#הסתרה

[rabash-maamarim]

ההבדל בין עבודת הכלל והפרט

תשמ"ז - מאמר ט"ז 1987 - מאמר 16

בזה"ק (אמור דף כ' ובהסולם אות נ"ח) וזו לשונו "תא חזי, בוא וראה, אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול. כיון שנמול, נתעורר עליו התעוררות הרוח, דהיינו אור הנפש שלמעלה. זכה לעסוק בתורה, הנה אז הוא אדם שלם, שלם בכל, כי זכה לאור החיה, אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה, ומשום זה כתוב, שור או כשב או עז כי יולד".

ויש להבין החילוק הזה בין בהמה לאדם, מה זה בא ללמדינו בעבודה. קודם כל עלינו להבין, מהי בחינת "אדם" בעבודה ומהי בחינת "בהמה" בעבודה. אדם מהו. הנה חז"ל דרשו (ברכות ו') על מה שנאמר "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה", עד כאן לשונו.

פירוש, שבשביל יראת ה' נברא כל העולם. וזהו שאמר "מהו כי זה כל האדם". נשמע מכאן, שאדם נקרא מי שיש לו יראת ה'. מה שאין כן מי שאין לו יראת ה', אינו נקרא אדם.

ובזה יתבאר גם כן מה שאמרו (יבמות ס"א) וזו לשונם "וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". גם כן יש לפרש, שכוונתו על אדם, שיש לו יראת שמים (והגם שבבחינת הדין לא חשוב אלא הוא מטמא, אף על פי שאין להאדם אלא דרגת בהמה, מכל מקום הוא מטמא באוהל, מכל מקום בעניני עבודה לומדים באיש אחד בחינת ישראל ובחינת שבעים אומות, כמו שאומר הזה"ק ש"כל אדם הוא עולם קטן". לכן בבחינת מצות מעשיות, שנקרא "חלק הנגלה", לומדים כל דבר בפני עצמו. זאת אומרת, גוי לחוד וישראל לחוד, היינו שלומדים הכל בגופים נפרדים. לכן הדין הוא, שקברי עכו"ם אינן מטמאים באוהל, היות שכתוב "בטומאה אדם כי ימות באוהל". לכן עכו"ם אינן מטמאין באוהל.)

ובהאמור יוצא, שמי שיש לו יראת ה' הוא נקרא אדם, מה שאין כן מי שאין לו יראת ה' הוא נחשב לבחינת בהמה ולא אדם. אולם יש להבין מהו השיעור של יראת ה', הלא יש הרבה בחינות בזה.

הנה הזה"ק (בהקדמת ספר הזהר דף קפ"ה ובהסולם אות ק"צ) וזו לשונו "היראה מפורשת לשלש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה. היראה שהיא עיקר הוא, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט".

ולפי דברי הזה"ק הנ"ל משמע, שעיקר יראת ה' היא מסיבת שהקב"ה הוא רב ושליט. זהו המחייב אותנו לקיים מצוותיו, כי זהו נקרא שהוא עובד שלא על מנת לקבל פרס. כלומר, לא בשביל תועלת עצמו, היינו שהוא יקבל איזו תמורה עבור עבודתו, אלא העבודה בעצמה היא השכר, משום שלזכיה גדולה הוא מרגיש שיש לו, בזה שהוא רואה שנתנו לו מחשבה ורצון לשמש את המלך, ולהון תועפות תחשב המתנה הגדולה שזיכהו מן השמים.

ובהאמור יוצא, ש"אדם" נקרא זה שהולך בדרך להגיע לבחינת שכל מעשיו יהיו על הכוונה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. מה שאין כן אם אין לו הכוונה, רק מעשה לבד, הגם שזהו דבר גדול, אבל בלי כוונה נקרא בחינת "בהמה", כמו שכתוב (משלי י"ט, ב'): גם בלא דעת נפש לא טוב. פירוש "בלא דעת", ש"דעת" נקרא כוונה, כמו שכתוב "אתה חונן לאדם דעת".

וקשה, הלא הדרך של אמת הוא ללכת למעלה מהדעת, אם כן (מהו) מדוע אנו מתפללים שיתן לנו דעת. ואמר אאמו"ר זצ"ל, שדעת דקדושה נקרא "דביקות", "השתוות הצורה". ולפי זה יש לפרש "גם בלא דעת", היינו נפש בלא דביקות, אלא הוא בבחינת בהמה, שאינו הולך בדרך שיזכה על ידי סגולת תורה ומצות להגיע שיוכל לכוון בעמ"נ להשפיע. הוא נקרא "בהמה בלי דעת", בלי השתוות הצורה. זאת אומרת, שכל מעשיו מה שהוא עושה, אין לו כוונה אחרת אלא לתועלת עצמו, שזה נקרא בחינת "בהמה", ואינו שייך לבחינת "אתם קרויין אדם ולא עכו"ם", כנ"ל.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה מרמז לנו ההבדל בין לידת בהמה ללידת אדם, שהזה"ק מביא לנו ראיה לדבריו במה שאומר "בהמה שנולדה, הנה אותו הכוח שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה", ממה שכתוב "שור או כבש או עז כי יולד", ששור בן יומא קרא שור, בזה שלא כתוב עגל כי יולד. ובעניני עבודה זה (מה) בא ללמדינו לדעת את סדר התפתחות של אדם ובהמה.

קודם כל, כשמדברים בעניני עבודה, עלינו לדעת מהי "לידה". כלומר כפי הכלל, שלומדים בין בהמה ובין אדם, הכל נוהג בגוף אחד, היות שאדם הוא נכלל מע' אומות, אם כן הוא נכלל מכל מה שישנו בעולם, היות לפי מה שאמר הזה"ק, שהאדם הוא עולם שלם, אם כן יש לדעת מה זה לידה בכלל.

ידוע, שעיקר מה שמדברים מהאדם הוא מהמוח והלב. זאת אומרת, המחשבות אנו מיחסים להמוח, והרצונות אנו מיחסים להלב. ולכן כשיש לו בהמוח והלב מחשבות ורצונות השייכים לבחינת בהמה, זה נקרא שנולדה בהמה. ואם יש בהמוח והלב מחשבות ורצונות השייכים לאדם, זה נקרא שנולד אדם. ובזה אנו מבחינים בין אדם לבהמה.

אולם בחיצוניות אנו רואים, בגשמיות, שיש הבחן גדול אפילו בבהמה מיום שנולדה, ולאחר זמן יש לה התפתחות בין באורך ובין ברוחב או בגובה, אלא עיקר ההבחן מה שאמרו, שבבהמה אין הבחן מיום שנולדה ועד לבסוף יש לה אותו הכח, הכוונה על פנימיותה. וזה בא לרמז לנו סדר העבודה. ומה שאמרו "בהמה שנולדה" הכוונה שמיסוד הזה הוא מתחיל לבנות את הבנין שלו, ששם יגור כל ימי חייו.

וזהו שאמרו "בהמה שנולדה", עם היסוד שהוא בונה את העבודה שלו בתורה ומצות, הוא על בחינת בהמה, הנקראת בחינת המעשה בלי כוונה. ובזה הוא רוצה להמשיך את כל ימי חייו, היינו שהוא חושב בדעתו, כי זוהי הדרך האמיתית, שאלו אנשים שרוצים ללכת בדרך ה', מספיק אם הוא נותן כל מרצו וכוחו איך לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. ומכוון בעת עשייתם, שהוא מקיים מצות ה'. ומה חסר לי עוד.

ובעיקר, האדם שנולד בבחינת בהמה, טוען, כי הוא מביא ראיה לצדקתו מהכלל ישראל, איך הם נוהגים, היינו על איזה יסוד הם הולכים. ובטח תראה שהם הולכים בבחינת בהמה. כלומר, באם שהם מקיימים תו"מ, ועוד מקבלים עליהם עוד איזה חומרות נוספות להמצות שניתן לנו, כבר כולם מרגישים עצמם לשלמים, ואין רואים על עצמם שום חסרון, שיהיה מה לתקן. ומביא ראיה לדבריו מחז"ל שאמרו (ברכות מ"ה) "פוק חזי מאי עמא דבר". פירוש, דבר שהוא ספק, לך צא וראה איך הצבור נוהג.

ובאמת כן הוא צודק, היינו מי שנולד בבחינת בהמה הוא שייך להכלל, וצריך ללכת בדרך הכלל. וזהו כמו שכותב הרמב"ם, כנ"ל, שפירש על מה שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", (הלכות תשובה פרק י').

הרי מבואר, שהצדק הוא, מי שרוצה ללכת לפי דרך של הכלל, הוא מביא לעצמו ראיה מהכלל. וזה נוהג במי שנולד בבחינת בהמה, שאומר הזה"ק, שהכח שיש לו בסוף יש לו תיכף ביום שנולד. וזה שאומר "עגל בן יומו קרא שור", כלומר, שעד הסוף לא יהיה לו יותר דעת דקדושה מה שהיה לו בעת לידתו, היינו מאת שהתחיל ללכת בדרך העבודה מבחינת בהמה.

אולם יש להבין דברי הרמב"ם במה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". ומתעוררת השאלה, איך אנו יכולים לדעת, שכבר הרבה דעתן, וכבר יש להם חכמה יתירה. ועוד, מהו השיעור של הדעת, שכבר נקרא שהרבה דעתן. וכמו כן, מהו השיעור של חכמה יתירה, שמשם ואילך כבר מותר לגלות להם סוד של לשמה, הנקרא "שלא על מנת לקבל פרס".

ובהאמור, כשנולד "אדם", פירושו, שבאות מחשבות ורצונות במוחו וליבו שצריכים להיות אדם, ואדם נקרא, שרוצה ללכת בדרך של ירא ה', זאת אומרת שכל עשיות יהיו לשם שמים בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, כבהמה, שאין לה הרגש הזולת. אלא רוצה ללכת דוקא בעמ"נ להשפיע, הגם שעדיין לא זכה לזה, אלא "הולדה" נקרא, שהתחיל על יסוד של אדם, היינו שרוצה לבנות את עבודה שלו על יסוד של ירא ה', הנקרא בחינת אדם, כנ"ל. והתחלה נקראת "הולדה".

ואז הוא הזמן, שהאדם הזה בא ואומר, שרוצה להיות אדם, מטעם שהוא נולד עכשיו בבחינת אדם במוחו וליבו. זה נקרא "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה", שהכוונה היא עד שיולד להם במוחם וליבם חכמה ודעת שלא כדאי לחיות בחיים של בהמה, הנקרא "שלא לשמה", כנ"ל "גם בלא דעת נפש לא טוב". אז מותר לו לגלות ענין של לשמה, הנקרא "ירא ה'", ולא שעוסק בתו"מ מטעם שירא מחמת תועלת עצמו. מה שאין כן מטרם שבאה לו בחינת אדם, אסור לגלות לו, כנ"ל בדברי הרמב"ם.

ובזה נפרש, שהזה"ק אומר לנו, שיש הבדל במי שנולד בבחינת בהמה, שאז תיכף כשנולד, היינו בתחילת עבודתו, תיכף יש לו השלימות מה שישיג אח"כ, כלומר אותו השכל שהוא קבל בזמן שנולד. הכוונה על היסוד שהתחיל לעבוד בבחינת בהמה, הנקרא "תועלת עצמו", וכל זה שיבנה אח"כ יהיה על יסוד ש�� אהבה עצמית. שלא ישיג שום תוספת. ואף על פי בבחינת החיצוניות הוא כן מתגדל, כדוגמת הבהמה שמתגדלת לאחר הלידה באורך וברוחב ובגובה וכדומה, אבל אין הבהמה מתגדלת בפנימיותה, כלומר בשכל אין הבדל בין יום שנולדה ליום שנגדלה לאחר כמה שנים, כי באותו שכל הבהמה נשארת.

אותו דבר באדם, שבנין והיסוד של עבודתו נבנה על בחינת בהמה, שהיא "שלא לשמה", גם כן אין הבדל בהפנימיות, שהיא השכל. והגם שבחיצוניות בטח שנתגדל, היינו שבהמשך הזמן, אסף וקבץ הרבה תורה והרבה מצות, אבל בבחינת הפנימיות נשאר באותה דרגה, והשכל, שהיא הפנימיות, לא קבל שום שוני בסופה.

וזה שאומר הזה"ק "אדם שנולד לא נתמנה עליו כח מלמעלה, עד שנמול. כיון שנמול, מקבל אור הנפש, עד שזכה להשיג בחינה חיה, כי זכה לד' מדרגות אלו, שהם מד' עולמות אבי"ע". ובהאמור יוצא לנו, שיש עבודה השייכת להכלל, שהיא שלא לשמה, הנקראת בחינת בהמה, ושאסור לומר לו שצריכים לעבוד לשמה, כי הוא ממילא לא יבין, היות שהוא נולד בבחינת בהמה, כי אין הוא יכול להבין אחרת, לכן צריכים ללמוד עמו רק שלא לשמה.

ולפי הנ"ל יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (ע"ז י"ט) "אמר רבא, לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ". ופירש רש"י "במקום שלבו חפץ" לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מב��ש ממנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת, אין מתקיימת, לפי שלבו על תאותו.

וזהו מטעם, שאם נולד בבחינת בהמה, כלומר אם המוח והלב מבינים שהם צריכים ללכת לפי הכלל, שכל היסוד הוא בשלא לשמה, אי אפשר לתת לו להבין שצריכים לעבוד להשפיע, כמו שפירש רש"י "שאם ישנה לו מסכת אחרת, אין מתקיימת, לפי שלבו על תאותו". לכן הוא יתן הרבה תירוצים, שהוא אינו מסוגל ללכת בבחינת אדם כנ"ל, הנקרא "ירא ה'", שהיא בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב בהרמב"ם וזו לשונו "אל יאמר אדם, הריני עושה מצות התורה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי עולם הבא. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".

והפירוש "עד שתרבה דעתן" הסברנו, הכוונה היא עד שיולד בבחינת "אדם", כלומר עד שיבוא במוחו ולבו מחשבות ורצונות שצריכים לעבוד עבודת אמת, היינו בעמ"נ להשפיע, כמו שכתב הרמב"ם, שצריכים לעבוד את ה' אלא להשפיע לה'. וזו לשונו "אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". כי "אמת" נקרא לשמה ולא לתועלת עצמו. והאמת הזאת, אומר, אין לגלות להכלל. והטעם הוא כנ"ל שלא יבינו את זה, כמו שפירש רש"י "לפי שלבו על תאותו", לכן לא יכול להבין אחרת.

אולם בזמן שהוא נולד בבחינת אדם, שפירושו, שבאו לו במוחו ולבו מחשבות ורצונות להיות אדם, כלומר, שהוא מבין שצריכים ללכת בדרך האמת, הגם שעדיין לא יכול ללכת, כי הוא נולד עכשיו, כלומר, שהוא התחיל עכשיו בעבודה זו, ורק שהוא מבין שצריכים להגיע אליה, היינו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, הגם בעת שנולד אין לו כלום, היינו כמו שהזהר הקדוש אומר "אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול".

פירוש, שבזמן שהתחיל ללכת בקו של השפעה, הנקרא "הולדה", אז הוא רואה תמיד ערך הפוך. היינו, שהוא רואה אחרי כל היגיעה שהוא נותן, אין לו שום התקדמות, אלא שרואה תמיד שהולך אחורה. וזה הסדר, היינו המצב של הסתרה מה שהוא מרגיש, נמשך עד שזוכה למול עצמו. ואח"כ הוא הולך קדימה, עד שמשיג את הד' מדרגות, הנקראים "חיה נשמה רוח נפש", כנ"ל. וזהו ההבדל בין הכלל להפרט, היינו כדוגמת ההבדל בגשמיות מאדם לבהמה.

[hakdamat-sefer-hazohar]

ליל הכלה

[בליליא דכלה]

.125 רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה, שבו הכלה, מלכות, מתחברת בבעלה. כל אותו הלילה, שלמחרתו, ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, כל החברים, שהם בני היכל הכלה, צריכים להיות עימה, ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם. כלומר, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה. והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה.

ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עימהם. ואלו החברים, העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיוון שבאה לחופה, הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.

ביאור הדברים. יש בזה ב' פירושים, ושניהם עולים בקנה אחד:

א. כי ימי הגלות נקראים לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל. ואז שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה'. ועכ"ז, דווקא בעת ההיא, מתחברת הכלה בבעלה, ע"י תורה ומצוות של הצדיקים, הנקראים בעת ההיא, המחזיקים את התורה.

וכל המדרגות הנשגבות, הנקראות סודות התורה, מתגלות על ידיהם. כי ע"כ הם נקראים עושיהם, שהם, כביכול, העושים של התורה. ונמצא, שימי הגלות נקראים הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. וכל החברים, שהם בני היכל הכלה, הם המחזיקים את התורה.

ולאחר גמה"ת והגאולה השלמה, כמ"ש, והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. למחרתו, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה. כי אז ישוב הב"ן להיות ס"ג, ומ"ה יהיה ע"ב. וע"כ נבחן למחרת היום ולחופה חדשה.

והצדיקים בעת ההיא נקראים בני חופה, העוסקים בתורה, שאין בהם עשיה. כי אז כתוב, ומלאה הארץ דעה את ה'. והיות הצדיקים הללו, ע"י מעשיהם הטובים, יעלו הב"ן להיות ס"ג, מכוח המשכתם היראה מזמן שעבר, נבחנים שהם עושים את החופה החדשה הזו, וע"כ נקראים בני חופה.

ב. ליל שבועות נקרא הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. כי למחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, ביום השבועות, יום קבלת התורה.

אמנם זה עניין אחד עם ביאור הא'. כי ביום קבלת התורה, היה כבר בחינת גמה"ת, כמ"ש, בילע המוות לנצח, ומָחָה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. כמ"ש, חָרות על הלוחות, אל תקרא חָרות אלא חֵירות, כי באה חירות ממלאך המוות. אלא מחמת חטא העגל, חזרו וקלקלו את התיקון. הרי יום קבלת התורה הוא עניין אחד עם גמה"ת.

ונמצא, שבלילה קודם קבלת התורה, נגמרו בה כל הזיווגים שבימי הסתרה. וע"כ נבחן הלילה ההוא ללילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. שלמחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, שהוא חג השבועות, שבו נגמר התיקון בחירות ממלאך המוות, שהוא הזמן, שהצדיקים, ע"י מעשיהם הטובים, עושים חופה חדשה לכלה.

והנה נוח לי יותר להמשיך הביאור בדרך פירוש הא', והמעיֵן מדעתו יוכל להעתיק הדברים על יום השבועות, כי עניין אחד הוא.

כל החברים, המחזיקים את התורה, הנקראים בני היכל הכלה, הם צריכים להיות דבוקים בשכינה הקדושה, הנקראת כלה, בכל אותו הלילה של הגלות. כי אז, בימי הגלות, היא מיתקנת ע"י המחזיקים את התורה, בכל אלו המע"ט והתורה והמצוות שהם עושים, עד לטהר אותה מבחינת טו"ר. ותהיה מזומנת לאלו העוסקים בתורה, שאין בהם מבחינת עשיה כלל, אלא היא כולה טוב בלא רע.

ולפיכך צריכים המחזיקים את התורה, שהם בני היכל הכלה, לשמוח עימה על התיקון הגדול הזה שנעשה בכלה על ידיהם. ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם, לעסוק בתורה, כלומר, בתיקונים הבאים לפנינו מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה, שצריכים לעשותם בשמחה.

התבאר, שכל המדרגות וגילוי סודות התורה, שהם בניין השכינה לגמר תיקונה, נעשים רק ע"י המחזיקים את התורה בימי הגלות. ולפיכך, כל אלו המדרגות והקומות, היוצאות בזמן הגלות, נקראות התיקונים של הכלה ותכשיטיה. ואלו הם שהולך ומפרט, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה.

כי חג"ת תורה. נו"ה נביאים. המלכות כתובים. המוחין של ו"ק, שממשיכים לה, דרשות המקראות. המוחין של ג"ר, שממשיכים לה, סודות החכמה. כי כל אלו התיקונים צריכים להמשיכם לכלה באותו הלילה, שבהם נגמרת הכלה לגמה"ת, שהוא יום החופה.

והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. המלאכים, שבהם מלובשים הכלים דאחוריים דמלכות שבמצב הא', נקראים עלמות המשמשות לשכינה. השכינה עומדת על ראשיהם, שהם המחזיקים את התורה, כמו שאומרים, ועל ראשי שכינת אל. ועימה יחד העלמות המשמשות אותה. והיא שמחה עימהם, בהיותה מיתקנת והולכת על ידיהן.

ושמחה בהם כל אותו הלילה. שכל משך זמן התיקונים, נקרא לילה. ולמחרת, אינה באה לחופה, אלא עימהם. שביום גמה"ת, יום החופה, לא תוכל ל��יכנס לחופה, אלא עם אותם המחזיקים את התורה, שבנו ותיקנו אותה בכל הצורך, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. ולכן נקראים בני חופה.

ידוע, שגמה"ת לא יביא עימו שום דבר חדש, אלא ע"י האור העליון דעתיק יומין, יתקבצו כל המ"ן והמ"ד, וכל הזיווגים, וכל המדרגות, שיצאו ב-6000 שנה בזה אחר זה, לזיווג אחד ולקומה אחת, שזה גדול ומכובד. וע"י זה ייתקן הכול. ואז תיכנס הכלה לחופה.

והקב"ה שואל עליהם, על כל אחד, שהעלה פעם מ"ן לזיווג עליון. כי כביכול יושב ומחכה עד שיתקבצו כולם. ונמצא, שואל ומחכה על כל אחד. ואחר שמתקבצים, נעשה אז הזיווג של רב פעלים מקבצאל, ומברך אותם ומעטר אותם, שמתברכים ומתעטרים כולם בבת אחת. ואז, בגמה"ת, נקראים עטרותיה של הכלה.

.126 והיה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. ורבי שמעון היה שמח. וכן כל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון, בניי, אשרי חלקכם. כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה, אלא עימכם. משום שכל אלו, המתקנים תיקוני הכלה בלילה הזה, ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון.

ביאור הדברים. כתוב, אמרתם שָווא עֲבוד אלקים ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, גם נבנו עושי רִשעה גם בחנו אלקים ויימָלֵטוּ. וכתוב, אז נִדברו יִראֵי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה.

ויש להבין הדברים, בעת שאמרו איש אל רעהו ונִדברו ביניהם דברים בזויים כאלו, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, יאמר עליהם הנביא, אז נדברו יראי ה'. ולא עוד, אלא שנכתבים בספר הזיכרון לפניו.

כי לעת קץ, כאשר יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין רב פעלים מקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות. וע"י זה ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה. ונודע, שהזוכה לתשובה מאהבה, זדונות נעשים לו כזכויות.

ולכן אמר הנביא, על אלו הרשעים שאמרו, ונִדברו ביניהם חירוף וגידוף, לומר, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו: שביום הגדול של גמה"ת, שיתגלה האור של תשובה מאהבה, גם הזדונות, שאין גרוע מהם, ייהפכו לזכויות. וייחשבו אלו המדברים ליראי ה'.

ובגמה"ת, כמו שאמר הנביא, והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה. כלומר, ביום גמה"ת. ולפיכך יש בהכרח ספר זיכרון בפניו על הזדונות והפשעים, הנעשים בעולם. שהרי הוא צריך להם, ליום שהוא עושה סגולה. כי אז ייהפכו להיות זכויות, ויצטרפו וישלימו קומת האור של גמה"ת.

וכמ"ש, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה. כי אז אני צריך להם, כדי להשלים הקומה. וזה שהנביא מסיים, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו, העובד אותו. כי אז יהיו יקרים לי וחביבים לי, כמו שהיו מהעובדים אותי.

וכולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון. בא לרבות, שאפילו הזדונות, שעשו, יהיו אז רשומים וכתובים בספר הזיכרון. ויכתוב אותם הקב"ה, כאילו היו זכויות, וכאילו היו עובדים אותו בהם, כמו שאמר הנביא.

המספר שבעים מורה על מוחין דחכמה וג"ר, שהם נקראים עטרות. וברכה היא על אור החסדים, שהעולם נברא בב', בברכה, כמ"ש, עולם חסד ייבָּנה, בו"ק. ואומר שבגמה"ת גם אור החסדים יהיה בשבעים עטרות, כמו החכמה, כי מ"ה וב"ן יעלו לע"ב ס"ג. וע"כ נאמר, שהקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון, דע"ב ס"ג. וע"כ נבחנים אז גם ברכות במספר שבעים.

.127 פתח רבי שמעון ואמר, השמיים מסַפרים כבוד אל. כשהכלה מתעוררת להיכנס לחופה, למחר, היא מיתקנת ומאירה בקישוטיה עם החברים, ששמחו עימה כל אותו הלילה, והיא שמחה עימהם.

.128 ולמחר, כמה המונים, צבאות ומחנות, מתאספים אליה. והיא וכולם, כל אלו הצבאות והמחנות, מחכים לכל אחד, מאלו שתיקנו אותה בעסק התורה, בלילה הזה. כיוון שהתחברו יחד ז"א ומלכות, ומלכות רואה את בעלה, ז"א, כתוב, השמיים מספרים כבוד אל. השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה, ז"א, הנקרא שמיים. מספרים, שמאירים כזוהר הספיר, המאיר ומזהיר, מסוף העולם ועד סוף העולם.

ביאור הדברים. יום גמה"ת נקרא מחר, כמ"ש, היום לעשותם ולמחר לקבל שְׂכָרָם. המונים, הם עמי הארץ, בלתי עובדי ה'. צבאות, הם עובדי ה'. ומחנות, מורה על המחנות העליונים, שהם מלאכים המלווים את הנשמות, כמ"ש, כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך.

והיא וכולם מחכים לכל אחד. כי כמו שהקב"ה שואל על כל אחד, כך השכינה מחכה על כל אחד. וכיוון שהתחברו יחד ז"א ומלכות, מלכות רואה את בעלה. כי לא תוכל לראות בעלה, מטרם שיתקבצו כולם. ותלויים זה בזה.

השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הזוהר דורש זאת על גמה"ת, שעליו כתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה. ואומר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. כי הקב"ה נקרא שמיים. ולעת גמה"ת נקרא חתן, כמ"ש, וכמשוש חתן על כלה, יָשִׂישׂ עליך אלקיך.

כי בכל מקום שכתוב, ויירד ה', הוא עניין של דין או גבורה. כי מורה על ירידה ממעלתו ומרוממותו, באשר עוז וחדווה במקומו. אמנם בגמה"ת, שכל הפגמים והזדונות ייהפכו לזכויות, כי אז יתברר, שכל הירידות לא היו אלא עליות, נקרא הקב"ה בשם חתן, והשכינה הקדושה נקראת בשם כלה.

כלה, מלשון גמה"ת. מלשון הכתוב, ויהי ביום כַּלוֹת משה להקים את המשכן. כלומר, שגמר כל מלאכת המשכן והקמתו. והמילה חתן, מורה ג"כ על ירידה, כמו שלומדים, נחת ממדרגתך ושא אישה. אמנם ירידה זו גדולה מכל העליות הקודמות, בהיותה לקראת הכלה, השכינה בגמה"ת.

חופה, היא כינוס וקיבוץ של כל האו"ח, שיצא ע"י המ"ן, שהעלו הצדיקים בכל אלו הזיווגים של הקב"ה ושכינתו, שהתגלו בזה אחר זה בכל הימים והזמנים של 6000 שנה. כי כולם נעשו עתה לאור גדול אחד של או"ח, העולה והחופף על הקב"ה ושכינתו, הנקראים עתה חתן וכלה. שהאו"ח חופף ממעל להם כמו חופה.

ולפיכך נקראים אז הצדיקים בני חופה. כי לכל אחד יש חלק בחופה זו, בשיעור המ"ן שהעלה למסך שבמלכות לעליית או"ח. ושנאמר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הכוונה היא על העת של גמה"ת, שאז נקרא הקב"ה חתן, שנכנס אז לחופתו.

ושנאמר, מסַפרים, שמאירים כזוהר הספיר, המאיר והמזהיר, מסוף העולם ועד סוף העולם. מספרים, הם הזיווג הגדול שיהיה לעתיד, מלשון, אישה מספרת עם בעלה. וספיר הוא שם השכינה, מלשון, ותחת רגליו כמעשה לִבְנַת הספיר.

זוהר הספיר, פירושו או"ח, שהיא מעלה מלמטה למעלה. מאיר, פירושו או"י. מזהיר, פירושו או"ח. וע"י הזיווג הגדול הזה, הנעשה בגמה"ת, שהוא קיבוץ מכל הזיווגים, הנה או"י ואו"ח שבזיווג הזה, מאיר ומזהיר מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, השמיים מספרים.

.129 כבוד אל, זהו כבוד הכלה, המלכות, שנקראת אל. כתוב, אל זועם בכל יום. בכל ימי השנה היא נקראת אל. ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. שזה מורה, כבוד על כבוד, אורה על אורה, וממשלה על ממשלה.

כי השם אל, הוא שם החסד הגדול. וכתוב, אל זועם בכל יום. שלכאורה, ההיפך מהחסד. והעניין הוא, כמ"ש, ויהי ערב ויהי ��וקר יום אחד. כי השכינה הקדושה היא המאור הקטן לממשלת הלילה. ונקראת יראת שמיים. כי הצדיקים צריכים להעלות מ"ן, ע"י התעוררות מלמטה שלהם, ולתקן אותה במסך המעלה או"ח. ואז נמשך השפע מלמעלה למטה, ולא אחרת.

וכמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו. כי לא ייתכן התעוררות מלמטה, ולהעלות מ"ן בלי יראה. וע"כ נקרא, שהיא שולטת בלילה. כי ע"י החיסרון של האור, שהוא לילה, הכוללת כל הדינים והייסורים, שהם ההיפך ממידת יום, חסד, יש יראה מלפניו. ולולא היראה, לא הייתה נגלית מידת היום והבוקר.

כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי גם הלילה נכנס בבוקר. כי לולא הלילה, לא היה בוקר, ואי אפשר בלי זה. וכתוב, ואל זועם בכל יום. כי מידת החסד, הנקרא אל, אינה מתגלה, זולת ע"י הלילה, בחינת זועם. וע"כ נבחן הזעם ג"כ לחסד, כי אי אפשר שיתגלה החסד בדרך אחר. ומבחינה זו נקראת גם השכינה הקדושה בשם א"ל.

וכתוב, כבוד אל. זהו כבוד הכלה, שנקראת אל, כמ"ש, ואל זועם בכל יום. שאי אפשר להיות יום בלי הזעם של הלילה. בכל ימי השנה היא נקראת אל, כי כן הוא בששת ימי המעשה, שנאמר בכל אחד מהם, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, או יום שני, וכדומה. ונמצא, שהלילה נכנס תחת השם של היום. וע"כ נקרא אז, בששת ימי המעשה, וכן ב-6000 שנה, בשם א"ל, שהוא שם החסד.

ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. כי בזיווג הגדול של גמה"ת, יהיה אור הלבנה כאור החמה, כמ"ש, והיה לעת ערב, יהיה אור. ונמצאות המדרגות שלה מוכפלות, כי גם ב-6000 שנה בבחינת אור הלבנה הייתה, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר. ועתה, שהיא עצמה גדלה כמו החמה, שהוא ז"א, הנקרא כבוד, הרי יש לה כבוד על כבוד, כי נעשית עכשיו לעצם הכבוד, כי גדלה כז"א.

וכן אורה על אורה. כי גם ב-6000 שנה הייתה נכללת באור בוקר, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל עתה, כשהיא גדלה כחמה, נעשית לעצם האור. ונמצא שיש לה אורה עצמית על אורה, בהתכללות, שהייתה לה מקודם לכן.

וכן ממשלה על ממשלה. כי ב-6000 שנה הייתה לה ממשלה, שהיא ממשלה רק במאור הקטן לממשלת הלילה. ועתה מתווסף לה גם ממשלה של יום. כי גדלה כאור החמה, שהיא לממשלת היום.

ומשמיענו בזה, שלא תטעה לומר, שבעת שגדלה להיות כאור החמה, מתבטלות המדרגות שלה עצמה, שהיו לה מעת 6000 שנה. שאינו כן, אלא רק תוספת יש כאן על מדרגותיה עצמה, באופן שיש לה כבוד על כבוד.

.130 אז, באותה שעה שהשמיים, ז"א, נכנס לחופה, ובא ומאיר לה, כל אלו החברים, שהתקינו אותה בעסק התורה בלילה, כולם נודעים שם בשמותיהם. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, הם בעלי אות ברית, כמ"ש, ומעשה ידינו כּוֹנְנֵהו. שהוא אות ברית, החתום בבשרו של אדם.

פירוש. חברים, המחזיקים את התורה, שיש בה עשיה, שהיא טו"ר. ואפילו אותם החלקים, שהיו עדיין הרע שלהם בלי תיקון, הנה גם הם נודעים בשמותיהם דקדושה. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הרקיע הוא ספר הזיכרון, אור הזיווג הגדול, המביאים לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו להם כזכויות. ואפילו אלו שנתנו פֶּה לדבֵּר סָרָה, יאמר עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו.

ונמצא, שהעשיה הזו, המחזיקה את התורה, שבה טו"ר, אשר לזוכה טוב, ולבלתי זוכה רע. הנה עתה עלתה העשיה כולה להיות קודש, ונעשתה למעשה ידיו של הקב"ה. שהרי גם על אלה שלא זכו, מגיד הרקיע עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ונמצא, שכל החברים עשו רק עבודת הקודש, כי התקינו לה לחופה, וכולם נודעים בשמותיהם.

ומעשה ידינו כוננהו. ולכאורה הראָיה היא לסתור. שהכתוב אומר, מעשה ידינו, ולא מעשה ידיו. אמנם אינו מביא ראיה מהכתוב, אלא רק שאות ברית נקרא מעשה ידינו. כי כוננהו הוא היסוד, המכונן והמייסד כל הבניין. ותיקון היסוד הוא ברית מילה. ומכאן שאות ברית נקראת מעשה ידינו. כי אנח��ו מסירים העורלה מעל היסוד, והוא מעשה ידינו. וזהו רק מקודם גמה"ת.

אבל בגמה"ת יתגלה הכול למעשה ידיו של הקב"ה, והוא עצמו יהיה מעביר העורלה. ונאמר, מעשה ידיו, הם בעלי אות ברית. כי אז הקב"ה עצמו יעביר העורלה, כמ"ש, מעשה ידיו מגיד הרקיע. ומביא ראיה על תיקון הברית, שנקראת עתה מעשה ידינו מהכתוב, מעשה ידינו כוננהו.

.131 רב המנונא הזקן אמר, אל תיתן את פיך לַחֲטִיא את בשָׂרֶךָ. שלא ייתן האדם את פיו, לגרום לבוא להרהור רע. ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש. שאם הוא עושה כן, מושכים אותו לגיהינום. ואותו הממונה שעל הגיהינום, דוּמה שמו, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עימו. ועומד על פתח הגיהינום. וכל אלו, ששמרו ברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם.

ולבוא להרהור רע. פירושו, אזהרה, שכל אדם ישמור את הפה שלו, שהוא עניין העלאת מ"ן ע"י תורה ותפילה, שיהיה בתכלית הטהרה. כי אם תהיה בו איזו אחיזה לס"א, אז יקבל הס"א המ"ן שלו, ובכוח זה יביאהו להרהורים על ה'. כלומר, מחשבות זרות. ואז, ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש.

כי ע"י ההרהורים נמצא מושך עורלה על ברית קודש, והנשמה הקדושה נופלת בשבי לידי הס"א. ואז הס"א מושך הנשמה שלו לגיהינום. והוא בדרך שאמר רבי אלעזר, שמהדבר הזה, שאינו יודע אותו לאמיתו, עושה רקיע שָׁווא, הנקרא תוהו, ונופל ליד לילית. אמנם כאן מדבר מפגם ברית קודש בייחוד.

ולהחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש, הכוונה על הנשמה הקדושה, שהיא נקשרת ונשמרת ע"י ברית קודש. כמ"ש, ומבְשרי אֶחֱזֶה אלוה. מבשרי ממש. כי בכל זמן שהאדם נרשם ברשימה הקדושה הזו של אות זה, רואה מתוכו את הקב"ה, ממנו ממש, והנשמה הקדושה נאחזת בו, באות הברית. ואם לא זכה, שלא שמר אות זה, כתוב עליו, מנשמת אלוה יאבדו.

ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש. שמכוח ההרהורים, חוזרת העורלה, הס"א, לנגוע בברית הקודש. שע"י זה מסתלקת תכף נשמת אלוה ממנו. וע"כ נאמר בזוהר, שצעק העץ, רשע, אל תיגע בי. כי העץ הוא יסוד, ועטרת היסוד הוא עצה"ד טו"ר.

ואותו הממונה שעל הגיהינום, דוּמה שמו. נקרא דוּמה מלשון דממה, כי נוטל ממנו נשמת החיים, ומשאירו בדממה, שהיא מיתה. ועוד אפשר לפרש, משום שהוא המלאך, המביא את ההרהורים אל החוטא, ועושה מחשבותיו של הקב"ה, דומה למחשבות של ילוּד אישה.

כי כל זמן שהאדם מבין, שלא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו, שאין מחשבה תופסת בו כלל, לא במחשבותיו ולא בהנהגתו, הרי לא יצויר כלל אצלו, שיעלה על הדעת, איזה הרהור אחריו. אלא בסיבת חטא, נמצא מלאך דוּמה מתאווה אליו, ומביא בו רוח שטות, לומר, שילוד אישה דומה לה' בדעת ובשכל. ואז כבר מוכשר לכל מיני הרהורים, ומושכו לגיהינום.

הרי שכל כוחו הוא בשם דוּמה. כמו שמברכים, מי כמוך בעל גבורות ומי דומֶה לָך, מלך ממית ומחיה. שבכישלון, בדומֶה לך, נמצאת המיתה. ובהבנה, שאין דומֶה לו, נמצאים החיים.

ונאמר, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עימו. ועומד על פתח הגיהינום. כי ההרהורים, שהוא מביא לאדם, הם כמה רבבות לאין קץ. וכל אלו הם על פתח של גיהינום. כלומר, הוא הפתח, שדרכו מושכים את האדם לגיהינום, אך אינו הגיהינום עצמו.

וכל אלו, ששמרו ברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם. כלומר, אע"פ שאינם נקיים לגמרי, ועוד יש בהם עשיה טו"ר, מ"מ, אם הם שומרי ברית הקודש, באופן שלא יבוא פעם לידי הרהור, אין למלאך דומ"ה רשות למושכו לגיהינום.

.132 דוד המלך, בשעה שקרה לו אותו מעשה, פחד. באותה שעה עלה דוּמה לפני הקב"ה, ואמר לו, ריבונו של העולם, כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, מות יומת. וכתוב, ואל אשת עמיתך לא תיתן שְׁכוֹבְתְךָ לזרע. דוד, שחילל בריתו בערווה, מהו?

אמר לו הקב"ה, דוד צדיק הוא, וברית הקדוש על תיקונו עומד, כי גלוי לפניי, שבת שבע מוכנה לו מיום שנברא העולם.

פירוש. אע"פ שלא חטא, כמו שלומדים, כל האומר, דוד חטא, אינו אלא טועה. מ"מ נפלה עליו יראה, כמו שהיה חוטא ממש, מטעם קטרוגו של דוּמה. כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, מות יומת. וכתוב, ואל אשת עמיתך לא תיתן שכובתך. הזוהר מביא שני כתובים, אחד לעונש ואחד לאזהרה.

והשיב לו הקב"ה, שלא היה לדוד הרהור עבירה, כי בת שבע בת זוגו מבריאת העולם. וכיוון שכן, לא קלקל בריתו, וברית הקדוש על תיקונו עומד. וכאשר חשק, את שלו חשק. והטעם שלקח אותה אוריה מקודם לדוד, לקח אותה אוריה ברחמים, אע"פ שלא הייתה שלו.

ויש להבין זה. שהרי זכר ונוקבא הם שני חצאי הגוף, וא"כ אם היא בחינת חצי גופו של דוד המלך, איך לקח אותה אוריה, שאין לו שום שייכות עימה?

והעניין הוא, כי בת שבע היא באמת נוקבא של דוד מיום בריאת העולם. כי דוד הוא הזכר שבמלכות, ובת שבע היא הנוקבא שבמלכות. אלא, כמו שבעת תיקון המלכות לאצילת העולמות, הייתה שם עליית המלכות לבינה, כדי להמתיקה במדה"ר, כן הייתה בת שבע צריכה למיתוק הזה בג"ר, שבלי מיתוק זה, לא הייתה ראויה כלל להוליד נשמת שלמה המלך.

ואוריה החיתי היה נשמה גבוהה מאוד, כי היה כולו מבחינת ג"ר. ושמו מוכיח עליו, אור י"ה. כי לא היה בו כלום מבחינת ו"ק, שהוא ו"ה. ולפיכך, כדי להמתיק את בת שבע במדה"ר, לקח אותה אוריה, ג"ר, ונמתקה על ידו.

ואח"כ הייתה ראויה למלכות ישראל. וע"כ נאמר, שלקח אותה אוריה ברחמים, כדי להמתיקה ברחמים, בשם י"ה שבאוריה. וע"כ, לקח אותה, אע"פ שלא הייתה שלו.

.133 אמר לו דוּמה, אם לפניך גלוי, לפניו לא גלוי. אמר לו הקב"ה, ועוד, כל מה שהיה, בהֵיתר היה. לפי שכל היוצאים למלחמה, אף אחד מהם, אינו יוצא, עד שייתן גט לאשתו. אמר לו דוּמה, א"כ, היה לו לחכות שלושה חודשים, ולא המתין.

אמר לו, במה הדבר אמור? רק במקום שאנו יראים, אולי היא מעוברת. וגלוי לפניי, שאוריה מעולם לא קָרב אליה, כי שמי חתום בו לעדות, שכתוב, אוריה, אותיות אור י"ה. וכתוב, אוריהו, אותיות אור יה"ו. חתום בו שמי, לעדות, שלא שימש בה מעולם.

ביאור הדברים. מה עניין השם י"ה שבאוריה, להעיד עליו, שלא נגע בבת שבע מעולם? במשל של נתן הנביא, מדמה את דוד לעשיר ואוריה לרָש, ובת שבע לכבשת הרָש, ואת הס"א להֵלֶך. וכתוב, שלרָש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה. כי אוריה היה מג"ר בחיסרון של ו"ק, שכתוב, אוריה. וכתוב, אוריהו. כי בשם אוריהו כתוב, יה"ו, י"ה ג"ר, ו' ו"ק. אבל כאן כתוב רק אוריה בלי ו', להורות שלא היה בו מו"ק כלום, אלא חכמה בחוסר חסדים. ולפיכך נבחן לרש בלי כל, כי האור דחסדים מרומז בכל.

וכמ"ש, כי אם כבשה אחת קטנה, אשר קנה ויחַייהָ, שהיא בת שבע שקנה אותה. ומורה בזה, שאינו מחלק נשמתו, אלא רק קנה אותה, כדי להחיות אותה ולתקנה ברחמים, שזהו אשר קנה ויחייה. וכתוב עוד, ותגדל עימו ועם בניו יחדיו. זה מורה, שהשפיע לה הגדלות שלו, כמו לבניו. כלומר, בדרך שמפִּיתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב. אמנם בל נטעה ונחשוב, כי גם קרב אליה. ע"כ מסיים הכתוב, ותהי לו כבת, ולא לאישה.

הרי שהכתוב מעיד, שאוריה לא קרב אליה. אלא שהזוהר מפרש הטעם, למה לא קרב אליה. וע"כ אומר, כתוב אוריה וכתוב אוריהו, שחתום בו שמי, לעדות, שלא שימש בה מעולם. כלומר, השם י"ה בלי ו', שזה מורה חוסר חסדים, ו'. וע"כ לא יכול להתקרב אליה, כי אין זיווג בלי אור דחסדים. ונמצא שם י"ה, החתום בשמו, מעיד עליו, שלא היה ראוי כלל להזדווג עימה.

.134 אמר לו דוּמה, ריבונו של עולם, הנה זה מה שאמרתי. אם לפניך גלוי, שאוריה לא שכב עימה, לפניו האם גלוי? היה לו לחכות שלושה חודשים. ועוד, אם תאמר, שדוד ידע, שלא שכב עימה מעולם, למה שלח אותו דוד, וציווה אותו לשמש באשתו, שכתוב, רד לביתך ורחץ רגליך.

.135 אמר לו, ודאי לא ידע. אבל חיכה יותר משלושה חודשים, כי ארבעה חודשים היו. שלמדנו, בט"ו (15) בניסן העביר דוד כרוז בכל ישראל ללכת למלחמה. והיו עם יואב בז' בסיוון, והלכו והשחיתו ארץ בני עמון. וסיוון תמוז אב ואלול התעכבו שם. ובכ"ד (24) באלול היה מה שהיה בבת שבע. וביום הכיפורים (יוה"כ) מחל לו הקב"ה אותו העוון.

ויש אומרים, בז' באדר העביר הכרוז, והתאספו בט"ו באייר, ובט"ו באלול היה מה שהיה מבת שבע, וביוה"כ התבשר, כמ"ש, גם ה' העביר חטאתך, לא תמות. כלומר, לא תמות ביד דוּמה.

כי דוּמה הוא הממונה על גילוי עריות. וחטא זה התכפר לו ביוה"כ. ונמצא, שלא ימות ביד דוּמה. אמנם מיתתו הייתה מחמת החטא של אוריה, שהרגו בחרב בני עמון. כמ"ש, אשר עשה דוד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר ציווהו כל ימי חייו, רק בדבר אוריה החיתי. וע"כ נאמר, לא תמות ביד דוּמה, הממונה על גילוי עריות, אלא רק בדבר אוריה החיתי.

.136 אמר דוּמה, ריבונו של עולם, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למוות. ע"כ כוח יש לי עליו להמיתו.

אמר לו ה', אין לך רשות להמיתו, כי הודה לפניי, ואמר, חטאתי לה', ואע"פ שלא חטא. אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקיבל אותו. מיד שב דוּמה למקומו במפח נפש.

ביאור הדברים. מצוות המילה קשורה באות ברית השם אלוה. שבאות ה' של השם אלוה, מלכות, כלולות ב' נקודות, דין ורחמים. וכל תיקון הברית הוא, שכוח הדין יהיה גנוז ונסתר, והרחמים בגלוי. ואז שורה עליו השם אלוה. כי אע"פ שישנה שם גם המלכות, שעליה היה צ"א, הדין, שממנה יונקים כל החיצוניים, עכ"ז, כיוון שהיא נסתרת ונעלמה, ורק מדה"ר שמבינה בגלוי, אין כוח לחיצוניים להיאחז בה.

וכל אלו ששמרו הברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם. אבל מקלקל הברית, נמצא מגלה דין שבמלכות, באות ה' של אלוה, ותכף מתקרבים לה כל החיצוניים לינוק ממנה. כי היא חלקם וכל חיותם. וע"כ תכף מסתלקת הנשמה הקדושה, השם אלוה.

דוד היה ממלכות הממותקת במדה"ר. וע"כ היה צריך לשמירה יתרה, שלא יתגלה בו דין שבמלכות. וע"כ, בזה שאמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת, דן דין, שהמקלקל ברית לתת כִּבשת הרָש לפני ההֵלֶך, שהוא הס"א, דינו במיתה, התגלה בו עצמו דין לפני הס"א, ��לאך דוּמה, ורצה ע"כ להיאחז בנשמת דוד. כי ע"י דיבורים אלו, התגלה כוח הדין הגנוז והנסתר בו.

וזה שאמר המלאך דוּמה, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למוות ע"י הדיבורים, שדן המקלקל ברית למיתה. נמצא, דן את עצמו למוות, כי נגלה בזה הדין הנסתר שבנפשו. וע"כ יש לי כוח עליו, יש לי שליטה עליו, לינוק מנשמתו.

ע"י הדיבורים שאמר, דן דין עצמו למוות, גילה דין לפני הס"א, כמו הפוגם בריתו. ורצה המלאך דוּמה, להיאחז בנשמתו ולמושכה לגיהינום. ואמר הקב"ה, שכבר התוודה ועשה תשובה על גילוי עריות, אע"פ שלא חטא כלל בזה. וע"כ מועילה לו תשובה זו, על מה שדן עצמו למוות. וע"כ אין לך רשות להתקרב אצלו.

אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקיבל אותו. כלומר, אבל בחטא שהרג את אוריה בחרב בני עמון, הנה כבר קיבל עונשו ממני, ואין לך עסק בזה. כי אתה ממונה רק על גילוי עריות בלבד. מיד שב דוּמה למקומו, לפֶתח הגיהינום, במפח נפש.

.137 ועל זה אמר דוד, לולי ה' עֶזְרָתָה לי, כמעט שָכנה דוּמה נפשי. לולי ה' עזרתה לי, כלומר, לולא שנעשה שומר ומשגיח עליי, כלפי המלאך דוּמה. כמעט, כשיעור חוט דק, שיש ביני ובין הצד האחר, כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דוּמה נפשי, עם המלאך דוּמה בגיהינום.

ביאור הדברים. דוד מלכות, שעליה כתוב, רגליה יורדות מוות. כי היא הסיום דקדושה, שממנה מתקיימים הס"א והקליפות, כמ"ש, ומלכותו בכל מָשָׁלָה. אמנם כשהמלכות בתיקונה במדה"ר, אז נבחנת לב' נקודות, נקודת הדין מעצמה ונקודת הרחמים שקיבלה מבינה. והדין שבה גנוז ונסתר, ורק הרחמים שבה נמצאים בגלוי.

וע"י התיקון הזה, אין לס"א מהארת המלכות, אלא נר דקיק בלבד, שהוא רק בחינת שורש, מספיק לקיום הקליפות. אבל אין להם שום כוח של התפשטות. ושורש זה נקרא ג"כ בשם חוט דקיק, שפירושו שורש דק לחטאים. כמו שלומדים, בתחילה דומה לחוט של עכביש, ואח"כ נעשה כעבוֹתוֹת העגלה. ומכונה בשם דק, על היות הדין נסתר וגנוז בנקודת הרחמים.

אבל הפוגם בריתו, גורם שתתגלה נקודת הדין שבמלכות. ואז מתקרבות הקליפות אליה, ויונקות ממנה שפע מרובה, ומקבלות כוח להתפשטות גדולה. והאיש העושה זאת, מאבד בידיים את נשמתו. וכשזוכה ועושה תשובה, חוזר ומתקן את המלכות, בתיקון דמדה"ר, שע"כ נקרא בשם תשובה, שהיא אותיות תשוב ה', שמשיבה למקומה למדה"ר, וכוח הדין חוזר ונגנז בה בפנימיותה, בנר דקיק בלבד.

ולולי ה' עזרתה לי, שנעשה שומר ומשגיח עליי. כלומר, שקיבל תשובתי, ודחה למלאך דומה למקומו. כי חזר והשיב המלכות למקומה, למדה"ר, ולא השאיר ממדה"ד, אלא רק נר דקיק, כשיעור חוט דקיק, שיש בינו ובין הס"א.

כלומר, רק כאותו השיעור המועט, המוכרח להישאר בין המלכות לס"א, כדי לתת לה קיום בהארה מועטת, הנקרא חוט דק. כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דוּמה נפשי. הנה זה השיעור, הציל אותי, שלא נפלתי ביד המלאך דומה. כי לולא חזר כוח הדין שבמלכות, להיות כשיעור חוט דקיק, כבר שכנתי בידו של דוּמה.

.138 ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה הוא. כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין. כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה.

ביאור הדברים. יש ב' בחינות של תשובה:

א. תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות,

ב. תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות.

הביאור הוא, כי מטרם גמה"ת, כל עוד שצריכים כוח הדין בעולם, כמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו, נמצאת המלכות מחויבת לקיים את הס"א, עכ"פ בשיעור של ��ר דקיק, כדי שלא יתבטלו הקליפות והס"א. וע"כ כל תיקונה של המלכות בב' נקודות, רחמים ודין. אלא שהדין הוא גנוז ונסתר והרחמים בגלוי. כי ע"כ יש בה יראה בעניין עצה"ד טו"ר, זכה אדם הרי טוב, לא זכה הרי רע.

ונמצאת התשובה, שאנו עושים במשך 6000 שנה, אינה אלא תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. כי ע"י התשובה, אנו מחזירים המלכות למדה"ר, והדין שבה נגנז לשיעור נר דקיק וחוט דקיק. כי המלכות עדיין מוכרחה להישאר במידת היראה. וע"כ נקראת, תשובה מיראה.

וחוט דקיק זה, המוכרח להישאר, נקרא בשם שגגות. כי השוגג לפי עצמו, אינו חטא, אלא השגגות מביאות את האדם לעבירות במֵזיד. כי אין אדם חוטא במזיד, מטרם שנכשל מקודם באיזו שגגה. והנה כן הוא חוט דקיק זה, הנשאר במלכות. כי אע"פ שנשאר, אינו חטא. אמנם בסיבת הדין הנעלם הזה, אנו באים לידי זדונות. וע"כ נאמר, מתחילה כחוט השערה, כחוט דקיק, ואח"כ, אם אין משמרים הברית כראוי, נעשה כעבותות העגלה. כי מתגלה מדה"ד שבמלכות.

ולכן נאמר, שדוּמה יושב על פתח הגיהינום. שהוא כוח חוט דקיק, רק פתח, שעליו נאמר, שמתחילה הוא כחוט השערה. ולפיכך נקרא תשובתנו כמו שהתכפרו עוונותינו ונעשו לשגגות, כי נשאר החוט דקיק, שיש בידו להביאנו למזיד. ועניין בחינה ב' של תשובה, שהיא מאהבה, שזדונות נעשים לזכויות.

ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד. כלומר, שלא יאמר דבר, הגורם לגלות מדה"ד שבמלכות, כמו שעשה דוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה היא, כי אינו בטוח, שיוכל תכף לחזור בתשובה, שיתכפר לו העוון לשגגה, כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין.

כי דוד, שעשה הישר בעיני ה' כל ימי חייו, ולא היה לו שום חטא מימיו, זולת בדבר אוריה, ע"כ נעשה לו הקב"ה שומר ומשגיח שלו, ועזר לו תכף לחזור בתשובה. ונעשה לו העוון כשגגה, כמ"ש, לולי ה' עזרתה לי, כמעט שכנה דוּמה נפשי. אבל שאר בני אדם צריכים לפחד, שלא יוכלו לומר לפני המלאך, כי שגגה היא, וייפלו בידי דוּמה לגיהינום.

כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה. כי תיקון ברית הקודש נקרא מעשה ידינו, כמ"ש, ומעשה ידינו כוננהו. והנשמה הקדושה נקראת בשר קודש, כמ"ש, ומבשרי אחזה אלוה. שע"י גילוי הדין שבמלכות, מתקלקל תיקון הברית, והנשמה נמשכת לגיהינום ביד דוּמה.

ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. המילים, משום זה, סובבות על כל המאמר דרב המנונא סבא, שהביא לפנינו. שאחר שמתבאר בו תיקון הברית בשכרו ובעונשו, ואשר משום זה נקרא תיקון הברית, מעשה ידינו, מבאר גמה"ת לאותו יום, שהשמיים, הוא החתן, שנכנס לחופתו עם הכלה. ומשום זה כתוב בגמה"ת, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי אז יתגלה, שכל אלו התיקונים, אינם מעשה ידינו, אלא מעשה ידיו. וזה מגיד הרקיע, שעליו נעשה הזיווג הגדול רב פעלים מקבצאל. ומגיד, הוא גילוי המשכת השפע.

ודע, שזה כל ההפרש, שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון, אל גמה"ת. כי מטרם גמה"ת נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טו"ר, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא.

והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג. כמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו.

ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.

ונמצא, שאע"פ שה' לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר. כי בשעת הרע, ניתן כוח לס"א, להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה, שמקבלים שכר, ויכולים שוב להידבק בה'.

אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הזיווג הגדול שעל הרקיע, יגיד, שהכול הוא מעשה ידיו, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם.

.139 ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אלו הם החברים, שהתחברו בכלה, המלכות, ע"י עסק התורה בליל שבועות. ובעלי אות ברית שלה, הנקראים מעשה ידיו. מגיד ורושם כל אחד. וברקיע החמה והלבנה והכוכבים והמזלות. והוא נקרא ספר הזיכרון, המגיד והרושם אותם, והכותב אותם, שיהיו בני ההיכל שלו, ושיעשה רצונם תמיד.

ביאור הדברים. יסוד דז"א, שבו נעשה הזיווג לגילוי כל הקומות והדרגות העליונות, שהן החמה והלבנה והכוכבים והמזלות, נקרא רקיע. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים, וכשכולם עומדים בו, אז הם שמחים זה עם זה. אז הלבנה מיעטה את עצמה מלפני השמש. ומאז, כל מה שהשמש לוקח, הוא רק להאיר אל הנוקבא, ולא בשביל עצמו, כמ"ש, להאיר על הארץ.

פירוש. כל המאורות העליונים ניתנו ברקיע השמיים, ביסוד דז"א. וכולם עומדים בו. והוא מזדווג בשמחה עם הנוקבא, הנקראת ארץ, ונותן לה כל אלו המאורות. כמ"ש, להאיר על הארץ. ואז נבחן, שהמלכות קטנה מן השמש, ז"א. אבל בגמה"ת יהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. שאז לא תהיה המלכות קטנה מז"א, אלא תגדל כמו הז"א בששת ימי בראשית. והז"א עצמו יעלה שבעתיים כששת ימי בראשית.

וזה יהיה בעת שכתוב, בילע המוות לנצח. ואז כתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי הרקיע, ז"א, הוי"ה, הנקרא שמש, ושמו הנוקבא, המקבלת ממנו, הלבנה. וב-6000 שנה המקבלים מששת ימי בראשית, לא נגלה להם כי הוא ושמו אחד. כי הלבנה קטנה מהשמש, ז"א, הוי"ה.

קטנות המלכות מתוקנת בעשיה, כי יש בה טו"ר, שכר ועונש. ויש הבדל גדול בין הוא אל שמו. כי בשמו, המלכות, באים הזיווגים בזה אחר זה, זמנים בחיבור וזמנים בפירוד.

אבל בגמה"ת, שבילע המוות לנצח, הנה אז יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. כי שמו, הנוקבא, תשוב כאור הז"א ממש, כולו טוב בלי רע כלל. ותתגלה בה השגחה פרטית. כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה.

וע"כ, בעת ההיא, תיקרא הנוקבא בשם ספר זיכרון. כי המלכות נקראת ספר, בהיות כל מעשי בני העולם נרשמים בה. ויסוד דז"א נקרא זיכרון, כי הוא זוכר מעשי עולם וחוקר כל יצורי קדם, שממנו מושפעים כולם.

וב-6000 שנה, מטרם גמה"ת, הרי ספר לבד וזיכרון לבד, לעיתים בחיבור ולעיתים בפירוד. אבל בגמה"ת, שתי מדרגות אלו נעשות אחת, כמ"ש, הוי"ה אחד ושמו אחד. ואז נקראת המלכות עצמה ספר זיכרון. כי הם אחד ממש, שהרי אור הלבנה נעשה כאור החמה.

וברקיע החמה והלבנה והכוכבים והמזלות. כלומר, יסוד הז"א, שבו יוצאים כל המאורות שבעולם, ובו קיימים. והוא המשפיע אותם אל המלכות, בעת שהיא קטנה ממנו, ואינה עוד בבחינת ה' אחד ושמו אחד. והוא נקרא ספר זיכרון. והוא עצמו יהיה ג"כ בחינת המלכות של גמה"ת, שתיקרא משום זה ספר זיכרון.

כי אז תקבל המלכות כל בחינת הז"א. וזה הרקיע, הנקרא זיכרון, ייקרא אז ספר זיכרון, בחינת מלכות עצמה, הנקראת ספר. והזיכרון, שהוא הרקיע, יהיה עימה אחד ממש. כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

.140 יום ליום יביע אומֶר ולילה ללילה יחווה דעת. פירושו, יום קדוש, מאלו הימים העליונים של המלך, מספירות דז"א, הנקראות ימים, משבחים את החברים, שעסקו בתורה בליל שבועות, ואומרים כל אחד לחברו, אותו הדבר שאמר. וזה, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. ולילה ללילה, כלומר כל מדרגה השולטת בלילה, הספירות של המלכות, משבחים זה לזה, אותה הדעת, שכל אחד מקבל מחברו. וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים.

ביאור הדברים. אחר שביאר, שמעשה ידיו מגיד הרקיע, הוא ספר הזיכרון, מבאר הכתוב, אמרתם שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קְדוֹרנית מפני ה' צבאות. אז נִדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עושה סגולה, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

והנך מוצא, שאומרים כל אחד לחברו, אותו הדבר שאמר, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, נכתבים בספר הזיכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. כי ה' יחמול עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. כלומר, רק ליום אשר אני עושה סגולה, יום גמה"ת.

כי מטרם גמה"ת, מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם. וכיוון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב, שחשב ה' בעדנו במחשבת הבריאה, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טו"ר מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף, לתקן כלי הקבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו.

כי הרגשתנו טו"ר מסבבת ג"כ שכר ועונש. כי הרגשת הרע גורמת פירוד מאמונת ה'. ונמצא, שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה, שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בניסיון ומקבל פירוד, הוא מתמלא בהרהורים רעים.

ונודע, כי על הרהורים אלו ל��מדים, שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה, שעל זה כתוב, למען תְפוֹשׂ את בית ישראל בליבם. גם נודע, שצִדְקַת הצדיק לא תצילנו ביום פִּשְׁעוֹ. אכן זה רק בתוהה על הראשונות.

אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה על ריבוי המע"ט שעשה, ואומר, מה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות. והוא מאבד כל המע"ט שעשה בהרהור רע זה. כמ"ש, צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, כקטן שנולד, שכל צדקתו מימים שעברו, חלפה ואינה.

והנה, הנהגת טו"ר, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. כל אחד לפי מה שהוא. ותדע, שכל עלייה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו. כי מסיבת הירידה הגדולה, שהייתה לו בינתיים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עלייה, כקטן שנולד. הרי שבכל עלייה, הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה'. וע"כ נחשבת כל עלייה ליום מיוחד. ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.

כמ"ש, יום ליום יביע אומר. יום קדוש מאלו הימים העליונים של המלך. כלומר, בכל עלייה, שהייתה לאדם, שהתדבק אז בימים העליונים של הקב"ה, משבחים את החברים ואומרים כל אחד לחברו אותו הדבר שאמר. כי ע"י הזיווג הגדול שבגמה"ת, יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק ע"מ להשפיע נחת רוח לה'. ויתגלה לנו בזיווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה.

ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, שהגיע לנו בעת גמה"ת. כי לולא אותם העונשים הנוראים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה. ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש.

ויום ליום יביע אומר. שכל עלייה שמטרם גמה"ת, היא יום אחד מאלו הימים העליונים של המלך, המשבחים את החברים. ונמצא עתה, שהוא חוזר ומתגלה בכל הַדְרַת שלמותו, השייכת לאותו יום, ומשבח חברים המחזיקים את התורה, עם אותו דבר שאמר כל אחד לחברים, שהוא שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, שהביאם אז לעונשים גדולים.

כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלמותו ואושרו של אותו יום, לא היו יכולים להתגלות עתה, באותו פאר והדר, לולא העונשים ההם. וע"כ נחשבו דוברי המילים ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו, כמו מע"ט אמיתיים. וע"כ נאמר גם עליהם, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

ונאמר, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, הייסורים והעונשים, שהפסיקו דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה. הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתיים נעשו גם הם לזכויות ולמע"ט, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתיים, ונמצאים מתחברים כל 6000 שנה ליום אחד גדול בלבד.

ונמצאים כל הזיווגים, שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות, כל אחת מחברתה, התקבצו עתה לקומת זיווג אחד גבוה ונישא, המאיר מסוף העולם עד סופו. וכתוב, יום ליום יביע אומר. כי המילה שהפסיקה בין יום ליום, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח אותו, כי נעשה לזכות. וע"כ נעשו כולם יום אחד לה'.

ונאמר, ולילה ללילה, כלומר כל מדרגה השולטת בלילה, משבחים זה לזה, אותה הדעת, שכל אחד מקבל מחברו. כי כל אלו המילים והייסורים, הנקראים לילות, שבסיבתם נעשו המדרגות אחת אחת, בזה אחר זה, הנה עתה, אחר שגם הם כיום יאירו, משום שהתקבצו כולם ונעשו לבית קיבול אחד, לדעת הגדולה הממלאת כל הארץ דעה את ה', נמצא, שכל לילה בפני עצמו היה נשאר בחשכה, אם לא היה בא עתה בקיבוץ אחד עם כל הלילות.

כי כל לילה מקבל חלקו בדעת, אלא רק מתוך החיבור עם שאר הלילות. וע"כ כל לילה נבחן כי יחווה דעת לחברו. כי לא היה מוכשר לדעת, אלא בצירוף עם חברו.

וכל מדרגה השולטת בלילה, כלומר, כל לילה, שנשלם עתה להיות בית קיבול לדעת ה', משבחים זה לזה. נמצא שכל אחד משבח לחברו, משום אותה הדעת שכל אחד מקבל מחברו. שחלק הדעת שקיבל כל אחד הוא מחברו, ע"י החיבור עם חברו הלילה. כי לא היה מקבלו, אם לא בצירוף עם חברו. כי רק כולם יחד בקיבוץ, נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה הזו. וע"כ נאמר, וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים, שבשלמות הגדולה שקיבלו יחד, נעשו כל הלילות לרֵעים אהובים זה לזה.

.141 אין אומֶר ואין דברים, בלי נשמע קולם. בכל הארץ יצא קַוָום ובקצה תֵבֵל מילֵיהֶם. כתוב, אין אומר ואין דברים. כלומר, אומר ודברים משאר דברי העולם, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, ואינו רוצה לשמוע אותם. אבל אלו הדברים בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם. שאלו הדברים עושים קו מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה. מאלו הדברים נעשים רקיעים, ומאלו הדברים, מאותה התשבחה, נעשה ארץ. ואם תאמר, שאותם הדברים משוטטים בעולם במקום אחד. אומר הכתוב, ובקצה תבל מיליהם.

ביאור הדברים. כי עד כאן דיברנו מהעונשים והייסורים הנוראים ביותר, שהם הפירוד מאמונת ה'. והזוהר אומר, כי גם העונשים והייסורים משאר דברי העולם, מהעבירות הפרטיות, ומייסורי הגיהינום, והייסורים הגופניים, וכדומה, הממלאים כל העוה"ז, הנה גם הם מתקבצים ונכללים בזיווג הגדול הזה, כמ"ש, והיה כאשר שָׂשׂ ה' עליכם, להטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן יָשִׂישׂ ה' עליכם, להאביד אתכם ולהשמיד אתכם.

כי כולם מתקבצים ונעשים לאור גדול, ונהפכים לששון ולחדווה רבה. ונאמר, אין אומר ואין דברים משאר דברי העולם, שהם כל ייסורי העוה"ז, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, בהיהפכם לששון ולחדווה. ואינו רוצה לשמוע אותם, שלא יתאווה לשמוע אותם, כי מתוך ההיפוך שלהם לששון ולחדווה, הרי המלך הקדוש יחזור אחריהם, ויתאווה לשמוע אותם.

כלומר, שזֵכֶר כל צער וכאב מהימים שעברו, יגרום עתה בגמה"ת חדווה ועונג רב. כמ"ש, בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עוון ישראל ואיננו. כי בעת שייהפכו לזכויות, יעלו כל כך נחת רוח, עד שיבוקשו העוונות מימים שעברו, כדי להתבדח עליהם, ולא יימצאו. כלומר, שיידמה לנו, כי אינם נמצאים עוד בצורתם האמיתית, כמו שהיו בימים שעברו.

ונאמר, ואינו רוצה לשמוע אותם. כלומר, שאין אומר ואין דיבור, שלא יחזור עליהם ברצון ובחשק גדול לשמוע אותם, מפאת היותם עתה כולם לאורות קדושים ונאמנים.

והנה הקומה הגדולה הזו, העולה בזיווג הגדול מכל הנשמות ומכל המעשים, הטובים והרעים יחדיו שבגמה"ת, נבחנת כמו קו ועמוד אור, המאיר מסוף העולם ועד סופו. שהוא הייחוד הגדול, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונאמר, אלו הדברים, דברי העולם, בכל הארץ יצא קַוום. כי הקומה, היוצאת על אלו הדברים, שהם כל מיני הייסורים והעונשים, מאירה מסוף העולם ועד סופו. כלומר, בכל הארץ.

נאמר, מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה, שהוא עניין מאוד נשגב, ואתאמץ לבארו לפי האפשרות. כי יש לדעת, שאין סדר הזמנים בנצח כמו בעוה"ז. ונמצא, שבעת שחשב ה' לברוא העולם, הרי כבר נבראו אצלו כל הנשמות עם כל התנהגותן, עד הגמר בכל השלמות הנרצה מהן, כדי לקבל כל העונג והטוב, שחשב עליהן ליהנות אותן. כי אצלו, היהיה משמש כמו ההווה, ואין עתיד ועבר נוהגים בו.

ובזה תבין מה שלו��דים, הראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו. וכן למשה. שלכאורה תמוה, כיוון שעוד לא נבראו, איך הראה אותם? אלא נאמר, כל הנשמות וכל התנהגותן עד לגמה"ת, כבר יצאו לפניו במציאות. והן נמצאות כולן בגן העדן העליו��. ומשם הן יורדות ובאות בהתלבשות הגופים בעוה"ז, כל אחת בשעתה. ומשם הראה אותן הקב"ה לאדה"ר, ולמשה, ולכל הראויים לזה. והוא עניין ארוך ולא כל מוח יכול לסבול זה.

וע"כ נאמר בזוהר, כמו שהם מתייחדים למעלה באחד, אף היא מתייחדת למטה באחד. כי קומת הזיווג הגדול שבגמה"ת, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד, הנה כבר יצאה למעלה קומה זו מכל הנשמות ומכל המעשים שבעולם, שייבראו עד גמה"ת, מבחינת נצחיותו, שכל העתיד משמש לו כהווה.

ונמצא, עמוד האור הזה, המאיר מסוף העולם ועד סופו, שיאיר בגמה"ת, כבר עומד בגן העדן העליון ומאיר לפניו, כמו שיתגלה לנו בגמה"ת. אחד כנגד אחד, כי הקב"ה אחד. כי לעת גמה"ת יאירו ב' הקומות אחד כנגד אחד. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לכן נאמר, שאלו הדברים עושים קו מדרי מעלה ומדרי מטה. קו, המאיר מדרי מעלה ומדרי מטה, אחד כנגד אחד. כי אותה הקומה מאירה מדרי מעלה, שהם כל הנשמות, הנמצאות בגן העדן העליון. ומאירה מדרי מטה, שהם כל הנשמות, אחר שעברו בפועל בהתלבשות הגוף בעוה"ז, ובאו לגמה"ת. כלומר, שאותן ב' הקומות מאירות בגמה"ת יחד. ואז מתגלה ייחודו, כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד.

והנה משמיענו לבל נטעה לחשוב, שעמוד אור זה המאיר בגן העדן העליון, נמשך ומאיר בגמה"ת בעוה"ז. לזה אומר, שאינו כן. אלא מאלו הדברים נעשים רקיעים. כי קומה זו יוצאת על היסוד דז"א, הנקרא רקיע. ולפיכך יש עדיין ההבחן הזה שבכל הזיווגים. אשר הקומה יוצאת תחילה מהרקיע ולמעלה, ואח"כ היא מאירה אל המקבלים מהרקיע ולמטה. אשר הקומה היוצאת מהרקיע ולמעלה, נקראת שמיים. והקומה המתקבלת מהרקיע ולמטה נקראת ארץ.

ובעת שקו האור מתייחד מדרי מעלה ומדרי מטה, נשאר עוד ההבחן מגן העדן העליון אל דרי העוה"ז. כי קומת הזיווג, היוצאת מהרקיע ולמעלה, מקבלים דרי גן העדן העליון. כי מאלו הדברים נעשים רקיעים, כלומר, שמיים חדשים לדרי מעלה. ורק הזוהר הנמשך מהרקיע ולמטה, הוא המתקבל לדרי מטה. ונקרא ארץ חדשה. וזה שמסיים מאותה התשבחה, כלומר, שדרי מטה משיגים רק תשבחה והזוהר, הנמשך משמיים לארץ.

ואם תאמר, שאותם הדברים במקום אחד, מאחר שהתבאר שהזיווג נעשה כדרך כל הזיווגים, שמהרקיע ולמעלה נמשך אל מהרקיע ולמטה, א"כ אפשר לטעות, ולומר, שהוא רק קו דק, העולה במקום אחד, כמ"ש במעשה בראשית, ייקָווּ המים, אל מקום אחד. כלומר, רק לפנימיות העולמות, המגיע רק לישראל בלבד, ולא לחיצוניות העולמות. ואומר, שאינו כן, אלא משוטטים בעולם. שהאור משוטט וממלא את העולם, מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, בקצה תבל מילֵיהם. כלומר, אפילו לחיצוניות העולמות, שמגיע גם לאוה"ע, כמ"ש, ומלאה הארץ דעה את ה'.

.142 וכיוון שנעשו מהם רקיעים, מי שורה בהם? חזר ואמר, לשֶמֶש שָׂם אוהל בהם. אותו השמש הקדוש, ז"א, שם מדורו ומשכנו בהם, ומתעטר בהם.

מאחר שאומר, שעמוד האור יוצא מהרקיע ולמעלה, ומהרקיע ולמטה לא נמשך אלא רק תשבחה מהם, א"כ יש לשאול, מי משתמש באותו עמוד האור? מי שורה בהם? ומשיב, כי ז"א, שמש, המתעטר ושׂם משכנו בעמוד האור הזה. כי הוא מתעטר בעמוד הזה, כמו תחת חופה, כי אוהל פירושו חופה ממעל לו. כמ"ש, לשמש שם אוהל בהם.

.143 כיוון שז"א שורה באותם הרקיעים, ומתעטר בהם, הוא כחתן יוצא מחופתו, שמח ורץ ברקיעים אלו, ויוצא מהם, ונכנס ורץ לתוך מגדל אחר אחד, במקום אחר. מקצה השמיים מוצאו, מהעולם העליון יוצא ובא לקצה השמיים למעלה, בינה. תקופתו, זה קצה השמיים למטה, מלכות, תקופת השנה, הסובבת את כל הסיומים, ונקשרה מן השמיים עד הרקיע הזה.

פירוש. רומז כאן לסוד גדול ונורא, על יציאת החמה מנרתיקה, מחופתה. כי אחר שנעשה הזיווג הגדול באותם הרקיעים, בחופה, הוא יוצא מאותם הרקיעים למגדל אחר אחד, במקום אחר, במלכות, הנקראת מגדל עוז שֵׁם ה'. כי אז עולה המלכות למעלה, ומתייחדת עימו בסוד של אחד.

סיום המלכות נקרא תקופת השנה. ו��טרם התיקון היו נאחזות שם הקליפות, הנקראות קץ הימים. ועתה, אחר גמה"ת, צריכים עוד לתקן הבחינה הזאת במיוחד. וזה נעשה ע"י יציאת החמה מנרתיקה, כמ"ש, והוא כחתן יוצא מחופתו, ומאיר ובא במגדל אחד, המלכות.

ואז כתוב, יָשִׂישׂ כגיבור לרוץ אורַח. כי הוא רץ באותו מגדל ותקופתו על קְצוֹתָם. כי הוא מאיר מקצה השמיים למעלה עד כל הסיומים שבמלכות, כדי לתקן אותה תקופת השנה של קצה השמיים למטה.

ותקופתו, זה קצה השמיים למטה, מלכות, תקופת השנה, הסובבת את כל הסיומים. כי תיקון זה גומר לתקן כל הסיומים, שיש במלכות. ובזה נקשרה מן השמיים עד הרקיע הזה. כלומר, שהמלכות מקבלת הארת קצה השמיים מלמעלה עד הרקיע הזה של ז"א.

.144 ואין נסתר מחמתו, מאותה תקופת השנה ומתקופת השמש, הסובב בכל צד. ואין נסתר, פירושו, שאין מי מכל המדרגות העליונות, שתיסתר ממנו, שהיו כולן סובבות ובאות אליו. וכל אחת אין מי שתיסתר ממנו. מחמתו, פירושו, שמתחמם ושב אל החברים, בשעה שהם בתשובה שלמה. כל השבח הזה וכל הערך הזה, בגלל התורה שעסקו. כמ"ש, תורת ה' תמימה.

כי לאחר הזיווג הגדול, נעשה כיסוי והעלם לכל האורות עליונים. וע"כ צריכים לזיווג החדש הזה, במגדל אחד, כמ"ש, ותקופתו על קצותם, שחוזר ומגלה כל האורות העליונים, שנסתרו בסיבת ביטול הב"ן, מטרם עלייתו לס"ג.

ואין נסתר מחמתו, מאותה תקופה ומתקופת השמש, הסובב בכל צד. כי הזיווג הזה של תקופת השמש עם תקופת השנה, מתקן את הסיומים דמלכות מכל צד, מכל הבחינות, עד שהוא מספיק לתיקון השלם, שיעלה הב"ן וישוב להיות ס"ג, שהוא תיקון שלם מכל הבחינות. אשר אח"ז, אין נסתר, שאין מי מכל המדרגות העליונות, שתיסתר ממנו. כי כל המדרגות והאורות העליונים חוזרים להתגלות בתכלית הגילוי, שהיו כולן סובבות ובאות אליו. וכל אחת אין מי שתיסתר ממנו, כי כל המדרגות והאורות העליונים חוזרים ובאים לו לאט לאט, עד שאין דבר נעלם ממנו.

ונאמר, מחמתו, שמתחמם ושב אליהם, בשעה שהם בתשובה שלמה. כלומר, שאין הגילוי האמור נעשה ברגע אחד. כי תקופת השמש הולכת ומאירה, עד שיתחמם בשיעור מספיק לתשובה שלמה, שהרשעים נידונים בו וצדיקים מתרפאים ממנו. ואז זוכים לגילוי הגדול האמור.

.145 שש פעמים כתוב כאן הוי"ה. שישה פסוקים הם, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. ועל סוד זה כתוב, בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. הפסוקים האחרים, שמהפסוק, תורת ה' תמימה, עד, הנחמדים מזהב, הם רק כנגד שש פעמים הוי"ה, שכתוב בהם. אבל ששת הכתובים עצמם אינם נדרשים. ששת הפסוקים, שמהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה, הם בגלל שש אותיות שבמילה בראשית. ששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן, שהן, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ.

ביאור הדברים. כל המדרגה, הנגלית בעולמות, תחילה באה באותיות, שאז עדיין לא נודעת. ואח"כ באה בצירופי מילים. ואז נודעת המדרגה, מה שיש בה, ברי"ו (216) אותיות ובע"ב (72) מילים.

שש אותיות שבמילה בראשית, כבר כוללות כל מציאות שמיים וארץ, בשש אותיות שבהם. אלא עוד לא נודעו, כי ע"כ מרומזות רק באותיות בלי שום צירופי מילים.

ואח"כ יש שש מילים: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. וכאן בא לכלל גילוי, מה שכלול במילה בראשית. כי הם השמיים והארץ ומלואם.

ועד"ז יש להבין את ששת הפסוקים, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. שהוא עדיין תחילת הגילוי של גמה"ת, שעוד באותיות, על דרך שש אותיות שבמילה בראשית. והגילוי הגמור של גמה"ת מתחיל מתורת ה' תמימה ולהלן, ששם שישה שמות, שכל שם מורה על השגה, להורות, שרק אחר התשובה השלמה. כמ"ש, ואין נסתר מחמתו, אז מתגלים כל צירופי המילים, שהיו בזיווג הגדול בגמה"ת, בשישה שמות.

ועל סוד זה כתוב בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. על שישה פסוקים ושישה שמות, כתוב בתורה שש אותיות בבראשית, ששָם שמיים וארץ נעלמים. ובשש מילים באו לידי גילוי: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. כן ששת הפסוקים, מהשמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, עוד לא נגלה הזיווג הגדול של גמה"ת על בוריו. אלא אחר הכתוב, אין נסתר מחמתו, נגלו שישה שמות, אשר בשישה שמות אלו, בא כל הגילוי הגדול של גמה"ת על בוריו ושלמותו.

והפסוקים האחרים, הם רק כנגד שש פעמים שמות הוי"ה. כי הפסוקים הכתובים אחרי, ואין נסתר מחמתו, עד סוף המזמור, רומזים כנגד ששת השמות, שכתוב בהם. ונמצא, אשר ששת הפסוקים, הם בגלל שש אותיות שכאן. וששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן.

כלומר, ששישה פסוקים, מהפסוק, השמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, הם כמו שש אותיות של בראשית, שאינן מגולות בשלמות. ושישה שמות שבכתובים, מתורת ה' תמימה, עד הסוף, הם כמו שש מילים, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, שכאן באו על שלמותם. ובא להשמיענו, שבשישה פסוקים עוד לא נודעת מדרגתם, והם כמו שש אותיות של בראשית. אלא אחר ששת הפסוקים, בפסוקים האחרים, שבהם שישה שמות, אז באו לגילוי הנרצה.

.146 בעוד שהיו יושבים, נכנסו רבי אלעזר בנו ורבי אבא. אמר להם, ודאי פני השכינה באו, וע"כ קראתי אתכם פְּנִיא"ל, שהוא אותיות פני אל. כי ראיתם פני השכינה פב"פ. ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא, הכתר. וכן הפסוק שלאחריו, והוא היכה את האיש המצרי. ואותו הסתום מכל, אמרו, שהוא עתיקא קדישא.

פירוש. סובב על העניין של מוליך החמורים, שגילה נשמת בניהו בן יהוידע, שמשום זה רבי שמעון קרא להם בשם פניאל. שנשמת בניהו בן יהוידע היא קומה העתידה להתגלות בגמה"ת. וע"כ קרה גם להם כיסוי והעלם לכל האורות העליונים, שנאמר כאן, בזיווג של תקופת השמש בתקופת השנה, שאז זכו שוב לכל האורות.

וזה שרבי שמעון גילה להם הפסוק של בניהו בן יהוידע. כי רמז להם, שהם כבר זכו לששת הפסוקים של השמיים מספרים. והם כבר בשישה שמות שבפסוקים האחרים. כי בזמן שהשיגו נשמת בניהו בן יהוידע, ע"י אותו מוליך החמורים, עוד לא הייתה השגתם נודעת. כי היו אז בשישה פסוקים. כי ע"כ עברה עליהם אותה דרך של ניסים ואותות.

אבל עתה נודעת להם נשמת בניהו בגילוי. ונאמר, ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא. וכן הפסוק שלאחריו. כי נשמת בניהו בן יהוידע היא מילה דעתיקא, כלומר, הזיווג הגדול דעתיק יומין, שזה היו יודעים גם אז. אבל עתה נודע לכם, כי גם הפסוק שלאחריו, שהוא היכה את שְׁנֵי אריאל מואב, והוא היכה את האיש המצרי. שכל אלו פסוקים הם ג"כ מילה דעתיקא. ואותו הסתום מכל, אמרו, כלומר עתיק יומין, שהוא סתום מכל.

.147 והפסוק הזה, והוא היכה את האיש המצרי, מתבאר במקום אחר, במדרגה אחרת. והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. והכול הוא עניין אחד. המצרי הזה, הוא אותו הנודע, שעליו כתוב, גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. כי הוא גדול ומכובד, כמו שגילה הזקן ההוא.

פירוש. הפסוק הזה, שביאר אותו רב המנונא סבא, והוא היכה את איש מצרי איש מראֶה, מתבאר במדרגה אחרת, ע"פ הלשון שבדברי הימים, והוא היכה את האיש המצרי. והכול הוא עניין אחד. ב' הכתובים הם עניין אחד. כי כתוב, והוא היכה את איש מצרי איש מראה. וכתוב, והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. ושניהם סוד אחד, וחל על משה בשינוי הלשון.

.148 הפסוק הזה מתבאר בישיבה העליונה. איש מידה, הכול אחד. איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדוֹתֶם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. וע"כ, איש מידה הוא. והוא ממש איש מידה. אורכו הוא מסוף העולם ועד סוף העולם. כך היה אדה"ר. ואם תאמר, הרי כתוב, חמש באמה. חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו.

פירוש. זו ישיבה של הקב"ה, שעל בני ישיבה זו אמר רבי שמעון, ראיתי בני עלייה והם מועטים. ויש ישיבה של מטה, והיא ישיבה של מט"ט. ואומר, שהפסוק הזה, שביארו הסבא, מתבאר בישיבה העליונה. והנה איש מראה הוא המדרגה של משה, שעליו נאמר, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. כמ"ש, ומראה ולא ��חידות. ואיש מידה, נקרא ג"כ על עניין המראה. אלא במידה של אותו מראה. כי המידה של אותו מראה, היא מסוף העולם עד סופו.

ומראה ומידה דומים לשבת ולתחום שבת, שתחום שבת הוא קצה המידה של שבת. אלא ב-6000 שנה, מידת תחום השבת מצומצמת רק על 2000 אמה. ואחר גמה"ת, יהיה תחום שבת מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ.

איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדותם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. הרי שעניין מידה הוא קצה הגבול של הדבר. כך איש מידה מורה על קצה הגבול של שבת לאחר גמה"ת, שהוא מסוף העולם ועד סופו.

והוא ממש איש מידה. איש מידה פירושו בעלה של אותה מידה ממש, שאין המידה שולטת עליו, אלא הוא השולט על המידה, ועושה אותה ע"פ חשקו וחפצו. וזה היה אדה"ר מקודם שחטא בעצה"ד, שהיה אורכו מסוף העולם עד סופו. ומאיר מסוף העולם עד סופו, כמידת תחום השבת שלאחר גמה"ת.

חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו. כי אלו חמש באמה הם ע"ס, אשר עיקרן הן רק כח"ב תו"מ, שלאחר גמה"ת הן יתפשטו מסוף העולם עד סופו.

.149 וביד המצרי חנית. כמ"ש, כמְנוֹר אורגים, שזהו מטה האלקים, שהיה בידו. המפותח בשם החקוק והמפורש בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל והישיבה שלו, שנקראת אורג. כמ"ש, מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חָרָש וחושב, ובשש ואורג. והמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב (42) בחינות. והפסוק שמכאן והלאה, הוא כמו שביאר הזקן לעיל. אשרי חלקו.

פירוש. הצירופים של האותיות לשמות הקדושים, נקראים מעשי אורג. בדומה לאורג, האורג החוטים לבגד, כך מצטרפות ומתחברות האותיות למילים של השמות הקדושים, שפירושן השגות קדושות.

ואומר, שבמטֶה האלקים, שהיה ביד משה, מפותחים אותם צירופי האותיות של השם המפורש, שחקק בצלאל והישיבה שלו במלאכת המשכן. ולזה נקרא מטה האלקים בשם מְנור אורגים, ע"ש בצלאל, הנקרא אורג. ומנור, כמו מאור, ואורג הוא בצלאל. לרמוז, שהמאור של צירופי האותיות של השם המפורש, היה בבחינת המאור של השם המפורש שחקק בצלאל. ולכן נאמר, בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל.

והנה מטרם גמה"ת, לא היה המטה מאיר מכל הצדדים, שהרי היה בו הפרש בין מטה אלקים למטה משה. ובמטה משה כתוב, שלח ידך, ואחוז בזנבו, ויהי למטה בכפו. הרי שלא היה מאיר מכל הצדדים. אמנם לאחר גמה"ת, הוא מאיר מכל הצדדים.

ונאמר, שהמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב בחינות. כי השם המפורש, שהיה חקוק במטה, היה מאיר בכל הצדדים, בבחינת בילע המוות לנצח. וע"כ היה מאיר מכל הצדדים בשווה, והאור של השם שהיה חקוק במטה, היה הארת חכמה של שם מ"ב.

.150 שְׁבוּ יקרים, שבו ונחדש תיקון הכלה בלילה זה. שכל מי שמתחבר עימה בלילה הזה, יהיה נשמר כל אותה השנה, למעלה ולמטה. ויוציא שנתו בשלום. עליהם כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו, ויְחַלְצֵם. טעמו וראו, כי טוב ה'. יש בזה ב' פירושים, ששניהם יחד אמיתיים:

א. מתוך שיום מתן תורה, הוא הארה של גמה"ת, שבילע המוות לנצח וחירות ממלאך המוות, ע"כ ראוי להתאמץ להמשיך האור הזה בשעתו ביום השבועות. כי בטבע המאורות, שחוזרים ומתחדשים במועדם. ויהיה מובטח גם עתה, שיוציא שנתו בשלום, ותהיה לו חירות ממלאך המוות.

ב. נקרא על הזמן של גמה"ת ממש. יהיה כאן הפירוש של הנאמר, ויוציא שנתו בשלום, שהמלכות נקראת שנה. ומתוך התחדשות המאורות של מחזיקי התורה לאחר גמה"ת, הנה יהיה מובטח לתקן השנה, המלכות, בכל השלמות. כי בחינת התחדשות המאורות של מחזיקי התורה, נקראת תיקון לילה של ��כלה, שהיא המלכות, הנקראת שנה. וע"י זה יוציא שנתו בשלום, יוציא השנה בשלום, בכל השלמות.

[mikdashmelech]

מה זה הסתרה שבתוך ההסתרה? | מהו חטאו של אדם הראשון? | שער הנקודים פרק ו 1 | אוצ"ח המפורש | הרב עמרם

https://www.youtube.com/watch?v=z5LrvjYchxw&utm_source=dlvr.it&utm_medium=tumblr

[hotilhotil]

ישראל היא מדינה הידועה בהיסטוריה

ישראל היא מדינה הידועה בהיסטוריה העשירה שלה, בנופיה היפים ובתרבותה התוססת. עם זאת, מה שאנשים רבים אולי לא יודעים הוא שישראל היא גם ביתם של תעשייה משגשגת של נערות ליווי. נשים אלה מציעות חברות וחוויות אינטימיות ללקוחות מכל רחבי העולם. במאמר זה נבחן מקרוב את עולם נערות הליווי בישראל. ענף הליווי בישראל הוא ענף מבוסס ומאורגן, עם סוכנויות ומלווים עצמ��יים הפועלים בערים מרכזיות כמו תל אביב, ירושלים וחיפה. נשים אלה מגיעות מרקעים מגוונים ומשרתות מגוון לקוחות, החל מאנשי עסקים עשירים ועד תיירים המחפשים קצת כיף והנאה. אחת הסיבות העיקריות לפופולריות של נערות ליווי בישראל היא יופיין יוצא הדופן. נשים ישראליות ידועות בתווי הפנים הייחודיים שלהן ובקסם הים תיכוני שלהן. עם שיערן הכהה, עור הזית ועיניהן המהפנטות, נשים אלה מפתות ואקזוטיות באופן טבעי. הם דואגים מאוד למראה שלהם, לעתים קרובות מתאמנים ועוקבים אחר משטרי יופי קפדניים כדי לשמור על המראה המושלם שלהם. נערות הליווי בישראל תמיד לבושות כדי להרשים, בין אם זה לארוחת ערב יוקרתית או ללילה אינטימי. מלבד המראה החיצוני שלהן, נערות ליווי www.allsex.co.il/%d7%a0%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%95%d7%99/ בישראל הן גם משכילות ומנומסות. רבים מהם מחזיקים בתארים מאוניברסיטאות יוקרתיות ושולטים במספר שפות, מה שהופך אותם לבני לוויה אידיאליים לאירועים עסקיים בעלי פרופיל גבוה ומטיילים בינלאומיים. הם גם בקיאים בתרבות ובהיסטוריה הישראלית, מה שהופך אותם למדריכי טיולים נהדרים למעוניינים לחקור את הארץ. עבודה כמלווה בישראל אינה בלתי חוקית, והענף מפוקח בכבדות על ידי הממשלה. כל המלווים נדרשים לעבור בדיקות בריאות קבועות כדי להבטיח את שלומם ושל לקוחותיהם. בנוסף, סוכנויות ומלווים עצמאיים חייבים להירשם ברשויות המקומיות ולשלם מיסים כמו כל עסק לגיטימי אחר. עם זאת, למרות הלגליזציה והרגולציה של הענף, עדיין יש סטיגמה הקשורה להיות ליווי. החברה הישראלית, כמו רבות אחרות, מרבה לשייך את המקצוע לקונוטציות שליליות. כתוצאה מכך, מלווים רבים בוחרים לשמור את עבודתם בסוד מבני משפחה וחברים. הסתרה זו מובילה לעיתים קרובות לתחושת בידוד ויכולה להכביד רגשית על הנשים המעורבות. עם זאת, ישנה מודעות וקבלה הולכת וגוברת של ענף הליווי בישראל, ויותר אנשים מתחילים להבין שהנשים הללו הן בדיוק כמו כל אחת אחרת, מנסות להתפרנס. כמו בכל ענף, ישנם סיכונים ואתגרים הנלווים לליווי בישראל. הדאגה המשמעותית ביותר היא ביטחונן ורווחתן של הנשים. לעתים קרובות הם נאלצים להתמודד עם לקוחות שאולי לא מכבדים גבולות או מנסים לנצל אותם. כדי להילחם בכך, סוכנויות ומלווים עצמאיים מקיימים תהליכי סינון קפדניים כדי להבטיח את בטיחות עובדיהם. למרות האתגרים הללו, להיות נערת ליווי בישראל יש יתרונות. הנשים זוכות לנסוע לחלקים שונים של העולם, לפגוש אנשים מעניינים ולעשות הכנסה משמעותית. יש להם גם שליטה על לוחות הזמנים שלהם והם יכולים לבחור את הלקוחות ואת סוגי השירותים שהם מציעים. לסיכום, ענף הליווי בישראל הוא עולם מורכב ומרתק. נשים אלה מציעות יותר מאשר רק חברות פיזית; הם גם אינטליגנטיים, משכילים ומגוונים מבחינה תרבותית. למרות שישנם אתגרים וסטיגמות הקשורים למקצוע זה, נערות הליווי בישראל ממשיכות לשגשג ולספק חוויות בלתי נשכחות ללקוחותיהן. אז בפעם הבאה שאתם מבקרים במדינה היפה הזו, זכרו את העולם התוסס והמפתה של נערות ליווי שמחכות לקבל את פניכם.

[levtov1]

כלי עשיריה 78: אני מקלקל צורת החבר וזה מסתיר לי את הבורא #שקר לא קושר אותנו ל#בורא, אלא מסתיר מאיתנו את הבורא. אנחנו לא מכירים ולא מרגישים את החברים, כי יש הסתרה גדולה בינינו. ממש מחיצות של שקר, שכל אחד רואה את השני בצורה מקולקלת, כלומר עד כמה #האגו שלו מקלקל את צורת ה#חבר. ואז מכל צורות החברים שאנחנו מקלקלים, כל אחד את ה#אחרים, הצורה הכללית שכל אחד #מקלקל את ה#עשיריה שלו, הוא במידה הזאת בונה את ה#הסתרה שלו מהבורא. אבל הוא לא מכיר אותה, כי הוא לא חותר #לגלות את ה#חברים, #לחבק אותם, להיות איתם ב#דביקות. ועל כן צריך #לסגור את העיניים ולרוץ אחרי ה#חברים. #עשיריה #כלירוחני #כליעשיריה #עשיריה_כלי_רוחני #רוחניות #חיבור #אהבה #בורא #בוא_וראה #חכמתהחיבור #חכמתהקבלה #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #נשים #ישראל #תפקידעםישראל #חינוך #ואהבתלרעךכמוך https://www.instagram.com/p/CfW5YzhqqAY/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[kabclip2020]

הסתרה וגילוי 51: לתת לעליון מקום להתגלות בין האגואיסטים זה מעשה רוחני

מעשים הם רוחניים, אם על ידם רוצים לתת לבורא מקום להתגלות, אז המעשה נקרא 'מעשה רוחני'. כי בעולם קיים רק מעשה רוחני אחד, לתת לבורא מקום להתגלות בין האגואיסטים. במידה שהוא מתגלה ביניהם, הוא מתחיל לתקן את האגו שלהם, ואז באותה מידה העולם משתנה ומשתפר.פחות פריטים

[pietschyphotography-blog]

"There is hiding even under the concealment."

www.pietschy.de

[vlad-newreality]

אנחנו חיים בזמן מאוד מיוחד. אחרי אלפי שנות הסתרה, חכמת הקבלה האותנטית מתגלה שוב לכולם – לכל אדם באשר הוא, ללא שום הגבלה או תנאי מוקדם.

אנשים מתחילים להבין שהייעוד של שיטת הקבלה הוא לרומם אותנו עד לדרגה הגבוהה ביותר בטבע, עד לדרגת הבורא. חכמת הקבלה לא באה ללמד אותנו עוד כמה קסמים, טריקים, סגולות, קמעות, רפואות וברכות להטבת קיומנו החומרי, אלא היא נועדה להעלות אותנו לרמת קיום חדשה.

בעזרת חכמת האמת אנחנו מתוודעים אל תכנית-העל של הבריאה, מבינים מהי מטרת קיומנו עלי אדמות ומה עלינו לעשות כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. אל המצב המיוחד והעליון הזה האנושות כולה אמורה להגיע בזמננו.

גילויה של חכמת הקבלה מיועד לאפשר לאנשים לשנות את דרך ההתפתחות באמצעות יסורים, לדרך התפתחות באמצעות האור.

[rabash-maamarim]

מהו הב' הבחנות שלפני לשמה

תשמ"ח - מאמר י"א 1988 - מאמר 11

בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.

ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי - ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.

הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.

ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פני��י, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.

ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".

זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.

ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.

וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.

ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.

שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים ��עולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.

מה שאין כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.

אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי - ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, ��ין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.

אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים".

מקור

[gloiber]

צדקה לתלמיד חכם- יורה דעה סי׳ רנא, ט: היו לפניו עניים הרבה ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם מקדים הכהן ללוי והלוי לישראל והישראל לחלל והחלל לשתוקי והשתוקי לאסופי והאסופי לממזר והממזר לנתין והנתין לגר והגר לעבד משוחרר במה דברים אמורים בזמן שהם שוים בחכמה אבל אם היה ממזר ת"ח וכ"ג עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם (ואפילו חכם לכסות ועם הארץ להחיות ואשת חבר כחבר) (ב"י מהירושלמי) וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם גדול מהם בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול ממנו: יורה דעה סי׳ רנא, יא: רבי שהיה מצטער שנתן פתו לעם הארץ משום דהוו שני בצורת ומה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם הא לאו הכי חייב להחיותו. אבל אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אע"פ שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך: יורה דעה סי׳ רנא, יג: צבור שצריכין לשכור רב ושליח צבור ואין ספוק בידם ליתן לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם ואם לאו שליח צבור קודם: הגה ואין לפרנס הרב שבעיר מכיס של צדקה דגנאי הוא לו וגם לבני העיר אלא יעשו לו ספוק ממקום אחר (גם זה שם) אבל כל יחיד יוכל לשלוח לו מצדקה שלו וזהו דרך כבוד: [אדה״ז סי׳ נג, לא: צבור שצריכים לשכור רב וש"ץ ואין בידם כדי סיפוק שניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראה הוא קודם לש"ץ שתלמוד תורה קודם לכל ואם לאו ש"ץ קודם כדי להוציא הרבים ידי חובתן.] יורה דעה סי׳ רנג, יא: תלמיד חכם חייבים לתת לו לפי כבודו ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה שקונים לו סחורה בזול וקונים ממנו סחורתו ביוקר ואם יודע להתעסק בפרקמטיא מלוין לו מעות לסחור בהם: חשן משפט סי׳ ט, ג: נהגו לעשות לב"ד קופה שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם וגם אם יש נדבות או הקדישות סתם לוקחים מהם: הגה ויותר טוב לגבות ��תחלת השנה שיהא מוכן להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם (טור): אגרות-קודש אדמו"ר הזקן, אגרת יג [לפני תקמ"ט] הנה1 בצדקה יש כמה בחי'2, סתם עניים ועניים טובים *ופרנסת תלמידי חכמים אשר זה עולה על כולנה*. כי הגם שכל בחי' מעורר המקיף, אבל המקיף מאיר בבחי' הסתרה והלבשה בחיצוניות, *אבל זה ההתעוררות הוא בהתגלות ממש בבחי' פנימיות הנפש*, כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו3 ההשפעה מלמעלה. כי בנתינתו לעני סתם אשר בנתינה זו נעשה לעני חיות הנפש [...] חיות אלקי מלובשת בבחי' חיצוניות הרצון, אך עכ"ז הוא לתועלת נפשו, לעוררו בעבודה על ידי יגיעות הנפש עם הבשר, אז יכול להתפעל גם כן במדותיו. *אבל בבחי' נתינה לתלמידי חכמים, אשר בנתינתו נעשה חיות לתלמידי חכמים, והוא מהפכו לחיות אלקי ממש בעבודתו ותורתו, הרי נתעלה נתינתו לחיות אלקי, כן נמשך מאור פניו ית', להשפיע להנותן חיות אלקי להאיר אור בנפשו ובבחי' פנימי' הרצון לדבקה בו. וע"ז ארז"ל וכי אפשר לדבקה בו הדבק בתלמידי חכמים, וכן כל המהנה תלמידי חכמים מנכסיו כאלו נדבק בשכינה4 ממש, הוא אור הוי' השוכן בתוך בני ישראל*. אך עכ"ז נצרך גם כן צדקה לעני, לעורר בבחי' חיצוניות הרצון בכלל, בבחי' לית ליה מגרמיה כלום, דהיינו להמשיך בכלל רצון הנפש להעלותה מההיפוך והריחוק. *ואחר כך על ידי נתינתו לתלמידי חכמים מעורר שניהם, בבחי' חיצוניות ופנימיות*. ועז"נ כל אשר לאיש יתן בעד נפשו5, כי זה כל האדם6 לדבקה בו ית' ממש וד"ל.

[zhenxinhao-blog]

על איזו מזימה התבסס המשפט שניהלה המפלגה הקומוניסטית הסינית בתיק צ'או-יאה ב-28 במאי?

ויגוואה(שר במחלקת העבודה העירונית של החזית המאוחדת): הממשל הקומוניסטי מדכא ומרשיע את כנסיית האל הכול יכול בכזאת קלות, אבל אתם חושבים שאלה רק אישומים מפוברקים ומלאכותיים. אז אני אשאל אתכם, איך אתם מסבירים את תיק ה-28 במאי בצ'או-יאה, שאנדונג, שזעזע את המדינה ואת העולם? התיק הזה נידון בדלתיים פתוחות, אחרי הכול! אחרי תיק צ'או-יאה בשאנדונג, הממשלה הגבירה את הפשיטות שלה על כנסיות ביתיות, ואפילו השתמשה בכוחות המשטרה המזוינים כדי לדכא את כנסיית האל הכול יכול באמצעות מבצע מקיף של חיפושים ומעצרים נגד חברי כנסיית האל הכול יכול. למרות שאנשים העלו ספקות רבים ביחס לתיק צ'או-יאה, והאמינו שזה תיק מזויף שפברק הממשל הקומוניסטי הסיני כדי ליצור דעת קהל אוהדת לפשיטות שלו על כנסיית האל הכול יכול, אמצעי התקשורת בסין דיווחו על המקרה בפומבי, בין אם העובדות היו נכונות או מוטעות. זה יצר השפעה מסוימת בארצות שונות בעולם. לא משנה כמה תכחיש את תיק צ'או-יאה, הרבה אנשים עדיין מאמינים למפלגה הקומוניסטית. אני רוצה לדעת מה אתה חושב על תיק צ'או-יאה.

סיאוואי(משיחי): אבא, כמה זמן הממשל הקומוניסטי יכול לרמות את העולם עם התיק הזה של צ'או-יאה שהוא רקח לגמרי לבדו? האם התיק יציל את הממשל הקומוניסטי מגורלו הסופי, שהוא כיליון ודאי? לתיק צ'או-יאה היו השפעות רבות בארץ ובעולם בזמנו. הוא גם הטעה הרבה אנשים בורים. אך האם עננים שחורים יכולים לחסום את השמש לצמיתות? האם כנפיו של עורב יכולים לחסום את תפארת השמש? הסתרה והטעיה אינם דבר של קבע. שקרים הם תמיד שקרים. הם לעולם לא יהפכו לאמת. במשך שנים כה רבות, הממשל הקומוניסטי בסין נודע לשמצה, ונעשה מושחת ומרושע במעשי המרמה וההונאה שלו יותר ויותר. הממשל הקומוניסטי בסין ידוע לשמצה בארץ ובעולם. האם די במעשי הונאה והטעיה כדי להציל את הממשל הקומוניסטי? אנשים רבים יותר ויותר בעולם מבינים מהו באמת הממשל הקומוניסטי הסיני. אף אחד לא מאמין לו יותר. היות שהמפלגה הקומוניסטית הסינית היא מפלגה אתיאיסטית ידועה לשמצה וקבוצה שטנית מרושעת, שהינה זדונית ביותר ומתנגדת בחריפות לאלוהים בכל העולם, והיות שבתי המשפט של הממשל הם בתי המשפט של השטן, האם ייתכנו הגינות וצדק כלשהם בתיקים שנידונים בבתי המשפט האלה? הממשל הקומוניסטי הוא דיקטטורה של מפלגה האחת, שלטון עריצות חד-מפלגתי. לא קיימות ערכאות עצמאיות בסין. לשופטים מטעם הממשל אין כל חופש פעולה. כולם מקבלים הוראות מממשלת סין ומטפלים בתיקים לפי דרישות הממשלה. זו עובדה בדוקה. התיקים שנידונים בבתי המשפט של המפלגה הקומוניסטית הם בהכרח עיוות מופרך לגמרי של עובדות, כששחור נעשה לבן. במשך שנים רבות של מאבקים פוליטיים ושלטון, הממשל הקומוניסטי הסיני הסתמך תמיד על שיטת ההפללה כדי ליצור דעת קהל. הוא ממש מומחה באמנות הזאת! כשתיק צ'או-יאה נידון בבית המשפט של הממשל הקומוניסטי, הנאשמים אמרו בבירור בבית המשפט: "מעולם לא היה לי קשר עם כנסיית האל הכול יכול", "המדינה מדכאת את 'האל הכול יכול' שצ'או ויישן מאמין בו, לא את 'האל הכול יכול' שאנחנו מאמינים בו". אפילו הנאשמים עצמם לא הודו שהם משתייכים לכנסיית האל הכול יכול, והכנסייה לא הכירה אותם. למה השופט מטעם הממשל לא פעל לפי העובדות? בהיעדר ראיות, למה השופט התעקש לייחס את החשודים האלה לכנסיית האל הכול יכול? זו לא הייתה עלילה מפוברקת? זה לא מקרה של סילוף והטעיה? עכשיו אף אחד לא מאמין לדיווחים של אמצעי התקשורת מטעם הממשל ולשקרים של הממשל. אבא, אתה עבדת במערכת הקומוניסטית במשך כל כך הרבה שנים. אני בטוח שאתה מבין את הדברים האלה יותר טוב ממני. אתה באמת מאמין שתיק צ'או-יאה יעזור למפלגה הקומוניסטית להישאר בשלטון?

סיאוורי(משיחי): אבא, בתור כתבת בשנים האחרונות, אני מבינה לגמרי את כל הדברים האלה. בכל פעם לפני דיכוי אלים של אמונות דתיות, תנועות לזכויות דמוקרטיות, מחאות על רקע אתני ועוד, המפלגה הקומוניסטית מפברקת תיק מזויף ובמזיד יוצרת דעת קהל כדי לשלהב את ההמונים לפני פעולות דיכוי עקובות מדם. קח למשל את הפגנות הסטודנטים בכיכר טיין-אן-מן. הם דרשו יושרה למול השחיתות, דמוקרטיה וחירות. הממשל הקומוניסטי הורה לאי-אילו אנשים לא מזוהים להתחזות לסטודנטים, לחדור אל הקבוצה, להילחם, לנפץ, לשרוף, להפוך כלי רכב צבאיים וליצור מהומה. כך תנועת הסטודנטים תויגה כ"אנטי-מהפכ��ית" ואוהבת מהומות, והממשל הקומוניסטי קיבל את התירוץ שהזדקק לו כדי לדכא את ��קבוצה. בשלב הבא, הממשל הקומוניסטי ערך פשיטה עקובה מדם על הסטודנטים האלה. לפחות כמה אלפי סטודנטים נורו ונדרסו על ידי טנקים. כך ביים הממשל הקומוניסטי את האירוע העקוב מדם בכיכר טיין-אן-מן, שהעציב את העם הסיני וזעזע את העולם! זו גם הדרך שבה הממשל הקומוניסטי הסיני דיכא את מחאות ההמונים בטיבט. הממשל הקומוניסטי החדיר אנשים לקהל המפגינים שביצעו במתכוון הצתות, הריגות, מעשי שוד וביזה. לאחר מכן הם שלחו את הצבא שיטבח בקהל המפגינים בתירוץ של דיכוי המרד הטיבטי. די בעובדות האלה כדי להוכיח שהמצאת שקרים, עיוות עובדות והפללה, ולאחריהן דיכוי אלים, הם השיטה הרגילה של הממשל הקומוניסטי הסיני לחיסול התנגדויות. תיק צ'או-יאה יצר את הבסיס לתחושה מסוימת בציבור שאפשרה לממשל הקומוניסטי לדכא ולרדוף בברוטליות את כנסיית האל הכול יכול. זה פשע חמור נוסף של רדיפה על רקע דתי מטעם הממשל הקומוניסטי. אבא, אתה פקיד במערכת הממשל הקומוניסטי. אתה בוודאי מכיר את דרכי הפעולה של הממשל הקומוניסטי יותר טוב מאתנו!

סינפינג(אשתו של ז'נג וויגואו): אני חייתי עם הקומוניזם כל כך הרבה שנים… ברור לי לגמרי מהו הממשל הקומוניסטי. למרות ההופעה המרשימה של פקידי הממשל, מאחורי הקלעים הם רק עושים מעשים רעים ועסקאות. לא צריך לדבר על תיק צ'או-יאה. לא קיימת הגינות באף תיק שנידון בבתי המשפט הקומוניסטיים. מאחורי כל תיק יש עסקאות ושוחד. קיימים מניעים פוליטיים מאחורי כל התיקים שנוגעים לדתות ולמיעוטים אתניים. עכשיו, כשאנשים רבים יותר ויותר חשפו את מעשיה הרעים של המפלגה הקומוניסטית הסינית, אני חושבת שהתרמית שביסודו של תיק צ'או-יאה לא תישמר בסוד במשך זמן רב.

ויגוואה: לא ציפיתי שתבינו כל כך טוב את הכוונות שביסוד מעשיו של הממשל הקומוניסטי! נראה שבאמת התבגרתם, אבל אתם עדיין תמימים. מה קרה אחרי המהומות בכיכר טיין-אן-מן בארבעה ביוני 1989, שחוללו הצעירים הזועמים האלו? האם הן לא דוכאו לגמרי? חלקם נהרגו, נפצעו ונכלאו, ואילו אחרים ברחו לחו"ל. מי היה מסוגל ללחום בממשל הקומוניסטי? אפילו אם תיק צ'או-יאה הושתת על אי-צדק וזיוף, אז מה? הממשל הקומוניסטי יצר יותר מדי תיקים לא צודקים ומזויפים, והעם מכיר את רובם. אבל מי יכול לפתור את הבעיה? מי יכול לעשות משהו ביחס לממשל הקומוניסטי? אתם יודעים במה מאמינה המפלגה הקומוניסטית? המפלגה הקומוניסטית היא מפלגה מהפכנית. היא מאמינה בשקרים ובאלימות, כלומר בהשתלטות על מדינה באמצעות אלימות! לפי ההיגיון של המפלגה הקומוניסטית: "שקר יהפוך לאמת אם יחזרו עליו עשרת אלפים פעם". לא משנה כמה אנשים יפקפקו בדבריו, יכחישו אותם ולא יאמינו להם, לממשל הקומוניסטי בכלל לא אכפת והוא ממשיך לשקר ולהטעות כאילו לא קרה דבר. כל עוד ניתן להשיג את המטרות והתוצאות המידיות, לא אכפת לו מהמחיר! אם אנשים מורדים בו ועורכים מצעד מחאה, הממשל ישתמש בטנקים ובמקלעים כדי לפתור זאת. אם זה נחוץ, הוא ישתמש בפצצות ובטילים אטומיים נגד כוחות עוינים. הממשל הקומוניסטי אינו בוחל באמצעים כדי לשמר את שלטונו. ברגע שנמסרה הודעה לציבור על תיק צ'או-יאה, הממשל הקומוניסטי החל בפריסה נרחבת של כוחות המשטרה המזוינים כדי לדכא ולעצור משיחיים בכל מחיר. מי יכול היה לעצור את זה? מי העז להתנגד? אפילו כשזרים היו מסוגלים להבחין בתרמית של הממשל הקומוניסטי, מה היה בכוחם לעשות? לממשל הקומוניסטי הסיני יש דרכים רבות להגיב לגינויים של הכוחות הדמוקרטיים המערביים. הוא משתמש בכסף כדי ליישב כל דבר. כמו שאומרים: "מי שמקבל מתנה מוכר את חירותו". מספר המדינות שמגנות את הממשל הקומוניסטי הסיני פוחת בהתמדה. הכוחות שעוינים את המפלגה הקומוניסטית חוששים להשמיע את קולם. לא משנה איך תציג את הדברים, הממשל הקומוניסטי עדיין מסוגל לשמר את שלטונו. כל עוד המפלגה הקומוניסטית נאחזת בשלטון, אתם, המאמינים באלוהים, אינכם יכולים לצפות לחופש! אין ספק שהממשל הקומוניסטי יתעב את הופעתו ועבודתו של אלוהים בסין ויאסור עליהן. בין אם הממשל הקומוניסטי יכול או לא יכול להגשים את מטרתו וליצור בסין אזור אתיאיסטי, הוא לעולם לא יפסיק לעצור ולדכא אתכם!

מתוך התסריט של "חינוך-מחדש בבית, באדום"

מקור：הבשורה של ממלכת השמים 

לעיון נוסף :

חשיפת האמת שמאחורי מדיניות הממשל הקומוניסטי בסין בענייני דת מדיניות המוסווית מאחורי חוקת המדינה

[yuvaloz-blog1]

סיפור לא לינארי- סקיצות / שותפות: תהל דראל, ענבל ברוקר

*עלינו לתכנן ולעצב חוויה אינטראקטיבית מבוססת על נרטיב קצר

*כתבנו סיפור קצר המשלב שלושה סיפורים- כיפה אדומה, זהבה ושלושת הדובים ופתאום דפיקה בדלת

*כטכניקה, ניסינו פתיחת סט קופסאות הנכנסות אחת לשניה וטכניקת הסתרה ע”י שקפים כחול-אדום

*בסופו של דבר בחרנו לשלב בין הטכניקות

[levtov1]

ספר אמת 90: 'תלמוד עשר ספירות' רומן רגשי יותר מטלנובלה (הקישור לצפייה בסטורי) אם תפתח את הספר '#תלמודעשרספירות', תגלה #רומן טוב. #ספר מלא רגש, שמדבר רק על #יחסים. שאין ספר יותר #ריגשי ממנו, שמביא אותך #לבכות ו#לצחוק, ולעשות מה לא, ממש #טלנובלה. שאי אפשר להשוות אותו עם שום דבר אחר, כי ה#בורא הוא ה#תסריטאי המחונן ביותר. ועל ידי זה תוכל לעבור מה#עולם השיטחי שלך לעולם הריגשי ה#רוחני. כי ב#רוחניות מדברים רק על #רגש. והספר הזה מלא #רגש בלבד, #רגשות #פנימיים, וכאלה שעדיין לא #מרגישים, שצריכים לעורר ולהוציא מ#בפנים, #לגלות מתוך חוסר הרגשה, להוציא מ#הסתרה ל#גילוי. אבל זה תלוי ב#רגישות שלנו, עד כמה שנוכל לפתוח את ה#לב. #ספריקבלהאמיתיים #ספריקבלה #בעל_הסולם #בעלהסולם #המאורהמחזירלמוטב #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור https://www.instagram.com/p/CdVwQzvKNJ1/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[michaelyardeny]

וילונות – מאז ועד היום

במה שונים הווילונות של היום לעומת פעם?

בעבר, וילונות שימשו עבור צרכים בסיסיים של הצללה והגנה מפני השמש ולכן ההיצע היה דל. היום, הוילונות הפכו לטרנד אופנתי חשוב שסחף את עולם העיצוב והינם חלק בלתי נפרד מכל בית ומשרד.

כאשר מזכירים את ההתפתחות בתחום אי אפשר לא להתייחס לווילונות החשמליים המהווים את קדמת הטכנולוגיה- וילונות הכוללים מנגנון הפעלה חשמלי הניתן לשליטה מרחוק. מדובר במערכת מתוחכמת למדי אשר יכולה להיות חלק ממערכת בית חכם.

מה היתרונות של וילונות בהפעלה חשמלית?

כאשר יש לנו חלונות גדולים בבית אשר לא מתאפשר לפתוח ולסגור אותם באופן ידני עקב משקל הוילון, גודלו, או גובהו ולכן יעשה שימוש בוילון בעל מנגנון הפעלה חשמלי.

בנוסף, בבית/ משרד בו מספר חלונות די גדול, אין צורך לעבור ליד כל וילון בשביל לפתוח ולסגור אותו ולא צריך להגיע פיזית ליחידה של החלון בשביל לפתוח או לסגור אותה, וכל מה שצריך לעשות זה ללחוץ על כפתור אחד. התחברות למערכת הבית החכם מאפשרת לנו לשלוט בווילונות החשמליים מסמארטפון, שלט ואפילו מאייפד.

באמצעות הממשק הטכנולוגי הזה, נוכל לתזמן ולשלוט מראש במצבי תפעול הוילונות. למשל נוכל לקבוע מראש שכל בוקר בשעה מסויימת הוילונות יוסטו לצדים או לשם שינוי התגוללו כלפי מעלה.

וילונות מאז ועד היום

אילו עוד חידושים נוספים ניתן למצוא היום?

כחלק מהפיתוח וההתקדמות הטכנולוגית, מוצרי ההצללה משולבים הם המילה האחרונה, הן מבחינת העיצוב העתידני והן מבחינת התפעול והפרקטיות המושלמת.

למשל, חברת אורגון, מהמובילות בשוק הוילונות וההצללה העולמי, יצרו את וילון הדואט הקומבי,

למעשה זהו שילוב של שני וילונות דואט תחת מנגנון הפעלה אחד, מה שיוצר מוצר משולב המאפשר שליטה אופטימלית בהצללה ובהסתרה.

מוצר נוסף נחשק גם ממשפחת הדואטים הוא דואט הטופ דאון- מוצר הצללה משוכלל ופיתרון ייחודי וחכם שמאפשר הסתרה יעילה ושמירה על אינטימיות בתוך הבית או המשרד.  למעשה הוילון ניתן לכוונן את הוילון לאיזה חלק שנרצה בחלון. מדהים!

אחרון וחביב הוא וילון הגלילה דואו רול- למעשה שילוב בין וילון הגלילה האטום לבין וילון גלילה רשת שקוף. מראה עיצובי משגע ויכולת שליטה מצויינת בכניסת האור לחלל.

  האם קיימים פתרונות הצללה שונים לבתים ולעסקים?

לא בהכרח, לכל עיצוב יש סגנון ולכל סגנון יש וילון. ניתן להשתמש בכל הוילונות ובכל מוצרי ההצללה בכל מקום. חשוב לדעת שלכל חלל ישנו קו מנחה אחר שיעזור לנו בבחירת הוילון או מוצר ההצללה המתאים.

לדוגמא:

בבית, עלינו להתאים את הווילונות באופן אישי לטעם ולצרכים שלנו.

בגני ילדים, נדאג להשתמש בוילונות בעלי מנגנון הפעלה בטיחותי.

באולמות אירועים נשתמש בוילונות בעלי בידוד אקוסטי למניעת רעשים.

במשרדים, נשתמש בעיקר במוצרי הצללה, וילונות הנגללים מעלה ומטה, בעלי המראה ההייטקיסטי, וילונות אלו קלים לתפעול, ליצירת האפלה ולסינון קרני השמש הישירות.

בבתי מלון, נשתמש בבדים נשפכים בשילוב בד האפלה אטום ומעליו בד חצי שקוף ליצירת החשכה ופרטיות מלאה ומצד שני פיזור האור בחלל באופן שווה, רומנטיות ורכות.

במוסדות ציבוריים נהוג להשתמש בוילונות מבדים חסיני אש וכן הלאה.

הפוסט וילונות – מאז ועד היום הופיע ראשון בלה קורטינס וילונות

source https://www.cortinas.co.il/%d7%95%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%96-%d7%95%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%99%d7%95%d7%9d/

[rabash-maamarim]

מהו, שכל הבא לקרבן עולה הוא זכר, בעבודה

תש"ן - מאמר כ"ד 1990 - מאמר 24

הזה"ק (ויקרא דף כ"ד ובהסולם אות ע') אומר וזה לשונו "אם עולה קרבנו". רבי חייא פתח "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". "מחשבה של הקב"ה", היא "עליונה וראש הכל". "וממחשבה ההיא נתפשטו אורחות ושבילים, להמצא השם הקדוש". "וממחשבה ההיא נמצא, שנאצלה על ידה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהיא המלכות". "המחשבה של האדם" היא "ראש הכל". וממחשבה ההיא מתפשטים אורחות ושבילים להטות דרכיו "בעולם הזה" ו"בעולם הבא". "וממחשבה ההיא, זוהמא דיצר הרע להרע לו ולכל". "וממחשבה ההיא נמצאים עבירות, וחטאים, וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים. ועל זה אומר הכתוב "לא מחשבותי מחשבותיכם".

ובאות ע"ג אומר וזה לשונו "כל הבא לקרבן עולה, כולם זכר ולא נקבה", משום ש"קרבן עולה" עולה על "הלב", דהיינו על "המחשבה", שהיא למעלה מן "הלב", "שהמחשבה" היא חכמה, נבחנת לזכר, "והלב" לנקבה, דהיינו בינה, בסוד "הלב מבין".

ויש להבין מהי "מחשבה של הקב"ה" בעבודה, ומהי "מחשבה של האדם" בעבודה, שעל זה אומר הכתוב, כפי מה שכתוב הזהר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". וכמו כן יש להבין, מה מרמז לנו בזה שאומר "קרבן עולה הוא זכר", מטעם שהוא מכפר על המחשבה, שהיא זכר. מה מרמז לנו זה בעבודה, שנדע איך להתנהג.

ידוע שהגם שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו", שהנבראים יקבלו טוב ועונג, מכל מקום מטעם בכדי להוציא שלימות פעולותיו, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר" על הטוב ועונג. והיות שכל הנבראים נבראו ברצון לקבל הנאה ותענוג, נמצא שאין האדם מסוגל לעשות שום דבר, אלא רק שהוא יודע, שמזה הדבר הוא יכול לקבל הנאה ותענוג. אחרת הוא לא מסוגל לעשות שום תנועה, היות שזה יהיה בסתירה להשורש של הנבראים.

ולפעמים שהאדם כן עושה פעולות, אפילו שאין לו הנאה מהמעשים האלו, זהו מטעם, שיודע, שעל ידי זה הוא יקבל אח"כ הנאה ותענוג, מה שיתנו לו תמורת עבודתו, היינו תמורת הפעולות שעשה, שלא היתה לו מהן שום הנאה. ורק מטעם ההנאה, שהוא יקבל אחר העבודה, זה נותן לו כח לעבוד עבודה, מה שהוא לא נהנה מזה עכשיו, אלא שעתיד לבוא אח"כ.

מה שאין כן אם השכר בספק, כבר אין כח לעבוד בעבודה, שאין האדם נהנה מזה. מה שאין כן למשל, האם הנותנת לאכול להילדים שלה. והגם שזה עבודה, היינו לקנות מצרכים ולהכינם, שיהיו ראויים לאכילה, וגם היא מאכילה אותם. ויש כאן להבחין ב' פעולות:

א. פעולות, שהיתה מוותרת עליהן.

ב. פעולות, שאין בדעתה לוותר עליהן.

היינו, לקנות מצרכים ולהכינם, שיהיו ראויים לאכילה וכדומה, על אלו הפעולות היא היתה מוותרת עליהן. ואנו רואים, שאצל עשירים יש מי שקונה מצרכים ויש טבחית, שזה מראה שהאם יכולה לוותר עליהן. אבל זה שהאם מסתכלת על הילדים איך שאוכלים, הגם שהאם, בעת, שהיא מסתכלת, שהילדים יאכלו, אין היא אוכלת, אבל האם מוותרת במצב הזה על עצמה. והיא נהנית מזה שהיא רואה, איך שהילדים אוכלים. ואף פעם לא תעלה להאם מחשבה, מה יהיה לי מזה, שאני רואה, שהילדים הקטנים אוכלים.

והיא לא רוצה בשביל זה לא "עולם הבא" ולא "עולם הזה". והטעם הוא, היות שיש לה הנאה מפעולה זו, כבר אינה צריכה תמורה. לכן, אם היה מגולה את הטעם ב"תורה ומצות", כמו שאמרו חז"ל "שהתרי"ג מצות" נקראים "תרי"ג פקודין", כמו שמפורש בהסולם, שבכל מצוה יש בה אור מיוחד, המאיר בה, ובטח אם זה היה מגולה, ולא היו צריכים להאמין בזה, בטח כל העולם כולו היו עוסקים רק ב"תורה ומצות".

אולם, היות שנעשתה "הסתרה" על הטוב ועונג, שזה לא מתגלה מטרם שהאדם זוכה ל"כלים דהשפעה", לכן יש הפרעות מצד הגוף, שהוא צועק, מדוע אתה רוצה ללכת "נגד הטבע", מה שהקב"ה ברא את האדם, שהוא יקבל הנאה ותענוג. ואתה רוצה לוותר על זה. והגם שהאדם מבטיח להגוף, שיהיה לו שכר, בזה ששומר "מצות התורה", נמצא שהוא כן יקבל תמורה, אז כאילו הגוף שואל, באיזה כלים אני אקבל שכר, "בכלים דקבלה" או "בכלים דהשפעה".

אז אם האדם אומר לו, שהוא יקבל את השכר "בכלים דקבלה", אז הגוף שואל, מדוע ה' נתן לנו כל כך הרבה מצות, הלא הוא "אב הרחמן" ו"טוב ומטיב". ומדוע הוא לא נותן לנו את כל השכר, שרוצה לתת עבור קיום "כל התרי"ג מצות", עבור עבודה של "חצי תרי"ג מצוות". ומאי איכפת לו, אם היה נותן את כל השכר עבור חלק קטן "משמירת תורה ומצות", ולמה אנו צריכים לעבוד כל כך קשה ולקיים "כל התרי"ג מצות".

וזה דומה מהמשל של האם, שהיא מאכילה את ילדיה באכילה ושתיה, אבל היא צריכה לקנות את המצרכים, ולבשלם, וכדומה, שעל כל הדברים האלו היתה מוותרת. וממה היא לא מוותרת, מזה שהיא רואה ומסתכלת, איך שהילדים אוכלים. ואת הילדים הקטנים היא בעצמה מאכילה אותם, ומזה יש לה הנאה, ועבודה זו היא לא רוצה לוותר, משום שמעבודה בעצמה היא נהנית, ואינה זקוקה לשום תמורה עבור עבודה זו.

ובהאמור יוצא לנו ב' דברים:

א. שהוא לא כל כך רחוק מהשכל, היינו מי שרוצה לקבל שכר ב"כלים דקבלה", אבל הוא שואל, בשביל מה רוצה הקב"ה מאתנו שנשמור כל כך הרבה מצות, כלומר שהיה צריך לתת כל השכר, שרוצה לתת, בקיום "חצי מהתרי"ג מצות", כיון שעבודה שהוא עובד אין בה הנאה, אלא דוקא מהתמורה שיקבל אח"כ. וזה נקרא, שהוא "מקבל שכר בעולם הבא", כלומר בזמן העבודה אין הוא מרגיש שום תענוג, אלא כל מה שהוא רוצה לעבוד, הוא על השכר, שיבוא אח"כ.

ב. שיש להבחין בהשכר, שהוא רוצה לקבל את השכר ב"כלים דהשפעה", היינו שתהיה "אהבת ה'", ושירגיש שהוא משמש את המלך. נמצא שהוא מקוה לקבל שכר, שהשכר הזה יקובל אצלו אח"כ, בכלים הנמצאים "בעולם הזה", היינו בהווה. ואז, כשזוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", אז כשהוא מקבל את כל מצוה ומצוה בבחינת "עולם הזה", אין הוא אומר אז, מדוע ניתן לנו כל כך הרבה מצוות.

וזה כדוגמת, שאין בעולם הגשמי, שיהיה מי שיהיה ברוגז על הבורא, מדוע הוא הכין בשבילנו כל כך תענוגים גשמיים. כך אותו דבר הוא בזמן שהאדם זוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", שאז בכל מצוה ומצוה הוא מרגיש טעם אחר, ושאין בדעתו של אדם לוותר עליו.

א��לם יש כאן חסרון גדול בעת העבודה בבחינת "תרי"ג עיטין", היינו בזמן שהתו"מ הם רק בבחינת "עצות" איך להגיע ולקבל את "הכלים דהשפעה", כי ההתנגדות מצד הגוף היא גדולה מאוד, מסיבת שהיא ממש נגד הרצון לקבל שלו, שבטבע הזה האדם נולד. נמצא, שהם (עבודה ושכר) ב' בחינות נפרדות זו מזו, כלומר שבזמן שהשכר הוא בכלים דקבלה, יש לו חומרי דלק, מטעם שיקבל שכר. אבל תמיד יש לו יגיעה, מטעם היות שהשכר, מה שהוא מקבל, הוא "בעולם הבא", היינו לא עכשיו אלא בזמן אחר, שהוא יבוא, הוא יקבל שכר. היינו שהוא מסתכל על התמורה, מה שהוא יקבל אח"כ. נמצא שהוא היה יותר שבע רצון, אם היה מקבל יותר שכר ופחות עבודה, כי הוא מסתכל על התמורה. נמצא שתמיד יש לו יגיעה, מטעם שאצלו השכר היא הסיבה, המחייבת אותו לעבוד בתו"מ. לכן זה דומה כמו בעולם הגשמי, שמקבלים שכר עבור עבודה, אז עבודה היא רק "אמצעי". ואם היתה אפשרות לקבל השכר בפחות עבודה, בטח כל אחד ואחד היה בוחר למקום, שנותן יותר שכר ופחות עבודה.

מה שאין כן כשהאדם זוכה ל"כלים דהשפעה", אז יורד ממנו את "ההסתר והצמצום", שנעשה על "תורה ומצות", וזוכה לבחינת "תרי"ג פקודין", כנ"ל. היינו שבכל מצוה ומצוה, שהוא עושה, הוא משיג את הטעם שבמצוה. נמצא שהשכר הוא "בעולם הזה", היינו במצב ההווה, שבו האדם נמצא. ובטח שאין לומר, שהאדם יוותר על העבודה, כי בהעבודה בעצמה שם הוא מקום לקבלת השכר. נמצא שב"כלים דהשפעה" שם "התרי"ג מצות" הם בבחינת "מנוחה" ולא "עבודה ויגיעה", כנ"ל.

ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק אומר על הכתוב על "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". ושאלנו, מה בא זה לרמז לנו בעבודה, בזה שאומר "שהמחשבה של הקב"ה נתפשטו אורחות ושבילים להמצא השם הקדוש", מה שאין כן "המחשבה של האדם מתפשטים, זוהמא דיצר הרע להרע לו ולכל. וממחשבה ההיא נמצאים עבירות וחטאים וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכת דמים".

ועל זה אומר הכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". הנה "מחשבה של הקב"ה" הכוונה על "מחשבת הבריאה", שהיא "להטיב לנבראיו, היינו שהוא רוצה רק להשפיע להנבראים כל טוב. לכן "התורה ומצות", שהוא נתן לנו לעשות, אנו מוכרחים לומר, שאין כוונתו שאנחנו צריכים לתת לו את העבודה הזאת, והוא מקבל את העבודה. הלא רצונו הוא רק להשפיע. לכן אומר ש"מהמחשבה של הקב"ה נתפשטו אורחות ושבילים, להמצא השם הקדוש".

ויש להבין מהו הפירוש "להמצא השם הקדוש". אלא לפי שאנו לומדים, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו", נמצא לפי זה, ש"השם הקדוש" של הבורא הוא "טוב ומטיב", היות שהשם הזה נסתר מהנבראים, כל זמן שאין להם "כלים דהשפעה". לכן ניתנו לנו התו"מ בבחינת "עיטין", היינו עצות, איך על ידם להגיע להשיג את "הכלים דהשפעה", כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".

נמצא, שענין עבודה שלנו בתו"מ, זהו לא מטעם שהוא צריך שנקיים את מצותיו, אלא הנבראים מקיימים מצותיו, שע"י זה הנבראים מתקנים עצמם, שיוכלו לזכות ל"כלים דהשפעה". וזה הפירוש מ"ש "להמצא השם הקדוש", שע"י זה כל אחד ואחד ירגיש, ששמו של הקב"ה הוא "טוב ומטיב".

מה שאין כן "המחשבה של אדם", (מהן) מתפשטים זוהמא דיצר הרע, היות שהאדם, שהוא בחינת "נברא", שהוא בחינת "יש מאין", כלומר שיש להאדם מחשבה רק איך לקבל ולא להשפיע, והגם שזה שורשו של אדם, אבל על הרצון לקבל הזה נעשתה "הסתרה וצמצום", לכן נמשכת מהמחשבה זו שבאדם בחינת "יצר הרע". כלומר, בזמן שהאדם צריך לעשות מעשים של השפעה, בכדי שתהיה לו בחינת "דביקות עם הבורא", הנקראת "השתוות הצורה", אז הרצון לקבל הזה מצייר להאדם ציורים, שיהיה לו רע, בזה שהוא נותן מכוחו לאחרים.

לכן בזמן שהאדם רוצה לקיים תו"מ על הכוונה דלהשפיע, ולא לקבל שום דבר מה שנוגע לתועלת עצמו, אז המחשבה זו מציירת לו, איך שיהיה לו רע. ועם כח הציור הזה מונעת מהאדם, שלא יכול להגיע לידי "דביקות בה'".

וזהו הפירוש ש"מהמחשבה של אדם מתפשט זוהמא דיצר הרע", כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על מה שאמרו חז"ל "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא". ואמר "זוהמא", הוא בחינת "זו-מה", שבכל דבר של קדושה בא הנחש, שהוא "היצר הרע", ואומר לאדם "זו-מה", היינו מה יהיה לך מזה שאתה רוצה לעבוד ולעשות הכל לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. נמצא לפי זה, יהיה הפירוש "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", כי המחשבה של הקב"ה היא להשפיע, והמחשבה של האדם היא רק לקבל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מה מרמז לנו בזה, שהזה"ק אומר, "שקרבן עולה הוא זכר", מטעם שהוא מכפר על המחשבה שהיא זכר, מטעם שמחשבה היא חכמה נבחנת לזכר, והלב לנקבה שהיא בינה "בסוד הלב מבין".

ידוע מה שאמרו חז"ל "עין רואה והלב חומד". ויש להבין, מה מרמז לנו "עין". ידוע, שעיניים נקרא "חכמה", היינו מחשבה. ומחשבה נקראת זכר, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאצל האדם, שהוא צריך לקבל על עצמו "עול מלכות שמים", אמונה זו שהאדם מאמין, הנקראת "בחינת מוחא", המחשבה זו משפעת להלב, שאז הלב מתחיל לחמוד להדבר שעלה לו במחשבה במוחו. מבחינת זו נקרא "עין" מחשבה. וחכמה, מה שהוא רואה ומצא חן בעיניו, את זה הוא משפיע להלב. לכן הלב חומד "להדבר שבמוחא".

ובהאמור יוצא, "שהמחשבה של הקב"ה" היא "להשפיע". ועל זה יש לפרש, אמרו חז"ל (אבות פרק ב' א') "דע מה למעלה ממך, עין רואה". שיש לפרש, שהאדם צריך לדעת מה שיש למעלה מהאדם, היינו מה שיש למעלה "ממחשבת האדם", ששם יש "מחשבה של הקב"ה", הנקראת "עין רואה", כמו שאומר הזה"ק, ש"עין נקרא מחשבה, ומחשבה נקראת חכמה, שהוא זכר".

וכמו שלמדנו, שאור החכמה בא מצד המשפיע להמקבל, לכן מוטל על האדם להדמות לעין של מעלה ולהיות משפיע לה', שזה נקרא "השתוות הצורה", ושזה נקרא "אמונה בה'", שזה נקרא בחינת "מוחא", היינו מחשבה שהאדם צריך להיות בהשתוות הצורה להבורא.

וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"ז) וזה לשונו "אף אתה כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך, ובזה תשווה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית. ויש בהשואת הצורה האמורה בחינת "מוחא" ובחינת "ליבא". וענין העסק בתורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו הוא השואת הצורה מבחינת מוחא. כי כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא או אם הוא משגיח על בריותיו וכדומה מהספקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך".

ולפי זה יוצא, אם האדם מאמין ב"דע מה למעלה ממך העין רואה". "דע" היא בחינת "דעת". ו"דעת" נקראת בחינת חיבור ודביקות. "מה למעלה ממך עין רואה". שהעין של הקב"ה, שהיא בחינת "חכמה", שענין "דע" הכוונה על דביקות, שהאדם להתדבק "בלמעלה ממך", שהיא בחינת "מוחא", היינו אמונה כנ"ל.

וכפי הכלל "עין רואה והלב חומד", כלומר שהמחשבה, שהיא בחינת "זכר", משפיע להלב, שהיא בחינת "חמדה ורצון", אז כמו שהמחשבה, שהיא בחינת "אמונה", יש לו השתוות עם ה', כנ"ל, אז גם הלב, שהוא הרצון לקבל, אינו רוצה לשמש עם בחינתה, שהיא "בחינת קבלה", אלא שהיא מושפעת מהמחשבה ורצה להיות משפיע כמו המחשבה. נמצא, שאם האדם שלם עם השתוות הצורה בבחינת "מוחא", זה משפיע להלב, שגם הלב יהיה בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים".

וזהו על דרך שביארנו על מה שאמרו חז"ל "כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים". שפירושו, שכל מי שיש לו "קבלת עול מלכות שמים", שהיא בחינת "אמונה", דבריו נשמעים אצל הגוף, היינו כל הגוף שומע בקולו מטעם הנ"ל. כי אם המחשבה היא בבחינת "אמונה למעלה מהדעת" בבחינת "השתוות הצורה" כנ"ל, המחשבה, שהיא זכר, משפיע להלב, שהיא בחינת נקבה, כמו שכתוב "והלב מבין". וזה שאומר הזה"ק "בינה זהו לבא", והיא בחינת נקבה.

לכן אם "עולה קרבנו הוא זכר". ואמר, שהטעם הוא משום "שעולה" בא לכפר על "המחשבה", שהיא זכר חכמה. כלומר, שאם האדם חטא, היינו שפגם בחינת המחשבה שלו, שהיא בחינת "אמונה למעלה מהדעת", אז הוא צריך לתקן את הבחינה שפגם בה. והיות שבחינת "אמונה", שהיא בחינת "עין רואה", שהיא בחינת "חכמה שלמעלה", שפירושו הוא, ש"המחשבה של הקב"ה" היא "רצונו להטיב לנבראיו", היינו להשפיע לתחתונים, והאדם פגם בזה, היינו שלא מאמין שיש מנהיג על העולם והוא משגיח על הנבראים בבחינת "טוב ומטיב", ועל האדם מוטל לתת שבח והודיה להקב"ה.

נמצא, שאם אין האדם מאמין בה', שהוא המשפיע, הנקרא "זכר", לכן האדם צריך להביא קרבן של זכר, שזוהי הבחינה "שכנגדה", שבזה הוא פגם. לכן הפגם של המחשבה הוא חמור מאוד, משום שזהו כל ענין של מטרת הבריאה. והאדם אינו מאמין בזה, לכן נקרא זה, שחטא ופגם במחשבה, וצריך לעשות את התיקון גם כן באותה בחינה.

ובהאמור יש לפרש, מה שהזה"ק אומר על הכתוב "אם עולה קרבנו", "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". ואומר "וממחשבה ההיא נמצא שנאצלה על ידה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהיא המלכות". ויש לפרש, שבדרך עבודה נקראת "מלכות" בחינת "מלכות שמים", שהיא בחינת "אמונה", ו"תורה שבכתב" נקראת בחינת "תורה". היינו, שאי אפשר לזכות לבחינת "תורה", אם עדיין לא זכה לבחינת "אמונה", כמו שאמרו חז"ל "אסור ללמוד תורה לעכו"ם".

אלא לאחר שזכה לבחינת "אמונה", הוא יכול לזכות לבחינת "תורה". וזה שכתוב "וממחשבה ההיא", היינו מבחינת "מחשבת הבריאה", שהיא "להטיב לנבראיו", נמשכת בחינת "אמונה" ובחינת "תורה". כלומר, זה שניתן לנו בחינת "אמונה", שכולם שואלים, מדוע עשה הסתרה על השגחתו יתברך וצריכים על זה אמונה, התשובה לזה היא, שגם זה הוא מטעם "להטיב לנבראיו", הנקרא "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו". נמצא, כשדבוקים במחשבתו יתברך, יש להאדם הכל. מה שאין כן המחשבה של האדם אומרת, וממחשבה ההיא נמצאים עבירות, וחטאים וזדונות. וזה שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".

לכן מוטל על האדם להתאמץ ולרכז כל עבודתו, שתהיה אך ורק להיות דבוק במחשבתו יתברך, ולהאמין בזה שהוא משגיח על העולם בבחינת "טוב ומטיב", וכשתהיה לו אמונה הזאת, יזכה להכל.

Sourse

[rabash-maamarim]

מהו, שכל עשב - יש ממונה למעלה המכה אותו ואומר גדל, בעבודה

תש"ן - מאמר כ"ז 1990 - מאמר 27

חז"ל אמרו "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל". אומר (זהר ובב"ר, י') "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".

ויש להבין, מה מרמז לנו המאמר הזה בעבודה. הנה אנו רואים בעולמנו, שכל הנבראים אוהבים את מנוחה, כמו שכתוב (תע"ס, דף כ', אות י"ט) "ידוע אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו. ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף, ויאהב אותם ויחמדם. וכל הענינים, שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם. ועל כן כל הענינים הכלולים בו יתברך, ונמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושם לנו. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, מטעם משום שהשורש שלנו אינו בעל תנועה".

ולפי זה נשאלת השאלה, למה אנו עושים דבר מה שאנו לא אוהבים אותו. ומי מכריח לנו לתת יגיעה. והתשובה היא, שיש למעלה ממונה אחד, ויש לו מקל בידו, ומרביץ יסורים להנבראים. והיות שלא יכולים לסבול את היסורים, זהו הגורם שעוזבים את המנוחה והולכים לעבודה. נמצא, שהעבודה זו נקראת "עבודה על דרך הכפיה", שהאדם כופה עצמו ללכת לעבודה, בגלל היסורים שהממונה מכה. לכן אנו עושים "ואומר לו גדל". אחרת האדם, כשנולד, היה שוכב על מקומו, ולא היתה שום התפתחות, הן מצב הגופני והן מצב הנפשי. לכן המקל הזה, שיש ביד הממונה, שמרביץ להנבראים, הוא הגורם ההתפתחות של הנבראים.

נמצא, שהגורם של קבלת התענוגים, שבא על ידי התפתחות הבריאה, הוא מטעם שיש ממונה אחד למעלה, "שמכה ואומר גדל", היינו שיתגדל כל עשב ועשב. נמצא לפי זה, האנשים הם בעולם כעשבי השדה, שכל עשב צריך להתגדל.

ויש לפרש על דרך עבודה, שהממונה מכה בהנבראים. וכשהנבראים מקבלים את היסורים, הם מוכרחים ללכת קדימה. ואין הם יכולים להישאר במצב המנוחה, כמו שיש להאדם מצד הטבע, הנמשך משורשו, שהוא במצב המנוחה המוחלטת כנ"ל. נמצא, שכל הדחף לעבודה הוא רק שהיסורים גרמו לזה.

אולם יש להבין, מי הוא הממונה שיש לו מקל בידו, ומרביץ לכל הנבראים, שלא ישארו במנוחה. אלא כל אחד ואחד, הנקרא "כל עשב ועשב", שמכה בו ואומר לו גדל. הוא בחינה הב', שיש לנו להבחין בהשורש שלנו.

היינו, שהבורא, שהוא השורש שלנו, הוא מלא תענוג. לכן זה מוליד לנו יסורים, אם אין לנו תענוג כנ"ל. כי מה שיש בשורש, הענפים רוצים להדמות אליו. וזו כנ"ל (תע"ס חלק א', דף כ') "כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף, ויאהב אותם, ויחמדם".

לכן זה שהנבראים משתוקקים לתענוגים, ובלי זה אי אפשר לחיות, הוא מטעם שתענוג נמצא בהשורש, זהו הממונה שמכה ואומר גדל. וזה כמו שכתוב (אות כ"א) "אמנם להישאר ריקם מהקנינים והטוב, גם זה אי אפשר. ועל כן בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים". נמצא, שזהו היסורים שהאדם מקבל מהממונה, שמכה ואומר גדל.

וענין זה נוהג בין בענינים גשמיים, והן בעניני רוחניים. אלא ההבחן הוא, כי בענינים גשמיים אין הסתרה. כלומר, שבתענוגים גשמיים יש ענין "עין רואה והלב חומד". נמצא, מה שעין רואה, זה הוא הגורם יסורים להאדם. כי מה שהוא רואה, בין בעינים ובין ראיה שכלית, הוא משתוקק להשיג. והשתוקקות להדבר, וכל זמן שלא משיג את הדבר, זה גורם להאדם יסורים.

והיסורים נמדדים לפי מידת ההשתוקקות לדבר. כמו שאנו רואים בגשמיות, שלפעמים על ידי אהבה נכזבת האדם מאבד עצמו לדעת. וזהו מחמת ריבוי יסורים שיש לו, מזה שאין הוא רואה שיוכל להשיג את הדבר. לכן הוא אומר "טוב לי מותי מחיי" ומאבד עצמו. אולם זהו רק בעניני גשמיות.

אולם בעניני רוחניים, מחמת תיקון נעשה צמצום והסתר, שאין האדם רואה את הטוב ועונג המלובש בתורה ומצות. וזה היה בכוונה תחילה, בכדי שיהיה מקום לעבוד לשם שמים, אחרת לא היה שום מציאות של בחירה, שיהיה אפשרות, שיהא באדם כח לעבוד על מנת להשפיע, מחמת טעם הנ"ל. כי העין רואה אז הלב חומד. והיה מוכרח לעשות, היינו לקיים את התו"מ, משום שהתענוג המגולה היה מכריח אותו לקבל, בגלל להשתיק את יסורי החמדה שלו, כמו שנהוג בתאוות גשמיות.

אלא עתה, שהכל הוא צריך לעשות באמונה למעלה מהדעת, ולומר, שהתו"מ הוא בבחינת "כי הם חיינו", וכמו שכתוב "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". ואם היה הכל מגולה, בטח שהרצון לקבל היה משתוקק להתענוג, ואז לא היה שום מציאות, שיהיה מישהו שלא יקיים תו"מ. והיות שבכדי לזכות לדביקות ה', מוכרחים לעשות בעל מנת להשפיע. לכן שורה על תורה ומצות העלם והסתר. לכן אין כאן לומר "עין רואה והלב חומד".

נמצא, ברוחניות, שצריכים מקודם לעבוד על בחינת אמונה, היינו להאמין בשכר ועונש, לכן אין שייך לומר "אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין לו ממונה מלמעלה, ומכה אותו, ואומר לו גדל". נמצא, שענין "מכה ואומר לו גדל" הוא ענין היסורים, מה שהאדם מרגיש, איך שהוא מרוחק מה', ורוצה ומשתוקק להידבק בה', ולא הולך לו, ומזה הוא סובל יסורים, שהיסורים האלה דוחפים אותו, שיעשה כל מה שבידו, אך ורק שיהיה לו דביקות בה'.

ולפי זה יוצא, היות שאי אפשר שיהיה יסורים לאדם, מאיזה דבר שהוא משתוקק לזה, אלא כפי חשיבות שבדבר, לכן נשאלת השאלה, היות שבלי יסורים אין להאדם שום התקדמות, מטעם הנ"ל, שהאדם רוצה במנוחה, אם כן מאין יקח האדם חשיבות לעשות לשם שמים. כלומר, שישתוקק לעשות נחת רוח להבורא. ואם הוא רואה, שאין בידו לעשות נחת רוח להבורא, שיהיה לו יסורים. שהיסורים האלו דוחפים אותו, שיעשה את כל מה שבידו לעשות, אך שיהיה בידו כח לזכות לדביקות ה' באמת. על זה אומר הכתוב (תהילים, צ"ד) "אשרי הגבר, אשר תיסרנו יה, ומתורתך תלמדנו".

ולכאורה יש להבין, מהו "אשרי" בזה שה' נותן לו יסורים. ויש לפרש כנ"ל, היינו שה' משפיע לו החשיבות של תורה, ומתחיל להרגיש, שענין תורה הוא בחינת "אורייתא וקוב"ה חד הוא". היינו, שתורה הוא ענין שמותיו של הקב"ה. ולפי החשיבות שהקב"ה משפיע לו, האדם מתחיל להרגיש יסורים, מזה שהוא מרוחק מכל הענין הרוחני.

היינו, שהוא מתחיל להשתוקק לענין רוחניות, שהוא יזכה לזה. וכל פעם שהוא רואה, שהוא מרוחק, הוא מתחיל להרגיש יסורים. והיסורים דוחפים אותו, שיעשה כל מה שבידו לעשות, היות שמתחיל להרגיש, שבלי רוחניות אין טעם בחיים.

נמצא, ברוחניות גם כן יש ענין הממונה, שיש עליו מלמעלה, שמכה בו. היינו, שנותן לו יסורים, והיסורים האלו, לאו כל אדם זוכה שהקב"ה ישפיע לו החשיבות שיש בתורה, שזה יגרום לו יסורים. ובזה יש להבין מה שכתוב "אשרי הגבר, אשר תיסרנו יה". היינו, שהבורא משפיע לו את החשיבות הזו, שישתוקק לזה. וזהו היסורים כנ"ל, שהממונה למעלה מכה ואומר גדל. וזה נוהג בין בגשמיות ובין ברוחניות.

וזה שכתוב בזה"ק (קדושים, דף ל"ו, ובהסולם, אות ק"ח) "ואין לך אפילו עשב קטן בארץ, שאין עליו כח עליון למעלה בעולמות העליונים, וכל מה שעושים בכל אחד ואחד, וכל מה שכל אחד ואחד עושה, הכל הוא בהתגברות של כח העליון הממונה עליו למעלה. וכל המנהגים שבהם נחתכים מדין, על הדין נוסעים, ועל הדין מתקיימים, אין מי שיוצא מקיומו לחוץ".

וזה יש לפרש כנ"ל, שהכל מתנהג לפי השגחה פרטית, ואין להתחתונים שום בחירה לצאת מהחוקים שהשגחה פועלת עליהם. נמצא, כשמדברים מעבודה, שכל אדם הוא עולם קטן, "אין לך עשב ועשב, שלא יהיה ממונה עליו מלמעלה". יהיה הפירוש, שאין שום רצון ומחשבה שבא לאדם, שלא יהיה בא לפי החוקים שלמעלה. לכן כל הכבידות שישנו בעבודת ה', הוא הסתירות שאנו מוצאים. היינו, מצד א' אנו אומרים, שהכל תלוי בעבודת האדם, כמו שאמרו חז"ל, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". נמצא, שהכל תלוי בידי אדם, שזה ענין שכר ועונש.

ומצד הב' צריכים לומר, הכל בא מלמעלה, כנ"ל בדברי הזה"ק, שאומר "אין לך אפילו עשב קטן בארץ, שאין עליו כח עליון למעלה". שמשמע, שהכל הולך לפי השגחה עליונה, ואין לתחתונים שום אפשרות לשנות. והתשובה לב' ענינים הסותרים זה את זה, הוא כנ"ל בדברי הרמב"ם (מובא במאמר כ"ה, תש"ן), שאומר, שאין בידינו להבין זה, אבל אנו צריכים להאמין, שכך הוא.

והסדר ההתקדמות בעבודה, שאמרנו, שהוא בא על ידי שמשיגים חשיבות בהמטרה, הוא כמו שאמרו חז"ל, שזה בא ע"י התורה. כי אפילו שהוא רואה, שהוא לומד שלא לשמה, מכל מקום המאור שבתורה מחזירו למוטב. היינו, שעל ידי המאור הוא מקבל את חשיבות התורה.

ואז האדם בא לידי "הממונה של כל עשב ועשב, שמכה ואומר לו גדל". היינו, שמתחיל להרגיש יסורים, מזה שהוא מרוחק מדביקות ה'. והיסורים האלו גורמים לו, שיעשה את כל מה שביכולתו, בכדי להשיג דביקות בה'.

היוצא מזה, שהאדם צריך להתחיל בשלא לשמה. אבל לשמה, האדם רואה שאינו מסוגל לעשות. אולם אם הוא לומד שלא לשמה, בכדי שהוא מאמין שעל ידי זה הוא יבוא לשמה, אז הוא מקבל מאור התורה. ומזה הוא זוכה להגיע לשמה.

ובענין היסורים, אביא כאן מה שכתוב בזהר (בראשית, חלק ג', דף ס"ד, ובהסולם אות ק"ג) "כי אמרו חז"ל, לא היה שמחה לפניו, כיום שנבראו בו שמים וארץ". אמנם אי אפשר לאדם לקחת חלק בשמחתו יתברך הגדולה הזו, אלא לאחר שעשה תשובה שלמה מאהבה.

אבל מטרם זה לא ישמח כלל בעצמו ובבריות העולם. אלא להיפך, שמרגיש לפניו עולם מלא צער ומכאובים. הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. שהם העברות שהוא עושה. וכל זה הגיע לו, כי לא נברא העולם אלא בסוד השפעה, דהיינו לעסוק בתורה ובמעשים טובים בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא להנאת עצמו.

אבל בתחילה "עייר פרא אדם יולד". דהיינו, כל ענינו הוא להנאת עצמו. ולפיכך הטביע הבורא יסורים קשים ומרים בענין הקבלה לעצמו, הטב��ע באדם בעת לידתו, הן מכאובים גופניים והן מכאובים נפשיים. באופן, שאם יעסוק בתורה ומצות אפילו להנאת עצמו, מכל מקום על ידי המאור שבה, ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת ליוצרו. ואז יפקח ה' עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלמות.

ובענין היסורים הגשמיים והרוחניים שסבל מטרם שעשה תשובה, יש בהם ב' דרכים:

א. הוא בחינת "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעשה הבורא, לטוב הוא עשה). כי הוא רואה בעיניו, אשר לולא המכאובים הנוראים ההם, שסבל מכח שהיה משוקע בטבע הקבלה לעצמו, לא היה זוכה לתשובה מעולם. ואל כן הוא מברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. כלומר, שהרע גורם להטוב.

ב. "גם זו לטובה". דהיינו, לא לבד שהרעות נעשו גורמים לטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות. והיינו על ידי אורות גדולים מאוד, שהבורא יתברך מאיר בכל אלו הרעות, עד שנהפכו ונעשו טובות".

נמצא, שכל התקדמות של האדם, הוא דוקא אם הוא מרגיש יסורים במצב שבו הוא נמצא. שזה נותן לו דחף, שילך קדימה.

ובהאמור יש לפרש, מה שאומר האר"י הקדוש, ש"אין שום מדרגה עולה, אלא על ידי עליית מיין נוקבין", שענין נוקבין פירושו חסרון. "שמים פירושו בחינת בינה, שקיבלה לתוכה בחינת מלכות, שמלכות נקראת "חסרון", מלשון "נקב". לכן העליון מוכרח לתת להתחתון מה שחסר לו.

והיות ש"אין כל חידוש אור בעולם, אלא מאין סוף ב"ה", לכן העליון עולה בדרגה, בכדי לקבל שפע בשביל התחתון. ובדרך עבודה יש לפרש, שענין עליון ותחתון, נקרא מצב הא' עליון ומצב הב' נקרא תחתון. זאת אומרת, אם במצב שבו נמצא האדם, אינו מרגיש שום חסרון, ויש לו סיפוק, מובן מאליו, שאין לו צורך להתקדם בעבודה. כי לא רואה שום חסרון, שהחסרון הזה יתן לו דחיפה ללכת קדימה.

לכן אם האדם מוצלח, הוא מוציא חסרון במצב שבו הוא נמצא. וזה כלל "כל מצב ומצב נקרא עליון ותחתון". נמצא, שבו בזמן שמצא חסרון במצב שבו הוא נמצא, לכן במצב הב', הנקרא "מצב של חסרון", והחסרון הזה נקרא עתה "תחתון", גורם שיעזוב את המצב הקודם, וישתדל לתקן את החסרון מה שהוא מרגיש עתה.

זה נקרא בעבודה, שהמיין נוקבין של התחתון גורמים התעלות בדרגה להעליון. היינו להמצב הקודם. וזהו שאמר האר"י הקדוש, שהתחתון על ידי המ"ן שלו, גורם עליה להעליון. נמצא כנ"ל, שרק החסרונות, הנקרא "יסורים", גורמים את העליות, שעל ידם מתעלים תמיד ללכת קדימה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ב"ר צ"ב, א') אמר רבי יהושע בן לוי "כל יסורים, שהם באים על האדם ומבטלין אותו מדברי תורה, יסורים של תוכחות הם. אבל יסורים, שהם באים על האדם, ואין מבטלין אותו מדברי תורה, יסורים של אהבה הם. כדכתיב, כי את אשר יאהב ה' יוכיח".

ולכאורה קשה להבין, וכי בשביל שה' אוהב אותו, הוא צריך לתת לו יסורין. השכל מחייב, כמו שאנו רואים, אם אדם אוהב את חבירו, הוא נותן לו מתנות, ולא שמי אוהב את השני הוא עושה לו יסורים. אלא בהנ"ל, היות שבלי יסורים האדם רוצה להישאר במצב של מנוחה, מטעם כי השורש שלנו הוא במצב המנוחה המוחלטת. ורק על ידי "הממונה, שמכה, ואומר לו גדל", היינו רק היסורים הם הגורמים לו, שיבטל את התענוג של המנוחה, וישתדל לקנות קנינים חדשים.

מה שאין כן אם אין לו יסורים, הוא נשאר במצב שבו הוא נמצא. למשל, אדם שגר בחדר אחד, והתחתן, והוא עצל, היינו הוא אוהב את המנוחה יותר מהרגיל, אז הוא מסכים לגור בחדר אחד, אף על פי כשהיה רווק היה גר בחדר אחד, הוא ממשיך לחיות כך אפילו כשהתחתן.

מה שאין כן אם נולדו לו כמה ילדים, אז גם הוא מרגיש את הדוחק בבית, וגם הוא מתחיל להרגיש את היסורים, מזה שהוא גר בחדר אחד. אז היסורים גורמים לו, שהוא מוכרח לעבוד שעות נוספות, שפירושו, לתת יותר יגיעה מכפי שהוא רגיל, בכדי להשיג דירה של כמה חדרים.

ובעבודה הוא אותו דבר. היינו שהאדם, שהגיע לחינוך, ואביו חינך אותו לעסוק בתורה ומצות, ועד כמה שאביו נתן לו להבין, מה זה רוחניות, מה זה לשם שמים וכדומה, היה מספיק לו זה ללכת בעבודה ולקיים תו"מ. אבל כשנתבגר, שכבר התחתן ונעשה לרשות בפני עצמו, וכבר יש ילדים, והוא יודע שהוא צריך לחנך אותם, ולתת להם את ענין יראת שמים, אז הוא עושה חשבון לעצמו, כמה הבנה והרגשה יש לו עכשיו, יותר מכפי כשהיה ילד בן תשע, שהגיע לחינוך, או מכשנעשה בר מצוה.

אז הוא רואה, שאין לו שום התקדמות, שיהיה בידו לומר עכשיו "אני מבין את ענין של חשיבות של תו"מ, מה שלא ידעתי מכשהייתי ילד". ואם הוא מתחיל להרגיש יסורים מזה, היינו שהוא רואה עצמו כאיש מפגר, שהוא כבר איש בא בשנים והשכל שלו הוא כמו ילד, כלומר, שאותו הבנה שהיה לו בתו"מ, יש לו גם עכשיו, ולא התקדם כמו שאדם צריך להתקדם. נמצא, שהוא מרגיש את עצמו כמו ילד קטן. היסורים האלו דוחפים אותו לתת יגיעה, ושימצא מדריך המסוגל להדריך אותו, שיתגדל ויהיה לאיש, ולא להישאר כמו ילד בעבודה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הענין מה שאמרו חז"ל על יסורים שאין בהם בטול תורה, נקרא "יסורים של אהבה". יהיה הפירוש, כמו שכתוב "את אשר יאהב ה' יוכיח". היינו היסורים האלו, שמביאים לאדם צורך שיתקדם בתו"מ, היינו להבין את התו"מ, לא כמו שהיה ילד, אלא כמו שמתאים לאיש מבוגר.

נמצא, שהיסורים דחפו אותו שילמוד, ולעסוק בתו"מ, כמו שמתאים לבחינת "אדם" ולא לבחינת "ילד". כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". שפירוש של "אדם", שהוא בחינת "מדבר". כלומר, שאין הוא לוקח לעצמו את המזונות של "בעלי חי", אלא מזונות שמתאים לבחינת "מדבר". זה נקרא "יסורים של אהבה, שאין בהם בטול תורה", אלא להיפך, להשגת תורה ומצות.