#חזרה

[morganas-simp]

They’re back! Fuck you all they’re back.

[hapizmon-ze-numa-numa-hey]

דמיינו לעצמכם את השחרור של צימר. היא לא מאלה שמשקיעות הרבה - קצת חטיפים ושתייה מהשקם, חגו (שתמיד העריכה את זה שצימר לא דופקת חשבון לאף אחד) מסדרת לה מהאפסנאות חד"פים, שולחן מתקפל וארגז קרמבו וקורצת לה. כולם מתכנסים - כולל ספיר שכבר משוחררת ובאה לשחרור של החברה הכי טובה שלה מצהל, וכפיר שבינה לבין ויסלר לא יודע איפה לקבור את עצמו (מזלו שדורין לא שם גם כן, למרות שבכנות, לאף אחת מהן לא אכפת ממנו). וצימר מתחילה כמובן בלהתלונן על הכל - על זה שאלה היו השנתיים הכי ארוכות בחיים שלה, שהיא שונאת טירונים, שכל החול מדכא אותה, שהיא לא תתגעגע ללהיסחב עם נשק - אבל גם שהיא פגשה פה את האנשים הכי טובים שהיא הכירה בחיים שלה.

ושלושת הר' מנסות לשכנע אותה לעשות מלא תמונות לפני הגזירה בכל הפוזות האפשריות אבל לצימר אין כוח לזה (למרות שהיא כן רוצה כמה תמונות חמודות, אז היא נותנת להן לביים אותה דקה עד שנמאס לה). ואז היא גוזרת וכולם צוהלים וצימר מרגישה גל של הקלה ודקירה קטנה בלב בו זמנית, ופתאום העולם נראה פשוט יותר.

מייקי יהיה הראשון לבוא לחבק אותה, ואחריו ספיר ויוגב וצליל (חיבוק קצר וקצת מוזר) וכל שאר האנשים. נועה תהנהן אליה ותחייך את החיוך הקטן שלה (אבל אחר כך תאזור אומץ ותיקח את אור לצד ותגיד לה שהיא גאה בדרך שהיא עשתה ושמחה שהיא הייתה חיילת שלה. צימר תחייך ותמשוך אותה לחיבוק, ונועה לא תדע איך להגיב בהתחלה, אבל אחרי כמה רגעים תתאפס ותחבק אותה בחזרה). וכשטולי באה לחבק אותה, צימר פשוט תופסת אותה ומנשקת אותה מול כולם (בסופש, כשטולי באה לצימר בפעם הראשונה והן מתכרבלות על הספה, טולי שואלת אותה למה היא עשתה את זה. צימר מושכת בכתפיים ואומרת ש"אני כבר משוחררת, אין בזה שום דבר לא חוקי שיפגע בך", וטולי לא עונה אלא רק מנשקת את המצח שלה). טולי קצת מופתעת בהתחלה אבל זורמת עם הרגע, וכשהן מתנתקות הרוב מחייכים, חלק (=חגו) מריעים, ויוגב מרים את הראש מהחטיפים לראות מה הוא פספס. כמעט כולם כבר יודעים עליהן, כמובן (חוץ מכפיר כי יש לו מנעד רגשי של כפית), אבל זה לא משנה.

אור צימרמן סוף סוף מרגישה כמו עצמה.

[letaot-ze-magniv]

אבל מה קשור איראן עכשיו מהההה

[shiur-lo-chashuv]

חבר שלי: *מספר משהו מטומטם שאיזה קצינה במיל אצלנו עשתה*

אני: איזה בת זונה. איזה בת זונה

מפקדת: טוב די, זה לא במקום

אני: למה לא?

מפקדת: למה לא? קצת כבוד לאדם שמבוגר ממך!

אני:

אני: גם [חבר שלי] מבוגר ממני, זה לא אומר שאני מכבדת אותו

[gal-gabot]

בופ בופ בופ בופ מיאו בופ בופ בופ בופ

[haomnamu]

מה יש לעשות חוץ מלתקוף חזרה? אני באמת לא מבין. איך אפשר להגיב לזה בצורה אחרת? תגובה שלא תתן לצד השני בוסט של ביטחון ודחף לעשות עוד דברים כא��ו?

[bnncat]

למה אישה אקראית התחילה עכשיו להקריא לי פסוקים מהתנך בתחנת אוטובוס😭😭😭 אני שונאת מקומות ציבוריים

[jewvian]

אני חושבת שיותר חשוב לשדר את ההפגנות שיש הערב בטלוויזיה מאשר......

מאסטר שף - סערת הלימון

שנות התשעים - הסוד של גידי

והראיון שיש עם צרת ההסברה לשעבר (למרות שהרגע עדכנו שבסוף הראיון איתה יעברו לשדר את מה שקורה בתל אביב)

על ערוץ 14 אני בכלל לא רוצה לדבר.

[brother-israel]

הכנת מתנות ממותגות לילדים בעזרת מכונת הסריקה והחיתוך ScanNCut מבית broth...

[beigale-shtuchim]

מסתכלת על פואמה קצרה שכתבתי ב7.10

וואו כמה זמן עבר וכמה הכל השתנה מאז

[eshcolit-sgula]

ירושלים ��כי כוסית בפער סורייייייי ואני גם אסביר על ערים אחרות למה לא:

תל אביב מאוד פאקאבל אבל זה כי היא די זונה

לחיפה אין סקס אפיל ומי שחושב שכן טועה

ראשון נותנת וייב של ילד בן 13 עם ביטחון עצמי של שפם בר מצווה

פתח תקווה לא קיימת, היא דוגמנית אינסטגרם שפותחה בAI

אני אפילו לא אסביר את נתניה ובני ברק

אשדוד ובאר שבע peaked in high school

וחולון עיר הילדים וזה בכלל פרובלמטי שהיא אופציה👀

[michael-physicsboi]

אני בסך הכל רציתי להגיד שזה יהיה ממש מצחיק אם הייתי צריך לעשות מילואים במקום השירות הלאומי שלי כמו שעושים בצבא, איך זה הגיע לזה שאני כנראה אהיה היחיד במשפחה שיישאר להילחם על המדינה עד הסוף?

[cavalierzee]

Patients At Al-Aqsa Hospital Burnt Alive

Patients connected to IVs were engulfed in flames.

Remember one year ago when there was international outcry at the thought that Israeli missiles may have landed in a hospital courtyard?

It’s a testament to how far the goalposts have moved and how desensitized we’ve become to the horror that they’re now straight up burning patients connected to IVs, make zero effort to cover it up and it barely makes a blip. (Arnaud Bertrand).

ממשלה ששורפת ילדים, צבא ששורף ילדים אין מחילה, אין דרך חזרה גזרנו את גורלנו בדברי הימים

A government that burns children, an army that burns children There is no forgiveness, there is no way back We decided our fate in the chronicles. (Ariel Bernstein)

His name was Shaaban. He was loved by his family and friends, a memorizer of the Quran. He’s named after the month that in the Islamic tradition is referred to as the forgotten month. Let him never be forgotten. (Dr. Omar Sileiman)

[david-goldrock]

האל של ארפו. תרגום: דוד גולדרוק

מקור:

הקדמה

מקדשים נבנים עבור האלים. ביודעו זאת, חוואי בונה מקדש קטן כדי לראות איזה מין אל יופיע.

פרק א

א‏ָרֵפו בנה מקדש בשדה שלו, דבר צנוע, כמה אבנים ערומות ליצירת תל, ויומיים אחר כך, אל בא לגור שם.

"מקווה שאתה אל קציר," אמר ארפו, והקים מזבח ושרף שתי אלומות חיטה. "זה יהיה נחמד, אתה יודע." הוא הביט מטה אל האפר המרוח על האבן, הסלעים מונחים עקומים כולם, והשתעל וגירד את ראשו. "אני יודע שזה לא הרבה," הוא אמר, כובע הקש שלו בידיו. "אבל - אני אעשה מה שאוכל, יהיה נחמד לחשוב שיש אל שדואג לי."

למחורת הוא השאיר זוג תאנים, ביום שאחרי זה הוא השקיע 10 דקות מבוקרו ישוב לצד המקדש בתפילה. ביום השלישי, האל דיבר.

"עליך ללכת למקדש בעיר," אמר האל. קולו היה כרשרוש החיטה, כציוץ עכברי השדה בריצתם דרך העשב. "מקדש אמיתי. אחד טוב. השג לך כמה אלים אמיתיים לברכך. אני בעצמי לא חשוב במיוחד, אבל אולי אוכל לתת להם מילה טובה עליך?" הוא קטף עלה מהעץ ונאנח. "כלומר, לא להיות גס רוח, אני אוהב את המקדש הזה, הוא נוח דיו. הסגידה הייתה נחמדה. אך אתה לא יכול באמת להאמין שמשהו מזה יביא לך דבר."

"זה יותר ממה שציפיתי כשבניתי אותו," אמר ארפו, שוכב עם חרמשו ומנמיך עצמו לאדמה. "ספר לי, איזה מין אל אתה בכלל?"

"אני של עלי השלכת," הוא אמר. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך. אני אל של תריסר גוונים של כלום, שאריות המובילות לריקבון, הצצות חטופות. שינוי באוויר, ואז זה נעלם."

האל משך עוד אנחה. "אין סיבה בהערצת דבר שכזה, לא כמו מלחמה, או הקציר, או הסופה. שמור את תפילותיך עבור הדברים שמעבר לשליטתך, חוואי טוב. אתה כה זעיר בעולם, כה פגיע. עדיף להתפלל לדברים גדולים ממני."

ארפו קטף גבעול חיטה ושיטח אותו בין שיניו. "אני אוהב את סוג הסגידה הזו בסדר גמור," הוא אמר. "אז אם לא אכפת לך, אני חושב שאמשיך."

"עשה כרצונך," אמר האל, ונסוג עמוק יותר אל האבנים. "אך אל תאמר שלא הזהרתי אותך לעשות אחרת."

 ארפו היה אומר תפילה לפני עבודת הבוקר, והוא והאל בחנו את העצים בדממה. ימים עברו כך, ושבועות, ואז הסופה הגיעה, שחורה ונועזת וסוערת. היא הציפה את השדות של ארפו, טלטלה את הרעפים מגגו, הכתה את עץ הזית שלו והבעירה אותו עד אפר. ביום למחורת, ארפו ובניו הלכו בין החיטה, מצילים מה שהם יכלו. המקדש הקטן היה מפורק על כל השדה, ולכן כשעבודת היום הסתיימה, ארפו אסף את האבנים וחיבר אותן יחדיו חזרה.

"עבודה חסרת ערך" האל לחש, אך שב זוחל אל תוך המקדש בכל מקרה. ""לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותך מזה."

"נהיה בסדר," אמר ארפו. "הסופה סערה עד כלותה. נבנה מחדש. אין לי קורבן מי יודע מה להיום," הוא אמר, ופרס קצת חיטה הרוסה "אך אני חושב שמחר אחזק את היסודות של הדבר הזה, מה אתה חושב על זה?"

האל טרטר סביב במקדשו ונאנח.

שנה חלפה, ועוד אחת אחריה. המקדש נרובד בקירות של אבנים, גג מזרדים שזורים. שכניו של ארפו גחכו כשעברו על ידו. חלק מילדיהם השאירו פירות ופרחים. ואז הקציר כשל, האלים לקחו חזרה את שפעם. בשדה של ארפו החיטה צמחה צרה ושברירית. אנשים יללו וקרעו גלימותיהם, שחטו כבשים ושפכו דמם, הסתכלו על האדמה עם עיניים רדופות והלכו לישון רעבים. ארפו בא וישב לצד המקדש, הפרחים נבולים כעת, הפירות מצומקים, הצלעות של ארפו נראות על החזה שלו, ידיו עוד משקשקות, ומלמל תפילה.

"אין פה שום דבר עבורך," אמר האל, מצטופף בחשכה. "אין שום דבר שאני יכול לעשות. שום דבר יכול להעשות." הוא רעד, וירק את מילותיו. "מהו המקדש הזה מלבד עוד עול עבורך?"

"אנחנו - " ארפו אמר, וקולו היסס. "אז זו שנה רזה," הוא אמר. "עברנו את זה בעבר, נעבור את זה שוב. אז אנחנו רעבים," הוא אמר. "עדיין יש לנו אחד את השני, לא כך? והרבה אנשים נשאו תפילה לאלים אחרים, אבל זה לא הגן עליהם מזה. לא," הוא אמר, והניד את ראשו, הוא הניח כמה גבעולי חיטה מצומקים על המזבח. "לא, אני חושב שאני אוהב את ההסדר שלנו בסדר גמור."

"יבוא גרוע מזה," אמר האל, מחללי אבניו. "ולא יהיה דבר שאוכל לעשות על מנת להצילך."

השנים חלפו, ארפו הניח יד מקומטת על מקדש האבן ובחלק מהימים בילה שם שעה, אבוד במחשבותיו עם האל.

ויום גורלי אחד, מעבר לימים כהים כיין, באה מלחמה.

ארפו בא מועד אל מקדשו כעת, ידו מוחזקת על בטנו, מושחת את האתר הקדוש בדמו. מאחוריו, שדות החיטה שלו בערו, והעצמות בערו שחורות בהם. הוא בא מזדחל על ברכיו למקדש של אבן חצובה, והאל מיהר לפגוש אותו.

"לא יכולתי להציל אותם," אמר האל, קולו ביבבה עמוקה. "אני מצטער. אני מצטער. אני כל כך כל כך מצטער." העלים נפלו בוערים מהעצים, גשם עדין ואיטי של אפר. "לא עשיתי דבר! כל השנים האלו, ולא עשיתי דבר עבורך!"

"ששש," אמר ארפו, טועם את הדם של עצמו, חזיונו מתערפל. הוא השעין את עצמו כנגד המקדש, מצח שעון על האבן בתפילה. "אמור לי," הוא מלמל "אמור לי שוב. איזה מן אל אתה?"

"אני -" אמר האל, והושיט ידו, מערסל את הראש של ארפו, ועצם את עיניו ודיבר.

"אני של עלי השלכת," הוא אמר, והעלה את תמונתם. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך." שפתי ארפו נפרדו בחיוך.

"אני אל של תריסר גוונים של כלום," הוא אמר. "עלי הכותרת בפריחה המובילות לריקבון, ההצצות החטופות. שינוי באוויר –" קולו נשבר, והוא בכה. "לפני שזה נעלם."

"יפיפיים," אמר ארפו, דמו מכתים את האבנים, חודר אל תוך הארץ. "כולם. הם כולם היו כה יפים."

והשדות בערו והעשן כמחק את השמש, כשאנשים שהיו מהלכים בלחץ ובמלחמה מדוממת סערו עוד, כשהשחקים שחררו את חרון אפם על פני הארץ, ארפו הזורע שכב במקדשו הצנוע, ראשו ממוגן על ידי האבנים, וחזר הביתה אל אלו.

פר�� ב.

סורה מצאה את המקדש עם העצמות בתוכו, הגג קורס פנימה עליהן.

"הו, אל מסכן," היא אמרה, "בלי אף אחד לקבו�� את אחרון כוהניך." אז היא הפסיקה, כי היא הגיעה ממקום רחוק. "או שכך המתים מקבלים את כבודם פה?" האל התעורר מהרהוריו.

"שמו היה ארפו," הוא אמר, "הוא היה זורע."

סורה נרתעה, קצת, כי היא מעולם לא שמעה את קולו של אל בעבר. "כיצד אוכל לכבדו?" היא שאלה.

"קברי אותו," אמר האל, "מתחת למזבחי."

"בסדר גמור," אמרה סורה, ויצאה להביא את המעדר שלה.

"חכי," אמר האל כשהיא חזרה והחלה ללקט את העצמות מבין הזרדים השבורים ועלי השלכת. היא הניחה אותם על גליל של צמר לא צבוע, הבד היחיד שהיה לה. "חכי," אמר האל, "אני לא יכול לעשות שום דבר עבורך. אני לא אל של שום דבר שימושי."

סורה ישבה אחורה על עקביה והסתכלה אל המזבח להקשיב לאל.

"כשהסופה הגיעה והשמידה את חיטתו, לא יכולתי להציל אותה," אמר האל, "כשהקציר כשל והוא היה רעב, לא יכולתי להאכיל אותו. כשהמלחמה הגיעה," קול האל דשדש "כשהמלחמה הגיעה, לא יכולתי להגן עליו. הוא חזר מדמם מהקרב רק כדי למות בידי." סורה הסתכלה שוב על העצמות.

"אני חושבת שאתה אל של משהו מאוד שימושי," היא אמרה.

"מה?" שאל האל.

סורה הרימה בזהירות את הגולגולת אל הבד. "אתה האל של ארפו."

פרק ג.

דורות עברו. הכפר התאושש מהטרגדיות שלו—בתים נבנו מחדש, בגנים זרעו מחדש, פצעים התאחו. האיש הזקן שפעם חי על הגבעה ודיבר לאבן ולחצץ נשכח מזמן, אבל המקדש עמד בשמו. הרוב האמינו שהוא היה ריק, כי האל שגר שם מזמן שקט. ועדיין, כל העבר במקדש המתכלה הרגיש כאב בליבו, כאם מתאבל על חבר שאבד. הקור שחלחל מכניסת המקדש הוריד רוח כל עובר, והרחיק כל מבקר פוטנציאלי, מלבד הילדים הנדירים שלא שמו לב לדבר כלל שהיו משאירים קבוצות קטנות של פרחים ורודים ולבנים שקטפו מהאחו סביב.

האל ישב בביתו השליו, מביט אל עבר השביל הרחוק, להולכי רגל, סוסי עבודה וכרכרות, עלי שלכת הנופלים כגשם ומסתובבים סביב רגליים הומות. כמה זמן עבר? העולם התקדם בלעדיו, למען ידע הוא שלא היה לו עזרה לתת. העולם חייב להיות מקום אכזר, שגם האלים השימושיים עזבוהו, אם חוות יכולות להיות מוצפות, קצירים יכולים לא להניב, ובתים יכולים להישרף, הוא חשב.

הוא הגיע למסקנה שבני אנוש הם יצורים חסרי הגיון, שיתפללו לאל שלא יכול להעניק משאלות או לברכם בעושר. שיתחזקו מקדש ויביאו קורבנות בלי שום דבר בתמורה. שישתפו את חברתם ויתרגעו עם אלוהות כה חסרת פירות. שיקברו זר בלי התקווה לרווח. איזה חסד מוזר וחסר משמעות הם בזבזו עליו. אילו יצורים נפלאים, מטופשים, בעלי סגולה וחסרי תקווה היו ��ני האנוש.

אז הוא צבע את השקיעה עם עלים צהובים, דרבן את התולעים לרקוד באדמתם, הפריח את הגבול שבין יער לשדה עם פריחות ופירות יער, הטביל את האוויר עם קור נושך לפני בוא החורף, הבשיל את התפוחים עם נמשים אדומים ופריכים להשבר תחת השיניים השוקעות בהם, ותריסר גוונים אחרים של כלום, לזכרון האיש שפעם שבח את עבודת האל בנשימתו האחרונה.

"שלום, אל כל יופי ענו בעולם," קרא קול מוכר.

פינות עיניו הפוזלות של האל בכו אל שפתיים משורבבות. "ארפו," הוא לחש, למען קולו היה צרוד באילמות מאה שנותיו.

"אני האל של מסירות, של חסדים קטנים, של קשרים בלתי ניתנים להפסקה. אני האל של אהבה חסרת תנאים ואנוכיות, של חברויות הנשמרות לעד, ואמון," אמר ארפו, מרגיע את האחר עם כל מילה.

"זה נפלא, ארפו," הוא הגיב בין דמעות, "אני כל כך שמח עבורך—דמות עוצמתית כמוך ודאי תצטרך מקדש אדיר, התעזוב אל העיר כדי לתור אחר עוד סוגדים? אתה תהיה נערץ על כולם."

"לא," חייך ארפו.

"אף רחוק מזה, לבירה, אם כן? תודה על שביקרת כאן לפני עזיבתך."

"לא, אני לא אלך גם לשם," ארפו הניד בראשו וצחקק.

"אף רחוק מזה? אילו מטרות שאפתניות, ודאי יש לך. אין לי ספק כלל שאתה תצליח, למרות זאת," האל הזקן המשיך.

"למעשה," עצר אותו ארפו, "אשמח להשאר פה, אם תתן לי."

האל השני נדהם ללא מילים. ".... למה שתרצה לחיות פה?"

"אני האל של הקשרים הבלתי ניתנים להפסקה ושל חברויות הנשמרות לעד. ואתה האל של ארפו."

[mexashepot]

יש משהו מחמיא בזה שאישה שגם בקטע של נשים מחמיאה לך על זה שיש לך חזה יפה כשלה בעצמה יש חזה יפה

[barib-yariel]

תודה על קיומך כבלוג הכי מצחיק בטאמבלר, לגמרי עשית לי את הנסיעה חזרה מהמילואים (יעני התפוצצתי מצחוק ברכבת)

גאה לממש את הערך העליון ברוח צהל: מחויבות לדאחקה