#תפילה

[levtov1]

חיסרון 87: הנקודה הכי פנימית של רצון הלב #תפילה היא #חיסרון שב#לב, עבודה שבלב. ככל שעובדים על ה#לב, מייצבים יותר ויותר נכון את התפילה. כי תפילה היא פנייה ל#בורא שנמצא #בפנים בפנים בפנים בתוך הלב שלנו. אבל אנחנו לא מרגישים את הנקודה האמצעית הזאת בתוך הלב, כי היא #נקודה של ה#רצון הפנימי – הרצון הראשון שברא הבורא, ומחזיק את הנקודה הפנימית של הלב שלנו. ולכן אנחנו עובדים על הלב שלנו, מפני שאנחנו רוצים לחדור ולהגיע ל#בורא. כי שם בנקודה המרכזית של הלב שלנו, יהיה לנו #קשר עם הבורא. #YaelLior #MichaelLaitman #חיסרון_כלי_לתפילה #חסרוןכלילתפילה #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #משפחה #ואהבתלרעךכמוך #נקודהשבלב #נשים #ואהבת #אהבה #יחס #שלום #מטרה #נקודה_שבלב #מרכזהקבוצה #מרכז_הקבוצה #נקודתהבינה #נקודת_הבינה #עבודהפנימית #עבודה_פנימית https://www.instagram.com/p/CjQWmw7Iq7i/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[breslevmeir]

לפעמים אדם רוצה לזעוק מעומק הלב אז טוב לומר רק את הפסוקים המכילים - צעקות תחינות ובקשות מהספר תהילים ברסלב https://www.breslevmeir.com/?p=1827

[anaelllllla]

17-08-2024

תתפלל. אתה לא יכול לחייב את עצמך לאהוב. זה תלוי בתפילה שלך.

אהבה זה שאתה לא יכול להבדיל בינך לבין החבר

חיבור נעשה מעל השוני.

להשתדל לאהוב חבר בלי בדיקה מחכמה או משהו, אלא להשתדל לאהוב את החבר מפני שהוא חבר והוא חלק מהנשמה שלי.

אהבה היא פותרת אותנו מכל הצרות הגשמיות שבעולמינו ומביאה אותנו לדבקות בבורא.

המקובלים שכתבו את זה כתבו מתוך ההשגה שהם הגעו לאהבה וחיים את זה ולכן אומרים לנו שאין ברירה, אם אנחנו רוצים להגיע לגילוי הבורא צריכים להגיע לאהבה. "כמוך" כמו שאת אוהבת את עצמך. בסוף, לא מיד, אנחנו מגיעים למצב שלא מבדילים בינך לבן החבר.

את צריכה להגיע לקשר עם החברות שלך שאת רוצה להשפיע להם את כל האהבה שיש לך בליבך.

אל תהיי חכמה. תפתחי את הלב ותתקרבי לחברה.

אהבה זה בלב. אם אני מתחייב לאהוב את החבר זה אני מתחייב שהלב שלי יהיה פתוח אליו.

הבורא נותן לך כל התנאים כדי להגיע לאהבה. מי שמונע את זה, זה את. את צריכה לעשות כאלה מאמצים שיפתחו לך את לב. להתפלל. להתפלל.

הבורא מתקן את הכוונות. אנחנו רק צריכים לעזור זה לה לפנות לבורא.

תבררו ביניכם את העיקר ותחשבו רק על זה.

אני רוצה לאהוב ללא גבולות

[rabash-maamarim]

לפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה"

תשמ"ד - מאמר י"ג 1984 - מאמר 13

להבין מה שלפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נשמה", כמו שכתוב "גוף ונשמה". ולפעמים מכנים את הרוחניות בשם "נפש", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".

הנה בדרך כלל כשמדברים מרוחניות, אז מדברים מבחינה העליונה שיש שם, שהיא נשמה, בכדי שהאדם ידע, שמוכנה בשבילו מדרגה גדולה, שהיא נשמה. ושזה יעורר בו בלבו בחינת השתוקקות להגיע לזה. ויחשוב, מה היא הסיבה, שהוא עוד לא השיג את זה. אז הוא יבוא לדעת, שכל מה שחסר לנו, בכדי להגיע לידי השגת רוחניות, הוא חסרון של השתוות הצורה.

היות שהגוף נולד עם טבע של אהבה עצמית. וזהו בחינת שינוי צורה לגבי הבורא, שהוא מושג לנו, שהוא רק משפיע. אי לזאת, צריך האדם לזכך גופו, ולבוא לידי השתוות הצורה, שהוא גם כן יחשוק לעשות מעשים, שהם רק להשפיע. ועל ידי זה תהיה לו היכולת להגיע להמדרגה הגדולה הזו, הנקראת "נשמה". לכן אומרים תמיד בלשון "גוף ונשמה".

מה שאין כן כשמדברים בסדר העבודה, אז אחר מדרגת גוף הולכת מדרגת נפש. לכן אומר הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". שזוהי המדרגה השניה שהולכת אחר הגוף.

לכן כתוב "בכל לבבך" ואח"כ "ובכל נפשך". היינו, מה שיש לו, הוא צריך להיות מוכן לתת לה'. אבל אח"כ אם הוא משיג מדרגה יותר גבוהה, היינו רוח, ואח"כ נשמה, גם כן הוא צריך להיות מוכן לתת לה'. רק הכתוב מתחיל ממדרגה הראשונה, ההולכת אחר הגוף.

וכל מה שיש להאדם, הוא צריך לתת לה', שפירושו, שהוא לא עושה שום דבר לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה', שזה נקרא, שכל מעשיו הם רק להשפיע. והוא לא עולה בשם בערך עצמו, אלא הכל לטובת ה'.

ובזה תבין מה שכתוב בזהר (תרומה, דף רי"ט, אות תר"ע, ובהסולם) וזה לשונו "ובכל נפשך. שואל, היה צריך לומר, ובנפשך. מהו, ובכל נפשך. בכל, זה למה נאמר. ומשיב, אלא שבא לכלול נפש, רוח, נשמה. שזהו, ובכל נפשך. בכל, מה שאוחז נפש הזו".

ומזה הנה אנו רואים, שהזה"ק מפרש לנו שבתיבת "בכל", שהתורה מוסיפה לנו, הוא בכדי להשמיענו, שגם בבחינת נפש נכללים שם גם רוח ונשמה. אלא מתחיל בכוונה תחילה בחינת נפש, משום שאחר בחינת הגוף מתחילה בחינת נפש. מה שאין כן כשאנו מדברים סתם מרוחניות, אנו מכנים את הרוחניות בשם "נשמה", וכמו שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים".

ובכדי להשיג את מדרגת נר"ן, אנו צריכים ללכת בדרך של השפעה, ולהשתדל לצאת מאהבה עצמית. וזה נקרא "דרך אמת". היינו, שעל ידי זה נגיע להשיג מידה אמיתית, שישנו בהשגחתו יתברך, שהוא מתנהג עמנו עם מידת טוב ומטיב.

וזה נקרא "חותמו של הקב"ה הוא אמת", שפירושו, הסוף של עבודתו של הקב"ה, היינו עבודתו של בריאת העולמות, שהוא להטיב לנבראיו, שהאדם צריך להגיע למידת אמת של הקב"ה. שהאדם ידע, מתי הוא הגיע לשלימותו, הוא לאחר שהשיג את הנהגתו של הבורא הוא בחינת טוב ומטיב, בין שיש לו כל טוב, וגם צריך לראות, שיהיה כל טוב גם לאחרים, היינו שהוא יראה, שיש כל טוב להכלל כולו.

וזה מובא בהקדמה לתע"ס (אות ק"נ), וזה לשונו "ובחינה ד' של האהבה, שפירושה, אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם היא נצחית. כי אחר שהכריע גם את העולם כולו לכף זכות, הרי האהבה נצחית ומוחלטת. ולא יצויר שום כיסוי והסתר לעולם, כי שם מקום גילוי הפנים לגמרי, בסוד הכתוב "ולא יכנף עוד מוריך, והיה עיניך רואות את מוריך". כי כבר יודע כל עסקיו של הקב"ה עם כל הבריות בבחינת ההשגחה האמיתית, המתגלה משמו יתברך, הטוב והמטיב לרעים ולטובים".

נמצא לפי זה, אם הוא הגיע לשלימות הסופית, הוא בבחינת ההשגה את מצבו האמיתי, אבל יש לפני זה מדרגות הקודמות, כמו שכתוב שם בהקדמה לתע"ס, ש"בחינה הא' הוא תשובה מיראה", כמו שכתוב (באות ס"ג), וזה לשונו "המדרגה הראשונה של השגת גילוי הפנים, דהיינו ההשגה והרגשת השגחת שכר ועונש, באופן שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישיב לכסלו עוד, כנ"ל, שזה נקרא "תשובה מיראה", שהזדונות נעשו לו כשגגות, ונקרא "צדיק שאינו גמור", וגם נקרא "בינוני".

אבל לפני הנ"ל, יש עוד סימן, אם הוא הולך בדרך האמת. והיא מצב השלילה. היינו, אף על פי שהוא רואה, שעכשיו הוא במצב יותר גרוע. היינו, מטרם שהוא התחיל ללכת בדרך האמת, הוא הרגיש את עצמו, שהוא יותר קרוב לקדושה.

מה שאין כן כשהתחיל ללכת בדרך האמת, הוא מרגיש את עצמו, שהוא יותר מרוחק מהקדושה. ולפי הכלל הידוע "מעלין בקודש ולא מורידין", אם כן נשאלת השאלה, מדוע עכשיו, שהולך בדרך האמת, הוא מרגיש את עצמו, שהלך אחורי ולא קדימה, כראוי להיות אם הולכין בדרך של אמת, ולכל הפחות שלא ירדו מהמצב הקודם.

והתשובה היא, שצריך להיות העדר קודם להויה. שפירושו, שמקודם צריך להיות כלי, הנקרא "חסרון", ואחר כך יש מקום למלאות החסרון. לכן מקודם האדם, צריך האדם ללכת קדימה, כל פעם יותר ויותר להתקרב את עצמו להאמת.

היינו, שכל פעם הוא הולך קדימה, ורואה את מצבו, שהוא משוקע באהבה עצמית. וכל פעם הוא צריך לראות יותר, איך שאהבה עצמית הוא רע, משום שהאהבה עצמית הוא המפריע שלנו, מלהגיע להטוב והעונג, שהבורא הוכן בשבילנו, מטעם שהוא המפריד בינינו לבין הבורא כידוע.

ולפי זה נבין, מה שהאדם חושב, שהוא הולך אחורה, בעת שהתחיל על דרך האמת, אז צריכים לידע, שאינו כן. אלא שהוא הולך ומתקדם אל האמת. שלפני זה, כשהעבודה שלו לא היתה מבוססת על דרך השפעה ואמונה, אז הוא היה רחוק מלראות את האמת.

מה שאין כן עכשיו, הוא צריך להגיע ולהרגיש את הרע שבקרבו. כמו שכתוב "לא יהיה בך אל זר". ודרשו חז"ל "איזהו אל זר בגופו של אדם. הוי אומר, זה היצר הרע". היינו, שבקרבו של אדם, שהוא הרצון לקבל שבו, הוא הוא הרע שלו.

ואז, כשכבר הגיע להכרת הרע, אז שייך לומר, שהולכים לתקן אותו. נמצא לפי זה, שמטרם שהשיג את הרע שלו, בשיעור שלא יכול לסבול אותו עוד, אין לו מה לתקן. לכן יוצא מזה, שהאדם באמת הלך הרבה קדימה בבחינת האמת, לראות את מצבו האמיתי.

ובזמן שהאדם רואה את הרע שבו, בשיעור שלא יכול לסובלו, אז מתחיל לראות עצות, איך לצאת מזה. אבל העצה היחידה שיש לאדם מישראל, הוא רק לפנות להבורא, שהוא יאיר עיני�� ולבו, ולמלאותו עם שפע עליון, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

ואז, כשהוא מקבל עזרה מה', אז כל החסרונות מתמלאות עם אור ה'. ואז הוא מתחיל לעלות במעלות הקודש, משום שכבר הוכן אצלו חסרון, ע"י זה שהגיע לראות את מצבו האמיתי. לכן יש עכשיו מקום לקבל שלימותו.

ואז האדם מתחיל לראות, איך שהוא כל יום ויום, לפי עבודתו, הוא הולך למעלה מעלה. אבל צריכים תמיד לעורר את הדבר הנשכח מהלב. והיא הדבר הנחוץ לתקן את הלב, שהיא אהבת חברים, שתכליתו הוא להגיע לידי אהבת הזולת. שדבר זה לא נעים להלב, המכונה "אהבה עצמית". לכן כשיש איזו אסיפה של חברים, צריכים לזכור להעלות על השולחן את השאלה. דהיינו, שכל אחד ישאל לעצמו, כמה כבר אנו התקדמנו באהבת הזולת. וכמה פעולות עשינו, בכדי להביא לנו התקדמות בענין זה.המאמר הקודםהמאמר הבא

[berl-balagula]

I wish upon the newly appointed head of the Hamas Politburo and Prime Minister of Palestine, Yihya Sinwar, to soon become Yihay SinWAS, and may his gravestone wide enough that all who are willing would be able to dance on it. Or drive over it, like was done with the grave of Ez A Din Elqasam his Idol. מאחל מכל ליבי לראש הלשכה המדינית של חמאס הנכנס וראש הממשלה הפלסטיני יחיא סינוואר שיתקרב לחיי עולמים במהרה בימינו, ושהמצבה שלו תהייה רחבה דייה לכל דכיפין לרקוד עליה שירקדו מרווחים, או שיוכלו לנסוע עליה כפי שנעשה לעז אדין אלקסאם האליל שלו. אמן סלה.

[newbeltane]

Christ is my Light. 

[david-goldrock]

האל של ארפו. תרגום: דוד גולדרוק

מקור:

הקדמה

מקדשים נבנים עבור האלים. ביודעו זאת, חוואי בונה מקדש קטן כדי לראות איזה מין אל יופיע.

פרק א

א‏ָרֵפו בנה מקדש בשדה שלו, דבר צנוע, כמה אבנים ערומות ליצירת תל, ויומיים אחר כך, אל בא לגור שם.

"מקווה שאתה אל קציר," אמר ארפו, והקים מזבח ושרף שתי אלומות חיטה. "זה יהיה נחמד, אתה יודע." הוא הביט מטה אל האפר המרוח על האבן, הסלעים מונחים עקומים כולם, והשתעל וגירד את ראשו. "אני יודע שזה לא הרבה," הוא אמר, כובע הקש שלו בידיו. "אבל - אני אעשה מה שאוכל, יהיה נחמד לחשוב שיש אל שדואג לי."

למחורת הוא השאיר זוג תאנים, ביום שאחרי זה הוא השקיע 10 דקות מבוקרו ישוב לצד המקדש בתפילה. ביום השלישי, האל דיבר.

"עליך ללכת למקדש בעיר," אמר האל. קולו היה כרשרוש החיטה, כציוץ עכברי השדה בריצתם דרך העשב. "מקדש אמיתי. אחד טוב. השג לך כמה אלים אמיתיים לברכך. אני בעצמי לא חשוב במיוחד, אבל אולי אוכל לתת להם מילה טובה עליך?" הוא קטף עלה מהעץ ונאנח. "כלומר, לא להיות גס רוח, אני אוהב את המקדש הזה, הוא נוח דיו. הסגידה הייתה נחמדה. אך אתה לא יכול באמת להאמין שמשהו מזה יביא לך דבר."

"זה יותר ממה שציפיתי כשבניתי אותו," אמר ארפו, שוכב עם חרמשו ומנמיך עצמו לאדמה. "ספר לי, איזה מין אל אתה בכלל?"

"אני של עלי השלכת," הוא אמר. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך. אני אל של תריסר גוונים של כלום, שאריות המובילות לריקבון, הצצות חטופות. שינוי באוויר, ואז זה נעלם."

האל משך עוד אנחה. "אין סיבה בהערצת דבר שכזה, לא כמו מלחמה, או הקציר, או הסופה. שמור את תפילותיך עבור הדברים שמעבר לשליטתך, חוואי טוב. אתה כה זעיר בעולם, כה פגיע. עדיף להתפלל לדברים גדולים ממני."

ארפו קטף גבעול חיטה ושיטח אותו בין שיניו. "אני אוהב את סוג הסגידה הזו בסדר גמור," הוא אמר. "אז אם לא אכפת לך, אני חושב שאמשיך."

"עשה כרצונך," אמר האל, ונסוג עמוק יותר אל האבנים. "אך אל תאמר שלא הזהרתי אותך לעשות אחרת."

 ארפו היה אומר תפילה לפני עבודת הבוקר, והוא והאל בחנו את העצים בדממה. ימים עברו כך, ושבועות, ואז הסופה הגיעה, שחורה ונועזת וסוערת. היא הציפה את השדות של ארפו, טלטלה את הרעפים מגגו, הכתה את עץ הזית שלו והבעירה אותו עד אפר. ביום למחורת, ארפו ובניו הלכו בין החיטה, מצילים מה שהם יכלו. המקדש הקטן היה מפורק על כל השדה, ולכן כשעבודת היום הסתיימה, ארפו אסף את האבנים וחיבר אותן יחדיו חזרה.

"עבודה חסרת ערך" האל לחש, אך שב זוחל אל תוך המקדש בכל מקרה. ""לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותך מזה."

"נהיה בסדר," אמר ארפו. "הסופה סערה עד כלותה. נבנה מחדש. אין לי קורבן מי יודע מה להיום," הוא אמר, ופרס קצת חיטה הרוסה "אך אני חושב שמחר אחזק את היסודות של הדבר הזה, מה אתה חושב על זה?"

האל טרטר סביב במקדשו ונאנח.

שנה חלפה, ועוד אחת אחריה. המקדש נרובד בקירות של אבנים, גג מזרדים שזורים. שכניו של ארפו גחכו כשעברו על ידו. חלק מילדיהם השאירו פירות ופרחים. ואז הקציר כשל, האלים לקחו חזרה את שפעם. בשדה של ארפו החיטה צמחה צרה ושברירית. אנשים יללו וקרעו גלימותיהם, שחטו כבשים ושפכו דמם, הסתכלו על האדמה עם עיניים רדופות והלכו לישון רעבים. ארפו בא וישב לצד המקדש, הפרחים נבולים כעת, הפירות מצומקים, הצלעות של ארפו נראות על החזה שלו, ידיו עוד משקשקות, ומלמל תפילה.

"אין פה שום דבר עבורך," אמר האל, מצטופף בחשכה. "אין שום דבר שאני יכול לעשות. שום דבר יכול להעשות." הוא רעד, וירק את מילותיו. "מהו המקדש הזה מלבד עוד עול עבורך?"

"אנחנו - " ארפו אמר, וקולו היסס. "אז זו שנה רזה," הוא אמר. "עברנו את זה בעבר, נעבור את זה שוב. אז אנחנו רעבים," הוא אמר. "עדיין יש לנו אחד את השני, לא כך? והרבה אנשים נשאו תפילה לאלים אחרים, אבל זה לא הגן עליהם מזה. לא," הוא אמר, והניד את ראשו, הוא הניח כמה גבעולי חיטה מצומקים על המזבח. "לא, אני חושב שאני אוהב את ההסדר שלנו בסדר גמור."

"יבוא גרוע מזה," אמר האל, מחללי אבניו. "ולא יהיה דבר שאוכל לעשות על מנת להצילך."

השנים חלפו, ארפו הניח יד מקומטת על מקדש האבן ובחלק מהימים בילה שם שעה, אבוד במחשבותיו עם האל.

ויום גורלי אחד, מעבר לימים כהים כיין, באה מלחמה.

ארפו בא מועד אל מקדשו כעת, ידו מוחזקת על בטנו, מושחת את האתר הקדוש בדמו. מאחוריו, שדות החיטה שלו בערו, והעצמות בערו שחורות בהם. הוא בא מזדחל על ברכיו למקדש של אבן חצובה, והאל מיהר לפגוש אותו.

"לא יכולתי להציל אותם," אמר האל, קולו ביבבה עמוקה. "אני מצטער. אני מצטער. אני כל כך כל כך מצטער." העלים נפלו בוערים מהעצים, גשם עדין ואיטי של אפר. "לא עשיתי דבר! כל השנים האלו, ולא עשיתי דבר עבורך!"

"ששש," אמר ארפו, טועם את הדם של עצמו, חזיונו מתערפל. הוא השעין את עצמו כנגד המקדש, מצח שעון על האבן בתפילה. "אמור לי," הוא מלמל "אמור לי שוב. איזה מן אל אתה?"

"אני -" אמר האל, והושיט ידו, מערסל את הראש של ארפו, ועצם את עיניו ודיבר.

"אני של עלי השלכת," הוא אמר, והעלה את תמונתם. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך." שפתי ארפו נפרדו בחיוך.

"אני אל של תריסר גוונים של כלום," הוא אמר. "עלי הכותרת בפריחה המובילות לריקבון, ההצצות החטופות. שינוי באוויר –" קולו נשבר, והוא בכה. "לפני שזה נעלם."

"יפיפיים," אמר ארפו, דמו מכתים את האבנים, חודר אל תוך הארץ. "כולם. הם כולם היו כה יפים."

והשדות בערו והעשן כמחק את השמש, כשאנשים שהיו מהלכים בלחץ ובמלחמה מדוממת סערו עוד, כשהשחקים שחררו את חרון אפם על פני הארץ, ארפו הזורע שכב במקדשו הצנוע, ראשו ממוגן על ידי האבנים, וחזר הביתה אל אלו.

פרק ב.

סורה מצאה את המקדש עם העצמות בתוכו, הגג קורס פנימה עליהן.

"הו, אל מסכן," היא אמרה, "בלי אף אחד לקבור את אחרון כוהניך." אז היא הפסיקה, כי היא הגיעה ממקום רחוק. "או שכך המתים מקבלים את כבודם פה?" האל התעורר מהרהוריו.

"שמו היה ארפו," הוא אמר, "הוא היה זורע."

סורה נרתעה, קצת, כי היא מעולם לא שמעה את קולו של אל בעבר. "כיצד אוכל לכבדו?" היא שאלה.

"קברי אותו," אמר האל, "מתחת למזבחי."

"בסדר גמור," אמרה סורה, ויצאה להביא את המעדר שלה.

"חכי," אמר האל כשהיא חזרה והחלה ללקט את העצמות מבין הזרדים השבורים ועלי השלכת. היא הניחה אותם על גליל של צמר לא צבוע, הבד היחיד שהיה לה. "חכי," אמר האל, "אני לא יכול לעשות שום דבר עבורך. אני לא אל של שום דבר שימושי."

סורה ישבה אחורה על עקביה והסתכלה אל המזבח להקשיב לאל.

"כשהסופה הגיעה והשמידה את חיטתו, לא יכולתי להציל אותה," אמר האל, "כשהקציר כשל והוא היה רעב, לא יכולתי להאכיל אותו. כשהמלחמה הגיעה," קול האל דשדש "כשהמלחמה הגיעה, לא יכולתי להגן עליו. הוא חזר מדמם מהקרב רק כדי למות בידי." סורה הסתכלה שוב על העצמות.

"אני חושבת שאתה אל של משהו מאוד שימושי," היא אמרה.

"מה?" שאל האל.

סורה הרימה בזהירות את הגולגולת אל הבד. "אתה האל של ארפו."

פרק ג.

דורות עברו. הכפר התאושש מהטרגדיות שלו—בתים נבנו מחדש, בגנים זרעו מחדש, פצעים התאחו. האיש הזקן שפעם חי על הגבעה ודיבר לאבן ולחצץ נשכח מזמן, אבל המקדש עמד בשמו. הרוב האמינו שהוא היה ריק, כי האל שגר שם מזמן שקט. ועדיין, כל העבר במקדש המתכלה הרגיש כאב בליבו, כאם מתאבל על חבר שאבד. הקור שחלחל מכניסת המקדש הוריד רוח כל עובר, והרחיק כל מבקר פוטנציאלי, מלבד הילדים הנדירים שלא שמו לב לדבר כלל שהיו משאירים קבוצות קטנות של פרחים ורודים ולבנים שקטפו מהאחו סביב.

האל ישב בביתו השליו, מביט אל עבר השביל הרחוק, להולכי רגל, סוסי עבודה וכרכרות, עלי שלכת הנופלים כגשם ומסתובבים סביב רגליים הומות. כמה זמן עבר? העולם התקדם בלעדיו, למען ידע הוא שלא היה לו עזרה לתת. העולם חייב להיות מקום אכזר, שגם האלים השימושיים עזבוהו, אם חוות יכולות להיות מוצפות, קצירים יכולים לא להניב, ובתים יכולים להישרף, הוא חשב.

הוא הגיע למסקנה שבני אנוש הם יצורים חסרי הגיון, שיתפללו לאל שלא יכול להעניק משאלות או לברכם בעושר. שיתחזקו מקדש ויביאו קורבנות בלי שום דבר בתמורה. שישתפו את חברתם ויתרגעו עם אלוהות כה חסרת פירות. שיקברו זר בלי התקווה לרווח. איזה חסד מוזר וחסר משמעות הם בזבזו עליו. אילו יצורים נפלאים, מטופשים, בעלי סגולה וחסרי תקווה היו בני האנוש.

אז הוא צבע את השקיעה עם עלים צהובים, דרבן את התולעים לרקוד באדמתם, הפריח את הגבול שבין יער לשדה עם פריחות ופירות יער, הטביל את האוויר עם קור נושך לפני בוא החורף, הבשיל את התפוחים עם נמשים אדומים ופריכים להשבר תחת השיניים השוקעות בהם, ותריסר גוונים אחרים של כלום, לזכרון האיש שפעם שבח את עבודת האל בנשימתו האחרונה.

"שלום, אל כל יופי ענו בעולם," קרא קול מוכר.

פינות עיניו הפוזלות של האל בכו אל שפתיים משורבבות. "ארפו," הוא לחש, למען קולו היה צרוד באילמות מאה שנותיו.

"אני האל של מסירות, של חסדים קטנים, של קשרים בלתי ניתנים להפסקה. אני האל של אהבה חסרת תנאים ואנוכיות, של חברויות הנשמרות לעד, ואמון," אמר ארפו, מרגיע את האחר עם כל מילה.

"זה נפלא, ארפו," הוא הגיב בין דמעות, "אני כל כך שמח עבורך—דמות עוצמתית כמוך ודאי תצטרך מקדש אדיר, התעזוב אל העיר כדי לתור אחר עוד סוגדים? אתה תהיה נערץ על כולם."

"לא," חייך ארפו.

"אף רחוק מזה, לבירה, אם כן? תודה על שביקרת כאן לפני עזיבתך."

"לא, אני לא אלך גם לשם," ארפו הניד בראשו וצחקק.

"אף רחוק מזה? אילו מטרות שאפתניות, ודאי יש לך. אין לי ספק כלל שאתה תצליח, למרות זאת," האל הזקן המשיך.

"למעשה," עצר אותו ארפו, "אשמח להשאר פה, אם תתן לי."

האל השני נדהם ללא מילים. ".... למה שתרצה לחיות פה?"

"אני האל של הקשרים הבלתי ניתנים להפסקה ושל חברויות הנשמרות לעד. ואתה האל של ארפו."

[anonymousdandelion]

שבת שלום

אני אומרת כל שבוע

שבת שלום 

יש משמעות בכל מילה

שבת שלום

תמיד אמרתי את הברכה

אבל היום

היא מרגישה כמו תפילה

[batmanlovesnirvana]

— Similar Laws in Islam and Judaism ☪️✡️

I’ve had this in my drafts for so long lol

• shirk/الشرك & avoda zara/עבודה זרה

• riba/ربا & ribit/ריבית

• zakat/الزكاة  & ma’asser/מעשר

• salat/الصلاه & tefila/תפילה

• sadaqa/صدقات & tzedakah/צְדָקָה*

• khitan/ختان & brit mila/בְּרִית מִילָה

A.N : The principles are indeed similar, however each religion applies differently with a quite different criteria. Exemple :

- Zakat : 2,5% of assets accumulated over the year. Must given as food.

- Ma’asser : 10% of each money entry. Is given in money. (e.g. if it is a salary, then we must give 10% of salary every month)

*Normally, tzedakah is owed to the community, but also to Muslims because of the unity of God. Christians have the Trinity, which was considered ambiguous.

IMPORTANT : For Muslims, there is no separation between Judaism, Christianity, and Islam; they see them all as one unified religion: the religion of God. In a way, each of these religions represents the words of God.

Muslims do not view monotheistic religions as distinct from each other. Instead, they see them as a single path, which is why there are similarities among them.

It is not a matter of copying, but rather a shared foundation of faith.

[it-is-only-a-novel-hebrew]

מתנגד נחרץ לרעיון שללבוש כיפה בבית של דתיים, או בפרט בבית כנסת זה עניין של "לכבד". באותו אופן, מתנגד לרעיון שנשים חייבות ללבוש חצאית בסיטואציות כאלה מאותה סיבה.

לכבד, זה לא להרעיש בזמן תפילה, לא לערבב בשר וחלב כשמבקרים בבית שומר כשרות. מה שמישהו או מישהי לובשים זה לא שצריך להשפיע על אף אחד (ואם זה משפיע על מישהו.י זה עניין שלהם בינם לבין עצמם).

אני באמת חושב שדתיים שוכחים שגם לנו מגיע שיכבדו אותנו. שיכבדו איך אנחנו מתלבשים ומרגישים בנוח. כבוד צריך להיות הדדי.

אוסיף שני דברים לסיום.

קודם כל, אפשר לדבר על לבוש נאות במקומות מסוימים כמו בית כנסת, נגיד לא לבוא עם גופיה או משהו דומה. אבל, כל שיח כזה צריך להיות בדגש של החלטות שוויוניות. החלטות כאלה ככלל משפיעות הרבה יותר על נשים וזה לא משהו שצריך לתת לו מקום.

בנוסף, אני מכליל כאן מאוד. כמובן שבכל סיטואציה יהיו יוצאים מהכלל. אבל, אני מצאתי הרבה אנשים חילוניים ודתיים (גם יותר פתוחים וליברלים) שחושבים שעניין הכבוד צריך להגיע (בעיקר) מכיוון אחד.

זה בא אחרי שדוד שלי מאוד נעלב מזה שאני ואח שלי לא "מכבדים" את סבא וסבתא שלי. שהוא לא חובש כיפה ואני מסתובב עם שעון חכם בשבת (שזה אסור בעיניי דתיים). אנחנו מכבדים אותם מאוד. אני מדבר עליהם בצורה מכובדת, מקשיב לדברי תורה למרות שממש לא בא לי. אבל, אנחנו לא נשנה את הלבוש שלנו בשביל מישהו אחר. חתיכת בד על הראש לא מעידה על הכבוד ואהבה שאני רוכש לאחרים.

[xollii]

Posting this again because I'm thinking about it and crying just a little.

[breslevmeir]

אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא צִדְקְתָא

עיקר שכר התענית הוא הצדקה שנותן בה

בחינת "לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם",

שעי"ז מעלין ומרפאים את הנפש...

בואו תזכו בנו -

העבירו את תרומתכם לעניים הגונים

העומלים בתורה ועבודת ה' במוסדות ברסלב - לתרומות כנסו.

[laineystein]

Keep davening everyone 🙏🏼

[newbeltane]

Deep peace of the refreshing rain to you. Words of inspiration inspired by Celtic Christian Saints. Prayers, meditations, and quotes to nurture your soul. May the blessing of the Father, the Son, and the Spirit be with you today and always as you seek God's presence in your life.