#אין מילים

[some-israeli-guy]

טוב תתכוננו, יש לנו קצת פחות מ48 שעות עד שכץ התולעת הזה יהיה שר הביטחון ואיראן יתקפו בדיוק אז.

[clarabosswald]

ברקים ורעמים בחוץ ועננים מטפטפים ועץ האזדרכת שמחוץ לחלון גדוש בעטלפים

[mexashepot]

הייתי בטוחה בהתחלה שזו פארודיה אבל זה לא.

[gal-gabot]

תנו לי דוגמה למקרה שבו אסי עזר.

[jewvian]

אני גמורה. תעירו אותי מהסיוט הזה.

[koheletgirl]

‏זהו. אין קליטה, אין חשמל, אין מים, אין גז, אין קורת גג, אין בתי חולים, אין תקשורת, אין אוכל. חושך, והפצצות. פצצות מגיהנום, טכנולוגיות חדשות ואכזריות שלא ידענו כמוהן, הרג "אסתטי", לא ברברי בידיים כמו החיות ברי המוות, מרחוק, גיהינום שנופל מלמעלה.

מחר נקום, ונגלה שהאנושות מתה, והחברה הישראלית? כשישאלו אותה איפה היית? איך נתת לממשלה פשיסטית שמכרה את אזרחיה, עבור חזון משיחי. שהפקירה באזרחיה, שאחרי כל כך הרבות זוועות ואובדן בלתי נתפס, שיכנעו את כולנו שאובדן צלם של אנוש זה מחיר סביר לשלם כנקמה, ושזה יביא לכולנו ביטחון. איזה אשליה אכזרית.

הלכה האנושות. עם הילדים בעזה, עם יותר מ1.3 מיליון אנשים בלי בתים, חיים שלמים שנמחקו ויימחקו בלילה הארור הזה. הלכה האנושות כשנקמה הייתה יותר חשובה מהחזרת ילדים מהשבי, וחיי חיילים - צעירים שבויים לשירות ממשלה אכזרית. הלכו החיים, נכבה האור. נגמר האוויר.

https://twitter.com/sally_abed/status/1718000891507192012?s=19

[dontcrytomdontcrylikebulgarian]

you are honest to god the stupidest person i have ever heard about.

so deeply sad about the way hanukkah is about to be appropriated by zionists. i'll light my candles with a prayer for palestine and continued action, but it breaks my heart the way the beautiful traditions of judaism are equated to and eaten up by zionism. hanukkah is a celebration of freedom, survival and liberation from oppression and must include the palestinian people

[cinderbagels]

וואי וואי

רק לדמיין להיות החיילים הרגילים (!!) שניכנסו לבניין לבדוק אותו אחרי שהפציצו: אחי, אחי, תסתכל עליו, הוא לא נראה לך מוכר?? זה מי שאנחנו חושבים שזה?!

אין מילים. הכלב מת כמו כלב

יישר כוח ללוחמי ביסלח

[who-peed-in-your-cheerios]

איך שנה עברה? אני רוצה לצרוח, עדיין אין מילים, עדיין אנחנו בתוך הטראומה, עדיין הם לא חזרו. אין סוף, וכנראה לעולם לא יהיה מילים שיכולו לתאר הסיוט הזה וכל מה שהגיע עם זה.

[hapizmon-ze-numa-numa-hey]

אין בי מילים לתאר את הכעס והעצב שלי הבוקר. הם נחטפו בחיים. הם שרדו 11 חודשי שבי. הם נרצחו בימים האחרונים. היה אפשר לשחרר אותם בעסקה.

צאו לרחובות. תרעידו את המדינה הזאת. אין לנו אופציה אחרת.

הרש, כרמל, עדן, אלכס, אלמוג ואורי, אני כל כך מצטערת. הגיע לכם סוף טוב יותר. תחזירו את ה101 הנותרים 🎗💔

[clarabosswald]

כי מה באמת זועק "מיטב גיבורינו" יותר מהתעללות מינית המונית

[mexashepot]

אין לי מילים.

[psychologeek]

אחרי מות (חיים): בין "גבעת התחמושת" ל"בדמייך חיי"

"במותם ציוו לנו את החיים"

ואני חושבת על איזה משפט יהודי זה.

"הוראות אלו נכתבו בדם" זה משפט נפוץ. ואני חושבת על כמה נפוץ זה היה, כדי ש"במותם" ייכנס לנו לפנתיאון.

אני מסתכלת על א.נשים בטאמבלר. ואני קוראת על האדרת מוות. ואני קוראת על קידוש המוות, ואני חושבת

(במותם ציוו לנו)

אני חושבת על איך, לאורך הדורות, זו נהייתה לאט לאט קביעה עוקפת-הלכה.

על כמה נפוץ זה היה, שהרמב"ם במאה ה11(12?) התיר לומר את השאהדה, "להתאסלם" (לפחות לכאורה) במקרה של זה-או-מוות.

(ואני נזכרת שמשפחתו של הרמב״ם ברחה מאנדלוס בגלל המוח'דין, ולא מתפלאת בכלל.)

אני זוכרת ללמוד על "בשעת השמד" (כשמאיימים על היהדות כדת) ואיך אסור לשנות אפילו מדרך קשירת הנעליים.

(ועדיין, בשואה. מצאו דרך להתיר, זו לא "שעת השמד", כי זה לא עניין דתי.)

אני חושבת על "לחם עוני" ב(טרנזישטט, אולי? או אושוויץ?) ��ב שהתיר לבני הקהילה לאכול לחם בפסח, מאחר וזהו "לחם עוני" פר אקסלנס.

(הוא עצמו לא אכל.)

אני חושבת על עשרת הרוגי מלכות, ועל רבי אמנון ממגנצא, ועל יהדות ואהבה וחיים ומוות ואומץ.

כל כך הרבה אומץ.

ותקווה.

(על זרעים של מנהגים והנרייטה סולד שראיינה 400 ילדים קטנים (ילדי טהרן) כדי להבין מאיזה בית הם באו, איזה חינוך הם קיבלו, כדי לשים אותם במערכת החינוך המתאימה. כדי לנסות להמשיך את מה שההורים היו רוצים, את הסביבה שגדלו. להתאים מקום לאדם.)

אריות

"אך מי שעוד רצה לחיות," אומר השיר, "אסור היה לו להיות-"

על גבעת התחמושת

(שם)

בחברון (1929)

בבארות-יצחק (1948)

בסיני

בבארי (2023)

(אבל גם בקריית שמונה; בגוש עציון; בירושלים; במעלה אדומים; באילת; במעלה עקרבים; באשקלון; באופקים; בתל אביב ורמת גן ובחולון ובעפולה ובחדרה ונתניה ו--)

"אסור היה לו להיות/" הם שרים.

(ויש מי שעד היום, מוסיפים מקומות בסוף: בישראל; בכפר עזה; בניו יורק; בקליפורניה; בפולין; בתימן; ב-)

"על גבעת התחמושת"

(אבל זה לא הסוף.

זה לא הסוף, אתם מבינים?

כי-)

"בשבע ועשרים," הוא מסיים. "אל בית הספר לשוטרים/אספו את כל הנשארים."

כי, הנה הקטע -

תמיד יש נשארים.

"חזרנו אל העיר שבעה... השמש במזרח גבהה... על בונקרים מבוצרים, ועל אחינו הגברים/ שנשארו שם בני עשרים/ על גבעת התחמושת".

(הם חוזרים, אבל לא כולם)

אני חושבת על חבורה של בני עשרים. בראש שלי, השיר הזה בערך מאותה תקופה של "יש ערימה של חבר'ה על הקבר הדשא". (אנחנו שנינו מאותו הכפר חלקה).

אני חושבת על חבורת מתים, ואני לא צריכה ללכת רחוק מדי.

אני חושבת על דם וכאב ומוות מוות מוות.

מתבוססת בדמייך

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך/ואומר לך בדמייך חיי."

במקור, הפסוק מהווה תוכחה: אני עובר, ואת מתגוללת בדם, לא היגיינית, לא מטופחת, לא דואגת לעצמך. לא מנסה למשוך את עצמך למעלה.

אפרת גוש עשתה מזה שיר שלא נכשל לגרום לי לבכות.

"חיי," היא אומרת לנו. "חיי - בדמייך חיי".

כן, היא אומרת. כן. זה כואב וקשה ונורא.

זה מכוער ופצוע ומדמם.

זה לא היגייני ולא נעים וזה מסריח.

(אבל את חיה. את חיה את חיה את חיה. למרות הכל את חיה).

"ואעבור עליך ואראך," היא שרה.

(זה לא הסיפור שלה. ואולי, אלו מילים שמישהו אמר לה פעם - כשהיא הייתה במקום הזה?)

"מתבוססת בדמייך"

אני רואה אותך, היא אומרת לנו. אני רואה אותך עם כל החרא שיש. עם כל הדם שמרוח על הרצפה והקירות המתמוטטים והפצעים הנגועים שלא חבשת.

"ואומר לך "

(כי היא לא מתעלמת. למרות שזה כל כך הרבה יותר קל להביט הצידה. למרות שהריח נוראי. למרות הפחד והכיעור והחיידקים. אז היא שמה מסיכה וחלוק ולובשת כפפות ולא צועקת עלייך למה עשית.)

"בדמייך - חיי"

(דווקא מזה שרע, וקשה וקרוב לחזה - דווקא מתוך זה שכל כך של כך רע. דווקא מתוך זה -

את צומחת. את תחיי.)

והפירושים על הפסוק המקורי ממשילים את דם הלידה ודם הווסת (ואני חושבת על ברית, דם ובין הבתרים ותינוקות והמשכיות וכאב גדול גדול גדול כל כך).

ויש מקום גם לזה וגם לזה, אני חושבת.

יש מקום להגיד "יאללה, קומי. ככה את חיה?"

ויש מקום להגיד "זה בסדר, ככה. את חיה."

ואם נחזור לגבעה (שאני חיה עליה):

"במותם ציוו לנו חיים".

וזה קשה. ונוראי.

וזה עצוב.

ולכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם זה.

(אבל זה אפשר. כי אין ברירה או כי זה מה שהם רצו או כי החיים ממשיכים או כל סיבה אחרת.)

החיים ממשיכים

(כי ככה זה)

וזה אפשרי.

ואם זה קשה - אם זה מרגיש בלתי אפשרי, כמובן, אבל גם אם זה "רק" קשה או מייאש או-

אם זה קשה, אל תפחדו לבקש עזרה.

בבקשה.

אתם חשובים.

ביום הזיכרון הזה, אנחנו זוכרים את כל הנפגעים.

"במותם ציוו לנו את החיים"

(מגיע לך יותר מרק לשרוד)

[gal-gabot]

בדיוק כפי שאני בסדר עם להפסיד את ״תקריש״ לשם האסתטיקה הכפולה שמעניק ג׳ל לשיער.

דוברי עברית, שמעו כרוז!

הנמאס לכם לומר "יש לי אחים" למרות שאחד בן ואחת בת? לאקדמיה ללשון העברית יש פתרון!

"אחאים": המילה העברית ל "siblings"

[anchorsnreignbows]

זמן סיפור לכבוד חודש הגאווה.

השנה היא כנראה 2013. אני נמצאת במעגלי שיח דתיים -חילוניים לנוער ביישוב שלי, במעגל על להט״ב ויהדות. מישהו מעלה את דוד ויהונתן. לדעתי (הדתיה אז) התורה לא מחסירה מילים ולכן אם לא כתוב במפורש שהם אהבו אחד את השני באופן רומנטי- זה לא קריטי לעלילה. מה שקריטי זה שהם אהבו אחד את השני, לא משנה באיזה אופן. אין לי בעיה עם הפרשנות הזו, אבל היא עלולה לשקף חוסר יכולת להתייחס לאהבה אפלטונית כמשמעותית. ואז אני ממלמלת לעצמי בבאסה שאני נשמעת כמו אלונור שיפרס ומישהי לידי אומרת שיפרס? כמו בפאנדומים? בטאמבלר?? ואני לא עונה כי 1) הדיון כבר המשיך ו2) בתקופה ההיא ראיתי את טאמבלר כמקום בילוי של אנשים מגנ��בים יותר ממני שאיכשהו אני נמצאת בו גם והתפדחתי להודות שאני מעריצה את וואן דיירקשן.

אממ כן זהו אם את כאן השמיעי קול

[kpopinhebrew]

빈차 - מונית ריקה

או היוק:

יש לי עוד הרבה ללכת

ואין מונית ריקה

נראה שעומד לרדת גשם

הכתפיים הנפולות שלי מחזיקות את משקל היום

אני רוצה להניח אותו, רק לרגע

הבית רחוק

טאבלו:

שום דבר לא השתנה,

נשארתי לבד בגן המשחקים

אחרי שעליתי על מתקן המתח הגבוה.

כל החיים אני הולך על קצות האצבעות,

כל מה שאי פעם שהתבקשתי

היה קצת יותר מעל הידיים שלי שהתמתחו למעלה.

גובה הסטנדרט של העולם הולך ומשתווה לאוורסט,

ככל שאני מתקרב לפסגה,

כל מה שיש לי זה הרים של לחץ,

אני יודע שאני לעולם לא יכול לנוח

אין כדור שינה שיכול להרדים את הדאגות שלי,

אז אני נושך את הלשון ונשאר ער כל הלילה.

עכשיו זה ברור למה מלמדים אותנו לעמוד בתור

דבר ראשון כשאנחנו קטנים,

מערכות יחסית אנושיות מסובכות, הן כשלעצמן פרדוקס

יש רק מערכות יחסים,

ואין מקום לאנשים.

חלמתי חלומות מהפחד להיות רגיל,

עכשיו אני מקנא בפשטות.

בעוד שאני עומד לבד בגשם,

אם אני לא גדל,

כאבי גדילה הם רק כאב.

או היוק:

יש לי עוד הרבה ללכת

ואין מונית ריקה

נראה שעומד לרדת גשם

הכתפיים הנפולות שלי מחזיקות את משקל היום

אני רוצה להניח אותו, רק לרגע

הבית רחוק

מית׳רה:

ככל שאני מתקדם אני מפחד יותר,

אני רץ, אבל שתי רגליי והלב שלי

שכחו כבר בשביל מה.

החלום שהפך לעול,

התקווה היחידה שלי היא לנטוש אותו מאחור ולרוץ.

קח עוד צעד, הוא משדל אותי,

וכשאני מרים את הראש יש מלפניי צוק.

כשאני מסתכל אחורה, יש שורות של ציפיות מאחוריי,

מעמידות פנים כתומכות בי, ודוחפות את גבי.

יום אחד רציתי לתת ללב שלי מנוחה,

אבל הוא הסתרבל בין המספרים.

העולם מושיט לי יד מחושבת, אני לא רוצה לאחוז בה,

אבל אני יותר מפחד מלהישאר בידיים ריקות.

האם זמן הוא הדבר היחיד

שגם אם מחזיקים בו חזק, הוא ממשיך?

כשאני מסתכל על השמיים עם העננים הכהים,

אני חושב שגם לי היה פעם משהו כמו חלום,

קשה לי להירדם הלילה.

או היוק:

האם לא תוכלו לעצור

לרגע בשבילי?

כבר קשה לי להמשיך ללכת

הרוח נושבת, ועדיין

יש לי עוד הרבה ללכת

ואין מונית ריקה

נראה שעומד לרדת גשם

הכתפיים הנפולות שלי מחזיקות את משקל היום

אני רוצה להניח אותו, רק לרגע

הבית רחוק

האם אין לי מקום בעולם הרחב הזה?

האם אני לבד ברחוב הצפוף?

האם אין מושב אחד ריק בשבילי?

הבית כל כך רחוק

דברים שאני חייב לעשות,

כסף שאני צריך להרוויח,

היה עוד משהו חוץ מזה

דברים שאני חייב לעשות,

כסף שאני צריך להרוויח,

היה עוד משהו חוץ מזה

דברים שאני חייב לעשות,

כסף שאני צריך להרוויח,

היה עוד משהו חוץ מזה

הדרך שאני צריך ללכת בה,

גם לי היה משהו כמו חלום,

היה לי.

היה לי חלום

© KpopInHebrew

------

פוסט ראשון של אפיק היי!

אפיק היי האהובים שלי חוגגים היום 21 שנים מאז הדביוט שלהם. מזל טוב!🥳

הכרתי את אפיק היי מוקדם מאוד בתוך המסע שלי בתוך מוזיקה קוריאנית, ומוזיקה בכללי. זה היה לפני שש שנים בערך, הייתי צעירה, ולפני שהבנתי את עומק המילים של השירים שלהם, המנגינות והביט היפ-הופ הטהור משכו אותי מייד. כל כך נהניתי לדלג בין האלבומים שלהם ולגלות עוד ועוד שירים.

ואז אני זוכרת שקראתי תרגומים למילים באנגלית והתגלה בפניי עולם שלם. המורכבות המדהימה בכתיבה שלהם היא אחת מהסיבות שלקח לי זמן לתרגם שיר שלהם לעברית, שלא לדבר על בכלל לבחור איזה מהשירים לתרגם.

תרגום זאת מלאכה קשה, עדינה, שצריכה להיעשות בדיוק רב. בשינוי של מילה אחת ההרגשה של משפטים ופסקאות שלמות יכולה להשתנות. איך אפשר לתרגם מילים שלא קיימות בשפה אחרת? איך אפשר להעביר מסר כל כך חד מבלי להקהות אותו? אני לא יודעת אם אני מצליחה בזה, אבל אני ממשיכה לנסות ללמוד איך כל הזמן.

כשאני חושבת על אפיק היי, הדבר הראשון שעולה בראש שלי הוא 'גאונות'. אפילו אז, עם הידע המועט שלי בקוריאנית, נדהמתי לגלות פעם אחר פעם את השנינות בכתיבה שלהם, את משחקי המילים, דו המשמעויות והחריזות - ובנוסף לכך כל זה לרוב בשתי שפות במקביל (קוריאנית ואנגלית). ואחד הדברים הכי מהנים היו שככל שלמדתי קוריאנית יותר, תוגמלתי בכך שהצלחתי לפענח עוד ועוד מהם.

יש לאפיק היי מאות שירים, ואני באמת אוהבת את כולם. הבחירה באיזה מהם לתרגם קודם הייתה ��שה מפני כך, וגם בגלל שאני כמובן עדיין לא מבינה הכל בעצמי, וקטונתי מלתרגם יצירות שכאלה.

ובכל זאת אני לא יכולה שלא לנסות לגעת באמנות שלהם, שאני כל כך מוקירה, כי העמוד הזה לא שווה כלום אם האמנים הכי אהובים עליי לא יהיו חלק ממנו.

אפיק היי, בבקשה אל תפרשו לעולם, החיים שלי תלויים בזה. אני אוכל למות בשקט באמת רק אחרי שאראה הופעה שלכם בלייב 🙏