#אין מילים

[some-israeli-guy]

טוב תתכוננו, יש לנו קצת פחות מ48 שעות עד שכץ התולעת הזה יהיה שר הביטחון ואיראן יתקפו בדיוק אז.

[queer-talmid]

OUR GOVERNMENT SO BAD

bunch of bloodthirsty war loving genocidal maniacs. and there's nothing to do

[mexashepot]

הייתי בטוחה בהתחלה שזו פארודיה אבל זה לא.

[clarabosswald]

כי מה באמת זועק "מיטב גיבורינו" יותר מהתעללות מינית המונית

[gal-gabot]

תנו לי דוגמה למקרה שבו אסי עזר.

[itisi-asimplegay]

.

[jewvian]

אני גמורה. תעירו אותי מהסיוט הזה.

[dontcrytomdontcrylikebulgarian]

you are honest to god the stupidest person i have ever heard about.

so deeply sad about the way hanukkah is about to be appropriated by zionists. i'll light my candles with a prayer for palestine and continued action, but it breaks my heart the way the beautiful traditions of judaism are equated to and eaten up by zionism. hanukkah is a celebration of freedom, survival and liberation from oppression and must include the palestinian people

[cinderbagels]

וואי וואי

רק לדמיין להיות החיילים הרגילים (!!) שניכנסו לבניין לבדוק אותו אחרי שהפציצו: אחי, אחי, תסתכל עליו, הוא לא נראה לך מוכר?? זה מי שאנחנו חושבים שזה?!

אין מילים. הכלב מת כמו כלב

יישר כוח ללוחמי ביסלח

[koheletgirl]

‏זהו. אין קליטה, אין חשמל, אין מים, אין גז, אין קורת גג, אין בתי חולים, אין תקשורת, אין אוכל. חושך, והפצצות. פצצות מגיהנום, טכנולוגיות חדשות ואכזריות שלא ידענו כמוהן, הרג "אסתטי", לא ברברי בידיים כמו החיות ברי המוות, מרחוק, גיהינום שנופל מלמעלה.

מחר נקום, ונגלה שהאנושות מתה, והחברה הישראלית? כשישאלו אותה איפה היית? איך נתת לממשלה פשיסטית שמכרה את אזרחיה, עבור חזון משיחי. שהפקירה באזרחיה, שאחרי כל כך הרבות זוועות ואובדן בלתי נתפס, שיכנעו את כולנו שאובדן צלם של אנוש זה מחיר סביר לשלם כנקמה, ושזה יביא לכולנו ביטחון. איזה אשליה אכזרית.

הלכה האנושות. עם הילדים בעזה, עם יותר מ1.3 מיליון אנשים בלי בתים, חיים ��למים שנמחקו ויימחקו בלילה הארור הזה. הלכה האנושות כשנקמה הייתה יותר חשובה מהחזרת ילדים מהשבי, וחיי חיילים - צעירים שבויים לשירות ממשלה אכזרית. הלכו החיים, נכבה האור. נגמר האוויר.

https://twitter.com/sally_abed/status/1718000891507192012?s=19

[who-peed-in-your-cheerios]

איך שנה עברה? אני רוצה לצרוח, עדיין אין מילים, עדיין אנחנו בתוך הטראומה, עדיין הם לא חזרו. אין סוף, וכנראה לעולם לא יהיה מילים שיכולו לתאר הסיוט הזה וכל מה שהגיע עם זה.

[mexashepot]

אין לי מילים.

[hapizmon-ze-numa-numa-hey]

אין בי מילים לתאר את הכעס והעצב שלי הבוקר. הם נחטפו בחיים. הם שרדו 11 חודשי שבי. הם נרצחו בימים האחרונים. היה אפשר לשחרר אותם בעסקה.

צאו לרחובות. תרעידו את המדינה הזאת. אין לנו אופציה אחרת.

הרש, כרמל, עדן, אלכס, אלמוג ואורי, אני כל כך מצטערת. הגיע לכם סוף טוב יותר. תחזירו את ה101 הנותרים 🎗💔

[gal-gabot]

בדיוק כפי שאני בסדר עם להפסיד את ״תקריש״ לשם האסתטיקה הכפולה שמעניק ג׳ל לשיער.

דוברי עברית, שמעו כרוז!

הנמאס לכם לומר "יש לי אחים" למרות שאחד בן ואחת בת? לאקדמיה ללשון העברית יש פתרון!

"אחאים": המילה העברית ל "siblings"

[psychologeek]

אחרי מות (חיים): בין "גבעת התחמושת" ל"בדמייך חיי"

"במותם ציוו לנו את החיים"

ואני חושבת על איזה משפט יהודי זה.

"הוראות אלו נכתבו בדם" זה משפט נפוץ. ואני חושבת על כמה נפוץ זה היה, כדי ש"במותם" ייכנס לנו לפנתיאון.

אני מסתכלת על א.נשים בטאמבלר. ואני קוראת על האדרת מוות. ואני קוראת על קידוש המוות, ואני חושבת

(במותם ציוו לנו)

אני חושבת על איך, לאורך הדורות, זו נהייתה לאט לאט קביעה עוקפת-הלכה.

על כמה נפוץ זה היה, שהרמב"ם במאה ה11(12?) התיר לומר את השאהדה, "להתאסלם" (לפחות לכאורה) במקרה של זה-או-מוות.

(ואני נזכרת שמשפחתו של הרמב״ם ברחה מאנדלוס בגלל המוח'דין, ולא מתפלאת בכלל.)

אני זוכרת ללמוד על "בשעת השמד" (כשמאיימים על היהדות כדת) ואיך אסור לשנות אפילו מדרך קשירת הנעליים.

(ועדיין, בשואה. מצאו דרך להתיר, זו לא "שעת השמד", כי זה לא עניין דתי.)

אני חושבת על "לחם עוני" ב(טרנזישטט, אולי? או אושוויץ?) רב שהתיר לבני הקהילה לאכול לחם בפסח, מאחר וזהו "לחם עוני" פר אקסלנס.

(הוא עצמו לא אכל.)

אני חושבת על עשרת הרוגי מלכות, ועל רבי אמנון מ��גנצא, ועל יהדות ואהבה וחיים ומוות ואומץ.

כל כך הרבה אומץ.

ותקווה.

(על זרעים של מנהגים והנרייטה סולד שראיינה 400 ילדים קטנים (ילדי טהרן) כדי להבין מאיזה בית הם באו, איזה חינוך הם קיבלו, כדי לשים אותם במערכת החינוך המתאימה. כדי לנסות להמשיך את מה שההורים היו רוצים, את הסביבה שגדלו. להתאים מקום לאדם.)

אריות

"אך מי שעוד רצה לחיות," אומר השיר, "אסור היה לו להיות-"

על גבעת התחמושת

(שם)

בחברון (1929)

בבארות-יצחק (1948)

בסיני

בבארי (2023)

(אבל גם בקריית שמונה; בגוש עציון; בירושלים; במעלה אדומים; באילת; במעלה עקרבים; באשקלון; באופקים; בתל אביב ורמת גן ובחולון ובעפולה ובחדרה ונתניה ו--)

"אסור היה לו להיות/" הם שרים.

(ויש מי שעד היום, מוסיפים מקומות בסוף: בישראל; בכפר עזה; בניו יורק; בקליפורניה; בפולין; בתימן; ב-)

"על גבעת התחמושת"

(אבל זה לא הסוף.

זה לא הסוף, אתם מבינים?

כי-)

"בשבע ועשרים," הוא מסיים. "אל בית הספר לשוטרים/אספו את כל הנשארים."

כי, הנה הקטע -

תמיד יש נשארים.

"חזרנו אל העיר שבעה... השמש במזרח גבהה... על בונקרים מבוצרים, ועל אחינו הגברים/ שנשארו שם בני עשרים/ על גבעת התחמושת".

(הם חוזרים, אבל לא כולם)

אני חושבת על חבורה של בני עשרים. בראש שלי, השיר הזה בערך מאותה תקופה של "יש ערימה של חבר'ה על הקבר הדשא". (אנחנו שנינו מאותו הכפר חלקה).

אני חושבת על חבורת מתים, ואני לא צריכה ללכת רחוק מדי.

אני חושבת על דם וכאב ומוות מוות מוות.

מתבוססת בדמייך

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך/ואומר לך בדמייך חיי."

במקור, הפסוק מהווה תוכחה: אני עובר, ואת מתגוללת בדם, לא היגיינית, לא מטופחת, לא דואגת לעצמך. לא מנסה למשוך את עצמך למעלה.

אפרת גוש עשתה מזה שיר שלא נכשל לגרום לי לבכות.

"חיי," היא אומרת לנו. "חיי - בדמייך חיי".

כן, היא אומרת. כן. זה כואב וקשה ונורא.

זה מכוער ופצוע ומדמם.

זה לא היגייני ולא נעים וזה מסריח.

(אבל את חיה. את חיה את חיה את חיה. למרות הכל את חיה).

"ואעבור עליך ואראך," היא שרה.

(זה לא הסיפור שלה. ואולי, אלו מילים שמישהו אמר לה פעם - כשהיא הייתה במקום הזה?)

"מתבוססת בדמייך"

אני רואה אותך, היא אומרת לנו. אני רואה אותך עם כל החרא שיש. עם כל הדם שמרוח על הרצפה והקירות המתמוטטים והפצעים הנגועים שלא חבשת.

"ואומר לך "

(כי היא לא מתעלמת. למרות שזה כל כך הרבה יותר קל להביט הצידה. למרות שהריח נוראי. למרות הפחד והכיעור והחיידקים. אז היא שמה מסיכה וחלוק ולובשת כפפות ולא צועקת עלייך למה עשית.)

"בדמייך - חיי"

(דווקא מזה שרע, וקשה וקרוב לחזה - דווקא מתוך זה שכל כך של כך רע. דווקא מתוך זה -

את צומחת. את תחיי.)

והפירושים על הפסוק המקורי ממשילים את דם הלידה ודם הווסת (ואני חושבת על ברית, דם ובין הבתרים ותינוקות והמשכיות וכאב גדול גדול גדול כל כך).

ויש מקום גם לזה וגם לזה, אני חושבת.

יש מקום להגיד "יאללה, קומי. ככה את חיה?"

ויש מקום להגיד "זה בסדר, ככה. את חיה."

ואם נחזור לגבעה (שאני חיה עליה):

"במותם ציוו לנו חיים".

וזה קשה. ונוראי.

וזה עצוב.

ולכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם זה.

(אבל זה אפשר. כי אין ברירה או כי זה מה שהם רצו או כי החיים ממשיכים או כל סיבה אחרת.)

החיים ממשיכים

(כי ככה זה)

וזה אפשרי.

ואם זה קשה - אם זה מרגיש בלתי אפשרי, כמובן, אבל גם אם זה "רק" קשה או מייאש או-

אם זה קשה, אל תפחדו לבקש עזרה.

בבקשה.

אתם חשובים.

ביום הזיכרון הזה, אנחנו זוכרים את כל הנפגעים.

"במותם ציוו לנו את החיים"

(מגיע לך יותר מרק לשרוד)

[anchorsnreignbows]

זמן סיפור לכבוד חודש הגאווה.

השנה היא כנראה 2013. אני נמצאת במעגלי שיח דתיים -חילוניים לנוער ביישוב שלי, במעגל על להט״ב ויהדות. מישהו מעלה את דוד ויהונתן. לדעתי (הדתיה אז) התורה לא מחסירה מילים ולכן אם לא כתוב במפורש שהם אהבו אחד את השני באופן רומנטי- זה לא קריטי לעלילה. מה שקריטי זה שהם אהבו אחד את השני, לא משנה באיזה אופן. אין לי בעיה עם הפרשנות הזו, אבל היא עלולה לשקף חוסר יכולת להתייחס לאהבה אפלטונית כמשמעותית. ואז אני ממלמלת לעצמי בבאסה שאני נשמעת כמו אלונור שיפרס ומישהי לידי אומרת שיפרס? כמו בפאנדומים? בטאמבלר?? ואני לא עונה כי 1) הדיון כבר המשיך ו2) בתקופה ההיא ראיתי את טאמבלר כמקום בילוי של אנשים מגניבים יותר ממני שאיכשהו אני נמצאת בו גם והתפדחתי להודות שאני מעריצה את וואן דיירקשן.

אממ כן זהו אם את כאן השמיעי קול