#מגזין רכב

[gloriajackson523]

מגזין רכב

אם חיפשת אתר רכב אמין ורלוונטי הגעת למקום הנכון באמצעות מדריך לקניית רכב תוכל להשיג מידע על רכבים, חוות דעת מקצועית וייעוץ חינם

[tracidumas41]

רכב חשמלי

מעוניינים לרכוש אוטו חשמלי או רכב חשמלי קטן זול כל המידע הרלוונטי זמין בקליק החדשות הכי עדכניות על רכב חשמלי, מפת עמדות טעינה, חברות טעינה ועוד

[rogerbaker25]

חדשות רכב

עידכונים שוטפים של חדשות רכב ותחבורה מהארץ ומהעולם מכוניות חדשות, טכנולוגיה, תצלומי ריגול, מכוניות קונספט, תערוכות רכב, נתוני מכירות, ליסינג, קבוצות רישוי

[stacyjones371]

מחירון רכב חדש

חפשו רכב באמצעות מחירון רכב חדש ומחירון רכב יד שניה באוטו. במחירון הרכב של אוטו ניתן למצוא את מגוון הדגמים החדשים ודגמי יד שניה בארץ ובעולם.

[or-zion]

סקרן להבין יותר בר��בים? ככה תעשיר את הידע לגבי עולם הרכב

עולם הרכב הוא עולם מרתק ומגוון, מלא בטכנולוגיות חדשות, דגמים מרהיבים וסיפורים מרתקים. אם אתם סקרנים ללמוד עוד על רכבים, ישנן דרכים רבות להעשיר את הידע שלכם.

1. קראו מגזיני רכב:

מגזין רכב הוא מקור מצוין למידע על הדגמים החדשים ביותר, הטכנולוגיות המתקדמות, אירועי ספורט מוטורי ועוד. מגזינים אלו מציעים כתבות מעמיקות, טסטים של דגמים חדשים, תמונות איכותיות ואף טיפים לתחזוקת רכב.

2. ביקור באתרי אינטרנט:

ישנם אתרי אינטרנט רבים המוקדשים לעולם הרכב. אלו מציעים מידע מקיף על מגוון רחב של נושאים, החל מדגמים חדשים ועד לטיפים לתחזוקה. בנוסף, ניתן למצוא באתרים אלו פורומים בהם ניתן לשאול שאלות ולדון בנושאים שונים עם חובבי רכב אחרים.

3. צפייה בסרטונים:

באתר יוטיוב ובפלטפורמות אחרות ניתן למצוא סרטונים רבים העוסקים בעולם הרכב. סרטונים אלו מציעים מגוון רחב של נושאים, החל מביקורות של דגמים חדשים ועד להדרכות לתיקונים.

4. השתתפות בקורסים:

ישנם קורסים רבים המוצעים על ידי מכללות ומוסדות אחרים העוסקים בעולם הרכב. קורסים אלו יכולים ללמד אתכם על נושאים שונים, החל ממכניקת רכב ועד לנהיגה מתקדמת.

5. ביקור בתערוכות רכב:

תערוכות רכב הן דרך מצוינת לראות את הדגמים החדשים ביותר מקרוב וללמוד עליהם מהמומחים. בנוסף, ניתן בתערוכות אלו לפגוש חובבי רכב אחרים ולדון בנושאים שונים.

6. הצטרפות למועדון רכב:

מועדוני רכב הם מקום מצוין לפגוש חובבי רכב אחרים וללמוד מהם. במועדונים אלו מתקיימות פעילויות שונות, כגון טיולים, הרצאות ותחרויות.

7. קריאה בספרי רכב:

ישנם ספרים רבים העוסקים בעולם הרכב. ספרים אלו יכולים ללמד אתכם על נושאים שונים, החל מהיסטוריה של הרכב ועד לטכנולוגיות המתקדמות ביותר.

8. שיחה עם חובבי רכב:

חובבי רכב רבים יהיו שמחים לחלוק את הידע שלהם איתכם. שיחה עם חובבי רכב יכולה להיות דרך מצוינת ללמוד על נושאים שונים ולשמוע סיפורים מרתקים.

לסיכום, ישנן דרכים רבות להעשיר את הידע לגבי עולם הרכב. על ידי בחירת הדרכים המתאימות לכם, תוכלו ללמוד עוד על נושא מרתק זה וליהנות ממנו יותר.

[naamarak]

סיכום 2017 בקולנוע, בנוהל

02017, אל תעלבי או משהו, אבל היית חרא. כאילו, בקולנוע. בישראל. במציאות דווקא היית בסדר - הכרתי אנשים חדשים שאני אוהבת ומעריכה, התחתנתי, סיימתי עוד שנת לימודים בצורה (סוג של) מכובדת, שפטתי בשני פסטיבלים, התחלתי להקליט פודקאסט, הצטרפתי לפורום המבקרים ועוד כל מיני דברים נחמדים כאלה. [גם סגרו את בית הקפה האהוב עליי והייתי ביותר מדי שבעות, לוויות וביקורי חולים, אבל זה פחות קריטי]. אבל בכל הנוגע לסרטים, סיימתי את השנה הזו במיני משבר. המון סרטים שיכלו להציל את המצב עבורי יגיעו הנה רק בתחילת 2018, אחרים לא יגיעו בכלל, ואני נתקעתי עם רשימה ארוכה מדי של כישלונות ואכזבות ורשימה קצרה וקצת אנדרוולמינג של סרטים שבאמת נגעו בי. ובכל זאת, עשיתי מאמצים ובחרתי 15 סרטים שאהבתי השנה מאוד מאוד. כרגיל, הסיכום שלי מגיע באיחור. ��-2018 אהיה אדם יעיל וזריז. אולי.

*ניסיתי להשאיר את הפוסט סביב הסרטים עצמם, אז לא התייחסתי בכלל לענייני האוסקר, הארווי ויינשטיין והקריפים האחרים שנתפסו וכל מה שקרה בעקבות זה. 

לא מספיק סיכום בשבילכם? יופי, כי יש לי עוד המון: התארחתי, לצד אבנר שביט, אצל יאיר רוה בסינמסקופ אחר כך יאיר בא להתארח אצלנו בגיקונומי פיצ’רינג לסיכום שנה טרנס אטלנטי אייטם סיכום “רציני” במאקו כותבי עין הדג בוחרים סרטי שנה יהונתן צרויה ואני בוחרים את הדמויות וההופעות של השנה - חלק א’, חלק ב’

כותרות ��פתיחה הטובות ביותר: תיקו! "שומרי הגלקסיה 2" ו"בייבי דרייבר"

ה-MVP של 2017: נטפליקס לא כזה מעניין אותי לנחש איך ספריית הסטרימינג תשנה את עולם הקולנוע או לנתח את השינוי שהיא כבר הביאה. אני רק רוצה לתת הצדעה קטנה למוצר שעשה את החיים שלי יותר נוחים בשנתיים האחרונות. ההיצע הטלוויזיוני של 2017 עניין אותי יותר מהקולנועי, כך שרבצתי מול עמוד הבית הצבעוני של נטפליקס חלק ניכר מהשנה, ועל הדרך ראיתי גם לפחות 8 סרטים "מקוריים" (הגדרה שלהם, בתכלס הם מפיצים ולא חברת הפקה). לא כולם היו טובים, אבל בגלל שנטפליקס כל כך משתדלים להביא חומר שימשוך ויעניין את הקהל הסקפטי, רובם היו לכל הפחות מעניינים, הטובים שבהם לקחו סיכון עם שחקנים לא מוכרים, עלילות יוצאות דופן או פרמיס מטורלל. יש עוד הרבה מקום לשיפור - אבל לפחות הם מנסים, לא מובן מאליו בכלל בעידן של ניסיונות כושלים לפרנצ'ייזים וחידושים לדברים שאף אחד לא התגעגע אליהם.

ובעצם, אני כן אגיד משהו על השינוי שנטפליקס הביאה לשטח - היא החזירה אותי לתיכון. אני יכולה לראות את הסרטים האלה מהטלפון באוטובוס, אבל כשלמאגר נכנס סרט שהוא אירוע קולנועי אמיתי, הוא הופך לחגיגה, עם הודעות המונ��ות בווטסאפ, סלון מלא באנשים, תחושה של טקס, שיחה וניתוח. גם היום אנשים רוצים לראות קולנוע עם אחרים, להיות חלק מחוויה תרבותית וחברתית, להשקיע כסף, מאמץ וזמן כדי לראות את הסרט המעניין החדש על מסך שראוי לו ובאיכות גבוהה.

ועם זאת, חשוב להוריד בעת הצורך. הרימייק הכי גרוע: הגרסה האמריקאית של "מחברת המוות", שעלתה בנטפליקס ומחק מסדרת אנימה די מעיקה גם את מעט הטוב שכן היה בה. ההבדלים בין שתי הגרסאות כל כך גדולים ומה שקיבלנו בסוף כל כך סתמי שלא ברור לי למה לעבד את הסיפור המסוים הזה בכלל. בסדרה: נער מבריק ומגלומן זוכה בכוח אלוהי, נקלע לקרב מוחות עם כל העולם ומשתגע. בסרט: טרגדיה רומנטית בכיכובם של חנון מעיק שצועק מוזר ומעודדת שגדולה עליו באיזה עשר רמות. הוא אולי ויג'ילנטה שרוצח מלא אנשים, אבל הבחורה לא מצייתת לכל מה שהוא אומר, אז כמובן שהיא הרעה בסיפור הזה.

"הגזמתם" השנה: התלונות על "מלחמת הכוכבים: אחרוניי הג'דיי" אני לא מבינה איזה סרט כל האנשים האלה ראו, כי כשאני מריצה בראש את הפרק האחרון בעלילות הגלקסיה אני חושבת על כמה רגעים "נפיצים" אבל אף אחד מהם לא גרם לי להגיד "Oh no they did not!". אין שם משהו שבאמת מצדיקה סטטוסים כמו "הסרט הכי גרוע בסדרה, כל מי שאוהב אותו טמבל" או עצומות "תמחקו את הסרט מהקאנון של הסדרה או שאני רוצח את השחקנית של רוז ומתאבד". חבר'ה, אנחנו אנשים מבוגרים. רובנו. אפשר קצת צ'יל?

הפתעת השנה: "הדרדסים - הכפר האבוד" סרט מצויר של הדרדסים שהיה לא מעצבן, אינטילגנטי למדי ואפילו פמיניסטי? מי הייתה חושבת.

הסגן, או ההפתעה האנושית: אנסל אלגרוט יודע לשחק! זאת ועוד - הוא מושלם לתפקיד הראשי בבייבי דרייבר: גם מצחיק, גם חינני, גם אמין ברגעים הדרמטיים, גם עובד טוב עם הדמויות המרכזיות האחרות. זה לא אומר שסלחתי לו על "אשמת הכוכבים", חלילה, אבל זה מספיק קרוב. 

הסרטון הטוב ביותר של כוכב קולנוע לקידום שער של מגזין: סרטון מדהים של ווג בנושא אל פאנינג ו-Faning:

הנה עוד אחד נחמד, הפעם של גל גדות

הטוויסט המטומטם הכי כיפי: לקראת סוף "פיץ' פרפקט 3" יש סיקוונס אקשן ארוך ומאוד משונ�� בכיכובה של רבל ווילסון. הוא לא קשור לסיפור או לטון של הסדרה וכשהוא התחיל הייתי בטוחה שזה יהיה מביך ומטומטם. מה שהגיע אחר כך אולי לא היה חף לחלוטין ממבוכה או טמטום, אבל דווקא די נהנתי והוא עשה לי חשק לראות קומדיית אקשן אמיתית בכיכובה של ווילסון. אפילו השורה "אוי לא, המאמן שלי לשעבר בהתאבקות ג'לי!" לא הרסה את הכיף.

בשביל מה אתה טוב" השנה: "האמן הגדול ביותר", סרט היסטורי שאין בו שמץ של דיוק היסטורי, סיפור "מעורר השראה" שמשתמש באנשים בלתי רגילים כקישוט רקע לסיפור על איש לבן, עשיר וחתיך, והכי חמור - מחזמר שחוץ משניים (שלושה אם אני ביום נדיב) כל השירים בו גרועים וסתמיים.

הזוג הכי חמוד: דיאנה וסטיב, "וונדר וומן"

הכימיה ביניהם אמינה וממכרת, הם מאזנים ומשלימים האחד את השנייה, וגם אם הם לא אומרים את זה בקול רם, ברור לגמרי שהם מעריצים זה את זו וזו את זה. מי אמר שזוגות בסרטים הוליוודיים צריכים להיות משעממים ומאולצים? הם גם נורא יפים, אבל זה לא לגמרי קשור. מקום שני: ג'סיקה ובון, "ג'סיקה ג'יימס המופלאה"

בחירת השם הכי הולמת: ב"בלייד ראנר 2049" לדמות של ריאן גוסלינג אין ממש שם, רק קוד, שמתחיל באותיות קיי.די, As In פיליפ קיי דיק. צחקתי בסצנה לא מצחיקה כמו טמבלית.

הדמות המצוירת הכי מרגיזה: הקיפודים ב"פרדיננד" יש איזה דיבור שילדים אוהבים חיות מצחיקות, אבל בסרט המסוים הזה כבר יש רליפים קומיים בחבורת השוורים הצעירים, יש שלושה סוסים "מצחיקים" עם מבטא גרמני, יש גם עז שמספרת בדיחות. באמת חייבים גם קיפודים בצבעי פסטל?

הנפילה הכי כואבת: "ולריאן ועי�� אלף הכוכבים" מדברים על הסרט הזה כעל אחד הגרועים של השנה, אבל אם הייתי צריכה לדרג הוא אפילו לא היה נכנס אצלי לטופ (בוטום?) 10. זה אומר יותר על השנה הזו מאשר עליו, כי זה סרט בהחלט לא טוב ובעיקר ממש משעמם, אבל היו לא כוונות טובות ויש בו כמה רגעים חביבים וארט סבבה. עם זאת, מדובר בסרט עם הפער הכי גדול בין סצנת הפתיחה שלו (מגניבה! כיפית! מסקרנת!) לכל מה שקורה אחריה (משעמם ודי אוקוורד). אבקש לרשום בפורטוקול - השתעממתי גם ב"אלמנט החמישי".

הסצנה הכי מוגזמת: הצוללת ב"מהיר ועצבני 8" זאת כבר מזמן לא סדרת סרטים על מירוצי מכוניות, זה ניסיון לבדוק כמה רחוק אפשר למתוח את גבולות הספקטקל עד שהקהל יוותר (או ימות מהתקף אפליפטי). כבר היו לנו מכוניות שצונחות ממטוס, מכונית נוסעת לתוך מטוס ממריא, זינוק מגורד שחקים עצום אחד לאחר. כדי להתעלות על זה, הפרק השמיני הלך על כמות - גשם של מכוניות נופלות מחניון אל הכביש - וגודל - מרדף על הקרח בין כמה כלי רכב לצוללת גרעינית שברגע השיא פורצת מהמים ברעש גדול. הסרט הבא חייב להתרחש בחלל, אני לא יודעת מה עוד נשאר להם לעשות עכשיו.

עם זאת, האקשן הכי מוגזם הוא דווקא "ג'ון וויק 2", אבל כנראה בגלל שלא ראיתי את "מהומה בבלוק 99".

הטיזר הכי טוב: "חי בסרט"

יאללה שייצא כבר.

הפרס על שם מוגאטו לסרט שגרם לי לתהות אם אני לוקחת כדורי טרלול או שכל שאר העולם לוקח כדורי טרלול: "ספליט" יש לא מעט אנשים שאוהבים את הסרט הזה שגרם לי לדפוק את הראש במושב ולוותר על הצפייה העתידית בכל דבר ששאמאלן יהיה מעורב בו. אני לא יודעת למה. הסרט הזה לא היה הכי רע שראיתי השנה, אבל לא היה סרט שהכעיס אותי יותר. לא אהבתי שום החלטה שנעשתה בו, מבימוי השחקנים דרך הצבעוניות, העיצוב, הצילום, הדמויות וכל התפתחות עלילתית ועד מופע האימים של ג'יימס מקאבוי בסיום.

עוד שנאתי: “אמא!”, אבל הרבה הרבה פחות. 

הסרט שימצאו בבית של רוצח מטורף אחרי שהוא ינסה לשרוף את כדור הארץ: "אימוג'י" כן, גם זה לא היה הסרט הכי גרוע של 2017, אבל הוא נתן חתיכת פייט על התואר. זה סרט ממש טיפשי ועצלני, עם דמויות גרועות, סיפור גרוע וסוף ממש מטומטם, הוא בעיקר מעליב. את האינטליגנצי��, מחנכים באשר הם, את הדור שעבור הכסף שלהם יצרו אותו. מוצר מביך וחסר בושה, שמקבל טוויסט מאוד אפל בשלב מוקדם של הסיפור וסוגר הכל בסוף עם חיוך מאולץ ומסיבת ריקודים. מקום שני: "סוף טוב", להיט הסוציופתים החדש של הנקה, רק "להרוג אייל קדוש" עורר יותר חשש ממנו לבריאות הנפשית של הבמאי. אבל זה כבר נחשב 2018.

ה-CGI הכי ירוד: "משמר המפרץ" עוד סרט ממש מחורבן שלא זוכה בכל הקטגוריות השליליות רק בגלל ש-2017 הייתה שנה מחרידה. אני מדברת ספציפית על סצנת השריפה, שהיא אסון מכל בחינה אבל בעיקר בענייני אפקטים.

מניאק השנה: ז'אן לוק גודאר "יוצא מן הכלל" הוא סרט על איזה אפס עצום גודאר. כדי להוכיח זאת, היה צריך תסריטאי ובמאי זוכה אוסקר, שחקן מצוין וחתיך שעשה מייקאובר כדי להראות מרופט, כוכבת מקסימה, שחקני משנה מצוינים שחזור היסטורי מרהיב והרבה סצנות שבהן נשברים לגודאר המשקפיים. ב"אנשים ומקומות" היה צריך הרבה פחות - רק הודעה על דלת זכוכית לאנייס ורדה, שטרחה והביאה לפגישה המתוכננת שלהם מאפים שהוא אוהב. הוא הבריז. ברור שהוא הבריז, האפס הזה.

הסרטים עם המוזיקה הכי כיפית: "לא פה, לא שם", "בייבי דרייבר", "שומרי הגלקסיה 2"

הסרט עם הפסקול הכי מצ'וקמק: "פצצה אטומית" היה סרט לא טוב כל כך, עם שתיים-שלוש סצנות אקשן סבבה. כדי שלא נשים לב שרוב הזמן הוא משעמם ומעיק, פוצצו אותו בלהיטים מהתקופה, אבל רק כאלה נדושים רצח או שכבר השתמשו בהם יותר טוב בסרטים אחרים. ההצלחה היחידה שלהם הייתה עם השיר הזה (לא בסרטון - סצנת סקס עם הקטע השמח בסוף השיר) אבל האווירה הכללית הייתה של פלייליסט יוטיוב בנושא "אייטיז במזרח ברלין", כשרק במקרה השיר מסתנכרן עם מה שקורה על המסך.

השיר הכי חרוש: הייתי בטוחה שהמנצח יהיה "Easy", ששמעתי פעמיים באותו היום, ב"בייבי דרייבר" וגם ב"משמר המפרץ", אבל אז הגיע שיר אחר ועקף אותו בסיבוב. "Take Me Home, Country Roads" היה השיר האהוב על צ'אנינג טייטום ב"לוגאן לאקי", כיכב בסצנה ממש מביכה ב"קינגסמן" והבנתי שגם ב"נוסע השמיני: קובננט" יש לו תפקיד משמעותי. האם ג'ון דנברס מכר את נשמתו לשטן?

הטרנד הכי מעיק בטריי��רים: קאברים דרמטיים ועצובים לא חדש, אבל השנה הגעתי לכזה מיאוס מהנושא שכמעט שרפתי מסך. למשל, עוד למשל. הכי נוראי מכולם - “רובוטריקים” שוחטים את הפליימינג ליפס.

עם זאת, השימוש הכי מעצבן בשיר בטריילר היה בטריילר של "כל הכסף שבעולם", שלקח את הביצוע המקורי והמושלם Time of the Season ומתח לו את הצורה כדי שיתאים לקצב של ההתרחשות. לא קול!!!

העיבוד המצטיין לסיפור לעוס: "סינדרלה החתולה" הוא סרט אנימציה איטלקי שהוקרן השנה בפסטיבל חיפה ואחר כך גם באוטופיה, שם תפסתי אותו. זה סרט די מוזר עם קצב איטי למדי והרבה שירים, שמצליח לקחת את הסיפור הכי חרוש בעולם ולעשות איתו משהו שונה ומרענן. מהתקציר (הסיפור הרגיל מתרחש על ספינה נטושה, מלאה בהולוגרמות של זיכרונות עבר, בנמל נאפולי מוכה הפשע) זה לא נשמע כל כך מעניין, אבל הסרט עצמו מאוד יצירתי ויש בו כמה סצנות מעולות. ההישג הכי גדול שלו מבחינתי - להפוך סוף סוף את האם החורגת לדמות נוגעת ללב, שאפשר כמעט להבין ולהזדהות איתה.

פדיחת השנה: השפם של הנרי קאביל נמחק דיגיטלית

מקום שני: אסון הפוטושופ שהוא הפוסטר המוקדם של "ספיידרמן"

התרגום המבאס: "פצצה אטומית". מה אתם, בני 13?

התרגום הכי תמוה בכתוביות: הדמות מ”ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל” מסבירה שהיא לא באד-אס כמו שהיא נראית. מה עשו המתרגמ/ת? תרגמו באד-אס ל”מניאקית”. באופן עקבי. כל הסרט.

התרגום המוצלח יותר מהמקור: "מז"ל טוב" שדרוג של ממש לשם האימה הגנרי Happy Death Day. 

הסרט החמוד הזה זוכה גם בתואר חווית הצפייה המבאסת של השנה, כיו��ן שצפיתי בו באולם ענק בכפר סבא, מלא ילדים בני 10-15 שצעקו, נבהלו מכל מצמוץ וכיוונו לייזרים על המסך. העובדה שלפני ההקרנה הגענו לקניון הלא נכון ורצנו משם בבהלה מחשש שנותקף ע"י ליצנים בטח לא עזרה.

השורה הכי טובה: <ספוילר ל"תברח"> "I'm TS-motherfuckin'-A. We handle shit. That's what we do. Consider this situation fuckin' handled". <ספוילר/>

השורה הכי מגוכחת: תחרות צמודה בין שני סרטים "אירוטיים", שבעצם עשו פחות חשק למין מהשירותים של התחנה המרכזית. "חמישים גוונים של אופל" סיפק רגע מביך מאין כמוהו שבו אנה אומרת לכריסטיאן "הייתי רומנטיקנית, עד שקלקלת אותי עם הKinky Fuckery שלך" בספק כעס ספק צחוק, אבל כלום לא מתעלה על הצעקה "הנהלת המלון ביקשה שתזדייני בשקט" באמצע "זוג יונים", שמגיעה משום מקום והולכת משם לאותו שום מקום בדיוק.

ההגשה הכי מעצבנת של שורה: "ולריאן" - המדריך שמלווה את המבקרים בשוק המכונה ביג מרקט מרגיש צורך לצעוק שוב ושוב "ביג מרקט!", כאילו הוא פוקימון סוג ז' שכולם מקללים כל פעם שהם נתקלים בו במשחק.

הטייפקאסט הכי ספציפי: כיילב לנדרי ג’ונס בתפקיד אח של בת הזוג של הגיבור שעושה לו חיים קשים, טיפוס עלוב ומלחיץ שעדיף להתרחק ממנו כי ברור מהרגע הראשון שהוא מסוכן (ג’רמי ב”תברח”, ג’יי.בי ב”תוצרת אמריקה”). הוא שיחק גם ב”טווין פיקס: החזרה” את אותה הדמות בדיוק רק בנסיבות קצת שונות (בן הזוג האפס והנרקומן של הבת של בובי ושלי), וב”שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי” הוא עושה משהו קצת שונה, אבל עדיין נראה ממש משונה וקצת פתטי. 

סרט הילדים הכי מטריד: "בייבי בוס" אז… אמא של הגיבור הייתה בהריון. ואז התינוק הגיע. במונית. בחליפה. והוא בעצם נשלח מחברה עסקית סודית כדי לרגל אחרי ההורים שלו, שלא שמים לב שהוא לא מתעורר בלילה, או שהוא מדבר, או שהוא לא אוהב אותם או צריך אותם ואפילו נגעל מגילויי חיבה. אחיו הגדול נכנס לכאלה סרטים מכל עניין התינוק שהוא מפתח חרדות קשות - אולי ההורים שלי לא אוהבים אותי יותר כי יש כמות מוגבלת של אהבה להעניק? אולי אם אני לא אהיה ילד טוב מספיק יפטרו אותי מהמשפחה? אחר כך הילד והתינוק מתגנבים ביחד לטיסה וגורמים לזה להראות יותר קל מלפלח מסטיק מהסופר, מגיעים לווגאס ומוציאים את עצמה בלימוזינה מלאה בחורות שיכורות שמנשקות את התינוק ונותנות אלכוהול לילד. בסוף (ספוילר, אם למישהו אכפת) התינוק עוזב את המשפחה ומגיעים מלא תינוקות למחוק אותו!!! מהמוח של המשפחה!!!!! אני מבינה שהכל פה מטאפורי אבל יש מצב שהגזמנו קצת?

הסרט הטוב ברמת העיקרון שלא עשה לי כלום: "דנקרק" אני מתנצלת. באמת שכן. אין לי שום דבר נגד הסרט הזה, פשוט לא נגע בי בכלל בכלל.

סרט ההמשך הכי מביך: "קינגסמן: מעגל הזהב" זה לא שהסרט הראשון בסדרה היה ממש טוב, אבל לפחות היו בו כמה סצנות טובות, או תסריט שאיננו אסון מוחלט. השני נראה כאילו כתבו אותו בעשר דקות, כולל סצנות כמו "הגיבור שוכב עם מישהי כדי להשתיל לה מכשיר מעקב באיבר המין" או "אלטון ג'ון בורח מכלבים רובוטים מכוערים" ומשפיל את כל המעורבים בו, לרבות האלי בארי, ג'ף ברידג'ס וצ'אנינג טייטום, שבקושי עושה משהו בסרט אבל מופיע בפוסטרים.

הגיף הכי טוב מתוך סרט:

הרגע המבלבל של השנה: להקת מכוניות ב"מכוניות 3" בסצנה שמתרחשת בבר רואים למשך כמה שניות להקת רוק-בלוז-קאנטרי-משהו דרומי גנרי של מכוניות, שהקפיצה לי מליון שאלות לראש. למה לזמרת יש מין חתיכת בד מגולגלת על הראש כדי לדמות שיער? לאף דמות אחרת אין שיער! למה מכוניות מנגנות בכלים של אנשים שלא מתאימות לגוף שלהן? האם רק מלגזות יכולות לנגן בגיטרה כי רק להן יש משהו דמוי ידיים? איך נראית תעשיית המוזיקה בעולם המשונה הזה? למה המכוניות ממשיכות לעשות דברים של אנשים, כמו ללכת לשירותים או לנגן בגיטרה בס? למה הפרנצ'ייז המסריט הזה עדיין קיים????

ביזאר השנה: התנין ב"תיקון" (תודה ��קרב ליהונתן צרויה על הגיף)

הסצנה הזו גרמה למישהו שחלק איתי אולם בסינמטק לצרוח ולהיקרע מצחוק במשך דקה וחצי.

חרטוט השנה: "האמן הגדול מכולם", סרט שיש בו פחות אמת היסטורית מב"מחברת המוות". הסרט הזה מעוות את ההיסטוריה ברמות שערורייתיות כדי שנחשוב שפי.טי ברנהאם היה איש הגון וטוב לב, שהקים את הספארי האנושי שלו כדי לשמח את אשתו ולעזור לחריגים בחבר'ה ולא כדי לנצל את הרצון של אנשים לצחוק על "פריקים", שחייו היו טלנובלה מסעירה ולא אוסף של החלטות עסקיות מפוקפקות מוסרית, וכמובן - שהוא המציא את הקרקס כשהיה צעיר, כרזימטי וחתיך כמו יו ג'קמן, ולא טרח זקן שאוהב כסף ונראה כמו דלורית.

הגניזה הכי מדכאת: Gigantic דיסני הכריזו רשמית השנה שהם מוותרים על הסרט המתוכנן שלהם על פי ג'ק ואפון הפלא. הרימייק של "דמבו" מבית טים ברטון ממשיך בהפקה כמתוכנן, למקרה שחששתם.

מלכת העולם לשנת 2017: קייט בלאנשט "מניפסטו" בכלל צולם ב-2015, אבל יצא רק השנה וגאד דאמט זה כל כך מגניב ומוזר. גם בתור הלה היא הייתה סבבה.

מלך העולם לשנת 2017:  אדם דרייבר, שסוף סוף כבש את לבי ב"שתיקה", "פטרסון", "לוגאן לאקי" ו"מלחמת הכוכבים" (והעונה האחרונה של "בנות").

הפוסטר הכי יפה: "בייבי דרייבר"

לא לגמרי הבנתי אם זה פוסטר רשמי לא, אבל הנה האתר של המעצב/ת

הפוסטר הכי מכוער: "קו הדממה"

הסרט הכי מכוער: מסתבר שאין מכוער יותר מסרטי אנימציה בשקל וחצי שלא מגיעים לקולנוע, נגיד זה וזה.

הפאן-ארט הכי שווים: ברור ש"אחרוניי הג'דיי"! דוגמה אחת מיני רבות, לא מחוכמת אבל חמודה:

מקור

והנה גם סרטון חדש ומושלם שע-ק-ר-ו-נ-י-ת יצא ב-2018 אבל נו, בחייאת <ספוילרים גדולים>

הפוסטר שהוא בעצם פאן-ארט הטוב ביותר:

מפה

"למה לעזאזל זה הגיע לארץ" השנה: "הגיבורים של בוסטון" הרגיש כמו טקס יום הזיכרון שאין למי שאיננו אמריקאי ו/או נכח בבוסטון בתקופת הפיגוע סיבה לראות, "מצוד לילי" היה גנרי מארץ הגנרים, אבל המנצח חייב להיות "הבקתה", סרט נוצרי מיסיונרי מטורלל שהוקרן בישראל אך ורק בגלל שאביב אלוש משחק בו את ישו.

ואם כבר דיברנו על זה, אז...

הסרט הכי גרוע: "הבקתה" זה סרט על בנאדם שהבת שלו נרצחת ואז הוא פוגש את אלוהים המכונה "אבא" שהוא בעצם אוק��ביה ספנסר ואביב אלוש הוא ישו ורוח הקודש היא אישה צעירה שמנצנצת בשמש והם גרים בבית מושלם מלא באביזרי נוי ממקס סטוק ומוקף בגינה ענקית והכל שם יפה אפילו המקום שבו נמצאים הילדים המתים ואז האבא המתעלל של הגיבור מגיע והוא נראה כמו כדור נצנצים ואלוהים ממש טובה בלאפות והיא לא עונה על שאלות כי בחייאת, מה היא תענה למישהו שהבת שלו נרצחה והכל אקראי לגמרי וטיפשי ומצחיק לא בכוונה ומה לעזאזל קורה פה????

הסרט הכי גרוע שאנשים אשכרה ראו: "המגדל האפל", שהוא פשוט סרט לא גמור, או "זוג יונים", שכל ההחלטות האמנותיות בו שגויות? קשה לבחור, אז למה או או כשאפשר גם וגם.  

האאוטפיט הכי משפיל: קיטש צבאי ב”פיץ’ פרפקט 3″

ה-Video Essay הכי טוב על קולנוע: סיכום הקולנוע השנתי של דיוויד ארליך מאינדי וויר מרגיש כמו קליפ או סרט קצר יותר מאשר כמו וידיאו אסיי, אבל באתרים אחרים התייחסו אליו ככז, אז זרמתי. אניווי, הוא מושלם.

ואיך אפשר בלי אהובתי לינדזי אליס, שגם השנה אחראית על כמה מהדברים הכי מעניינים ביוטיוב. כדאי לנסות את סדרת לימודי הקולנוע דרך "רובוטריקים" שלה, והיו לה השנה גם סרטונים מושלמים על "רנט", "פוקהונטס" ו"מואנה", "שומרי הגלקסיה 2", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.

הביקורת הכי מצחיקה ביוטיוב: ראיתי את הביקורת של כריס סטאקמן על "אימוג'י" 3 פעמים לפחות ועכשיו שנזכרתי בה אני רוצה לראות שוב. הרגע האהוב עליי: "הם חייבים להגיע לדרופבוקס!!! :("

הסצנה הדרמטית הכי מגוחכת: "קינגסמן" - דמות מקריבה את עצמה למען טובת העולם ועושה זאת תוך כדי שהיא מזייפת שיר בקולי קולות, עם ליווי כלי דרמטי ברקע. בעצם, כל סצנה דרמטית בקינגסמן. מספיק. תתמקדו בדברים שאתם טובים בהם. כמו… אמממ… לא יודעת, חליפות?

חמידות השנה: ע"ע התמונה למעלה + או��ג'ה.

ציון מיוח�� לשבח למחלקת הארט: "יוצא מן הכלל" הכל בסרט הזה יפה - הבגדים, הבתים, הרחובות, המצלמות, הנופים, השיער של סטייסי מרטין, הלחם, הריבה. אם היה אפשר לראות את האוויר ��הם נושמים, כנראה גם הוא היה יפה.

השם הכי מסורבל: "אשתו של שומר גן החיות". אולי, נגיד, "האישה מגן החיות"? כי קיבלתי מהסרט ווייב שהמקום היה מתפרק בלעדיה.

הדיבור הכי מעצבן: כנראה שנטלי פורטמן ב"ג'קי", אחד הסרטים שהכי ביאסו אותי השנה. אני יודעת שככה ג'קי קנדי אשכרה נשמעה. זה עדיין מעצבן.

הסרטים שאני הכי שמחה שלא ראיתי: "רובוטריקים" פרק 6782, "קו הדממה" (ראיתי שתי עונות של "מתים לרגע", נראה לי זה מספיק), הסרט הלא ברור הזה עם איימי שומר, "איש השלג", "המומייה".

הסרטים שאני הכי מבואסת שלא ראיתי: "עניינים אישיים", "הסוכן", "פרנץ".

הסרטים שכולם שנאו חוץ ממני: "טריינספוטינג 2", "המלך ארתור".

הקראש המוזר לשנת 2017: באסטרד מ”פאטי קייקס”

הוא מסתובב עם עדשה לבנה אחת, יותר מדי פירסינג, גר בבקתה ביער, כנראה מתוסבך רצח ועושה לחברות שלו חיים קשים, אבל איזה חמודדדדד.

הזוג הכי גרוע: ולריאן ולורלין, "ולריאן" "אולי אם אני אציע לה נישואים כל שלוש דקות בסוף היא תשכח שאני דוש ושיש לי בגרות נפשית של ילד בן עשר ותסכים!". כמו כן, למה למחוק את לורלין משם הסרט כשהיא קלירלי הצד המוצלח יותר של הצמד?

הורס השירים הרשמי של 2017: "הכל שבור ורוקד" למה לעשות ככה ל"אל תדליקו לי נר", או ליוסי אלפנט, או בכלל?

מתאמץ השנה: הפלאש של עזרא מילר

סתום ת'פה.

הנבל המצטיין: יש לי סימפטיה לא לגמרי מוסברת למייקל קיטון, ולדעתי הוא הרבה יותר אמין בתור הבאד גא�� ב”ספיידרמן: השיבה הביתה” מאשר כבאטמן/בירדמן. כמו כן - היי! בירדמן הצטרף ליקום הקולנועי של מארוול!

שחושבים על זה, גם ב”המייסד” קיטון משחק מניאק מוכשר וחביב שבנה קריירה בדרכים לא לגמרי כשרות, והסרט הזה אשכרה גרם לי לדמוע מרוב כעס בסיום, אז כנראה שהוא פשוט צריך לשחק נבלים.

הרגע האירוני של השנה בקולנוע: באולם קולנוע סמוך לסניף של מקדונלדס, יושבת אישה וצופה בסרט “המייסד” תוך כדי שהיא שותה ברעש גדול קולה בכוס ממותגת של מקדונלדס.

הנבל הכי מאעפן: מפלצת גנרית ממשחק מחשב ב"ליגת הצדק", נבל כה מביך שצחקתי בקול רם כשהוא הופיע בפעם הראשונה, ובקול עוד יותר רם כשהוא קרא לקופסאות "אמא".

התספורות הכי טובות: לורה דארן ב"מלחמת הכוכבים", גל גדות ב"וונדר וומן", טסה תומפסון ב"ת'ור"

התספורת הרעה: שרליז ת'רון, "מהיר ועצבני 8"

+שיער הפנים המכוער: "רצח באוריינט אקספרס"

אנטי קליימקס השנה: "מלחמת 90 הדקות" סרט שכל כולו מבוסס על הרעיון שמשחק כדורגל בין ישראל לפלשתין יכריע את הסכסוך אחת ולתמיד. הוא לא מנתח לעומק את היוזמה והחוקיות שעומדת מאחוריה, אין בו סיפור מעניין במיוחד והדמויות היחידות שמקבלות פוקוס הן של עסקני כדורגל מרירים. המשחק עצמו לא בסרט. בכלל. אפילו לא שנייה ממנו. הוא אפילו לא מתבטל מסיבה טרגית כלשהו. הסרט פשוט נגמר לפניו. מה???? (ולא, משה איבגי ממש לא מספיק טוב כאן כדי שפסטיבל קולנוע ייצא מגדרו וייתן לו פרס למרות שהוא עבריין מין סדרתי, לכאורה. למעשה, הוא לא טוב כאן בכלל). המייקאובר הכי קיצוני: ריטה רפולסה, "פאוור ריינג'רס" הו, שלום לך, דמות עם צורה מוזרה וקרניים ענקיות בסדרת הטלוויזיה, שבגרסת הסרט הפכה לנבלית לוהטת בתלבושת ירוקה צמודה עם קוקו הדוק כקונדום. ורגע, תמיד היית אובססיבית לזהב? ואכלת דונאטס כשאת ממתינה לגיבורים שיבואו להילחם ב��?

הפרסומת הכי חסרת בושה: קריספי קרים ב"פאוור ריינג'רס" סגנים: הצבא האמריקאי ב"פיץ' פרפקט 3", מותג וודקה ב"פצצה אטומית". "אימוג'י" לא נחשב כי אין בו פרסומות, הוא עצמו פרסומת.

התבזות השנה: התשובה המתבקשת היא סר פטריק סטיוארט בתפקיד קקי מחייך ב"אימוג'י", אבל זה יותר בדיחה מאשר אשכרה תפקיד. אישית, הרבה יותר הביך אותי לראות את אוקטביה ספנסר בתפקיד "אבא" AKA אלוהים ב"בקתה". גם גילה אלמגור חוטפת מכה מפטיש ב"אנטנה" היה די מבאס. 

הדוקומנטרי הטוב ביותר / הצמד הקולנועי הכי מוצלח: “אנשים ומקומות” כל הזמן אומרים על סרטים שהם “מעוררי השראה”, בייחוד כאלה שמספרים על אמנים ויוצרים. זה נורא קל להגיד, עברית היא שפה מוגבלת וכל זה, אבל במקרה של “אנשים ומקומות” (שלדעתי בכלל היה צריך להיקרא “נופים ופרצופים”) יש לזה כיסוי. אגנס ורדה ו-JR הם טיפוסים קצת אקצנטריים, כל אחד בדרכו, שיודעים בדיוק איזו אמנות מעניינת אותם ואילו חוויות מושכות אותם. שניהם אוהבים, יותר מאשר את היצירה שלהם, אנשים. נדיר לראות סרט שגורם לדברים מסובכים ומלחיצים כמו יצירה, מסעות ומפגש עם אנשים זרים בכזו קלילות, וזה מדבק. זה פסיפס מקסים של סיפורים אנושיים קטנים עד עצומים בגודלם, אבל גם זריקת מרץ שאשכרה גורמת לצופה לרצות לקום וללכת, לשמוע על החיים של מישהו אחר, לראות משהו חדש. בשנה שבה מיתוס האמן המשוגע והדושבג הפך לדיון הכי רלוונטי, הסרט הזה הוא עדות נגד - אמן יכול, ואפילו עדיף שיהיה, בעלים של לב טוב וראש פתוח.

הדמות הטובה ביותר בסרט בינוני ומטה: אפריל מ"המסיבה" בתיקו עם רוני מ"כמעט מפורסמת" פירטתי על זה יותר בעין הדג, כאן על אפריל וכאן על רוני.

האחלה חמודה של השנה: מלאני לינסקי לינסקי הופיעה השנה בתפקיד הראשי בסרט Don't Feel at Home in This World Anymore, בקטע שביימה סנט וינסנט לאנתולוגיית האימה הנשית XX וגם בסדרה (הגרועה) Girlboss. שלושת הדמויות שלה היו שונות לגמרי, אבל בכל המקרים לינסקי הייתה הדבר הכי טוב בסרט / הסדרה. עוד בבקשה.

הסצנה התמוהה ביותר: הפלאש וסייבורג <ספוילר, בערך> חופרים את סופרמן החוצה מהקבר, "ליגת הצדק" ברוס, לא אמרנו שאתה מיליונר? זו באמת הדרך הכי טובה לעשות את זה?

ביזיון השנה: "ליגת הצדק" מחרבן על "וונדר וומן" עם מדים קטנים יותר לאמזונות וצילום שיוצא בגדרו כדי להציג לנו את התחת של דיאנה. 

רגע הWTF הכי משמח: פרידה קאלו מופיעה ב"קוקו" ומתגלה כאמנית וידיאו ארט אוונגרדית.

לרוב אני מסיימת את החלק הזה של הפוסט עם הכתוביות, אבל הפעם אני רוצה לסגור עם הסיום הכי יפה לסדרת סרטים - סצנת הסיום המקסימה של הסרט הבינוני למדי "פיץ' פרפקט 3". הסצנה עצמה עוד לא ביוטיוב, אז נסתפק בשיר שמבוצע בה.

ולסיום סיומת: הסרטים האהובים עליי מ2017

לא נכנסו ל-15 אבל עדיין סבבה:

"פאטי קייקס" - פטרישה לנשיאות 2020. "הצד האחר של התקווה" - נחמד לדעת שסרט על פליטים סורים ועל כמה שהשוודים הם אומה קרה ואנטיפתית יכול להיות גם מצחיק. “מז”ל טוב” - שני סרטים מהשנה האחרונה שיחקו עם פרמיס של סרט ניינטיז ואיפשרו לדמויות שלהם למות ולחזור לחיים שוב ושוב. זה האחד שהיה אשכרה כיף לראות. "לוגאן" - הלוואי שנקבל סרט רק על חבורת הילדים הזו, כולל קרוס אובר עם "סטריינג'ר ט'ינגס". "לוגאן לאקי" - הפיל גוד של השנה. "אור ירח" - צבעים יפים, אנשים יפים. "בריגסבי הדב" - נראה כמו דאחקה, אבל הוא הרבה יותר מזה. ”פלא” - ככה בדיוק נראה סרט אמריקאי מרגש, חינוכי ומתוק כשעושים אותו כמו שצריך.  "סיפור רפאים" - אני עוד לא מספיק סינפילית כדי להתרגש מ12 דקות של אכילת פאי, אבל זה סרט נורא יפה ואחראי לאחד (כמה?) מהרגעים הכי עצובים שראיתי בסרט. "נרודה" - יפה לאללה. נדחק מהרשימה ברגע האחרון.

15. "על גוף ונפש"

בעיקר בזכות: אחת הדמויות הכי נוגעות ללב שראיתי בסרט אי פעם הסרט ההונגרי הזה הצטרף לרשימה אחרון כי הוא יצא ממש לפני שנייה וחצי, אבל היה קשה להשאיר אותו בחוץ. לא הכל עבד לי בסרט הזה, אבל מה שכן, עבד בענק. התאהבתי בו כבר כששמעתי את הפרמיס הבסיסי (זוג קולגות מתאהב אחרי שמתברר להם כי הם חולמים את אותו החלום כל לילה) והסרט עצמו התחיל מעניין, אבל כבש אותי לגמרי רק בחצי השני, כשהזוג צריך אשכרה להתמודד עם מה שמרחיק אותם זה מזו בחיים האמיתיים. הפרשי גילאים, ציניות, פחד, אבל גם העובדה שמריה (אלכסנדרה בורבלי המדהימה) סובלת מתסמונת אספרגר ובכלל לא מבינה את הרעיון של מיניות ומגע פיזי. התהליך שהיא עוברת כדי להיות מסוגלת לממש את התשוקה שלה הוא סיפור קולנועי נדיר וסופר מרגש. 

14. "נורמן"

בעיקר בזכות: הברומאנס הבלתי שגרתי הסרט הזה שבר לי את הלב. שוב ושוב ושוב. זה הישג אדיר לגרום לצופה לאהוב ולעודד מישהו שהאיפיון הבסיסי ביותר שלו הוא כנראה “פתטי”, בטח כשהפתטי הזה הוא בעצם עסקן שעלול, בטעות או שלא, להשפיע על פוליטיקאים ודרכם על החיים שלנו. אין הרבה סיבות לחבב את נורמן, אבל ממש קשה לא לחבב אותו, או לפחות לרחם עליו מספיק כדי לקוות שפעם אחת משהו יסתדר לו כבר. כשהדמויות סביבו מתחילות להתעבות, לקבל שכבות ורבדים ולחשוף את הפצעים של עצמן, זה כבר הופך לסרט הרבה יותר רגשי מהדרמה הקומית הפוליטית הממוצעת. ליאור אשכנזי ממש מעולה ומבלבל בתפקידו כהכלאה של ביבי נתניהו ואהוד אולמרט, אבל השוס פה זה ריצ’ארד גיר שנבלע לתוך התפקיד עד ששוכחים שמדובר בשחקן.  

12. "שומרי הגלקסיה 2" + "ת'ור ראגנרוק"

בעיקר בזכות: כיף עם נשמה מארוול היו בדיוק מה שרציתי ב-2017, עם שלושה סרטים שהיה לי כיף לראות ולא התפדחתי להמליץ עליהם לחברים. החביב עליי מביניהם הפרק השני של “שומרי הגלקסיה”, אבל בפער לא גדול. שני הסרטים האלה לא כל כך דומים, מעבר לעובדה ששניהם של מארוול ��לי תוספת ההיסטריה שמאפיינת את הקהל (והסרטים עצמם, במידה מסוימת) ה”חשובים” יותר של המותג. מה שכן יש להם במשותף זה 1. במאים שהצליחו לשמור על חותם אישי גם בעבודה מול תאגיד מפלצתי ו-2. תכסיס הטעייה - הם נראים כמו סרטי אקשן פשוטים ומטופשים, אבל מסתירים מתחת דברים יותר מעניינים ונוגעים. הראשון מתעסק המון בהורות ובמשפחה בעייתיות, אפילו מתעללות. השני מדבר על האלימות שבקפטיליזם וגם על פוסט קולניאליזם. חלק מהזמן זה מוסתר יותר מדי עמוק, אבל זה לגמרי שם, והופך את הצפייה בהם מסתם כיף למשהו קצת יותר גדול.

11. "וונדר וומן"

בעיקר בזכות: הגיבורה שלא ידעתי שמעניינת אותי וונדר וומן לא כל כך עניינה אותי לפני הליהוק של גל גדות. לא ראיתי אף סדרה מצוירת בכיכובה בילדות והיא לא הופיעה בסרטי קולנוע בגל הקומיקס של שנות התבגרותי. רק כשהתייבשתי באולם וחיכיתי שהסרט יתחיל כבר הרשיתי לעצמי קצת להתרגש מזה שתכף אצפה סרט על גיבורת על חזקה ומגניבה, עם מבטא מזרח-תיכוני. זאת ועוד - סרט הוליוודי שהשחקנית הראשית בו צצה מולי פעם כשעבדתי בדוכן דיסקים ושאלה אם יש לנו מוזיקה לילדים. בסופו, הבנתי פתאום שדווקא כן היה חסר לי סרט ממש כזה, סרט גיבורי על הומניסטי, לא ציני, כזה שמעדיף לנסות לרגש מאשר לעשות תחרות מגניבות, או במקרה המקובל בסרטי די.סי - לבדוק כמה רציני ומדכא סרטים על אנשים שרוצים להציל את העולם יכול להיות. “וונדר וומן” הוא סרט בלתי מושלם אבל מחמם לב, עם שחקנים שכיף לראות ודיאלוגים שכיף לשמוע, אקשן מגניב וסצנות זכירות וייחודיות. יותר מכל, יש בו גיבורה מעולה מהסוג שכמעט לא עושים יותר - אמיצה, אוהבת אדם ואלטרואיסטית, כזו שמעדיפה להדוף כדורים מלהרהר בקיום ובמשמעות הסמלית של המעשים שלה. 

10. "קוקו"

בעיקר בזכות: המופע של שיא הרגש בדירוג הבלתי עקבי ובלתי מסודר של סרטי פיקסאר בראש שלי, “קוקו” לא ממוקם בטופ 5. עם זאת, כשיש רק שני סרטים בכל תולדות האולפן שבאמת לא עושים לי את זה, גם המקום השלישי-לפני-אחרון מוצלח הרבה יותר מסרט ממוצע של אולפן אחר (ולא שם “קוקו” מדורג כרגע). ויזואלי�� מרהיבה, דמויות מקסימות, רגש בסיטונאות, בדיחות טוב��ת - בול בכל המטרות. יש לי תחושה שאם הייתי רואה את הסרט הזה בגיל 10 ומטה, הייתי מפחדת ממנו. זה אולי אחד הסרטים הכי צבעוניים בתולדות פיקסאר, ורגעים מסוימים בו מרגישים כאילו כוונו ישירות לגילאי 5-6, אבל הוא בכל זאת מתרחש בעולם הבא, ובכל זאת מזכיר לנו את מה שאנחנו חייבים להדחיק כדי לתפקד. קראתי לא מזמן שאמא של דיסני מתה בגלל תקלה בבית שדיסני עצמו קנה להורים שלו במתנה, מה שעשוי להסביר את האמהות המתות בסרטי דיסני הראשונים. אולי אחד ההורים של ג’ון לאסטר מת מאלצהיימר, והעיסוק המתמשך של פיקסאר בזיכרון, בצורך לזכור ובהכרח לשכוח את מי ומה שאיבדנו, הוא פשוט הדרך שלו להתמודד?

9. "תברח"

בעיקר בזכות: השילוב בין קלילות לבעתה אם צריך לתאר את “תברח” במילה אחת, המילה הכי מתאימה בעיניי היא Charming. מקסים כמו בחור מצחיק במסיבה, לא כמו סרט של דיסני. עם הנושא הנפיץ והבאזז המשוגע, ממש קל לפתח אנטגוניזם לסרט הזה עוד לפני שהוא מתחיל. אבל כשהוא מתחיל קשה לא להיות בעדו - מה לעשות, ממש כיף איתו. כל השחקנים בו טובים וכל דמות יכולה הייתה להיות כוכבת של סרט, הדיאלוגים אדירים והעשייה הקולנועית מתאימה בול לסיפור המאוד מסוים הזה. אפשר לדסקס לעומק על האמירה, המסרים, ההשפעה החברתית וכל אלה, אבל ההישג הגדול כאן מבחינתי הוא היכולת לשלב את כל זה עם מתח, הומור, אנרגיה וכיף, הדברים האלה שאנשים באים לסרטים בשבילם. כבר שמעתי תלונות מכמה אנשים שלקראת הסוף הסרט נהיה “הזוי מדי” בשבילם (יענו, ציפינו לדרמה קומית וקיבלנו, כפי שהסרט הבטיח מהרגע הראשון, משהו בין מותחן לאימה), אבל בשבילי (כמי שמעדיפה את האימה שלה מהולה היטב בז’אנר אחר) זה היה בדיוק השילוב הנכון. 

8. "סיפורי מאירוביץ'"

בעיקר בזכות: קאסט מהחלומות  הסרטים של נואה באומבך תמיד מרגישים לי כאילו לא קורה בהם שום דבר. זה לא נכון, בטח לא בסרט המסוים הזה, שתופס את כל הדמויות שלו בנקודה משמעותית בחייהן ומאלץ אותן להתמודד עם האישיוז שלהן עם עצמן ועם המשפחה שלהן. כשאני אומרת שבסרט קורה “שום דבר”, אני בעצם אומרת - בסרטים האלה אין מסע, אירוע רב חשיבות או משימה שצריך להשלים. הכוח של באומבך בכותב טמון בהיקף הסיפורים ובאינטימיות שהוא יוצר בין הדמויות שלו לצופה. גם כאן, אנ��נו נכנסים לנעליהם של שני אחים ואחות למחצה שחולקים אבא מחורבן מאוד ונבדלים בסוג הדפיקויות שהקשר איתו השאיר בהם. באומבך כותב סיפור משפחתי שהוא בעצם אסופה של רגעים מצחיקים ועצובים, מביכים ומרגשים. ההתרחשויות משנות את הגיבורים שלנו, אבל בסוף הסרט הם יישארו, פחות או יותר, אותו הדבר. אם לצטט את אליזבת מארוול, המנצחת האמיתית בקאסט הענקים הזה - "אני יכולה לשבור את כל המכוניות בחניון ולשרוף את בית החולים, אבל זה לא יבטל את הדפיקות שלי”. 

7. "לא פה, לא שם"

בעיקר בזכות: השותפות שאף פעם לא היו לי כשיצאנו מהסרט (צפייה שנייה בשבילי, ראשונה בשבילו), בן הזוג שלי אמר שפתאום הוא מבין מה הפריע לי ולנשים אחרות בכל כך הרבה סצנות אונס. אז כן, יש בסרט הזה סצנת אונס כואבת לצפייה, בלתי מעוצבת, כזו שלא מבוימת ומצולמת כמו סצנת מין וגם לא מתענגת על הכאב של האישה. זה עדיין לא העיקר. העיקר הוא ש”לא פה לא שם” מראה את הדברים הקשים והאיומים, אבל מאזן כל כך יפה עם מה שדווקא שווה לחיות בשבילו. יש מליון סרטים על כמה קשה להיות אישה ולא תמיד הסרטים האלה מתעכבים גם על הדרכים שבהן אנחנו יכולות לעזור זו לזו ולעצמנו, להילחם בחזרה. ועדיין, אין פה נאיביות - הסרט לא מתיימר לפתור את המצב או אפילו לשים עליו איזה פלסטר בשביל התחושה הטובה. 

6. "בפינה זו של העולם"

בעיקר בזכות: הפרק החסר בשיעור היסטוריה סרטו זוכה הפרסים של סונאו קטאבוצ'י הוקרן בישראל רק במסגרת פסטיבל הקולנוע היפני, כי סרטי אנימה מגיעים לארץ רק אם מיאזאקי ביים או הפיק אותם. זה לא סרט לסינמה סיטי חלילה, אבל לסרט כל כך מיוחד בהחלט מגיע איזה סיבוב פסטיבלים. סוזו, נערה מגושמת ויצירתית, עוזבת את בית הוריה כדי להתחתן ועוברת לגור עם משפחת בעלה הטרי. סוזו לא לגמרי יודעת איך להיות “רעייה”, היא גם עדיין לא בטוחה עם איזה מין אדם היא התחתנה, בכלל היה לה מישהו אחר בראש, לפחות בבית החדש יש נוף יפה ואחיינית חמודה. הקאץ’ - השנה היא 1944 וכל משפחתה של סוזו גרה בהירושימה. הסרט הזה הוא שילוב בלתי אפשרי בין טרגדיות איומות, פחד מוות ורגעיים קומיים משונים, ויש לו דרך אחרת, יחידה במינה, לתאר את החיים בצל מלחמה, את הניסיון להמשיך לחיות כרגיל כשגם בנורמליות כבר לא נשאר שום דבר נורמלי.

5. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי"

בעיקר בזכות: התזכורת איך ילדה בת 10 מגיבה לדברים ריאן ג’ונסון לא איכזב אותי אפילו קצת - זה היה הכי כיף שהיה לי בקולנוע כבר המון זמן, וסרט “מלחמת הכוכבים” שהכי אהבתי מאז “האימפריה מכה שנית”. אהבתי את זה שכל דמות הפכה בסרט הזה להיות יותר בן אדם ופחות רעיון, אהבתי את הדמויות החדשות, אהבתי את איך שהכל נראה ונשמע, את הכיוונים שהעלילה פנתה בהם, את החיבור לסוגיות חברתיות (אתם יכולים להמשיך להתייחס לסדרה כאל מעשייה שייקספירית בחלל, אבל זו עדיין תנועת מחתרת, לא משחקי הכס), אפילו את הקטע הביזארי והידוע לשמצה עם גנרלית כזו או אחרת. מי שלא טוב לו יום טוב לו.

4. "נשות המאה העשרים"

בעיקר בזכות: סיפור ההתבגרות היפה של השנה הסרט האנדרייטד של השנה פשוט יצא שנה מוקדם מדי. עכשיו, כשכולם מדברים על גבריות רעילה ושואלים את עצמם איך לחנך ילדים לכבד אחרים ובפרט אחרות, הוא היה יכול לקבל את תשומת הלב הראויה לו. הדרמה הקומית הזו מתרחשת בסוף שנות השבעים וזה כיף גדול (מוזיקה! עיצוב תקופתי! תספורות מצוינות!) אבל השאלות שהוא מעלה על חינוך ופמיניזם עדיין רלוונטיות לאללה. קל לראות שהסיפור מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי-תסריטאי - הנער המתבגר שבמרכזו מקסים וטמבל ממש כמו ההוא שישב שולחן מאחורייך בבית ספר, והאהבה העצומה שיש לו לדמות האם וגם לחונכות הצעירות יותר של אותו נער - אנט בנינט, גרטה גרוויג ואל פאנינג - שובה את הלב ומדבקת. אם יש סרט אחד שאני מצטערת שלא ראיתי השנה שוב - זה האחד הזה.

3. "בייבי דרייבר"

בעיקר בזכות: המוזיקה, העריכה ומה שביניהן אין לי משהו מאוד מקורי או משכנע לומר - אדגר רייט עושה בדיוק את הסרטים שאני רוצה לראות. זה הישג די מרשים מבחינתי, כי הסרט הזה שונה למדי מסרטים קודמים שלו ועדיין התאהבתי מכף רגל ועד ראש. אני מעריצה את הדיוק של רייט, שמתעכב גם על הפרטים הכי קטנים וייתכן שגרם לעורך שלו לרצות להתאבד עם עריכה מדויקת לקצב של הפסקול ברמת השנייה. חוץ מזה, הוא הפך שני שחקנים שתחושותיי כלפיהם נעו בין “למה הם בוחרים כאלה סרטים מאעפנים” ל”וואי למי אכפת” והפך אותם, לפחות למשך שעתיים, לאנשים האהובים עליי בעולם.  

2. "פטרסון"

בעיקר בזכות: הנשמה היתרה

זה אמנם לא סרט על קטר קטן אלא על נהג אוטובוס גבוה מאוד, אבל The Little Film That Could זה שם מאוד ראוי בשבילו. אדם דרייבר כל כך טוב כאן שאפשר היה להאמין שהוא משחק את עצמו, עד שנזכרים שהוא ככה בכל התפקידים שלו, ושבעצם מדובר באחד השחקנים הכי טובים בעולם כרגע. ג’ים ג’רמוש כל כך טוב כאן שאפשר כמעט לשכוח שרוב האנשים לא מתייחסים ליצירה האחרונה שלו כאל סרט לגיטימי. זה הרי סרט על אדם שאין לו מטרת על או שאיפה גדולה, סתם בחור פשוט שרוצה לחיות בנוחות עם האישה שהוא אוהב, להקשיב לנוסעים משוחחים ביניהם, לכתוב קצת, לשתות משהו וללכת לישון. אין תוכנית, אין תוכנית. חיים, נקודה. למה זה מצליח? שוב, ג’ים ג’רמוש מצליח בדיוק במקומות שכמעט כל במאי אחר היה עולה על העצבים. 

1. “אוקג’ה”

בעיקר בזכות: אוקג’ה רבאק, אני קלישאה מילניאלית. סרט השנה שלי עשה בלאגנים בפסטיבל קאן, הופץ רק בנטפליקס, מספר על ילדה וחיית המחמד שלה שלא קיימת במציאות, חצי מהדמויות נראות כאילו הוציאו אותן הרגע מחוברת קומיקס ויש גם חבורה של טבעונים לוחמניים שעושים קעקוע בשביל להתנצל אחד בשני השני. אבל מה לעשות, לבונג ג’ון-הו יש ראש מדהים, מי אני שאתלונן? “אוקג’ה” היה בשבילי כמו רכבת שדים, שמרימה ומפילה ומטלטלת ומשחקת בי כמו בבובת סמרטוטים חסרת משקל, אבל לפחות עושה באדיבות ובחוכמה, לא בשביל לגרום לי להקיא. לא שאין בסרט הזה סיבות להקיא, או לבכות, או לרצות למות, מזל שיש בו גם סצנות כל כך מקסימות שאין מקום להחזיק הכל. עדיף קלישאה מחסרת לב, לא?

[automobilesmotorcycleshebrew]

צפו בכל מסחרי מכוניות סופרבול 2020 עד כה

חברות רכב הוציאו את הכסף הגדול על כישרון בעל פרופיל גבוה וערך ייצור מרשים. - שאלה: מה אתה מקבל כשאת משלבת בין כוכב Game of Thrones לשעבר, מנצח גראמי ושלל מבטאים של בוסטון? תשובה: פרסומי המכוניות בסופרבול 2020. משחק האליפות השנתי ב- NFL מושך באופן מסורתי מיליוני צופי טלוויזיה מדי שנה - כאשר נילסן טוען כי המשחק בשנה שעברה נצפה על ידי 98.2 מיליון צופים בארה"ב בלבד. בהתחשב בעובדה שפרסומות אלה עלו כ- 175,000 $ דולר לשנייה לרוץ, מותגים מרגישים בנוח להוציא מיליוני דולרים כדי להתבלט מהקהל. כמובן, מעט תעשיות תחרותיות יותר מכלי רכב, העוסקת במשחק בלתי נדלה לכאורה של סופרן בול אחד. ועם המשחק עצמו שמתרחש ב -3 בפברואר השנה, מותגים כמו אאודי, ג'נסיס ויונדאי מייצרים איזשהו הייפ על ידי השחרור הפרסומות שלהם מוקדם. הנה פירוט של כל פרסומי מכוניות סופרבול שיצאו עד כה בשנת 2020. יונדאי: 'Smaht pahk' יונדאי מעורר כיף באחד המבטאים הייחודיים ביותר בארצות הברית - המבטא של בוסטון - כשהמסחרי שלו מבליט את מערכת החנייה העצמית של סונטה לשנת 2020. הכוכבים המסחריים ידוענים הבוסטוניאים ג'ון קרסינסקי, כריס אוונס ורחל דראץ 'במערכון מצחיק מאוד, הרואה את' פארק חכם 'הופך ל'סמאח פאהק' בידי שרביט הבוסטון הייחודי. אאודי: 'תן לזה ללכת' השחקנית הבריטית מייזי וויליאמס מככבת במשכון הקיימות הזה של אאודי, שמראה את כוכב משחקי הכס לשעבר שנוסע ברחבי עיר מזוהמת בספורטבק אלקטרוני. בזמן שהיא נוהגת, וויליאמס מתפרצת לשיר, כשהיא מכוונת את Let It Go מהסרט "Frozen" של דיסני. ההשלכה? נראה כי וויליאמס מנסה להפסיק את המוות האיטי של הסביבה תוך שהיא נהנית מהגבול הנוח של הרכב החשמלי שלה, נטול אשמה. הפרסומת מסתיימת בקו המתג: "בוא ניסע לעתיד בר-קיימא יותר." ג'נסיס: 'מסיבת נעלמים' ג'נסיס העסיקה את צמד הבעל-אשה כריססי טייגן, דוגמנית-על, וג'ון אגדה, מוזיקאי זוכה גראמי, כדי לפרסם את רכב השטח הראשון שלה, ה- GV80. בפרסומת, הזוג משתתף במסיבת 'הולך משם' מחניק שהאגדה התארגנה במטרה להיפרד מ"פאר הישן ". במקרה זה, יוקרה ישנה מיוצגת על ידי אורחים מעורערים עם ניתוחים פלסטיים וטעם רע, שלטיגן אומר, "הייתה לך ריצה טובה, אבל הגיע הזמן לעלות עלייך קצת". היא מציגה "יוקרה צעירה" בדמות ה- GV80, עם האגדה מאחורי ההגה. לאחר מכן זה מסתיים בבדיחה חוצפנית על מעמדה של אגדה בתור 'Sexiest Man Alive' של מגזין People לשנת 2019. פורשה: 'ההיסט' שצולם במוזיאון פורשה בשטוטגרט, גרמניה, הפרסומת של פורשה רואה מפקד גנבים את הטייקאנו טורבו ש. על המאבטחים התורניים לרדוף אחריו במרדף מכוניות גבוה, כמובן באמצעות מכוניות פורשה. אחרי קצת נוף גרמני מהמם והצצה לפורשה 911 GT3 החדשה, הוא מסתיים עם טוויסט ותווית התג: "סוף סוף, מכונית חשמלית שגונבת אותך." קיה: 'קשוחים אף פעם לא פוסקים'. קיה היא אחד המותגים היחידים עד כה שקיבלה פוקוס כדורגל, והקיש את הטירונות של לאס וגאס שודדים את ג'וש ג'ייקובס כדי לחלוק מסר לעצמו הצעיר. ג'ייקובס מניע את האני הצעיר שלו לאימוני כדורגל בקיה סלטוס החדשה, מזהיר את המיני-אני ש"היה קשה להתבגר חסר בית, אבל אתה חייב להאמין בעצמך, להיות קשוח יותר מהעולם סביבך ". "דחפי את עצמך להיות מישהו, ואני מבטיח שיום אחד תעשה." צפו בפוסט זה באינסטגרם "הפרסומת המושלמת לא קיימת ..." ✨ פיל קונור ונד ריירסון מתאחדים מחדש בכיכר העיירה של וודסטוק לפרסומת של ג'יפ, שלפי המאמר נכתב כי היא יכולה לרוץ עבור הסופרבול (שמתנהל בנוחות על Groundhog יום). ✨ אין עדכון ביכולתו של Needlenose ליצור מחדש את הטריק של כפתור הבטן. ✨ #WilliamMurray #ZFG #BillMurray #GroundhogDay #PhilConnor #NedRyerson #SiteNotSight פוסט ששיתף ויליאם מוריי גולף (@williammurraygolf) בתאריך 27 בינואר 2020 בשעה 13:41 PST ג'יפ: 'יום Groundhog' בעוד שג'יפ טרם מפיל את הפרסומת שלו בסופרבול 2020 לשנת 2020, השערות הן שהפרסומת תראה את ביל מוריי משחזר סצינה מתוך הסרט האהוב עליו "Groundhog Day" מ -1993. מורי נצפתה שצולמה במיקום המקורי של הסרט, כאשר Entertainment Weekly מדווח שאליו יצטרף צוות הכוכב המקורי שלו, סטיבן טובולובסקי. הוספת דלק לאש היא ��עובדה שהשנה הסופרבול נופל ביום גראנדוג עצמו. אנו יודעים, הסופרבול עדיין לא קרה. אנו נמשיך לעדכן את הסיפור הזה ככל שפורסמו מודעות נוספות. עוד: חדשות מסחריות סופרבול 1 1 צפו בכל מסחרי מכוניות סופרבול 2020 עד כה

[kruvi1200]

שמוליק מאוד פרקטי בעניין – עשה חשבון פשוט והגיע למסקנה שאופנועים הם אקזוטיקה להמונים. זה עזר לו למקד את החלומות שלו בצד הדו גלגלי של המשוואה. את רכיבת המבחן שעשה על ההוסקוורנה ויטפילן 701 אפשר לסכם פשוט כ-“סטייל וחיוכים”.

כתב וצילם: שמוליק פאוסט

“טוב, אז אחרי רכיבה קצרה, יש מצב שבסוף אני אשאיר אותו גם ללילה…”. הייתה ההודעה ששלחתי 20 וקצת דקות אחרי שעליתי על האוכף של ההוסקוורנה וויטפילן 701 בתל אביב, ובדיוק שניה אחרי שירדתי ממנו בנתניה. תאמינו לי – לא תכננתי. בשביל מה להשאיר אותו אצלי בלילה? כמה שעות, סיבובים, סידורים ויאללה, בחזרה לסוכנות – לא? אז נכון, אני ממש לא כתב רכב, אבל בכל זאת לקחתי אופנוע ליומיים…

פנטזיות מוטוריות

פעם, נגיד עד לפני 10 שנים, אם הייתם שואלים אותי מהן הפנטזיות המוטוריות שלי – הייתם מקבלים כנראה רשימה ארוכה של איטלקיות מרובעות גלגלים, ואולי איזה אופנוע אחד או שניים. מגיל אפס הייתי פריק של רכבים. קראתי כל מילה בכל מגזין שיכולתי להניח עליו את הידיים, גם את הטורים הטכניים. אבל אופנועים תמיד היו עניין משני.

המעבר מחלומות מרובעי גלגלים לחלומות דו-גלגליים הגיע רק הרבה אחרי שכבר קניתי את האופנוע הראשון שלי, אולי אפילו אחרי השני. וזה היה הרבה אחרי הצבא. זה גם לא קרה ב”בום”. לא היה כאן רגע בלתי נשכח של הארה בדרך מנתניה לתל-אביב או איזו קלישאה שחוקה וחבוטה שכזאת. היה כאן תהליך לא קצר, גם אם לא ארוך במיוחד, של הפנמה הדרגתית של אינטרס פרקטי וקר, ציני כמעט, של עלות מול תמורה. מחיר לק”ג. אבל לא מדובר כאן על פלסטיק, מתכת או אפילו כוחות סוס – מדובר כאן על חלומות, יופי וסטייל, חיוכים וריגושים.

אופנועים הם אקזוטיקה להמונים

כנסו לחנות פוסטרים ותחפשו בגוגל את מחירי האובייקטים הדו-גלגליים לעומת מרובעי הגלגלים. ואולי קודם כדאי שתשבו. סתם לצורך המחשה – קחו את אחד האופנועים הכי נחשקים ויקרים שיש כרגע בארץ, הדוקאטי פאניגלה, חתיכת אקזוטיקה איטלקית מטורפת שבגירסה הכי ה��י יקרה ומטורפת שלה תחזיר לך עודף מ-350 אלף ש”ח. עבור גרסאות “נורמליות” תצטרך לשלם הרבה פחות ואפילו חצי. פחות אצל רוב המתחרים. כמה תעלה בארץ אקזוטיקה איטלקית אמיתית מרובעת גלגלים?

לחלום על אופנועים, הבנתי כבר אז, זה פשוט הרבה יותר פרקטי מלחלום על מכוניות. מתמטיקה פשוטה. אופנועים הם אקזוטיקה להמונים.

ריגוש זול

עכשיו בואו נוסיף למשוואה את כמות הריגושים שמתווספת כשמורידים מהמכונה שני גלגלים. בשביל לקבל את הריגוש שמספק לדוגמה ג’יקסר ליטר, מפלצת ביצועים יפנית אמיתית, ב-135 אלף ש”ח, צריך לקנות כלי מרובע גלגלים שעולה לפחות פי 4. וגם זה כנראה לא יספיק. ואני מבטיח לכם דבר אחד נוסף: מלבד ההתלהבות מהכלי עצמו – ברוב תנאי התנועה והדרך שקיימים בארץ הקודש, במיוחד בדרך לעבודה ובחזרה – הרבה יותר קל להתרגש מקטנוע מאשר מפרארי. עם דו גלגלי, אפילו בשעות העומס, כל כיכר יכולה להיות מסלול מירוצים. וכל רמזור – מסלול המראה. לא שאני תומך וגו’

אופנוע, יעיד כל אופנוען, הוא פשוט ריגוש זול.

וזו לדעתי בדיוק המהות של החץ האוסטרי\שוודי הלבן, ההוסקוורנה 701 ויטפילן. חלומות בזול. תנו לי לדלג ישר לסוף, או במקרה הזה אולי להתחלה: אני אוהב את ה701 ויטפילן. וידעתי שאני אוהב אותו עוד לפני שהגעתי לסוכנות לקחת אותו. נכון, זה הופך אותי ללא מקצועי ולא אובייקטיבי בעליל. מצד שני – זה בדיוק מה שאני. מה חשבתם שזה פה? מוטו?

ידעתי מראש שאני אוהב אותו מ-2 סיבות פשוטות

אני מכיר את המנוע הזה. הוא תאום כמעט זהה של המנוע שיש אצלי באופנוע הפרטי שלי. ועל אף המחסור הקריטי בבוכנה נוספת – אני ממש ממש אוהב אותו.

אני בן אדם שטחי להחריד בנושא, והויטפילן ממש יפה בעיני. ממש ממש יפה. הכי יפה שיש. אני יודע שלא כולם מסכימים איתי, וזו זכותכם לחלוק עליי, אבל באופן אובייקטיבי לחלוטין – אם אתם לא מסכימים איתי – אתם טועים בענק. האופנוע הזה הוא יצירת מופת ויזואלית. אמנות נוסעת, פסל קינטי. חצי שעה ניסיתי להכניס אותו בלילה לסלון עד שוויתרתי.

עם כל זאת, ולמען הכאילו מקצועיות שאין לי, צריך בכל זאת להביע דעה. אז לא זרמתי עם עצמי יותר מדי – חיפשתי מגרעות מהרגע הראשון. וגם מצאתי. ��א היה קשה. עוד לפני שהנעתי ניסיתי רבע שעה לחבר בין הקסדה הנוספת שהבאתי איתי לזנב של האופנוע. נכשלתי. אבל אלוהים – איזה זנב יפה זה… לא נורא, ניסע עם האוטו להביא את הקסדה. ככה זה כשמחלקת העיצוב מנצחת את מחלקת הנדסת האנוש.

מוד קרבי

גם לוח השעונים יפה מאוד, אבל מאוד מבולגן ודי קטן, במיוחד ביחס לגודל החיצוני שלו. מצד שני זה לא משהו שאי אפשר ל��תרגל אליו, וביחס למה שאני רגיל הוא גם מציג שפע של מידע.

גם מבחינת הנוחות האופנוע לא בדיוק מצטיין. הבולמים אמנם לא מרסקים אותך לגמרי על כל מכסה ביוב, אבל לפעמים זה מרגיש כאילו שהם מנסים. לזכותו ייאמר שהוא יותר נוח ממה שהוא נראה.

תנוחת הרכיבה, שאמנם מגניבה מאוד בעיני ומכניסה אותך מיד למוד קרבי, מצריכה התרגלות. במקום כידון לאופנוע יש מעין קליפ-אונים שיוצאים ישירות מהמשולש וגורמים לך לרכון קדימה א-לה אופנוע סופר-ספורט. רק שאין לך שום משקף להתחבא מאחוריו. מחלקת העיצוב בנוק-אאוט נוסף.

שלא תבינו לא נכון, התנוחה לא נוראית במיוחד רוב הזמן, ומחוץ לעיר במהירות גבוהה אפילו קורה דבר מוזר והרכינה המוגזמת קדימה ביחד עם העדר מיגון הרוח גורם לאוויר שנתקל בך להפוך למעין “כרית” או “משענת” שמאזנת אותך. כל המשקל יורד מהידיים והכל הופך להיות דווקא די נוח. אבל בתנועה זוחלת וצפופה לאורך זמן – הוא מעייף. אולי זה עניין של הרגל? בכל אופן, נראה לי מוזר קצת שאופנוע ערום, חד בוכנתי, קפה רייסר סטייל, שלדעתי תוכנן בעיקר לעיר, היה לי הכי נוח בכבישים בין עירוניים ובמהירות קצת גבוהה, לא?

המורכבת מצד שני נשבעה אפילו אחרי שעה של רכיבה שלגמרי נוח לה. אך אם להיות כנה לחלוטין, אחרי מבט חטוף במושב – הייתי תולה את זה פחות באופנוע ויותר בחוסר הניסיון המוחלט, בהתלהבות הכללית ובסטנדרטים המאוד מאוד נמוכים שלה.

דילוגי על-חלל סטייל אנטרפרייז בכביש המהיר

מבחינת ההתנהגות אני ממש לא מומחה גדול (כאילו שבשאר התחומים אני כן), וגם לא יצא לי ממש לבדוק אז לא ארחיב מדי: התרשמתי שהאופנוע ממש מצויין בתחום זה. הבולמים גם הם עושים רושם קשוח והאופנוע משרה הרבה מאוד בטחון בסיבובים. אפילו לרוכב כמוני, שרחוק מאוד מלהיות משחיז ברכיות.

לגבי המנוע – מלבד הצליל הלא מוצלח במיוחד (אגזוז?) הרי שכאמור – גם חסרה לו בוכנה. מה שאמור די לבאס במהירויות גבוהות במיוחד בכבישים ראשיים. כמובן שאני לא העזתי לעבור את המהירות המותרת בחוק, אבל חבר קרוב שרכב עליו בחו”ל סיפר לי שהמנוע לא ממש מוצלח בדילוגי על-חלל סטייל אנטרפרייז בכביש המהיר. אמנם ממש אין לו בעיה של כח, הוא הוסיף, וגם יפה מעל המאה קמ”ש התאוצות מצויינות והעקיפות קלות, אבל לפחות לטענתו באזור ה150 קמ”ש החגיגה מתחילה להגמר. קחו בחשבון שלדעתי גם הוא רכב על גרסה מוגבלת.

העניין הוא שלדעתי כל הדברים האלה – מהירות סופית, פרקטיקה או נוחות – לגמרי לא מעניינים. לטובה או לרעה. אני מצטער שבזבזתי לכם את הזמן, אבל אתם יכול לשכוח את כל המילים המיותרות שקראתם עד עכשיו. האופנוע הזה אולי יודע לעשות עוד דברים, אבל הוא נועד בעי��ר, או אולי אפילו אך ורק לשני דברים: לגרום לך לחייך בטירוף בכל יציאה מהרמזור עד לבר, בית הקפה או מספרת הזקנים האהובה עלייך, ולהיראות מדהים כשהוא עומד מחוץ להם. זה הכל. זה מספיק. ואת שניהם הוא עושה מדהים.

מכונת חיוכים משוגעת

בכל מה שקשור לחיוכים ביציאה מהרמזור האופנוע הזה הוא מכונה מדהימה. תסובב את יד ימין ותהנה. סובבת? חייכת! ככה פשוט. לפחות מבחינתי המנוע הזה הוא מכונת חיוכים משוגעת. ביחד עם תנוחת הרכיבה הקרבית האופנוע הזה הוציא ממני רמת חוליגניות שלא חשבתי שיש בי. יציאות מהמקום בפול-גז בכל הזדמנות והאצות ספונטניות מטר לפני שאני כבר צריך לבלום תוך-כדי גיחוכים מפגרים בקסדה? צ’ק! מזל שרק אחרי יום שלם הבנתי שאני רוכב עם בקרת אחיזה (מקצוען כבר אמרנו?) ולמדתי איך לבטל אותה. ווילי בכל רמזור ובלימות הרבה יותר מדי מאוחרות? ברור! יש משהו מיוחד ומגניב מאוד בתגובות של מנועי סינגל, וזה בעיני המלך הבלתי מעורער שלהם.

התגובות מהסביבה מפרגנות

גם המראה, כמו שכבר סיכמתי בהתחלה, הוא לא פחות ממדהים! השילוב בין הקווים הישרים והמודרניים, המינימליזם הקיצוני, הזנב הקצרצר ונגיעות הרטרו פשוט מושלם בעיני. לקח לי זמן אבל היום, גם את צביעת ה”לא צבוע” של המיכל אני מאוד אוהב. האופנוע הזה נועד לתערוכות, ולאו דווקא של כלי רכב. אם יש לכם אחד מורד מהכביש, אני רוצה לקנות לסלון.

גם התגובות מהסביבה מפרגנות. כבר ביציאה משוקן נעמד לידי טנדר ובחור צעיר עם שפם יורה בהתלהבות רצף מחמאות ושאלות: “איזה יופי! איזה נפח? וואו! הוא נראה יקר בטירוף! כמה עולה? באמת? איזה יפה הוא! וכמה סוגר? ואיך קוראים לזה? מה השם? שוב פעם? איך אמרת? שוב?” לצערי בשלב הזה של השיחה נזכרתי שהייתי צריך בכלל ימינה וחתכתי מיד 3 נתיבים תוך סיכון עצמי ניכר.

גם בערב בעיר לא נדיר היה לראות אנשים כמעט נתקעים בעמודים כשעברתי מולם. מכונת תשומת-לב. ואין ספק שהוא נראה הכי טוב כשהוא חונה בלילה מחוץ לאיזה בר תל-אביבי לאור איזה פנס רחוב.

סטייל וחיוכים

וזה בסופו של דבר עיקר העניין בוויטפילן הזה. עזבו נוחות, ביצועים ופרקטיקה, הרעיון פה לדעתי הוא סטייל וחיוכים. המון סטייל והמון חיוכים, גם ממך וגם מהסביבה. ותמורת לא הרבה שקלים יחסית – זו אקזוטיקה לעניים.

אז אני בטוח לא הכי מקצועי ואולי גם לא הכי אובייקטיבי, אבל אם הייתי מרשה לעצמי אופנוע נוסף לשימוש יום יומי – כנראה שזו הייתה הבחירה שלי. בכמה אגורות פחות מ-70 אלף ש”ח תקבלו אופנוע מדליק לגמרי עם שם שוודי קשה לביטוי, אופי אוסטרי מטורף ושנראה כמו אקזוטיקה איטלקית יקרה.

היי, זה לגמרי עדיף מאופנוע עם סטייל שוודי, שם אוסטרי ואמינות איטלקית. לא?

גלרייה:

ובאותו עניין – עוד על אקזוטיקה להמונים:

הוסקוורנה 701 ויטפילן: מכונת יום מסלול לפצאל? וגם שיא הקפה אישי במסלול עם ה-701

אקזוטיקה מהולנד

אקזוטיקה איטלקית

אספנות אקזוטית

אקזוטיקה אוסטרית למוגבלי רישיון A1

  אופנועים הם אקזוטיקה להמונים שמוליק מאוד פרקטי בעניין - עשה חשבון פשוט והגיע למסקנה שאופנועים הם אקזוטיקה להמונים. זה עזר לו למקד את החלומות שלו בצד הדו גלגלי של המשוואה.

[kruvi1200]

גידי פרדר כרוכב אופנוע במנהטן של שנות ה-80'

בשנת 1985 נחת גידי פרדר במנהטן. במשך 3 שנים הוא עבד (בין השאר כנהג לימוזינה), רכב על אופנועים, טייל, התחרה ובעיקר צבר חוויות לחיים שלמים. 31 שנים חלפו, והוא חזר לעיר, הפעם עם דנה בתו, במסגרת טיול לרגל גיוסה הקרב ובא לצה”ל.

הביקור החוזר בעיר, הוציא מגידי פוסטים נוסטלגים, נהדרים ומרתקים, המתארים את חייו בעיר באותם שנים, ואת החוויות שהובילו אותו בסופו של דבר, לכתוב במגזין מוטוהישראלי (ואח”כ גם…

[kruvi1200]

חוויות דו גלגליות שעשו לי את השנה החולפת. טיולים, רכיבות אופנועים בארץ ובחו”ל, מרוצים, מסלולים ועוד. בלי סדר חשיבות וללא סדר עולה או יורד של עוצמת החוויה עצמה. סיכום שפורס את הלב על השולחן ושם את ההתרגשות האישיות מהחוויות לעיני כל.

חוויות דו גלגליות אישיות כותבים בבלוג או באתר?

כפי שרומז שמו, הרי שהכרובלוג הולך על הקו הדק שבין בלוג אישי לבין אתר לכל דבר, עם תכנים שונים ומשונים המתפרסמים בתדירות גבוהה למדי. הפעם כאמור, אני לוקח אותו לכיוון האישי ומספר קצת חוויות דו גלגליות פרטיות.

עוד אוסיף שבאופן אישי, הופתעתי לגלות שמתוך החוויות המתוארות לעיל, רק 2 מהן הוזכרו כאן בבלוג במהלך השנה. ומתוך זוג החוויות הללו, רק על אחת כתבתי בלשון ציורית שמנסה להעביר את התחושות, הרגשות וההנאה הרבה שהסבה לי אותה התנסות. מיעוט הכתיבה בעניין מרמז, אולי יותר מהכול, על השימוש המועט שאני עושה בפלטפורמה הזו, כבלוג אישי ומתייחס אליה יותר כאל מגזין.

הבהרה וסוג של דיסקליימר מקדים: הייתה לי שנה טובה. מאוד. באמת שאני לא מתלונן. והחוויות הדו גלגליות המתוארות כאן, לא באות להוציא לאיש את ה��יניים. הדברים נכתבים כדי לחלוק עמכם – לא כדי להוציא את שד הקנאה החוצה מהצד שלכם ולא כי השחצנות, היהירות או ההתרברבות יצאה לי החוצה. אם זה אכן היה כך, הרי שכל אחת מהחוויות הללו, הייתה מניבה טור מסכם משל עצמו, מרובה תמונות, סרטונים וחוויות.

1. ביקור ורכיבת מסלול ביפן

במהלך חודש נובמבר השנה, השתתפתי בארבעה ימי סמינר למפיצים ויבואנים של סוזוקי ממספר מדינות ברחבי העולם. המפגש נערך במפעל סוזוקי שבהממטסו, יפן, שהוא אחד מארבעת המפעלים של היצרנית בעיר. המפעל בו נערך הסמינר, הוא זה שעוסק במחקר, פיתוח ועיצוב הדגמים. בעוד שזוג ימים התמקדו בהרצאות פרונטליות, הדרכות ומצגות, הרי שזוג הימים הנוספים הם אלו ההופכים את הביקור הנ”ל לאחד מהאירועים שעשו לי את 2017.

כפי שרשמתי בעבר לא פעם ולא פעמיים, כל הזמנה מהיצרנית שכוללת בתוכה הזמנה של “תביאו אתכם את ציוד הרכיבה“, חייבת להיות טובה. ואכן, גררתי עמי ציוד רכיבה מלא בהתאם לדרישות, לאורך כל הדרך מישראל ליפן. כל זאת רק כדי שאוכל לרכוב במשך יומיים ברציפות על 13 דגמים חדשים ושונים זה מזה, של סוזוקי ועוד 13 דגמים נוספים ומקבילים של אופנועי היצרניות המתחרות. הדבר נעשה כדי שנעמוד על ההבדלים והיתרונות השונים של הדגמים אותם אנו מוכרים בארץ.

הרכיבה עצמה בוצעה על גבי מסלול הניסויים של סוזוקי (Suzuki Ryuyu Test Course) – אותו אחד שעל גביו מפותחים אופנועי קבוצת המרוצים של היצרנית ב-MotoGP. המסלול, שהרכיבה בו היא עם כיוון השעון (צילום מסך מ”גוגל מפות” מצורף), וכולל ישורת לא נתפסת של 2.5 קילומטרים לבדיקת מהירות סופית. לשמוע GSX-R1000 מגיע למנתק ההצתה, 300 מטרים לפני נקודת הבלימה שבסופה, כשהוא על 330 קמ”ש בערך, זה מסאג’ אור-קולי לחושי הראייה והשמיעה. לא פחות.

  הרכיבה במסלול כללה רכיבה על כל ליין הדגמים – החל מאופנועי ה-125 סמ”ק, ה-150 (שלא יגיעו לישראל. מיועדים לשוורים האסייתים), ומדגמי ה-250  והלאה ועד דגמי ה-1000 סמ”ק. אפילו על דגמי קטנוע הבורגמן של סוזוקי רכבנו במסלול עם חליפות מלאות.

החוויה כולה פיצצה לי את המוח. האדרנלין מהרכיבה וההתרגשות שבהזדמנות הרכיבה, החזיקו אותי בדרייב רצוף לאורך זוג ימי המסלול שם, למרות שהיו מתישים ומעייפים במיוחד. מלבד העובדה שמדובר על יפן, מדינה אקזוטית, מסתורית ומיוחדת שלא הספקתי לטעום קמצוץ מהייחוד שלה במהלך שהותי שם, הרי שכל החוויה כולה , תישאר איתי כמזכרת מתוקה במיוחד לשנים רבות.

גלריה קטנה מהחוויה:

2. רכיבה בכביש 10 במהלך חנוכה

בתחילת חודש דצמבר, יצא לי בפעם הראשונה לרכוב בכביש 10 המפורסם. אותו כביש שסגור במשך רוב ימות השנה בשל התראות ביטחוניות, אבל עדיין נפתח בחגים כשהוא מאובטח על ידי עמדות צה”ל לכל אורכו.

בניגוד לקבוצות רכיבה רבות שיורדות דרומה, עושות את חלקו הצפוני של הכביש וחוזרות חזרה, הרי שהקבוצה שלי הייתה מהמעטות  שעשתה זאת “קצת” אחרת. בצהרי יום שישי, ירדנו דרך מצפה רמון לאילת ושהינו שם למשך הלילה. למחרת בשבת בוקר, יצאנו ברכיבה צפונה דרך כביש 12, ונכנסנו דרך המחסום הצה”לי לכביש 10, כביש שכלל לא מופיע באפליקציות המפות השונות.

הייתי בטוח שההנאה שלי בטיול הזה תיגזר מהרכיבה עם החברים, מאווירת המילואים המשוחררת ומהרכיבה דרך מצפה רמון – אחד מהכבישים האהובים עליי. פחות ציפיתי שההנאה תגיע מנופי המדבר. תמיד העדפתי נופים ירוקים על פני השיממון המדברי.

בכביש 10 הכל הסתדר והובן לי. פתאום הפכתי לחסיד משתאה של עוצמת המדבר. הייתי מרותק לנוף סביבי. נשמתי את האוויר הנקי והקר עמוקות, ולא יכולתי להכיל את שראיתי. החזה המתמלא באושר בלתי ברור, ולמרות שהרגשתי קטן כל כך באמצע המרחבים העצומים הללו, לא יכולתי שלא ליהנות מכל רגע. רכיבה שאנצור כל רגע ממנה. הכביש עצמו, למרות שהיה מעט משובש ב-60-70 קילומטרים הראשונים (כאמור, מדרום לצפון), היה לא פחות ממענג לרכיבה.

עמוס ברעם כתב על הכביש המיוחד הזה, ופטר אותי מלשקוע עוד יותר לתוך תיאורים רומנטיים של הכביש והרכיבה המהפנטת בו:

” יש משהו בכביש הזה המושך כמו מגנט… הכביש לא מבייש ומעניק לנו הצגה כמו שרק יכולנו לחלום. רקע המדבר היינה חגיגה לעיניים. הנופים הנגלים מעברו השני של הגבול השקט, השלווה, אין סוף הנוף והצבעים והצורות המלווים אותנו מדברים בעד עצמם”. (כאן)

גלריה למזכרת:

3. רכיבה לבד לתצפית מעל ים המלח, בתחרות נגד זריחת השמש

הרכיבה על האפריליה טואנו 1100, בחודש אוקטובר השנה, העיפה לי את הראש. לא פחות. זו הייתה רכי��ה כל כך חזקה עבורי מבחינת התחושות שהזכירו לי “למה אני עדיין רוכב על אופנועים?”, עד שלא יכולתי להתאפק והעליתי אותה על הכתב. מסוג החוויות הבודדות שחוויתי השנה באופן שהוא לגמרי פרטי, ובכל זאת לא יכולתי לעצור עצמי מלשתף את הקוראים.

לא אחפור לכם עוד עליה, כי התמקדתי בה מספיק. אם תרצו, מצורף כאן ציטוט מתוכה וקישור לטקסט המלא: “…הרכיבה מעלה היא תענוג אדיר. מזג האוויר מושלם, התאורה גם. הכביש ריק לחלוטין והאופנוע הספציפי הזה עושה את הרכיבה לקלה במיוחד. אחרי כמה פניות נגלה ים המלח ברוב תפארתו תחת אור הזריחה המשתקף מן המים והשמש עצמה? עוד לא בשמיים. יש לי סיכוי להספיק” (המשך, כאן)

4. ביקור במרוץ ה-MotoGP באסן שבהולנד

בחודש יוני השנה, ליוויתי קבוצת עיתונאים מהמדיה הדו גלגלית בישראל, לביקור במרוץ ה-MotoGP שנערך במסלול אסן שבהולנד. האירוע, שהיה חלק מההשקה של הסוזוקי GSX-R1000 החדש, התקיים דווקא שם מסיבות היסטוריות טהורות: בסוף חודש יוני 1975, בדיוק 32 שנים אחורנית, חצה הרוכב בארי שין עם אופנוע הסוזוקי את קו הסיום, כשהוא מנצח ב”פוטו פיניש” צמוד את הרוכב האגדי ג’יאקומו אגוסטיני, רוכב MV אגוסטה. בכך השיג בארי שין את ניצחונה הראשון אי פעם של סוזוקי בקטגורית המרוצים הבכירה, ה-500 סמ”ק, במרוצי הגראנד פרי. היש מקום יותר טוב מלפתוח בו את חגיגות “המלך חזר” של הסוזוקי הספורטיבי החדש? (עוד על המאורע הזה, ניתן לקרוא כאן)

זו הייתה הפעם הראשונה שלי במסלול GP ופעם ראשונה שלי במרוץ שכזה. הייתי כחולם. כאורחים של קבוצת סוזוקי הרשמית, נפגשנו עם רוכבי הקבוצה ומנהלה המקצועי, ביקרנו בפיטס, הסתובבנו שעות בפאדוק כשאנו מזילים ריר על הארונות העמוסים בזהב בתוך משאיות אוהלינס או על צמיגי הסליקס המשומשים שנערמו בצדי המקום אחרי רכיבה של 20 דקות בלבד. ראינו את הרוכבים המפורסמים ביותר בעולם (כן, גם את ולנטינו רוסי) ואפילו הצלחנו לגנוב תמונות עם חלק מהם. הלכנו על המסלול, ישבנו עם הצופים השרופים על הטריבונות וגם מעל הישורת בתוך העמדה של ערוץ 5 הישראלי, כשירד גשם.

הייתה חוויה מדהימה שנמנעתי לכתוב עליה כי לא הייתי בתפקיד של כתב במקום. זו הייתה נסיעה מטעם עבודה. אבל אין מה לעשות… קשה ככל שתהיה, מישהו צריך לעשות אותה.

חבריי במגזינים השונים, שהיו האורחים של עופר אבניר וסוזוקי שם, עשו זאת במקומי וכתבו פשוט נפלא על המאורע. אז אם בא לכם לקנא, אתם מוזמנים לקרוא אצלם בעצמכם: אריאל אליסבוני באובר-דרייב, בועז קורפל בערוץ 5 ומשה פרחי בוואלה! רכב.

גלרית תמונות סטילס ואח”כ סרטון וידאו

“רק סאונד”

5. ביקור במרוץ ה-MotoGP בברנו, שבצ’כיה

בקושי חלפו להם חודשיים, וההתלהבות שלי מהמרוץ באסן לא ירדה במילימטר. התמונות, הסרטונים והסיפורים שלי מהמסלול לחברי המשפחה הקרובה שלי, עשו את שלהם. שניים מהאחים שלי נדלקו על העניין לגמרי, וגררו אותי איתם באוגוסט, לנסיעה משותפת לצ’כיה. שוב פעם למרוץ GP,  הפעם במסלול ברנו. חלופת מיילים זריזה עם החבר’ה בסוזוקי שכבר הפכו למכרים שלי בעקבות הביקור בהולנד ביוני והופ! אני מקבל עבור שלושתנו כרטיסים למרוץ והזמנה של אורחי VIP כדי להיכנס לפאדוק ולמתחם האירוח המפנק של סוזוקי.

למרות האופציות הרבות שעמדו לפנינו בין המרוצים והאימונים, בילינו בסופו של דבר את רוב האירוע על הדשא במיקום מעולה מול צבר פניות איכותיות. משם ראינו את רוב המרוצים ומקצי החימום. עשינו זאת יחד עם הקהל (אין על החבר’ה האיטלקים!), בשיא הצפיפות ואפילו כשירד גשם: החוויה הייתה כיפית, אינטנסיבית ומאוד אותנטית. עשינו Crowd Wave עם כולם, צעקנו ונופפנו יחד עם האוהדים של רוסי בכל פעם שהוא עבר, נשמנו את עשן הזיקוקים, ושבענו מנקניקיות ובירה בכמה יורו-ים בודדים, מדי כמה שעות. כל כך היה שם כיף, שחוץ מארוחת הצהריים ביום האחרון לשהותנו שם, כמעט ולא הסתובבנו בפאדוק ולא לקחנו לעצמנו את הפינוקים שהוא מציע. עד כדי כך הייתה החוויה בצדי המסלול עם שאר הצופים, חזקה ומהנה. שוב, מזכרת חזקה ומגבשת לי ולאחיי, שמלווה אותנו מאז ותיזכר כמתוקה במיוחד.

ככה זה נראה על הגבעה מול המסלול. אח”כ סטילס

6. סיכום פרק השיקום העיקרי ורכיבה ראשונה על ה-R750

בחודש מאי השנה, התגבש הסוזוקי GSX-R750 הפרטי שלי (אספנות, שנת 1986), חזרה לכדי משהו תקין שאפשר לרכוב עליו. רוב החלקים החשובים הגיעו, המתלים סודרו לחלוטין ולמרות שמערכת הבלימה הייתה רחוקה מלהיות במיטבה, זה הספיק כדי לצאת לרכיבה קצרה.

זו ככל הנראה הייתה הרכיבה הקצרה הכי רומנטית שחוויתי עם האופנוע. אבל ללא ספק הייתה זו אחת מהרכיבות שזכו להכנס תחת ההגדרה “חוויות דו גלגליות שעשו לי את השנה”. רגשות נוסטלגיים עזים הציפו אותי מתקופת ילדותי, כשחשקתי באופנועים מבלי שבאמת האמנתי שהפנטזיה הזו באמת יכולה להתגשם.

העובדה שאני רוכב 31 שנים מאז שישבתי כילד צעיר על המושב האחורי של R750, מתלהב, מרוגש ומפוחד, על אופנוע כזה בדיוק, ריגשה מאוד. בגלל אותה רכיבה דאז, התאהבתי לתמיד בעולם האופנועים, וזה העצמים את החוויה עוד יותר.

“…כשהגיע לארץ ה-R  בשנת 1986 הייתי ילד פתח תקוואי, שעיקר עניינו נסב סביב רכיבת אופניים וגלישת סקייטבורד. אך כשדוד שלי החליף את הסוזוקי 550ES שלו ב-GSX-R750 חדש לחלוטין בצבעי אדום שחור, והגיע מתל אביב להשוויץ באופנועו החדש, ההתלהבות שלי הייתה בשיאה”. עוד על כך, כאן. ועל פרויקט שיפוץ האופנוע, ניתן לקרוא בהרחבה, פה.

אופנוע אספנות: סוזוקי GSXR750 ספורט שנת 1986

אספנות: סוזוקי GSXR750 ספורט שנת 1986

אופנוע אספנות: סוזוקי GSXR750 ספורט שנת 1986

אופנוע אספנות: סוזוקי GSXR750 ספורט שנת 1986

7. ועוד כמה ששוות אזכור

והיו כמובן עוד אירועים וחוויות דו גלגליות ששמחתי להרגיש ולהתרגש מהן במסגרת העולם הדו גלגלי, שהיו מהנים מאוד ועשו לי את השנה החולפת כזו שתיזכר בחיוך. ביניהן אני חייב לפחות להזכיר את טיול היומיים על האפריליה קאפנורד 1200 עם חברים לאורך ציר הנפט ברמת הגולן, והנוף המהמם הנשקף ממנו.  את הרכיבה בערב ראש השנה עם ה-DL650 וי-סטרום כדי לראות את הזריחה מעל בקעת הירדן עם עוד מאות רוכבים. ואת יום המסלול בפצאל, אחרי הפסקה בת כמה שנים מרכיבה במסלולים, הפעם על גבי סוזוקי GSXS1000. תמונות מהמסלול, מצורפות בגלריה הקטנטנה שכאן. צילום: אסף רחמים.

וידאו של מרפק בכביש עוד פעם ועוד פעם, על ידי  אלי חן (האחד והיחיד) שצולם ביום המסלול בפצאל

https://vimeo.com/246563104

הלוואי שהשנה הבאה תכיל לפחות את אותה כמות של חוויות מהנות. הלוואי שהשנה הבאה שלכם, תיראה לפחות כמו שאתם מפנטזים שהיא תהיה. הלוואי ויהיו לכם המון רכיבות והלוואי שתצברו של ים חוויות דו גלגליות חיוביות ומהנות. שתהיה לכולכם יופי של 2018!

    שבע חוויות דו גלגליות שעשו את 2017 – סיכום שנה חוויות דו גלגליות שעשו לי את השנה החולפת. טיולים, רכיבות אופנועים בארץ ובחו"ל, מרוצים, מסלולים ועוד. בלי סדר חשיבות וללא סדר עולה או יורד של עוצמת החוויה עצמה.