#כתיבה עברית

[euphoricmood]

עבורנו השלמות עצמה חודרת מספיק. אלוהים אדירים, יש לי לילה אחד לכתוב. שימור הוא הקסם בלהיות נקי.

[noasplace]

[ace7librarian]

אפשר לשנות את השם של enemies to lovers בעברית מ"אויבים לאוהבים" ל"דע את האויב"?

[jwc-rebranding]

שלום לכולם וברוכים הבאים לבלוג שלי!

מעולם לא הייתי טוב בדבר הזה שנקרא "טאמבלר", ובמיוחד עכשיו בצל המלחמה שרק נהפכת קשה יותר ניסיתי להישאר מתחת לרדאר.

אבל, המצב מחמיר.

קשה להסתכל מעבר לפינה בלי לראות תגובה מעוררת עצבים וגורמת בחילה. עוד דמות מעוררת השראה הופכת לתוכי טיקטוק. אז, במקום להילחם עם קיר, אעשה דבר טוב יותר- אנסה להיות סוג של כתף תומכת, בדרך שלי. על כן, מעתה והלאה, הבלוג הזה יוקדש לסיפורים בעברית! אם יש לכם סיפור מציאותי או פנטזיאלי, עבודה בתהליך או פרויקט גמר שאתם גאים בו, שלחו אותו לכאן! בתקווה נוכל ליצור קהילה של חובבי ספרות, פנטזיה וכתיבה יוצרת.

כזאת שלא מוגבלת בגזע, מין ובמיוחד לא בדת.

___________________________________________

אז, מהם החוקים?

1. אם יש לכם סיפור שאתם רוצים לשתף, תיצרו קשר!

אקבל פניות אנונימיות וגם פומביות כשוות. אם יש לכם משהו משמח לספר, אז שווה במיוחד! אנחנו רוצים להעלות חיוך על הפנים של אנשים.

2. שום סיפורים שקשורים במעשים מגונים, מכל סוג.

מתנצל, אבל אף אחד לא מעוניין לשמוע על משגל. יש חשבונות חילופים לכך.

3. סיפורים בעברית בלבד!

אם עברית אינה ��פת האם, אל דאגה- שלחו לי באנגלית, ואתרגם. למרות זאת, העדיפות תמיד לעברית.

4. אם ביקורת, אז ביקורת בונה.

אנחנו אנשים יחסית בוגרים, עם מה שעובר עלינו בימים אלה. לא צריך להעליב לשם העלבה. כמובן, פוליטיקות הן לא דבר מקובל- לא בכתב ולא בקול.

5. גם אמנים אחרים מקובלים כאן!

אם אינכם סופרים, אבל עדיין מעוניינים למצוא יד כותבת, פרסמו כאן! כל עם ישראל אחים, ואני מאמין שתמצאו אדם מתאים בקצרה.

זהו הכל!

שתהיה לכם כתיבה מהנה, ואל תשכחו- פתח תקווה לא קיימת, לכן כל פוסט עליה יתוייג כפנטזיה. הצלחה!

🇮🇱🇮🇱🇮🇱

[poohsdigitalden]

🤍היי! אני נועה מאז שאני זוכרת את עצמי, אהבתי לכתוב. בתור ילדה תחזקתי בלוג כמעט בכל פלטפורמה אפשרית שהתאדתה מהתודעה האינטרנטית מאז שנות ה-2000. מאוחר יותר, גיליתי את הקסם שבכתיבה במחברת. בשנים האחרונות המגירות שלי מתמלאות במחברות וביומנים שבכל אחד מהם יש אוסף של זכרונות מתקופות שונות בחיי. החלטתי לפתוח טאמבלר כדי לשתף חלקים מהיומן שלי - חלקים קטנים מהמסע שלי בעולם מתו�� אמונה שכולנו מנהלים חיים דומים יותר ממה שנדמה לנו. 💌 מוזמנים להצטרף אליי אהישליגםבלוגאיוריםושטויותאחרות

[pat-lechem]

[illmamnimh]

כשהייתי בכיתה ח' הסתפרתי קארה בפעם הראשונה. הרגשתי את השיער מדגדג לי בסנטר והראש שלי נע בקלילות בלי השנים שזורות מאחורי הצוואר. הוא הסתלסל בסופו, כזיכרון לכל גומייה שמשכה בו, וקפץ לשחקים בכל בוקר, בוחן את היכולות החדשות שלו בלי המשקל העודף. במקלחת, עדיין ליטף את הכתפיים וסירב להסתרק, אבל התענג על כל תחושה של יד על הקרקפת. הצטלמתי יותר, והוא נצץ עם כל פלאש וחיבק את הפנים בהתרעננות החדשה שנפלה עליו פתאום.

חודשיים עברו עליו כך, מרהיב, בריא ויפיפה, אבל לזמן תוכניות אחרות. הסלסול התארך, כבדות חזרה לאיטה ואיתה הסיוטים, תלישות ומראות, עקצוץ באוזניים, בידיים, בצוואר, כמה זמן עבר? זה הזמן לתספורת, לשיער הקארה, ובכיתה י"ב, אקצר גם את זה.

[ultimate-toad-but-greener]

פואמה.

נכתבה בסדנה על ילדות.

בדידות//קאי

יש לי כל כך הרבה חלומות, ולכם? הרי אתם לא אוהבים אותו הדבר כמו פעם. האם ויתרתם?

נראה שויתרתם, עליי. וזה מפחיד, להישכח. אני מקווים שאתם כבר לא מכירים את ההרגשה,

אני גם, גם לא מכירים את ההרגשה, הרי לא נשכחתי, כי לא נשכחתי- פשוט, לא הוכרתי מלחתחילה.

ולכן- אני בסדר, וגם אתם. אנחנו לא מכירים את ההרגשה.

[gal-gabot]

בית הלילה הוא המקום ששיפים הולכים אליו כדי למות.

[meshaceh-ceevim]

אוקי אז היום יש לי ראיון לאוניברסיטה בעוד כמה שעות אבל נשארתי כל הלילה כדי לקרוא על פסיכיאטריה כהרגלי והבנתי משהו פסיכי, אד ניגמה,בסדרה גותאם בנטפליקס,אז כשהוא הוצג לנו היה די ברור שהוא במצב נפשי מסוים,הוא לא כאחד האדם אבל זה גם מה שעשה אותו מעניין,ועם פוטנציאל. אחרי שהוא בטעות הרג את המאהבת שלו הוא יותר ויותר מבין על עצמו שהוא יקח את תואר הרוצח לעד,ואז הוא מתחיל לראות הזיות של האלטר אגו שלו, הרידלר,התגלמות הצד האפל שלו,שכולל את כל מה שהוא כועס עליו שאנשים עשו לו,וכל מה שהוא כועס שאנשים לא מעריכים בו,ויוצא מזה חידות סדיסטיות. גם הוא וגם הפינגיוון מתייחסים לרידלר כאל בנאדם שלישי. ואד סובל מאיבוד זיכרון,ולפעמים לא בשליטה לחודשים,שבהם הוא במין מאניה ועושה המון דברים נורא אימפולסיבים,וכשהוא חוזר לעצמו,הוא רק מנסה לסדר את זה,הוא בטוח שהוא "רע" אבל אם הוא באמת היה פסיכופת , לא היה אכפת לו בכלל גם אם יקרה נזק אם לא יסדר ויעשה מה שהדירלר דורש ממנו. לכן אד הוא לא פסיכופת. הרידלר כן,לאד יש DID פיצול אישיות אלטר אגו כמו לעוד הרבה נבלים בקומיקס. המצב הנפשי הזה נגרם בגלל טראומה חמורה. הרידלר התחיל להופיע אחרי שאד הרג במו ידיו מישהי..יחד עם ההפרעות האחרות שלו..נוצר בנאדם שכזה. יש כאלו גם במציאות, אבל במציאות אף אחד לא יכול באמת לברוח מכל כוחות הביטחון במשך 30 שנה וגם לתפור בכל שבוע חליפה ירוקה אחרת,ולהתמודד עם השדים שבראש.

[anaelllllla]

צפייה ב-'סגולה 53: כתיבה היא אומנות בפני עצמה' ב-YouTube

[noasplace]

.אני: התלמידים שלי כתבו שני מכתבי התנצלות למורים מחליפים .דניאל: יפה. בסוף השנה תעשו תערוכה של מכתבי התנצלות להלן אילוסטרציה של התערוכה של כיתתי.

[mitbageralmonimus]

תודה שהיית לי תקווה,

תודה שהיית לי כאב.

תודה שהצמחת בי אמון,

תודה ששתלת בי ספק.

תודה שלפעמים התקרבת,

תודה שלפעמים התרחקת.

תודה שהיה לך אכפת,

תודה שבי זילזלת.

אני אוהב אותך,

אני שונא אותך,

תודה שהזרמת לי דם בלב.

[tzipor-ktana]

מה את יותר אוהבת בארץ

את הדרום הצפון או המרכז?

שאלה מעניינת!

קשה לבחור פיסה מועדפת מהארץ היפה שלנו, על כן, ברשותך, אמנונ/ית יקר/ה, אמנה מספר דברים שאני אוהבת מאוד בכל חלק במדינה שלנו:

לדרום יש את המדבר. השקט של המדבר אין כמוהו באף מקום אחר. שקט עצום, עתיק, שנמתח למרחקים. המדבר מזכיר לנו, יותר מכל סביבה אחרת, שאנחנו רק דיירים זמניים בעולם הזה. הוא מתמתח בשוויון נפש של אינסוף גרגרים רחוק אל העבר שלפנינו ואל העתיד שאחרינו.

לדרום יש את הערבה, ים המלח, השפנים והיעלים, הצוקים והחולות. המקום הנמוך ביותר בעולם, אבן חן מינרלית, יופייה חוצני כמעט.

מכתש רמון, פצע עצום מימדים בפניה של האדמה, צלקת שמספרת סיפור קדמוני על כך שפעם היה פה ים. ובתוכו, כששוקעת השמש, יש חושך עמוק כל כך, עירום כל כך, שחושף בפנינו כוכבים שלא נראים בשום מקום אחר בארץ.

ובדרומו של הדרום, קצה החוד של מעוין הארץ שלנו, אילת. ים סוף, עם גון הטורקיז היחיד במינו. שוניות יפהפיות, עולם שלם מתחת לפני המים והעיר שמחוברת אליו, רחוקה מהכול.

למרכז יש את תל אביב, מרכז תרבותי שוצף, תיאטרון, אומנות, אקטיביזם. נמל התעופה בן גוריון, צינור שוקק של בינלאומיות, נקודת מעבר אוניברסלית כמעט לכל ישראלי. נהר הירקון, שהוא לה תכשיט מוריק על צווארה, נווה של טבע למען עכברי העיר שלה.

למרכז יש את ירושלים, אורו של עולם, שכל רחוב ושביל בה הם נימים וורידים בלבבן של שלוש דתות. הכותל והעיר העתיקה, דפים על גבי דפים של היסטוריה שוקקת בכל דור ודור. ארכיטקטורה מדהימה, יפהפייה, שניתנה לנו בידי אבות אבותינו, בני בריתם ואויביהם — המוני ידיים בנו לנו לבנה אחר לבנה עיר יפה כל כך.

לצפון יש את הכינרת, שלעד בלבי היא הנסיכה של ימותינו, עדינה, ביישנית כמעט, מימיה מתוקים וגליה רכים. אפילו הצדפים של הכינרת מיוחדים, קונכיות קטנטנות בהמוניהן, הדים שמראים על החיים העצומים בתוכה. הכינרת היא המים שלנו, ובכך היא נמצאת בכולנו, מעניקה לכל אחד מאיתנו.

לצפון יש את חיפה, עיר שחמדה לעצמה גם את יופיו של הים וגם את של ההר — והזיווג הזה מעניק לה נוף מיוחד במינו, עליות וירידות וקשיים ארכיטקטוניים, ובכל זאת הנה היא, אוחזת בהר ביד אחת ובים בשנייה, מתוחה ביניהם כמו ציור פסטור��י על קנבס.

לצפון יש את המעיינות, נקודות חן על פניה של ארצנו, פינות חמד שכל אחת ואחת מהן מרגישה כמו שי קטן, כמו מתנה מאמא אדמה.

לצפון יש את החרמון, פנינה לבנה נשגבת, פסגה יחידה שכמגדל בבל שואפת מעלה, מושיטה אצבעות (לעיתים נוגעות לעיתים לא) אל ההצהרה "הנה, גם אצלנו יש שלג".

כמובן יש עוד מקומות רבים וטובים בכל אחד מהאזורים בארץ הקטנה שלנו (ואל להם להיעלב משלא ציינתי אותם, חלילה) אבל אלו המקומות שעלו בדעתי.

ומכל זה נהיה לי חשק לטייל.

אבל בסוף, מה לעשות, המקום האהוב עליי בארץ הוא הקן שלי.

תודה רבה ששאלת! *אמוג'י של לב*

[illmamnim]

יש שעה שבה חלונות הופכים למראות

אין מה לראות ואין שום מראות

השתקפות נראת אחרת ללא שמש מולה

והעיר זה זמנה להאיר את עצמה

שברי זכוכיות בעיניים ולא רואים דם

אגרופים קפוצים מחכים לבואם

אם יש אמת אחת, אני עומדת מולה

ואם יש שקר נפלא, אני לא רוצה

למה לא מקשיבים לשעון מתקתק?

אני עומדת בציפיות שאיש לא בודק

להוכיח את הטוב ביותר מעצמי

זה מעשה רצוני ולא רצוני

[illmamnimh]

אתם יודעים שאני מחפשת עבודה כשאני כותבת סיפור סמי-רומנטי על חדר המתנה רק בשביל שיהיה לי משהו לחשוב עליו בזמן שאני מחכה לראיון.

תהנו,

למה חדרי המתנה תמיד קרים? כאילו הם יודעים שאתה לא יכול להרגיש בנוח. כמו בסלון של אדם זר, אתה תוהה למה אתה בכלל שם.

אז למה אתה ממתין הפעם? ראיון עבודה? תור לרופא? פגישה? כל כך הרבה חדרים, כל אחד עם מנגינה שונה אבל מי כבר שם לב.

כמה אנשים הולכים במסדרון המקביל לחדר, ממהרים בעצלנות, מדברים בטלפונים, בטח לא שמים לב לאיש מעבר למשקופים, למרות שהוא מסתכל עליהם בציפייה- כל אחד יכול להיות מי שהוא מחכה לו. זה תמיד פרצוף שאתה לא מצפה לו.

אדם פתאום מתיישב במרחק שני כסאות ממך. הוא סוחב מחשב נייד מחברה שאתה לא מכיר ועליו שתי מדבקות מסרט ישן שאהבת פעם. זה מחמם לראות תזכורת למשהו שלא קשור לחדר ההמתנה. אתה מחייך ומעיף מבט באדם מזוית העין, מנסה לא לנעוץ. יש לו חולצת כפתורים פשוטה ומבט די עייף, אבל אתה יכול לראות שהוא לא שונא את המקום. לא התגשמות חלום, אבל הוא מסופק. המוזיקה פתאום מרגישה מרגיעה יותר.

שניכם מחכים, או לפחות אתה משאר שהוא מחכה, אולי הוא רק חיפש מקום לשבת. אתה סורק את החדר בפעם הרביעית. שלט עם יותר מדי מילים, שולחן קבלה עם קערה ריקה, מסדרון בהיר מימין, וצמח מזוייף ליד הכניסה. יש ריח של קרירות וחלון סגור עם נוף חלבי.

"תסלח לי," אתה מסובב את הראש לאדם העייף, "אתה יודע מה השעה?"

אין לך שעון, אז אתה מחייך בעדינות שאומרת סליחה ומושך בכתפיים.

"התאריך ושעה במחשב שלי לא מדוייקים," הוא חייך חזרה. "לקח לי חצי שעה למצוא איך אני אמור לשנות את זה." הוא צחק וראו את זה גם בעיניים שלו. הוא לא היה צעיר אבל היו לו עיניים שחלמו. אתה תוהה מה הוא יכל להיות אם הוא לא היה רק מסופק.

אתה חושב על לשאול במה הוא עובד, אבל זה ישיר מדי. אולי למה הוא יושב שם? זה נשמע כאילו הוא אומר לו להסתלק. אולי-

"אתה מחכה ליעל?" הזר הציל אותו.

"ליטל." והרגת את השיחה. כל הכבוד. תחשוב על משהו מהר, לפני שהקרח יתגבש.

"על מה אתה עובד?" אתה פתטי.

"רק השלמה של טפסים. האמת שאני פשוט לא מסוגל להתרכז, בגלל זה באתי לכאן."

אוי, "אה, אני מצטער שהפרעתי-"

"לא, לא!" הוא עונה מהר. "התכוונתי שפשוט רגוע כאן. זה ממש בין המשרדים לכניסה למטבח, תמיד יש רעש לבן של אנשים אבל אין ממש רעש, אתה יודע?"

"כן." אתה לא יודע. אם אתה עובד זה חייב להיות בשקט מוחלט עם זוג האוזניות מבטלות הרעשים שאתה שומר בחדר העבודה במיוחד בשביל זה.

"מה איתך?" הזר סגר את המחשב הנייד שלו. "איך אתה מצאת את עצמך אצלינו?"

"חבר של חבר, אני לא בטוח מה השם שלו." אולי אתה צריך מחברת של נושאי שיחה, לחלק אותה לפי קטגוריות, עם פתקים קטנים לראשי פרקים.

"תרצה קפה?" לא שמעת את הזר קם, אבל הוא מחייך מעליך, פונה לעבר המסדרון.

אתה מקבל את ההצעה בשמחה ועוקב אחריו.

תכף אתה מחזיק כוס חמה עם כפית קפה, חלב דל, ללא סוכר, והוא עם שחור חזק.

ליטל נתקעה בפקקים של ראשון אז אתה והזר יושבים ומדברים בחדר ההמתנה, שלא מרגיש קר כמו שהיה לפני רבע שעה. זה בטח הקפה. כן, כנראה.