#דרגת אדם

[rabash-maamarim]

ההבדל בין עבודת הכלל והפרט

תשמ"ז - מאמר ט"ז 1987 - מאמר 16

בזה"ק (אמור דף כ' ובהסולם אות נ"ח) וזו לשונו "תא חזי, בוא וראה, אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול. כיון שנמול, נתעורר עליו התעוררות הרוח, דהיינו אור הנפש שלמעלה. זכה לעסוק בתורה, הנה אז הוא אדם שלם, שלם בכל, כי זכה לאור החיה, אבל בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה, ומשום זה כתוב, שור או כשב או עז כי יולד".

ויש להבין החילוק הזה בין בהמה לאדם, מה זה בא ללמדינו בעבודה. קודם כל עלינו להבין, מהי בחינת "אדם" בעבודה ומהי בחינת "בהמה" בעבודה. אדם מהו. הנה חז"ל דרשו (ברכות ו') על מה שנאמר "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה", עד כאן לשונו.

פירוש, שבשביל יראת ה' נברא כל העולם. וזהו שאמר "מהו כי זה כל האדם". נשמע מכאן, שאדם נקרא מי שיש לו יראת ה'. מה שאין כן מי שאין לו יראת ה', אינו נקרא אדם.

ובזה יתבאר גם כן מה שאמרו (יבמות ס"א) וזו לשונם "וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויי�� אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". גם כן יש לפרש, שכוונתו על אדם, שיש לו יראת שמים (והגם שבבחינת הדין לא חשוב אלא הוא מטמא, אף על פי שאין להאדם אלא דרגת בהמה, מכל מקום הוא מטמא באוהל, מכל מקום בעניני עבודה לומדים באיש אחד בחינת ישראל ובחינת שבעים אומות, כמו שאומר הזה"ק ש"כל אדם הוא עולם קטן". לכן בבחינת מצות מעשיות, שנקרא "חלק הנגלה", לומדים כל דבר בפני עצמו. זאת אומרת, גוי לחוד וישראל לחוד, היינו שלומדים הכל בגופים נפרדים. לכן הדין הוא, שקברי עכו"ם אינן מטמאים באוהל, היות שכתוב "בטומאה אדם כי ימות באוהל". לכן עכו"ם אינן מטמאין באוהל.)

ובהאמור יוצא, שמי שיש לו יראת ה' הוא נקרא אדם, מה שאין כן מי שאין לו יראת ה' הוא נחשב לבחינת בהמה ולא אדם. אולם יש להבין מהו השיעור של יראת ה', הלא יש הרבה בחינות בזה.

הנה הזה"ק (בהקדמת ספר הזהר דף קפ"ה ובהסולם אות ק"צ) וזו לשונו "היראה מפורשת לשלש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מפני הקב"ה, משום שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה. היראה שהיא עיקר הוא, שאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט".

ולפי דברי הזה"ק הנ"ל משמע, שעיקר יראת ה' היא מסיבת שהקב"ה הוא רב ושליט. זהו המחייב אותנו לקיים מצוותיו, כי זהו נקרא שהוא עובד שלא על מנת לקבל פרס. כלומר, לא בשביל תועלת עצמו, היינו שהוא יקבל איזו תמורה עבור עבודתו, אלא העבודה בעצמה היא השכר, משום שלזכיה גדולה הוא מרגיש שיש לו, בזה שהוא רואה שנתנו לו מחשבה ורצון לשמש את המלך, ולהון תועפות תחשב המתנה הגדולה שזיכהו מן השמים.

ובהאמור יוצא, ש"אדם" נקרא זה שהולך בדרך להגיע לבחינת שכל מעשיו יהיו על הכוונה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. מה שאין כן אם אין לו הכוונה, רק מעשה לבד, הגם שזהו דבר גדול, אבל בלי כוונה נקרא בחינת "בהמה", כמו שכתוב (משלי י"ט, ב'): גם בלא דעת נפש לא טוב. פירוש "בלא דעת", ש"דעת" נקרא כוונה, כמו שכתוב "אתה חונן לאדם דעת".

וקשה, הלא הדרך של אמת הוא ללכת למעלה מהדעת, אם כן (מהו) מדוע אנו מתפללים שיתן לנו דעת. ואמר אאמו"ר זצ"ל, שדעת דקדושה נקרא "דביקות", "השתוות הצורה". ולפי זה יש לפרש "גם בלא דעת", היינו נפש בלא דביקות, אלא הוא בבחינת בהמה, שאינו הולך בדרך שיזכה על ידי סגולת תורה ומצות להגיע שיוכל לכוון בעמ"נ להשפיע. הוא נקרא "בהמה בלי דעת", בלי השתוות הצורה. זאת אומרת, שכל מעשיו מה שהוא עושה, אין לו כוונה אחרת אלא לתועלת עצמו, שזה נקרא בחינת "בהמה", ואינו שייך לבחינת "אתם קרויין אדם ולא עכו"ם", ��נ"ל.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה מרמז לנו ההבדל בין לידת בהמה ללידת אדם, שהזה"ק מביא לנו ראיה לדבריו במה שאומר "בהמה שנולדה, הנה אותו הכוח שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה", ממה שכתוב "שור או כבש או עז כי יולד", ששור בן יומא קרא שור, בזה שלא כתוב עגל כי יולד. ובעניני עבודה זה (מה) בא ללמדינו לדעת את סדר התפתחות של אדם ובהמה.

קודם כל, כשמדברים בעניני עבודה, עלינו לדעת מהי "לידה". כלומר כפי הכלל, שלומדים בין בהמה ובין אדם, הכל נוהג בגוף אחד, היות שאדם הוא נכלל מע' אומות, אם כן הוא נכלל מכל מה שישנו בעולם, היות לפי מה שאמר הזה"ק, שהאדם הוא עולם שלם, אם כן יש לדעת מה זה לידה בכלל.

ידוע, שעיקר מה שמדברים מהאדם הוא מהמוח והלב. זאת אומרת, המחשבות אנו מיחסים להמוח, והרצונות אנו מיחסים להלב. ולכן כשיש לו בהמוח והלב מחשבות ורצונות השייכים לבחינת בהמה, זה נקרא שנולדה בהמה. ואם יש בהמוח והלב מחשבות ורצונות השייכים לאדם, זה נקרא שנולד אדם. ובזה אנו מבחינים בין אדם לבהמה.

אולם בחיצוניות אנו רואים, בגשמיות, שיש הבחן גדול אפילו בבהמה מיום שנולדה, ולאחר זמן יש לה התפתחות בין באורך ובין ברוחב או בגובה, אלא עיקר ההבחן מה שאמרו, שבבהמה אין הבחן מיום שנולדה ועד לבסוף יש לה אותו הכח, הכוונה על פנימיותה. וזה בא לרמז לנו סדר העבודה. ומה שאמרו "בהמה שנולדה" הכוונה שמיסוד הזה הוא מתחיל לבנות את הבנין שלו, ששם יגור כל ימי חייו.

וזהו שאמרו "בהמה שנולדה", עם היסוד שהוא בונה את העבודה שלו בתורה ומצות, הוא על בחינת בהמה, הנקראת בחינת המעשה בלי כוונה. ובזה הוא רוצה להמשיך את כל ימי חייו, היינו שהוא חושב בדעתו, כי זוהי הדרך האמיתית, שאלו אנשים שרוצים ללכת בדרך ה', מספיק אם הוא נותן כל מרצו וכוחו איך לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. ומכוון בעת עשייתם, שהוא מקיים מצות ה'. ומה חסר לי עוד.

ובעיקר, האדם שנולד בבחינת בהמה, טוען, כי הוא מביא ראיה לצדקתו מהכלל ישראל, איך הם נוהגים, היינו על איזה יסוד הם הולכים. ובטח תראה שהם הולכים בבחינת בהמה. כלומר, באם שהם מקיימים תו"מ, ועוד מקבלים עליהם עוד איזה חומרות נוספות להמצות שניתן לנו, כבר כולם מרגישים עצמם לשלמים, ואין רואים על עצמם שום חסרון, שיהיה מה לתקן. ומביא ראיה לדבריו מחז"ל שאמרו (ברכות מ"ה) "פוק חזי מאי עמא דבר". פירוש, דבר שהוא ספק, לך צא וראה איך הצבור נוהג.

ובאמת כן הוא צודק, היינו מי שנולד בבחינת בהמה הוא שייך להכלל, וצריך ללכת בדרך הכלל. וזהו כמו שכותב הרמב"ם, כנ"ל, שפירש על מה שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", (הלכות תשובה פרק י').

הרי מבואר, שהצדק הוא, מי שרוצה ללכת לפי דרך של הכלל, הוא מביא לעצמו ראיה מהכלל. וזה נוהג במי שנולד בבחינת בהמה, שאומר הזה"ק, שהכח שיש לו בסוף יש לו תיכ�� ביום שנולד. וזה שאומר "עגל בן יומו קרא שור", כלומר, שעד הסוף לא יהיה לו יותר דעת דקדושה מה שהיה לו בעת לידתו, היינו מאת שהתחיל ללכת בדרך העבודה מבחינת בהמה.

אולם יש להבין דברי הרמב"ם במה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". ומתעוררת השאלה, איך אנו יכולים לדעת, שכבר הרבה דעתן, וכבר יש להם חכמה יתירה. ועוד, מהו השיעור של הדעת, שכבר נקרא שהרבה דעתן. וכמו כן, מהו השיעור של חכמה יתירה, שמשם ואילך כבר מותר לגלות להם סוד של לשמה, הנקרא "שלא על מנת לקבל פרס".

ובהאמור, כשנולד "אדם", פירושו, שבאות מחשבות ורצונות במוחו וליבו שצריכים להיות אדם, ואדם נקרא, שרוצה ללכת בדרך של ירא ה', זאת אומרת שכל עשיות יהיו לשם שמים בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, כבהמה, שאין לה הרגש הזולת. אלא רוצה ללכת דוקא בעמ"נ להשפיע, הגם שעדיין לא זכה לזה, אלא "הולדה" נקרא, שהתחיל על יסוד של אדם, היינו שרוצה לבנות את עבודה שלו על יסוד של ירא ה', הנקרא בחינת אדם, כנ"ל. והתחלה נקראת "הולדה".

ואז הוא הזמן, שהאדם הזה בא ואומר, שרוצה להיות אדם, מטעם שהוא נולד עכשיו בבחינת אדם במוחו וליבו. זה נקרא "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה", שהכוונה היא עד שיולד להם במוחם וליבם חכמה ודעת שלא כדאי לחיות בחיים של בהמה, הנקרא "שלא לשמה", כנ"ל "גם בלא דעת נפש לא טוב". אז מותר לו לגלות ענין של לשמה, הנקרא "ירא ה'", ולא שעוסק בתו"מ מטעם שירא מחמת תועלת עצמו. מה שאין כן מטרם שבאה לו בחינת אדם, אסור לגלות לו, כנ"ל בדברי הרמב"ם.

ובזה נפרש, שהזה"ק אומר לנו, שיש הבדל במי שנולד בבחינת בהמה, שאז תיכף כשנולד, היינו בתחילת עבודתו, תיכף יש לו השלימות מה שישיג אח"כ, כלומר אותו השכל שהוא קבל בזמן שנולד. הכוונה על היסוד שהתחיל לעבוד בבחינת בהמה, הנקרא "תועלת עצמו", וכל זה שיבנה אח"כ יהיה על יסוד ש�� אהבה עצמית. שלא ישיג שום תוספת. ואף על פי בבחינת החיצוניות הוא כן מתגדל, כדוגמת הבהמה שמתגדלת לאחר הלידה באורך וברוחב ובגובה וכדומה, אבל אין הבהמה מתגדלת בפנימיותה, כלומר בשכל אין הבדל בין יום שנולדה ליום שנגדלה לאחר כמה שנים, כי באותו שכל הבהמה נשארת.

אותו דבר באדם, שבנין והיסוד של עבודתו נבנה על בחינת בהמה, שהיא "שלא לשמה", גם כן אין הבדל בהפנימיות, שהיא השכל. והגם שבחיצוניות בטח שנתגדל, היינו שבהמשך הזמן, אסף וקבץ הרבה תורה והרבה מצות, אבל בבחינת הפנימיות נשאר באותה דרגה, והשכל, שהיא הפנימיות, לא קבל שום שוני בסופה.

וזה שאומר הזה"ק "אדם שנולד לא נתמנה עליו כח מלמעלה, עד שנמול. כיון שנמול, מקבל אור הנפש, עד שזכה להשיג בחינה חיה, כי זכה לד' מדרגות אלו, שהם מד' עולמות אבי"ע". ובהאמור יוצא לנו, שיש עבודה השייכת להכלל, שהיא שלא לשמה, הנקראת בחינת בהמה, ושאסור לומר לו שצריכים לעבוד לשמה, כי הוא ממילא לא יבין, היות שהוא נולד בבחינת בהמה, כי אין הוא יכול להבין אחרת, לכן צריכים ללמוד עמו רק שלא לשמה.

ולפי הנ"ל יכולים לפרש מה שאמרו חז"ל (ע"ז י"ט) "אמר רבא, לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ". ופירש רש"י "במקום שלבו חפץ" לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש ממנו, שאם ישנה לו מסכת אחרת, אין מתקיימת, לפי שלבו על תאותו.

וזהו מטעם, שאם נולד בבחינת בהמה, כלומר אם המוח והלב מבינים שהם צריכים ללכת לפי הכלל, שכל היסוד הוא בשלא לשמה, אי אפשר לתת לו להבין שצריכים לעבוד להשפיע, כמו שפירש רש"י "שאם ישנה לו מסכת אחרת, אין מתקיימת, לפי שלבו על תאותו". לכן הוא יתן הרבה תירוצים, שהוא אינו מסוגל ללכת בבחינת אדם כנ"ל, הנקרא "ירא ה'", שהיא בעמ"נ להשפיע, ��מו שכתוב בהרמב"ם וזו לשונו "אל יאמר אדם, הריני עושה מצות התורה, כדי שאקבל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי עולם הבא. ואין עובדים ה' על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".

והפירוש "עד שתרבה דעתן" הסברנו, הכוונה היא עד שיולד בבחינת "אדם", כלומר עד שיבוא במוחו ולבו מחשבות ורצונות שצריכים לעבוד עבודת אמת, היינו בעמ"נ להשפיע, כמו שכתב הרמב"ם, שצריכים לעבוד את ה' אלא להשפיע לה'. וזו לשונו "אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". כי "אמת" נקרא לשמה ולא לתועלת עצמו. והאמת הזאת, אומר, אין לגלות להכלל. והטעם הוא כנ"ל שלא יבינו את זה, כמו שפירש רש"י "לפי שלבו על תאותו", לכן לא יכול להבין אחרת.

אולם בזמן שהוא נולד בבחינת אדם, שפירושו, שבאו לו במוחו ולבו מחשבות ורצונות להיות אדם, כלומר, שהוא מבין שצריכים ללכת בדרך האמת, הגם שעדיין לא יכול ללכת, כי הוא נולד עכשיו, כלומר, שהוא התחיל עכשיו בעבודה זו, ורק שהוא מבין שצריכים להגיע אליה, היינו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, הגם בעת שנולד אין לו כלום, היינו כמו שהזהר הקדוש אומר "אדם שנולד, לא נתמנה עליו כח מלמעלה עד שנמול".

פירוש, שבזמן שהתחיל ללכת בקו של השפעה, הנקרא "הולדה", אז הוא רואה תמיד ערך הפוך. היינו, שהוא רואה אחרי כל היגיעה שהוא נותן, אין לו שום התקדמות, אלא שרואה תמיד שהולך אחורה. וזה הסדר, היינו המצב של הסתרה מה שהוא מרגיש, נמשך עד שזוכה למול עצמו. ואח"כ הוא הולך קדימה, עד שמשיג את הד' מדרגות, הנקראים "חיה נשמה רוח נפש", כנ"ל. וזהו ההבדל בין הכלל להפרט, היינו כדוגמת ההבדל בגשמיות מאדם לבהמה.

[anaelllllla]

דּוֹמֵם צוֹמֵחַ חַי מְדַבֵּר

מאמר קט"ו מתוך ספר "שמעתי"

א. דַּרְגַת דּוֹמֵם

בְּחִינַת דּוֹמֵם נִקְרָא

מִי שֶׁאֵין לוֹ רָשׁוּת

בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

אֶלָּא רָשׁוּת

שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת עָלָיו.

כֹּל חִשְׁקוֹ וּרְצוֹנוֹ

שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

וְלָכֵן

אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבוֹד

לְתוֹעֶלֶת זוּלָתוֹ,

אֶלָּא מוּפְעָל לַעֲבוֹד

לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ.

ב. דַּרְגַּת צוֹמֵחַ

בְּחִינַת צוֹמֵחַ נִקְרָא

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּבָר בְּמִקְצָת

רָשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

וְיָכוֹל לַעֲשוֹת דָּבָר,

שֶׁהוּא בְּהִפּוּךְ מִדַּעַת בַּעַל הַבַּיִת.

הַיְנוּ, שֶׁכְּבָר יָכוֹל לַעֲשוֹת דְּבָרִים,

שֶׁאֵינָם לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ,

אֶלָּא בְּהִפּוּךְ מֵהָרָצוֹן

שֶׁבַּעַל הַבַּיִת הִטְבִּיעַ בּוֹ.

כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים בִּצְמָחִים גַּשְׁמִיִּים,

אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בַּעֲלֵי תְּנוּעָה,

שֶׁהֵם מִתְפַּשְּׁטִים בָּאוֹרֶךְ וּבָרוֹחַב,

מִכֹּל מָקוֹם תְּכוּנָה אַחַת לְכֹל הַצְּמָחִים.

זֹאת אוֹמֶרֶת, שֶׁאֵין אַף צֶמַח אֶחָד

שֶׁיָּכוֹל לָצֵאת נֶגֶד שִׁיטַת כֹּל הַצְּמָחִים,

אֶלָּא מְחוּיָב לִשְׁמוֹר אֶת חוּקֵי הַצְּמָחִים,

וְאֵין לוֹ שׁוּם כּוֹחַ

שֶׁיּוּכַל לַעֲשוֹת נֶגֶד בְּנֵי מִינוֹ.

זֹאת אוֹמֶרֶת,

אֵין לוֹ בְּחִינַת חַיִּים בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

אֶלָּא הוּא חֵלֶק מֵחַיֵי כְּלַל הַצְּמָחִים.

כִּי לְכֹל הַצְּמָחִים צוּרַת חַיִּים אַחַת

בְּדוֹמֶה לִבְרִיָּה אַחַת.

וְכֹל הַצְּמָחִים עַל אוֹפְנָם הַפְּרָטִי

הֵם כְּאֵיבָרִים שֶׁל בַּעַל הַחַי הַזֶּה.

וּכְמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת,

"צוֹמֵחַ" נִקְרָאִים אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים,

שֶׁכְּבָר יֵשׁ לָהֶם בְּמִקְצָת כּוֹח

לְהִתְגַּבֵּר עַל הָרָצוֹן שֶׁלָּהֶם,

אֲבָל הֵם מְשׁוּעְבָּדִים לַסְּבִיבָה,

כִּי עוֹד אֵין לָהֶם אֶת הַכּוֹחַ

לַעֲשוֹת הָפוּךְ מֵהַסְּבִיבָה

שֶׁבָּהּ הֵם נִמְצָאִים.

ג. דַּרְגַּת חַי

אָנוּ רוֹאִים בְּבַעֲלֵי הַחַי,

שֶׁיֵּשׁ לְכֹל אֶחָד מֵהֶם

תְּכוּנָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

וְאֵינָם מְשׁוּעְבָּדִים לַסְּבִיבָה.

אֶלָּא יֵשׁ לְכֹל אֶחָד

הַרְגָּשָׁה וּתְכוּנָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

וּבֶטַח שֶׁהוּא יָכוֹל לִפְעוֹל מַה שֶׁהוּא

נֶגֶד רְצוֹן בַּעַל הַבַּיִת.

וְגַם אֵינוֹ מְשׁוּעְבָּד לַסְּבִיבָה,

אֶלָּא יֵשׁ לוֹ חַיִּים בִּפְנֵי עַצְמוֹ,

מִבְּלִי שֶׁבְּחַיּוּתוֹ יִהְיֶה תָּלוּי

בַּחַיִּים שֶׁל חֲבֵרוֹ.

אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ

יוֹתֵר מִיְּשׁוּתוֹ עַצְמוֹ.

הַיְנוּ, אֵין לוֹ הֶרְגֵּשׁ הַזּוּלָת,

וּמִמֵּילָא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל

לִדְאוֹג עֲבוּר הַזּוּלָת.

ד. דַּרְגַּת מְדַבֵּר

בְּחִינַת מְדַבֵּר הוּא

מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעֲלוֹת:

א. הוּא עוֹשֶׁה נֶגֶד רְצוֹן בַּעַל הַבַּיִת,

ב. אֵינוֹ מְשׁוּתָף לְכֹל בְּנֵי גִּילוֹ, כְּמוֹ בַּצּוֹמֵחַ.

הַיְנוּ, הוּא אֵינוֹ תָּלוּי בַּסְּבִיבָה.

ג. הוּא מַרְגִּישׁ אֶת הַזּוּלָת.

לָכֵן הוּא יָכוֹל

לִדְאוֹג עֲבוּרָם וּלְהַשְׁלִימָם,

עַל יְדֵי זֶה שֶׁמַּרְגִּישׁ

וּמִצְטָעֵר עִם הַצִּבּוּר,

וְיָכוֹל לִשְׂמוֹחַ בְּנֶחָמַת הַצִּבּוּר.

וְכֵן הוּא יָכוֹל

לְקַבֵּל מֵהֶעָבָר וְהֶעָתִיד.

מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּעַל חַי,

שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶלָּא רַק אֶת הַהוֹוֶה,

וְגַם רַק אֶת פְּרָטִיּוּתוֹ עַצְמוֹ.

[kabclip2020]

אני מתעלה מעל מה שאני רואה, מפני שאני רוצה לראות את האמת. כי האמת היא רק אור עליון שממלא כל המציאות. לכן אני לא סוגר עיניים, אלא רואה מציאות אמיתית בדרגה רוחנית, ופעולות גשמיות בעיניים גשמיות, וכך מייצב בתוכי תמונה שלמה. לכן חכמת הקבלה לא עושה לנו חיים קלים, אלא פותחת לנו את הלב ואת המוח, ונותנת לנו מבחר הבחנות, שאני צריך לייחד אותם. כי בזה שאנחנו מחברים אותן לעליון, אנחנו מייצבים את עצמנו להיות אדם שלם, שרואה את המציאות בצורה שלמה, כמו הבורא.

[anaella]

https://www.instagram.com/tv/Cdk54Kyo0hV/?igshid=MDJmNzVkMjY=

בן אדם אחרי הקוף

[levtov1]

ערבות עולמית 96: הגבול שחותך את כל המציאות לשתי רמות כל מי שמשתוקק לבורא נקרא '#ישראל', ישר-אל, וחייב להיות ב#חיבור של #ערבותהדדית, ב#תמיכההדדית, ב#התכללות הדדית, עד שלא מרגיש את עצמו. כי ישראל לא קיימים חוץ מה#קשר, כל ה#חיים שלהם רק בקשר, כל השגת ה#מטרה רק בקשר, ואם לא הקשר, אז הם נעלמים הם כבר לא #בניאדם, אלא #דרגתחי. כי כל ה#הבדל בין דרגת חי ל#דרגתמדבר, הוא רק במידת ה#ערבות שנמצאת בין החיות, שאז הם נקראים 'בני אדם', 'ישראל'. אבל רק כדי להדגיש עד כמה הערבות זה הגבול שחותך את כל ה#מציאות לשתי רמות: דרגות #דומםצומחחי, ומעל דרגת החי דרגת המדבר, #דרגתהאדם, ה#דומהלבורא. דרגה שיכולה לקום ולהתקיים רק במידת הערבות שבה. #ערבותהדדיתעולמית #ערבות_הדדית #ערבותהדדית #ערבותעולמית #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #תפקידעםישראל #משפחה #נשים #חינוך # #ואהבתלרעךכמוך #אהבה אהבתישראל #אהבתעולם https://www.instagram.com/p/ChAZiMFqafv/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[shaharrgold12]

חיתולים למבוגרים

מוצרי ספיגה משמשים את בני הגיל השלישי באופן יומיומי. מצבים של דליפת שתן נפוצים מאוד בקרב נשים וגברים בני הגיל השלישי. אין כל סיבה להתבייש בבעיה או להימנע מפעילות מחוץ לבית מתוך חשש לבריחת שתן. שימוש נכון במוצרי ספיגה פותר את הבעיה. כל שעליכם לעשות הוא לבחור נכון את מוצר הספיגה שמתאים לכם.

מוצרי ספיגה עם דגש על חיתולים למבוגרים נבחר בהתאם לדרגת הספיגה הדרושה. לרוב, כדאי לרכוש כמה סוגים של מוצרי ספיגה ולהשתמש בהם לפי צורך. כך למשל, אדם מבוגר שסובלת מדליפת שתן קלה משתמש במהלך היום בחיתולים בעלי רמת ספיגה נמוכה ובשעות הלילה בחיתולים עם כושר ספיגה גבוה.

איך משתמשים בחיתולים?

השימוש בחיתולים נקבע על פי רמת התפקוד. בעבור מבוגרים עצמאיים כדאי לרכוש חיתולים למבוגרים שמתאימים לשימוש עצמי. תחתונים סופגים יהיו נוחים יותר בעבור מבוגרים שסובלים מדליפת שתן קלה ומנהלים אורח חיים עצמאי לחלוטין. התחתונים דקים כך שניתן להשתמש בהם בצורה דיסקרטית.

אם יש בתמונה מטפל סיעודי נבחר חיתולים למבוגרים שתואמים את אופי הטיפול ואת המצב הפיזיולוגי. אל תשכחו לשים לב למידות של המוצרים. מידה שלא תואמת את מידות הגוף עלולה לגרום לדליפות וחוסר נוחות. תדעו שבחרתם את המידה הנכונה כאשר החיתול נסגר בצורה הדוקה סביב האגן.

איך נדע שהמוצר אינו מתאים?

בכל מקרה בו ישנן דליפות קבועות של שתן – כדאי להחליף את החיתול הנוכחי בחיתול עם דרגת ספיגה גבוהה יותר. אם אתם משתמשים בחיתול עם דרגת הספיגה הגבוהה ביותר תבדקו האם המידה מתאימה, תנסו מותג חיתולים אחר או תחליפו את החיתול לעתים קרובות יותר.

נוחות השימוש של המטופל והמטפל משפיעה גם כן על הבחירה. במידה ומופיעה תפרחת חיתולים כדאי לעבור להשתמש בחיתולים למבוגרים שסופגים טוב יותר את הנוזלים ומונעים מגע ישיר בין העור לבין השתן. כאשר מטפל סיעודי מבצע את החלפת החיתולים כדאי לשוחח עמו ולשאול האם המוצר שבחרתם מתאים. אם יש לכם שאלות על חיתולים למבוגרים או שתרצו לקבל המלצה למוצר איכותי שמתאים לכם, התייעצו עם איש מקצוע.

[kabclip]

אדם 169: עולם בדרגה של יחס לזולת

יש עולם פיזי שפועלים בו בדרגות דומם, צומח, חי. ויש עולם של מדבר, ששייך רק לדרגת אדם, למי שרוצה להידמות לכוח השפעה, לכוח חיבור ואהבה. בעולם של דרגת מדבר כל הפעולות צריכות להיות רק בדרגה של יחס לזולת. כלומר, במקום לחשוב רע על הזולת, לחשוב טוב על הזולת, ובעצם לחשוב טוב על כולם. לרצות להתקרב אליהם ולהתאחד עימם, במחשבות וברצונות, כדי להרגיש זה את זה, מעל הגופים ומעל העולם הזה. להרגיש שכולם שייכים לכוח אחד, שמאחד אותנו סביבו, והוא בתוכנו, ואנחנו בו, וכולנו מתחברים למבנה שנקרא אדם.

[vlad-newreality]

חכמת הקבלה האמיתית שמתגלה בדורנו זה, היא חכמה כשיטת תיקון האדם, והיא קיימת ועומדת בפני עצמה. לא משנה מה מנסים לעשות ממנה, או באיזו צורה ושם מנסים למכור אותה. אנחנו רואים שלאורך הדורות, אבל בעיקר בימינו, החכמה התפשטה החוצה ושרבים רוצים להקים בשם הקבלה עסק משגשג, ולמכור דברים שיש בהם כביכול כוחות על טבעיים, אבל כל זה מעולם לא היה שייך לקבלה.

רבים סבורים שבצורה כזו הם יוכלו להביא תועלת לעצמם. אלא שהקבלה משיבה על השאלה "בשביל מה אני חי?" בכך שהיא מעלה את האדם מעל דרגת העולם הזה. כלומר היא לא משפרת את חייו בעולם הזה. ברוב המקומות בשם ''הקבלה'', נמכרות "ס��ולות" שבאמצעותן יהיה, כביכול, טוב לאדם בעולם הזה, הוא יצליח בעסק, בזיווג, בבריאות, וכן הלאה. אבל כל אותם קמעות ומים קדושים, זרים ומנוגדים לקבלה האמת. העניין הוא, שאנשים זקוקים לזה, כדי להרגיש ביטחון בחייהם, לכן הם משלמים עבור זה הרבה כסף. אלא שקבלה אמיתית לא מתייחסת לעיסוקי האדם בחיי היום יום, והמסר הזה הוא בולט וברור בכל ספרי הקבלה שחיברו המקובלים.

הקבלה פותחת לאדם את העולם העליון של חיבור אהבה והשפעה, וכך הוא מתחיל לתקן את נשמתו, ולהעלות אותה לדרגה שממנה ירדה, לאותו מקום שאליו אדם מחויב להגיע בימי חייו. רק לשם כך הוא חי בעולם הזה.

חכמת הקבלה מסבירה לנו שלבורא יש תוכנית, להביא את כל העולם לחיבור בינינו ולבורא. התוכנית הזאת קיימת בחלק מהאנושות שנקרא "ישראל". עלינו לממש זאת ראשונים וגם לחלוק זאת, ולעזור לכולם להגיע לאותה המטרה.

[mitbageralmonimus]

שיתוף

אין לי כל כך מחסום טבעי לשיתוף יתר. המילים לא מתחילות להבלע ולהלחיץ אותי כשהן אישיות ורגישות מדי בשביל לצאת. כלומר, לפעמים כן, אבל רק במקרים נדירים. כשאני מרגיש נוחות וזרימה עם מישהו, בלי כמות נאותה של שליטה עצמית אני עלול לשפוך בפניו את סיפור חיי במלואו. אז אני בולם את עצמי, מחליט ומגדיר מראש למי אני רוצה לספר מה. יש בה איזה יופי מסויים, באפשרות שלך לבחור ולהבין לעצמך מהי רמת הקרבה ותחומי הנוחות בשיתוף עם כל אדם בחייך. אבל העניין הוא, שלפעמים דווקא האנשים שהענקת להם את דרגת השיתוף האישית ביותר, הם אלו שהכי קשה לך לשתף. אוליי זה הפוך על הפוך, ובדיוק בגלל שהחלטת זה נהיה קשה כל כך. ואוליי פשוט הסקאלה של אה��ה ואמון והסקאלה של טבעיות השיתוף לא חיות יחד בהרמוניה, ויש ביניהן סטיות והבדלים. אני חושב שהאמת היא, שההתגברות על הקושי בלשתף דברים, וגם לפתח שיחות בכללי, היא אמנות שנרכשת בתוך עצמך ומול כל אדם בנפרד. אז כל אחד מתחיל בנקודה מסויימת של ביטחון ונוחות, או בעצם נע בין רמות שונות במהלך התהליכים בחייו. וגם בתוך קשר, מול כל בן אדם בנפרד, ישנה עוצמת השיתוף הכללית של כל אחד מהם, והרמה והאופי של התקשורת הייחודית להם יחדיו. אבל בכל קשר, מול כל אדם בחיים, תמיד יש מקום לתהליך טבעי של היפתחות וצמיחה של אמון ובטחון. כמו גם שלפעמים, אפשר להפחית את רמת התקשורת באופן מלאכותי אם צריך, עד שזה יהפוך להרגל. אבל אפשר גם להפך, להעז, להכרי�� את עצמך לשתף דברים שלא יוצאים בטבעיות, ולאחר כמה פעמים כאלו להתרגל לאומץ, ולהפסיק להיות זקוק לו. החציבה במחוזות העמוקים של התקשורת עלולה לשפר גם את השיחות הקטנות והיומיומיות, ולעצב קשר כיף ונינוח יותר. אז כמו ברוב תחומי החיים, שווה לכם לנסות להעז ולמתוח את גבולות הנוחות שלכם בשיתוף ופגיעות בפני האהובים המתפתחים שלכם, כדי להוסיף לצמיחה הטבעית של הקשר כמה קפיצות מלאכותיות למעלה. רק תזכרו לחשוב טוב לפני מהי צורת הקשר והאמון שלכם עם כל אדם בחייכם, ולעצב את התקשורת מולו בהתאם.

סליחה שיצא לא ממש מובן, אבל מוזמנים לקרוא לעומק עד שתבינו (-:

או פשוט להתעלם מהסופר המתנשא הזה.

[rabash-maamarim]

מהו, שהצדיק סובל רעות

תשמ"ח - מאמר ט'

1988 - מאמר 9

הזה"ק (וישב דף ד' ובהסולם אות י"א) מפרש את מה שכתוב, "רבות רעות צדיק", וזה לשונו, "רבות רעות צדיק ומכולם יצילני ה'. רבות רעות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות, הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם", עד כאן לשונו.

ויש להבין דבריו:

א. מדוע הצדיק צריך לסבול רעות.

ב. אם אח"כ "ה' מצילנו מידו", אם כן מהי התועלת, שנותן להצדיק צרות, אם ה' צריך להציל אותו אח"כ. אם כן נראה זה, כמו עבודה ללא תועלת.

ידוע דסדר העבודה, לאלו שרוצים ללכת בדרך האמת, שנקרא לשמה, כלומר בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמם, שהם רוצים להיות צדיקים ולא רשעים, הנקרא בלשון עבודה "מקבל בעמ"נ לקבל", היינו אפילו מעשים דלהשפיע, מה שהם עושים עם כוונתם בעמ"נ לקבל, נקראים "רשעים", בלשון הזה"ק, כמו שאומר על פסוק "וחסד לאומים חטאת, שכל טובו דעובדין לגרמייהו עובדין", שפירושו, שכל טוב שעובדין, הכוונה היא בשביל תועלת עצמם. וזהו החטאת שלהם.

מה שאין כן אלו שרוצים להיות עובדי ה', הם צריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. אי לזאת, היות שהטבע של הנבראים הוא רק לתועלת עצמו, כידוע, שהרצון דלהטיב לנבראיו ברא למטרה זו בחינת חסרון. כלומר, שהנבראים ישתוקקו לקבל תענוגים. ובלי השתוקקות, אין אדם יכול להנות משום דבר. ועוד יותר מזה, כי שיעור הרגשת התענוג תלוי בשיעור מידת ההשתוקקות.

ומשום זה, בעת שאומרים לאדם, שהוא צריך לוותר על תועלת עצמו, אלא שהוא צריך לעבוד לתועלת ה', כי רק על ידי זה הוא יכול להגיע לדביקות ה', שזוהי התכלית של האדם, וזה נקרא "תשובה", היות שעם מידת הקבלה האדם נעשה נפרד מהבורא, מטעם שינוי צורה, היות שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם מקבלים ממנו, מה שהוא נותן להם. לכן כשהאדם מגיע לידי מדרגה, שכל רצון שלו הוא, שיהיה רק להשפיע, זה נקרא "השתוות הצורה". וזה נקרא, שהנברא שב לשורשו, היינו שהוא מתאחד עם הבורא. ואז הוא בא לידי דרגת "צדיק", היות שהוא כבר לא עובד לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה'.

ולכן, כשהאדם לא רוצה לעבוד לתועלת הגוף, אז הגוף מתנגד לעבודתו, ולא נותן לו לעשות שום דבר, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ובזמן שאדם שוכח את הכוונה דלהשפיע, ומתחיל לעבוד בעמ"נ לקבל, שוב הוא יכול להמשיך בע��ודה. אבל לפי הכלל "דמתוך שלא לשמה באים לשמה", ואז באה לו מלמעלה התעוררות, שצריכים לעבוד בעמ"נ להשפיע, תיכף באה לו התנגדות מצד הגוף, ולא נותן לו להמשיך בעבודה דלהשפיע, ומתחיל להרגיש את הצרות רעות מה שהגוף גורם לו.

וכשהוא מתגבר באיזה שיעור על הגוף שלו, אבל אח"כ שוב יורד מעבודתו, ושוב מרגיש את הרע שבו, וכן חוזר חלילה, נמצא, שמי שרוצה להיות צדיק, הוא מרגיש כל פעם רעות מה שהגוף גורם לו. כלומר, שכל פעם שרוצה לעשות משהו להשפיע, הוא בא הרשע ושואל "מה העבודה הזאת לכם". מה שאין כן אם האדם עובד לתועלת עצמו, אין מקום לשאלה זו, שהרשע ישאל "מה העבודה הזאת לכם", היות שהוא עובד לטובת הרשע, המכונה רצון לקבל לעצמו. נמצא, ששאלת רשע היא דוקא בעת שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'.

ובזה מובן לנו, מדוע יש דוקא לצדיק "רבות רעות". היות שיצרו של אדם מתגבר עליו כל יום. פירוש, מתי שהיצר הרע רואה, שיש אצל אדם קצת אור, הנקרא יום, שהוא הולך על דרך הנכון, תיכף מתגבר עליו ורוצה להכשילו עם הטענות שלו, שאומר לו, מה יהיה לך בזה שאתה רוצה לעבוד להשפיע. ואותו הסדר נוהג בכל יום ויום.

וזהו על דרך שאמרו חז"ל (קידושין דף מ') "לעולם יראה אדם עצמו, כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות". ומה שאומרים "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות", אם כן איך אפשר לומר אח"כ עוד הפעם "חציו". הלא כבר הכריע לכף זכות. אם כן, איך אומרו "לעולם".

אלא כנ"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום". בו ברגע שהיצר הרע רואה, שעכשיו כבר "יום" אצלו, תיכף מתגבר עליו. נמצא, לפי ערך הטוב שעשה, תיכף נתגבר עליו הרע. וממילא יש לו עוד הפעם "חציו חייב וחציו זכאי".

וזהו פירוש "מתגבר עליו בכל יום". היינו, שכל יום יש התגברות חדשה. שיש לפרש "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", שהרע נעשה אצלו בבחינת התגברות, מלשון "כמעין המתגבר שהרע נתווסף", משום "זה לעומת זה". כי כמו שהאדם מתגבר ועשה מעשה טוב, תיכף מתגבר עליו היצר הרע. נמצא, שהצדיק סובל "רבות רעות". כלומר, שכל יום נעשה אצלו הרע יותר גדול, דהיינו, שלפי המעשים טובים שלו, כך מתגלה אצלו הרע, וזה כמו שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו".

ויש להבין, מהו מרמזת לנו מילת הימנו. ולפי מה שהסברנו, יהיה הפירוש הימנו, היינו זה שיצרו נעשה גדול, זה בא מגדלות האדם, היות שהשתדל להיות אדם ולא בהמה, מזה נעשה היצר גם כן גדול. כנ"ל, שלעולם צריך להיות "חציו חייב וחציו זכאי", כדי שיהיה בכוחו של אדם לנצח את הרע. ובפעם אחת אי אפשר לתקן את כל הרע. לכן הרע מתגלה להאדם לאט לאט, כל פעם שאדם עושה איזה טוב, יש מקום לגלות עוד קצת רע. וחוזר חלילה, עד שהאדם מתקן את כל הרע שבקרבו. נמצא, שבשביל זה הצדיק סובל הרבה רעות.

ואין לשאול, מדוע לא מתגלה אצל האדם כל הרע בפעם אחת. התשובה היא, כי לא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על כל הרע שבקרבו, אלא רק בזמן, שאין לו רע יותר מטוב, ושניהם שוים, רק אז יש בכוחו של אדם להתגבר, בסגולת תו"מ. ומשום זה הרע מתגלה אצל האדם באופן הדרגתי, כלומר, לפי מה שהוא השיג טוב, בשיעור זה מגלים לו מלמעלה קצת רע. עד שבהמשך הזמן יתוקן כל הרע שיש באדם.

וזה נמשך מסדר הבירורים, כמו שכתוב, שמותר לברר רק רפ"ח ניצוצין, שהם הט"ר, שישנם בכל נתיב ונתיב מל"ב נתיבות. מה ��אין כן המלכות מכל נתיב אסור לבררו. ו��ה מכונה "לב האבן", בסוד "והסירותי את לב האבן מבשרכם", היות הרע הזה אי אפשר לתקנו בהמשך שיתא אלפי שני. אלא בהמשך שיתא אלפי שני, שמבררים את הרפ"ח ניצוצין, יתברר אח"כ כל הרע, כמו שכתוב בזה"ק "עתיד מלאך המות להיות מלאך קדוש", שזה נקרא "בלע המות לנצח".

ועל דרך זו, שהאדם הולך על דרך לתקן את הרע שבו, היינו הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אי אפשר לתקן אותו בפעם אחת. אלא הכלי קבלה שבו הוא מקור הרע שמפריד אותנו מהבורא, מתחלק להרבה חלקים. וזהו תיקון מלמעלה, שבזה שהוא מתחלק להרבה חלקים. וכל פעם שמתקנים חלק לקדושה, תיכף בא חלק אחר, והוא חלק יותר גדול ממה שהיה מקודם לתקנו, כי האדם מתרגל בעבודה, אז נותנים לו כל פעם לתקן חלק יותר גדול מהרע שבו.

כדוגמת האדם שרוצה להשתלם בהרמת משקולות, אז כל יום נותנים להרים משקל יותר כבד. כן נוהג בעבודה, שנותנים כל יום להרים חלק רע יותר גדול, וזה גורם, שהאדם רואה, כאילו הוא לא מתקדם בעבודה, אלא הוא הולך אחורה. כלומר, שכל יום הוא רואה, שהעבודה נעשתה לו יותר קשה להתגבר. והטעם הוא כנ"ל, משום שכל יום נותנים לו חלק יותר גדול לתקן.

"ומכולם יצילני ה'". ושאלנו, אם ה' צריך להציל אותו מהרעות, אם כן למה הוא נותן לו רעות, שיסבול בחינם. כלומר, אם היה זה באדם, להתגבר בכוחות עצמו, יכולים להבין, שנותנים להאדם שיתקן. אבל אם ה' מציל אותו, ומהו הריוח מזה שנותנים לו "רעות רבות".

וכבר דברנו מזה, ששאלנו, מדוע אין האדם מסוגל בכוחות עצמו להתגבר. רק ה' צריך להציל. ואם ניתנה בחירה להאדם להתגבר, ומדוע לא ניתן לו הכוח, שיוכל להתגבר. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזהו בכוונה תחילה, כדי שהאדם יבקש מה' עזרה. והעזרה שהוא נותן, היא שנותן לו בחינת נשמה יותר גבוהה, ובכדי שיהיה צורך לאדם לקבל מדרגה יותר גדולה.

היות שהאדם צריך להשיג את הנרנח"י של נשמתו. ובלי צורך, היינו, בלי כלי הנקרא חסרון, אי אפשר לקבל מילוי, לכן בכוונה תחילה עשו כך, שהאדם צריך להתחיל את העבודה. וכשהוא רואה, שאין הוא יכול להתגבר, לא להתייאש, אלא להתפלל לה', כמו שאומר הזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ובמה, בנשמתא קדישא".

ובהאמור יוצא לנו ב' דברים:

א. שהאדם צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע, בכדי שיהיה לו צורך, שה' יעזור לו. כי אם הוא בעצמו היה יכול להתגבר, אין הוא זקוק לעזרת ה'. וזה נקרא, שאין לו כלי, ואין אור בלי כלי.

ב. שלא ניתן להאדם היכולת להתגבר בעצמו, כנ"ל. נמצא, שזהו הטעם שהאדם מוכרח להתחיל, ולא ניתן לו לגמרו.

ובזה מובן מה ששאלנו, מדוע מגיע רעות רבות לצדיק, משום שהסבל שהצדיק סובל מהרע, שמפריע לו להגיע לדביקות ה', זה גורם לו, שיהיה לו כלי. והטעם שהרע כל כך הרבה, עד כדי כך, שלא יכול להתגבר עליו. אלא "מכולם יצילנו ה'" ואין ביד אדם לנצחו. זהו בכוונה תחילה, שאין ה' יכול לתת להאדם מדרגה יותר גדולה, אם אין לו צורך לכך. לכן ה' נותן לו את החלקי נשמה שלו בדרך הצלה, כמו שכתוב "ומכולם יצילני ה'".

לכן צריכים ב' דברים:

א. שיהיה רעות רבות לצדיק, שזהו כלי.

ב. ואח"כ נותן לו את חלקי נשמה בדרך הצלה.

אבל מדרך העולם, ששואלים, בזמן שמתחילים לבקש מה', שיעזור לצאת מהרע, ושיתן נשמה על חלק רע שכבר בא לידי הכרה, שיש לו רע. ומדוע רוצה ה', שהאדם צריך לגלות שיעור מסוים רע, ואח"כ הקב"ה נותן לו העזרה. כך נראה להאדם שצריך להיות. אולם יש בזה להבחין ב' הבחנות:

א. שבאמת הקב"ה נותן עזרה לאדם, בזה שמגלה להאדם את הרע שבו, בכדי שידע את האמת.

ב. אבל זה מגלים רק לאלו אנשים, שהם מסוגלים ללכת בדרכי השפעה. ולכן מגלים להם הרע, שתהיה להם היכולת לתקנו. מה שאין כן לאלו אנשים, שאין להם שייכות לעבודה דלהשפיע, להם אין מגלים את הרע, אלא באופן כללי.

וזה דומה לזה שאנו נוהגים בעניני עולם הזה, שבמקום שיש לאדם איזו מחלה לא עלינו, ושאי אפשר לרפאותה, שאין מגלים להאדם את מה שיש לו, אלא אומרים, שיש לו כל מיני מחלות, אבל האמת, שאם יש מחלה ממארת חס ושלום, אין אומרים לו. והסיבה היא פשוטה, כי מה יהיה, אם יספרו לו, שיש לו רע, אם אינו יכול לתקן. לכן ברוחניות אין מראים לאדם את הרע, אלא לאט לאט, כפי יכולת העבודה שלו.

ובהאמור, שאם אין להאדם גילוי הרע שלו בשיעור מסוים, שיהיה כלי וצורך, שיהיה ראוי שתכנס לתוכה בחינת נשמה, אי אפשר לתת לנשמה לחצי כלי. וזה דומה לעובר במעי אמו, כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפים הם באדם. הקב"ה אביו ואמו. אבא נותן את הלובן, ואמו נותנת האודם, והקב"ה נותן את הנשמה".

ובטח כל אחד יודע, למשל, אם אביו ואמו נתנו חלקם, שיכול להיוולד רק חצי עובר, כלומר, שאם הם יתנו חלקם, שיוולד עובר בלי ראש, רק גוף לבד. או להיפך, שיוולד ראש בלי גוף. האם רוצים לבקש, שהקב"ה יתן את חלקו, כלומר, שיתן נשמה לחצי וולד וכך יוולד. בטח שאין שום טיפש בעולם.

כמו כן בעבודת ה', אדם, כשמתחיל בעבודה, קודם כל הוא מתחיל ב"לובן". כי אביו ואמו נקראים ההורים, שהם הסיבה שיוולד אדם. אביו נקרא זכר, היינו שלימות. וזה נקרא "לובן", שאין כאן שום חסרון. כלומר, שהוא שמח בחלקו, כי על שיעור משהו שיש לו בעבודת ה', הוא נותן תודה לה', על זה שזיכה אותו ונתן לו מחשבה ורצון, להיות לו איזה מגע כלשהו בעבודת ה', כמו שאמרו חז"ל, "הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו".

ואח"כ הוא עובר לקו שמאל, הנקרא "אודם דאמא", שאמא נקראת נקבה, שהיא בחינת חסרון, שעושה בקורת על המעשים טובים שלו, אם יש להם הכוונה דלהשפיע. ואז הוא רואה את האמת, שהוא רחוק מזה. ואז יש לו הצורך לתת תפלה, שה' יקרב אותו, שיזכה לדביקות ה'. והאדם מצפה, כיון שכבר יש לו ב' הקוים, וכבר הוא מרגיש, שיש לו צורך וכלי, אם כן מה חסר לו עוד, רק שה' יתן את חלקו, כלומר שיתן את הנשמה.

אולם אם "הלובן דאבא" ו"האודם דאמא" עדיין אינם ראויים, מסיבת שעדיין לא נגמרו על דרך משל, שלא יכול לצאת אלא חצי תינוק. בטח אין הקב"ה יכול לתת את חלקו, שהוא הנשמה. לכן הקב"ה מחכה, עד שהקו ימין וקו שמאל יגיעו לשלימותם, שיהא ראוי לברוא דבר שלם. ואז הקב"ה נותן את הנשמה. לכן אין אדם יכול לומר, שהקב"ה לא רוצה לעזור, אלא להיפך, הקב"ה מצרף כל פעולה ופעולה, עד שיהיה שיעור שלם, שיהא מספיק, שיכול להאיר בתוכו נשמה.

וזה כמו שכתוב בספר פרי חכם (חלק ב' דף ק"י) וזה לשונו, כתוב "אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו, עד יכונן, ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ. וכן אנו מריצים בקשתנו למרומים, דפיקו בתר דפיקו, בלי עייפות ובלי הרף, ואין אנו נרפים כלל וכלל, מזה שאינו עונה לנו, באמונתינו, ששומע תפלה הנו יתברך. אלא שממתין לנו, לעת שיהיה לנו הכלים לקבל השפע הנאמן. ואז נשיג מענה על כל תפלה ותפלה בפעם אחת, כי "יד ה' לא תקצר חס ושלום".

ובהאמור יוצא, שאל יאמר האדם, שהוא מתפלל כל יום ואין הוא מקבל עזרה מה'. אלא הוא צריך להאמין, שכל תפלה ותפלה, שהאדם מתפלל, הקב"ה לוקח אותה ומצרף לשאר תפלות, שהאדם התפלל עד עכשיו. ומחכה עד שיהיה שיעור שלם, שיהא ראוי לקבל מה' בחינת הנשמה, כנ"ל.

ובענין התפלה לבקש עזרה מה', שיתן כח מלמעלה להתגבר על הרע, יש בזה ב' בחינות:

א. שהאדם מבקש מה', שיהיה בידו להכניס הכלים דהשפעה להקדושה. כלומר, שתהיה לו אפשרות לשמש עמהם על הכוונה דעל מנת להשפיע.

ב. שהוא מבקש, שה' יתן לו כח התגברות גם על כלים דקבלה, המכונה, שהוא יכול לכוון בכלים דקבלה בעמ"נ להשפיע.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מובא ברש"י וישב) וזה לשונו, "ועוד נדרש בו, וישב, ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה. אמר הקב"ה, לא דיין לצדיקים, מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".

ולכאורה קשה להבין מה שאמרו "אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים, מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". הלא יש משנה מפורשת (אבות פרק שישי ד') "כך הוא דרכה של תורה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא". משמע שכן צריך להיות, שלוה בעולם הזה.

ויש לפרש זה בדרך העבודה. ידוע שבינה נקראת "עולם הבא", שפירושו, כלי דהשפעה. היות שיש בכל דבר שתי בחינות:

א. מה שמקבלת,

ב. מה שהיא משפעת.

שהם נקראות "בחינת מלכות" ו"בחינת בינה", שהם בחינת משפיע ומקבל.

כשהאדם מתחיל בסדר העבודה, הוא מתחיל לברר את המובחר תחילה. כשמתחילים לברר ולהוציא את הכלים, מה שהם מונחים בתוך הכלי קבלה. כלומר, שכל הכלים הן כלי קבלה והן כלי השפעה, נפלו בעת שבירת הכלים לתוך הקליפות, שהם בחינת מקבלים, הנקראים בלשון קבלה, כלים דפנים וכלים דאחוריים.

ומשום זה, לאחר שהצדיקים כבר תיקנו לעצמם את הכלים דהשפעה, שיהיו על הכוונה דלהשפיע, שזה נקרא "הלומד תורה לשמה", שזה נקרא "שמתוקן להם לעולם הבא", הצדיקים לא מסתפקין בזה, אלא שהם רוצים "לישב בשלוה בעולם הזה", כלומר, שגם הכלים דקבלה, שהם כלים דאחוריים, הנקרא כלים דמלכות, שמלכות נקראת עולם הזה, גם כן יכנסו לקדושה, דהיינו שיהיו בעמ"נ להשפיע.

וזה שאומר, "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". ידוע, "יוסף" נקרא נה"י, שהם כלים דאחוריים, ששם מקום גילוי של חכמה, שהם כלים דקבלה, שהם בחינת עולם הזה. כלומר, הרוגז, מדוע עדיין לא תיקן אותם, שיכנסו לקדושה. וזה שאומר, "לא דיין וכו'".

[anaelllllla]

משלי מקובלים 10-ב: משל 'מתנת חסד' - אנימציה טעימה

המשל המקורי מתוך כתבי בעל הסולם: עשיר אחד קרא לאדם מן השוק והאכילהו והשקהו והעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום,  ובכל יום מרובים היו מתנותיו על הקודם לו וכן היה מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר: "אמור לי, האם כבר נתמלאו כל משאלותיך?" וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי, כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד". ויאמר לו העשיר: "אם כן לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך"... משל מתוך מאמר "מתן תורה" של בעל הסולם

[kabclip2020]

כל הכלכלה בנויה על האגו של האדם. איך להגיע לרווחים לעצמנו, לפי החוק הכללי של הטבע האגואיסטי. להשקיע כמה שפחות, ולהרוויח כמה שיותר, בכל תחום ובכל מקום, בבית, בעבודה, במשפחה. כך בכל דרגות הרצון, דומם, צומח וחי. אבל בדרגת מדבר יש תוספת שנקראת 'אדם', דרגת אדם, שקיימת רק למעלה מהטבע האגואיסטי. מערכת יחסים חדשה, יפה זה לזה, שבלעדיה אין לנו סיכוי לשרוד, אלא רק אם נחיה במערכת אחת כאגודה אחת.

[gaia-israel]

קניית זהב - טיפים לעיסקה מוצלחת

אם יש ברשותכם פריט עשוי זהב שאין לכם עוד צורך בו, אתם יכולים למכור אותו ולצאת ברווח נאה. העובדה שמחיר הזהב עולה באופן מתמיד לאורך השנים רק מחזקת את טענה זו והופכת את הזהב להשקעה בטוחה, גם אם הכוונה הראשונית לא הייתה קשורה בכלל להפקת רווחים. כל שעליכם לעשות זה לחפש אדם או חברה אשר קניית זהב זאת ההתמחות שלהם, ותקבלו בדיוק את מה שמגיע לכם מבחינת ערכו הכספי של הפריט שלכם. להלן מספר טיפים שיעזרו לכם להצליח במשימה זו.

התקשרו עם חברה מורשית מטעם המדינה

כאמור, ישנם חברות ואנשים רבים שעוסקים בקניית זהב. מתכת יקרה ומבוקשת זו תשמש בהמשך דרכה בעיקר ליצירת תכשיטים ובתוך רכיבים של מוצרי אלקטרוניקה שונים. ההמלצה שלנו היא לא למכור לכל אחד את הזהב שברשותכם אלא לפנות רק למי שפועל באישור המדינה בתחום. כך תבטיחו לעצמכם תהליך קנייה מסודר עם הצעת מחיר שקופה והוגנת. קחו בחשבון כי תחום קניית הזהב מלא בנוכלים ו-"חאפרים" למיניהם, כך שהתקשרות לא נכונה עשויה לגרום לכם ליפול קורבן לרמאויות שונות או לכל הפחות, להצעות מחיר שאינן משקפות את המציאות.

בדקו את שער הזהב היומי

הצעת המחיר שתקבלו עבור הזהב שברשותכם נגזרת ממספר גורמים כגון משקל הזהב, דרגת הטוהר שלו (24 קראט לעומת 18 או 14 קראט), עיצובים מיוחדים, חשיבות היסטורית וכמו כן, שער הזהב המעודכן. קניית זהב רגיל, (ללא חשיבות היסטורית או עיצובית), אמורה להתבצע לאחר חישוב כל הפקטורים הפיזיקליים (משקל, טוהר) והכפלתם בפקטור שער הזהב ביום הרכישה עצמו. שער הזהב משתנה מדי יום ונקבע על ידי הבורסה האמריקאית, כך שבהחלט כדאי לעקוב אחריו באופן יומי ובהתאם לכך לתזמן את הפנייה לקונים.

מינימום התעסקות – מקסימום רווח

על מנת לייעל עבורכם את תהליך המכירה עם כמה שפחות התעסקות (מלבד המעקב אחרי שער הזהב היומי), חפשו חברה אשר דואגת להגיע עד אליכם לשם ביצוע העיסקה. חברה רצינית תשלח נציג לביתכם שיגיע עם כל המכ��ור הנדרש לשם מתן הצעת מחיר (מתקן שקילה, בדיקת הולכה חשמלית וכו') וכמו כן תרכוש את הזהב במזומן בו במקום. נציג של חברה רצינית גם ידע להעריך פריט זהב מיוחד ולא יהסס להציע לכם עליו יותר מאשר ערך שער הזהב היומי.

כמובן, שבדיוק כמו בכל עסקה, יש לדאוג לקבל מסמך שמרכז את הנתונים וקבלה על סכום הרכישה. חברת קניית זהב איכותית ובעלת מוניטין תדאג שתקבלו זאת ללא בעיה.

[levtov1]

אגו 42: הדחף לשלוט על השני מפתח כלי נשק כל מה שאנחנו לומדים רק מפתח דברים רעים, ולא מכוון ל#תיקון ה#אדם, להנאת האדם, אלא רק להנאת #האגו שלו. כל צורות ה#חיים שלנו, מכוניות, מטוסים, סוגי אוכל, הכל כדי למלא את האגו שלנו. לתת לו #פיתוי שישתוק, וחוץ מזה כלום, העיקר רק לפתח #כלינשק ו#מלחמות חדשות. ואין לזה סוף ולא יהיה לזה סוף, כי האגו סותם לנו את העיניים לראות כמה נסבול, ואנחנו שוב ושוב הולכים לאותם הקרבות והמלחמות זה עם זה. במקום לעשות על פני #כדורהארץ #גןעדן, אנחנו פועלים לפי ה#רצוןלקבל שלנו, שאצלו דרגת ה#חשיבות העיקרית היא #לשלוט. כל אחד רוצה לשלוט על השני, ולכן קודם כל מפתח כלי נשק. #האגו #אגו #אגואיזם #האגורצוןלהנותעלחשבוןהזולת #אגו_רצון_להנות_על_חשבון_הזולת #חכמתהחיבור #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #ישראל #משפחה #חכמתהקבלה #משבר #קשר #חיבור #אהבה #אהבתהזולת #שיטתהתיקון #העתיד #ואהבתלרעךכמוך https://www.instagram.com/p/CgKfvzvqFFF/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[anaelllllla]

פרשת נח: מהמבול ועד אלינו

המבול, מכת הטבע המפורסמת ביותר בהיסטוריה. איזה שינוי בוצע בעקבותיה בתוכנת הניהול של הטבע, ואיך זה קשור להמשך קיומנו על פני כדור הארץ? מסע אל דרגת ההתפתחות הבאה של האדם ושל האנושות כולה.

הכתוב מספר שהמבול בא "כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". עוד נאמר, "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", וכן "כי מלאה הארץ חמס" (בראשית ו). במקורות מוסבר שאלוהים זה בעצם הכוח הכללי שבטבע. כוח אחד ששולט בכל מערכת כוחות הטבע. המערכת הזו מנהלת את המציאות כולה, הן את חלק המציאות שנקלט עתה בחמשת חושינו, והן את חלקה העליון שבינתיים נסתר מאיתנו עקב חוסר היכולת של כלי קליטה שלנו.

לפני מיליוני שנים, אומרים ��מדענים, ירדנו מהעצים והתחלנו להיות בני אדם. הגורם הפנימי שהביא לכך היה גדילת הרצון האגואיסטי. האגו הוא זה שהוציא את האדם מעולם החי, ומאז הוא כל הזמן מתעצם. האגו עורר באדם מחשבות רעות ביחס לזולת, איך לנצל לטובתו כל דבר, בלי להתחשב בכלום.

כשהגיעו המחשבות האגואיסטיות לרמה מסוימת, הופר האיזון העדין שהיה בין המין האנושי לכלל הטבע. המערכת, שמטבעה היא אינטגרלית, הייתה צריכה להחזיר את עצמה לאיזון.

ואז בא המבול, ולאחריו נוצר עולם חדש. הוגדר קשר חדש בין האדם לטבע, קשר פחות חזק מכפי שהיה קודם. נרחיב מעט. הדומם, הצומח והחי קשורים לטבע באופן כזה שהם נמצאים בתוכו כבתוך רחם. כל פעולה שלהם היא לפי פקודות הטבע, כל תגובה שלהם היא בדיוק לפי מה שהטבע צריך. הם מהווים חלק מהטבע, חלק מהאלוהים, מפני שמפעילים אותם אינסטינקטים ואין להם כל בחירה חופשית. ככל שהתהווה באדם כוח אגואיסטי, הוא התרחק מהטבע, נעשה הפוך ממנו, הפר את חוקי האיזון המערכתי. המחשבות והרצונות שלו התחילו להיות שונים ממחשבת הטבע הכללית.

בשלב זה היה האדם צריך לבצע השלמה, לעשות מאמץ מודע להתעלות מעל האגו שהתעורר בליבו ובמוחו, כדי להישאר מחובר לטבע הכללי. היה עליו לבדוק כל מחשבה וכל רצון שמתעוררים בו, לראות אם מה שהוא מתכנן לעשות אכן הכרחי לקיומו, ואם אינו פוגע באף אחד ובשום דבר.

אילו זה קרה, היה האדם נכנס לתוך עמקי הטבע, מתחיל להבין את מערכת הניהול הפנימית שיש בטבע, את תוכנית ההתפתחות שבטבע, את מגמת ההתפתחות, את החיבורים שבין כל פרטי המציאות. אבל האדם חטא וחטא, ניצל כל מה שראה סביבו בצורה הכי גסה, עד שהביא על עצמו מכה גדולה. הטבע לא סובל חוסר איזון, והמערכת ביצעה תיקון סטייה.

במהותו, המבול מסמל הורדה של רמת הרגישות המערכתית למעשיו של האדם. הטבע כאילו אמר, "תעשו מה שאתם רוצים. החשיבות שלכם ירדה פי מאה, ולכן מידת השפעתכם על כללות המערכת קטנה. בסופו של דבר, יבוא החשבון על כל מעשיכם, אבל בינתיים עשו בעולם כטוב בעיניכם". העולם נעשה חשוך. האדם פספס את ההזדמנות שניתנה לו להכיר את הטבע לכל עומקו, לרכוש שכל ורגש אלוהי, להשתתף בהנהגת המציאות כולה, ונסגר בתוך קונכייה אגואיסטית צרה. אצים רצים שבעים שנה, מתעייפים, דועכים, מתים, בלי להשיג בעצם שום דבר.

וכאן עולה שאלה גדולה. האם מה שקרה היה מחויב המציאות, או שאפשר היה להתפתח בלי חטא, בלי מבול, בדרך חלקה ויפה? כנראה שלא, והיינו חייבים לעבור את הדרך הארוכה, כי בלעדיה הניתוק מהטבע לא היה גמור והעצמאות המושגת אחריו לא הייתה שלמה.

כך או אחרת, כיום המעגל נסגר. אלפי שנות התפתחות אגואיסטית מביאים אותנו למבוי סתום, להכרה שאין לנו עתיד אם לא נחולל שינוי מהותי בתפיסה. העולם נעשה מקושר כל כך, התלות ההדדית מגיעה לרמה כה גבוהה, ואנחנו ��וצאים את עצמנו באותה סירה. בלי איזון והשלמה, כולנו נטבע. כך הטבע מכריח אותנו להכיר בחוקיות האינטגרליות שבמערכת כולה, ולבנות אותה באופן מודע ביחסי הפרט והסביבה.

חוסר האיזון שנגרם על ידי האגואיזם המוגבר, בא לידי ביטוי בצורה הקשה ביותר ביחסים שבין אדם לאדם. לכן, זו הרמה שבה צריך תהליך התיקון להתמקד. יש שיטה שלמה שמלמדת כיצד להפוך את כוח האגו כך שישמש לטובת הזולת ולא לרעתו, וכשנלמד להשתמש בה נהפוך להיות כאיש אחד בלב אחד. האגו יגדל עוד ועוד, אבל אנחנו נדע איך לעבוד איתו כעזר כנגדו, כמנוף להגברת החיבור הטוב. התקשרות אינטגרלית כזו בינינו תבנה לנו סנסור משותף שיוכל לחוש את פנימיות הטבע, את המחשבה וההרגשה שנמצאות בדרגה העליונה שבמציאות, מה שנקרא השגת האלוהות.

במצב כזה, לא יבואו לנו מכות נוספות מהטבע, וגם מה שהרסנו עד היום יתחיל להשתקם. בשורה תחתונה, מצב העולם הוא מראה של מצב היחסים בין איש לרעהו. נלמד להתחבר באהבה מעל האגו שמרחיק ומסכסך בינינו, ונראה איך הטבע כולו מאיר פניו אלינו.

[rabash-maamarim]

פושעי ישראל

תשמ"ה - מאמר ל"ג 1985 - מאמר 33

"אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנום שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב וכו', פושעי ישראל, שמלאים מצות כרמון, דכתיב, כפלך הרמון רקתך, אל תקרי, רקתך, אלא ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, על אחת כמה וכמה" (סוף חגיגה).

ויש להבין בענין "פושעי ישראל", לגבי מי הם נקראים "פושעי ישראל":

א. אם לגבי התורה.

ב. או לגבי הכלל ישראל, הם נבחנים לפושעי ישראל.

ג. או לגבי האדם עצמו. היינו שהוא בעצמו רואה ומרגיש שהוא פושעי ישראל. כי בפשטות קשה להבין, איך אפשר להיות, שיהיה מלא מצות כרמון, ומכל מקום הוא נקרא "פושעי ישראל".

ואם נפרש זה לגבי האדם עצמו, יכולים לומר ולפרש, זה שאמרו "אף על פי שמלאים מצות כרמון", ומכל מקום הוא רואה, שהוא עדיין פושעי ישראל. יש לפרש "רמון" מלשון רמאות. היינו שהוא רואה, שהוא מרמה עצמו. זאת אומרת, אף על פי שהוא מלא עם מצות, היינו שהוא רואה, שאין לו עוד מה להוסיף על הכמות שלו, ובטח שהיה צריך להיות על ידי היגיעה שהוא נותן, שיהיה כבר "ישראל", שפירושו ישר-אל, היינו הכל לשם שמים, אבל אחרי הבקורת שעשה על עצמו, הוא רואה, שהוא מרמה עצמו. שעיקר הסיבה המחייבתו לעסוק בתורה ומצות היא אהבה עצמית, ולא בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. שזה נקרא ישר-אל, שפירושו, שכל עבודתו הולך ישר להקב"ה.

והיות שראה, שכל עבודתו היא רק בעמ"נ לקבל, אז הוא ראה, שהוא פושע בענין ישראל. דהיינו שלא רוצה שעבודתו תהיה עבור למעלה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע להקב"ה", אלא שכל עבודתו היא על בסיס שישאר הכל למטה, שהוא בחינת מקבל. כי המקבל נקרא "למטה בחשיבות", והמשפיע הוא בחינת "למעלה בחשיבות".

וזה נמשך מכח השורש. היות שהבורא הוא המשפיע, לכן הוא נקרא בחינת "למעלה". והנברא, שהוא המקבל מהקב"ה, הוא נקרא "למטה בחשיבות". לכן אם עבודתו היא בעמ"נ לקבל, נקרא בשם, שהוא רוצה שעבודתו בתורה ומצות ישאר למטה, היינו בבחינת קבלה.

וזה נקרא "פושעי בבחינת ישראל". כי במקום שהוא ישמש את הבורא, שהוא רוצה לעבוד להשפיע להבורא, הוא עושה להפוך, שהוא רוצה שהבורא ישמש את האדם. והיות שאמרו, שבחינם לא נותנים שום דבר, אלא שנותנים שכר לפי ערך היגיעה, כנהוג כך בעולם הגשמי. וכך הוא רוצה לתת יגיעה, ועובד עבור הבורא, בתנאי שהבורא ישלם לו שכר תמורת עבודתו. אחרת אין לו שום כח, שיוכל לעשות שום תנועה בלי שום תמורה.

אבל איך האדם יכול להגיע לראות את האמת, שהוא מרמה את עצמו באיכות המטרה, שהוא לא יכול לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. ועל זה באו חז"ל ואמרו, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שיש לו אור. היינו אם הוא רואה, שעושה הרבה מצות, היינו שהוא מלא במעשים, שהוא לא רואה שום אפשרות, שיהיה בידו לעשות עוד מעשים, שיעזרו לו להיות בחינת "ישראל". כנ"ל, שפירושו "רק לשם שמים", ו��ין לו שום צורך לאהבה עצמית. וזה הוא לא רואה, שיגיע פעם בכוחות עצמו, אם לא שיהיה לו מן השמים עזרה, וזה אי אפשר, שיהיה דבר כזה בידי אדם.

נמצא, שהמצות שעשה, זה גרם לו לראות את האמת, שעד עכשיו היה מרמה עצמו, והיה חושב, שהכח המחייב בעל מנת להשפיע, האדם בעצמו יכול להשיג. עכשיו הגיע לידי ידיעה ברורה, שזה לא נכון.

וזה יכולים לפרש "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", יהיה פירושו "אפילו שמלאים מצות" הם מרגישים עצמם לריקנים, משום שרואים שהם כרמון, מלשון הכתוב "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א'), היינו בחינת מרמה, שכל עבודתם בתורה ומצות היתה רק לתועלת עצמם ולא לתועלת ה'.

ומי היה הגורם לידע זאת. הוי אומר, דוקא זה שהוא מלא במצות, זה גרם לו לראות, שאל ישלה עצמו לחשוב, שהוא יכול להגיע להיות בחינת "ישראל", אלא שהוא רואה עכשיו, שהוא פושעי ישראל, כנ"ל.

נמצא, שאי אפשר להגיע לידיעה אמיתית, מה דרגתו ברוחניות. אלא רק לאחר שהוא מלא במצות, ואז הוא רואה, שמצבו, שהיה עד עכשיו, היה ברמאות. והוא עכשיו דרגת של "פושעי ישראל". מה שאין כן בלי מצות, נקרא זה "בלי אור", אז לא יכולים לראות את האמת, שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו להיות בחינת ישראל.

אבל צריכים לדעת, שזה שאומרים, אם הוא מלא מצות, אז הוא כבר רואה, שהוא כרמון, יש תנאי בדבר, שזה נאמר דוקא בזמן, שהוא איש המבקש את האמת. ואז אומרים, שזה שמבקש האמת, הוא עוד לא יכול לראות את האמת, מטרם שהוא מלא מצות, אבל לא לפני זה. לכן צריכים לב' דברים:

א. מצד אחד הוא צריך לעסוק בתורה ומצות כפי יכולתו, בלי שום בקורת, אם זה הוא על דרך האמת או לא, רק לאחר המעשה, אז הוא הזמן לעשות בקורת. אבל לא בזמן שעוסק בתורה ובמצות. כי אז הוא צריך להרגיש עצמו בבחינת שלימות, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". אם כן לא חשוב עכשיו באיזה אופן הוא עושה, כיון שבאיזה אופן שיהיה, הוא מקיים דברי חז"ל כנ"ל.

ב. אבל אח"כ הוא צריך לעשות על עצמו בקורת, אם המעשים שלו היה לשם שמים, או שהיה גם דבר אחר מעורב בו. ומבין שניהם הוא יכול להגיע לבחינת "כרמון", לפי מה שפירשנו לעיל.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה דף י"ז) "תנו רבנן, כשנתפסו רבי אליעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, וכו', אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה לבד. וכרב הונא, דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוקי, שנאמר (דב"ה ט"ו) וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, וללא כהן מורה, וללא תורה. מאי ללא אלוה אמת. אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה".

ויש להבין, מדוע אם לא עוסק בגמילות חסדים, אז כבר דומה כמי שאין לו אלוק. ועוד קשה, מדוע דוקא מצות של גמילות חסדים, הלא יש עוד מצות שצריכים לקיימם. ומדוע דוקא בגמילות חסדים דומה ללא אלקי אמת. כאילו בגמילות חסדים יש מקום להכיר, אם התורה שלומד הוא "ללא אלקי אמת".

ולפי שאנו לומדים, שכל עבודתינו היא בכדי להגיע להשתוות הצורה, שהיא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". ומשום זה בזמן למוד התורה אין לעשות בקורת, איך התורה שלו, היינו תורה של מי הוא לומד, ואז יכול ללמוד אפילו שלא לשמה, הוא גם כן מצוה, כדברי חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

וזה בזמן שבוד�� את עצמו, איך מצבו בבחינת השתוות הצורה, כמה הוא כבר מרוחק מאהבה עצמית, וכמה הוא כבר מקורב לאהבת הזולת, כנ"ל, שזה ענין "הדבק במידותיו". ולכן מדייק, שעיקר הכרה לדעת, זה הוא לבדוק עצמו במידת החסד, כמה הוא עוסק בה, ונותן יגיעה על זה, וחושב כל מיני עצות ותחבולות, איך להגיע להשתוות הצורה, אחרת אין הוא מגיע לדרך האמת.

לכן נמצא אז, שאין לו "אלוקי אמת". כי "אמת" פירושו כמו שמבואר (תע"ס חלק י"ג) "תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא נקרא ואמת". ומפרש שם באור פנימי, "שאז מתגלה מידתו של הקב"ה, שברא את העולם על הכוונה להטיב לנבראיו, משום שמתגלה אז אור החכמה, שהוא אור דמטרת הבריאה, שכולם מרגישים את הטוב והעונג, אז כולם אומרים אז בידיעה ברורה, שזה הוא "אמת", היינו על המטרה".

ולפי זה יוצא, אם הוא לא עוסק בגמילות חסדים, שהיא הסגולה להגיע לאהבת הזולת, שע"י זה הוא יגיע לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו נמשך השפע העליון, ואם אין לו כלים דהשפעה, אז הוא לא יכול להגיע להשיג את הטוב והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. נמצא, שמצב זה נקרא אצל האדם "ללא אלקי אמת". דהיינו, שאמיתיות השגחתו יתברך, שהוא "להטיב לנבראיו", אינו חס ושלום אמת. וזה נקרא "ללא אלקי אמת".

וזה יכולים להשיג דוקא ע"י התעסקותו בגמילות חסדים. אבל בלא תורה אי אפשר לדעת את מצבו. היינו, איך הוא נמצא. כי בלא אור לא רואים שום דבר. אלא כנ"ל, היינו לראות שהוא פושע ישראל, הוא צריך להיות מלאים במצות. היינו, הן במצות לימוד התורה, והן בשאר מצות. והבדיקה היא, בזמן שכבר יש לו זמן מסוים, שעסק בתורה ומצות, אח"כ הוא צריך לעשות בקורת, ולא בזמן עבודתו.

Sourse