#הם חזרו

[morganas-simp]

They’re back! Fuck you all they’re back.

[jewvian]

יום חזרה מפגרה שמח לכנסת שלנו!! מקווה שגם המושב הזה יהיה פורה ומוצלח כמו הקודם!!! נתראה בפגרה הבאה!!! 😘

[who-peed-in-your-cheerios]

איך שנה עברה? אני רוצה לצרוח, עדיין אין מילים, עדיין אנחנו בתוך הטראומה, עדיין הם לא חזרו. אין סוף, וכנראה לעולם לא יהיה מילים שיכולו לתאר הסיוט הזה וכל מה שהגיע עם זה.

[meayefet]

מתנצלת שאני כותבת דעות יותר משאני מאיירת בימים אלה אבל הנה עוד טייק שולי על היחס העולמי למלחמה -

בתור מי שהתבגרה ב2010 ובילתה חלק מאוד מכובד בהתבגרות שלה בבלוגים ובפורומים ומאוחר יותר בטאמבלר (לא נעים להגיד אבל הייתי פה גם בצוק איתן), אני רואה איך העולם מתייחס לסכסוך כאל פאנדום ואני משתגעת מזה.

לפני כמה ימים אמרתי בצחוק שבדוק מישהו כותב עכשיו פאנפיקים על ה7.10. כשאמרתי את זה אני מודה שמה שהיה לי בראש זה פאנפיקים על חמאס, כזה יחיא סינוואר/איסמעיל הנייה (זה נורא מצחיק בראש שלי) - אבל המציאות עלתה על כל סיוט. כותבת פרו פלסטינית בוואטפאד העלתה פאנפיק (!) על סיפור אהבה בין מחבל חמאס למיה רגב (שנורתה ברגל ונחטפה יחד עם אחיה איתי מהמסיבה ברעים).

מאוחר יותר גיליתי שזה לא קרה בוואקום, ומסתבר שטיקטוק מתפוצץ על זה - הטענה היא שמיה רגב "השאירה את הלב שלה בעזה" כי היא אמרה "שוקראן ביי" וחייכה למחבל שהעלה אותה על הרכב של הצלב האדום. כל זה כשהיא שוחררה לבד, עם שיקום פיזי ונפשי ארוך לפניה, ובלי אח שלה - ששוחרר רק ארבעה ימים אחריה. אז אם היא חייכה המחבל הוא הומאני וחמוד ובטח היא היתה במלון חמישה כוכבים בעזה (אפילו אם ילדים חזרו עם ראש מלא כינים ואפילו אם יש עדויות מזוויעות מהשבי).

מעבר לזה שגם ב2010 היה דיבור על האם פאנפיקשן על אנשים אמיתיים זה סבבה או לא (ממרומי גילי המופלג אני יכולה להגיד נחרצות שלא) - אלה לא דמויות ציבוריות או אנשים שהומצאו לצורך סיפור שמתרחש בזמן מאורע היסטורי כזה או אחר, ואלה גם לא סתם אנשים. מחבל חמאס הוא, ובכן, מחבל חמאס, ומיה רגב היא אדם פרטי שנעשתה דמות ציבורית בעל כורחה. לכתוב פאנפיק על טבח שהתרחש לפני שנייה וחצי שסובב סביב חטופה והשובה שלה, זה הדבר הכי חולה ולא מוסרי שאפשר לעשות בסושיאלז למען שחרור פלסטין (ואם הם מתיימרים להיות בצד המוסרי, כדאי להיות עקביים).

תוך כדי הכתיבה הבנתי גם שמה שהכי משגע אותי בזה זה הפער בין איזה מין אנשים החברים שלי ואני גדלנו להיות לבין איזה מין אנשים גדלו להיות בשאר העולם, כשגדלנו על אותה תרבות מעריצים אינטרנטית.

הרבה חברות שלי שהכרתי באינטרנט דרך תרבות הפאנדומים והפאנפיקשן הגיעו בסוף להיות חברותיי לספסל הלימודים בבצלאל, או שנפגשנו בכל מיני פורומים חברתיים, כי באינטרנט ובתרבות המעריצים למדנו על חשיבה ביקורתית, על צדק ועל הכוח של יצירה, ותרגמנו את זה למעשים - ובינתיים בשאר העולם אותם הדברים בדיוק הביאו אותם בשנת 2023 להתייחס לפלסטין כאל פאנדום. בפאנדום או שאתה מעריץ מושבע או שאתה טועה. אין אמצע. אין "יש מקום לביקורת על ישראל ויש לפלסטינים כל זכות להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ככל העמים, אבל החמאס שאקטיבית מונע מהם את זה ביצע פשעים נגד האנושות וצריך לתת עליהם את הדין" - יש "כל האמצעים כשרים לשחרור פלסטין" ו"מהנהר אל הים". לא בטוח שהם יודעים איזה נהר ואיזה ים, אבל זה בסדר כי בפאנפיקשן אפשר לכתוב יקום אלטרנטיבי ולסלף את מה שקרה באמת כך שיתאים לפאנפיק הבא.

ולמיה רגב אני מאחלת רפואה פיזית ונפשית שלמה ומהירה, ושבחיים לא תקראי את החרא הזה שבינתיים הוסר מהאינטרנט. ♥

[emmafallsinlove]

ראיתי מלא אנשים שלא אהבו את הפרק של המפקדת, האחד עם מייקי, כפיר, יוגב ועמיחי, אבל מבחינתי הוא היה מעולה.

יש לתוכניות נטייה בעשורים האחרונים לעשות 8 פרקים כל עונה, שכל פרק הוא שעתיים, בלי פרק פילר. אבל פרק פילר הוא תמיד משובח, כי הוא תמיד מלא בcharacter development שלא נמצא בשאר הסדרה, ותמיד מרגיש לי שתוכניות היום לא יודעות איך לעשות את זה. כל פרק חייב להיות שעה וחצי, בלי הפסקה או רגע מטומטם, בלי הבנה של הדמויות ופשוט לתת להם… להיות. להתקיים, בעולם שבו הם נמצאים.

המפקדת, בבסיס שלה, זו סדרה על בנות. על אינטריגות של בנות ומערכות יחסים בין בנות, וחלק מזה זה גם מערכות יחסים רומנטיים בין בנות. ברור, יש בנים בסדרה, יש את יוגב ויש את כפיר ויש את מייקי, אבל הם לא העיקר. זו סדרה על בנות שמדברת על בנות וצה״ל הוא רק התפאורה מסביב, ואני חושבת שאנשים קצת שוכחים את זה.

אז לעשות פרק אחד ולהקדיש אותו לבנים היה מאוד חכם, מאוד מרענן. ראינו את הדינמיקה ביניהם, מהנקודת מבט שלהם. משהו שאנחנו לא יודעים, או שלא נאמר (כמו צליל שקיבלה הצטיינות, אבל זה לא נאמר, כי לפעמים הפרקים הם מנק׳ מבטה של צליל, ואנחנו לא באמת רואים את הדברים מנק׳ מבט אחרת, למשל) ישירות קיבל נפח פתאום.

הריב בין יוגב, כפיר, ומייקי על הרצפה אמר כל כך הרבה. זה שהם ישבו בחדר האוכל הריק, בזמן שעמיחי יושב ואוכל והשאר פשוט מדברים ומוציאים את מה שיושב להם על הלב היה חשוב.

לא כל פרק בסדרה הזו חייב להיות מלא בבנות, או במערכות יחסים בין נשים ועל נשים. זה בסדר לתת לבנים מקום, במיוחד שזה פרק אחד. ולדעתי - הוא גם היה הפרק פילר הכי טוב שהיה עד עכשיו.

כמובן שיתנו לבנות להתחרות, וכמובן שנועה סידרה את זה - לא היינו צריכים לראות את זה כדי לדעת שנועה היא מפקדת טובה. אנחנו יודעים את זה, אנחנו עוקבים אחרי נועה כבר שלוש עונות, מן הסתם שהיא מפקדת טובה, והתחרות הזו חשובה לה ויתנו להם להתחרות.

לפעמים, לא צריך לדעת ולראות הכל. זה בסדר גם אם לא נראה איך נועה משכנעת את מפקד מגל או מי שזה לא יהיה לתת להם להתחרות. ואני שמחה שרוב השיחות הפרק נעשו דרך צליל. היה מרענן לשמוע את צליל אומרת ״לא יודעת, נועה סידרה את זה.״ כי כמובן שנועה תסדר את זה. כמובן שהיא לא תיבהל מזה שכפיר מפיל עליה אחריות ואת כל החרא שלו, הוא עושה את זה כבר שלוש עונות.

אני אוהבת את הפרק הזה. העורבים שהוזכרו במערכה הראשונה חזרו בשלישית, וראינו כמה הבנים הם קצת מטומטמים אבל בקטע טוב. מייקי עם הקטע של תעלות האוורר הצחיק ��ותי, במיוחד שהוא ויוגב פשוט עמדו שם והוא היה כזה: ״אה, כנראה שפה זה שונה.״

וזה שהם התמודדו עם הפחד שלהם, עם העורבת, ויצאו ובסוף הפרק בכל זאת רואים אותם נוסעים לתחרות - זה סיום נהדר. ונהניתי מהפרק הזה מאוד.

[gal-gabot]

הם: חזרו למקום שבאתם ממנו!

אני: סבבה. *עושה סיבוב במקום* הנה. מרוצים? 🇮🇱

[hakdamat-sefer-hazohar]

ליל הכלה

[בליליא דכלה]

.125 רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה, שבו הכלה, מלכות, מתחברת בבעלה. כל אותו הלילה, שלמחרתו, ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, כל החברים, שהם בני היכל הכלה, צריכים להיות עימה, ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם. כלומר, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה. והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה.

ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עימהם. ואלו החברים, העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיוון שבאה לחופה, הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.

ביאור הדברים. יש בזה ב' פירושים, ושניהם עולים בקנה אחד:

א. כי ימי הגלות נקראים לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל. ואז שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה'. ועכ"ז, דווקא בעת ההיא, מתחברת הכלה בבעלה, ע"י תורה ומצוות של הצדיקים, הנקראים בעת ההיא, המחזיקים את התורה.

וכל המדרגות הנש��בות, הנקראות סודות התורה, מתגלות על ידיהם. כי ע"כ הם נקראים עושיהם, שהם, כביכול, העושים של התורה. ונמצא, שימי הגלות נקראים הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. וכל החברים, שהם בני היכל הכלה, הם המחזיקים את התורה.

ולאחר גמה"ת והגאולה השלמה, כמ"ש, והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. למחרתו, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה. כי אז ישוב הב"ן להיות ס"ג, ומ"ה יהיה ע"ב. וע"כ נבחן למחרת היום ולחופה חדשה.

והצדיקים בעת ההיא נקראים בני חופה, העוסקים בתורה, שאין בהם עשיה. כי אז כתוב, ומלאה הארץ דעה את ה'. והיות הצדיקים הללו, ע"י מעשיהם הטובים, יעלו הב"ן להיות ס"ג, מכוח המשכתם היראה מזמן שעבר, נבחנים שהם עושים את החופה החדשה הזו, וע"כ נקראים בני חופה.

ב. ליל שבועות נקרא הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. כי למחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, ביום השבועות, יום קבלת התורה.

אמנם זה עניין אחד עם ביאור הא'. כי ביום קבלת התורה, היה כבר בחינת גמה"ת, כמ"ש, בילע המוות לנצח, ומָחָה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. כמ"ש, חָרות על הלוחות, אל תקרא חָרות אלא חֵירות, כי באה חירות ממלאך המוות. אלא מחמת חטא העגל, חזרו וקלקלו את התיקון. הרי יום קבלת התורה הוא עניין אחד עם גמה"ת.

ונמצא, שבלילה קודם קבלת התורה, נגמרו בה כל הזיווגים שבימי הסתרה. וע"כ נבחן הלילה ההוא ללילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. שלמחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, שהוא חג השבועות, שבו נגמר התיקון בחירות ממלאך המוות, שהוא הזמן, שהצדיקים, ע"י מעשיהם הטובים, עושים חופה חדשה לכלה.

והנה נוח לי יותר להמשיך הביאור בדרך פירוש הא', והמעיֵן מדעתו יוכל להעתיק הדברים על יום השבועות, כי עניין אחד הוא.

כל החברים, המחזיקים את התורה, הנקראים בני היכל הכלה, הם צריכים להיות דבוקים בשכינה הקדושה, הנקראת כלה, בכל אותו הלילה של הגלות. כי אז, בימי הגלות, היא מיתקנת ע"י המחזיקים את התורה, בכל אלו המע"ט והתורה והמצוות שהם עושים, עד לטהר אותה מבחינת טו"ר. ותהיה מזומנת לאלו העוסקים בתורה, שאין בהם מבחינת עשיה כלל, אלא היא כולה טוב בלא רע.

ולפיכך צריכים המחזיקים את התורה, שהם בני היכל הכלה, לשמוח עימה על התיקון הגדול הזה שנעשה בכלה על ידיהם. ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם, לעסוק בתורה, כלומר, בתיקונים הבאים לפנינו מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה, שצריכים לעשותם בשמחה.

התב��ר, שכל המדרגות וגילוי סודות התורה, שהם בניין השכינה לגמר תיקונה, נעשים רק ע"י המחזיקים את התורה בימי הגלות. ולפיכך, כל אלו המדרגות והקומות, היוצאות בזמן הגלות, נקראות התיקונים של הכלה ותכשיטיה. ואלו הם שהולך ומפרט, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה.

כי חג"ת תורה. נו"ה נביאים. המלכות כתובים. המוחין של ו"ק, שממשיכים לה, דרשות המקראות. המוחין של ג"ר, שממשיכים לה, סודות החכמה. כי כל אלו התיקונים צריכים להמשיכם לכלה באותו הלילה, שבהם נגמרת הכלה לגמה"ת, שהוא יום החופה.

והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. המלאכים, שבהם מלובשים הכלים דאחוריים דמלכות שבמצב הא', נקראים עלמות המשמשות לשכינה. השכינה עומדת על ראשיהם, שהם המחזיקים את התורה, כמו שאומרים, ועל ראשי שכינת אל. ועימה יחד העלמות המשמשות אותה. והיא שמחה עימהם, בהיותה מיתקנת והולכת על ידיהן.

ושמחה בהם כל אותו הלילה. שכל משך זמן התיקונים, נקרא לילה. ולמחרת, אינה באה לחופה, אלא עימהם. שביום גמה"ת, יום החופה, לא תוכל להיכנס לחופה, אלא עם אותם המחזיקים את התורה, שבנו ותיקנו אותה בכל הצורך, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. ולכן נקראים בני חופה.

ידוע, שגמה"ת לא יביא עימו שום דבר חדש, אלא ע"י האור העליון דעתיק יומין, יתקבצו כל המ"ן והמ"ד, וכל הזיווגים, וכל המדרגות, שיצאו ב-6000 שנה בזה אחר זה, לזיווג אחד ולקומה אחת, שזה גדול ומכובד. וע"י זה ייתקן הכול. ואז תיכנס הכלה לחופה.

והקב"ה שואל עליהם, על כל אחד, שהעלה פעם מ"ן לזיווג עליון. כי כביכול יושב ומחכה עד שיתקבצו כולם. ונמצא, שואל ומחכה על כל אחד. ואחר שמתקבצים, נעשה אז הזיווג של רב פעלים מקבצאל, ומברך אותם ומעטר אותם, שמתברכים ומתעטרים כולם בבת אחת. ואז, בגמה"ת, נקראים עטרותיה של הכלה.

.126 והיה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. ורבי שמעון היה שמח. וכן כל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון, בניי, אשרי חלקכם. כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה, אלא עימכם. משום שכל אלו, המתקנים תיקוני הכלה בלילה הזה, ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון.

ביאור הדברים. כתוב, אמרתם שָווא עֲבוד אלקים ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, גם נבנו עושי רִשעה גם בחנו אלקים ויימָלֵטוּ. וכתוב, אז נִדברו יִראֵי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה.

ויש להבין הדברים, בעת שאמרו איש אל רעהו ונִדברו ביניהם דברים בזויים כאלו, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, יאמר עליהם הנביא, אז נדברו יראי ה'. ולא עוד, אלא שנכתבים בספר הזיכרון לפניו.

כי לעת קץ, כאשר יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין רב פעלים מקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות. וע"י זה ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה. ונודע, שהזוכה לתשובה מאהבה, זדונות נעשים לו כזכויות.

ולכן אמר הנביא, על אלו הרשעים שאמרו, ונִדברו ביניהם חירוף וגידוף, לומר, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו: שביום הגדול של גמה"ת, שיתגלה האור של תשובה מאהבה, גם הזדונות, שאין גרוע מהם, ייהפכו לזכויות. וייחשבו אלו המדברים ליראי ה'.

ובגמה"ת, כמו שאמר הנביא, והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה. כלומר, ביום גמה"ת. ולפיכך ��ש בהכרח ספר זיכרון בפניו על הזדונות והפשעים, הנעשים בעולם. שהרי הוא צריך להם, ליום שהוא עושה סגולה. כי אז ייהפכו להיות זכויות, ויצטרפו וישלימו קומת האור של גמה"ת.

וכמ"ש, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה. כי אז אני צריך להם, כדי להשלים הקומה. וזה שהנביא מסיים, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו, העובד אותו. כי אז יהיו יקרים לי וחביבים לי, כמו שהיו מהעובדים אותי.

וכולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון. בא לרבות, שאפילו הזדונות, שעשו, יהיו אז רשומים וכתובים בספר הזיכרון. ויכתוב אותם הקב"ה, כאילו היו זכויות, וכאילו היו עובדים אותו בהם, כמו שאמר הנביא.

המספר שבעים מורה על מוחין דחכמה וג"ר, שהם נקראים עטרות. וברכה היא על אור החסדים, שהעולם נברא בב', בברכה, כמ"ש, עולם חסד ייבָּנה, בו"ק. ואומר שבגמה"ת גם אור החסדים יהיה בשבעים עטרות, כמו החכמה, כי מ"ה וב"ן יעלו לע"ב ס"ג. וע"כ נאמר, שהקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון, דע"ב ס"ג. וע"כ נבחנים אז גם ברכות במספר שבעים.

.127 פתח רבי שמעון ואמר, השמיים מסַפרים כבוד אל. כשהכלה מתעוררת להיכנס לחופה, למחר, היא מיתקנת ומאירה בקישוטיה עם החברים, ששמחו עימה כל אותו הלילה, והיא שמחה עימהם.

.128 ולמחר, כמה המונים, צבאות ומחנות, מתאספים אליה. והיא וכולם, כל אלו הצבאות והמחנות, מחכים לכל אחד, מאלו שתיקנו אותה בעסק התורה, בלילה הזה. כיוון שהתחברו יחד ז"א ומלכות, ומלכות רואה את בעלה, ז"א, כתוב, השמיים מספרים כבוד אל. השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה, ז"א, הנקרא שמיים. מספרים, שמאירים כזוהר הספיר, המאיר ומזהיר, מסוף העולם ועד סוף העולם.

ביאור הדברים. יום גמה"ת נקרא מחר, כמ"ש, היום לעשותם ולמחר לקבל שְׂכָרָם. המונים, הם עמי הארץ, בלתי עובדי ה'. צבאות, הם עובדי ה'. ומחנות, מורה על המחנות העליונים, שהם מלאכים המלווים את הנשמות, כמ"ש, כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך.

והיא וכולם מחכים לכל אחד. כי כמו שהקב"ה שואל על כל אחד, כך השכינה מחכה על כל אחד. וכיוון שהתחברו יחד ז"א ומלכות, מלכות רואה את בעלה. כי לא תוכל לראות בעלה, מטרם שיתקבצו כולם. ותלויים זה בזה.

השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הזוהר דורש זאת על גמה"ת, שעליו כתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה. ואומר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. כי הקב"ה נקרא שמיים. ולעת גמה"ת נקרא חתן, כמ"ש, וכמשוש חתן על כלה, יָשִׂישׂ עליך אלקיך.

כי בכל מקום שכתוב, ויירד ה', הוא עניין של דין או גבורה. כי מורה על ירידה ממעלתו ומרוממותו, באשר עוז וחדווה במקומו. אמנם בגמה"ת, שכל הפגמים והזדונות ייהפכו לזכויות, כי אז יתברר, שכל הירידות לא היו אלא עליות, נקרא הקב"ה בשם חתן, והשכינה הקדושה נקראת בשם כלה.

כלה, מלשון גמה"ת. מלשון הכתוב, ויהי ביום כַּלוֹת משה להקים את המשכן. כלומר, שגמר כל מלאכת המשכן והקמתו. והמילה חתן, מורה ג"כ על ירידה, כמו שלומדים, נחת ממדרגתך ושא אישה. אמנם ירידה זו גדולה מכל העליות הקודמות, בהיותה לקראת הכלה, השכינה בגמה"ת.

חופה, היא כינוס וקיבוץ של כל האו"ח, שיצא ע"י המ"ן, שהעלו הצדיקים בכל אלו הזיווגים של הקב"ה ושכינתו, שהתגלו בזה אחר זה בכל הימים והזמנים של 6000 שנה. כי כולם נעשו עתה לאור גדול אחד של או"ח, העולה והחופף על הקב"ה ושכינתו, הנקראים עתה חתן וכלה. שהאו"ח חופף ממעל להם כמו חופה.

��לפיכך נקראים אז הצדיקים בני חופה. כי לכל אחד יש חלק בחופה זו, בשיעור המ"ן שהעלה למסך שבמלכות לעליית או"ח. ושנאמר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הכוונה היא על העת של גמה"ת, שאז נקרא הקב"ה חתן, שנכנס אז לחופתו.

ושנאמר, מסַפרים, שמאירים כזוהר הספיר, המאיר והמזהיר, מסוף העולם ועד סוף העולם. מספרים, הם הזיווג הגדול שיהיה לעתיד, מלשון, אישה מספרת עם בעלה. וספיר הוא שם השכינה, מלשון, ותחת רגליו כמעשה לִבְנַת הספיר.

זוהר הספיר, פירושו או"ח, שהיא מעלה מלמטה למעלה. מאיר, פירושו או"י. מזהיר, פירושו או"ח. וע"י הזיווג הגדול הזה, הנעשה בגמה"ת, שהוא קיבוץ מכל הזיווגים, הנה או"י ואו"ח שבזיווג הזה, מאיר ומזהיר מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, השמיים מספרים.

.129 כבוד אל, זהו כבוד הכלה, המלכות, שנקראת אל. כתוב, אל זועם בכל יום. בכל ימי השנה היא נקראת אל. ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. שזה מורה, כבוד על כבוד, אורה על אורה, וממשלה על ממשלה.

כי השם אל, הוא שם החסד הגדול. וכתוב, אל זועם בכל יום. שלכאורה, ההיפך מהחסד. והעניין הוא, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי השכינה הקדושה היא המאור הקטן לממשלת הלילה. ונקראת יראת שמיים. כי הצדיקים צריכים להעלות מ"ן, ע"י התעוררות מלמטה שלהם, ולתקן אותה במסך המעלה או"ח. ואז נמשך השפע מלמעלה למטה, ולא אחרת.

וכמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו. כי לא ייתכן התעוררות מלמטה, ולהעלות מ"ן בלי יראה. וע"כ נקרא, שהיא שולטת בלילה. כי ע"י החיסרון של האור, שהוא לילה, הכוללת כל הדינים והייסורים, שהם ההיפך ממידת יום, חסד, יש יראה מלפניו. ולולא היראה, לא הייתה נגלית מידת היום והבוקר.

כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי גם הלילה נכנס בבוקר. כי לולא הלילה, לא היה בוקר, ואי אפשר בלי זה. וכתוב, ואל זועם בכל יום. כי מידת החסד, הנקרא אל, אינה מתגלה, זולת ע"י הלילה, בחינת זועם. וע"כ נבחן הזעם ג"כ לחסד, כי אי אפשר שיתגלה החסד בדרך אחר. ומבחינה זו נקראת גם השכינה הקדושה בשם א"ל.

וכתוב, כבוד אל. זהו כבוד הכלה, שנקראת אל, כמ"ש, ואל זועם בכל יום. שאי אפשר להיות יום בלי הזעם של הלילה. בכל ימי השנה היא נקראת אל, כי כן הוא בששת ימי המעשה, שנאמר בכל אחד מהם, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, או יום שני, וכדומה. ונמצא, שהלילה נכנס תחת השם של היום. וע"כ נקרא אז, בששת ימי המעשה, וכן ב-6000 שנה, בשם א"ל, שהוא שם החסד.

ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. כי בזיווג הגדול של גמה"ת, יהיה אור הלבנה כאור החמה, כמ"ש, והיה לעת ערב, יהיה אור. ונמצאות המדרגות שלה מוכפלות, כי גם ב-6000 שנה בבחינת אור הלבנה הייתה, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר. ועתה, שהיא עצמה גדלה כמו החמה, שהוא ז"א, הנקרא כבוד, הרי יש לה כבוד על כבוד, כי נעשית עכשיו לעצם הכבוד, כי גדלה כז"א.

וכן אורה על אורה. כי גם ב-6000 שנה הייתה נכללת באור בוקר, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל עתה, כשהיא גדלה כחמה, נעשית לעצם האור. ונמצא שיש לה אורה עצמית על אורה, בהתכללות, שהייתה לה מקודם לכן.

וכן ממשלה על ממשלה. כי ב-6000 שנה הייתה לה ממשלה, שהיא ממשלה רק במאור הקטן לממשלת הלילה. ועתה מתווסף לה גם ממשלה של יום. כי גדלה כאור החמה, שהיא לממשלת היום.

ומשמיענו בזה, שלא תטעה לומר, שבעת שגדלה להיות כאור החמה, מתבטלות המדרגות שלה עצמה, שהיו לה מעת 6000 שנה. שאינו כן, אלא רק תוספת יש כאן על מדרגותיה עצמה, באופן שיש לה כבוד על כבוד.

.130 אז, באותה שעה שהשמיים, ז"א, נכנס לחופה, ובא ומאיר לה, כל אלו החברים, שהתקינו אותה בעסק התורה בליל��, כולם נודעים שם בשמותיהם. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, הם בעלי אות ברית, כמ"ש, ומעשה ידינו כּוֹנְנֵהו. שהוא אות ברית, החתום בבשרו של אדם.

פירוש. חברים, המחזיקים את התורה, שיש בה עשיה, שהיא טו"ר. ואפילו אותם החלקים, שהיו עדיין הרע שלהם בלי תיקון, הנה גם הם נודעים בשמותיהם דקדושה. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הרקיע הוא ספר הזיכרון, אור הזיווג הגדול, המביאים לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו להם כזכויות. ואפילו אלו שנתנו פֶּה לדבֵּר סָרָה, יאמר עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו.

ונמצא, שהעשיה הזו, המחזיקה את התורה, שבה טו"ר, אשר לזוכה טוב, ולבלתי זוכה רע. הנה עתה עלתה העשיה כולה להיות קודש, ונעשתה למעשה ידיו של הקב"ה. שהרי גם על אלה שלא זכו, מגיד הרקיע עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ונמצא, שכל החברים עשו רק עבודת הקודש, כי התקינו לה לחופה, וכולם נודעים בשמותיהם.

ומעשה ידינו כוננהו. ולכאורה הראָיה היא לסתור. שהכתוב אומר, מעשה ידינו, ולא מעשה ידיו. אמנם אינו מביא ראיה מהכתוב, אלא רק שאות ברית נקרא מעשה ידינו. כי כוננהו הוא היסוד, המכונן והמייסד כל הבניין. ותיקון היסוד הוא ברית מילה. ומכאן שאות ברית נקראת מעשה ידינו. כי אנחנו מסירים העורלה מעל היסוד, והוא מעשה ידינו. וזהו רק מקודם גמה"ת.

אבל בגמה"ת יתגלה הכול למעשה ידיו של הקב"ה, והוא עצמו יהיה מעביר העורלה. ונאמר, מעשה ידיו, הם בעלי אות ברית. כי אז הקב"ה עצמו יעביר העורלה, כמ"ש, מעשה ידיו מגיד הרקיע. ומביא ראיה על תיקון הברית, שנקראת עתה מעשה ידינו מהכתוב, מעשה ידינו כוננהו.

.131 רב המנונא הזקן אמר, אל תיתן את פיך לַחֲטִיא את בשָׂרֶךָ. שלא ייתן האדם את פיו, לגרום לבוא להרהור רע. ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש. שאם הוא עושה כן, מושכים אותו לגיהינום. ואותו הממונה שעל הגיהינום, דוּמה שמו, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עימו. ועומד על פתח הגיהינום. וכל אלו, ששמרו ברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם.

ולבוא להרהור רע. פירושו, אזהרה, שכל אדם ישמור את הפה שלו, שהוא עניין העלאת מ"ן ע"י תורה ותפילה, שיהיה בתכלית הטהרה. כי אם תהיה בו איזו אחיזה לס"א, אז יקבל הס"א המ"ן שלו, ובכוח זה יביאהו להרהורים על ה'. כלומר, מחשבות זרות. ואז, ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש.

כי ע"י ההרהורים נמצא מושך עורלה על ברית קודש, והנשמה הקדושה נופלת בשבי לידי הס"א. ואז הס"א מושך הנשמה שלו לגיהינום. והוא בדרך שאמר רבי אלעזר, שמהדבר הזה, שאינו יודע אותו לאמיתו, עושה רקיע שָׁווא, הנקרא תוהו, ונופל ליד לילית. אמנם כאן מדבר מפגם ברית קודש בייחוד.

ולהחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש, הכוונה על הנשמה הקדושה, שהיא נקשרת ונשמרת ע"י ברית קודש. כמ"ש, ומבְשרי אֶחֱזֶה אלוה. מבשרי ממש. כי בכל זמן שהאדם נרשם ברשימה הקדושה הזו של אות זה, רואה מתוכו את הקב"ה, ממנו ממש, והנשמה הקדושה נאחזת בו, באות הברית. ואם לא זכה, שלא שמר אות זה, כתוב עליו, מנשמת אלוה יאבדו.

ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש. שמכוח ההרהורים, חוזרת העורלה, הס"א, לנגוע בברית הקודש. שע"י זה מסתלקת תכף נשמת אלוה ממנו. וע"כ נאמר בזוהר, שצעק העץ, רשע, אל תיגע בי. כי העץ הוא יסוד, ועטרת היסוד הוא עצה"ד טו"ר.

ואותו הממונה שעל הגיהינום, דוּמה שמו. נקרא דוּמה מלשון דממה, כי נוטל ממנו נשמת החיים, ומשאירו בדממה, שהיא מיתה. ועוד אפשר לפרש, משום שהוא המלאך, המביא את ההרהורים אל החוט��, ועושה מחשבותיו של הקב"ה, דומה למחשבות של ילוּד אישה.

כי כל זמן שהאדם מבין, שלא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו, שאין מחשבה תופסת בו כלל, לא במחשבותיו ולא בהנהגתו, הרי לא יצויר כלל אצלו, שיעלה על הדעת, איזה הרהור אחריו. אלא בסיבת חטא, נמצא מלאך דוּמה מתאווה אליו, ומביא בו רוח שטות, לומר, שילוד אישה דומה לה' בדעת ובשכל. ואז כבר מוכשר לכל מיני הרהורים, ומושכו לגיהינום.

הרי שכל כוחו הוא בשם דוּמה. כמו שמברכים, מי כמוך בעל גבורות ומי דומֶה לָך, מלך ממית ומחיה. שבכישלון, בדומֶה לך, נמצאת המיתה. ובהבנה, שאין דומֶה לו, נמצאים החיים.

ונאמר, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עימו. ועומד על פתח הגיהינום. כי ההרהורים, שהוא מביא לאדם, הם כמה רבבות לאין קץ. וכל אלו הם על פתח של גיהינום. כלומר, הוא הפתח, שדרכו מושכים את האדם לגיהינום, אך אינו הגיהינום עצמו.

וכל אלו, ששמרו ברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם. כלומר, אע"פ שאינם נקיים לגמרי, ועוד יש בהם עשיה טו"ר, מ"מ, אם הם שומרי ברית הקודש, באופן שלא יבוא פעם לידי הרהור, אין למלאך דומ"ה רשות למושכו לגיהינום.

.132 דוד המלך, בשעה שקרה לו אותו מעשה, פחד. באותה שעה עלה דוּמה לפני הקב"ה, ואמר לו, ריבונו של העולם, כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, מות יומת. וכתוב, ואל אשת עמיתך לא תיתן שְׁכוֹבְתְךָ לזרע. דוד, שחילל בריתו בערווה, מהו?

אמר לו הקב"ה, דוד צדיק הוא, וברית הקדוש על תיקונו עומד, כי גלוי לפניי, שבת שבע מוכנה לו מיום שנברא העולם.

פירוש. אע"פ שלא חטא, כמו שלומדים, כל האומר, דוד חטא, אינו אלא טועה. מ"מ נפלה עליו יראה, כמו שהיה חוטא ממש, מטעם קטרוגו של דוּמה. כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, מות יומת. וכתוב, ואל אשת עמיתך לא תיתן שכובתך. הזוהר מביא שני כתובים, אחד לעונש ואחד לאזהרה.

והשיב לו הקב"ה, שלא היה לדוד הרהור עבירה, כי בת שבע בת זוגו מבריאת העולם. וכיוון שכן, לא קלקל בריתו, וברית הקדוש על תיקונו עומד. וכאשר חשק, את שלו חשק. והטעם שלקח אותה אוריה מקודם לדוד, לקח אותה אוריה ��רחמים, אע"פ שלא הייתה שלו.

ויש להבין זה. שהרי זכר ונוקבא הם שני חצאי הגוף, וא"כ אם היא בחינת חצי גופו של דוד המלך, איך לקח אותה אוריה, שאין לו שום שייכות עימה?

והעניין הוא, כי בת שבע היא באמת נוקבא של דוד מיום בריאת העולם. כי דוד הוא הזכר שבמלכות, ובת שבע היא הנוקבא שבמלכות. אלא, כמו שבעת תיקון המלכות לאצילת העולמות, הייתה שם עליית המלכות לבינה, כדי להמתיקה במדה"ר, כן הייתה בת שבע צריכה למיתוק הזה בג"ר, שבלי מיתוק זה, לא הייתה ראויה כלל להוליד נשמת שלמה המלך.

ואוריה החיתי היה נשמה גבוהה מאוד, כי היה כולו מבחינת ג"ר. ושמו מוכיח עליו, אור י"ה. כי לא היה בו כלום מבחינת ו"ק, שהוא ו"ה. ולפיכך, כדי להמתיק את בת שבע במדה"ר, לקח אותה אוריה, ג"ר, ונמתקה על ידו.

ואח"כ הייתה ראויה למלכות ישראל. וע"כ נאמר, שלקח אותה אוריה ברחמים, כדי להמתיקה ברחמים, בשם י"ה שבאוריה. וע"כ, לקח אותה, אע"פ שלא הייתה שלו.

.133 אמר לו דוּמה, אם לפניך גלוי, לפניו לא גלוי. אמר לו הקב"ה, ועוד, כל מה שהיה, בהֵיתר היה. לפי שכל היוצאים למלחמה, אף אחד מהם, אינו יוצא, עד שייתן גט לאשתו. אמר לו דוּמה, א"כ, היה לו לחכות ��לושה חודשים, ולא המתין.

אמר לו, במה הדבר אמור? רק במקום שאנו יראים, אולי היא מעוברת. וגלוי לפניי, שאוריה מעולם לא קָרב אליה, כי שמי חתום בו לעדות, שכתוב, אוריה, אותיות אור י"ה. וכתוב, אוריהו, אותיות אור יה"ו. חתום בו שמי, לעדות, שלא שימש בה מעולם.

ביאור הדברים. מה עניין השם י"ה שבאוריה, להעיד עליו, שלא נגע בבת שבע מעולם? במשל של נתן הנביא, מדמה את דוד לעשיר ואוריה לרָש, ובת שבע לכבשת הרָש, ואת הס"א להֵלֶך. וכתוב, שלרָש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה. כי אוריה היה מג"ר בחיסרון של ו"ק, שכתוב, אוריה. וכתוב, אוריהו. כי בשם אוריהו כתוב, יה"ו, י"ה ג"ר, ו' ו"ק. אבל כאן כתוב רק אוריה בלי ו', להורות שלא היה בו מו"ק כלום, אלא חכמה בחוסר חסדים. ולפיכך נבחן לרש בלי כל, כי האור דחסדים מרומז בכל.

וכמ"ש, כי אם כבשה אחת קטנה, אשר קנה ויחַייהָ, שהיא בת שבע שקנה אותה. ומורה בזה, שאינו מחלק נשמתו, אלא רק קנה אותה, כדי להחיות אותה ולתקנה ברחמים, שזהו אשר קנה ויחייה. וכתוב עוד, ותגדל עימו ועם בניו יחדיו. זה מורה, שהשפיע לה הגדלות שלו, כמו לבניו. כלומר, בדרך שמפִּיתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב. אמנם בל נטעה ונחשוב, כי גם קרב אליה. ע"כ מסיים הכתוב, ותהי לו כבת, ולא לאישה.

הרי שהכתוב מעיד, שאוריה לא קרב אליה. אלא שהזוהר מפרש הטעם, למה לא קרב אליה. וע"כ אומר, כתוב אוריה וכתוב אוריהו, שחתום בו שמי, לעדות, שלא שימש בה מעולם. כלומר, השם י"ה בלי ו', שזה מורה חוסר חסדים, ו'. וע"כ לא יכול להתקרב אליה, כי אין זיווג בלי אור דחסדים. ונמצא שם י"ה, החתום בשמו, מעיד עליו, שלא היה ראוי כלל להזדווג עימה.

.134 אמר לו דוּמה, ריבונו של עולם, הנה זה מה שאמרתי. אם לפניך גלוי, שאוריה לא שכב עימה, לפניו האם גלוי? היה לו לחכות שלושה חודשים. ועוד, אם תאמר, שדוד ידע, שלא שכב עימה מעולם, למה שלח אותו דוד, וציווה אותו לשמש באשתו, שכתוב, רד לביתך ורחץ רגליך.

.135 אמר לו, ודאי לא ידע. אבל חיכה יותר משלושה חודשים, כי ארבעה חודשים היו. שלמדנו, בט"ו (15) בניסן העביר דוד כרוז בכל ישראל ללכת למלחמה. והיו עם יואב בז' בסיוון, והלכו והשחיתו ארץ בני עמון. וסיוון תמוז אב ואלול התעכבו שם. ובכ"ד (24) באלול היה מה שהיה בבת שבע. וביום הכיפורים (יוה"כ) מחל לו הקב"ה אותו העוון.

ויש אומרים, בז' באדר העביר הכרוז, והתאספו בט"ו באייר, ובט"ו באלול היה מה שהיה מבת שבע, וביוה"כ התבשר, כמ"ש, גם ה' העביר חטאתך, לא תמות. כלומר, לא תמות ביד דוּמה.

כי דוּמה הוא הממונה על גילוי עריות. וחטא זה התכפר לו ביוה"כ. ונמצא, שלא ימות ביד דוּמה. אמנם מיתתו הייתה מחמת החטא של אוריה, שהרגו בחרב בני עמון. כמ"ש, אשר עשה דוד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר ציווהו כל ימי חייו, רק בדבר אוריה החיתי. וע"כ נאמר, לא תמות ביד דוּמה, הממונה על גילוי עריות, אלא רק בדבר אוריה החיתי.

.136 אמר דוּמה, ריבונו של עולם, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למוות. ע"כ כוח יש לי עליו להמיתו.

אמר לו ה', אין לך רשות להמיתו, כי הודה לפניי, ואמר, חטאתי לה', ואע"פ שלא חטא. אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקיבל אותו. מיד שב דוּמה למקומו במפח נפש.

ביאור הדברים. מצוות המילה קשורה באות ברית השם אלוה. שבאות ה' של השם אלוה, מלכות, כלולות ב' נקודות, דין ורחמים. וכל תיקון הברית הוא, שכוח הדין יהיה גנוז ונסתר, והרחמים בגלוי. ואז שורה עליו השם אלוה. כי אע"פ שישנה שם גם המלכות, שעליה היה צ"א, הדין, שממנה יונקים כל החיצוניים, עכ"ז, כיוון שהיא נסתרת ונעלמה, ורק מדה"ר שמבינה בגלוי, אין כוח לחיצוניים להיאחז בה.

וכל אלו ששמרו הברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם. אבל מקלקל הברית, נמצא מגלה דין שבמלכות, באות ה' של אלוה, ותכף מתקרבים לה כל החיצוניים לינוק ממנה. כי היא חלקם וכל חיותם. וע"כ תכף מסתלקת הנשמה הקדושה, השם אלוה.

דוד היה ממלכות הממותקת במדה"ר. וע"כ היה צריך לשמירה יתרה, שלא יתגלה בו דין שבמלכות. וע"כ, בזה שאמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת, דן דין, שהמקלקל ברית לתת כִּבשת הרָש לפני ההֵלֶך, שהוא הס"א, דינו במיתה, התגלה בו עצמו דין לפני הס"א, מלאך דוּמה, ורצה ע"כ להיאחז בנשמת דוד. כי ע"י דיבורים אלו, התגלה כוח הדין הגנוז והנסתר בו.

וזה שאמר המלאך דוּמה, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למוות ע"י הדיבורים, שדן המקלקל ברית למיתה. נמצא, דן את עצמו למוות, כי נגלה בזה הדין הנסתר שבנפשו. וע"כ יש לי כוח עליו, יש לי שליטה עליו, לינוק מנשמתו.

ע"י הדיבורים שאמר, דן דין עצמו למוות, גילה דין לפני הס"א, כמו הפוגם בריתו. ורצה המלאך דוּמה, להיאחז בנשמתו ולמושכה לגיהינום. ואמר הקב"ה, שכבר התוודה ועשה תשובה על גילוי עריות, אע"פ שלא חטא כלל בזה. וע"כ מועילה לו תשובה זו, על מה שדן עצמו למוות. וע"כ אין לך רשות להתקרב אצלו.

אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקיבל אותו. כלומר, אבל בחטא שהרג את אוריה בחרב בני עמון, הנה כבר קיבל עונשו ממני, ואין לך עסק בזה. כי אתה ממונה רק על גילוי עריות בלבד. מיד שב דוּמה למקומו, לפֶתח הגיהינום, במפח נפש.

.137 ועל זה אמר דוד, לולי ה' עֶזְרָתָה לי, כמעט שָכנה דוּמה נפשי. לולי ה' עזרתה לי, כלומר, לולא שנעשה שומר ומשגיח עליי, כלפי המלאך דוּמה. כמעט, כשיעור חוט דק, שיש ביני ובין הצד האחר, כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דוּמה נפשי, עם המלאך דוּמה בגיהינום.

ביאור הדברים. דוד מלכות, שעליה כתוב, רגליה יורדות מוות. כי היא הסיום דקדושה, שממנה מתקיימים הס"א והקליפות, כמ"ש, ומלכותו בכל מָשָׁלָה. אמנם כשהמלכות בתיקונה במדה"ר, אז נבחנת לב' נקודות, נקודת הדין מעצמה ונקודת הרחמים שקיבלה מבינה. והדין שבה גנוז ונסתר, ורק הרחמים שבה נמצאים בגלוי.

וע"י התיקון הזה, אין לס"א מהארת המלכות, אלא נר דקיק בלבד, שהוא רק בחינת שורש, מספיק לקיום הקליפות. אבל אין להם שום כוח של התפשטות. ושורש זה נקרא ג"כ בשם חוט דקיק, שפירושו שורש דק לחטאים. כמו שלומדים, בתחילה דומה לחוט של עכביש, ואח"כ נעשה כעבוֹתוֹת העגלה. ומכונה בשם דק, על היות הדין נסתר וגנוז בנקודת הרחמים.

אבל הפוגם בריתו, גורם שתתגלה נקודת הדין שבמלכות. ואז מתקרבות הקליפות אליה, ויונקות ממנה שפע מרובה, ומקבלות כוח להתפשטות גדולה. והאיש העושה זאת, מאבד בידיים את נשמתו. וכשזוכה ועושה תשובה, חוזר ומתקן את המלכות, בתיקון דמדה"ר, שע"כ נקרא בשם תשובה, שהיא אותיות תשוב ה', שמשיבה למקומה למדה"ר, וכוח הדין חוזר ונגנז בה בפנימיותה, בנר דקיק בלבד.

ולולי ה' עזרתה לי, שנעשה שומר ומשגיח עליי. כלומר, שקיבל תשובתי, ודחה למלאך דומה למ��ומו. כי חזר והשיב המלכות למקומה, למדה"ר, ולא השאיר ממדה"ד, אלא רק נר דקיק, כשיעור חוט דקיק, שיש בינו ובין הס"א.

כלומר, רק כאותו השיעור המועט, המוכרח להישאר בין המלכות לס"א, כדי לתת לה קיום בהארה מועטת, הנקרא חוט דק. כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דוּמה נפשי. הנה זה השיעור, הציל אותי, שלא נפלתי ביד המלאך דומה. כי לולא חזר כוח הדין שבמלכות, להיות כשיעור חוט דקיק, כבר שכנתי בידו של דוּמה.

.138 ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה הוא. כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין. כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה.

ביאור הדברים. יש ב' בחינות של תשובה:

א. תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות,

ב. תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות.

הביאור הוא, כי מטרם גמה"ת, כל עוד שצריכים כוח הדין בעולם, כמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו, נמצאת המלכות מחויבת לקיים את הס"א, עכ"פ בשיעור של נר דקיק, כדי שלא יתבטלו הקליפות והס"א. וע"כ כל תיקונה של המלכות בב' נקודות, רחמים ודין. אלא שהדין הוא גנוז ונסתר והרחמים בגלוי. כי ע"כ יש בה יראה בעניין עצה"ד טו"ר, זכה אדם הרי טוב, לא זכה הרי רע.

ונמצאת התשובה, שאנו עושים במשך 6000 שנה, אינה אלא תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. כי ע"י התשובה, אנו מחזירים המלכות למדה"ר, והדין שבה נגנז לשיעור נר דקיק וחוט דקיק. כי המלכות עדיין מוכרחה להישאר במידת היראה. וע"כ נקראת, תשובה מיראה.

וחוט דקיק זה, המוכרח להישאר, נקרא בשם שגגות. כי השוגג לפי עצמו, אינו חטא, אלא השגגות מביאות את האדם לעבירות במֵזיד. כי אין אדם חוטא במזיד, מטרם שנכשל מקודם באיזו שגגה. והנה כן הוא חוט דקיק זה, הנשאר במלכות. כי אע"פ שנשאר, אינו חטא. אמנם בסיבת הדין הנעלם הזה, אנו באים לידי זדונות. וע"כ נאמר, מתחילה כחוט השערה, כחוט דקיק, ואח"כ, אם אין משמרים הברית כראוי, נעשה כעבותות העגלה. כי מתגלה מדה"ד שבמלכות.

ולכן נאמר, שדוּמה יושב על פתח הגיהינום. שהוא כוח חוט דקיק, רק פתח, שעליו נאמר, שמתחילה הוא כחוט השערה. ולפיכך נקרא תשובתנו כמו שהתכפרו עוונותינו ונעשו לשגגות, כי נשאר החוט דקיק, שיש בידו להביאנו למזיד. ועניין בחינה ב' של תשובה, שהיא מאהבה, שזדונות נעשים לזכויות.

ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד. כלומר, שלא יאמר דבר, הגורם לגלות מדה"ד שבמלכות, כמו שעשה דוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה היא, כי אינו בטוח, שיוכל תכף לחזור בתשובה, שיתכפר לו העוון לשגגה, כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין.

כי דוד, שעשה הישר בעיני ה' כל ימי חייו, ולא היה לו שום חטא מימיו, זולת בדבר אוריה, ע"כ נעשה לו הקב"ה שומר ומשגיח שלו, ועזר לו תכף לחזור בתשובה. ונעשה לו העוון כשגגה, כמ"ש, לולי ה' עזרתה לי, כמעט שכנה דוּמה נפשי. אבל שאר בני אדם צריכים לפחד, שלא יוכלו לומר לפני המלאך, כי שגגה היא, וייפלו בידי דוּמה לגיהינום.

כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה. כי תיקון ברית הקודש נקרא מעשה ידינו, כמ"ש, ומעשה ידינו כוננהו. והנשמה הקדושה נקראת בשר קודש, כמ"ש, ומבשרי אחזה אלוה. שע"י גילוי הדין שבמלכות, מתקלקל תיקון הברית, והנשמה נמשכת לגיהינום ביד דוּמה.

ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. המילים, משום זה, סובבות על כל המאמר דרב המנונא סבא, שהביא לפנינו. שאחר שמתבאר בו תיקון הברית בשכרו ובעונשו, ואשר משום זה נקרא תיקון הברית, מעשה ידינו, מבאר גמה"ת לאותו יום, שהשמיים, הוא החתן, שנכנס לחופתו עם הכלה. ומשום זה כתוב בגמה"ת, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי אז יתגלה, שכל אלו התיקונים, אינם מעשה ידינו, אלא מעשה ידיו. וזה מגיד הרקיע, שעליו נעשה ��זיווג הגדול רב פעלים מקבצאל. ומגיד, הוא גילוי המשכת השפע.

ודע, שזה כל ההפרש, שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון, אל גמה"ת. כי מטרם גמה"ת נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טו"ר, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא.

והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג. כמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו.

ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.

ונמצא, שאע"פ שה' לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר. כי בשעת הרע, ניתן כוח לס"א, להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה, שמקבלים שכר, ויכולים שוב להידבק בה'.

אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם ��ם רק מעשה ידיו. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הזיווג הגדול שעל הרקיע, יגיד, שהכול הוא מעשה ידיו, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם.

.139 ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אלו הם החברים, שהתחברו בכלה, המלכות, ע"י עסק התורה בליל שבועות. ובעלי אות ברית שלה, הנקראים מעשה ידיו. מגיד ורושם כל אחד. וברקיע החמה והלבנה והכוכבים והמזלות. והוא נקרא ספר הזיכרון, המגיד והרושם אותם, והכותב אותם, שיהיו בני ההיכל שלו, ושיעשה רצונם תמיד.

ביאור הדברים. יסוד דז"א, שבו נעשה הזיווג לגילוי כל הקומות והדרגות העליונות, שהן החמה והלבנה והכוכבים והמזלות, נקרא רקיע. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים, וכשכולם עומדים בו, אז הם שמחים זה עם זה. אז הלבנה מיעטה את עצמה מלפני השמש. ומאז, כל מה שהשמש לוקח, הוא רק להאיר אל הנוקבא, ולא בשביל עצמו, כמ"ש, להאיר על הארץ.

פירוש. כל המאורות העליונים ניתנו ברקיע השמיים, ביסוד דז"א. וכולם עומדים בו. והוא מזדווג בשמחה עם הנוקבא, הנקראת ארץ, ונותן לה כל אלו המאורות. כמ"ש, להאיר על הארץ. ואז נבחן, שהמלכות קטנה מן השמש, ז"א. אבל בגמה"ת יהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. שאז לא תהיה המלכות קטנה מז"א, אלא תגדל כמו הז"א בששת ימי בראשית. והז"א עצמו יעלה שבעתיים כששת ימי בראשית.

וזה יהיה בעת שכתוב, בילע המוות לנצח. ואז כתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי הרקיע, ז"א, הוי"ה, הנקרא שמש, ושמו הנוקבא, המקבלת ממנו, הלבנה. וב-6000 שנה המקבלים מששת ימי בראשית, לא נגלה להם כי הוא ושמו אחד. כי הלבנה קטנה מהשמש, ז"א, הוי"ה.

קטנות המלכות מתוקנת בעשיה, כי יש בה טו"ר, שכר ועונש. ויש הבדל גדול בין הוא אל שמו. כי בשמו, המלכות, באים הזיווגים בזה אחר זה, זמנים בחיבור וזמנים בפירוד.

אבל בגמה"ת, שבילע המוות לנצח, הנה אז יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. כי שמו, הנוקבא, תשוב כאור הז"א ממש, כולו טוב בלי רע כלל. ותתגלה בה השגחה פרטית. כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה.

וע"כ, בעת ההיא, תיקרא הנוקבא בשם ספר זיכרון. כי המלכות נקראת ספר, בהיות כל מעשי בני העולם נרשמים בה. ויסוד דז"א נקרא זיכרון, כי הוא זוכר מעשי עולם וחוקר כל יצורי קדם, שממנו מושפעים כולם.

וב-6000 שנה, מטרם גמה"ת, הרי ספר לבד וזיכרון לבד, לעיתים בחיבור ולעיתים בפירוד. אבל בגמה"ת, שתי מדרגות אלו נעשות אחת, כמ"ש, הוי"ה אחד ושמו אחד. ואז נקראת המלכות עצמה ספר זיכרון. כי הם אחד ממש, שהרי אור הלבנה נעשה כאור החמה.

וברקיע החמה והלבנה והכוכבים והמזלות. כלומר, יסוד הז"א, שבו יוצאים כל המאורות שבעולם, ובו קיימים. והוא המשפיע אותם אל המלכות, בעת שהיא קטנה ממנו, ואינה עוד בבחינת ה' אחד ושמו אחד. והוא נקרא ספר זיכרון. והוא עצמו יהיה ג"כ בחינת המלכות של גמה"ת, שתיקרא משום זה ספר זיכרון.

כי אז תקבל המלכות כל בחינת הז"א. וזה הרקיע, הנקרא זיכרון, ייקרא אז ספר זיכרון, בחינת מלכות עצמה, הנקראת ספר. והזיכרון, שהוא הרקיע, יהיה עימה אחד ממש. כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

.140 יום ליום יביע אומֶר ולילה ללילה יחווה דעת. פירושו, יום קדוש, מאלו הימים העליונים של המלך, מספירות דז"א, הנקראות ימים, משבחים את החברים, שעסקו בתורה בליל שבועות, ואומרים כל אחד לחברו, אותו הדבר שאמר. וזה, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. ולילה ללילה, כלומר כל מדרגה השולטת בלילה, הספירות של המלכות, משבחים זה לזה, אותה הדעת, שכל אחד מקבל מחברו. וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים.

ביאור הדברים. אחר שביאר, שמעשה ידיו מגיד הרקיע, הוא ספר הזיכרון, מבאר הכתוב, אמרתם שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קְדוֹרנית מפני ה' צבאות. אז נִדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עושה סגולה, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

והנך מוצא, שאומרים כל אחד לחברו, אותו הדבר שאמר, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, נכתבים בספר הזיכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. כי ה' יחמול עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. כלומר, רק ליום אשר אני עושה סגולה, יום גמה"ת.

כי מטרם גמה"ת, מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם. וכיוון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב, שחשב ה' בעדנו במחשבת הבריאה, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טו"ר מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף, לתקן כלי הקבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו.

כי הרגשתנו טו"ר מסבבת ג"כ שכר ועונש. כי הרגשת הרע גורמת פירוד מאמונת ה'. ונמצא, שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה, שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בניסיון ומקבל פירוד, הוא מתמלא בהרהורים רעים.

ונודע, כי על הרהורים אלו לומדים, שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה, שעל זה כתוב, למען תְפוֹשׂ את בית ישראל בליבם. גם נודע, שצִדְקַת הצדיק לא תצילנו ביום פִּשְׁעוֹ. אכן זה רק בתוהה על הראשונות.

אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה על ריבוי המע"ט שעשה, ואומר, מה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות. והוא מאבד כל המע"ט שעשה בהרהור רע זה. כמ"ש, צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, כקטן שנולד, שכל צדקתו מימים שעברו, חלפה ואינה.

והנה, הנהגת טו"ר, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. כל אחד לפי מה שהוא. ותדע, שכל עלייה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו. כי מסיבת הירידה הגדולה, שהייתה לו בינתיים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עלייה, כקטן שנולד. הרי שבכל עלייה, הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה'. וע"כ נחשבת כל עלייה ליום מיוחד. ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.

כמ"ש, יום ליום יביע אומר. יום קדוש מאלו הימים העליונים של המלך. כלומר, בכל עלייה, שהייתה לאדם, שהתדבק אז בימים העליונים של הקב"ה, משבחים את החברים ואומרים כל אחד לחברו אותו הדבר שאמר. כי ע"י הזיווג הגדול שבגמה"ת, יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק ע"מ להשפיע נחת רוח לה'. ויתגלה לנו בזיווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה.

ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, שהגיע לנו בעת גמה"ת. כי לולא אותם העונשים הנוראים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה. ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש.

ויום ליום יביע אומר. שכל עלייה שמטרם גמה"ת, היא יום אחד מאלו הימים העליונים של המלך, המשבחים את החברים. ונמצא עתה, שהוא חוזר ומתגלה בכל הַדְרַת שלמותו, השייכת לאותו יום, ומשבח חברים המחזיקים את התורה, עם אותו דבר שאמר כל אחד לחברים, שהוא שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, שהביאם אז לעונשים גדולים.

כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלמותו ואושרו של אותו יום, לא היו יכולים להתגלות עתה, באותו פאר והדר, לולא העונשים ההם. וע"כ נחשבו דוברי המילים ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו, כמו מע"ט אמיתיים. וע"כ נאמר גם עליהם, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

ונאמר, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, הייסורים והעונשים, שהפסיקו דבקות ה', עד שנעשו ימים ��רובים בזה אחר זה. הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתיים נעשו גם הם לזכויות ולמע"ט, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתיים, ונמצאים מתחברים כל 6000 שנה ליום אחד גדול בלבד.

ונמצאים כל הזיווגים, שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות, כל אחת מחברתה, התקבצו עתה לקומת זיווג אחד גבוה ונישא, המאיר מסוף העולם עד סופו. וכתוב, יום ליום יביע אומר. כי המילה שהפסיקה בין יום ליום, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח אותו, כי נעשה לזכות. וע"כ נעשו כולם יום אחד לה'.

ונאמר, ולילה ללילה, כלומר כל מדרגה השולטת בלילה, משבחים זה לזה, אותה הדעת, שכל אחד מקבל מחברו. כי כל אלו המילים והייסורים, הנקראים לילות, שבסיבתם נעשו המדרגות אחת אחת, בזה אחר זה, הנה עתה, אחר שגם הם כיום יאירו, משום שהתקבצו כולם ונעשו לבית קיבול אחד, לדעת הגדולה הממלאת כל הארץ דעה את ה', נמצא, שכל לילה בפני עצמו היה נשאר בחשכה, אם לא היה בא עתה בקיבוץ אחד עם כל הלילות.

כי כל לילה מקבל חלקו בדעת, אלא רק מתוך החיבור עם שאר הלילות. וע"כ כל לילה נבחן כי יחווה דעת לחברו. כי לא היה מוכשר לדעת, אלא בצירוף עם חברו.

וכל מדרגה השולטת בלילה, כלומר, כל לילה, שנשלם עתה להיות בית קיבול לדעת ה', משבחים זה לזה. נמצא שכל אחד משבח לחברו, משום אותה הדעת שכל אחד מקבל מחברו. שחלק הדעת שקיבל כל אחד הוא מחברו, ע"י החיבור עם חברו הלילה. כי לא היה מקבלו, אם לא בצירוף עם חברו. כי רק כולם יחד בקיבוץ, נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה הזו. וע"כ נאמר, וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים, שבשלמות הגדולה שקיבלו יחד, נעשו כל הלילות לרֵעים אהובים זה לזה.

.141 אין אומֶר ואין דברים, בלי נשמע קולם. בכל הארץ יצא קַוָום ובקצה תֵבֵל מילֵיהֶם. כתוב, אין אומר ואין דברים. כלומר, אומר ודברים משאר דברי העולם, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, ואינו רוצה לשמוע אותם. אבל אלו הדברים בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם. שאלו הדברים עושים קו מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה. מאלו הדברים נעשים רקיעים, ומאלו הדברים, מאותה התשבחה, נעשה ארץ. ואם תאמר, שאותם הדברים משוטטים בעולם במקום אחד. אומר הכתוב, ובקצה תבל מיליהם.

ביאור הדברים. כי עד כאן דיברנו מהעונשים והייסורים הנוראים ביותר, שהם הפירוד מאמונת ה'. והזוהר אומר, כי גם העונשים והייסורים משאר דברי העולם, מהעבירות הפרטיות, ומייסורי הגיהינום, והייסורים הגופניים, וכדומה, הממלאים כל העוה"ז, הנה גם הם מתקבצים ונכללים בזיווג הגדול הזה, כמ"ש, והיה כאשר שָׂשׂ ה' עליכם, להטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן יָשִׂישׂ ה' עליכם, להאביד אתכם ולהשמיד אתכם.

כי כולם מתקבצים ונעשים לאור גדול, ונהפכים לששון ולחדווה רבה. ונאמר, אין אומר ואין דברים משאר דברי העולם, שהם כל ייסורי העוה"ז, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, בהיהפכם לששון ולחדווה. ואינו רוצה לשמוע אותם, שלא יתאווה לשמוע אותם, כי מתוך ההיפוך שלהם לששון ולחדווה, הרי המלך הקדוש יחזור אחריהם, ויתאווה לשמוע אותם.

כלומר, שזֵכֶר כל צער וכאב מהימים שעברו, יגרום עתה בגמה"ת חדווה ועונג רב. כמ"ש, בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עוון ישראל ואיננו. כי בעת שייהפכו לזכויות, יעלו כל כך נחת רוח, עד שיבוקשו העוונות מימים שעברו, כדי להתבדח עליהם, ולא יימצאו. כלומר, שיידמה לנו, כי אינם נמצאים עוד בצורתם ה��מיתית, כמו שהיו בימים שעברו.

ונאמר, ואינו רוצה לשמוע אותם. כלומר, שאין אומר ואין דיבור, שלא יחזור עליהם ברצון ובחשק גדול לשמוע אותם, מפאת היותם עתה כולם לאורות קדושים ונאמנים.

והנה הקומה הגדולה הזו, העולה בזיווג הגדול מכל הנשמות ומכל המעשים, הטובים והרעים יחדיו ��בגמה"ת, נבחנת כמו קו ועמוד אור, המאיר מסוף העולם ועד סופו. שהוא הייחוד הגדול, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונאמר, אלו הדברים, דברי העולם, בכל הארץ יצא קַוום. כי הקומה, היוצאת על אלו הדברים, שהם כל מיני הייסורים והעונשים, מאירה מסוף העולם ועד סופו. כלומר, בכל הארץ.

נאמר, מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה, שהוא עניין מאוד נשגב, ואתאמץ לבארו לפי האפשרות. כי יש לדעת, שאין סדר הזמנים בנצח כמו בעוה"ז. ונמצא, שבעת שחשב ה' לברוא העולם, הרי כבר נבראו אצלו כל הנשמות עם כל התנהגותן, עד הגמר בכל השלמות הנרצה מהן, כדי לקבל כל העונג והטוב, שחשב עליהן ליהנות אותן. כי אצלו, היהיה משמש כמו ההווה, ואין עתיד ועבר נוהגים בו.

ובזה תבין מה שלומדים, הראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו. וכן למשה. שלכאורה תמוה, כיוון שעוד לא נבראו, איך הראה אותם? אלא נאמר, כל הנשמות וכל התנהגותן עד לגמה"ת, כבר יצאו לפניו במציאות. והן נמצאות כולן בגן העדן העליון. ומשם הן יורדות ובאות בהתלבשות הגופים בעוה"ז, כל אחת בשעתה. ומשם הראה אותן הקב"ה לאדה"ר, ולמשה, ולכל הראויים לזה. והוא עניין ארוך ולא כל מוח יכול לסבול זה.

וע"כ נאמר בזוהר, כמו שהם מתייחדים למעלה באחד, אף היא מתייחדת למטה באחד. כי קומת הזיווג הגדול שבגמה"ת, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד, הנה כבר יצאה למעלה קומה זו מכל הנשמות ומכל המעשים שבעולם, שייבראו עד גמה"ת, מבחינת נצחיותו, שכל העתיד משמש לו כהווה.

ונמצא, עמוד האור הזה, המאיר מסוף העולם ועד סופו, שיאיר בגמה"ת, כבר עומד בגן העדן העליון ומאיר לפניו, כמו שיתגלה לנו בגמה"ת. אחד כנגד אחד, כי הקב"ה אחד. כי לעת גמה"ת יאירו ב' הקומות אחד כנגד אחד. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לכן נאמר, שאלו הדברים עושים קו מדרי מעלה ומדרי מטה. קו, המאיר מדרי מעלה ומדרי מטה, אחד כנגד אחד. כי אותה הקומה מאירה מדרי מעלה, שהם כל הנשמות, הנמצאות בגן העדן העליון. ומאירה מדרי מטה, שהם כל הנשמות, אחר שעברו בפועל בהתלבשות הגוף בעוה"ז, ובאו לגמה"ת. כלומר, שאותן ב' הקומות מאירות בגמה"ת יחד. ואז מתגלה ייחודו, כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד.

והנה משמיענו לבל נטעה לחשוב, שעמוד אור זה המאיר בגן העדן העליון, נמשך ומאיר בגמה"ת בעוה"ז. לזה אומר, שאינו כן. אלא מאלו הדברים נעשים רקיעים. כי קומה זו יוצאת על היסוד דז"א, הנקרא רקיע. ולפיכך יש עדיין ההבחן הזה שבכל הזיווגים. אשר הקומה יוצאת תחילה מהרקיע ולמעלה, ואח"כ היא מאירה אל המקבלים מהרקיע ולמטה. אשר הקומה היוצאת מהרקיע ולמעלה, נקראת שמיים. והקומה המתקבלת מהרקיע ולמטה נקראת ארץ.

ובעת שקו האור מתייחד מדרי מעלה ומדרי מטה, נשאר עוד ההבחן מגן העדן העליון אל דרי העוה"ז. כי קומת הזיווג, היוצאת מהרקיע ולמעלה, מקבלים דרי גן העדן העליון. כי מאלו הדברים נעשים רקיעים, כלומר, שמיים חדשים לדרי מעלה. ורק הזוהר הנמשך מהרקיע ולמטה, הוא המתקבל לדרי מטה. ונקרא ארץ חדשה. וזה שמסיים מאותה התשבחה, כלומר, שדרי מטה משיגים רק תשבחה והזוהר, הנמשך משמיים לארץ.

ואם תאמר, שאותם הדברים במקום אחד, מאחר שהתבאר שהזיווג נעשה כדרך כל הזיווגים, שמהרקיע ולמעלה נמשך אל מהרקיע ולמטה, א"כ אפשר לטעות, ולומר, שהוא רק קו דק, העולה במקום אחד, כמ"ש במעשה בראשית, ייקָווּ המים, אל מקום אחד. כלומר, רק לפנימיות העולמות, המגיע רק לישראל בלבד, ולא לחיצוניות העולמות. ואומר, שאינו כן, אלא משוטטים בעולם. שהאור משוטט וממלא את העולם, מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, בקצה תבל מילֵיהם. כלומר, אפילו לחיצוניות העולמות, שמגיע גם לאוה"ע, כמ"ש, ומלאה הארץ דעה את ה'.

.142 וכיוון שנעשו מהם רקיעים, מי שורה בהם? חזר ואמר, לשֶמֶש שָׂם אוהל בהם. אותו השמש הקדוש, ז"א, שם מדורו ומשכנו בהם, ומתעטר בהם.

מאחר שאומר, שעמוד האור יוצא מהרקיע ולמעלה, ומהרקיע ולמטה לא נמשך אלא רק תשבחה מהם, א"כ יש לשאול, מי משתמש באותו עמוד האור? מי שורה בהם? ומשיב, כי ז"א, שמש, המתעטר ושׂם משכנו בעמוד האור הזה. כי הוא מתעטר בעמוד הזה, כמו תחת חופה, כי אוהל פירושו חופה ממעל לו. כמ"ש, לשמש שם אוהל בהם.

.143 כיוון שז"א שורה באותם הרקיעים, ומתעטר בהם, הוא כחתן יוצא מחופתו, שמח ורץ ברקיעים אלו, ויוצא מהם, ונכנס ורץ לתוך מגדל אחר אחד, במקום אחר. מקצה השמיים מוצאו, מהעולם העליון יוצא ובא לקצה השמיים למעלה, בינה. תקופתו, זה קצה השמיים למטה, מלכות, תקופת השנה, הסובבת את כל הסיומים, ונקשרה מן השמיים עד הרקיע הזה.

פירוש. רומז כאן לסוד גדול ונורא, על יציאת החמה מנרתיקה, מחופתה. כי אחר שנעשה הזיווג הגדול באותם הרקיעים, בחופה, הוא יוצא מאותם הרקיעים למגדל אחר אחד, במקום אחר, במלכות, הנקראת מגדל עוז שֵׁם ה'. כי אז עולה המלכות למעלה, ומתייחדת עימו בסוד של אחד.

סיום המלכות נקרא תקופת השנה. ומטרם התיקון היו נאחזות שם הקליפות, הנקראות קץ הימים. ועתה, אחר גמה"ת, צריכים עוד לתקן הבחינה הזאת במיוחד. וזה נעשה ע"י יציאת החמה מנרתיקה, כמ"ש, והוא כחתן יוצא מחופתו, ומאיר ובא במגדל אחד, המלכות.

ואז כתוב, יָשִׂישׂ כגיבור לרוץ אורַח. כי הוא רץ באותו מגדל ותקופתו על קְצוֹתָם. כי הוא מאיר מקצה השמיים למעלה עד כל הסיומים שבמלכות, כדי לתקן אותה תקופת השנה של קצה השמיים למטה.

ותקופתו, זה קצה השמיים למטה, מלכות, תקופת השנה, הסובבת את כל הסיומים. כי תיקון זה גומר לתקן כל הסיומים, שיש במלכות. ובזה נקשרה מן השמיים עד הרקיע הזה. כלומר, שהמלכות מקבלת הארת קצה השמיים מלמעלה עד הרקיע הזה של ז"א.

.144 ואין נסתר מחמתו, מאותה תקופת השנה ומתקופת השמש, הסובב בכל צד. ואין נסתר, פירושו, שאין מי מכל המדרגות העליונות, שתיסתר ממנו, שהיו כולן סובבות ובאות אליו. וכל אחת אין מי שתיסתר ממנו. מחמתו, פירושו, שמתחמם ושב אל החברים, בשעה שהם בתשובה שלמה. כל השבח הזה וכל הערך הזה, בגלל התורה שעסקו. כמ"ש, תורת ה' תמימה.

כי לאחר הזיווג הגדול, נעשה כיסוי והעלם לכל האורות עליונים. וע"כ צריכים לזיווג החדש הזה, במגדל אחד, כמ"ש, ותקופתו על קצותם, שחוזר ומגלה כל האורות העליונים, שנסתרו בסיבת ביטול הב"ן, מטרם עלייתו לס"ג.

ואין נסתר מחמתו, מאותה תקופה ומתקופת השמש, הסובב בכל צד. כי הזיווג הזה של תקופת השמש עם תקופת השנה, מתקן את הסיומים דמלכות מכל צד, מכל הבחינות, עד שהוא מספיק לתיקון השלם, שיעלה הב"ן וישוב להיות ס"ג, שהוא תיקון שלם מכל הבחינות. אשר אח"ז, אין נסתר, שאין מי מכל המדרגות העליונות, שתיסתר ממנו. כי כל המדרגות והאורות העליונים חוזרים להתגלות בתכלית הגילוי, שהיו כולן סובבות ובאות אליו. וכל אחת אין מי שתיסתר ממנו, כי כל המדרגות והאורות העליונים חוזרים ובאים לו לאט לאט, עד שאין דבר נעלם ממנו.

ונאמר, מחמתו, שמתחמם ושב אליהם, בשעה שהם בתשובה שלמה. כלומר, שאין הגילוי האמור נעשה ברגע אחד. כי תקופת השמש הולכת ומאירה, עד שיתחמם בשיעור מספיק לתשובה שלמה, שהרשעים נידונים בו וצדיקים מתרפאים ממנו. ואז זוכים לגילוי הגדול האמור.

.145 שש פעמים כתוב כאן הוי"ה. שישה פסוקים הם, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. ועל סוד זה כתוב, בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. הפסוקים האחרים, שמהפסוק, תורת ה' תמימה, עד, הנחמדים מזהב, הם רק כנגד שש פעמים הוי"ה, שכתוב בהם. אבל ששת הכתובים עצמם אינם נדרשים. ששת הפסוקים, שמהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה, הם בגלל שש אותיות שבמילה בראשית. ששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן, שהן, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ.

ביאור הדברים. כל המדרגה, הנגלית בעולמות, תחילה באה באותיות, שאז עדיין לא נודעת. וא��"כ באה בצירופי מילים. ואז נודעת המדרגה, מה שיש בה, ברי"ו (216) אותיות ובע"ב (72) מילים.

שש אותיות שבמילה בראשית, כבר כוללות כל מציאות שמיים וארץ, בשש אותיות שבהם. אלא עוד לא נודעו, כי ע"כ מרומזות רק באותיות בלי שום צירופי מילים.

ואח"כ יש שש מילים: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. וכאן בא לכלל גילוי, מה שכלול במילה בראשית. כי הם השמיים והארץ ומלואם.

ועד"ז יש להבין את ששת הפסוקים, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. שהוא עדיין תחילת הגילוי של גמה"ת, שעוד באותיות, על דרך שש אותיות שבמילה בראשית. והגילוי הגמור של גמה"ת מתחיל מתורת ה' תמימה ולהלן, ששם שישה שמות, שכל שם מורה על השגה, להורות, שרק אחר התשובה השלמה. כמ"ש, ואין נסתר מחמתו, אז מתגלים כל צירופי המילים, שהיו בזיווג הגדול בגמה"ת, בשישה שמות.

ועל סוד זה כתוב בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. על שישה פסוקים ושישה שמות, כתוב בתורה שש אותיות בבראשית, ששָם שמיים וארץ נעלמים. ובשש מילים באו לידי גילוי: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. כן ששת הפסוקים, מהשמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, עוד לא נגלה הזיווג הגדול של גמה"ת על בוריו. אלא אחר הכתוב, אין נסתר מחמתו, נגלו שישה שמות, אשר בשישה שמות אלו, בא כל הגילוי הגדול של גמה"ת על בוריו ושלמותו.

והפסוקים האחרים, הם רק כנגד שש פעמים שמות הוי"ה. כי הפסוקים הכתובים אחרי, ואין נסתר מחמתו, עד סוף המזמור, רומזים כנגד ששת השמות, שכתוב בהם. ונמצא, אשר ששת הפסוקים, הם בגלל שש אותיות שכאן. וששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן.

כלומר, ששישה פסוקים, מהפסוק, השמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, הם כמו שש אותיות של בראשית, שאינן מגולות בשלמות. ושישה שמות שבכתובים, מתורת ה' תמימה, עד הסוף, הם כמו שש מילים, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, שכאן באו על שלמותם. ובא להשמיענו, שבשישה פסוקים עוד לא נודעת מדרגתם, והם כמו שש אותיות של בראשית. אלא אחר ששת הפסוקים, בפסוקים האחרים, שבהם שישה שמות, אז באו לגילוי הנרצה.

.146 בעוד שהיו יושבים, נכנסו רבי אלעזר בנו ורבי אבא. אמר להם, ודאי פני השכינה באו, וע"כ קראתי אתכם פְּנִיא"ל, שהוא אותיות פני אל. כי ראיתם פני השכינה פב"פ. ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא, הכתר. וכן הפסוק שלאחריו, והוא היכה את האיש המצרי. ואותו הסתום מכל, אמרו, שהוא עתיקא קדישא.

פירוש. סובב על העניין של מוליך החמורים, שגילה נשמת בניהו בן יהוידע, שמשום זה רבי שמעון קרא להם בשם פניאל. שנשמת בניהו בן יהוידע היא קומה העתידה להתגלות בגמה"ת. וע"כ קרה גם להם כיסוי והעלם לכל האורות העליונים, שנאמר כאן, בזיווג של תקופת השמש בתקופת השנה, שאז זכו שוב לכל האורות.

וזה שרבי שמעון גילה להם הפסוק של בניהו בן יהוידע. כי רמז להם, שהם כבר זכו לששת הפסוקים של השמיים מספרים. והם כבר בשישה שמות שבפסוקים האחרים. כי בזמן שהשיגו נשמת בניהו בן יהוידע, ע"י אותו מוליך החמורים, עוד לא הייתה השגתם נודעת. כי היו אז בשישה פסוקים. כי ע"כ עברה עליהם אותה דרך של ניסים ואותות.

אבל עתה נודעת להם נשמת בניהו בגילוי. ונאמר, ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא. וכן הפסוק שלאחריו. כי נשמת בניהו בן יהוידע היא מילה דעתיקא, כלומר, הזיווג הגדול דעתיק יומין, שזה היו יודעים גם אז. אבל עתה נודע לכם, כי גם הפסוק שלאחריו, שהוא היכה את שְׁנֵי אריאל מואב, והוא היכה את האיש המצרי. שכל אלו פסוקים הם ג"כ מילה דעתיקא. ואותו הסתום מכל, אמרו, כלומר עתיק יומין, שהוא סתום מכל.

.147 והפסוק הזה, והוא היכה את האיש המצרי, מתבאר במקום אחר, במדרגה אחרת. והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. והכול הוא עניין אחד. המצרי הזה, הוא אותו הנודע, שעליו כתוב, גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. כי הוא גדול ומכובד, כמו שגילה הזקן ההוא.

פירוש. הפסוק הזה, שביאר אותו רב המנונא סבא, והוא היכה את איש מצרי איש מראֶה, מתבאר במדרגה אחרת, ע"פ הלשון שבדברי הימים, והוא היכה את האיש המצרי. והכול הוא עניין אחד. ב' הכתובים הם עניין אחד. כי כתוב, והוא היכה את איש מצרי איש מראה. וכתוב, והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. ושניהם סוד אחד, וחל על משה בשינוי הלשון.

.148 הפסוק הזה מתבאר בישיבה העליונה. איש מידה, הכול אחד. איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדוֹתֶם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. וע"כ, איש מידה הוא. והוא ממש איש מידה. אורכו הוא מסוף העולם ועד סוף העולם. כך היה אדה"ר. ואם תאמר, הרי כתוב, חמש באמה. חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו.

פירוש. זו ישיבה של הקב"ה, שעל בני ישיבה זו אמר רבי שמעון, ראיתי בני עלייה והם מועטים. ויש ישיבה של מטה, והיא ישיבה של מט"ט. ואומר, שהפסוק הזה, שביארו הסבא, מתבאר בישיבה העליונה. והנה איש מראה הוא המדרגה של משה, שעליו נאמר, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. כמ"ש, ומראה ולא בחידות. ואיש מידה, נקרא ג"כ על עניין המראה. אלא במידה של אותו מראה. כי המידה של אותו מראה, היא מסוף העולם עד סופו.

ומראה ומידה דומים לשבת ולתחום שבת, שתחום שבת הוא קצה המידה של שבת. אלא ב-6000 שנה, מידת תחום השבת מצומצמת רק על 2000 אמה. ואחר גמה"ת, יהיה תחום שבת מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ.

איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדותם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. הרי שעניין מידה הוא קצה הגבול של הדבר. כך איש מידה מורה על קצה הגבול של שבת לאחר גמה"ת, שהוא מסוף העולם ועד סופו.

והוא ממש איש מידה. איש מידה פירושו בעלה של אותה מידה ממש, שאין המידה שולטת עליו, אלא הוא השולט על המידה, ועושה אותה ע"פ חשקו וחפצו. וזה היה אדה"ר מקודם שחטא בעצה"ד, שהיה אורכו מסוף העולם עד סופו. ומאיר מסוף העולם עד סופו, כמידת תחום השבת שלאחר גמה"ת.

חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו. כי אלו חמש באמה הם ע"ס, אשר עיקרן הן רק כח"ב תו"מ, שלאחר גמה"ת הן יתפשטו מסוף העולם עד סופו.

.149 וביד המצרי חנית. כמ"ש, כמְנוֹר אורגים, שזהו מטה האלקים, שהיה בידו. המפותח בשם החקוק והמפורש בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל והישיבה שלו, שנקראת אורג. כמ"ש, מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חָרָש וחושב, ובשש ואורג. והמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב (42) בחינות. והפסוק שמכאן והלאה, הוא כמו שביאר הזקן לעיל. אשרי חלקו.

פירוש. הצירופים של האותיות לשמות הקדושים, נקראים מעשי אורג. בדומה לאורג, האורג החוטים לבגד, כך מצטרפות ומתחברות האותיות למילים של השמות הקדושים, שפירושן השגות קדושות.

ואומר, שבמטֶה האלקים, שהיה ביד משה, מפותחים אותם צירופי האותיות של השם המפורש, שחקק בצלאל והישיבה שלו במלאכת המשכן. ולזה נקרא מטה האלקים בשם מְנור אורגים, ע"ש בצלאל, הנקרא אורג. ומנור, כמו מאור, ואורג הוא בצלאל. לרמוז, שהמאור של צירופי האותיות של השם המפורש, היה בבחינת המאור של השם המפורש שחקק בצלאל. ולכן נאמר, בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל.

והנה מטרם גמה"ת, לא היה המטה מאיר מכל הצדדים, שהרי היה בו הפרש בין מטה אלקים למטה משה. ובמטה משה כתוב, שלח ידך, ואחוז בזנבו, ויהי למטה בכפו. הרי שלא היה מאיר מכל הצדדים. אמנם לאחר גמה"ת, הוא מאיר מכל הצדדים.

ונאמר, שהמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב בחינות. כי השם המפורש, שהיה חקוק במטה, היה מאיר בכל הצדדים, בבחינת בילע המוות לנצח. וע"כ היה מאיר מכל הצדדים בשווה, והאור של השם שהיה חקוק במטה, היה הארת חכמה של שם מ"ב.

.150 שְׁבוּ יקרים, שבו ונח��ש תיקון הכלה בלילה זה. שכל מי שמתחבר עימה בלילה הזה, יהיה נשמר כל אותה השנה, למעלה ולמטה. ויוציא שנתו בשלום. עליהם כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו, ויְחַלְצֵם. טעמו וראו, כי טוב ה'. יש בזה ב' פירושים, ששניהם יחד אמיתיים:

א. מתוך שיום מתן תורה, הוא הארה של גמה"ת, שבילע המוות לנצח וחירות ממלאך המוות, ע"כ ראוי להתאמץ להמשיך האור הזה בשעתו ביום השבועות. כי בטבע המאורות, שחוזרים ומתחדשים במועדם. ויהיה מובטח גם עתה, שיוציא שנתו בשלום, ותהיה לו חירות ממלאך המוות.

ב. נקרא על הזמן של גמה"ת ממש. יהיה כאן הפירוש של הנאמר, ויוציא שנתו בשלום, שהמלכות נקראת שנה. ומתוך התחדשות המאורות של מחזיקי התורה לאחר גמה"ת, הנה יהיה מובטח לתקן השנה, המלכות, בכל השלמות. כי בחינת התחדשות המאורות של מחזיקי התורה, נקראת תיקון לילה של הכלה, שהיא המלכות, הנקראת שנה. וע"י זה יוציא שנתו בשלום, יוציא השנה בשלום, בכל השלמות.

[or-zion]

4 תרגילים לשיפור הראייה: טיפים לשמירה על בריאות העיניים

האם חוויתם עייפות בעיניים, קושי בקריאה ממרחקים קצרים או פשוט רוצים לשמור על בריאות העיניים? תרגילים ייעודיים יכולים לסייע בשיפור הראייה ולהקל על תסמינים שונים הקשורים לעייפות העיניים. הנה 4 תרגילים פשוטים שתוכלו לשלב בשגרת היומיום:

התרחקות והתמקדות: מצאו עצם במרחק של כמה מטרים. התמקדו בו למשך 10 שניות, ולאחר מכן העבירו את המבט לעצם קרוב אליכם למשך 10 שניות. חיזרו על התרגיל 10 פעמים. תרגיל זה מסייע לחזק את שרירי העין ולשפר את היכולת להתמקד במרחקים שונים.

סיבובים עגולים: סובבו את העיניים בעיגולים קטנים, תחילה בכיוון השעון ולאחר מכן נגד כיוון השעון. חזרו על התרגיל 10 פעמים בכל כיוון. תרגיל זה משפר את זרימת הדם לעיניים ומסייע להרפיה.

הסתכלות למעלה ולמטה: העבירו את מבטכם לאט מהתקרה אל הרצפה וחזרה. חזרו על התרגיל 10 פעמים. תרגיל זה מחזק את שרירי העיניים האחראים על תנועות אנכיות.

מצמוץ תכוף: מצמוץ תכוף מסייע לשמור על לחות העיניים ומגן עליהן מפני יובש וגירוי. נסו למצמץ באופן מודע מספר פעמים בכל שעה, במיוחד בזמן עבודה מול מחשב.

חשוב לזכור:

תרגילים אלו אינם תחליף לטיפול רפואי: אם אתם חווים בעיות ראייה משמעותיות, פנו לאיש מקצוע.

עקביות היא המפתח: כדי לראות שיפור, יש לבצע את התרגילים באופן קבוע.

הקפידו על תזונה בריאה: מזונות עשירים בוויטמינים A, C ו-E, כמו גזר, פירות הדר ודגים שומניים, תורמים לבריאות העיניים.

הקפידו על מנוחה: הקדישו זמן למנוחה לעיניים, במיוחד לאחר חשיפה ממושכת למסכים.

לסיכום, תרגילים לשיפור הראייה הם כלי מצוין לשמירה על בריאות העיניים ולשיפור איכות החיים. שילובם בשגרת היומיום יכול לסייע בהקלה על תסמינים שונים הקשורים לעייפות העיניים ולהאטת התדרדרות הראייה הקשורה לגיל.

**הערה: מידע זה אינו מהווה תחליף לייעוץ רפואי. יש להיוועץ ברופא עיניים לפני ביצוע כל שינוי בשגרת הטיפול בעיניים.

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | ה"פ אצילות וענין מ"ה וב"ן שבכל פרצוף | אות קלא

ופרצוף או"א דמ"ה החדש, שהם בקומת בינה, ביררו וחיברו להם את חצים התחתון דחו"ב דנקודים, שהם האח"פ דחו"ב, שבעת הקטנות היו נפולים בהז"ת דנקודים, אלא אח"כ בעת הגדלות נקודים, עלו ונתחברו לחו"ב דנקודים (כנ"ל באות צ"ד), ואשר בעת שביה"כ חזרו ונפלו להז"ת דנקודים ונתבטלו (כנ"ל באות ק"ז), ואותם ביררו להם או"א דמ"ה לבחינת נוקבא אליהם, והם מכונים ז"ת דחכמה וו"ת דבינה דב"ן, כי בחינת החסד דבינה נשארה עם הג"ר דחו"ב דב"ן בפרצוף עתיק, ולא נשאר בחציה התחתון דבינה כי אם ו"ת מגבורה ולמטה. ונמצא הזכר דאו"א הוא קומת בינה דמ"ה, והנוקבא דאו"א היא ז"ת דחו"ב דב"ן. ועמידתם הם בימין ושמאל, או"א דמ"ה בימין ואו"א דב"ן בשמאל, והישסו"ת דמ"ה שהם הז"ת דאו"א, לקחו המלכיות דחו"ב דב"ן.

[sexythingil]

תל אביב היא מטרופולין שוקק

תל אביב היא מטרופולין שוקק חיים הידוע בחיי הלילה התוססים שלו, חופים יפים ותרבות משגשגת. בשנים האחרונות צברה העיר מוניטין גם בתעשיית הליווי התוססת שלה. נערות ליווי בתל אביב מציעות שירות ייחודי ויוקרתי העונה על הרצונות והצרכים של המקומיים והתיירים כאחד. ענף הליווי בתל אביב חווה צמיחה משמעותית בשנים האחרונות, ופונה לקהל לקוחות מגוון. מאנשי עסקים ועד תיירים, הביקוש לשירותי ליווי פרימיום נמצא בשיא של כל הזמנים. התרבות הליברלית והפתוחה של העיר ממלאת תפקיד משמעותי בקבלה ובשגשוג של תעשייה זו. נערות ליווי בתל אביב המלצה - נערות ליווי בתל אביב מבוקשות מאוד בזכות יופיין, קסמן ותחכומן ללא דופי. הם מגיעים מכל תחומי החיים, ולכל אחד מהם יש את המשיכה הייחודית שלו. הרקע והתרבויות המגוונות שלהם הופכים אותם לנחשקים יותר עבור הלקוחות שלהם, שמחפשים יותר מסתם אינטימיות פיזית. רבות מנערות ליווי אלה הן רב לשוניות, משכילות ומטיילות היטב, מה שהופך אותן לבני לוויה מושלמים לכל אירוע. אחת הסיבות העיקריות לפופולריות של שירותי ליווי בתל אביב היא הרצון בדיסקרטיות. בעיר שבה אנשים מנהלים חיים קדחתניים ומערכות יחסים מרובות, נערות ליווי מציעות דרך בטוחה וסודית להגשים את רצונותיו של האדם ללא כל מחויבות. רבים מהלקוחות הם אנשים בעלי פרופיל גבוה הדורשים פרטיות וסודיות מירבית, המובטחת על ידי סוכנויות הליווי בתל אביב. ענף הליווי בתל אביב חוקי לחלוטין, וכל הבנות מעל גיל 18. הם אנשי מקצוע מאומנים היטב המספקים שירותים דיסקרטיים ומותאמים אישית ללקוחותיהם. סוכנויות אלה לעתים קרובות יש הנחיות קפדניות עבור המלווים שלהם, הבטחת הבטיחות ואת שביעות הרצון של הלקוחות ואת הבנות. הדבר מעניק שקט נפשי ללקוחות, בידיעה שהם נמצאים בידיהם של אנשי מקצוע שיודעים לספק את צרכיהם. נערות ליווי בתל אביב ידועות לא רק ביופיין הפיזי אלא גם באינטלקט החד שלהן ובכישורים החברתיים המעולים שלהן. לקוחות רבים שוכרים נערות ליווי אלה למטרות שאינן מיניות, כגון השתתפות באירועים חברתיים, פגישות עסקיות, או אפילו סתם ליהנות מארוחת ערב רומנטית על יין. הבנות מאומנות להסתגל לכל מצב ולגרום ללקוחות להרגיש בנוח ונינוח בחברתם. בעיר כמו תל אביב, שבה התיירות היא ענף משמעותי, הביקוש לשירותי ליווי מגיע גם מתיירים. עבורם, שכירת נערת ליווי היא כמו מדריך מקומי שיכול להראות להם ברחבי העיר ולתת להם טעימה מהתרבות המקומית האותנטית. מלווים אלה בקיאים היטב בהיסטוריה, בתרבות ובחיי הלילה של העיר, מה שהופך אותם לבני לוויה מושלמים לתיירים שרוצים לחוות את העיר מעבר לאטרקציות התיירותיות שלה. ענף הליווי בתל אביב לא היה חסין מפני ��שפעות מגפת הקורונה. כמו תעשיות רבות אחרות, היא התמודדה עם לא מעט אתגרים. עם זאת, עם הקלה בהגבלות כעת והעיר חוזרת אט אט למצבה התוסס, הביקוש לשירותי ליווי החל לעלות שוב. עם אמצעי בטיחות נאותים במקום, סוכנויות ליווי חזרו כעת לעסקים, לספק את הרצונות והצרכים של הלקוחות שלהם. לסיכום, ענף הליווי בתל אביב הוא חלק ייחודי ומשגשג מתרבות העיר. נערות ליווי אלה מציעות הרבה יותר מסתם אינטימיות פיזית; הם בני לוויה, מדריכים ואנשי סוד ללקוחותיהם. עם היופי, האינטליגנציה והדיסקרטיות ללא דופי, הם הופכים את בני הלוויה המושלמים לכל מי שמחפש לחוות את הקסם והיופי של תל אביב במלואם.

[yoniwrites]

נפגשתי אתמול עם פרווין. בחור בן 23 מכפר ליד אורוויל. המפגש איתו הנחית לי המון דברים במקום. עכשיו אספר עליו ארוכות ובקצרה.

מערכות יחסים -1- בהתחלה הוא התחיל לספר לי על מערכת יחסים "מרחוק" שהוא נמצא בה כבר כמה שנים, לאט לאט אני מבין שמדובר במערכת יחסים עם בן אדם בעייתי אבל לא נוראי, בחור פולני בן 39 שגר בבולגריה שמתקשר אליו כל יום ומדבר איתו, במשך כמה שנים. לאט לאט זה הפך למשהו רציני. פרווין החמוד מזמין את הפולני לביקור בהודו ההוא מגיע, קונה לו מתנות, מפנק אותו, וכל זה מבלי לרצות שום דבר מיני. פרווין מאוד רוצה כבר משהו מיני. אע"פ שפרווין באותו הזמן בן 22 וההוא בן 38. מפה לשם פגשתי את פרווין יום לאחר שהוא שאל את הפולני "מה אתה באמת רוצה ממני?" והפולני פשוט לא ידע מה לענות.

אני שואל את עצמי, ואת פרווין, זה לא נראה לך מוזר? מה הוא רצה ממך? פרווין חושב ואומר "אם הוא לא אוהב אותי ולא רוצה אותי למה הוא שלח לי כסף ללימודים? למה הוא שלח לי כסף כל הזמן? אני עם הכסף הזה קניתי לו מתנות והן שוכבות לי בארון ומחכות לו" חשבתי לעצמי, כמה שהילד הזה תמים ומתוק, ולא מבין שיכל לעשות לעצמו טוב עם הכסף שקיבל. ראיתי את עצמי בו. הוא מדבר ממש בשקט, וגבו מכופף. ממושמע, מכופף, מדוכא, חמוד, חייכן, לא רוצה להרגיש את הרגשות השליליים. הוא מחכה להודעה מהבחור הזה שיגיד לו שהוא אוהב אותו, הוא רוצה להיות נאהב על ידו, הוא לא מוכן לקבל את המציאות הזו כפי שהיא. אני אמרתי לו - זהו, אתם נפרדתם, הפולני אמר לו "אני רוצה לחיות חיים רגילים, ואתה לך תחיה את החיים הרגילים שלך" אבל פרווין, הוא אובססיבי, הוא לא מצליח להתנתק מזה, הוא לא מוכן לקבל את זה שאולי לא היתה שם אהבה וזה היה רק שלו. לאחר מכן הבנתי שהכל קשור למשפחה, ולאבא שלו.

-2- הוא סיפר לי על איזו חברה, הוא נסע באופנוע שלו ולא שם לב ונגמר הדלק, האופנוע עצר וזה היה לא רחוק מהעבודה של החברה הזאת. הוא התקשר אליה ושאל אם הוא יכול לקחת את האופנוע שלה ללכת לקנות דלק ולחזור, היא אמרה שהיא לא בעבודה. כמה ימים מאוחר יותר הוא גילה שהיא שיקרה לו, מאיזה חבר שעבד איתה באותו הזמן. היא היתה בעבודה ופשוט אמרה לו לא. במקום להתעמת איתה הוא שתק. והיום הוא יילך לחתונה שלה. אחרי 3 חודשי נתק היא פתאום הזמינה אותו לחתונתה.

-3--3- הוא סיפר לי שכשהיה בן 19 נפגש לראשונה עם גבר ישראלי. חשוב לציין שהוא היה בן 44 מאילת. כנראה טיפוס מאוד ספציפי. אבל לפי הסיפור נשמע שהוא היה נחמד אליו. ביום הראשון הם נפגשו, הזדיינו, ואח"כ האילתי הזמין אותו לארוחה, הם אכלו ושתו על חשבונו. פרווין סיפר זו היתה פעם ראשונה בחייו שהוא בכלל אכל בחוץ, ועוד על חשבון של מישהו אחר. יום למחרת הם נפגשו שוב, הלכו לים ביחד, ואכלו שוב, ואז הלכו לקטוף גויאבות בפונדיצ'רי אצל חבר של פראווין בגינה, ואז חזרו לביתו של האילתי, הזדיינו שאלתי "זה היה נעים לפחות? הסקס איתו?" "מאוד!" הופתעתי לשמוע. אחרי זה האילתי הזמין את החבר עם הגויאבות גם לארוחה והם ישבו שלושתם ואכלו באיזה מקום שלהודים אין תקציב לו. אח"כ האילתי גם בא לבקר את המשפחה של פרווין ובקיצור זה היה נשמע מאוד אינטנסיבי יחסית לילד בן19 וגבר אילתי בן 44. פרווין סיפר: "הוא עזב בבוקר למחרת ואני הרגשתי שמשהו בלב שלי חסר כבר. התחלתי לכתוב לו הודעות והוא אמר לי -פרווין, תשמור על עצמך ותהנה מהחיים. ואז חסם אותי. אחרי כמה ימים כתבתי לו בפייסבוק, והוא הוריד את החסימה בווצאפ. ואז הוא אמר לי - פרווין, אני בן 44 ואתה בן 19, אני מישראל ואתה מהודו, זה לא יכול לעבוד!! אני הייתי מוכן לעשות הכל בשבילו, הצעתי לו שנתחתן, אבל הוא פשוט שוב חסם אותי. אחרי כמה חודשים רשמתי לו מהטלפון של אבא שלי. והוא הוריד את החסימה דיברנו קצת, ועד היום הוא לא חסם אותי שוב.." עניתי לו "אתה ממש נקשר מהר לאנשים, לא?" "זה היה ממש מיוחד עבורי. אף אחד לא התייחס אליי ככה אף פעם"

משפחה

הוא חי בבית עם 2 אחיות קטנות, אבא ואמא. סיפר לי על זה שכשלמד בצ'נאי הוא היה גר אצל הדודה שלו, ועכשיו הוא חזר לגור בבית עם ההורים. הוא סיפר לי שכל המשכורת שלו הולכת לבית ולחשבונות. אמא שלו עובדת כבר עשרות שנים יום יום בלי יום מנוחה. הוא אמר לי "אני לא יכול ללכת מכאן, אני צריך לדאוג למשפחה שלי, אמא שלי עבדה ככ קשה עבורי כל השנים האלו, ועכשיו? אני אנטוש אותה?" אמרתי לו "אי פעם חיית לב��? בלי השגחה?" "היה לי חודש שנסעתי להשתלמות בבנגלור. אבא שלי נסע איתי, וישנו אצל דוד שלי. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לעזוב ולמצוא מקום אחר לישון בו. וככה נסעתי ומצאתי מקום בבנגלור ונשארתי בו. רוב הזמן הייתי עסוק בהשתלמות שהייתי בה. אבל היו כמה פעמים שהייתי יוצא, הולך לעשות קניות, פוגש אנשים בגריינדר, נוסע לראות מקומות, ואף אחד לא אמר לי מה לעשות. זה הרגיש מדהים. הכרתי ככה בחור הולנדי דרך הגריינדר והפכנו להיות חברים ועד היום אנחנו מדברים על הכל" אמרתי לו "אתה חייב להרגיש מה זה חופש, תצא מפה לשנה בלי שמישהו יגיד לך כל הזמן מה לעשות, אתה כל החיים תחת השגחה, איך אתה יכול לחיות ככה?" "אני חייב למשפחה שלי, אם אעזוב הם יקרסו", "הם לא יקרסו, הם יחיו כמו שחיו עד עכשיו" "אני דואג לאמא שלי, לאחיות שלי, לאבא שלי אני לא דואג" "למה?" שאלתי וכבר מהעיניים שלו הבנתי טוב מאוד מה תהיה התשובה שלו "אני לא אוהב אותו" "למה? הוא עושה משהו?" "לאחרונה הוא התחיל לשתות הרבה, וכשהוא שותה הוא אלים, הוא מרביץ לאמא שלי, הוא מרביץ לאחיות שלי ולי" "למה אמא שלך לא עוזבת אותו?" "היא לא יכולה. זה המשפחה ההודית, זה החוקים".. "הוא גם לא ��ובד, הוא רק שותה ואלים" "זה לא גורם לך לרצות לעזוב?" "איך אני אגן על אמא שלי? כשאני בבית ואני רואה את זה אני אומר לו להפסיק. אם אני לא אהיה פה מה יקרה?" "זה נשמע נורא פרווין." "ככה זה ברוב הבתים ההודים. כל האבות הם כאלה" "אתה יודע, סבתא רבתא שלי עזבה את בעלה כי הוא היה שותה ואלים, סבתא שלי עזבה את בעלה כי הוא היה שותה ואלים, ואמא שלי עזבה את אבא שלי כי הוא היה צועק עליה. אני באתי מבית של נשים חזקות, ולשמוע סיפור כזה זה פשוט נורא בעיניי." "רק עכשיו נשים מתחילות לעזוב את בעליהן בהודו בגלל אלימות, זה לא היה קורה לפני כן" היתה שתיקה שהרגישה מאוד ארוכה, אז ניסיתי לשאול אותו על נושאים אחרים, על עבודה. "אז תגיד כמה אתה מרוויח בעבודה שלך?" הוא עשה תואר שני בניהול לוגיסטי, לא ידעתי שיש תואר בדבר הזה בכלל אבל ציפיתי שמתואר שני יוכל להרוויח הרבה "אני מרוויח עכשיו 18,000 רופי בחודש במשרה מלאה" חישבתי בראש, מדובר בפחות מ800 שקל. אני לא מאמין. אמרתי לו שבעבודה שלו בישראל מרוויחים סביבות ה200,000 רופי. שאלתי אותו "תגיד, חשבת לעבוד במקום אחר? ככה תוכל לא לגור בבית, אולי להביא הרבה יותר כסף למשפחה, אבל גם להרוויח ולחסוך בעצמך. הרי עכשיו אתה לא חוסך כלום, אתה רק מכסה על חובות המשפחה" "כן, חשבתי, אבל אני צריך כסף כדי לעשות ויזה, אני צריך כסף כדי לקנות כרטיס טיסה, ואם כל הכסף אצל ההורים איך אעשה זאת?" "איזה עבודה הציעו לך?" "הציעו לי עבודה בסינגפור, להרוויח 2לאק (200,000 רופי) בחודש" "זה נשמע מטורף, זה סכום שאתה עושה כאן בשנה, לך על זה!" .. כל הזמן דמיינתי איך הילד המתוק והתמים הזה, הוא כולה בן23 , שכנראה עבר התעללות לא קטנה בחייו הוא סוחב על גבו ככ הרבה אחריות. אחריות לשלומה של אמו, אחריות כלכלית לגבי כל הבית, אחריות לשלומן של אחיותיו, אחריות להיות מוצלח ולספק.

הבנתי. הבנתי הכל!!!! הבנתי למה הוא נקשר כ"כ מהר לאנשים. הוא היה חי תחת התעללות אביו ומשמעת בלתי נגמרת מהמערכות הבלתי נסבלות האלה שנקראות "המשפחה ההודית" ו"החברה ההודית"

והוא ממשיך לחיות תחת כל זה, ברגע שמישהו מתייחס אליו כראוי הוא מרגיש שזו היציאה היחידה שלו מהחיים הקשים האלו. הוא מחפש מישהו שיציל אותו. מישהו שיחליף את אבא שלו. שיהיה אבא ראוי עבורו. שיספק עבורו את האהבה לה הוא ראוי כי הוא בן אדם מקסים.

הבנתי שמדובר גם במשהו הרבה יותר גדול מזה, ככה נראית החברה ההודית. יש כל כך הרבה לחץ על הגבר, על האישה כאן, זה מלכוד כל כך קשה שגורם לאלימות. תרבות השידוכים, החתונות כדבר המרכזי בחיים. התרבות של להעמיס את העול הכלכלי על כתפי הגבר (שלרוב, הוא לא "גבר אמיתי" אפילו, הוא פשוט ילד שגדל תחת השגחה כל החיים ועשה מה שאומרים לו לעשות!!!!!!) שגורם ללחץ וכעס. ולאן זה מופנה? בצורת אלימות כלפי האישה. והלחץ על האשה להיות אשת הבית, להחזיק הכל ��להדביק הכל ולעשות כפי שבעלה רוצה. ראיתי פה אינספור מבטים מבועתים של נשים לכיוון בעליהן. הנחמה היחידה שיש להן זה לשבת על המדרגה בכניסה לבית ולרכל עם הנשים האחרות. איך בן אדם יכול להתקדם בחייו ככה? איזה עתיד מצפה לפרווין אם הוא לא יעמוד על רגליו האחוריות מול אביו ויגיד לו "זה מספיק. עוד פעם אחת ואני הורג אותך" אם הוא לא יעמוד על רגליו ויגיד "אני לא מוכן לשאת את העול המשפחתי הזה ואני עוזב להבין מי אני ומה זה החיים האלה" איך בן אדם יכול להגיד "די" למערכת כזו כשהיא כבר התעללה בו, כשהיא כבר ניצלה את תמימותו, כשהוא מסתיר ממנה בפחד מוות סודות כמוסים כמו חיי המין שלו?

----------------------------------------------------------------

ואני מרגיש שזו מראה לצדדים מסויימים בי. אני מרגיש שזו מראה לכל מיני דברים שמהם אני עצמי מפחד. אני פתאום מגלה חמלה ופתאום ר-ו-א-ה את האדם הדרוס בתוכי שלא הציב גבולות ברורים ועבר את כל הדברים שעברתי. גם אני בברירת המחדל שלי כפוף ושקט. גם אני עברתי אלימות מכל מוקד אפשרי, גם אני הסתרתי מיניות, גם אני הרגשתי עול שיושב על גבי, לא אחריות כלכלית לכל משפחתי אבל כן אחריות להיות האדם הנכון שאני צריך להיות, האדם המוכשר או האדם שיכול להצליח בכל מה שרק ינסה. והציפייה הזאת היא לא הגיונית בעליל. אבל זה מה שנקרא לגדול בבית רוסי שבו נאמר לך כל הזמן "גבר צריך לדעת לעשות הכל". אז אני מנסה לתת חמלה ואולי להגיד לעצמי מה שאני אומר לפרווין. ת ל ח ם במוסד הזה, תלחם במערכת הזאת שהפילה אותך והפכה אותך לסמרטוט רצפה שרק מחפש שמישהו יציל אותו. אני מנסה לתת לזה מקום. אני אומר לפרווין הזה שבתוכי - אל תכופף את הגב שלך, אל תתן למערכת לכופך אותך כ"כ. אל תתן להתעללות ולדיכוי להכתיב לך את החיים, חיה אותם כפי שמרגיש לך נכון.

איך תדע מה מרגיש נכון? עשה. עשה. קח אחריות על עצמך ועשה ולמד.

--------------------------------------------------------

לאחר מכן, הוא הקפיץ אותי עם האופנוע שלו למקום שבו הטענתי את האופנוע שלי. חשבתי שכאן נפרדות דרכינו. הבאתי לו חיבוק ארוך. והוא שמח על כך. הסתבר לי שהוא נסע ממש לאט על הכביש וחיכה לי. ואז נסענו לכיוון איפה שאני ישן. אמרתי לו "ביי!" והוא אמר לי "אני רוצה לנשק אותך" אבל עשיתי את עצמי כלא שומע והלכתי להחנות את האופנוע הוא התקרב ואמר לי שוב, ''רציתי לנשק אותך'' נהניתי מזה שהוא רוצה אותי חחח ואז התנשקנו ניסיתי להביא לו אהבה וחמלה בנשיקה הזאת, חיבקתי אותו קרוב חיבקתי את הפצעים המדממים האלו, והם לא רק שלו, וזה לא לגביו, זה גם לגבי

עכשיו אני אגיד את הבולשיט הרוחני של- אין אני ואין אתה, הכאבים זה אותם כאבים, והחמלה כלפי מישהו אחר היא החמלה כלפי עצמי גם כן. אני מנשק אותו ואני מנשק אותי אני מחבק אותו ואני מחבק אותי אני רואה את פצעיו ואני רואה את פצעיי אני מסתכל עליו בחמלה ורוצה שהעתיד יטיב עמו ואני מסתכל על עצמי בחמלה ורוצה שהעתיד יטיב עמי

התנשקנו כמה פעמים ארוכות כשהוא יושב על האופנוע שלו החזקתי לו את החבילה בצורה שחומלת ונותנת אהבה ואז חיבוק ארוך אחרון ומספיק "לילה טוב" אמרתי "נתראה מחר??" הוא שאל אמרתי "תשלח לי הודעה" הלכתי

חשבתי לעצמי שהוא מפתח אובססיביות אליי ואולי זו גם מראה עבורי להציב גבול ולהגיד לו שאני לא מעוניין להשאב איתו למשהו מהסוג הזה. אני רואה את פצעיי בפצעיו ונותן להם חמלה. אך אינני מעוניין לטפל בו, ואינני מעוניין לקדש את תחושת הקורבנות ולחבק וללטף אותה ולהגיד לה שהיא מסכנה. זה לא העניין לא ולא.

[rabash-maamarim]

ענין בטחון

תשמ"ו - מאמר ו' 1986 - מאמר 6

בזהר הקדוש (תולדות דף נ"ג, אות קכ"ב - ד' ובהסולם) אומר וזה לשונו, "רבי אלעזר פתח ואמר, אשרי אדם עוז לו בך, אשרי האדם שמתחזק בהקב"ה, ושם מבטחו בו. יכול כחנניה מישאל ועזריה. אפשר לפרש את הבטחון על דרך שאמרו חנניה, שבטחו ואמרו הן איתי אלהנא, דהיינו, שבטחו, שהקב"ה יצילם בודאי מכבשן האש. ואומר, שאינו כן, אלא בוא וראה, אם לא יצילם ולא יתייחד עליהם הקב"ה, נמצא שלא יתקדש שמו של הקב"ה בעיני כל. אלא אחר שידעו שלא אמרו כראוי, חזרו ואמרו והן לא ידיע להוי לך מלכא, דהיינו, שאמרו בין שיציל ובין שלא יציל, יהיה ידוע לך, שלא נשתחוה לצלם.

אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך, אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך, כאשר ישתדל במצות התורה, וישתדל ללכת בדרך האמת. וכיון שאדם בא לטהר, עוזרים לו, ובזה יבטח בהקב"ה, שהוא יעזור אותו, ויבטח בו ולא ישים מבטחו באחר זולתו, ועל זה כתוב "עוז לו בך".

"מסילות בלבבם". פירושו, שיעשה את לבו כראוי, שלא יבוא בו הרהור זר, אלא כאותה מסילה המתוקנת לעבור בה, לכל מקום שצריכים, הן לימין והן לשמאל. "וכן יהיה לבו", כלומר, שבין אם הקב"ה יעשה עמו טובה או להיפך, יהיה לבו מוכן ומתוקן, שלא יהרהר אחר הקב"ה בשום פנים שבעולם.

דבר אחר, "אשרי אדם עוז לו בך". הוא כמו שאתה אומר, "ה' עוז לעמו יתן", שפירושו תורה. "עוז לו בך", פירושו, שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא. "מסילות בלבבם" הוא כמו שאתה אומר, "סולו לרוכב בערבות ביה שמו", שפירושו, לרומם לרוכב בערבות.

וכן "מסילות בלבבם" פירושו, שאותה התורה שהוא עוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשותו מכובד וחשוב בעולם, דהיינו, שיכוון בלבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמו שכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". ואז יקויים "והיה ה' למלך על כל הארץ".

ולפי הנ"ל קשה להבין את ענין הבטחון, מה שהזהר הקדוש מפרש לנו, ואומר "אלא לא יבטח אדם ויאמר הקב"ה יצילנו", או "הקב"ה יעשה לי כך וכך". הלא אנו רואים, אם מי שהוא מבקש מחבירו, שיעשה לו איזה טובה, ואם האדם הזה הוא ידיד שלו, ויודע שיש לו לב טוב, אז הוא בוטח באדם זה שיעשה את מבוקשו. אבל איך שייך לומר שהוא בוטח בו, אפילו שלא יעשה את מבוקשו, כמו שכתוב "אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו".

ועוד קשה להבין במה שאומר, "ולא ישים מבטחו באחר זולתו". ועל זה כתוב "עוז לו בך". וזה צריכים להבין. כי מצד אחד הוא אומר, שלא יאמר "שהקב"ה יצילנו", שפירושו, שהבטחון צריך להיות אפילו כשאינו מצילו, כעין חנניה. ומה שייך לומר אז על הספק, "שלא יבטח באחר", שמשמע שאחר בודאי יעזור ויציל אותו.

זאת אומרת, כאילו יש מי שהוא, שכן יכול להצילו בודאי, בלי שום ספק. ולכן יש איסור לבטוח באחר, רק שיבטיח עצמו בה', אף על פי שאינו יודע אם ה' יצילו כנ"ל. ואיך שייך לומר, שיש מי שהוא, שיכול להצילו, הלא מביא דוגמא מחנניה מישאל ועזריה, ושם איך שייך לומר, שלא יבטחו באחר, משמע כאילו ��יש מי שהוא בעולם, שיכול להציל אותם מכבשן האש, היתכן לומר כך.

וכדי להבין את דברי הזה"ק, צריכים להקדים את מטרת הבריאה, היינו שיש מטרה מצד הבורא, מה שהבורא רצה מהבריאה. וגם יש מטרה מצד הנבראים, היינו לאיזה מטרה הנבראים צריכים להגיע, שנגיד, שהם באו להמטרה שלהם, היינו לשם מה שהם נבראו.

וזה ידוע, שהמטרה מצד הבורא היא, היות שרצונו להטיב לנבראיו, לכן ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג. והיות שרצה שההטבה שהוא נותן להם, תהיה בה שלימות. לכן עשה תיקון, שמטרם שהנבראים יכלו לקבל בעל מנת להשפיע, לא יקבלו שום שפע, הנקרא טוב ועונג. וזהו מטעם, שמטבע הענף להדמות לשורשו. והיות שהשורש של הנבראים הוא להשפיע להנבראים, לכן בזמן שהנבראים יעסקו בקבלה, הם ירגישו אי נעימות.

ומשום זה נעשה תיקון, המכונה צמצום ומסך, שרק ע"י זה שהנבראים יקבלו בעמ"נ להשפיע, אז הם יכולים להנות מהטוב ועונג שהיה במחשבת הבריאה. ומטרת הנבראים היא, שהם צריכים להגיע לבחינת דביקות, המכונה השתוות הצורה, דהיינו, כמו שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, כמו כן צריכים הנבראים גם כן להגיע, שיהיה כל רצונם להטיב לה'.

ומשום זה, אלה אנשים שרוצים להכנס לדרך האמת, שיגיעו לבחינת הדביקות, צריכים להרגיל עצמם, שכל המחשבה דיבור ומעשה שלהם יהיו על הכוונה, שע"י זה שהם עושים מעשי המצות ועוסקים בתורה, תצמח מהעבודה זו נחת רוח להבורא, ואסור להם לעשות חשבון, מה שהם יכולים לקבל מהבורא, עבור זה שהם רוצים לתת לו נחת רוח, זאת אומרת, שלא יעלו על מחשבותיהם, מה הבורא יתן להם, שתהיה להם היכולת להוציא מרשותו של הבורא לרשות שלהם, שזה יגרום להם שיעשו שתי רשויות, היינו רשות הבורא ורשות של הנבראים, שזהו ההיפך מבחינת הדביקות, שדביקות פירושו יחוד, שמשני דברים נעשה דבר אחד, בזמן שהם מתאחדים זה בזה.

מה שאין כן שתי רשויות זהו פירוד. ובזה שהם חושבים על עצמם, היינו לקבל משהו מהבורא לתוך הרשות שלהם, נמצא, מהקבלה זו הם נעשים יותר נפרדים, מכפי שהיו עד עכשיו.

ובזה מובן לנו דברי הזה"ק, שאמרו על פסוק "וחסד לאומים חטאת", משום ש"כל טיבו דעובדין לגרמייהו עובדין". ומתעוררת השאלה, מדוע כשהם עוסקים בחסד, היינו שעוסקים בדברים דלהשפיע, שעושים חסד, ומדוע לא די שנגיד, שלא מקבלים שכר על זה, משום שאין כוונתם למעשה החסד, אלא כוונתם על התמורה שהם יקבלו תמורת זה, שזה נקרא "לגרמייהו", שפירושו, שעוסקים בחסד הוא לא על הכוונה לעשות טוב להשני, אלא כוונתם הוא, שע"י זה שעושים דבר טוב להשני, הם יקבלו איזה תמורה, לא חשוב שיקבלו כסף או כבוד וכדומה, העיקר שיקבלו תמורה עבור הרצון לקבל שלהם.

אבל צריכין להבין, היות שמכאן משמע, משאמר "חטאת", שהיה יותר טוב אם לא היו עושים את החסד. היתכן לומר כן, הלא אין שום עבירה בזה שעושים חסד. אם כן מדוע נקרא זה "חטאת".

ולפי מה שהסברנו, באנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, היינו לזכות לדביקות ה', שרוצים בהשתוות הצורה, נמצא, כשהם ב"שב ואל תעשה", לא דורשים שום דבר לתוך כלי קבלה שלהם, אם כן אין הם עושים שום פעולה שיתרחקו מה'.

מה שאין כן כשעושים איזו פעולה של חסד, נמצא, שע"י זה הם מבקשים שהקב"ה יתן להם איזו תמורה לתוך כלי קבלה שלהם. נמצא, שהם דורשים דבר שיפריד אותם מה'. ולפי זה נקרא החסד "חטאת" (אבל אין הכוונה על תורה ומצות, כי בתורה ומצות, אמרו חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה").

אולם לפי הכלל, בלי תענוג אי אפשר לעשות שום פעולה, אם כן איך יכולים לעבוד בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לרשות של עצמו שום תמורה, אלא להיבטל אליו ולבטל את רשות של עצמו, ולא ישאר רק רשות היחיד, היינו רשותו של הקב"ה. אם כן מהם החומרי דלק שיתנו להם כח עבודה, שיוכלו לעבוד בעמ"נ להשפיע.

אלא החומר דלק, שיתן כח לעבודה, צריך להיות מזה שהאדם משמש את המלך. ולפי חשיבותו של המלך. היות שהקב"ה נתן כח בהטבע, שיש תענוג גדול מזה שמשמשים אדם חשוב. ולפי חשיבותו של המלך, כן האדם מרגיש את התענוג. זאת אומרת, אם האדם מרגיש שהוא משמש מלך גדול, בשיעור זה מתגדלת הנאה שלו. לכן כל כמה שהמלך חשוב ביותר, כן הוא מקבל יותר הנאה ותענוג מעבודתו.

ותענוג זה שמקבל משמושו של המלך הוא, שכל מה שהמלך גדול ביותר, הוא רוצה יותר להיבטל אליו. נמצא, כל הנאה ותענוג שהוא מקבל, לא נכנס לרשותו של אדם, אלא לפי גדלותו וחשיבותו של מלך, בשיעור זה הוא רוצה להיבטל להמלך. ואין כאן אלא רשות אחת, הנקראת רשות היחיד.

מה שאין כן כשהוא רוצה לקבל איזו תמורה מהמלך עבור עבודתו, יש לו אז שתי רשויות, נפרדות זו מזו. נמצא, במקום שהאדם צריך להגיע לדביקות ה', הוא מגיע לפירוד מה', שהוא ממש דרך הפוך מהמטרה, שהנבראים צריכים להגיע אליה.

נמצא, הסיבה שנותנת לו כח העבודה, היא רק זה שיכול להשפיע להמלך. אבל מטרם שהאדם הגיע לידי הרגשת גדלות ה', אז יש לו מלחמות עם הגוף, היות שהוא לא מסכים לעבוד בלי תמורה. ולעבוד מטעם שיש תענוג גדול, בזה שמשמש את המלך, זה אין לו, מטעם שחסרה לו הרגשת גדלות המלך. ויותר אמת הוא, מטעם שחסרה לו אמונה, היינו להאמין שיש מלך בעולם.

וכמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב') וזה לשונם, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. וכשיש לו אמונה, שיש משגיח בעולם, אז מתחילים החשבונות, מה גודלו וחשיבותו. ובזמן שיש לו אמונה, שיש משגיח בעולם, האמונה הזאת כבר מביא לו הרגשת החשיבות, אפילו שהוא לא עושה חשבון על גדלותו של ה', מכל מקום יש לו כבר כח עבודה לשמש לה'".

אולם היות שחסר לו אמונה, ואין לו אלא אמונה חלקית (עיין בהקדמה לתע"ס אות י"ד), והוא רוצה אז לעבוד בעמ"נ להשפיע, בא תיכף הגוף וצועק בקולי קולות, וכי אתה משוגע, שאתה הולך לעבוד בלי שכר, ומה שאתה אומר, שאתה רוצה לשמש את המלך, שזה בעצמו הוא שכר גדול, זה שייך לומר במי שמרגיש את המלך, שהמלך מסתכל עליו על כל תנועה ותנועה, מה שהוא עושה, שייך לומר, שהוא עובד מטעם שזוהי זכיה גדולה לשמש את המלך, אבל לא אתה.

וזה גורם מלחמת היצר, שפעם הוא גובר על הגוף, ופעם הגוף גובר עליו. כי הוא טוען להגוף, כי זה שאני לא מרגיש את גדלות המלך, אתה אשם בדבר, היות שאתה רוצה לקבל הכל לתוך הרשות שלך, הנקראת מקבל בעמ"נ לקבל. ועל בחינה זו היה צמצום והסתר, שלא יכולים לראות שום דבר אמת. אי לזאת, תן לי לצאת מהרצון שלך, ונתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע, ובטח תראה אז חשיבות וגדלות המלך, ואז אתה בעצמך תסכים עמי, שכדאי להיות משמש להמלך, ואין שום דבר אחר בעולם יותר חשוב מזה.

ומשום זה, בזמן שהאדם רוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע ולא לקבל כלום, וכל החשבונות שלו, הם בזה שיש הנאה להבורא מעבודתו, מה שהוא רוצה לעשות לו נחת רוח, ועל עצמו לא מסתכל כלום, ואיך אדם יכול לדעת, אם הולך באמת על דרך הזה. יכול להיות שהוא מרמה את עצמו, היינו, שכל כוונתו בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, שהוא בבחינת משפיע על מנת לקבל, ולא הולך בדרך אמת, היינו לומר, שכל חשקו ומאווייו הוא בכדי להיות משפיע בעמ"נ להשפיע.

ובזה האדם יכול לבקר את עצמו, היינו את כוונתו. כי בזמן שהוא מתפלל לה', שיעזור לו במלחמת היצר, שלא יבוא אליו היצר, וירצה לשלוט עליו עם הטענות שיש לו על עבודתו, הקב"ה יתן לו רק רצון להיות רוצה לעבוד בשבילו בכל לבבו ובכל נפשו. ובטח אין תפילה בלי בטחון, היינו שהקב"ה הוא שומע תפלה, אחרת אם אין לו בטחון שהקב"ה ישמע תפלתו, אין הוא יכול להתפלל, אם אין הוא בטוח שיש מי ששומע תפלתו.

ואז נשאלת השאלה, אם הוא רואה שאין תפלתו נשמעת, היינו שלא עונים לו על תפלתו, כמו שהוא מבין שצריכים לתת לו מה שהוא דורש, מטעם שהקב"ה הוא רחום וחנון, ואם הוא שומע, בטח היה נותן לו מה שהאדם דורש. ולפי זה מדוע הוא לא נענה על תפלתו, וכי אין הקב"ה שומע תפילה חס ושלום, היתכן לומר כך.

אלא שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלה, כמו שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה, "כי אתה שומע תפלת כל פה עמך ישראל ברחמים". אלא צריכים להאמין במה שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". זאת אומרת, שהקב"ה יודע מה שטוב לאדם, היינו לשלימותו, ומה שיכול להפריע לשלימותו.

אי לזאת צריכים לומר, שתמיד הקב"ה שומע ועונה לו, כפי מה שיהיה טוב לאדם. ואת זה הוא נותן לו, היינו אלו המצבים מה שהאדם מרגיש, צריכים להאמין שהקב"ה רוצה שהאדם ירגיש כך, משום שזה הוא לטובתו של האדם.

ונמצא, שעיקר הבטחון, שהאדם צריך לבטוח בה', הוא שבטח הקב"ה שומע תפלתו, ועונה לו על תפלתו, אלא לא לפי מה שהאדם מבין, אלא מה שהקב"ה מבין, שכדאי לתת לו. נמצא לפי זה, שעיקר הבטחון הוא לבטוח בה', שה' עוזר לכולם, כמו שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו". אבל אין הבטחון צריך להיות שהקב"ה יעזור לו כפי שכלו של האדם, אלא לפי ראות עיני ה'.

ויש אנשים, שחושבים שהבטחון הוא דוקא לפי מה שהאדם מבין שחסר לו, על זה צריך להיות מידת הבטחון. ואם לא מאמין, שהקב"ה מוכרח לעזור לו, כפי מידת שכלו של אדם, לא נקרא זה שהוא מאמין ובוטח בה'. אלא דוקא האדם צריך להיות לו בטחון, דוקא כמו שהאדם רוצה.

ובזה נוכל להבין דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר "אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך. אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך". ומביא ראיה מחנניה מישאל ועזריה, שאמרו, "בין שיציל ובין שלא יציל". והזה"ק אומר שם, וכיון שאדם בא לטהר, עוזרים לו. ובזה יבטח בהקב"ה, שהוא יעזור אותו ויבטח בו, ולא ישים מבטחו באחר, זולתו.

ועל זה כתוב "עוז לו בך". ושאלנו, מהו הפירוש "ו��א ישים באחר". וכי יש אחר שיכול לעזור לו, שעל זה בא הציווי, שלא יבטח באחר. הלא הוא מדבר מענין בטחון מחנניה, ומי היה יכול להציל אותם מכבשן האש, שמשום זה היה צריך ליתן איסור, שלא יבטח באחר.

אלא הענין הוא כנ"ל, כיון שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, הנקרא בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, אז הוא צריך להאמין, שהקב"ה יודע מה לתת לו, ומה לא לתת. כי בכדי שהאדם לא ירמה את עצמו, ויראה כל פעם, אם הוא הולך על דרך להשפיע נחת רוח להקב"ה, אז הוא צריך לראות את עצמו, באיזה מצב שהוא נמצא, הוא צריך להיות שבע רצון.

והוא צריך לבטוח בה', שבטח זה הוא רצונו יתברך, אם כן לא חשוב לי באיזה מצב שאני נמצא, אלא אני צריך ליתן יגיעה ותפלה, על מה שהאדם מבין, ויבטח בה', שהקב"ה יעזור לו לטובת האדם. ומהו לטובת אדם, זה הוא ה' יודע, ולא האדם. ובזה יש יכולת להאדם, שיוכל לעשות על עצמו בקורת, על התעסקותו בתורה ומצות, אם כוונתו היא, משום שרצונו הוא בכדי להשפיע להקב"ה ולא לתועלת עצמו, היינו שאין כוונתו להיות משפיע בעמ"נ לקבל.

ומשום זה, בזמן שהאדם מסדר לעצמו את סדר עבודתו, והולך להתפלל לה', ובטח שצריך לבטוח בה', שה' מקבל תפלתו, אז הוא צריך לבטוח בה', היינו שמידת הבטחון הוא על דעתו של הקב"ה, ולא לבטוח באחר. ומי הוא האחר, הוא האדם בעצמו. היינו, שמידת הבטחון, שה' יעזור לו, צריכה להיות כפי שהקב"ה מבין, ולא כפי שהאדם מבין.

והאדם נקרא "אחר", כמו שאמרו חז"ל (סוכה מה ע"ב) וזה לשונם, "ותניא, כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו. משמע, שצריך להיות בלתי ה' לבדו, היינו, בלי הנאה עצמית, הנקראת קבלה. זאת אומרת, שאפילו כשהוא מכוון בהמצוה לשם השם, אלא הוא רוצה גם קצת לתועלת עצמו, הוא נעקר מן העולם".

ומה פירושו ש"נעקר מן העולם". וכי אלו שלא זוכים לכוון כל מעשיהם הם נעקרים מן העולם. וצריכים להבין, לאיזה עולם הם מתכוונים. ולפי מה שאנו לומדים, כוונתו העולם הנצחי, הנקרא עולמו של הקב"ה, שפירושו, ששם ניכר את שמו של הקב"ה, הנקרא טוב ומטיב, ששם מגולה מחשבתו יתברך, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.

לכן למטרה זו ברא העולם. ומעולם ההוא, הוא נעקר, היינו שלא יכול לזכות, שיהיה מגולה אליו את הטוב והעונג, משום תיקון הצמצום, שהיה בכדי שהאדם יזכה לדביקות, הנקרא השתוות הצורה. ומשום זה, כשאדם רוצה לקבל גם כן קצת לתועלת עצמו, ובשיעור הזה הוא מתרחק מדביקות ה', וממילא לא יכול לזכות לטוב ועונג שישנם במטרת הבריאה. לכן הוא נעקר מעולם ההוא.

היוצא מכל הנ"ל, שאם האדם רוצה לדעת, אם הוא לא מרמה את עצמו, ורוצה לעבוד לה' בכוונה רק להשפיע נחת רוח להבורא, ואומר הזה"ק, שבזמן שהוא מתפלל לה' שיעזור לו, ובודאי צריך להיות לו בטחון, שה' יעזור לו, אחרת, אם הוא לא בוטח, איך אפשר לבקש, אם אין הוא בוטח שה' יעזור לו, אחרת אין מקום לתפלה, כי אין האדם יכול להתפלל ולבקש טובה ממי שהוא, אם הוא לא יודע שהאדם הזה יש בידו לעשות לו את הטובה.

לכן בטח שמוכרח להיות בטוח, בזמן שהוא מתפלל לה', שבטח יעזור לו להאדם. ואם האדם רואה, שהקב"ה לא עזר לו, כמו שהאדם מבין, לכן הוא מהרהר אז על הקב"ה, שחס ושלום הוא לא שומע תפלה, לכן אומר הזה"ק, שהוא צריך להתפלל ולבטוח בה', שבטח שה' יעזור לו כמו שה' מבין, כיון שהאדם הזה הוא רוצה דוקא לעסוק בענינים שהם רק לטובת ה' ולא לתועלת עצמו.

אם כן מה הוא ההבדל איך שהוא עובד ומשפיע לה'. זאת אומרת, הוא צריך להאמין, שאם הקב"ה מבין, שיהיה לתועלת האדם, אם יעבוד באיזה מצב שהוא נמצא, ולא חשוב הוא את מה שהאדם מודד, שמזה יהיה להקב"ה יותר הנאה, באם יעזור לו לפי הבנת האדם, מה שהאדם מבין, שמזה יהיה להקב"ה יותר הנאה.

אלא הוא צריך לבטוח בה', שה' יעזור לו כפי הבנת הקב"ה. וזה נקרא בלשון הזה"ק "אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך", שפירושו, מה שהקב"ה מבין, שרק במצב כזה צריך האדם להמצא. ועל המצב שבו הוא נמצא, הוא צריך לבקש מה' שיעזור לו. (היינו שבמצב, שבו הוא נמצא, והוא מבין, שזה חסר לו. את זה שהוא מבין, את זה הוא יבקש. רק ה', הטוב בעיניו יעשה).

כי מתי שייך לומר, שהוא מסכים לרצון ה', ולא יתעקש לומר, שהוא רוצה שה' יעזור לו כרצונו של האדם. זה דוקא שהאדם מבקש, מה שהאדם מבין, ומתפלל שה' יעזור לו כמו שהוא מבין. ומכל מקום הוא מבטל רצונו בפני רצון ה'. אז שייך לומר שהוא שם מבטחו בה', שיעזור לו כמו שצריך, היינו כפי מה שה' מבין, ולא כפי מה שהאדם מבין.

וזה נקרא "בטל רצונך מפני רצונו", כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב'). מה שאין כן אם אין לו שום רצון להגיע לאיזה מטרה בעת שהוא מתפלל לה', שהוא יעזור לו להגיע אליה, וממילא לא שייך לומר שיבטל את רצונו מפני רצון ה', ולומר, אני רוצה מה שאני רוצה, ומה שאני מבין שחסר לי, ואתה תעשה לי כמו שאתה מבין. אז שייך לומר, שהוא מבטל את רצונו מפני רצון ה'.

אבל בשביל מה צריכים שהאדם יבטל את רצונו. ואם אין לו רצון, שיהיה לו מה לבטל, משמע כאילו שאין זה שלימות. הלא אדרבה, השכל מחייב, אם האדם מסכים לרצון ה', בודאי הוא יותר טוב, מכפי שיש לו רצון אחר מרצון ה', והוא צריך לבטלו. כאילו יש לו דבר רע, וצריך לבטל את הרע. הלא היה יותר טוב, אם לא היה לו רע בכלל.

אלא הענין הוא, כי ידוע שהכלי הרוחני, שתהיה מוכשרת לקבל שפע של טוב ועונג, צריך להיות בה ב' תנאים:

א. שיהיה לה בחינת עביות, שהיא הרצון לקבל הנאה ותענוג,

ב. שיהיה לה מסך, היינו שלא לקבל כפי חשקו ורצונו, מה שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, אלא כפי מה שיהיה מזה הנאה להבורא, שזה מכונה לקבל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.

אולם אם אין לו כלי קבלה, היינו שאין לו השתוקקות לקבל הנאה ותענוג, אז הוא לא מוכשר לקבל שפע מלמעלה, כי אין מילוי בלי חסרון. ומשום זה מוכרחים להשתדל לעשות לעצמו חסרון, להשתוקק שהבורא יקרב אותו ויתן לו מכל טוב, שיש בידו של הקב"ה לתת. והוא משתוקק לקבל את זה. ויחד עם זה הוא מבטל את רצונו, ובוטח בה', שבטח ה' יעזור לו, ויתן לו מה שהקב"ה מבין שזה הוא לטובתו. ולכן אין לו אז טענות, שהקב"ה לא עזר לו, כפי שהאדם מבין.

וזה נקרא שמבטל רצונו ואומר, אני עושה את שלי, היינו מה שאני מבין שזהו לטובתי, ואני מבין ומאמין, שבטח הקב"ה יודע יותר טוב את מצבי, ואני מסכים ללכת ולעסוק בתורה ומצות, כאילו הקב"ה עזר לי, כפי שאני מבין שהוא צריך לענות לי על תפלתי. והגם שאני רואה, שעל מה שבקשתי הוא לא נתן לי שום מענה, ומכל מקום אני מאמין, שה' שמע את תפלתי ועונה לי, כפי מה שהוא טוב בשבילי. ומשום זה אני צריך תמיד להתפלל, שה' יעזור לי, כפי שאני מבין, וה' עוזר לי, כפי מה שהוא מבין שטוב בשבילי.

ולפי זה מתעוררת השאלה, היות שבין כך ובין כך הקב"ה עוזר כפי מה שהוא מבין, אם כן התפלה הזו, שהאדם מתפלל, למה לי. כיון שאין הקב"ה עונה על התפלה, מה שהאדם מתפלל, אם כן מה שהבורא מבין, שהוא יעשה, ומה מועיל תפלתו של האדם, ולאיזה תועלת הוא צריך את זה, שאנו נתפלל, על מה שאנו מבינים שחסר לנו, והוא עונה כמו שהוא מבין, כנ"ל.

אלא צריכים לדעת, כי ענין התפלה, מה שאנו מתפללים על מה שחסר לנו, ואנו יודעים בודאי מה שחסר לנו, ואנו רוצים שהקב"ה יענה לנו על תפלתנו, כפי מה שאנו מבינים, שאם הוא ימלא את בקשותינו, אנו נהיה אז אנשים מאושרים, כי כל מה שהיה חסר לנו, הכל נתן לנו.

יש לדעת שיש כלל, "אין אור בלי כלי". פירוש, שאי אפשר להיות מילוי בלי חסרון. נמצא לפי זה, אפילו שנגיד שהאדם יודע מה שחסר לו, מכל מקום אין זה נקרא חסרון, שהחסרון הזה עומד להתמלאות. כי מה שהאדם חושב שחסר לו, עוד זה לא אומר שיש לו חסרון. כי החסרון משמע דבר שחסר לו ממש. אבל חסרון לא נקרא מה שאין לו, היות שיש הרבה דברים שאין לו לאדם, ומכל מקום עוד לא נבחן זה לחסרון, שיהיה שם מקום להתמלאות.

על דרך משל, אדם, שהוא אזרח במדינה, ויש בחירות בהמדינה, את מי לעשות נשיא המדינה, ועשו את מי שהוא נשיא המדינה, והוא נשאר אזרח פשוט, ואין לו שום יסורים, בזה שלא עשו אותו נשיא המדינה. ויש אדם אחר בהמדינה, שהוא חשב שיעשו אותו נשיא המדינה, והשקיע הרבה כוחות בין הידידים ואנשי השם, שהם יהיו בעזרו להיות נשיא המדינה, ולבסוף עשה את מי שהוא נשיא המדינה, והוא נשאר רק עם הרצון שלו. בטח שיש הבדל בין אלו שני אנשים, הגם שלשניהם יש אותו שלילי, ששניהם אינם נשיאים, ומכל מקום יש הבדל עצום בין זה שהשקיע כוחות להיות נשיא ונשאר עם רצון בלי מילוי, להשני, הגם שאינו נשיא, אבל הוא לא מרגיש יסורים, בזה שלא עשו אותו נשיא. זאת אומרת, אפילו שירצה לעשותו נשיא, אין לו כלים לזה, שיהיו לו אמצעים איך להתנהג עם הנשיאות.

אלא כלי להמילוי הוא הרצון להדבר. ורצון נקרא, שיש לו יסורים להדבר שהוא רוצה. ואפילו שיש לו רצון לאיזה דבר, וחושבים שזה כבר נקרא רצון, אבל זה עוד לא נקרא חסרון אמיתי, שיהא הרצון הזה מוכשר לקבל את המילוי.

והטעם הוא, כי חסרון נקרא יסורים במה שאין לו. והמילוי נקרא תענוג בזה שהשיג את מבוקשו. נמצא, שכפי היסורים שיש לו מהשלילה, באותו שיעור יכול להיות תענוג מהמילוי.

ועתה נבוא להבין את ענין התפלה, שאנו מתפללים, שה' יעזור לנו, כפי שאנחנו מבינים. ולהאמין במה שכתוב, "כי אתה שומע תפלת כל פה". ויחד עם זה לבטוח בה', שהוא שומע תפלת כל פה. אבל לא לבטוח, שהקב"ה צריך לעזור כפי שהאדם מבין, אלא לבטוח בה', שהוא יעזור לו כפי שה' מבין.

ושאלנו, אם כן התפלה שאדם מתפלל למה לי. כי ה' יעשה תמיד כפי שהקב"ה מבין. אלא ע"י התפלה מתרחב הרצון להמילוי, כי בריבוי תפלות מתרבה החסרון בהאדם, היינו שמתחיל להרגיש חסרון על זה שהוא מתפלל. כי כשהתחיל לבקש איזה מילוי על חסרונו, עוד לא היתה בעצמו ההרגשה, שחסר לו באמת את זה שהוא מבקש. אלא הוא ראה שאחרים מבקשים איזה מילוי, ושמע מהחברים שצריכים לבקש מה' איזה מילוי, אז גם הוא התחיל להתפלל לה', שיתן לו את מבוקשו. אבל שהוא ירגיש באמת, שחסר לו את מה שהוא מבקש, את זה עוד לא עלה על לבו.

אבל ע"י ריבוי התפלות שהוא נותן, אז הוא בעצמו מתחיל להתבונן, אם באמת חסר לו, מה שהוא מבקש, או זה רק דבר נוסף עליו, היינו שהוא רוצה מותרות. זאת אומרת, מה שהוא צריך ליהדות לעשות בהכרח, זה הוא עושה, אלא שהוא רוצה מותרות, היינו שיעשה חיים יותר טובים ברוחניות, ולא להיות איש פשוט, כמו הכלל, שהם עובדי ה'.

וההתבוננות זו בהתפלות, מה שהוא מתפלל, תביאהו להכרה, שהוא באמת נצרך לעזרת ה', שיעזור לו לקיים משהו ברוחניות. כי ע"י התפלות, שכל פעם שהוא מתפלל, מביאו לידי תשומת לב, שמתחיל להסתכל על עצמו, לשם מה הוא מתפלל. אלו התפלות, שסדרוהם לנו חז"ל, אם באמת חסר לי מה שהם אמרו, שעל זה אנו צריכים להתפלל, או שחסר לי שאר דברים, היינו שחסר לי דברים מה שהגוף שלי מבין, שצריך לבקש עליהם.

נמצא, שריבוי תפלות, מה שהוא נותן, הוא מתחיל אז לקבל חסרון אמיתי, עד שהוא מרגיש יסורים, בזה שחסר לו. וזה נותן לו רצון אמיתי, שירצה שהקב"ה יקרב אותו אליו. וזה נקרא שהקב"ה עוזרו, היינו כמו שכתוב בזה"ק "אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך", היינו שהבטחון צריך להיות, שהקב"ה עוזרו על התפלות, כמו שהקב"ה מבין שצריכים לענות לו.

ועתה נבאר המשך דברי הזה"ק, וזה לשונו, "דבר אחר, אשרי אדם עוז לו בך. הוא כמו שאתה אומר, ה' עוז לעמו יתן, שפירושו תורה. ועוז לו בך, פירושו שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם".

ויש להבין, מהו שאומר שם בהסולם, "לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם". הלא ידוע, שכל כוונתנו, שאנו צריכים לכוון, הוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה. אם כן מהו הפירוש שהוא אומר, על מה שאומר הזה"ק, שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, שמשמע, שאנו צריכים לכוון עבור השכינה, יהיה כל העסק בתו"מ. אם כן צריכים להבין, מהו הפירוש "להשכינה". וכן אנו מוצאים בכמה מקומות בזה"ק, שצריכים לכוון בעסק התורה ומצות, "לאוקמא שכינתא מעפרא". אם כן צריכים להבין את שינוי הלשון בין קוב"ה ושכינתיה.

במאמרים הקודמים הביאנו את מה שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט בדברי הזה"ק, שאומר, "איהו שוכן ואיהי שכינה". ואמר, שהפירוש הוא, המקום שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא שכינה. אם כן אין זה שני דברים, אלא זהו דבר אחד. זאת אומרת, שיש לנו אור וכלי. היינו מה שמשיגים את הבורא, הוא רק על ידי הכלים, המשיגים אותו. לכן כשמדברים מהבורא, אז הדיבור שלנו הוא רק מה שהבורא מתגלה אלינו על ידי הכלים.

מה שאין כן אור בלי כלי לא מדברים כלל. היינו שאנו מכנים את מחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, בשם אין סוף, היינו המטיב, זאת אומרת, המטיב משפיע להנבראים. והכלי, שבו נתגלה השפע, נקרא מלכות, שהיא נקראת שכינה, שבה מגולה הטוב והעונג.

ולפי זה יוצא, היות שהבורא רוצה להשפיע להנבראים טוב ועונג, רק אין כלים להתחתונים, שיוכלו לקבל, מסיבת הופכיות הצורה בין המקבלים להמשפיע. וממילא אין הטוב ועונג מגולים. ואז נמצא, שיש יצר הרע בעולם, כי הוא מצייר על רוחניות, היינו להשפיע הוא דבר רע. ורק מה שהוא יכול לקבל בעמ"נ לקבל, רק זהו דבר טוב.

ומשום זה אין מקום להתחתונים, שיוכלו לעבוד משהו בעמ"נ להשפיע, כי אין האדם עושה רע לעצמו. נמצא, שאין אפשרות לאדם, שיהיה לו חומרי דלק לעבודה בעל מנת להשפיע. וממילא אין השפע העליון, שהוא הטוב והעונג, יכול להתגלות לתחתונים.

אי לזאת נמצא, ששמו של הבורא, שהוא שם כללי טוב ומטיב, נעלם ונסתר מהתחתונים. ושם הזה נקרא שכינה, שהוא שמו של הקב"ה מבחינת טוב ומטיב. וזה השם הוא בגלות, היינו במקום שמתחילים לעבוד קצת בעמ"נ להשפיע, מרגישים תיכף בחינת גלות בעבודה זו, שרוצים לברוח ממצבים כאלו. משום שכל זמן שהאדם משוקע באהבה עצמית, אין לו שום מושג בעבודה דלהשפיע. וכשהתחיל להרגיש שהולך על קו דלהשפיע ולא לקבל כלום, אז חושך נעשה בעיניו, ורוצה לברוח ממצב הזה, כמו מי שרוצה לברוח מהגלות שנתנו לו.

ודומה לאדם שחטא נגד הממשלה, ונתנו לו עונש גלות. והוא חושב תמיד איך לברוח משם. כמו כן האדם, כשמרגיש שמעבודה זו לא יהיה להמקבל שלו שום דבר, אז אין לו חשק לעבודה, ורוצה אז לברוח כלל מהמערכה. ולכן נקרא אז שמו של הקב"ה, שהוא השכינה, שהיא בגלות, היינו שהאדם טועם טעם גלות בעבודה זו.

ומשום זה אנו מתפללים להבורא, ועוסקים בתורה ומצות, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא", שהפירוש הוא, המקום הזה של השכינה, שהוא שמו של הקב"ה, היינו שהטוב ומטיב מתגלה בכלים דלהשפיע כנ"ל, והאדם מרגיש בעבודה זו טעם עפר, וגם זה ענין שכינתא בגלותא, שהאדם מרגיש בה טעם גלות כנ"ל, ורוצה לברוח מעבודה זו, היינו מעבודת הקודש, שענין קדושה הוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.

ומשום זה אנו צריכים לבקש על הגאולה בענין הפרט, שהוא, שכל אחד ואחד ירגיש, שהוא יצא מהגלות, שפירושו, שבזמן שעובד בעמ"נ להשפיע, שירגיש אז שהוא נמצא בארץ ישראל, היינו שהרצון שלו ישתוקק רק לישר-אל, שזה נקרא ארץ ישראל.

והסימן לדבר הוא, אם הוא יכול לומר בלב שלם, מה שאנו אומרים בברכת המזון, "נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה". זאת אומרת, חוץ מזה שאנו צריכים להתפלל על גאולה הכללית, אנו צריכים להתפלל גם על גאולה הפרטית.

נמצא לפי זה, במקום, בזמן שהיה בגלות, היינו שהיה מרגיש טעם של גלות, בזמן שהיתה באה אליו תמונה של להשפיע רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היה מרגיש גלות וטעם עפר כנ"ל. ובזמן הגאולה, היינו שיוצא מהגלות, הוא מרגיש טעם בעבודה דלהשפיע טעם של ארץ חמדה טובה ורחבה.

היינו, שארץ הגלות נקרא שמרגישים טעם יסורים, שמסתכלים תמיד איך לברוח מארץ זו. מה שאין כן יציאה מהגלות נקרא, שבא לארץ חמדה טובה ורחבה, שעל ארץ זו אנו אומרים, נודה לך ה' אלקינו. וזה נקרא, ארץ ישר-אל כנ"ל. ולגאולה זו צריכים להשתוקק להגיע אליה.

אולם השאלה מתעוררת מעצמה, מדוע האדם מרגיש טעם של עפר בעבודה דלהשפיע, ורוצה לברוח ממנה, כמו מי שנמצא בגלות.

והגם שיש על זה הרבה טעמים. יש עוד להוסיף טעם לזה. היות שיש כלל, שאין אור בלי כלי, שפירושו, שאין מילוי בלי חסרון, לכן צריכים מקודם להכנס להגלות, היינו להרגיש יסורים מעבודה זו, כי הגוף, הנקרא רצון לקבל, בועט ומתנגד לעבודה זו, כי היא נגד טבעו, ועל ידי היסורים, שהוא מרגיש בהיותו בגלות.

זאת אומרת, שדוקא אלו שעוסקים בעבודה דלהשפיע והגוף מתנגד, ולא נכנעים לטענות הגוף, וסובלים יסורי הגוף, היינו מה שהגוף מתנגד להם, והם אינם בורחים מהמערכה, אלא שהם נמצאים תמיד במלחמת היצר, פעם הוא גובר ופעם הגוף גובר, והוא נמצא תמיד בעליות וירידות, ואין שלום לנפשו.

אז ע"י היסורים שסובל, וכי הוא לא דומה לשאר אנשים, כשהם רואים שהגוף מתנגד לעבודה דלהשפיע, תיכף הם בורחים מהעבודה, הם לא סובלים יסורים, כי אינם נמצאים בעבודה זו, שיטעמו טעם גלות, בזה שהגוף מתנגד להם, כי הם נכנעים תחת שליטת הגוף, ואומרים על זה, כמו טענת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל.

כמו שאמרנו במאמרים הקודמים, שהבאנו את דברי הזה"ק, וממילא אין להם כלים, שיוכלו לקבל את הגאולה, כמבואר בספר מתן תורה (דף קמ"ט) וזה לשונו, "שהגו��ה (היינו הגלות) היא ענין "ההעדר הקודם להויה", שהוא ענין הגאולה. לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר אינה אלא בחינת השלילה של הויה".

ומשום זה, כשאנו אומרים בברכת המזון, "נודה לך", אנו אומרים "ועל שהוצאתנו ה' אלקינו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים", שזה בא ללמדנו, שבכדי שנגיע לארץ חמדה טובה ורחבה, מוכרחים מקודם לעבור את השלב של עשיית הכלים כנ"ל, היינו להיות בארץ מצרים, ולראות שהם עבדים, שעובדים לפרעה מלך מצרים, והיסורי הגלות מביאים להם צורך להתפלל לה', שיוציאו מהגלות, כמו שנאמר (שמות שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים". נמצא, שהגלות היא בחינת כלי, והגאולה היא האור והשפע.

ובזה יוצא, שענין שמו של הקב"ה, שמבאר שם בהסולם, שהיא השכינה, שנקראת שמו של הקב"ה, ששאלנו, מה שייך לומר, שנכוון בתו"מ לשם השכינה. והסברנו זה על מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שענין השוכן וענין השכינה הוא דבר אחד. אלא זה המקום שהשוכן מגולה נקרא שכינה.

ואת זה יכולים להבין בדוגמת, שאנו קוראים למי שהוא חכם, או עשיר, או נדבן. האם כל אלה השמות זה הוא ענין אחר, היינו גוף אחר מהאדם בעצמו, היינו על גוף אחד בזמן שמגולה חכמתו לאנשים, אז הם קוראים אותו חכם, או עשיר, היינו לפי מה שמגולה לאחרים. נמצא ששמו הוא רק גילוי מהבורא.

[bwolf-israel]

איך משתמשים בשולחן גיהוץ מקצועי

שולחן גיהוץ מקצועי - איך משתמשים בו

שולחן גיהוץ מקצועי הוא כלי חיוני למי שרוצה להשיג ביגוד ישר בצורה מושלמת. בין אם אתה חייט, מעצב אופנה, או סתם מישהו שרוצה לשמור על מראה הבגדים שלו מסודר ופריך, שולחן גיהוץ טוב הוא חובה. במאמר זה נדון במה נבדל שולחן גיהוץ מקצועי מקרש גיהוץ רגיל וכיצד להשתמש בו נכון.

הייחוד של שולחן גיהוץ מקצועי

ראשית, בואו נדבר על מה שמייחד שולחן גיהוץ מקצועי. שולחנות אלה תוכננו במיוחד לשימוש מקצועי והם בדרך כלל גדולים וחסונים יותר מלוחות גיהוץ רגילים. הם גם מתכווננים, ומאפשרים להעלות או להוריד את גובה השולחן כדי להתאים לצרכי המשתמש. פני השטח של שולחן גיהוץ מקצועי עשויים לרוב מחומר מיוחד, כמו רשת או מתכת מחוררת, המאפשר לאדים לעבור ולהתנדף במהירות, מה שהופך את תהליך הגיהוץ למהיר ויעיל יותר.

אז איך משתמשים בשולחן גיהוץ מקצועי?

כעת, נסביר כיצד להשתמש נכון בשולחן גיהוץ מקצועי. הנה כמה שלבים שיש לבצע:

יש לוודא שהשולחן יציב ומאובטח לפני שמתחילים בגיהוץ. אם השולחן מתכוונן, יש להתאים אותו לגובה נוח.

יש למלא את המגהץ במים ולחבר אותו לחשמל. הגדרו את הטמפרטורה לפי הבד שאתם מגהצים. חשוב לתת למגהץ להתחמם במלואו לפני שמתחילים בגיהוץ.

הניחו את הבגד על השולחן, והחליקו את הקמטים תוך כדי. ודאו שהבד שטוח ומתוח, ללא חומר עודף תלוי בקצוות השולחן.

גהצו את הבגד: התחילו לגהץ מהחלק העליון של הבגד ועבדו למטה, השתמשו במגהץ כדי להחליק קמטים או קמטים. הזיזו את הבגד לפי הצורך כדי לוודא שאתם מגהצים עד הקצוות.

אם למגהץ יש פונקציית קיטור, השתמשו בה ��די להסיר קמטים עיקשים. החזיקו את המגהץ מעל הבד ולחצו על לחצן הקיטור כדי לשחרר אדים על הבגד. היזהרו לא להחזיק את המגהץ קרוב מדי אל הבד, שכן הדבר עלול לגרום להיווצרות טיפות מים ועלול לגרום נזק לבגד.

עברו לחלק הבא: לאחר שגיהצתם חלק אחד של הבגד, עברו לחלק הבא וחזרו על התהליך עד שהבגד כולו נלחץ.

בדקו את עבודתכם: לפני שאתם מסירים את הבגד מהשולחן, הקדישו מספר רגעים לבדוק את עבודתכם ולוודא שלא פספסתם שום קמטים או קמטים. אם תמצא, חזרו וגהצו אותם.

הסירו את הבגד מהשולחן: ברגע שאתם מרוצה מהעבודה שלכם, הסרו בזהירות את הבגד מהשולחן ותלו אותו או קפלו אותו בצורה מסודרת.

שולחן גיהוץ מקצועי - סיכום

שולחן גיהוץ מקצועי הוא כלי רב ערך לכל מי שרוצה להשיג ביגוד לחוץ בצורה מושלמת. על ידי ביצוע השלבים לעיל ושימוש נכון בשולחן הגיהוץ שלכם, תוכלו להבטיח שהבגדים שלכם ייראו מסודרים ומקצועיים בכל פעם.

[tinybar]

Bring the boys back - השב את הבנים

מוקדש לזכרם של אורון שאול ז"ל והדר גולדין ז"ל, שנפלו בקרב במבצע צוק איתן ולא חזרו משדה הקרב. הם חירפו נפשם כאשר הגנו על המולדת, יהי זכרם ברוך. כולנו מקווים שהם יחזרו במהרה הביתה. Dedicated to the memory of the late Oron Shaul and the late Hadar Goldin, who fell in battle in Operation Tzuk Eitan and did not return from the battlefield. They sacrificed their lives when they defended the homeland, may their memory be blessed. We all hope they come home soon. 

 מוסיקה: טייני 

עריכה: טייני 

מילים: רות אלמוג 

 MUSIC: TINY 

EDITING: TINY 

WORDS: RUTH ALMOG

[meshaamem-li]

הם חזרו והם רועשים יותר מאי פעם

כן אני עושה kink shaming לחתולים

נראלי אני שומע חתולים עושים סקס ברחוב שלי

[hakdamat-sefer-hazohar]

עימי אתה בשותפות

[עימי אתה בשותפא]

.61 רבי שמעון פתח, ואשׂים דבריי בפיך ובצל ידי כיסיתיך, לנטוע שמיים ולִיסוד ארץ, ולאמור לציון, עַמי אתה. כמה יש לו לבן אדם לעמול בתורה יום ולילה, כי הקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה. ובכל מילה, המתחדשת בתורה ע"י האדם שעמל בתורה, עושה רקיע אחד.

הקב"ה נתן את כוח הדיבור שלו בפיהם של הצדיקים, כמ"ש, עַמי אתה, להיות שותף עימי. כמו שאני, עשיתי שמיים וארץ בדיבור שלי, כמ"ש, בדבר ה' שמיים נעשו, כך הצדיקים יבְראו שמיים בכוח הדיבור שלהם.

ובזה פתח רבי שמעון את הפסוק, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. וברא, לשון סתום, לשון שסוגר ולא פותח. ויש להבין, למה עשה אותם בסתימה. ואומר, שעשה כך, כדי לשים גמר תיקונם של שמיים וארץ בדיבור של צדיקים, ולעשותם שותפים עימו בבריאת שמיים וארץ. וזה כמ"ש, ואשים דבריי בפיך.

ויש בזה ב' בחינות של חידוש שמיים וארץ, שנתן בפיהם של הצדיקים:

א. לתקן חטאו של אדה"ר. כי המאציל עשה התיקון שמיים וארץ, באופן ה��עלה קודם חטאו של אדה"ר, כמו שמבואר במעשה בראשית, אשר הזו"ן דאצילות עלו לא"א ואו"א עילאין, ואדה"ר עלה והלביש את ישסו"ת וזו"ן דאצילות. והיה לו לאדה"ר נר"ן דאצילות, הנקרא זוהר עליון, עד שעקבוֹ של אדה"ר היה מַכְּהֵה גלגל חמה.

ואחר החטא דעצה"ד ירד עד לעוה"ז הגשמי. ונר"ן שלו באים לו עתה מג' עולמות דבי"ע דפרודא. ושמיים וארץ דאצילות ירדו בסיבתו לו"ק ונקודה מטבור דא"א ולמטה. ומוטל על הצדיקים תיקון, לתקן כל הפגמים, שנעשו ע"י החטא, ולחזור ולחדש את השמיים ואת הארץ דאצילות, שהם זו"ן, ולהעלותם לא"א ולאו"א, כמו שהיו לפני החטא. והצדיקים עצמם יקבלו בחזרה את הזוהר העליון של אדה"ר, שהוא נר"ן מעולם האצילות.

ב. כי גם אדה"ר קודם החטא, לא הייתה לו כל השלמות, שרצה המאציל להעניק לו. וע"כ אחר שהצדיקים יתקנו החטא דעצה"ד, וישיגו השלמות דנר"ן דאצילות, שהייתה לאדה"ר קודם החטא, מוטלת עליהם עבודה מחדש, להמשיך כל המוחין העליונים, שעוד לא היו בעולם לגמרי, כמ"ש, עין לא ראתה אלקים זולתך.

ואלו העולמות, שעין לא ראתה, שישלימו הצדיקים, נקראים שמיים חדשים וארץ חדשה. כי הם חדשים ממש, שעוד לא היו במציאות לגמרי. משא"כ אלו שמיים וארץ, שהצדיקים מחדשים ומחזירים אותם, כמו שהיה במעשה בראשית קודם החטא דאדה"ר, אינם נקראים שמיים וארץ חדשים ממש. שהרי היו פעם בעולם, כי כבר המאציל תיקן אותם מעצמו קודם החטא. אלא שהם מחודשים. כי לאחר שנפגמו והתבטלו, חזרו והתחדשו.

וע"כ אין הצדיקים האלו נחשבים עוד לשותפים עם הקב"ה. הרי שהפסוק, ואשים דבריי בפיך, שמביא רבי שמעון, כוונתו הוא על המוחין העילאין, שגם אדה"ר היה חסר מהם, שאֵלו התחדשו ממש ע"י הצדיקים, כי לא יצאו עוד מהמאציל, וע"כ נחשבים הצדיקים בהם לשותפים ממש.

כי הקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה. ובכל מילה, המתחדשת בתורה, ע"י האדם שעמל בתורה, עושה רקיע אחד. ז"א נקרא קול, נוקבא נקראת דיבור. כשהצדיק עוסק בתורה, מעלה מ"ן לזו"ן, בקול ובדיבור של התורה שלו. קול עולה לז"א, דיבור עולה לנוקבא. והקב"ה מקשיב לקול העוסקים בתורה, כי קול התורה עולה למ"ן לז"א, הנקרא הקב"ה. ובכל מילה, המתחדשת בתורה, ע"י האדם שעמל בתורה, עושה רקיע אחד.

מילה, פירושו דיבור. וכל דיבור המתחדש בתורה של העוסק בתורה, עולה למ"ן לנוקבא, הנקרא בשם מילה ודיבור. שע"י זה נעשה רקיע אחד. רקיע, המסך, שעליו נעשה הזיווג של הקב"ה ושכינתו, שזה נעשה ע"י המ"ן, שהצדיקים מעלים בעסק תורתם.

ועניין החידוש שאומר במילה של תורה, ואינו אומר חידוש בקול של תורה, הוא משום שהנוקבא צריכה לכל זיווג בניין יסודה מחדש, כי אחר כל זיווג חוזרת להיות בתולה. וע"י המ"ן של הצדיקים, מתחדש בה תמיד היסוד שלה, שהוא בית הקיבול לאורות דז"א.

ולפיכך אומר, ובכל מילה המתחדשת בתורה. כי המילה, המלכות, מתחדשת ממש ע"י דבר תורה של הצדיק. כי אחר כל זיווג, חוזר ונעלם בית הקיבול שלה.

.62 באותה שעה, שדבר תורה מתחדש מפי האדם, הדבר ההוא עולה והוּעד לפני הקב"ה. והקב"ה לוקח אותו הדבר ונושק אותו, ועוטר אותו ב-70 עטרות מפותחות ומחוקקות. ודבר החכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים. ומשם עף ושט ב-70,000 עולמות. ועולה לעתיק יומין, הכתר. וכל דברי עתיק יומין, הם דברי חכמה בסודות הסתומים העליונים.

כלומר, בעת שהאדם מעלה מ"ן בדבר תורה שלו, אז המילה עליונה, הנוקבא דז"א, עולה והועד לפני הקב"ה לזיווג עימו.

והקב"ה לוקח אותו הדבר ונושק אותו. שב' בחינות נוהגות בכל זיווג זו"ן: זיווג דנשיקין וזיווג דיסודות. כי לא נשלם השם, עד שברא אור לאורו, והתלבשו זה בזה. שמלבד קומת חכמה, צריך זיווג ב' לקומת חסדים, שתתלבש קומת החכמה בקומת החסדים. לפיכך, כל זיווג כולל ב' זיווגים:

א. זיווג לקומת החכמה, הנקרא זיווג דנשיקין, שהוא בפה דראש, לקומת ראש וג"ר,

ב. זיווג לקומת החסדים, הנקרא זיווג דיסודות, שהוא לקומת החסדים.

והקב"ה לוקח אותו הדבר, הנוקבא. ונושק אותו, כלומר, זיווג דנשיקין לקומת ג"ר. ועוטר אותו, כלומר, זיווג דיסודות לקומת חסדים, שאז מתלבשת החכמה בחסדים, והנוקבא מתעטרת במוחין שלמים.

ועוטר אותו ב-70 עטרות מפותחות ומחוקקות. המוחין השלמים של הנוקבא נקרא 70 עטרות. כי הנוקבא היא היום השביעי, וכשמקבלת מז"א, שהוא בעשרות, נעשית 70. המוחין נקרא עטרות. וע"כ נקרא 70 עטרות. ונאמר, שהם מפותחות ומחוקקות, שע"י המ"ן של הצדיקים, הם נעשים לבית קיבול ל-70 עטרות הללו.

ודבר החכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים. יש ב' חידושים של שמיים וארץ, שהם זו"ן:

א. להחזיר העטרה ליושנה, כמו שהייתה מטרם חטאו של אדה"ר. בחידוש הזה נקראת ��נוקבא בשם דבר תורה. וזה שביאר רבי שמעון עד הנה.

ב. חידוש שמיים וארץ במוחין עילאין, שאפילו אדה"ר לא השיג אותם. ומבחינה זו נקראת הנוקבא בשם דבר חכמה.

ודבר החכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש צדיק חי העולמים. כמו שלומדים, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. כי ע"י המ"ן של הצדיקים, השלמים כבר בזוהר העליון דאדה"ר, כמו רבי שמעון וחבריו, עולה הנוקבא דז"א להיות עטרה לראש צדיק, ז"א, מבחינת היסוד שלו, ח"י (18) העולמים.

פירוש. אור החכמה נקרא אור חיה. והואיל שאי אפשר לז"א להמשיך אור חיה, זולת ע"י הנוקבא, נבחן שאינו ח"י, אלא רק כשהוא בזיווג עם הנוקבא, הנקראת עולם. ע"כ נקרא אז ח"י העולמים.

וכן נבחן, שהנוקבא היא עטרה על ראשו, שהמוחין, הנקראים עטרה, הם מנוקבא, שלא היה זוכה בהם זולתה. גם לומדים, שלא זז מחַבְּבָה, עד שקרָאה אימי. כי המסובב נבחן לבן הסיבה שלו. ומתוך שהנוקבא הייתה סיבה לאור החיה דז"א, הרי מבחינה זו נעשית הנוקבא לאימו.

ואחר שהזדווגה עם הז"א בעטרה על ראש צדיק, היא מעופפת ועולה עוד למעלה, לא"א, ושם מיתקנות ז"ת שלה בז' ריבוא (70,000) עולמות. כי הספירות דא"א הן ריבוא (10,000). ומא"א היא עולה עד עתיק יומין. והוא מחשב העליות של זו"ן בזה אחר זה, עד עתיק יומין, הנעשה מכוח המ"ן של הצדיקים השלמים. כי הזיווג דעטרה על ראש הצדיק, הוא ע"י עלייה לאו"א עילאין, ומשם עולה לא"א ב-70,000 עולמות. ומשם לעתיק, שהוא תכלית הגובה.

וכל דברי עתיק יומין, הם דברי חכמה בסודות סתומים עליונים. הזוהר מפרש מעלת המוחין, המשפיעים לנוקבא ע"י עלייתה לעתיק יומין. ואומר, וכל דברי דעתיק יומין, כל הקומות, המתקבלות מעתיק יומין, הן דברי חכמה בסודות סתומים עליונים, ג"ר דחכמה. כי דברי חכמה מורה על קומת החכמה, והסודות הסתומים העליונים הם ג"ר דחכמה. והן אינן מתגלות זולת ע"י עלייה למקום עתיק יומין, ולא למטה ממנו.

.63 ואותו דְבר החכמה הסתום שהתחדש בעוה"ז, כשהוא עולה, הוא מתחבר באלו הדברים של עתיק יומין, ועולה ויורד עימהם, ונכנס בח"י עולמות צפוּנים, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך. ויוצאים משם ומשוטטים, ובאים מלאים ושלמים, ונועדים לפני עתיק יומין. באותה שעה עתיק יומין מריח באותו הדבר, ורצוי לפניו יותר מכל. אז לוקח את הדבר ההוא, ומעטר אותו ב-370,000 עטרות. ודבר חידושי התורה ההוא משוטט ועולה ויורד, ונעשה ממנו רקיע אחד.

כי בעת עליית הנוקבא לעתיק יומין, היא נכללת בזיווג אשר שם. והיא מעלה או"ח, וממשיכה או"י מעתיק יומין. ועולה, פירוש, שמעלה או"ח מלמטה למעלה. ויורדת, פירוש, שממשיכה או"י מלמעלה למטה. שאז מקבלת דברי חכמה בסודות הסתומים העליונים, ונכללת עם או"ח ואו"י שבעתיק עצמו.

ואותו דְבר החכמה הסתום, הוא עולה ויורד עימהם, ונכנס בח"י עולמות צפונים, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך. כי הזיווג הנעשה בעתיק, הוא ג"כ על היסוד דעתיק אשר שם. והוא ג"כ צדיק ח"י העולמים, כמו יסוד דז"א, בעת עלייתו לאו"א עילאין.

אלא ההפרש הוא, כי היסוד דעתיק, עין לא ראתה אלקים זולתך. כי הזיווג של היסוד נעשה על המסך בהכאה, המעלה או"ח, כדי להלביש את האו"י. והנה, למטה באו"א, נבחן המסך לכנפיים, המכסות על האור העליון, בעת שדוחים אותו לאחוריו. וזה מורה, שיש בהם כוח הדין, שכל או"ח נקרא אור דין. משא"כ ביסוד עתיק, ששם כתוב, לא ייכָּנֵף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך. כי אע"פ שהמסך מעלה או"ח מלמטה למעלה, מ"מ אין בו כנפיים.

וע"כ הוא מכונה ח"י עולמות צפונים, שעין לא ראתה אלקים זולתך. כלומר, שאין שם עוד כנפיים, המכסות מעין זר. כי אין שם שום דינים, אלא עין לא ראתה אלקים זולתך. כי הבחינה שמלמטה למעלה, נקראת צפונים. אמנם היא בבחינת, עין לא ראתה אלקים זולתך.

ויוצאים משם ומשוטטים, ובאים מלאים ושלמים. כי יוצאים משם, מזיווג על המסך, הנקרא ח"י עולמות צפונים, אשר עין לא ראתה אלקים זולתך. ומשוטטים, שמעלה או"ח מלמטה למעלה. ובאים, שממשיכה או"י מלמעלה למטה. ואז הם מלאים ושלמים.

מלאים באו"י מחכמה בסודות הסתומים העליונים. ושלמים באו"ח, שאין בו שום דין, אלא כולו רחמים גמורים, בשווה עם או"י. נועדים לפני עתיק יומין, שהם מוכנים להלביש את העתיק יומין.

באותה שעה, עתיק יומין מריח באותו הדבר, ורצוי לפניו יותר מכל. מריח, הוא נחת רוח. כי הזיווג הגדול והנשגב הזה גורם נחת רוח מאוד נעלה לעתיק יומין. והוא משום שכל העולמות כולם וכל שִׁבחם נכללים אז בנוקבא. ורצוי לפניו יותר מכל, כי נחת רוח זה מגיע לו מכל העולמות כולם בבת אחת, להיותה תכלית השלמות והגובה, שעליה נבראו העולמות.

ולוקח את הדבר ההוא, ומעטר אותו ב-370,000 עטרות. כי אז משפיע לה המוחין הנשגבים דעתיק עצמו, שהם חו"ב תו"מ, שהספירות דעתיק הן כל אחת 100,000. אלא ההפרש הוא ב-30 העליונים של החכמה, כמ"ש, מן השלושים נכבד ואל השלושה לא בא.

כלומר, שאע"פ שמקבלת ונכבדת גם מג"ר דחכמה דעתיק, שהן 30,000 העליונים, עכ"ז אל 30,000 עצמם לא תוכל הנוקבא לעלות ולהלביש ממש. כי אם הייתה מלבישה גם 30,000 אלו, הייתה הנוקבא מתבטלת בו, כנר בפני אבוקה. לכן מקבלת מעתיק רק 370,000 עטרות, שזה 400,000 פחות 30,000.

ודבר חידושי התורה ההוא משוטט ועולה ויורד, ונעשה ממנו רקיע אחד. משוטט, פירושו, מעופפת למעלה. משוטט ועולה, שמעלה או"ח מלמטה למעלה. ויורד, שע"י האו"ח שמעלה, יורדת עם או"י מלמעלה למטה, ונעשה ממנו רקיע אחד, שע"י הלבשת או"ח לאו"י, נעשה שם רקיע אחד.

כי אותו המסך, שנתקן במלכות, כדי להעלות או"ח, שהגיע לנוקבא ע"י מע"ט ומ"ן, שהעלו כדי להשפיע נחת רוח ליוצרם, אחר הזיווג שנעשה עליו, הוא נעשה לרקיע, שדרכו משיגים הצדיקים קומת הזיווג שנעשה עליו. וכשמדרגה יורדת לצדיקים דרך הרקיע, מתלבשת בלבוש, הנמשך מהרקיע, באו"ח, המתהפך מהרקיע ולמטה, עם או"י שמרקיע ולמעלה, וכך היא באה להשגת הצדיקים, המלובשים זה בזה.

כי אלו הצדיקים, שזכו לשלמות, להעלות מ"ן לזיווג הגבוה הזה, כבר אין בהם מקבלה לצורכי עצמם כלום. ומ"ן שהעלו, היו כדי להשפיע ולא לקבל. ולפיכך הם מתקנים עם מע"ט ומ"ן, בחינת המסך לנוקבא, ומכשירים אותה לזיווג הגדול הזה, שההכשר עצמו הוא או"ח, העולה מהמסך של הנוקבא ולמעלה. כי כל העולה מלמטה למעלה, הוא השפעה ודחיית הקבלה לעצמו. ואז נעשה הזיווג דהכאה עם האור העליון, והאור העליון מתלבש בלבוש של או"ח העולה.

והנה האור היורד מלמעלה למטה ומתלבש באו"ח, בא לקבלת התחתון, לאותו צדיק שהעלה המ"ן. כי כל הבא מלמעלה למטה, בא לקבלה. וכיוון שהאור העליון עובר לתחתון דרך הרקיע, נמצא נוטל עימו לבוש דאו"ח מהרקיע. והתחתון מקבל האור העליון בתוך לבושו זה.

כי גם אחר שבאה הקומה להשגת התחתון, אינו נהנה במשהו מהאור העליון היורד אליו, אלא לפי מידת השפעת נחת רוח ליוצרו, כלומר, במידת הלבוש של או"ח, המלביש על האור העליון. וזה נבחן למקבל ע"מ להשפיע, ואינו מקבל משהו, אם לא תימצא בו השפעה ליוצרו. וע"כ הקבלה מלובשת בתוך ההשפעה, או"י באו"ח. וזהו שמדייק, ודבר חידושי התורה משוטט ועולה ויורד, ונעשה ממנו רקיע אחד. כלומר, שמתקבל לתחתונים רק דרך הרקיע, בלבושו עימו.

.64 וכן כל דבר של חכמה, נעשים רקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק יומין. והוא קורא להם, שמיים חדשים. כלומר, שמיים מחודשים, שהם סתומים של סודות החכמה העליונה. וכל שאר דברי תורה המתחדשים, שאינם מחכמה עליונה, עומדים לפני הקב"ה, ועולים ונעשים ארצות החיים, ויורדים ומתעטרים אל ארץ אחת. ומתחדש ונעשה הכול ארץ חדשה, מכוח הדבר ההוא שמתחדש בתורה.

כי כך הולכים הצדיקים ומעלים מ"ן תמיד, וממשיכים המדרגות הנשגבות ההן, מעתיק יומין, ע"י אותם הרקיעים, שנעשו ע"י הזיווג העליון. ומאלו הרקיעים נעשו שמיים חדשים, המתחדשים במדרגת עתיק יומין. וע"כ נקראות ההשגות הגבוהות האלו בשם סתומים של סודות החכמה העליונה, שבאות מלובשות בלבוש הנמשך מהרקיעים.

וכל שאר דברי תורה המתחדשים, עומדים לפני הקב"ה, ועולים ונעשים ארצות החיים, ויורדים ומתעטרים אל ארץ אחת. ומתחדש ונעשה הכול ארץ חדשה. כי בכל קומה יש חו"ב תו"מ. ועד כאן היה מדובר רק מסודות החכמה לבדה, ולא מבינה וז"א ומלכות שבכל קומה.

ונעשים ארצות החיים, כי נעשים כולם לבחינת בינה, הנקרא ארץ החיים. ויורדים ומתעטרים אל ארץ אחת, למלכות, הנקראת ארץ סתם. ומתחדש ונעשה הכול ארץ חדשה. כי המלכות התעטרה וקיבלה כל המדרגות של ארצות החיים, בינה. וע"י זה עלתה המלכות להיות בינה.

ונקראת עתה ארץ חדשה. כי מה שהייתה מקודם לכן מלכות, היא עתה בחינת בינה. וזהו שעתיד ב"ן להיות ס"ג, ומ"ה להיות ע"ב. כי שמיים הם ז"א. ועתה, במדרגת עתיק יומין הם בסודות של חכמה עליונה. הרי שמ"ה, ז"א, נעשה ע"ב, חכמה. וארץ, נוקבא דז"א, נעשה ס"ג, בינה. ונמצא, שמיים חדשים וארץ חדשה, הם מ"ה וב"ן, שהתבטלו ונעשו לע"ב ס"ג.

.65 ועל זה כתוב, כי כאשר השמיים החדשים והארץ החדשה, אשר אני עושה, עומדים לפניי. לא כתוב, עשיתי, אלא, עושה, לשון הווה, משום שעושה תמיד שמיים וארץ חדשים, מאלו החידושים והסודות של התורה. ועל זה כתוב, ואשים דבריי בפיך, ובצל ידי כיסיתיך, לנטוע שמיים וליסוד ארץ. לא כתוב, השמיים, אלא שמיים, בלי ה' הידיעה, מפני שאינו סובב על השמיים ממש, אלא על השמיים המחודשים, שנעשו מדברי תורה.

לא כתוב, עשיתי, אלא עושה. מורה בזה, שלא לטעות בפירוש הכתוב של שמיים חדשים וארץ חדשה, שהוא כמו עניין של תיקון דבר, הנעשה ומתחדש פעם אחת ודי. כי אינו כן, אלא הם עניין עבודת תמיד. כי הצדיקים, שכבר נשלמו בזוהר עליון, הם הולכים ועושים תדיר שמיים וארץ חדשים. כמ"ש, צדיקים הולכים מחיל אל חיל.

ומביא ראָיה על זה, כי כתוב, השמיים החדשים והארץ החדשה, אשר אני עושה. ולא כתוב, אשר אני עשיתי. הרי שאלו שמיים וארץ, הולכים ומתחדשים תדיר, מחידושי תורה של הצדיקים הגמורים. וכן מביא ראיה מהכתוב, לנטוע שמיים. שאם היה זה לפעם אחת, היה צריך להיכתב, לנטוע השמיים, בה' הידיעה. וכיוון שכתוב שמיים, משמע שנוהג תדיר.

.66 ובצל ידי כיסיתיך. בשעה שנמסרה התורה למשה, באו הרבה רבבות מלאכים עליונים, לשרוף אותו בשלהבת פיהם, עד שחיפה עליו הקב"ה. ועתה, שדבר החידוש שבתורה, עולה ומתעטר, ועומד לפני הקב"ה, הוא מחפה על הדבר ההוא, ומכסה על אדם ההוא, שלא ייוודע להם, אלא להקב"ה, ולא יקנאו אותו, עד שנעשה מהדבר ההוא שמיים חדשים וארץ חדשה.

כל דבר המכוסה מן העין, עולה לתועלת עליונה. כמ"ש, ובצל ידי כיסיתיך. ונחפה והתכסה מן העין בשביל התועלת העליונה. וכתוב, לנטוע שמיים וליסוד ארץ. כמו שלמדנו, כדי שיצמח מזה שמיים וארץ חדשים.

ובצל ידי כיסיתיך. הכוונה על הלבוש, הנמשך מהרקיע, ומלביש ומכסה על קומת המוחין. אשר הלבוש הזה הוא צל, המכסה על המוחין ומעלימם מעין זר, ואינם ידועים אלא להקב"ה לבדו, כדי להעלים המדרגות הגדולות האלו ממלאכי השרת, כדי שלא יקנאו בו.

ועניין הקנאה של המלאכים, בהיותם זַכֵּי החומר. נמצא, כשמסתכלים בצדיק, מגלים בו כעין פחיתות, בקנאתם עליו על המדרגה הגבוהה שזכה, ואח"כ נאחזים המקטרגים, באותה הפחיתות שגילו בו המלאכים. ולפיכך, כשמתלבשת המדרגה בלבוש של הרקיע, שהלבוש הזה מודד לו את המדרגה, שלא יקבל ממנו יותר, אלא רק לתועלת העליון, הרי נשמר מקנאת המלאכים. כי אז יכול הצדיק להיות נשמר מלפגום במדרגה, בשווה ממש עם המלאכים.

וכל דבר המכוסה מן העין, עולה לתועלת עליונה. כי העין רואה והלב חומד, ואינו יכול להישמר, שתהיה מחשבתו נקייה רק לעשות נחת רוח ליוצרו, אלא שמקבל גם לתועלת עצמו. אמנם מכוסה מן העין, כלומר, המלובש בלבוש הרקיע, בטוח הוא שלא יקבל יותר ממה שעולה לתועלת העליון. ולכן נחפה והתכסה מן העין.

.67 ולאמור לציון, עַמי אתה. לאמור לאלו השערים והדברים, המצוינים אלו על אלו, לחידושי התורה, עמי אתה. אל תקרא עַמי אתה, עם ע' פתוחה, אלא עימי אתה, עם עין חרוקה, שפירושו, להיות שותף עימי. כמו שאני, עשיתי שמיים וארץ בדיבור שלי, כמ"ש, בדבר ה' שמיים נעשו, אף אתה כך, שבדברי חכמה שלך, עשית שמיים וארץ חדשים. אשריהם העמלים בתורה.

הקבלה נקראת שערים, הפתוחים לקבל. ההשפעה ע"י המ"ן נקראת דברים. ונאמר, שהשערים והדברים מצוינים אלו על אלו. כי מתלבשים זה בתוך זה. וע"י זה הם מצוינים.

.68 והאם דבר חידוש של כל אדם, ואפילו שאינו יודע מה שאומר, עושה את זה? אותו שאין דרכו בסודות התורה, וחידש דברים, שאינו יודע אותם לאמיתם כראוי. אותו דבר החידוש עולה, ויוצא אל אותו הדבר, איש תהפוכות לשון שקר, מתוך נקבת התהום הגדול, והוא מדלג 500 פרסאות לקבל את הדבר ההוא, ולוקח אותו, והולך עם הדבר אל הנקבה שלו, ועושה בה רקיע שָווא, הנקרא תוהו.

המ"ן, שמעלים הצדיקים, כדי לעשות נחת רוח ליוצרם, לתועלת העליון, נקראים דברי תורה שהתחדשו. כי הן מתחדשות ע"י הזיווג העליון. והזו"ן מקבלים מוחין חדשים על ידיהם, עד שזוכים ע"י זה לנטוע שמיים וליסוד ארץ. ונעשים שותפים עם הקב"ה, כי מתחדשים שמיים וארץ ע"י הדברים שלהם.

אבל אותו, שאין דרכו בסודות התורה, שאינו בקי בדרכי ה', לדעת לשמור את עצמו מלפגום במדרגות העליונות. אומר בעצמו, שכוונתו לתועלת עליונה, והוא אמנם מטעה את עצמו, כי לא יודע, כי בנפשו לדעת בבירור, שאינו מכוון לצורכו עצמו, הנה עונשו גדול מאוד, כי נותן כוח לקליפות להרוג בני אדם.

וחידש דברים, שאינו יודע אותם לאמיתם כראוי, שמעלה מ"ן לזיווג העליון, ואינו יודע על בוריו בכל הצורך שהוא באמת כך, הנה אז נמצא, שהוא איש תהפוכות לשון שקר, והוא מדלג 500 פרסאות לקבל את הדבר ההוא.

איש תהפוכות לשון שקר, מתוך נקבת התהום הגדול. כי גם בקליפות יש זכר ונוקבא. הזכר נקרא שווא, והנוקבא נקראת שקר. כי הזכר דקליפה אינו כל כך רע, כמו הנוקבא. וכשהוא לעצמו, אינו מכשיל בני אדם לשקר בשם הקב"ה. ולהיפך, כי מדבר טוב, כפי מראית עין, אלא שהוא רע עין, כמ"ש, אל תלְחַם את לחם רע עין, אכול ושתה, יאמר לך וליבו בל עימך. וכל הנלכד בידו, הוא נושא שם ה' לשווא, כי נפרד מה', ואינו יכול לקבל שום שפע.

וכמו שלומדים, כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. שבהיות כוונתו לקבלת צרכיו עצמו, להתרברב להתגאות וכדומה, הנה הוא נלכד ברשותו של רע העין. והעלאת מ"ן, שמעלה, אינה ממשיכה שום שפע מלמעלה, ונושא שם ה' לשווא. וע"כ נקרא הזכר דקליפה שווא. כי הקב"ה אינו יכול להידבק באיש ההוא, לדור עימו במדור אחד.

והנוקבא דקליפה נקראת שקר. כי אחר שהאיש נלכד ברשת הזכר, הנקרא שווא, יש לו כוח להזדווג עם הנוקבא שלו, שהיא קליפה רעה ומרה, המזייפת שם הקב"ה, ומשקרת בו. ואז יורדת ומסיתה, ועולה למעלה ומקטרגת, ונוטלת את נשמתו ממנו.

וע"כ נקרא איש תהפוכות, כי תחילה, אכול ושתה, יאמר לָך. כלומר, שיעלה מ"ן למעלה להקב"ה, וימשיך שפע לצורך גבוה, והוא נראה לו כמו מצד הקדושה. ואח"כ, בכוח השווא שלו, מזדווג עם נקבת התהום הגדול, שעם השקר שלה הוא נוטל את נשמתו והורגו. ונאמר, איש תהפוכות לשון שקר, מתוך נקבת התהום הגדול, כי מתהפך לשון שקר רק מכוח הנוקבא של התהום הגדול שמשתתף בה, ולא מבחינת עצמו.

והוא מדלג 500 פרסאות, לקבל את הדבר ההוא. כי הזו"ן דטומאה, אין להם משורשם, אלא רק ו"ק ונקודה לבד, רק לעומת ו"ק ונקודה דזו"ן דקדושה, ואין להם שום מקום וכוח להיאחז בבינה. אמנם ע"י המ"ן שהעלה התחתון, נותן כוח לזכר דטומאה לדלג על ז"ת דבינה, הנמשכות בזו"ן דקדושה, שבעיקרן רק חמש ספירות חג"ת נ"ה, הנקראות 500 פרסאות. כי ספירות הבינה הן במספר מאות.

ודילג 500 פרסאות, לקבל את הדבר ההוא. כי תכף בעת עליית המ"ן, השיג כוח לדלג למקום שלא שלו, לחמש ספירות תחתונות חג"ת נ"ה דבינה, הנקראות 500 פרסאות. לקבל את הדבר ההוא, המ"ן, שהעלה האיש שלא ידע על בוריו, אם כוונתו לעשות נחת רוח ליוצרו.

והולך עם הדבר אל הנקבה שלו, ועושה בה רקיע שווא, הנקרא תוהו. כלומר, שהוא מזדווג עם הנוקבא שלו של התהום הגדול על המ"ן הללו, וממשיך לו אורות דקדושה, לחֶלקו ולבניינו, בדומה לשמיים חדשים דקדושה, הנעשה ע"י המ"ן דקדושה.

ואלו שמיים, שהמשיך בזיווגו, נקרא רקיע השווא מבחינת הזכר. ומבחינת השתתפות עם הנוקבא של התהום הגדול, נקרא רקיע של תוהו. כי תוהו שֵם הזכר, והשם של הנקבה הוא תהום. ועשה רקיע השווא, מכוח בחינתו עצמו, הנקרא תוהו, מכוח השתתפותו עם תהום, הנוקבא.

.69 ואותו איש תהפוכות, מעופף ברקיע שווא 6000 פרסאות בבת אחת. ואחר שרקיע שווא עומד, מיד יוצאת אשת זנונים, ומחזיקה באותו רקיע השווא, ומשתתפת בו. ומשם היא יוצאת והורגת כמה אלפים ורבבות. כי בשעה שהיא נמצאת באותו הרקיע, יש לה הרשות והיכולת לעוף ולעבור את כל העולם ברגע אחד.

כי אלו המוחין, שנמשכו לו באותו רקיע שווא, הם מס"א שכנגד החכמה דקדושה, שספירותיה אלפים. ומעופף ברקיע ונאחז על ידו, 6000 פרסאות בבת אחת, בו"ס חג"ת נה"י דחכמה, המכונות 6000 פרסאות, בהיותן מחכמה.

ואחר שרקיע שווא עומד, מיד יוצאת אשת זנונים, ומחזיקה באותו רקיע השווא, ומשתתפת בו. כלומר, אחר שנשלמו השמיים החדשים דקליפת הזכר, הנקרא רק בשם שווא, אז מגלה נקבת התהום הגדול את כוחה, וכוחה מתקיף את הרקיע, לשקר בשם הקב"ה, והיא מעופפת ברקיע, ואז נקרא רקיע של תוהו.

ומשם היא יוצאת, והורגת כמה אלפים ורבבות. כי בשעה שהיא נמצאת באותו הרקיע, יש לה הרשות והיכולת לעוף ולעבור את כל העולם ברגע אחד. כי בהיותה משותפת באותו רקיע, היא מתחזקת ומתגדלת עוד יותר מקומת הזכר, כי הזכר גדל רק לו"ק דחכמה, שהם 6000 פרסאות, והנוקבא גדלה על ידו בע"ס שלמות, עולם שלם.

ויש לה הרשות והיכולת לעוף ולעבור את כל העולם, עולם שלם בע"ס. ברגע אחד, כמו שלומדים, וכמה זעמו? רגע. וע"כ כוחה גדול, להרוג בני אדם לאלפים ולרבבות, כמ"ש, כי רבים חללים הפילה.

וכמו שע"י המ"ן של הצדיקים נבנים תמיד שמיים וארץ חדשים לקדושה, כך ע"י המ"ן של אלו שלא יודעים, איך לעבוד להקב"ה לאמיתם, הולכים ונבנים שמיים וארץ לקליפות. כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים.

.70 ועל זה כתוב, הוי מושכי העוון בחבלי השווא וכַעֲבוֹת העגלה, חטָאה. העוון זכר. חטאה נקבה, אשת זנונים. החוטא מושך את העוון, הזכר, בחבלי שווא האלו. וכמ"ש, וכעבות העגלה חטאה. שהוא מושך אותה הנקבה, הנקראת חטאה, שהיא מתגברת שם לעוף ולהרוג בני אדם.

וע"כ כתוב, כי רבים חללים הפילה. מי הפילה? היא אותה החטאה, ההורגת בני אדם. ומי גרם לזה? תלמיד חכם, שלא הגיע להוראה, ובכל זאת מורה.

הזכר דקליפה אינו כ"כ רע כמו הנוקבא, כי הוא מדמה עצמו לקדושה, כמ"ש, אכול ושתה יאמר לָך, וליבו בל עימךְ. וע"כ הוא נקרא שווא. אמנם משום זה, כוחו גדול ביותר ללכוד בני אדם לרשתו. ואחר שנפל לרשתו, בא ומזדווג בנוקבא שלו.

ואז, כעבות העגלה, חטאה, שמושכת אותו לתהום הגדול. כי השווא, רק קושר אותו בחבלים, ולוכד אותו. כמ"ש, הוי מושכי עוון ��חבלי השווא. ואח"כ הוא מפילו לפני הנוקבא שלו. ואז, כעבות העגלה, חטאה. אשר החטאה מפילה אותו לתהום הגדול, והורגת אותו. וע"כ נאמר, שהיא אותה החטאה, ההורגת בני אדם.

.71 אמר רבי שמעון אל החברים, בבקשה מכם, שלא תוציאו מפיכם דבר תורה, שלא ידעתם ולא שמעתם מאילן גדול כראוי. בשביל שלא תהיו גורמים לאותה חטאה, להרוג המוני בני אדם חינם. פתחו כולם ואמרו, הרחמן יצילנו.

כלומר, אם אתם יודעים מעצמכם, מוטב. ואם לא, צריכים אתם לשמוע, איך לעבוד כראוי את ה', מאילן גדול, מאדם גדול, שאפשר לסמוך עליו. בשביל שלא תהיו גורמים לאותה חטאה, להרוג המוני בני אדם חינם.

.72 בתורה ברא הקב"ה את העולם. וכתוב, ואהיה אצלו אמוֹן, ואהיה שעשועים יום יום. שסובב על התורה, שהיה הקב"ה משתעשע בה 2000 שנה מטרם שנברא העולם. והוא הסתכל בה פעם, ושתיים, ושלוש, וארבע פעמים. ואח"כ אמר להם. ולבסוף עשה בה מעשה, ללמד בני אדם, שלא יבואו לטעות בה. כמ"ש, אז ראהּ ויסַפרהּ, הכינהּ, וגם חקָרהּ, ויאמר לאדם. אשר ראה, הוא פעם ראשונה. ויספרה, פעם שנייה. הכינה, פעם שלישית. וגם חקָרה, פעם רביעית. ואח"כ אמר להם, כמ"ש, ויאמר לאדם.

.73 ונגד ד"פ אלו שכתוב, אז ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה, ברא הקב"ה מה שברא. וכל עוד לא עשה מעשהו, הביא בתחילה ארבע מילים: בראשית, ברא, אלקים, את. הרי ארבע. ואח"כ כתוב, השמיים, שהם כנגד ד"פ, שהסתכל הקב"ה בתורה, מטרם שהוציא מעשהו למלאכתו.

אלו ד"פ הם חו"ב תו"מ:

אז ראה, חכמה,

ויספרה, בינה,

הכינה, ז"א,

וגם חקרה, מלכות.

ואחר ד' ההתלבשויות האלו, ברא הקב"ה מה שברא. וכך רומזות ד' המילים הראשונות שבתורה: בראשית חכמה, ברא בינה, אלקים ז"א, את מלכות. ואחר ד' התלבשויות אלו, נבראו השמיים.