתשרילפיהקבלה #יוםכיפור #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #בורא #אדם_הראשון #ואהבתלרעךכמוך #העתיד #אושר #אחדות https://www.instagram.com/p/CjV65--IQmh/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[morganas-simp]

They’re back! Fuck you all they’re back.

[letaot-ze-magniv]

אבל מה קשור איראן עכשיו מהההה

[shiur-lo-chashuv]

חבר שלי: *מספר משהו מטומטם שאיזה קצינה במיל אצלנו עשתה*

אני: איזה בת זונה. איזה בת זונה

מפקדת: טוב די, זה לא במקום

אני: למה לא?

מפקדת: למה לא? קצת כבוד לאדם שמבוגר ממך!

אני:

אני: גם [חבר שלי] מבוגר ממני, זה לא אומר שאני מכבדת אותו

[gal-gabot]

בופ בופ בופ בופ מיאו בופ בופ בופ בופ

[haomnamu]

מה יש לעשות חוץ מלתקוף חזרה? אני באמת לא מבין. איך אפשר להגיב לזה בצורה אחרת? תגובה שלא תתן לצד השני בוסט של ביטחון ודחף לעשות עוד דברים כאלו?

[bnncat]

למה אישה אקראית התחילה עכשיו להקריא לי פסוקים מהתנך בתחנת אוטובוס😭😭😭 אני שונאת מקומות ציבוריים

[jewvian]

אני חושבת שיותר חשוב לשדר את ההפגנות שיש הערב בטלוויזיה מאשר......

מאסטר שף - סערת הלימון

שנות התשעים - הסוד של גידי

והראיון שיש עם צרת ההסברה לשעבר (למרות שהרגע עדכנו שבסוף הראיון איתה יעברו לשדר את מה שקורה בתל אביב)

על ערוץ 14 אני בכלל לא רוצה לדבר.

[beigale-shtuchim]

מסתכלת על פואמה קצרה שכתבתי ב7.10

וואו כמה זמן עבר וכמה הכל השתנה מאז

[michael-physicsboi]

אני בסך הכל רציתי להגיד שזה יהיה ממש מצחיק אם הייתי צריך לעשות מילואים במקום השירות הלאומי שלי כמו שעושים בצבא, איך זה הגיע לזה שאני כנראה אהיה היחיד במשפחה שיישאר להילחם על המדינה עד הסוף?

[david-goldrock]

האל של ארפו. תרגום: דוד גולדרוק

מקור:

הקדמה

מקדשים נבנים עבור האלים. ביודעו זאת, חוואי בונה מקדש קטן כדי לראות איזה מין אל יופיע.

פרק א

א‏ָרֵפו בנה מקדש בשדה שלו, דבר צנוע, כמה אבנים ערומות ליצירת תל, ויומיים אחר כך, אל בא לגור שם.

"מקווה שאתה אל קציר," אמר ארפו, והקים מזבח ושרף שתי אלומות חיטה. "זה יהיה נחמד, אתה יודע." הוא הביט מטה אל האפר המרוח על האבן, הסלעים מונחים עקומים כולם, והשתעל וגירד את ראשו. "אני יודע שזה לא הרבה," הוא אמר, כובע הקש שלו בידיו. "אבל - אני אעשה מה שאוכל, יהיה נחמד לחשוב שיש אל שדואג לי."

למחורת הוא השאיר זוג תאנים, ביום שאחרי זה הוא השקיע 10 דקות מבוקרו ישוב לצד המקדש בתפילה. ביום השלישי, האל דיבר.

"עליך ללכת למקדש בעיר," אמר האל. קולו היה כרשרוש החיטה, כציוץ עכברי השדה בריצתם דרך העשב. "מקדש אמיתי. אחד טוב. השג לך כמה אלים אמיתיים לברכך. אני בעצמי לא חשוב במיוחד, אבל אולי אוכל לתת להם מילה טובה עליך?" הוא קטף עלה מהעץ ונאנח. "כלומר, לא להיות גס רוח, אני אוהב את המקדש הזה, הוא נוח דיו. הסגידה הייתה נחמדה. אך אתה לא יכול באמת להאמין שמשהו מזה יביא לך דבר."

"זה יותר ממה שציפיתי כשבניתי אותו," אמר ארפו, שוכב עם חרמשו ומנמיך עצמו לאדמה. "ספר לי, איזה מין אל אתה בכלל?"

"אני של עלי השלכת," הוא אמר. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך. אני אל של תריסר גוונים של כלום, שאריות המובילות לריקבון, הצצות חטופות. שינוי באוויר, ואז זה נעלם."

האל משך עוד אנחה. "אין סיבה בהערצת דבר שכזה, לא כמו מלחמה, או הקציר, או הסופה. שמור את תפילותיך עבור הדברים שמעבר לשליטתך, חוואי טוב. אתה כה זעיר בעולם, כה פגיע. עדיף להתפלל לדברים גדולים ממני."

ארפו קטף גבעול חיטה ושיטח אותו בין שיניו. "אני אוהב את סוג הסגידה הזו בסדר גמור," הוא אמר. "אז אם לא אכפת לך, אני חושב שאמשיך."

"עשה כרצונך," אמר האל, ונסוג עמוק יותר אל האבנים. "אך אל תאמר שלא הזהרתי אותך לעשות אחרת."

 ארפו היה אומר תפילה לפני עבודת הבוקר, והוא והאל בחנו את העצים בדממה. ימים עברו כך, ושבועות, ואז הסופה הגיעה, שחורה ונועזת וסוערת. היא הציפה את השדות של ארפו, טלטלה את הרעפים מגגו, הכתה את עץ הזית שלו והבעירה אותו עד אפר. ביום למחורת, ארפו ובניו הלכו בין החיטה, מצילים מה שהם יכלו. המקדש הקטן היה מפורק על כל השדה, ולכן כשעבודת היום הסתיימה, ארפו אסף את האבנים וחיבר אותן יחדיו חזרה.

"עבודה חסרת ערך" האל לחש, אך שב זוחל אל תוך המקדש בכל מקרה. ""לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותך מזה."

"נהיה בסדר," אמר ארפו. "הסופה סערה עד כלותה. נבנה מחדש. אין לי קורבן מי יודע מה להיום," הוא אמר, ופרס קצת חיטה הרוסה "אך אני חושב שמחר אחזק את היסודות של הדבר הזה, מה אתה חושב על זה?"

האל טרטר סביב במקדשו ונאנח.

שנה חלפה, ועוד אחת אחריה. המקדש נרובד בקירות של אבנים, גג מזרדים שזורים. שכניו של ארפו גחכו כשעברו על ידו. חלק מילדיהם השאירו פירות ופרחים. ואז הקציר כשל, האלים לקחו חזרה את שפעם. בשדה של ארפו החיטה צמחה צרה ושברירית. אנשים יללו וקרעו גלימותיהם, שחטו כבשים ושפכו דמם, הסתכלו על האדמה עם עיניים רדופות והלכו לישון רעבים. ארפו בא וישב לצד המקדש, הפרחים נבולים כעת, הפירות מצומקים, הצלעות של ארפו נראות על החזה שלו, ידיו עוד משקשקות, ומלמל תפילה.

"אין פה שום דבר עבורך," אמר האל, מצטופף בחשכה. "אין שום דבר שאני יכול לעשות. שום דבר יכול להעשות." הוא רעד, וירק את מילותיו. "מהו המקדש הזה מלבד עוד עול עבורך?"

"אנחנו - " ארפו אמר, וקולו היסס. "אז זו שנה רזה," הוא אמר. "עברנו את זה בעבר, נעבור את זה שוב. אז אנחנו רעבים," הוא אמר. "עדיין יש לנו אחד את השני, לא כך? והרבה אנשים נשאו תפילה לאלים אחרים, אבל זה לא הגן עליהם מזה. לא," הוא אמר, והניד את ראשו, הוא הניח כמה גבעולי חיטה מצומקים על המזבח. "לא, אני חושב שאני אוהב את ההסדר שלנו בסדר גמור."

"יבוא גרוע מזה," אמר האל, מחללי אבניו. "ולא יהיה דבר שאוכל לעשות על מנת להצילך."

השנים חלפו, ארפו הניח יד מקומטת על מקדש האבן ובחלק מהימים בילה שם שעה, אבוד במחשבותיו עם האל.

ויום גורלי אחד, מעבר לימים כהים כיין, באה מלחמה.

ארפו בא מועד אל מקדשו כעת, ידו מוחזקת על בטנו, מושחת את האתר הקדוש בדמו. מאחוריו, שדות החיטה שלו בערו, והעצמות בערו שחורות בהם. הוא בא מזדחל על ברכיו למקדש של אבן חצובה, והאל מיהר לפגוש אותו.

"לא יכולתי להציל אותם," אמר האל, קולו ביבבה עמוקה. "אני מצטער. אני מצטער. אני כל כך כל כך מצטער." העלים נפלו בוערים מהעצים, גשם עדין ואיטי של אפר. "לא עשיתי דבר! כל השנים האלו, ולא עשיתי דבר עבורך!"

"ששש," אמר ארפו, טועם את הדם של עצמו, חזיונו מתערפל. הוא השעין את עצמו כנגד המקדש, מצח שעון על האבן בתפילה. "אמור לי," הוא מלמל "אמור לי שוב. איזה מן אל אתה?"

"אני -" אמר האל, והושיט ידו, מערסל את הראש של ארפו, ועצם את עיניו ודיבר.

"אני של עלי השלכת," הוא אמר, והעלה את תמונתם. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך." שפתי ארפו נפרדו בחיוך.

"אני אל של תריסר גוונים של כלום," הוא אמר. "עלי הכותרת בפריחה המובילות לריקבון, ההצצות החטופות. שינוי באוויר –" קולו נשבר, והוא בכה. "לפני שזה נעלם."

"יפיפיים," אמר ארפו, דמו מכתים את האבנים, חודר אל תוך הארץ. "כולם. הם כולם היו כה יפים."

והשדות בערו והעשן כמחק את השמש, כשאנשים שהיו מהלכים בלחץ ובמלחמה מדוממת סערו עוד, כשהשחקים שחררו את חרון אפם על פני הארץ, ארפו הזורע שכב במקדשו הצנוע, ראשו ממוגן על ידי האבנים, וחזר הביתה אל אלו.

פרק ב.

סורה מצאה את המקדש עם העצמות בתוכו, הגג קורס פנימה עליהן.

"הו, אל מסכן," היא אמרה, "בלי אף אחד לקבור את אחרון כוהניך." אז היא הפסיקה, כי היא הגיעה ממקום רחוק. "או שכך המתים מקבלים את כבודם פה?" האל התעורר מהרהוריו.

"שמו היה ארפו," הוא אמר, "הוא היה זורע."

סורה נרתעה, קצת, כי היא מעולם לא שמעה את קולו של אל בעבר. "כיצד אוכל לכבדו?" היא שאלה.

"קברי אותו," אמר האל, "מתחת למזבחי."

"בסדר גמור," אמרה סורה, ויצאה להביא את המעדר שלה.

"חכי," אמר האל כשהיא חזרה והחלה ללקט את העצמות מבין הזרדים השבורים ועלי השלכת. היא הניחה אותם על גליל של צמר לא צבוע, הבד היחיד שהיה לה. "חכי," אמר האל, "אני לא יכול לעשות שום דבר עבורך. אני לא אל של שום דבר שימושי."

סורה ישבה אחורה על עקביה והסתכלה אל המזבח להקשיב לאל.

"כשהסופה הגיעה והשמידה את חיטתו, לא יכולתי להציל אותה," אמר האל, "כשהקציר כשל והוא היה רעב, לא יכולתי להאכיל אותו. כשהמלחמה הגיעה," קול האל דשדש "כשהמלחמה הגיעה, לא יכו��תי להגן עליו. הוא חזר מדמם מהקרב רק כדי למות בידי." סורה הסתכלה שוב על העצמות.

"אני חושבת שאתה אל של משהו מאוד שימושי," היא אמרה.

"מה?" שאל האל.

סורה הרימה בזהירות את הגולגולת אל הבד. "אתה האל של ארפו."

פרק ג.

דורות עברו. הכפר התאושש מהטרגדיות שלו—בתים נבנו מחדש, בגנים זרעו מחדש, פצעים התאחו. האיש הזקן שפעם חי על הגבעה ודיבר לאבן ולחצץ נשכח מזמן, אבל המקדש עמד בשמו. הרוב האמינו שהוא היה ריק, כי האל שגר שם מזמן שקט. ועדיין, כל העבר במקדש המתכלה הרגיש כאב בליבו, כאם מתאבל על חבר שאבד. הקור שחלחל מכניסת המקדש הוריד רוח כל עובר, והרחיק כל מבקר פוטנציאלי, מלבד הילדים הנדירים שלא שמו לב לדבר כלל שהיו משאירים קבוצות קטנות של פרחים ורודים ולבנים שקטפו מהאחו סביב.

האל ישב בביתו השליו, מביט אל עבר השביל הרחוק, להולכי רגל, סוסי עבודה וכרכרות, עלי שלכת הנופלים כגשם ומסתובבים סביב רגליים הומות. כמה זמן עבר? העולם התקדם בלעדיו, למען ידע הוא שלא היה לו עזרה לתת. העולם חייב להיות מקום אכזר, שגם האלים השימושיים עזבוהו, אם חוות יכולות להיות מוצפות, קצירים יכולים לא להניב, ובתים יכולים להישרף, הוא חשב.

הוא הגיע למסקנה שבני אנוש הם יצורים חסרי הגיון, שיתפללו לאל שלא יכול להעניק משאלות או לברכם בעושר. שיתחזקו מקדש ויביאו קורבנות בלי שום דבר בתמורה. שישתפו את חברתם ויתרגעו עם אלוהות כה חסרת פירות. שיקברו זר בלי התקווה לרווח. איזה חסד מוזר וחסר משמעות הם בזבזו עליו. אילו יצורים נפלאים, מטופשים, בעלי סגולה וחסרי תקווה היו בני האנוש.

אז הוא צבע את השקיעה עם עלים צהובים, דרבן את התולעים לרקוד באדמתם, הפריח את הגבול שבין יער לשדה עם פריחות ופירות יער, הטביל את האוויר עם קור נושך לפני בוא החורף, הבשיל את התפוחים עם נמשים אדומים ופריכים להשבר תחת השיניים השוקעות בהם, ותריסר גוונים אחרים של כלום, לזכרון האיש שפעם שבח את עבודת האל בנשימתו האחרונה.

"שלום, אל כל יופי ענו בעולם," קרא קול מוכר.

פינות עיניו הפוזלות של האל בכו אל שפתיים משורבבות. "ארפו," הוא לחש, למען קולו היה צרוד באילמות מאה שנותיו.

"אני האל של מסירות, של חסדים קטנים, של קשרים בלתי ניתנים להפסקה. אני האל של אהבה חסרת תנאים ואנוכיות, של חברויות הנשמרות לעד, ואמון," אמר ארפו, מרגיע את האחר עם כל מילה.

"זה נפלא, ארפו," הוא הגיב בין דמעות, "אני כל כך שמח עבורך—דמות עוצמתית כמוך ודאי תצטרך מקדש אדיר, התעזוב אל העיר כדי לתור אחר עוד סוגדים? אתה תהיה נערץ על כולם."

"לא," חייך ארפו.

"אף רחוק מזה, לבירה, אם כן? תודה על שביקרת כאן לפני עזיבתך."

"לא, אני לא אלך גם לשם," ארפו הניד בראשו וצחקק.

"אף רחוק מזה? אילו מטרות שאפתניות, ודאי יש לך. אין לי ספק כלל שאתה תצליח, למרות זאת," האל הזקן המשיך.

"למעשה," עצר אותו ארפו, "אשמח להשאר פה, אם תתן לי."

האל השני נדהם ללא מילים. ".... למה שתרצה לחיות פה?"

"אני האל של הקשרים הבלתי ניתנים להפסקה ושל חברויות הנשמרות לעד. ואתה האל של ארפו."

[barib-yariel]

תודה על קיומך כבלוג הכי מצחיק בטאמבלר, לגמרי עשית לי את הנסיעה חזרה מהמילואים (יעני התפוצצתי מצחוק ברכבת)

גאה לממש את הערך העליון ברוח צהל: מחויבות לדאחקה

[zot-ima-shelcha]

מעולם לא שנאתי את טמבלר יותר מהיום.

אני לא בלוג פוליטי. מעולם לא הייתי כזה, בימים הכי קשים של כל המבצעים הקודמים עם השמות המונפצים שלהם אני הייתי פה, lurking ולא עושה הרבה. האתר הזה היה לי לנחת ברגעים קשים מאוד.

לא עוד.

כל מה שראיתי כאן מהרגע שנכנסתי זה חגיגות, על רצח, על טבח, על חטיפות של ילדים ועל ביזוי גופות.

אני רוצה לקחת את כל הדגנרטים האלה ולהכריח אותם לראות מה באמת קורה פה, אני רוצה לשלוח להם את כל הסירטונים שאני הייתי חייבת לראות, הסרטונים המזעזעים מלאי הגופות שבהם אני מחפשת את החברים שלי שעדין נעדרים. הסרטונים שאני רואה ותוהה לעצמי אם לחברים שלי עדיף להיות מתים או חטופים.

אני האמנתי פעם שעם ההסברה הנכונה הכל אפשרי.

אני כבר לא מאמינה בזה. כל מה שאני רואה פה זאת שנאה, שנאה טהורה והדוקה כנגד יהודים בשל היותם יהודים. נמאס לי להילחם את המלחמה הזאת. אני עסוקה מידי בלנסות לא לבכות.

את הפוסט הזה כתבתי בעברית ואני עדין תוהה אם אני רוצה לעשות לו גרסה אנגלית כי באמת שאין לי כוח כבר.

לכל אותם האנשים שרוקדים להם ברחובות עם גופות אחיי ואחיותי אני מקווה שתשרפו חיים, אני מתפללת יום יום שאתם וכל מי שאהבתם בחייכם תסבלו על יומכם האחרון, שתתחננו על חייכם כמו אותם חפי פשע שאתם עזרתם לרצוח.

ולאלה שרוקדים ברשתות החברתיות ומהללים את הרצח, אני מקווה שלא תראו יום מאושר עוד בחייכם, שיימתירו עליכם מלמעלה מזל רע וקללות. שכל חייכם מיום זה ועד עולם לא תוכלו עוד לקום ולחיות בשלווה, שתחיו בפחד בכל רגע בחייכם, ושביומכם האחרון תאכלו חזרה את החרא שאתם יורקים פה.

[ashenpumpkin]

אתמול בערב הייתי בטקס בכיכר החטופים לא יכולתי לראות את הטקס של הממשלת חורבן שלנו עמדתי שם, עם המשפחה שלי, מוקף באלפי אנשים ושמעתי סיפור אחרי סיפור אחרי סיפור משורדים, ממשפחות שקולות, ופתאום כל הצער של יום הזיכרון פגע בי משהו שבעזרת הרבה אסקפיזם הצלחתי להתחמק במהלך היום פגע בי כמו אגרוף לבטן והרגשתי דמעות עומדות לי בעיניים ושרף לי בגרון. ונזכרתי במיוחד בעמית מן ז"ל, פרמדיקית שהצילה אנשים וטיפלה בהם במרפאה בקיבוץ בארי בשביעי לאוקטובר, עד השניות האחרונות בהן פרצו המחבלים למרפאה. מישהי בערך בגילי שהראתה יותר אומץ וגבורה משאי פעם היו לי והייתי כל כך אסיר תודה שכל המשפחה שלי שם איתי והייתי פתאום כלכך מלא זעם על הממשלה החוויה השאירה אותי מרגיש נא, חשוף, כמו פצע שממנו נתלש הגלד ובדרך חזרה הביתה ולראות אנשים חוגגים ובמסיבות ולשאול את עצמי מצד אחד בזעם איך הם מעיזים? על מה יש לחגוג? למה אנחנו מרימים את הדגל חזרה למלוא התורן? ומצד שני, איזושהי הבנה שרק בעזרת דברים כאלו, נוכל להתאחד אולי, ולהביא אותם חזרה אבל אני לא יכולתי לחגוג, לא לשמוח, לא לעשות על האש ולא כלום ישבתי בבית, וחשבתי לעצמי על החטופים שאוכלים את החצי פיתה המסכנה שלהם במנהרה, ועל הילדים בארץ שאוכלים פיתה מלאה שיפודים טריים בפארק.

[evilidiottierdcat]

אני נשבעת שההסברה של החמאס זה לא ההסברה, זה ליטרלי gaslight בצורתו הטהורה ביותר וגילוף היסטוריה. הם מפיצים כלכך הרבה שקרים וקוראים לנו שטופי מוח בזמן שלנו יש הוכחות אמינות, להם? פוסטים של אנשים שזה סוד פתוח שהם אנטישמים ומפיצים פייק ניוז, שלא לדבר על האחיות חדיד שסליחה הם פלסטיניות כמו שאני חד קרן, או מיה קליפה, שחקנית פרומו שאסור לה להיכנס ללבנון, המדינה שלה, וזה רק קצה הכפית.

לצערנו ה"הסברה" שלהם עובדת, אני מנסה להבין איך אני התווכחתי עם נשים פמנסיטיות שמכחישות לי שנאנסו נשים ב7 לאוקטובר, להטבים שטוענים שפינק ווש זאת מילה שהומצאה כידי לתאר את ישראל, יהודים שתומכים בפלסטין ולא מוכנים להקשיב לעובדות ולגנות את ה7 באוקטובר, וכלכך הרבה אנשים שממציאים לי דברים מפגרים כמו חירטוט על עצי זית ואם ישראל לא יכולה להתקיים בלי אלימות אז כנראה שלא מגיע לנו להתקיים (מבוסס על סיפור אמיתי) שלא לדבר על האידיוט שאמר לי שהוא לא עומד לקרוא את כל השיט שכתבתי עם הוכחות והפרות של כל שקר קטן שהוא אמר לי בגלל שאני ציונית. ואז אגב האידיוט קרה לי שטופת מוח.

אני מנסה להבין איך בדיוק הם יכלו לבצע טבח בקנה מידה נוראי, הטבח הכי גדול שנעשה נגד היהודים אי פעם, ואנשים סותמים. אנשים סתמו שבוע שבועיים, ואז התחילו לצעת על ישראל, סליחה אבל אם נשארתם בשקט שטבחו 1400 ישראלים תשארו בשקט שישראל נלחמת חזרה.

מעניין אגב שעכשיו הם בשקט אחרי שיותר משובעיים הם מתחננים להפסקת אש, למה? כי הם לא יכולים לדבר עליה בלי להזכיר את החטופים שהם מעל לחודש מכחישים שקיימים.

[letaot-ze-magniv]

איכסה יש לי תומכי טרור בדאשבורד

אשכרה אנשים שמצדיקים את החמאס כרגע. החמאס חטפו אזרחים וילדים ואנשים מגינים עליהם. למה… למה שמאלני אינטרנט הם כאלה.

הייתי מאחל להם לחוות מלחמה בחיים שלהם אבל לאף אחד לא מגיע לעבור את זה. בכנות אני בעיקר מקנא בבורות שלהם, בטח כיף לא לדעת איך זה לפחד על חיים של חברים ומשפחה. וגם בזה שהם יכולים להינות מראיית עולם של ילד קטן בזמן שאני חייב להתמודד עם ניואנס.

בכל אופן, זמנים כאלה מגלים לנו מי אנחנו בפנים. אני בוחר להמשיך ולהאמין שרובם המוחלט של בני אדם הם טובים ביסודם. רובם המוחלט של בני אדם רוצים את הטוב ביותר עבורם וע��ור יקיריהם. רובם המוחלט של בני אדם היה בוחר בשלום. ואולי היה הרבה יותר פשוט עבורי להצטרף לקריאות לשטח את עזה, אבל אסור לשכוח שגם שם, בדיוק כמו פה, יש חפים מפשע בלי השפעה על ההחלטות של החמאס. כל אדם הוא עולם ומלואו, ובחיים אחרים אלה יכלו להיות החברים והמשפחה שלכם. ברור שצריך לתקוף חזרה את חמאס, זה ארגון טרור מתועב שמבצע פשעי מלחמה על ימין ועל שמאל. אבל אסור לאבד את המצפון שלנו כשאנחנו עושים את זה.