#אין מילים

[some-israeli-guy]

טוב תתכוננו, יש לנו קצת פחות מ48 שעות עד שכץ התולעת הזה יהיה שר הביטחון ואיראן יתקפו בדיוק אז.

[clarabosswald]

ברקים ורעמים בחוץ ועננים מטפטפים ועץ האזדרכת שמחוץ לחלון גדוש בעטלפים

[mexashepot]

הייתי בטוחה בהתחלה שזו פארודיה אבל זה לא.

[gal-gabot]

תנו לי דוגמה למקרה שבו אסי עזר.

[jewvian]

אני גמורה. תעירו אותי מהסיוט הזה.

[brainpoo]

I think I'm finally gonna kill myself, I've struggled with... Well a lot, and it kept changing for years, the reasons may be, I've wanted wanted to die for 5~ years now, I remember as a kid I even told to my mom I wanted to die but I don't think it was like that with the years later

All the problems I had, I thought of a lot, some of them i studied how to improve, I'm a person who reads a lot of posts of people giving advice and I took for me what I could to be better, despite (maybe because) having my depression and other stuff I've built with a LOT of work a... Good? Life? I have friends who love me, understand me, listen and care for me and I for them, I made the effort to get closer (from basically zero in how close to them I felt) to my siblings and parents, I engaged with things I love I was open I sometimes felt a little warm feeling and it was good (ish) and the struggle was real, the sadness was great and the want to die moved with me every year, but I tried to look at what people had to say for living, So many people said it gets better and talked about the beautiful things, which I looked for

I'm skipping at a lot of things but I don't really feel like writing anything I just kinda feel obligated because I've read so many stuff but I would love some input, I'm writing very weirdly so sorry about that it's like the middle of the night and I don't care about what happened anymore I'm just trying to give context?

So moving to now. I was incapable of talking for a long time when the serious problems started in 2020 and couldn't ask for a therapist (and I felt to guilty about the money waist) and when time moved forward I thought therapy will be no help at that point because I'm too self aware and too much to explain

And also when I can talk with my best friend because I was trying to not hide myself and it did help for the first 2 years until it didn't so

At the start of last year I was okayish and was finally done with hellscape of school and had 4 months before a mandatory army two years thing (which was kinda good it gives you time because starting adult life) and I even had a crazy weird good time when I was shooked to

Not wanting to die, I had the feeling of not having the feelings of wanting to die. Something bad would happen and I didn't know what to think because my response wouldn't be "I wanna die"

I still felt bad, but I didn't want to die

And when the army started I did my fucking best keeping it all, I've made all the effort to not lose contact with my friends, I talked with family, I watched shows, I drew, I animated every time I was home, I made weekend plans, I went to sleep early/on time, woke up and got organized, eat properly, made sure to drink water, exercise a little, stretched,... Did my best.

And with time I had a voice not stopping to scream in my head of "I can't keep living like this" so I thought fuck okay I'm giving it the try, I have reasons which are definitely valid why not to go to therapy, and why I didn't, and all the things they can tell me I probably know because I read tons of this stuff blah blah, with encouragement from friends who go to therapy, I started with one

I'm seeing a therapist for a few months, he's no help with anything and I do know everything and I need to die goodnight

[koheletgirl]

‏זהו. אין קליטה, אין חשמל, אין מים, אין גז, אין קורת גג, אין בתי חולים, אין תקשורת, אין אוכל. חושך, והפצצות. פצצות מגיהנום, טכנולוגיות חדשות ואכזריות שלא ידענו כמוהן, הרג "אסתטי", לא ברברי בידיים כמו החיות ברי המוות, מרחוק, גיהינום שנופל מלמעלה.

מחר נקום, ונגלה שהאנושות מתה, והחברה הישראלית? כשישאלו אותה איפה היית? איך נתת לממשלה פשיסטית שמכרה את אזרחיה, עבור חזון משיחי. שהפקירה באזרחיה, שאחרי כל כך הרבות זוועות ואובדן בלתי נתפס, שיכנעו את כולנו שאובדן צלם של אנוש זה מחיר סביר לשלם כנקמה, ושזה יביא לכולנו ביטחון. איזה אשליה אכזרית.

הלכה האנושות. עם הילדים בעזה, עם יותר מ1.3 מיליון אנשים בלי בתים, חיים שלמים שנמחקו ויימחקו בלילה הארור הזה. הלכה האנושות כשנקמה הייתה יותר חשובה מהחזרת ילדים מהשבי, וחיי חיילים - צעירים שבויים לשירות ממשלה אכזרית. הלכו החיים, נכבה האור. נגמר האוויר.

https://twitter.com/sally_abed/status/1718000891507192012?s=19

[dontcrytomdontcrylikebulgarian]

you are honest to god the stupidest person i have ever heard about.

so deeply sad about the way hanukkah is about to be appropriated by zionists. i'll light my candles with a prayer for palestine and continued action, but it breaks my heart the way the beautiful traditions of judaism are equated to and eaten up by zionism. hanukkah is a celebration of freedom, survival and liberation from oppression and must include the palestinian people

[cinderbagels]

וואי וואי

רק לדמיין להיות החיילים הרגילים (!!) שניכנסו לבניין לבדוק אותו אחרי שהפציצו: אחי, אחי, תסתכל עליו, הוא לא נראה לך מוכר?? זה מי שאנחנו חושבים שזה?!

אין מילים. הכלב מת כמו כלב

יישר כוח ללוחמי ביסלח

[who-peed-in-your-cheerios]

איך שנה עברה? אני רוצה לצרוח, עדיין אין מילים, עדיין אנחנו בתוך הטראומה, עדיין הם לא חזרו. אין סוף, וכנראה לעולם לא יהיה מילים שיכולו לתאר הסיוט הזה וכל מה שהגיע עם זה.

[clarabosswald]

כי מה באמת זועק "מיטב גיבורינו" יותר מהתעללות מינית המונית

[mexashepot]

אין לי מילים.

[moran-in-hebrew]

בתור אדם עם עייפות כרונית, יש הרבה סוגים שונים של עייפות, ואני לפעמים צריך מילים שונות כדי לתאר עייפות שונה. איזה מילים בעברית יש לנו לתאר עייפות?

עייף - כללי מידי, מכליל את כל התחושות

ישנוני - ספציפית עייפות בצורה שעומדים להרדם

מותש/תשוש - אין לי מושג מה ההבדל בין השניים ואני מקווה שיש הבדל כי זה נותן לנו שתי מילים לעייפות במקום אחת, אבל בייסיקלי כל כך מרוקן מאנרגיה בכל אספקט אפשרי שבקושי אפשר להמשיך לתפקד

יש למישהו עוד מילים? מקבילות לfatigue וlethargic וזה?

[hapizmon-ze-numa-numa-hey]

אין בי מילים לתאר את הכעס והעצב שלי הבוקר. הם נחטפו בחיים. הם שרדו 11 חודשי שבי. הם נרצחו בימים האחרונים. היה אפשר לשחרר אותם בעסקה.

צאו לרחובות. תרעידו את המדינה הזאת. אין לנו אופציה אחרת.

הרש, כרמל, עדן, אלכס, אלמוג ואורי, אני כל כך מצטערת. הגיע לכם סוף טוב יותר. תחזירו את ה101 הנותרים 🎗💔

[gal-gabot]

בדיוק כפי שאני בסדר עם להפסיד את ״תקריש״ לשם האסתטיקה הכפולה שמעניק ג׳ל לשיער.

דוברי עברית, שמעו כרוז!

הנמאס לכם לומר "יש לי אחים" למרות שאחד בן ואחת בת? לאקדמיה ללשון העברית יש פתרון!

"אחאים": המילה העברית ל "siblings"

[psychologeek]

אחרי מות (חיים): בין "גבעת התחמושת" ל"בדמייך חיי"

"במותם ציוו לנו את החיים"

ואני חושבת על איזה משפט יהודי זה.

"הוראות אלו נכתבו בדם" זה משפט נפוץ. ואני חושבת על כמה נפוץ זה היה, כדי ש"במותם" ייכנס לנו לפנתיאון.

אני מסתכלת על א.נשים בטאמבלר. ואני קוראת על האדרת מוות. ואני קוראת על קידוש המוות, ואני חושבת

(במותם ציוו לנו)

אני חושבת על איך, לאורך הדורות, זו נהייתה לאט לאט קביעה עוקפת-הלכה.

על כמה נפוץ זה היה, שהרמב"ם במאה ה11(12?) התיר לומר את השאהדה, "להתאסלם" (לפחות לכאורה) במקרה של זה-או-מוות.

(ואני נזכרת שמשפחתו של הרמב״ם ברחה מאנדלוס בגלל המוח'דין, ולא מתפלאת בכלל.)

אני זוכרת ללמוד על "בשעת השמד" (כשמאיימים על היהדות כדת) ואיך אסור לשנות אפילו מדרך קשירת הנעליים.

(ועדיין, בשואה. מצאו דרך להתיר, זו לא "שעת השמד", כי זה לא עניין דתי.)

אני חושבת על "לחם עוני" ב(טרנזישטט, אולי? או אושוויץ?) רב שהתיר לבני הקהילה לאכול לחם בפסח, מאחר וזהו "לחם עוני" פר אקסלנס.

(הוא עצמו לא אכל.)

אני חושבת על עשרת הרוגי מלכות, ועל רבי אמנון ממגנצא, ועל יהדות ואהבה וחיים ומוות ואומץ.

כל כך הרבה אומץ.

ותקווה.

(על זרעים של מנהגים והנרייטה סולד שראיינה 400 ילדים קטנים (ילדי טהרן) כדי להבין מאיזה בית הם באו, איזה חינוך הם קיבלו, כדי לשים אותם במערכת החינוך המתאימה. כדי לנסות להמשיך את מה שההורים היו רוצים, את הסביבה שגדלו. להתאים מקום לאדם.)

אריות

"אך מי שעוד רצה לחיות," אומר השיר, "אסור היה לו להיות-"

על גבעת התחמושת

(שם)

בחברון (1929)

בבארות-יצחק (1948)

בסיני

בבארי (2023)

(אבל גם בקריית שמונה; בגוש עציון; בירושלים; במעלה אדומים; באילת; במעלה עקרבים; באשקלון; באופקים; בתל אביב ורמת גן ובחולון ובעפולה ובחדרה ונתניה ו--)

"אסור היה לו להיות/" הם שרים.

(ויש מי שעד היום, מוסיפים מקומות בסוף: בישראל; בכפר עזה; בניו יורק; בקליפורניה; בפולין; בתימן; ב-)

"על גבעת התחמושת"

(אבל זה לא הסוף.

זה לא הסוף, אתם מבינים?

כי-)

"בשבע ועשרים," הוא מסיים. "אל בית הספר לשוטרים/אספו את כל הנשארים."

כי, הנה הקטע -

תמיד יש נשארים.

"חזרנו אל העיר שבעה... השמש במזרח גבהה... על בונקרים מבוצרים, ועל אחינו הגברים/ שנשארו שם בני עשרים/ על גבעת התחמושת".

(הם חוזרים, אבל לא כולם)

אני חושבת על חבורה של בני עשרים. בראש שלי, השיר הזה בערך מאותה תקופה של "יש ערימה של חבר'ה על הקבר הדשא". (אנחנו שנינו מאותו הכפר חלקה).

אני חושבת על חבורת מתים, ואני לא צריכה ללכת רחוק מדי.

אני חושבת על דם וכאב ומוות מוות מוות.

מתבוססת בדמייך

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך/ואומר לך בדמייך חיי."

במקור, הפסוק מהווה תוכחה: אני עובר, ואת מתגוללת בדם, לא היגיינית, לא מטופחת, לא דואגת לעצמך. לא מנסה למשוך את עצמך למעלה.

אפרת גוש עשתה מזה שיר שלא נכשל לגרום לי לבכות.

"חיי," היא אומרת לנו. "חיי - בדמייך חיי".

כן, היא אומרת. כן. זה כואב וקשה ונורא.

זה מכוער ופצוע ומדמם.

זה לא היגייני ולא נעים וזה מסריח.

(אבל את חיה. את חיה את חיה את חיה. למרות הכל את חיה).

"ואעבור עליך ואראך," היא שרה.

(זה לא הסיפור שלה. ואולי, אלו מילים שמישהו אמר לה פעם - כשהיא הייתה במקום הזה?)

"מתבוססת בדמייך"

אני רואה אותך, היא אומרת לנו. אני רואה אותך עם כל החרא שיש. עם כל הדם שמרוח על הרצפה והקירות המתמוטטים והפצעים הנגועים שלא חבשת.

"ואומר לך "

(כי היא לא מתעלמת. למרות שזה כל כך הרבה יותר קל להביט הצידה. למרות שהריח נוראי. למרות הפחד והכיעור והחיידקים. אז היא שמה מסיכה וחלוק ולובשת כפפות ולא צועקת עלייך למה עשית.)

"בדמייך - חיי"

(דווקא מזה שרע, וקשה וקרוב לחזה - דווקא מתוך זה שכל כך של כך רע. דווקא מתוך זה -

את צומחת. את תחיי.)

והפירושים על הפסוק המקורי ממשילים את דם הלידה ודם הווסת (ואני חושבת על ברית, דם ובין הבתרים ותינוקות והמשכיות וכאב גדול גדול גדול כל כך).

ויש מקום גם לזה וגם לזה, אני חושבת.

יש מקום להגיד "יאללה, קומי. ככה את חיה?"

ויש מקום להגיד "זה בסדר, ככה. את חיה."

ואם נחזור לגבעה (שאני חיה עליה):

"במותם ציוו לנו חיים".

וזה קשה. ונוראי.

וזה עצוב.

ולכל אחד יש דרך אחרת ל��תמודד עם זה.

(אבל זה אפשר. כי אין ברירה או כי זה מה שהם רצו או כי החיים ממשיכים או כל סיבה אחרת.)

החיים ממשיכים

(כי ככה זה)

וזה אפשרי.

ואם זה קשה - אם זה מרגיש בלתי אפשרי, כמובן, אבל גם אם זה "רק" קשה או מייאש או-

אם זה קשה, אל תפחדו לבקש עזרה.

בבקשה.

אתם חשובים.

ביום הזיכרון הזה, אנחנו זוכרים את כל הנפגעים.

"במותם ציוו לנו את החיים"

(מגיע לך יותר מרק לשרוד)