#תסריטאי

[wise-magpie]

מהרעיון ליצירה: איך הפקנו את סרטון התדמית שלנו

שיווק וידאו הפך להיות דרך פופולרית יותר ויותר לקדם מוצרים ושירותים. לפי סקר שנערך לאחרונה, 87% מהמשווקים משתמשים בווידאו ככלי שיווקי, ו-83% מהצרכנים אומרים שסרטון של מותג שכנע אותם לבצע רכישה. עבור החברה שלנו, יצירת סרטון תדמית הייתה צעד מכריע בהגעה לקהל היעד שלנו והגברת המודעות למותג. במאמר זה, ניקח אתכם דרך המסע כיצד הפקנו את סרטון התדמית שלנו, מהרעיון ועד ליצירה.

הגדרת יעדים ויצירת קונספט

הצעד הראשון ביצירת סרטון תדמית הוא להגדיר יעדים ולבסס קונספט. התחלנו בזיהוי קהל היעד שלנו, ההעדפות שלו ונקודות הכאב שלהם. לאחר מכן, סיעור מוחות רעיונות שונים והמצאנו קונספט שיעביר ביעילות את המסר שלנו. המטרה שלנו הייתה ליצור סרטון שיהיה מרתק, אינפורמטיבי ומושך חזותית.

פיתוח התסריט

לאחר שקבענו את הקונספט, השלב הבא היה לפתח את התסריט. רצינו שהתסריט יהיה תמציתי, ברור ומשכנע. עבדנו בשיתוף פעולה הדוק עם תסריטאי כדי ליצור תסריט שמעביר את המסר שלנו ביעילות תוך שמירה על מעורבות הקהל. כמו כן דאגנו שהתסריט יתאם לזהות המותג ולטון הדיבור שלנו.

סיפור בורד

השלב הבא היה יצירת לוח תכנון. לוח תכנון הוא ייצוג חזותי של התסריט, והוא מתאר את האלמנטים החזותיים שישמשו בסרטון. עבדנו עם אמן תכנון כדי ליצור לוח תכנון ששיקף במדויק את החזון שלנו לגבי הסרטון.

ליהוק וצפיית מיקום

עם לוח התכנון ביד, השלב הבא היה ללהק את השחקנים ולחפש מקומות. רצינו שהשחקנים ישקפו במדויק את קהל היעד שלנו ויגלמו את המסר שניסינו להעביר. רצינו גם שהמיקום יהיה מושך מבחינה ויזואלית ותואם את זהות המותג שלנו.

הַסרָטָה

עם התסריט, הסטוריבורד, השחקנים והמיקום במקום, היינו מוכנים להתחיל לצלם. עבדנו עם צוות הפקת וידאו מקצועי על מנת להבטיח שהצילומים יתבצעו בצורה מקצועית ויעילה. דאגנו גם שצילמנו את כל הצילומים הדרושים לנו כדי להעביר ביעילות את המסר שלנו.

עֲרִיכָה

השלב הבא היה עריכת הצילומים. עבדנו עם עורך וידאו כדי להבטיח שהסרטון מושך מבחינה ויזואלית, והמסר הועבר בצורה יעילה. הוספנו גם מוזיקת רקע ואפקטים קוליים כדי לשפר את ההשפעה הכוללת של הסרטון.

אחרי הפקה

עם עריכת הסרטון, השלב הבא היה להוסיף את הנגיעות האחרונות לסרטון. הוספנו את לוגו החברה שלנו ואלמנטים מיתוגיים כדי להבטיח שהסרטון תואם את זהות המותג שלנו. דאגנו גם שהסרטון מותאם לפלטפורמות שונות של מדיה חברתית, כולל יוטיוב, פייסבוק ואינסטגרם.

סיכום

יצירת סרטון תדמית היא צעד מכריע בהגעה לקהל היעד שלך והגברת המודעות למותג. החל מהגדרת יעדים והקמת קונספט ועד לפוסט פרודקשן, תהליך יצירת סרטון תדמית מצריך תכנון וביצוע קפדניים. על ידי ביצוע שלבים אלה, תוכל ליצור סרטון תדמית שמעביר ביעילות את המסר שלך ומשתף את קהל היעד שלך.

[azeret-mirror]

תהליך יצירת סרטון אנימציה לעסק שלך

סרטוני אנימציה הפכו פופולריים יותר ויותר בשנים האחרונות כאמצעי לקידום עסקים, מוצרים ושירותים. הם מרתקים, מושכים ויזואלית ויכולים להעביר מסרים מורכבים תוך תקופה קצרה. במאמר זה נלווה אותך בתהליך של יצירת סרטון אנימציה לעסק שלך.

שלב 1: הגדר את המטרה והמסר של הסרטון

השלב הראשון ביצירת סרטון אנימציה הוא להגדיר את המטרה והמסר של הסרטון. מה אתה רוצה שהסרטון ישיג? מי קהל היעד? איזה מסר אתה רוצה להעביר? לאחר שהבנתם את השאלות הללו בצורה ברורה, תוכלו להתחיל לעבוד על התסריט ועל הסטוריבורד.

שלב 2: כתוב תסריט

התסריט הוא עמוד השדרה של הסרטון שלך. זה צריך להיות ��רור, תמציתי ומרתק. התסריט צריך להעביר את המסר שאתה רוצה להעביר בצורה קלה להבנה. זה גם צריך להיות מותאם למסרים ולטון של המותג שלך. אם אתה לא מרגיש בנוח לכתוב תסריט, אתה יכול לשכור תסריטאי מקצועי שיעזור לך.

שלב 3: פתח לוח תכנון

לוח התכנון הוא ייצוג ויזואלי של התסריט. זה מראה איך כל סצנה בסרטון תיראה ומה הדמויות יעשו. לוח התכנון הוא שלב חיוני מכיוון שהוא מאפשר לך לדמיין את הסרטון לפני יצירתו. אתה יכול לבצע שינויים בלוח התכנון לפני תחילת תהליך האנימציה כדי להבטיח שהתוצר הסופי עונה על הציפיות שלך.

שלב 4: בחר סגנון של אנימציה

ישנם סגנונות רבים של אנימציה לבחירה, כולל אנימציה דו-ממדית, תלת-ממדית, סטופ-מושן והנפשת לוח. לכל סגנון יש את היתרונות והחסרונות שלו. לדוגמה, אנימציה דו מימדית היא סגנון קלאסי שמתאים לרוב ה��סקים. אנימציה תלת מימדית, לעומת זאת, מורכבת יותר ודורשת יותר זמן ומשאבים. בחר סגנון שמתאים לתדמית המותג ולתקציב שלך.

שלב 5: בחר אמן קריינות ומוזיקה

אמן הקריינות והמוזיקה יכולים ליצור או לשבור את הסרטון שלך. בחר אמן קריינות שקולו תואם את המסר והטון של המותג שלך. אתה יכול לשכור אמן קריינות מקצועי או להשתמש בתוכנית טקסט לדיבור. באופן דומה, המוזיקה צריכה להיות מיושרת עם הטון של הסרטון. אתה יכול להשתמש במוזיקה ללא תמלוגים או לשכור מלחין כדי ליצור מוזיקה מותאמת אישית.

שלב 6: צור את האנימציה

ברגע שיש לך את התסריט, לוח התכנון, הסגנון, אמן הקריינות והמוזיקה, זה הזמן להתחיל בתהליך האנימציה. תהליך האנימציה יכול להימשך בין מספר שבועות למספר חודשים, תלוי במורכבות הסרטון. במהלך תהליך האנימציה, תעבדו עם אנימטורים כדי להחיות את לוח התכנון שלכם. אתה יכול לבצע שינויים ותיקונים באנימציה עד שהיא תעמוד בציפיות שלך.

שלב 7: הוסף אפקטים קוליים וסיים את הסרטון

השלב האחרון בתהליך האנימציה הוא להוסיף אפקטים קוליים ולסיים את הסרטון. אפקטים קוליים יכולים לשפר את הסרטון ולהפוך אותו למושך יותר. סיום הסרטון כרוך בהוספת כותרות, מעברים וגימור אחר. לאחר סיום הסרטון, תוכל לייצא אותו בפורמט הרצוי ולהעלות אותו לאתר האינטרנט שלך, לפלטפורמות המדיה החברתית או לערוצים אחרים.

סיכום

יצירת סרטון אנימציה לעסק שלך יכולה להיות תהליך שלוקח זמן ומורכב, אבל התוצאה הסופית שווה את זה. סרטון אנימציה מבוצע היטב יכול לעזור לך להעביר את המסר שלך בצורה יעילה ולעניין את קהל היעד שלך. בצע את השלבים המתוארים במאמר זה כדי ליצור סרטון אנימציה המתאים לתדמית המותג ולמסרים שלך.

[levtov1]

ספר אמת 90: 'תלמוד עשר ספירות' רומן רגשי יותר מטלנובלה (הקישור לצפייה בסטורי) אם תפתח את הספר '#תלמודעשרספירות', תגלה #רומן טוב. #ספר מלא רגש, שמדבר רק על #יחסים. שאין ספר יותר #ריגשי ממנו, שמביא אותך #לבכות ו#לצחוק, ולעשות מה לא, ממש #טלנובלה. שאי אפשר להשוות אותו עם שום דבר אחר, כי ה#בורא הוא ה#תסריטאי המחונן ביותר. ועל ידי זה תוכל לעבור מה#עולם השיטחי שלך לעולם הריגשי ה#רוחני. כי ב#רוחניות מדברים רק על #רגש. והספר הזה מלא #רגש בלבד, #רגשות #פנימיים, וכאלה שעדיין לא #מרגישים, שצריכים לעורר ולהוציא מ#בפנים, #לגלות מתוך חוסר הרגשה, להוציא מ#הסתרה ל#גילוי. אבל זה תלוי ב#רגישות שלנו, עד כמה שנוכל לפתוח את ה#לב. #ספריקבלהאמיתיים #ספריקבלה #בעל_הסולם #בעלהסולם #המאורהמחזירלמוטב #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור https://www.instagram.com/p/CdVwQzvKNJ1/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[noga24-blog1]

אמן אהוב

אמן האנימציה האהוב עלי ביותר הוא הייאו מיאזאקי, מפיק אנימה, אמן מאנגה, תסריטאי, ובמאי מהמשפיעים והגדולים בעולם בתחום האנימציה והאנימה. מיאזקי נולד ביפן בשנת 1941 והחל ליצור בשנת 1963 ועד היום. הוא מייסד סטודיו ג’יבלי, אשר זכו בשלושה פרסי אנימאג גרנד פרי. סרטיו וסרטי הסטודיו מעבירים מסרים וביקורות על החברה היפנית והחברה המערבית, בדרך קסומה ויזואלית ומסתורית, לכן מד ברים לכל הגילאים והתרבויות. בין יצירותיו: “הנסיכה מומונוקי” , “פוניו על הצוק ליד הים”, “המסע המופלא” ועוד רבים ומוצלחים.

[vardhanlezuz]

הספרייה עדין סגורה. מענה קולית מציעה קישור לספר דיגיטלי. כמובן שאין מצב. האין מצב מגדיר פער דורי שספר דיגיטלי פשוט לא עובד ולמה להתאמץ.. שהרי בכל הקשור לכתיבה אפשר למלמל עד לא ידע על הקיר עד שאנשור ובכל הקשור לקריאה ..... ממממ.... שפע שאין כדוגמתו. כבררן שאוהב להירדם ולהתעורר עם ספר שמוט, כקורא מכתמים קצרים, עיון, וכל שאר מי ימלל במסך מינוס שעה-שעתיים סרט/ סדרה לשבוע בדרך כלל בירושלים ששם לרוב יש מי שרוצה שנראה יחד. שבוע שעבר נמנמתי ב"רבקה" פרק א, תודה לאלוהימה, בקצב גרסת המקור דפנה דה-מוריה, ולא הסרט. 45 שנים מאז שצפיתי לראשונה ב"רבקה" הסרט ועדין נשאר כיווץ האימה המתמשכת. זאת גם הפעם הראשונה שחוויתי היצ'קוק וממש לא הייתי מוכן. האימה המסוגננת של הגרסה החדשה השאירה אותי צמא לעוד באותו לילה והגיע פארגו עונה 4 פרק 1. בזכות פרופ' ברברה לימינג, שהתאוששה ממותו של אורסון וולס שאיתו בילתה שעות וימים כדי לכתוב את הביוגרפיה שלו, הכרתי את "דם פשוט" הראשון של האחים כהן. הם המשיכו לשרוט במשך שנים ומה שנפלא בין השאר  בכל עונות פארגו, זה שלא הם עושים את זה אלא נוח האווליי, 13 ו-10 שנים צעיר מיואל ואיתן כהן [שיש לו אח תאום, תסריטאי גם הוא, אגב] #חדירהלקליניקה פרק א

Fargo Season 4 - Official Trailer | Chris Rock, Jessie Buckley, Jason Sc...

[naamarak]

סיכום 2017 בקולנוע, בנוהל

02017, אל תעלבי או משהו, אבל היית חרא. כאילו, בקולנוע. בישראל. במציאות דווקא היית בסדר - הכרתי אנשים חדשים שאני אוהבת ומעריכה, התחתנתי, סיימתי עוד שנת לימודים בצורה (סוג של) מכובדת, שפטתי בשני פסטיבלים, התחלתי להקליט פודקאסט, הצטרפתי לפורום המבקרים ועוד כל מיני דברים נחמדים כאלה. [גם סגרו את בית הקפה האהוב עליי והייתי ביותר מדי שבעות, לוויות וביקורי חולים, אבל זה פחות קריטי]. אבל בכל הנוגע לסרטים, סיימתי את השנה הזו במיני משבר. המון סרטים שיכלו להציל את המצב עבורי יגיעו הנה רק בתחילת 2018, אחרים לא יגיעו בכלל, ואני נתקעתי עם רשימה ארוכה מדי של כישלונות ואכזבות ורשימה קצרה וקצת אנדרוולמינג של סרטים שבאמת נגעו בי. ובכל זאת, עשיתי מאמצים ובחרתי 15 סרטים שאהבתי השנה מאוד מאוד. כרגיל, הסיכום שלי מגיע באיחור. ב-2018 אהיה אדם יעיל וזריז. אולי.

*ניסיתי להשאיר את הפוסט סביב הסרטים עצמם, אז לא ה��ייחסתי בכלל לענייני האוסקר, הארווי ויינשטיין והקריפים האחרים שנתפסו וכל מה שקרה בעקבות זה. 

לא מספיק סיכום בשבילכם? יופי, כי יש לי עוד המון: התארחתי, לצד אבנר שביט, אצל יאיר רוה בסינמסקופ אחר כך יאיר בא להתארח אצלנו בגיקונומי פיצ’רינג לסיכום שנה טרנס אטלנטי אייטם סיכום “רציני” במאקו כותבי עין הדג בוחרים סרטי שנה יהונתן צרויה ואני בוחרים את הדמויות וההופעות של השנה - חלק א’, חלק ב’

כותרות הפתיחה הטובות ביותר: תיקו! "שומרי הגלקסיה 2" ו"בייבי דרייבר"

ה-MVP של 2017: נטפליקס לא כזה מעניין אותי לנחש איך ספריית הסטרימינג תשנה את עולם הקולנוע או לנתח את השינוי שהיא כבר הביאה. אני רק רוצה לתת הצדעה קטנה למוצר שעשה את החיים שלי יותר נוחים בשנתיים האחרונות. ההיצע הטלוויזיוני של 2017 עניין אותי יותר מהקולנועי, כך שרבצתי מול עמוד הבית הצבעוני של נטפליקס חלק ניכר מהשנה, ועל הדרך ראיתי גם לפחות 8 סרטים "מקוריים" (הגדרה שלהם, בתכלס הם מפיצים ולא חברת הפקה). לא כולם היו טובים, אבל בגלל שנטפליקס כל כך משתדלים להביא חומר שימשוך ויעניין את הקהל הסקפטי, רובם היו לכל הפחות מעניינים, הטובים שבהם לקחו סיכון עם שחקנים לא מוכרים, עלילות יוצאות דופן או פרמיס מטורלל. יש עוד הרבה מקום לשיפור - אבל לפחות הם מנסים, לא מובן מאליו בכלל בעידן של ניסיונות כושלים לפרנצ'ייזים וחידושים לדברים שאף אחד לא התגעגע אליהם.

ובעצם, אני כן אגיד משהו על השינוי שנטפליקס הביאה לשטח - היא החזירה אותי לתיכון. אני יכולה לראות את הסרטים האלה מהטלפון באוטובוס, אבל כשלמאגר נכנס סרט שהוא אירוע קולנועי אמיתי, הוא הופך לחגיגה, עם הודעות המוניות בווטסאפ, סלון מלא באנשים, תחושה של טקס, שיחה וניתוח. גם היום אנשים רוצים לראות קולנוע עם אחרים, להיות חלק מחוויה תרבותית וחברתית, להשקיע כסף, מאמץ וזמן כדי לראות את הסרט המעניין החדש על מסך שראוי לו ובאיכות גבוהה.

ועם זאת, חשוב להוריד בעת הצורך. הרימייק הכי גרוע: הגרסה האמריקאית של "מחברת המוות", שעלתה בנטפליקס ומחק מסדרת אנימה די מעיקה גם את מעט הטוב שכן היה בה. ההבדלים בין שתי הגרסאות כל כך גדולים ומה שקיבלנו בסוף כל כך סתמי שלא ברור לי למה לעבד את הסיפור המסוים הזה בכלל. בסדרה: נער מבריק ומגלומן זוכה בכוח אלוהי, נקלע לקרב מוחות עם כל העולם ומשתגע. בסרט: טרגדיה רומנטית בכיכובם של חנון מעיק שצועק מוזר ומעודדת שגדולה עליו באיזה עשר רמות. הוא אולי ויג'ילנטה שרוצח מלא אנשים, אבל הבחורה לא מצייתת לכל מה שהוא אומר, אז כמובן שהיא הרעה בסיפור הזה.

"הגזמתם" השנה: התלונות על "מלחמת הכוכבים: אחרוניי הג'דיי" אני לא מבינה איזה סרט כל האנשים האלה ראו, כי כשאני מריצה בראש את הפרק האחרון בעלילות הגלקסיה אני חושבת על כמה רגעים "נפיצים" אבל אף אחד מהם לא גרם לי להגיד "Oh no they did not!". אין שם משהו שבאמת מצדיקה סטטוסים כמו "הסרט הכי גרוע בסדרה, כל מי שאוהב אותו טמבל" או עצומות "תמחקו את הסרט מהקאנון של הסדרה או שאני רוצח את השחקנית של רוז ומתאבד". חבר'ה, אנחנו אנשים מבוגרים. רובנו. אפשר קצת צ'יל?

הפתעת השנה: "הדרדסים - הכפר האבוד" סרט מצויר של הדרדסים שהיה לא מעצבן, אינטילגנטי למדי ואפילו פמיניסטי? מי הייתה חושבת.

הסגן, או ההפתעה האנושית: אנסל אלגרוט יודע לשחק! זאת ועוד - הוא מושלם לתפקיד הראשי בבייבי דרייבר: גם מצחיק, גם חינני, גם אמין ברגעים הדרמטיים, גם עובד טוב עם הדמויות המרכזיות האחרות. זה לא אומר שסלחתי לו על "אשמת הכוכבים", חלילה, אבל זה מספיק קרוב. 

הסרטון הטוב ביותר של כוכב קולנוע לקידום שער של מגזין: סרטון מדהים של ווג בנושא אל פאנינג ו-Faning:

הנה עוד אחד נחמד, הפעם של גל גדות

הטוויסט המטומטם הכי כיפי: לקראת סוף "פיץ' פרפקט 3" יש סיקוונס אקשן ארוך ומאוד משונה בכיכובה של רבל ווילסון. הוא לא קשור לסיפור או לטון של הסדרה וכשהוא התחיל הייתי בטוחה שזה יהיה מביך ומטומטם. מה שהגיע אחר כך אולי לא היה חף לחלוטין ממבוכה או טמטום, אבל דווקא די נהנתי והוא עשה לי חשק לראות קומדיית אקשן אמיתית בכיכובה של ווילסון. אפילו השורה "אוי לא, המאמן שלי לשעבר בהתאבקות ג'לי!" לא הרסה את הכיף.

בשביל מה אתה טוב" השנה: "האמן הגדול ביותר", סרט היסטורי שאין בו שמץ של דיוק היסטורי, סיפור "מעורר השראה" שמשתמש באנשים בלתי רגילים כקישוט רקע לסיפור על איש לבן, עשיר וחתיך, והכי חמור - מחזמר ש��וץ משניים (שלושה אם אני ביום נדיב) כל השירים בו גרועים וסתמיים.

הזוג הכי חמוד: דיאנה וסטיב, "וונדר וומן"

הכימיה ביניהם אמינה וממכרת, הם מאזנים ומשלימים האחד את השנייה, וגם אם הם לא אומרים את זה בקול רם, ברור לגמרי שהם מעריצים זה את זו וזו את זה. מי אמר שזוגות בסרטים הוליוודיים צריכים להיות משעממים ומאולצים? הם גם נורא יפים, אבל זה לא לגמרי קשור. מקום שני: ג'סיקה ובון, "ג'סיקה ג'יימס המופלאה"

בחירת השם הכי הולמת: ב"בלייד ראנר 2049" לדמות של ריאן גוסלינג אין ממש שם, רק קוד, שמתחיל באותיות קיי.די, As In פיליפ קיי דיק. צחקתי בסצנה לא מצחיקה כמו טמבלית.

הדמות המצוירת הכי מרגיזה: הקיפודים ב"פרדיננד" יש איזה דיבור שילדים אוהבים חיות מצחיקות, אבל בסרט המסוים הזה כבר יש רליפים קומיים בחבורת השוורים הצעירים, יש שלושה סוסים "מצחיקים" עם מבטא גרמני, יש גם עז שמספרת בדיחות. באמת חייבים גם קיפודים בצבעי פסטל?

הנפילה הכי כואבת: "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" מדברים על הסרט הזה כעל אחד הגרועים של השנה, אבל אם הייתי צריכה לדרג הוא אפילו לא היה נכנס אצלי לטופ (בוטום?) 10. זה אומר יותר על השנה הזו מאשר עליו, כי זה סרט בהחלט לא טוב ובעיקר ממש משעמם, אבל היו לא כוונות טובות ויש בו כמה רגעים חביבים וארט סבבה. עם זאת, מדובר בסרט עם הפער הכי גדול בין סצנת הפתיחה שלו (מגניבה! כיפית! מסקרנת!) לכל מה שקורה אחריה (משעמם ודי אוקוורד). אבקש לרשום בפורטוקול - השתעממתי גם ב"אלמנט החמישי".

הסצנה הכי מוגזמת: הצוללת ב"מהיר ועצבני 8" זאת כבר מזמן לא סדרת סרטים על מירוצי מכוניות, זה ניסיון לבדוק כמה רחוק אפשר למתוח את גבולות הספקטקל עד שהקהל ��וותר (או ימות מהתקף אפליפטי). כבר היו לנו מכוניות שצונחות ממטוס, מכונית נוסעת לתוך מטוס ממריא, זינוק מגורד שחקים עצום אחד לאחר. כדי להתעלות על זה, הפרק השמיני הלך על כמות - גשם של מכוניות נופלות מחניון אל הכביש - וגודל - מרדף על הקרח בין כמה כלי רכב לצוללת גרעינית שברגע השיא פורצת מהמים ברעש גדול. הסרט הבא חייב להתרחש בחלל, אני לא יודעת מה עוד נשאר להם לעשות עכשיו.

עם זאת, האקשן הכי מוגזם הוא דווקא "ג'ון וויק 2", אבל כנראה בגלל שלא ראיתי את "מהומה בבלוק 99".

הטיזר הכי טוב: "חי בסרט"

יאללה שייצא כבר.

הפרס על שם מוגאטו לסרט שגרם לי לתהות אם אני לוקחת כדורי טרלול או שכל שאר העולם לוקח כדורי טרלול: "ספליט" יש לא מעט אנשים שאוהבים את הסרט הזה שגרם לי לדפוק את הראש במושב ולוותר על הצפייה העתידית בכל דבר ששאמאלן יהיה מעורב בו. אני לא יודעת למה. הסרט הזה לא היה הכי רע שראיתי השנה, אבל לא היה סרט שהכעיס אותי יותר. לא אהבתי שום החלטה שנעשתה בו, מבימוי השחקנים דרך הצבעוניות, העיצוב, הצילום, הדמויות וכל התפתחות עלילתית ועד מופע האימים של ג'יימס מקאבוי בסיום.

עוד שנאתי: “אמא!”, אבל הרבה הרבה פחות. 

הסרט שימצאו בבית של רוצח מטורף אחרי שהוא ינסה לשרוף את כדור הארץ: "אימוג'י" כן, גם זה לא היה הסרט הכי גרוע של 2017, אבל הוא נתן חתיכת פייט על התואר. זה סרט ממש טיפשי ועצלני, עם דמויות גרועות, סיפור גרוע וסוף ממש מטומטם, הוא בעיקר מעליב. את האינטליגנציה, מחנכים באשר הם, את הדור שעבור הכסף שלהם יצרו אותו. מוצר מביך וחסר בושה, שמקבל טוויסט מאוד אפל בשלב מוקדם של הסיפור וסוגר הכל בסוף עם חיוך מאולץ ומסיבת ריקודים. מקום שני: "סוף טוב", להיט הסוציופתים החדש של הנקה, רק "להרוג אייל קדוש" עורר יותר חשש ממנו לבריאות הנפשית של הבמאי. אבל זה כבר נחשב 2018.

ה-CGI הכי ירוד: "משמר המפרץ" עוד סרט ממש מחורבן שלא זוכה בכל הקטגוריות השליליות רק בגלל ש-2017 הייתה שנה מחרידה. אני מדברת ספציפית על סצנת השריפה, שהיא אסון מכל בחינה אבל בעיקר בענייני אפקטים.

מניאק הש��ה: ז'אן לוק גודאר "יוצא מן הכלל" הוא סרט על איזה אפס עצום גודאר. כדי להוכיח זאת, היה צריך תסריטאי ובמאי זוכה אוסקר, שחקן מצוין וחתיך שעשה מייקאובר כדי להראות מרופט, כוכבת מקסימה, שחקני משנה מצוינים שחזור היסטורי מרהיב והרבה סצנות שבהן נשברים לגודאר המשקפיים. ב"אנשים ומקומות" היה צריך הרבה פחות - רק הודעה על דלת זכוכית לאנייס ורדה, שטרחה והביאה לפגישה המתוכננת שלהם מאפים שהוא אוהב. הוא הבריז. ברור שהוא הבריז, האפס הזה.

הסרטים עם המוזיקה הכי כיפית: "לא פה, לא שם", "בייבי דרייבר", "שומרי הגלקסיה 2"

הסרט עם הפסקול הכי מצ'וקמק: "פצצה אטומית" היה סרט לא טוב כל כך, עם שתיים-שלוש סצנות אקשן סבבה. כדי שלא נשים לב שרוב הזמן הוא משעמם ומעיק, פוצצו אותו בלהיטים מהתקופה, אבל רק כאלה נדושים רצח או שכבר השתמשו בהם יותר טוב בסרטים אחרים. ההצלחה היחידה שלהם הייתה עם השיר הזה (לא בסרטון - סצנת סקס עם הקטע השמח בסוף השיר) אבל האווירה הכללית הייתה של פלייליסט יוטיוב בנושא "אייטיז במזרח ברלין", כשרק במקרה השיר מסתנכרן עם מה שקורה על המסך.

השיר הכי חרוש: הייתי בטוחה שהמנצח יהיה "Easy", ששמעתי פעמיים באותו היום, ב"בייבי דרייבר" וגם ב"משמר המפרץ", אבל אז הגיע שיר אחר ועקף אותו בסיבוב. "Take Me Home, Country Roads" היה השיר האהוב על צ'אנינג טייטום ב"לוגאן לאקי", כיכב בסצנה ממש מביכה ב"קינגסמן" והבנתי שגם ב"נוסע השמיני: קובננט" יש לו תפקיד משמעותי. האם ג'ון דנברס מכר את נשמתו לשטן?

הטרנד הכי מעיק בטריילרים: קאברים דרמטיים ועצובים לא חדש, אבל השנה הגעתי לכזה מיאוס מהנושא שכמעט שרפתי מסך. למשל, עוד למשל. הכי נוראי מכולם - “רובוטריקים” שוחטים את הפליימינג ליפס.

עם זאת, השימוש הכי מעצבן בשיר בטריילר היה בטריילר של "כל הכסף שבעולם", שלקח את הביצוע המקורי והמושלם Time of the Season ומתח לו את הצורה כדי שיתאים לקצב של ההתרחשות. לא קול!!!

העיבוד המצטיין לסיפור לעוס: "סינדרלה החתולה" הוא סרט אנימציה איטלקי שהוקרן השנה בפסטיבל חיפה ואחר כך גם באוטופיה, שם תפסתי אותו. זה סרט די מוזר עם קצב איטי ל��די והרבה שירים, שמצליח לקחת את הסיפור הכי חרוש בעולם ולעשות איתו משהו שונה ומרענן. מהתקציר (הסיפור הרגיל מתרחש על ספינה נטושה, מלאה בהולוגרמות של זיכרונות עבר, בנמל נאפולי מוכה הפשע) זה לא נשמע כל כך מעניין, אבל הסרט עצמו מאוד יצירתי ויש בו כמה סצנות מעולות. ההישג הכי גדול שלו מבחינתי - להפוך סוף סוף את האם החורגת לדמות נוגעת ללב, שאפשר כמעט להבין ולהזדהות איתה.

פדיחת השנה: השפם של הנרי קאביל נמחק דיגיטלית

מקום שני: אסון הפוטושופ שהוא הפוסטר המוקדם של "ספיידרמן"

התרגום המבאס: "פצצה אטומית". מה אתם, בני 13?

התרגום הכי תמוה בכתוביות: הדמות מ”ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל” מסבירה שהיא לא באד-אס כמו שהיא נראית. מה עשו המתרגמ/ת? תרגמו באד-אס ל”מניאקית”. באופן עקבי. כל הסרט.

התרגום המוצלח יותר מהמקור: "מז"ל טוב" שדרוג של ממש לשם האימה הגנרי Happy Death Day. 

הסרט החמוד הזה זוכה גם בתואר חווית הצפייה המבאסת של השנה, כיוון שצפיתי בו באולם ענק בכפר סבא, מלא ילדים בני 10-15 שצעקו, נבהלו מכל מצמוץ וכיוונו לייזרים על המסך. העובדה שלפני ההקרנה הגענו לקניון הלא נכון ורצנו משם בבהלה מחשש שנותקף ע"י ליצנים בטח לא עזרה.

השורה הכי טובה: <ספוילר ל"תברח"> "I'm TS-motherfuckin'-A. We handle shit. That's what we do. Consider this situation fuckin' handled". <ספוילר/>

השורה הכי מגוכחת: תחרות צמודה בין שני סרטים "אירוטיים", שבעצם עשו פחות חשק למין מהשירותים של התחנה המרכזית. "חמישים גוונים של אופל" סיפק רגע מביך מאין כמוהו שבו אנה אומרת לכר��סטיאן "הייתי רומנטיקנית, עד שקלקלת אותי עם הKinky Fuckery שלך" בספק כעס ספק צחוק, אבל כלום לא מתעלה על הצעקה "הנהלת המלון ביקשה שתזדייני בשקט" באמצע "זוג יונים", שמגיעה משום מקום והולכת משם לאותו שום מקום בדיוק.

ההגשה הכי מעצבנת של שורה: "ולריאן" - המדריך שמלווה את המבקרים בשוק המכונה ביג מרקט מרגיש צורך לצעוק שוב ושוב "ביג מרקט!", כאילו הוא פוקימון סוג ז' שכולם מקללים כל פעם שהם נתקלים בו במשחק.

הטייפקאסט הכי ספציפי: כיילב לנדרי ג’ונס בתפקיד אח של בת הזוג של הגיבור שעושה לו חיים קשים, טיפוס עלוב ומלחיץ שעדיף להתרחק ממנו כי ברור מהרגע הראשון שהוא מסוכן (ג’רמי ב”תברח”, ג’יי.בי ב”תוצרת אמריקה”). הוא שיחק גם ב”טווין פיקס: החזרה” את אותה הדמות בדיוק רק בנסיבות קצת שונות (בן הזוג האפס והנרקומן של הבת של בובי ושלי), וב”שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי” הוא עושה משהו קצת שונה, אבל עדיין נראה ממש משונה וקצת פתטי. 

סרט הילדים הכי מטריד: "בייבי בוס" אז… אמא של הגיבור הייתה בהריון. ואז התינוק הגיע. במונית. בחליפה. והוא בעצם נשלח מחברה עסקית סודית כדי לרגל אחרי ההורים שלו, שלא שמים לב שהוא לא מתעורר בלילה, או שהוא מדבר, או שהוא לא אוהב אותם או צריך אותם ואפילו נגעל מגילויי חיבה. אחיו הגדול נכנס לכאלה סרטים מכל עניין התינוק שהוא מפתח חרדות קשות - אולי ההורים שלי לא אוהבים אותי יותר כי יש כמות מוגבלת של אהבה להעניק? אולי אם אני לא אהיה ילד טוב מספיק יפטרו אותי מהמשפחה? אחר כך הילד והתינוק מתגנבים ביחד לטיסה וגורמים לזה להראות יותר קל מלפלח מסטיק מהסופר, מגיעים לווגאס ומוציאים את עצמה בלימוזינה מלאה בחורות שיכורות שמנשקות את התינוק ונותנות אלכוהול לילד. בסוף (ספוילר, אם למישהו אכפת) התינוק עוזב את המשפחה ומגיעים מלא תינוקות למחוק אותו!!! מהמוח של המשפחה!!!!! אני מבינה שהכל פה מטאפורי אבל יש מצב שהגזמנו קצת?

הסרט הטוב ברמת העיקרון שלא עשה לי כלום: "דנקרק" אני מתנצלת. באמת שכן. אין לי שום דבר נגד הסרט הזה, פשוט לא נגע בי בכלל בכלל.

סרט ההמשך הכי מביך: "קינגסמן: מעגל הזהב" זה לא שהסרט הראשון בסדרה היה ממש טוב, אבל לפחות היו בו כמה סצנות טובות, או תסריט שאיננו אסון מוחלט. השני נראה כאילו כתבו אותו בעשר דקות, כולל סצנות כמו "הגיבור שוכב עם מישהי כדי להשתיל לה מכשיר מעקב באיבר המין" או "אלטון ג'ון בורח מכלבים רובוטים מכוערים" ומשפיל את כל המעורבים בו, לרבות האלי בארי, ג'ף ברידג'ס וצ'אנינג טייטום, שבקושי עושה משהו בסרט אבל מופיע בפוסטרים.

הגיף הכי טוב מתוך סרט:

הרגע המבלבל של השנה: להקת מכוניות ב"מכוניות 3" בסצנה שמתרחשת בבר רואים למשך כמה שניות להקת רוק-בלוז-קאנטרי-משהו דרומי גנרי של מכוניות, שהקפיצה לי מליון שאלות לראש. למה לזמרת יש מין חתיכת בד מגולגלת על הראש כדי לדמות שיער? לאף דמות אחרת אין שיער! למה מכוניות מנגנות בכלים של אנשים שלא מתאימות לגוף שלהן? האם רק מלגזות יכולות לנגן בגיטרה כי רק להן יש משהו דמוי ידיים? איך נראית תעשיית המוזיקה בעולם המשונה הזה? למה המכוניות ממשיכות לעשות דברים של אנשים, כמו ללכת לשירותים או לנגן בגיטרה בס? למה הפרנצ'ייז המסריט הזה עדיין קיים????

ביזאר השנה: התנין ב"תיקון" (תודה מקרב ליהונתן צרויה על הגיף)

הסצנה הזו גרמה למישהו שחלק איתי אולם בסינמטק לצרוח ולהיקרע מצחוק במשך דקה וחצי.

חרטוט השנה: "האמן הגדול מכולם", סרט שיש בו פחות אמת היסטורית מב"מחברת המוות". הסרט הזה מעוות את ההיסטוריה ברמות שערורייתיות כדי שנחשוב שפי.טי ברנהאם היה איש הגון וטוב לב, שהקים את הספארי האנושי שלו כדי לשמח את אשתו ולעזור לחריגים בחבר'ה ולא כדי לנצל את הרצון של אנשים לצחוק על "פריקים", שחייו היו ��לנובלה מסעירה ולא אוסף של החלטות עסקיות מפוקפקות מוסרית, וכמובן - שהוא המציא את הקרקס כשהיה צעיר, כרזימטי וחתיך כמו יו ג'קמן, ולא טרח זקן שאוהב כסף ונראה כמו דלורית.

הגניזה הכי מדכאת: Gigantic דיסני הכריזו רשמית השנה שהם מוותרים על הסרט המתוכנן שלהם על פי ג'ק ואפון הפלא. הרימייק של "דמבו" מבית טים ברטון ממשיך בהפקה כמתוכנן, למקרה שחששתם.

מלכת העולם לשנת 2017: קייט בלאנשט "מניפסטו" בכלל צולם ב-2015, אבל יצא רק השנה וגאד דאמט זה כל כך מגניב ומוזר. גם בתור הלה היא הייתה סבבה.

מלך העולם לשנת 2017:  אדם דרייבר, שסוף סוף כבש את לבי ב"שתיקה", "פטרסון", "לוגאן לאקי" ו"מלחמת הכוכבים" (והעונה האחרונה של "בנות").

הפוסטר הכי יפה: "בייבי דרייבר"

לא לגמרי הבנתי אם זה פוסטר רשמי לא, אבל הנה האתר של המעצב/ת

הפוסטר הכי מכוער: "קו הדממה"

הסרט הכי מכוער: מסתבר שאין מכוער יותר מסרטי אנימציה בשקל וחצי שלא מגיעים לקולנוע, נגיד זה וזה.

הפאן-ארט הכי שווים: ברור ש"אחרוניי הג'דיי"! דוגמה אחת מיני רבות, לא מחוכמת אבל חמודה:

מקור

והנה גם סרטון חדש ומושלם שע-ק-ר-ו-נ-י-ת יצא ב-2018 אבל נו, בחייאת <ספוילרים גדולים>

הפוסטר שהוא בעצם פאן-ארט הטוב ביותר:

מפה

"למה לעזאזל זה הגיע לארץ" השנה: "הגיבורים של בוסטון" הרגיש כמו טקס יום הזיכרון שאין למי שאיננו אמריקאי ו/או נכח בבוסטון בתקופת הפיגוע סיבה לראות, "מצוד לילי" היה גנרי מארץ הגנרים, אבל המנצח חייב להיות "הבקתה", סרט נוצרי מיסיונרי מטורלל שהוקרן בישראל אך ורק בגלל שאביב אלוש משחק בו את ישו.

ואם כבר דיברנו על זה, אז...

הסרט הכי גרוע: "הבקתה" זה סרט על בנאדם שהבת שלו נרצחת ואז הוא פוגש את אלוהים המכונה "אבא" שהוא בעצם אוקטביה ספנסר ואביב אלוש הוא ישו ורוח הקודש היא אישה צעירה שמנצנצת בשמש והם גרים בבית מושלם מלא באביזרי נוי ממקס סטוק ומוקף בגינה ענקית והכל שם יפה אפילו המקום שבו נמצאים הילדים המתים ואז האבא המתעלל של הגיבור מגיע והוא נראה כמו כדור נצנצים ואלוהים ממש טובה בלאפות והיא לא עונה על שאלות כי בחייאת, מה היא תענה למישהו שהבת שלו נרצחה והכל אקראי לגמרי וטיפשי ומצחיק לא בכוונה ומה לעזאזל קורה פה????

הסרט הכי גרוע שאנשים אשכרה ראו: "המגדל האפל", שהוא פשוט סרט לא גמור, או "זוג יונים", שכל ההחלטות האמנותיות בו שגויות? קשה לבחור, אז למה או או כשאפשר גם וגם.  

האאוטפיט הכי משפיל: קיטש צבאי ב”פיץ’ פרפקט 3″

ה-Video Essay הכי טוב על קולנוע: סיכום הקולנוע השנתי של דיוויד ארליך מאינדי וויר מרגיש כמו קליפ או סרט קצר יותר מאשר כמו וידיאו אסיי, אבל באתרים אחרים התייחסו אליו ככז, אז זרמתי. אניווי, הוא מושלם.

ואיך אפשר בלי אהובתי לינדזי אליס, שגם השנה אחראית על כמה מהדברים הכי מעניינים ביוטיוב. כדאי לנסות את סדרת לימודי הקולנוע דרך "רובוטריקים" שלה, והיו לה השנה גם סרטונים מושלמים על "רנט", "פוקהונטס" ו"מואנה", "שומרי הגלקסיה 2", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.

הביקורת הכי מצחיקה ביוטיוב: ראיתי את הביקורת של כריס סטאקמן על "אימוג'י" 3 פעמים לפחות ועכשיו שנזכרתי בה אני רוצה לראות שוב. הרגע האהוב עליי: "הם חייבים להגיע לדרופבוקס!!! :("

הסצנה הדרמטית הכי מגוחכת: "קינגסמן" - דמות מקריבה את עצמה למען טובת העולם ועושה זאת תוך כדי שהיא מזייפת שיר בקולי קולות, עם ליווי כלי דרמטי ברקע. בעצם, כל סצנה דרמטית בקינגסמן. מספיק. תתמקדו בדברים שאתם טובים בהם. כמו… אמממ… לא יודעת, חליפות?

חמידות השנה: ע"ע התמונה למעלה + אוקג'ה.

ציון מיוחד לשבח למחלקת הארט: "יוצא מן הכלל" הכל בסרט הזה יפה - הבגדים, הבתים, הרחובות, המצלמות, הנופים, השיער של סטייסי מרטין, הלחם, הריבה. אם היה אפשר לראות את האוויר שהם נושמים, כנראה גם הוא היה יפה.

השם הכי מסורבל: "אשתו של שומר גן החיות". אולי, נגיד, "האישה מגן החיות"? כי קיבלתי מהסרט ווייב שהמקום היה מתפרק בלעדיה.

הדיבור הכי מעצבן: כנראה שנטלי פורטמן ב"ג'קי", אחד הסרטים שהכי ביאסו אותי השנה. אני יודעת שככה ג'קי קנדי אשכרה נשמעה. זה עדיין מעצבן.

הסרטים שאני הכי שמחה שלא ראיתי: "רובוטריקים" פרק 6782, "קו הדממה" (ראיתי שתי עונות של "מתים ��רגע", נראה לי זה מספיק), הסרט הלא ברור הזה עם איימי שומר, "איש השלג", "המומייה".

הסרטים שאני הכי מבואסת שלא ראיתי: "עניינים אישיים", "הסוכן", "פרנץ".

הסרטים שכולם שנאו חוץ ממני: "טריינספוטינג 2", "המלך ארתור".

הקראש המוזר לשנת 2017: באסטרד מ”פאטי קייקס”

הוא מסתובב עם עדשה לבנה אחת, יותר מדי פירסינג, גר בבקתה ביער, כנראה מתוסבך רצח ועושה לחברות שלו חיים קשים, אבל איזה חמוד��דדד.

הזוג הכי גרוע: ולריאן ולורלין, "ולריאן" "אולי אם אני אציע לה נישואים כל שלוש דקות בסוף היא תשכח שאני דוש ושיש לי בגרות נפשית של ילד בן עשר ותסכים!". כמו כן, למה למחוק את לורלין משם הסרט כשהיא קלירלי הצד המוצלח יותר של הצמד?

הורס השירים הרשמי של 2017: "הכל שבור ורוקד" למה לעשות ככה ל"אל תדליקו לי נר", או ליוסי אלפנט, או בכלל?

מתאמץ השנה: הפלאש של עזרא מילר

סתום ת'פה.

הנבל המצטיין: יש לי סימפטיה לא לגמרי מוסברת למייקל קיטון, ולדעתי הוא הרבה יותר אמין בתור הבאד גאי ב”ספיידרמן: השיבה הביתה” מאשר כבאטמן/בירדמן. כמו כן - היי! בירדמן הצטרף ליקום הקולנועי של מארוול!

שחושבים על זה, גם ב”המייסד” קיטון משחק מניאק מוכשר וחביב שבנה קריירה בדרכים לא לגמרי כשרות, והסרט הזה אשכרה גרם לי לדמוע מרוב כעס בסיום, אז כנראה שהוא פשוט צריך לשחק נבלים.

הרגע האירוני של השנה בקולנוע: באולם קולנוע סמוך לסניף של מקדונלדס, יושבת אישה וצופה בסרט “המייסד” תוך כדי שהיא שותה ברעש גדול קולה בכוס ממותגת של מקדונלדס.

הנבל הכי מאעפן: מפלצת גנרית ממשחק מחשב ב"ליגת הצדק", נבל כה מביך שצחקתי בקול רם כשהוא הופיע בפעם הראשונה, ובקול עוד יותר רם כשהוא קרא לקופסאות "אמא".

התספורות הכי טובות: לורה דארן ב"מלחמת הכוכבים", גל גדות ב"וונדר וומן", טסה תומ��סון ב"ת'ור"

התספורת הרעה: שרליז ת'רון, "מהיר ועצבני 8"

+שיער הפנים המכוער: "רצח באוריינט אקספרס"

אנטי קליימקס השנה: "מלחמת 90 הדקות" סרט שכל כולו מבוסס על הרעיון שמשחק כדורגל בין ישראל לפלשתין יכריע את הסכסוך אחת ולתמיד. הוא לא מנתח לעומק את היוזמה והחוקיות שעומדת מאחוריה, אין בו סיפור מעניין במיוחד והדמויות היחידות שמקבלות פוקוס הן של עסקני כדורגל מרירים. המשחק עצמו לא בסרט. בכלל. אפילו לא שנייה ממנו. הוא אפילו לא מתבטל מסיבה טרגית כלשהו. הסרט פשוט נגמר לפניו. מה???? (ולא, משה איבגי ממש לא מספיק טוב כאן כדי שפסטיבל קולנוע ייצא מגדרו וייתן לו פרס למרות שהוא עבריין מין סדרתי, לכאורה. למעשה, הוא לא טוב כאן בכלל). המייקאובר הכי קיצוני: ריטה רפולסה, "פאוור ריינג'רס" הו, שלום לך, דמות עם צורה מוזרה וקרניים ענקיות בסדרת הטלוויזיה, שבגרסת הסרט הפכה לנבלית לוהטת בתלבושת ירוקה צמודה עם קוקו הדוק כקונדום. ורגע, תמיד היית אובססיבית לזהב? ואכלת דונאטס כשאת ממתינה לגיבורים שיבואו להילחם בך?

הפרסומת הכי חסרת בושה: קריספי קרים ב"פאוור ריינג'רס" סגנים: הצבא האמריקאי ב"פיץ' פרפקט 3", מותג וודקה ב"פצצה אטומית". "אימוג'י" לא נחשב כי אין בו פרסומות, הוא עצמו פרסומת.

התבזות השנה: התשובה המתבקשת היא סר פטריק סטיוארט בתפקיד קקי מחייך ב"אימוג'י", אבל זה יותר בדיחה מאשר אשכרה תפקיד. אישית, הרבה יותר הביך אותי לראות את אוקטביה ספנסר בתפקיד "אבא" AKA אלוהים ב"בקתה". גם גילה אלמגור חוטפת מכה מפטיש ב"אנטנה" היה די מבאס. 

הדוקומנטרי הטוב ביותר / הצמד הקולנועי הכי מוצלח: “אנשים ומקומות” כל הזמן אומרים על סרטים שהם “מעוררי השראה”, בייחוד כאלה שמספרים על אמנים ויוצרים. זה נורא קל להגיד, עברית היא שפה מוגבלת וכל זה, אבל במקרה של “אנשים ומקומות” (שלדעתי בכלל היה צריך להיקרא “נופים ופרצופים”) יש לזה כיסוי. אגנס ורדה ו-JR הם טיפוסים קצת אקצנטריים, כל אחד בדרכו, שיודעים בדיוק איזו אמנות מעניינת אותם ואילו חוויות מושכות אותם. שניהם אוהבים, יותר מאשר את היצירה שלהם, אנשים. נדיר לראות סרט שגורם לדברים מסובכים ומלחיצים כמו יצירה, מסעות ומפגש עם אנשים זרים בכזו קלילות, וזה מדבק. זה פסיפס מקסים של סיפורים אנושיים קטנים עד עצומים בגודלם, אבל גם זריקת מרץ שאשכרה גורמת לצופה לרצות לקום וללכת, לשמוע על החיים של מישהו אחר, לראות משהו חדש. בשנה שבה מיתוס האמן המשוגע והדושבג הפך לדיון הכי רלוונטי, הסרט הזה הוא עדות נגד - אמן יכול, ואפילו עדיף שיהיה, בעלים של לב טוב וראש פתוח.

הדמות הטובה ביותר בסרט בינוני ומטה: אפריל מ"המסיבה" בתיקו עם רוני מ"כמעט מפורסמת" פירטתי על זה יותר בעין הדג, כאן על אפריל וכאן על רוני.

האחלה חמודה של השנה: מלאני לינסקי לינסקי הופיעה השנה בתפקיד הראשי בסרט Don't Feel at Home in This World Anymore, בקטע שביימה סנט וינסנט לאנתולוגיית האימה הנשית XX וגם בסדרה (הגרועה) Girlboss. שלושת הדמויות שלה היו שונות לגמרי, אבל בכל המקרים לינסקי הייתה הדבר הכי טוב בסרט / הסדרה. עוד בבקשה.

הסצנה התמוהה ביותר: הפלאש וסייבורג <ספוילר, בערך> חופרים את סופרמן החוצה מהקבר, "ליגת הצדק" ברוס, לא אמרנו שאתה מיליונר? זו באמת הדרך הכי טובה לעשות את זה?

ביזיון השנה: "ליגת הצדק" מחרבן על "וונדר וומן" עם מדים קטנים יותר לאמזונות וצילום שיוצא בגדרו כדי להציג לנו את התחת של דיאנה. 

רגע הWTF הכי משמח: פרידה קאלו מופיעה ב"קוקו" ומתגלה כאמנית וידיאו ארט אוונגרדית.

לרוב אני מסיימת את החלק הזה של הפוסט עם הכתוביות, אבל הפעם אני רוצה לסגור עם הסיום הכי יפה לסדרת סרטים - סצנת הסיום המקסימה של הסרט הבינוני למדי "פיץ' פרפקט 3". הסצנה עצמה עוד לא ביוטיוב, אז נסתפק בשיר שמבוצע בה.

ולסיום סיומת: הסרטים האהובים עליי מ2017

לא נכנסו ל-15 אבל עדיין סבבה:

"פאטי קייקס" - פטרישה לנשיאות 2020. "הצד האחר של התקווה" - נחמד לדעת שסרט על פליטים סורים ועל כמה שהשוודים הם אומה קרה ואנטיפתית יכול להיות גם מצחיק. “מז”ל טוב” - שני סרטים מהשנה האחרונה שיחקו עם פרמיס של סרט ניינטיז ואיפשרו לדמויות שלהם למות ולחזור לחיים שוב ושוב. זה האחד שהיה אשכרה כיף לראות. "לוגאן" - הלוואי שנקבל סרט רק על חבורת הילדים הזו, כולל קרוס אובר עם "סטריינג'ר ט'ינגס". "לוגאן לאקי" - הפיל גוד של השנה. "אור ירח" - צבעים יפים, אנשים יפים. "בריגסבי הדב" - נראה כמו דאחקה, אבל הוא הרבה יותר מזה. ”פלא” - ככה בדיוק נראה סרט אמריקאי מרגש, חינוכי ומתוק כשעושים אותו כמו שצריך.  "סיפור רפאים" - אני עוד לא מספיק סינפילית כדי להתרגש מ12 דקות של אכילת פאי, אבל זה סרט נורא יפה ואחראי לאחד (כמה?) מהרגעים הכי עצובים שראיתי בסרט. "נרודה" - יפה לאללה. נדחק מהרשימה ברגע האחרון.

15. "על גוף ונפש"

בעיקר בזכות: אחת הדמויות הכי נוגעות ללב שראיתי בסרט אי פעם הסרט ההונגרי הזה הצטרף לרשימה אחרון כי הוא יצא ממש לפני שנייה וחצי, אבל היה קשה להשאיר אותו בחוץ. לא הכל עבד לי בסרט הזה, אבל מה שכן, עבד בענק. התאהבתי בו כבר כששמעתי את הפרמיס הבסיסי (זוג קולגות מתאהב אחרי שמתברר להם כי הם חולמים את אותו החלום כל לילה) והסרט עצמו התחיל מעניין, אבל כבש אותי לגמרי רק בחצי השני, כשהזוג צריך אשכרה להתמודד עם מה שמרחיק אותם זה מזו בחיים האמיתיים. הפרשי גילאים, ציניות, פחד, אבל גם העובדה שמריה (אלכסנדרה בורבלי המדהימה) סובלת מתסמונת אספרגר ובכלל לא מבינה את הרעיון של מיניות ומגע פיזי. התהליך שהיא עוברת כדי להיות מסוגלת לממש את התשוקה שלה הוא סיפור קולנועי נדיר וסופר מרגש. 

14. "נורמן"

בעיקר בזכות: הברומאנס הבלתי שגרתי הסרט הזה שבר לי את הלב. שוב ושוב ושוב. זה הישג אדיר לגרום לצופה לאהוב ולעודד מישהו שהאיפיון הבסיסי ביותר שלו הוא כנראה “פתטי”, בטח כשהפתטי הזה הוא בעצם עסקן שעלול, בטעות או שלא, להשפיע על פוליטיקאים ודרכם על החיים שלנו. אין הרבה סיבות לחבב את נורמן, אבל ממש קשה לא לחבב אותו, או לפחות לרחם עליו מספיק כדי לקוות שפעם אחת משהו יסתדר לו כבר. כשהדמויות סביבו מתחילות להתעבות, לקבל שכבות ורבדים ולחשוף את הפצעים של עצמן, זה כבר הופך לסרט הרבה יותר רגשי מהדרמה הקומית הפוליטית הממוצעת. ליאור אשכנזי ממש מעולה ומבלבל בתפקידו כהכלאה של ביבי נתניהו ואהוד אולמרט, אבל השוס פה זה ריצ’ארד גיר שנבלע לתוך התפקיד עד ששוכחים שמדובר בשחקן.  

12. "שומרי הגלקסיה 2" + "ת'ור ראגנרוק"

בעיקר בזכות: כיף עם נשמה מארוול היו בדיוק מה שרציתי ב-2017, עם שלושה סרטים שהיה לי כיף לראות ולא התפדחתי להמליץ עליהם לחברים. החביב עליי מביניהם הפרק השני של “שומרי הגלקסיה”, אבל בפער לא גדול. שני הסרטים האלה לא כל כך דומים, מעבר לעובדה ששניהם של מארוול בלי תוספת ההיסטריה שמאפיינת את הקהל (והסרטים עצמם, במידה מסוימת) ה”חשובים” יותר של המותג. מה שכן יש להם במשותף זה 1. במאים שהצליחו לשמור על חותם אישי גם בעבודה מול תאגיד מפלצתי ו-2. תכסיס הטעייה - הם נראים כמו סרטי אקשן פשוטים ומטופשים, אבל מסתירים מתחת דברים יותר מעניינים ונוגעים. הראשון מתעסק המון בהורות ובמשפחה בעייתיות, אפילו מתעללות. השני מדבר על האלימות שבקפטיליזם וגם על פוסט קולניאליזם. חלק מהזמן זה מוסתר יותר מדי עמוק, אבל זה לגמרי שם, והופך את הצפייה בהם מסתם כיף למשהו קצת יותר גדול.

11. "וונדר וומן"

בעיקר בזכות: הגיבורה שלא ידעתי שמעניינת אות�� וונדר וומן לא כל כך עניינה אותי לפני הליהוק של גל גדות. לא ראיתי אף סדרה מצוירת בכיכובה בילדות והיא לא הופיעה בסרטי קולנוע בגל הקומיקס של שנות התבגרותי. רק כשהתייבשתי באולם וחיכיתי שהסרט יתחיל כבר הרשיתי לעצמי קצת להתרגש מזה שתכף אצפה סרט על גיבורת על חזקה ומגניבה, עם מבטא מזרח-תיכוני. זאת ועוד - סרט הוליוודי שהשחקנית הראשית בו צצה מולי פעם כשעבדתי בדוכן דיסקים ושאלה אם יש לנו מוזיקה לילדים. בסופו, הבנתי פתאום שדווקא כן היה חסר לי סרט ממש כזה, סרט גיבורי על הומניסטי, לא ציני, כזה שמעדיף לנסות לרגש מאשר לעשות תחרות מגניבות, או במקרה המקובל בסרטי די.סי - לבדוק כמה רציני ומדכא סרטים על אנשים שרוצים להציל את העולם יכול להיות. “וונדר וומן” הוא סרט בלתי מושלם אבל מחמם לב, עם שחקנים שכיף לראות ודיאלוגים שכיף לשמוע, אקשן מגניב וסצנות זכירות וייחודיות. יותר מכל, יש בו גיבורה מעולה מהסוג שכמעט לא עושים יותר - אמיצה, אוהבת אדם ואלטרואיסטית, כזו שמעדיפה להדוף כדורים מלהרהר בקיום ובמשמעות הסמלית של המעשים שלה. 

10. "קוקו"

בעיקר בזכות: המופע של שיא הרגש בדירוג הבלתי עקבי ובלתי מסודר של סרטי פיקסאר בראש שלי, “קוקו” לא ממוקם בטופ 5. עם זאת, כשיש רק שני סרטים בכל תולדות האולפן שבאמת לא עושים לי את זה, גם המקום השלישי-לפני-אחרון מוצלח הרבה יותר מסרט ממוצע של אולפן אחר (ולא שם “קוקו” מדורג כרגע). ויזואליה מרהיבה, דמויות מקסימות, רגש בסיטונאות, בדיחות טובות - בול בכל המטרות. יש לי תחושה שאם הייתי רואה את הסרט הזה בגיל 10 ומטה, הייתי מפחדת ממנו. זה אולי אחד הסרטים הכי צבעוניים בתולדות פיקסאר, ורגעים מסוימים בו מרגישים כאילו כוונו ישירות לגילאי 5-6, אבל הוא בכל זאת מתרחש בעולם הבא, ובכל זאת מזכיר לנו את מה שאנחנו חייבים להדחיק כדי לתפקד. קראתי לא מזמן שאמא של דיסני מתה בגלל תקלה בבית שדיסני עצמו קנה להורים שלו במתנה, מה שעשוי להסביר את האמהות המתות בסרטי דיסני הראשונים. אולי אחד ההורים של ג’ון לאסטר מת מאלצהיימר, והעיסוק המתמשך של פיקסאר בזיכרון, בצורך לזכור ובהכרח לשכוח את מי ומה שאיבדנו, הוא פשוט הדרך שלו להתמודד?

9. "תברח"

בעיקר בזכות: השילוב בין קלילות לבעתה אם צריך לתאר את “תברח” במ��לה אחת, המילה הכי מתאימה בעיניי היא Charming. מקסים כמו בחור מצחיק במסיבה, לא כמו סרט של דיסני. עם הנושא הנפיץ והבאזז המשוגע, ממש קל לפתח אנטגוניזם לסרט הזה עוד לפני שהוא מתחיל. אבל כשהוא מתחיל קשה לא להיות בעדו - מה לעשות, ממש כיף איתו. כל השחקנים בו טובים וכל דמות יכולה הייתה להיות כוכבת של סרט, הדיאלוגים אדירים והעשייה הקולנועית מתאימה בול לסיפור המאוד מסוים הזה. אפשר לדסקס לעומק על האמירה, המסרים, ההשפעה החברתית וכל אלה, אבל ההישג הגדול כאן מבחינתי הוא היכולת לשלב את כל זה עם מתח, הומור, אנרגיה וכיף, הדברים האלה ש��נשים באים לסרטים בשבילם. כבר שמעתי תלונות מכמה אנשים שלקראת הסוף הסרט נהיה “הזוי מדי” בשבילם (יענו, ציפינו לדרמה קומית וקיבלנו, כפי שהסרט הבטיח מהרגע הראשון, משהו בין מותחן לאימה), אבל בשבילי (כמי שמעדיפה את האימה שלה מהולה היטב בז’אנר אחר) זה היה בדיוק השילוב הנכון. 

8. "סיפורי מאירוביץ'"

בעיקר בזכות: קאסט מהחלומות  הסרטים של נואה באומבך תמיד מרגישים לי כאילו לא קורה בהם שום דבר. זה לא נכון, בטח לא בסרט המסוים הזה, שתופס את כל הדמויות שלו בנקודה משמעותית בחייהן ומאלץ אותן להתמודד עם האישיוז שלהן עם עצמן ועם המשפחה שלהן. כשאני אומרת שבסרט קורה “שום דבר”, אני בעצם אומרת - בסרטים האלה אין מסע, אירוע רב חשיבות או משימה שצריך להשלים. הכוח של באומבך בכותב טמון בהיקף הסיפורים ובאינטימיות שהוא יוצר בין הדמויות שלו לצופה. גם כאן, אנחנו נכנסים לנעליהם של שני אחים ואחות למחצה שחולקים אבא מחורבן מאוד ונבדלים בסוג הדפיקויות שהקשר איתו השאיר בהם. באומבך כותב סיפור משפחתי שהוא בעצם אסופה של רגעים מצחיקים ועצובים, מביכים ומרגשים. ההתרחשויות משנות את הגיבורים שלנו, אבל בסוף הסרט הם יישארו, פחות או יותר, אותו הדבר. אם לצטט את אליזבת מארוול, המנצחת האמיתית בקאסט הענקים הזה - "אני יכולה לשבור את כל המכוניות בחניון ולשרוף את בית החולים, אבל זה לא יבטל את הדפיקות שלי”. 

7. "לא פה, לא שם"

בעיקר בזכות: השותפות שאף פעם לא היו לי כשיצאנו מהסרט (צפייה שנייה בשבילי, ראשונה בשבילו), בן הזוג שלי אמר שפתאום הוא מבין מה הפריע לי ולנשים אחרות בכל כך הרבה סצנות אונס. אז כן, יש בסרט הזה סצנת אונס כואבת ��צפייה, בלתי מעוצבת, כזו שלא מבוימת ומצולמת כמו סצנת מין וגם לא מתענגת על הכאב של האישה. זה עדיין לא העיקר. העיקר הוא ש”לא פה לא שם” מראה את הדברים הקשים והאיומים, אבל מאזן כל כך יפה עם מה שדווקא שווה לחיות בשבילו. יש מליון סרטים על כמה קשה להיות אישה ולא תמיד הסרטים האלה מתעכבים גם על הדרכים שבהן אנחנו יכולות לעזור זו לזו ולעצמנו, להילחם בחזרה. ועדיין, אין פה נאיביות - הסרט לא מתיימר לפתור את המצב או אפילו לשים עליו איזה פלסטר בשביל התחושה הטובה. 

6. "בפינה זו של העולם"

בעיקר בזכות: הפרק החסר בשיעור היסטוריה סרטו זוכה הפרסים של סונאו קטאבוצ'י הוקרן בישראל רק במסגרת פסטיבל הקולנוע היפני, כי סרטי אנימה מגיעים לארץ רק אם מיאזאקי ביים או הפיק אותם. זה לא סרט לסינמה סיטי חלילה, אבל לסרט כל כך מיוחד בהחלט מגיע איזה סיבוב פסטיבלים. סוזו, נערה מגושמת ויצירתית, עוזבת את בית הוריה כדי להתחתן ועוברת לגור עם משפחת בעלה הטרי. סוזו לא לגמרי יודעת איך להיות “רעייה”, היא גם עדיין לא בטוחה עם איזה מין אדם היא התחתנה, בכלל היה לה מישהו אחר בראש, לפחות בבית החדש יש נוף יפה ואחיינית חמודה. הקאץ’ - השנה היא 1944 וכל משפחתה של סוזו גרה בהירושימה. הסרט הזה הוא שילוב בלתי אפשרי בין טרגדיות איומות, פחד מוות ורגעיים קומיים משונים, ויש לו דרך אחרת, יחידה במינה, לתאר את החיים בצל מלחמה, את הניסיון להמשיך לחיות כרגיל כשגם בנורמליות כבר לא נשאר שום דבר נורמלי.

5. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי"

בעיקר בזכות: התזכורת איך ילדה בת 10 מגיבה לדברים ריאן ג’ונסון לא איכזב אותי אפילו קצת - זה היה הכי כיף שהיה לי בקולנוע כבר המון זמן, וסרט “מלחמת הכוכבים” שהכי אהבתי מאז “האימפריה מכה שנית”. אהבתי את זה שכל דמות הפכה בסרט הזה להיות יותר בן אדם ופחות רעיון, אהבתי את הדמויות החדשות, אהבתי את איך שהכל נראה ונשמע, את הכיוונים שהעלילה פנתה בהם, את החיבור לסוגיות חברתיות (אתם יכולים להמשיך להתייחס לסדרה כאל מעשייה שייקספירית בחלל, אבל זו עדיין תנועת מחתרת, לא משחקי הכס), אפילו את הקטע הביזארי והידוע לשמצה עם גנרלית כזו או אחרת. מי שלא טוב לו יום טוב לו.

4. "נשות המאה העשרים"

בעיקר בזכות: סיפור ההתבגרות היפה של השנה הסרט האנדרייטד של השנה פשוט יצא שנה מוקדם מדי. עכשיו, כשכולם מדברים על גבריות רעילה ושואלים את עצמם איך לחנך ילדים לכבד אחרים ובפרט אחרות, הוא היה יכול לקבל את תשומת הלב הראויה לו. הדרמה הקומית הזו מתרחשת בסוף שנות השבעים וזה כיף גדול (מוזיקה! עיצוב תקופתי! תספורות מצוינות!) אבל השאלות שהוא מעלה על חינוך ופמיניזם עדיין רלוונטיות לאללה. קל לראות שהסיפור מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי-תסריטאי - הנער המתבגר שבמרכזו מקסים וטמבל ממש כמו ההוא שישב שולחן מאחורייך בבית ספר, והאהבה העצומה שיש לו לדמות האם וגם לחונכות הצעירות יותר של אותו נער - אנט בנינט, גרטה גרוויג ואל פאנינג - שובה את הלב ומדבקת. אם יש סרט אחד שאני מצטערת שלא ראיתי השנה שוב - זה האחד הזה.

3. "בייבי דרייבר"

בעיקר בזכות: המוזיקה, העריכה ומה שביניהן אין לי משהו מאוד מקורי או משכנע לומר - אדגר רייט עושה בדיוק את הסרטים שאני רוצה לראות. זה הישג די מרשים מבחינתי, כי הסרט הזה שונה למדי מסרטים קודמים שלו ועדיין התאהבתי מכף רגל ועד ראש. אני מעריצה את הדיוק של רייט, שמתעכב גם על הפרטים הכי קטנים וייתכן שגרם לעורך שלו לרצות להתאבד עם עריכה מדויקת לקצב של הפסקול ברמת השנייה. חוץ מזה, הוא הפך שני שחקנים שתחושותיי כלפיהם נעו בין “למה הם בוחרים כאלה סרטים מאעפנים” ל”וואי למי אכפת” והפך אותם, לפחות למשך שעתיים, לאנשים האהובים עליי בעולם.  

2. "פטרסון"

בעיקר בזכות: הנשמה היתרה

זה אמנם לא סרט על קטר קטן אלא על נהג אוטובוס גבוה מאוד, אבל The Little Film That Could זה שם מאוד ראוי בשבילו. אדם דרייבר כל כך טוב כאן שאפשר היה להאמין שהוא משחק את עצמו, עד שנזכרים שהוא ככה בכל התפקידים שלו, ושבעצם מדובר באחד השחקנים הכי טובים בעולם כרגע. ג’ים ג’רמוש כל כך טוב כאן שאפשר כמעט לשכוח שרוב האנשים לא מתייחסים ליצירה האחרונה שלו כאל סרט לגיטימי. זה הרי סרט על אדם שאין לו מטרת על או שאיפה גדולה, סתם בחור פשוט שרוצה לחיות בנוחות עם האישה שהוא אוהב, להקשיב לנוסעים משוחחים ביניהם, לכתוב קצת, לשתות משהו וללכת לישון. אין תוכנית, אין תוכנית. חיים, נקודה. למה זה מצליח? שוב, ג’ים ג’רמוש מצליח בדיוק במקומות שכמעט כל במאי אחר היה עולה על העצבים. 

1. “אוקג’ה”

בעיקר בזכות: אוקג’ה רבאק, אני קלישאה מילניאלית. סרט השנה שלי עשה בלאגנים בפסטיבל קאן, הופץ רק בנטפליקס, מספר על ילדה וחיית המחמד שלה שלא קיימת במציאות, חצי מהדמויות נראות כאילו הוציאו אותן הרגע מחוברת קומיקס ויש גם חבורה של טבעונים לוחמניים שעושים קעקוע בשביל להתנצל אחד בשני השני. אבל מה לעשות, לבונג ג’ון-הו יש ראש מדהים, מי אני שאתלונן? “אוקג’ה” היה בשבילי כמו רכבת שדים, שמרימה ומפילה ומטלטלת ומשחקת בי כמו בבובת סמרטוטים חסרת משקל, אבל לפחות עושה באדיבות ובחוכמה, לא בשביל לגרום לי להקיא. לא שאין בסרט הזה סיבות להקיא, או לבכות, או לרצות למות, מזל שיש בו גם סצנות כל כך מקסימות שאין מקום להחזיק הכל. עדיף קלישאה מחסרת לב, לא?

[tzipor-ktana]

שאלות פנטזיה ומד”ב בעברית

כי למה לא.

איזה בית בהוגוורטס את/ה?

איזו חיה הוא/היא הדמון שלך?

מיהו ההורה האולימפי שלך?

באיזה עולם בדיוני הכי היית רוצה לחיות?

מיהו הדוקטור החביב עליך?

לו יכולת לקחת טרמפ בטארדיס לכל זמן ומקום אפשרי, מתי ולאן היית נוסע/ת?

איזו חיה מעולם הפנטזיה או המד”ב הכי היית רוצה לאמץ כחיית מחמד?

איזה ספר קראת שבגללו התחלת לגלות עניין במד”ב/פנטזיה?

לו יכולת להוציא דמות בדיונית כלשהי מספר אל העולם האמיתי, איזו דמות זו הייתה ומה היית עושה עמה?

איך היית מעצב/ת את מאורת ההוביט שלך?

לו יכולת להיות כל יצור בדיוני (קנטאור, איש זאב, דרקון, חייזר כזה או אחר וכיוצא בזה) איזה יצור היית רוצה להיות ולמה?

קונספט מד”ב/פנטזיה שהפחיד אותך או גרם לך להרגיש לא בנוח?

��איזה שיעור בהוגוורטס היית מקבל/ת את הציונים הכי טובים?

האם היית שורד/ת את משחקי הרעב? איך?

איזה עולם פוסט-אפוקליפטי נראה לך הסביר ביותר?

קיבלת את השרביט הראשון שלך, מה הדבר הראשון שאת/ה עושה בו?

הריפרנס הכי משעשע שנתקלת בו בחיים האמיתיים?

ספר/סרט/סדרת פנטזיה ו/או מד”ב שגרם לך לחשוב “מה לעזאזל”?

איזה כשף אתה?

איזה כלי נשק מעולם הפנטזיה או המד”ב היית רוצה שיהיה לך?

איזה כוח על הכי היית רוצה שיהיה לך, ואיזה כוח את/ה חושב/ת הכי תואם את האופי שלך?

מישהו מתחום הפנטזיה והמד”ב (סופר/ת, תסריטאי/ת, יוצר/ת משחקי מחשב, כל דבר) שאת/ה חושב/ת שצריך לדבר עם איש מקצוע בנוגע לבעיות שלהם?

משהו שכילד/ה חשבת יכול להיות ממש מגניב בחיים האמיתיים אבל כשהתבגרת הבנת שיהיה די מבעית?

שיר שמזכיר לך את האווירה של מקום בדיוני, או דמות בדיונית?

ספר/סרט/סדרת מד”ב או פנטזיה שאת/ה ממליץ/ה עליהם?

גיבור/ת על חביב/ה?

דמות שממש היית רוצה להתחפש אליה (בין אם את/ה דומה לה ובין אם לא)?

מפלצת, נבל, או סתם דמות שמשהו איתם פשוט לא בסדר?

מה היית רואה בראי של ינפתא (Mirror of Erised)?

מהי לדעתך הדרך הכי נוראית למות שנתקלת בה בעולם פנטזיה/מד”ב?

דמות שאת/ה לא אמור/ה להזדהות איתה, אבל את/ה כן?

מאכל/משקה בדיוני שהיית מאוד רוצה לטעום?

שפה בדיונית שהיית רוצה לדעת?

המקום הבדיוני הכי גרוע לחופשה?

מתנה מהעולם הבדיוני שהיית רוצה לקבל ליום ההולדת?

משהו שהיית רוצה לומר לדמות בדיונית כלשהי?

זנב של בתולת ים, כנפי מלאך, שיני ערפד, גובה עצום, עיני חתול - איבר או איכות גופנית בדיונית שהיית רוצה שתהיה לך?

ביקום מקביל שבו את/ה חי/ה בעולם בדיוני, איזה סופר/ת או תסריטאי/ת היית רוצה שיכתוב/תכתוב את סיפור חייך?

פריט ביגוד בדיוני שהיית רוצה בארון שלך?

ספר פנטזיה/מד”ב שצריך לעשות ממנו סרט או סדרה?

אדם אמיתי שממש מזכיר לך דמות בדיונית?

שאלה קשורה לבחירתך!

[regaimfilms]

סרטון בר מצווה

מזל טוב ! סוף כל סוף היום המיוחל הולך ומתקרב. זה הזמן להפיק סרטון בר מצווה מהמם שכולם יזכרו. סרטון שיהפוך את האירוע שלכם למיוחד ובלתי נשכח. למה דווקא סרטון? ובכן, כולנו רוצים שהאירוע שלנו יהיה אירוע שונה וייחודי, מרגש, כזה שכולם מדברים עליו. במקביל, אנחנו רוצים לעשות שמח לחבר הכי טוב שלנו, לבן ולנכד שלנו. סרטון בר מצווה זו פשוט דרך נפלאה להשיג את הכל ולשלב באירוע שלנו משהו אחר שגורם לכולם להתרגש. סוגים של סרטוני בר מצווה ובכן קייים שני סוגים עיקריים של סרטוני בר מצווה ויום הולדת. באחד, הכוכב הוא בעל המצווה אשר בוחר שיר ומוזיקה ומפיק קליפ מוזיקלי משלו. הזדמנות מופלאה לחוות את החוויה של להיות בתוך אולפן מוזיקלי מקצועי ולהקליט שיר אותו תקרינו ביום האירוע. הסוג השני הוא מאין קליפ ברכות או שיר מהחברים או בני המשפחה הקרובים. כאן, כבר אפשר בהחלט לבחור לוקיישן מגניב שבא לכם עליו ופשוט להפיק סרטון מכל האנשים שהכי קרובים לבעל החגיגה. בשני המקרים הוא כמובן ירגיש מיוחד ובמרכז העניינים. סוג של חוויה שתמיד תהיה שם ותמיד אפשר יהיה להיזכר בה לאורך השנים. מזכרת שהיא גם מתנה מדהימה וגם זיכרון לכל החיים. איך מפיקים סרטון בר מצווה מקצועי? אז בשלב הראשון צריך להחליט על איזה סגנון של סרטון אתם רוצים. האם אתם רוצים שיר, או אולי שרשרת של ברכות שברקע יש שיר אותו בעל המצווה אוהב ומחובר אליו מאוד, מה שיהפוך את הסרטון למרגש עוד יותר. בשלב השני, אחרי שהחלטתם על קונספט מתאים, תצטרכו לבחור חברה מקצועית המתמחה בהפקה של סרטוני בר מצווה. כדאי לבחור בחברה שזה בדיוק מה שהיא ��ושה וגם לבקש לראות סרטונים שאותה חברה הפיקה. חברה שכזו חייבת לשלב צוות של מקצוענים: אנשי סאונד, תסריטאי, עריכה, מפיק וצלם. בשלב הבא צריך לבנות תסריט מתאים בהתאם לסוג הסרטון שבחרתם, להחליט על לוקיישן ולקבוע יום ושעה לצילומים. זהו. תוך כמה ימי עבודה ועריכה ניתן יהיה לצפות בסרטון מדהים שהפקתם ביחד. המאמר סרטון בר מצווה פורסם ראשון ברגעים פילמס from רגעים עריכת סירטונים | Kfar HaNassi | Regaim Films https://www.regaimfilms.com/blog/סרטון-בר-מצווה via https://www.regaimfilms.com/blog

[news-2470]

גרי גולדמן תובע את אולפני דיסני בטענה שהשתמשו ברעיונותיו לסרט המצליח http://ift.tt/2o7DAx9

[tzipor-ktana]

12, 19, 38

קונספט מד”ב/פנטזיה שהפחיד אותך או גרם לך להרגיש לא בנוח?אוקיי, אז, מכירים את הסרטים הספציפיים או הפרקים האלו בסדרות שעשו לכם טראומה כשהייתם קטנים? ובכן, אחד משלי היה הסרט קורליין (שנים רבות לאחר מכן ראיתי אותו שוב וגם קראתי את הספר, שניהם מופלאים) אך די ברור מה הפחיד אותי בסרט הזה. מקרה קצת יותר מעניין הוא סרט שראיתי כשהייתי בת שבע או שש לערך, שנקרא “הסיפור המופלא של בנג'מין באטן” (The Curious Case of Benjamin Button) המספר על בחור בשם בנג’מין שלמעשה ��תבגר לאחור - הוא נולד זקן וחוזר אט אט להיות צעיר יותר ויותר. מה שמרתק הוא שאין שום דבר מפחיד בסרט הזה, הוא משונה משהו ויש לו תחושה מסתורית שכזו, אך הוא לא מפחיד כלל. במבט לאחור אני חושבת שמה שהפחיד אותי היא המחשבה על משהו מוצק כמו הזמן מתהפך לחלוטין, וההשפעה שיכולה להיות לדבר על נפשו של מישהו. הרגשתי שמשהו שהיה חרוט באבן לכאורה נמחק והשתנה לחלוטין, וזה…. לא מצא חן בעיני אני בת השש.איזה כשף אתה?מים! אני אוהבת מאוד את הים ואת הבריכה, אני נהנית עד מאוד משחייה ובעיקר מצלילה. נראה היה לי שזה היסוד שהכי התאים לי מאז ומתמיד.ביקום מקביל שבו את/ה חי/ה בעולם בדיוני, איזה סופר/ת או תסריטאי/ת היית רוצה שיכתוב/תכתוב את סיפור חייך?ובכן, אני לא בטוחה שאני מסוגלת לבחור סופר יחיד. ההומור האירוני של דאגלס אדאמס היה יכול לעשות פלאות למשבר הקיומי שלי; וויליאם גולדמן היה יכול לתאר את הפחדים, הרגשות והמחשבות שלי באופן משעשע וכובש; קורנליה פונקה הייתה מפיחה תחושת קסם בעולם סביבי; פיליפ פולמן היה מצייר באלגנטיות ובעדינות את קשריי ומערכות היחסים שלי עם אנשים; ג’רמי לוון היה לועג לאנושיות שלי באופן חסר רחמים ונהדר עד אין קץ; פרדריק בקמן היה בונה את ההיסטוריה שלי באופן מקסים ונוגע ומפיח חיים ואופי בתרחישי חיי היומיומיים; מייקל מורפורגו היה לוכד את הנוגות בחיי באופן פשוט ואפקטיבי - הרשימה ממשיכה, באמת.תודה ששאלת! *אמוג’י של לב*

[tzipor-ktana]

אתגר שבוע הספר - יום א’ - גאווה

ובכן, אז לכבוד שבוע הספר וגם לכבוד חודש הגאווה, כל הספרים שקראתי שהיה בהם ייצוג להטבפא”ק+ כלשהו. המלאי די מצומצם, בעיקר זוגיות בין גברים, אך זה לא מונע ממני לנסות, אני מניחה.

תגידו לזאבים שחזרתי הביתה - קרול רבקה בראנט הספר האחרון שקראתי. שתיים מהדמויות הראשיות הן בחורים הומוסקסואליים (הם זוג מקסים ממש). הספר מאוד אלגנטי, נוגה ונוגע. הוא מהספרים הראשונים מזה זמן רב שממש הרגשתי את הריק המריר-מתוק בלב כשסיימתי אותו.ם.

הציירת משנחאי - ג’ניפר קודי אפשטיין האמת היא שמעולם לא סיימתי את הספר הזה, אפילו שהייתי קרובה לכך. הוא כתוב בצורה יפה ואלגנטית מאוד (אם כי הוא קצת מיני או אלים לעיתים), והופתעתי מאוד מאוד לטובה מכך שהדמות הראשית היא ביסקסואלית - הספר הוא רומן היסטורי ומבוסס על אמנית אמיתית, כך שזה אפילו יותר מגניב.

שטן - ג’רמי לוון אומנם הוא דמות משנית יחסית, אך יש בחור הומוסקסואל בספר. יש גם בחורה שאני חושבת שהיא bi-curious, אך זה לא קאנוני לחלוטין.

הסכין המעודן - פיליפ פולמן הם מלאכים והם גיי. הם מלאכים והם כל כך גיי וואו. הם אוהבים זה את זה כל כך שזה מכאיב ללב הקטן שלי. אני לא זוכרת עד כמה החלק שלהם בספר או בטרילוגיה בכלל גדול, אך אני זוכרת שנהניתי מהם מאוד, במיוחד מהתיאורים היפהפיים של האהבה העמוקה ביניהם.

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום - בנג'מין אלירה סאיינז אני לא רוצה לפרט יותר מדי כי באמת כל שאוסיף יגרע - רק אגיד שזה ספר נהדר ופואטי, שלוקח גישה קצת אחרת ומאוד יפה לייצוג ההומוסקסואלי שלו.

איש ושמו אובה - פרדריק בקמן אחת הדמויות המשניות בספר המשעשע והמקסים הזה הוא בחור הומוסקסואל שאביו מתכחש לו. הוא לא חלק גדול מאוד מהספר - אך אני ממליצה עליו בלי קשר.

כמה טוב להיות פרח קיר - סטיבן צ’בוסקי אחת הדמויות הראשיות בספר הזה - למרות שאתם בטח יודעים כי שמעתם על הסרט - הוא בחור הומוסקסואל עוקצני ומשעשע. לאחר שקראתי את הספר ישבתי לראות את הסרט - ולמרבה ההפתעה, נהניתי מהסרט יותר, מה שלא קרה כמעט אף פעם. אני חושבת שזה מפני שהבחור שכתב אותו הוא תסריטאי, והוא מיומן יותר בהעברת המסרים שלו דרך מדיום ויזואלי-למחצה.

כל ספרי שרלוק הולמס - ארתור קונן דויל אתווכח ואומר ששרלוק בספריו המקוריים של קונן דויל הוא א-מיני באופן די מובהק. אומנם זה לא בדיוק קאנוני - אך אני חושבת שזה קרוב מספיק. הספרים מתאימים בעיקר למי שאוהב בלשות או את הדמות של שרלוק הולמס, והם כתובים בנימה עניינית ובשפה מצוחצחת, אני חושבת שהם מהנים - אך במנה קטנה כל פעם. הם מעוררים את המחשבה אך אינם אפקטיביים באותה המידה במינונים גדולים בבת אחת, לעניית דעתי.   (הערה חשובה: לא כל הספרים האלה חפים מקלישאות או מסוג הספרים שהייתי בהכרח ממליצה לחברי הקהילה. אלו לא כל הספרים שהיה בהם ייצוג שקראתי, הם פשוט אלו שעלו לי בראש - והם סתם רובם ספרים שקראתי שהיה בהם ייצוג כלשהו, בעיקר מפני ש, אם להיות כנה, כמות הספרים שיש בהם ייצוג מהנה וחיובי שהוא חלק עיקרי בעלילה מעטים יחסית - לפחות כאלו שקראתי. חוץ מזה לא היה לי רעיון מה לעשות בפוסט הזה בכלל אז אני מאלתרת לחלוטין. אני ממליצה על הספרים כאן בלי קשר).

[news-2470]

מקס פרוס, בן 60, מתגורר בלוס אנג'לס. תסריטאי בצוות הכותבים של "הסימפסונס". איפה: מלון בירושלים. מתי: יום שני, 11:00 http://ift.tt/2m3dvD8