#יש��אל

[letaot-ze-magniv]

הדבר הכי מפחיד בלהיות גבר זה לשמוע איך גברים מדברים על נשים כשהן לא שם

[noalevitan]

המפקדת, הקבלות קולנועיות

עונה 1 / פרק 3.03

[jewvian]

*שואפת אוויר* אה! יש ריח של הסלמה באוויר

[fnum-banana]

I am disgusted, I am revolted, I dedicate my entire life to our lord and savior Itay Tiran, and this is the thanks I get????

ברב אני מתקשרת למורה שלי לתיאטרון להגיד לו כמה אני מאוכזבת שהבת שלו משחקת את סינתיה

[berl-balagula]

The list is:

Bread, oils and incense: Plow, Saw, Harvest,Stock, Flail, Scatter, Sort , Sift, Mil, Knead and Bake.

Textiles: Shear, Bleach, Comb, Fiber separation, Dye, Spin, Set (the loom), Thread, Wave, Offset, Tie, Untie, Stitch and Cut (textiles).

Writing supplies and shoemaking: Hunt, Slaughter, Skin, Tan, Straighten, Mark (for cutting), Cut (leather), Write and Delete.

Construction work: Build, Tear down, Hit with A Hammer.

Illumination: Light a flame, Put out a flame.

Logistics: transfer (from "zone" to "zone")

Most Shomre Shabbat not only avoid those actions themselves but also anything that is similar enough to them in appearance and idea.

I recently learnt that the 39 things not permitted on Shabbat are exactly the tasks the Israelites performed as they were building the tabernacle at the base of Mount Sinai. Which, to me? Hilarious.

I’m getting the visual of the Israelites being really hype enthusiastic overachievers who are chewing on the time accurate equivalent of coffee beans to get their project in. They're getting the curtains ready, their gold, their dolphin skins (or ancient middle eastern marine mammal equivalent of )- they're going haywire with the preparations-

and G-D putting his hands up.

“Timeout! Timeout!”

everyone freezes-

"Hey- I really appreciate it. I do. Super grateful for the hard work. But I think I’m going to mandate a rest day for you from all this stuff. You know how you haven't been eating or sleeping? Okay here's 25 hours where that's all you can do. Don't even think about picking up that hammer, Mendel!"

One brave Israelite raises his hand from the crowd. "Can we still.. argue?"

"Yes."

then a moment of consideration.

"But only if snacks are provided."

(inspired by a conversation with @daughterofstories )

[sbnkalny]

אני לא צריכה לחשוב על זה, אני מתחננת, בבקשה, אל תשחק לא עוד! (שירים עצובים) לא עוד! (שירים עצובים) אני מתחנן, בבקשה, אל תשחק לא עוד! (שירים עצובים) לא עוד! (שירים עצובים) לא עוד! (שירים עצובים) לא עוד! (שירים עצובים) לא עוד! (שירים עצובים)

[fortunatelychaoticphantom]

חלאס. פאק איט. אני אומרת את מה שיש לי לומר. ואם לימני כלשהו יש מה להגיד על זה, אז פשוט אל. לא שאלתי אתכם. תקראו לי מטורפת או פנזטיונרית אבל תעשו את זה במקום אחר.

ישראל נמצאת בעמדת כוח מטורפת. מה-7 באוקטובר היא הייתה בעמדה הזאת, כנראה העמדה החזקה ביותר שהיינו בה בהיסטוריה. ולמרות שהצלחנו לקבל כל החלטה גרועה שאפשר לקבל, עדיין יש לנו המון כוח. מה שאין לנו זה מנהיג שיודע איך להשתמש בכוח הזה. או ליתר דיוק מנהיג שרוצה להשתמש בכוח הזה.

בשנים הקרובות הולכת לקום מדינה פלסטינית. זאת לא שאלה יותר. אנחנו כל כך הרבה מעבר לתהום שזה מדהים שיש אפילו בנאדם אחד במדינה שחושב אחרת. נעזוב רגע את העובדה שמדינה פלסטינית הייתה צריכה לקום לפני עשרות שנים ונניח בצד את כל הפשעים ששני הצצדים עשו לאורך השנים. מדינה פלסטינית תקום על אפנו ועל חמתנו ואם תשאלו את קטורזה אז גם על חמותנו. השאלה היחידה היא מה יהיה התפקיד שלנו באירוע הזה.

האדיוט הראשי טוען כל יום וכל לילה שהוא לא מוכן שתקום מדינה פלסטינית "באופן חד-צדדי". אז הנה נשמה, זאת ההזדמנות שלך. מנהיג חכם, מנהיג טוב, שהביצים שלו לא שמורות בתוך צנצנת על המדף של בן גביר, היה מציע הצעה בסגנון הזה:

אנחנו מקבלים את כל החטופים תוך 48 שעות ובתמורה אנחנו נשחרר אפס מחבלים. קראתם נכון. אפס מחבלים. במקום זה אנחנו נציע הקמת מדינה פלסטינית תוך שלושה חודשים. בתוך שלושה חודשים אנחנו בעצמנו נבוא לאו"ם ונגיש את ההצעה להכיר במדינה הפלסטינית באופן רשמי.

בואו ניכנס לפרטים עכשיו, כי כותרות מפוצצות הן סתם כדי למשוך תשומת לב:

1. נקבל גם את החטופים החיים וגם את המתים, עם איום וסנקציות משמעותיות על כל חטוף שיתגלה מת מעל המספר הידוע כיום כדי שלא יתחילו להרוג אותם בשביל הכיף.

2. התפטרות מיידית של אבו-מאזן והרחקתו לצמיתות מהפוליטיקה.

3. קיום חילופי שטחים בתוך שנה כדי להסדיר את הגבולות.

4. המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת לחלוטין ותישאר כזאת בהסכם ובהשגחה בינלאומית לכמה שנים שנרצה לקבוע מראש.

5. הסגרה של ארבעה אנשים בלבד - סינוואר, הנייה, משעל ואבו-מרזוק. לא צריכים אף אחד אחר (אין לנו ולאף גורם בעולם יכולת לתבוע ולהחזיק בעשרות אלפי טרורסיטים. תוציאו את הפנזטיה הזאת מהראש שלכם). ארבעה אנשים בשביל מדינה? נראה לי מחיר זול למדי לא?...

6. ארבעת אלה יתבעו בהאג על פשעים נגד האנושות בהתאם לחוק הבינלאומי.

7. פירוק מלא של חמאס ושל כל ארגוני הטרור בעזה ובאיו"ש.

8. כניסה של כוח צבאי בינלאומי לפירוז רצועת עזה (שהם יתמודדו עם ההשלכות של החרא הזה כמו שהיינו צריכים לכפות עליהם מהרגע הראשון).

9. הלאמת כל הכספים שמנהיגי חמאס גנבו מהעם הפלסטיני והשקעתם בשיקום הרצועה, פרויקט שבו קטאר וערב הסעודית ושאר מדינות ערב יכולות להשתתף בו בשמחה. יהיה נחמד אם הן ישלמו על מנהרות רכבת תחתית במקום מנהרות טרור הפעם.

הצעה כזאת יכולה להוביל לאחת משתי אופציות: או שנפתור 70% מהבעיות של המדינה ונתחיל את תהליך השיקום וההבראה של שני העמים לכיוון שיתוף פעולה אזורי ושלום בר-קיימא, או... שחמאס יסרב כי ברור שהוא יסרב ויוכיח שאין לו שום רצון במדינה פלסטינית כפי שהוא הצהיר שמעולם לא היה לו ואז אולי נצליח סופסוף לעודד את אוכלוסיית עזה להתמרד נגד הארגון שמסרב להעניק להם עצמאות ונעבוד ביחד באמת ולא בסלוגנים של בולשיט בהפגנות לשחרר את הפלסטינים מחמאס ולהעניק להם את העצמאות שמגיעה להם.

תקשיבו לי ותקשיבו לי טוב. שלום לא יקרה מחר ולא מחרתיים ולא בעוד שנה ולא בעוד עשור. אבל אם לא נתחיל אותו הוא בחיים לא יקרה. תפסיקו לפנטז על מציאות שבה אתם לא צריכים לחשוב על שום דבר. תפסיקו לקבור את הראש באדמה. ותפסיקו כבר פאקינג לשנוא כל דבר שזז ואומר משהו שקצת שונה מהדעה שלכם. להזכירכם - שלום עושים עם אויבים. אז תוציא את הראש מהתחת שלכם. לא ביקשתי שתאהבו אותם. אני מבקשת שתאהבו את עצמכם. לא ביקשתי שתהיו חברים. אני מבקשת שתבחרו בחיים.

אין התקדמות בלי שיתוף פעולה.

אין ישראל בלי פלסטין.

אין פלסטין בלי ישראל.

מספיק עם המוות.

מספיק.

את המחר בונים עכשיו ואת זה אפשר לעשות רק ביחד.

[piel-pual-vehitpael]

אז נתקלתי שוב בפוסט שהולך בערך "הדבר שלא מלמדים על הנאצים זה שהם לא סתם שרפו ספרים, הם שרפו ספרים על קומוניזם ומדעי מגדר"

ואז ריבלוג שהולך "אל תשכחו שהם שרפו ספרים של יהודים כי הם אמרו שהיהודים רוצים להרוס את גרמניה, בדיוק מה שterfs אומרות עכשיו על טרנסים! אנטישמיות גזענות וטרנספוביה תמיד קשורות ביחד"

ואני חייבת לומר שפעם הסכמתי עם הפוסט כי באופן כללי הוא באמת נכון. אבל לקרוא אותו עכשיו, כשכל העולם פתאום למד לחשוב רק בתיאוריות קונספירציה, פשוט הפיל לי אסימון

כי זה אף פעם לא היה לגבי אנטישמיות

כולם פה כל כך שמחים להשתמש ביהודים כgotcha, להשוות אנטישמים לכל דעה אחרת שהם לא אוהבים, לדבר על נאצים אבל לא על הקבוצה הכי גדולה שהם רדפו

אם יש פוסט על יהודי בשואה הוא חייב להיות גיי

אנטישמיות תמיד חשובה *כי* היא כמו טרנספוביה, *כי* היא כמו גזענות, *כי* הם באים ביחד. תשתמשו באנטישמיות כlitmus test - אם הוא אנטישמי הוא גם נגדכם. אנטישמיות אף פעם לא רעה בפני עצמה.

שזה דבר מקומם מספיק, לא? אבל אז הוא הפיל לי עוד אסימון.

חשיבה כזאת - שאנטישמיות תמיד באה בקבוצה, שהיא נראית כמו כל שנאה אחרת - היא זאת שהביאה למצב הנוכחי. השמאל לא יכול להיות אנטישמי כי הוא אנטי טרנספוביה, כי הוא אנטי גזעני. כי הוא לעולם לא היה תומך בשנאה רועשת. אבל האנטישמיות מתחילה בשקט, בקונספירציות. היא נמצאת בכל צד פוליטי. היא שונה ומיוחדת ולא כמו שנאות אחרות. כדי להילחם בה צריך כלים שונים מאלה שהאקטיביסטים למדו להשתמש בהם. היא לא תתוקן אם תלמדו על חגי ישראל ותמליצו על ספרים עם דמות יהודיה. להגיד שהיא תמיד קשורה ביחד עם טרנספוביה זו לא הנחה שגויה כי היא לא תואמת את המציאות - היא שגויה כי היא כמו ההנחה שכל מלבן הוא ריבוע כי כל ריבוע הוא מלבן.

[surethingsis]

לאלא בבקשה לא בבקשה לא לא סטימצקי רודפת אותי עד הטאמבלר לא נשאר לי מקום לאן לברוח עיר מקלט מהגיהינום הזה שנקרא סטימצקי

הנה ספרים שקראתי לאחרונה ואהבתי:

* יללה ושירים אחרים- אלן גינסברג

למדתי כמה כיף לקרוא שירה בקול רם!! הערת שוליים של יללה פשוט תענוג לאוזניים

* בערך מליון ספרים של קורט וונגוט (עריסת חתול, אמא לילה, בית מטבחיים 5, ארוחת בוקר של אלופים)

קל לקרוא את הספרים שלו והם מצחיקים וחכמים וגורמים לך לרצות לצטט מתוכם בערך מאה פעמים ביום. וגם הסיפורים טובים אין לי מה לומר עוד

* בית קברות לחיות- סטיפן קינג

וואלה היה לי מאד קשה לסיים אותו משהו בו נגע בי מאד בכל הכפתורים הכי קשים, אבל זה היה שווה את זה לחלוטין בעיני. אני סאקרית של מר קינג אין לי איך להתגונן מהאשמות. יש כל כך הרבה לב בספרים שלו אתה לא רק מפחד אתה מתמוטט מעצבות.

עשן ומראות-ניל גיימן

אני חולה על סיפורים קצרים והאוסף הזה מלא באוצרות ספרותיות. פשוט כיף גדול אני לעיתים קרובות נזכרת באחד או שניים מהסיפורים שם ופשוט נהנית לחשוב עליהם.

כןכן חודש הגאווה וזה אבל מה אתם קונים לכבוד שבוע הספר?

[jewvian]

התחיל טקס המדליות!!!! איזו התרגשות!!!!!! 😭😭

[meayefet]

מתנצלת שאני כותבת דעות יותר משאני מאיירת בימים אלה אבל הנה עוד טייק שולי על היחס העולמי למלחמה -

בתור מי שהתבגרה ב2010 ובילתה חלק מאוד מכובד בהתבגרות שלה בבלוגים ובפורומים ומאוחר יותר בטאמבלר (לא נעים להגיד אבל הייתי פה גם בצוק איתן), אני רואה איך העולם מתייחס לסכסוך כאל פאנדום ואני משתגעת מזה.

לפני כמה ימים אמרתי בצחוק שבדוק מישהו כותב עכשיו פאנפיקים על ה7.10. כשאמרתי את זה אני מודה שמה שהיה לי בראש זה פאנפיקים על חמאס, כזה יחיא סינוואר/איסמעיל הנייה (זה נורא מצחיק בראש שלי) - אבל המציאות עלתה על כל סי��ט. כותבת פרו פלסטינית בוואטפאד העלתה פאנפיק (!) על סיפור אהבה בין מחבל חמאס למיה רגב (שנורתה ברגל ונחטפה יחד עם אחיה איתי מהמסיבה ברעים).

מאוחר יותר גיליתי שזה לא קרה בוואקום, ומסתבר שטיקטוק מתפוצץ על זה - הטענה היא שמיה רגב "השאירה את הלב שלה בעזה" כי היא אמרה "שוקראן ביי" וחייכה למחבל שהעלה אותה על הרכב של הצלב האדום. כל זה כשהיא שוחררה לבד, עם שיקום פיזי ונפשי ארוך לפניה, ובלי אח שלה - ששוחרר רק ארבעה ימים אחריה. אז אם היא חייכה המחבל הוא הומאני וחמוד ובטח היא היתה במלון חמישה כוכבים בעזה (אפילו אם ילדים חזרו עם ראש מלא כינים ואפילו אם יש עדויות מזוויעות מהשבי).

מעבר לזה שגם ב2010 היה דיבור על האם פאנפיקשן על אנשים אמיתיים זה סבבה או לא (ממרומי גילי המופלג אני יכולה להגיד נחרצות שלא) - אלה לא דמויות ציבוריות או אנשים שהומצאו לצורך סיפור שמתרחש בזמן מאורע היסטורי כזה או אחר, ואלה גם לא סתם אנשים. מחבל חמאס הוא, ובכן, מחבל חמאס, ומיה רגב היא אדם פרטי שנעשתה דמות ציבורית בעל כורחה. לכתוב פאנפיק על טבח שהתרחש לפני שנייה וחצי שסובב סביב חטופה והשובה שלה, זה הדבר הכי חולה ולא מוסרי שאפשר לעשות בסושיאלז למען שחרור פלסטין (ואם הם מתיימרים להיות בצד המוסרי, כדאי להיות עקביים).

תוך כדי הכתיבה הבנתי גם שמה שהכי משגע אותי בזה זה הפער בין איזה מין אנשים החברים שלי ואני גדלנו להיות לבין איזה מין אנשים גדלו להיות בשאר העולם, כשגדלנו על אותה תרבות מעריצים אינטרנטית.

הרבה חברות שלי שהכרתי באינטרנט דרך תרבות הפאנדומים והפאנפיקשן הגיעו בסוף להיות חברותיי לספסל הלימודים בבצלאל, או שנפגשנו בכל מיני פורומים חברתיים, כי באינטרנט ובתרבות המעריצים למדנו על חשיבה ביקורתית, על צדק ועל הכוח של יצירה, ותרגמנו את זה למעשים - ובינתיים בשאר העולם אותם הדברים בדיוק הביאו אותם בשנת 2023 להתייחס לפלסטין כאל פאנדום. בפאנדום או שאתה מעריץ מושבע או שאתה טועה. אין אמצע. אין "יש מקום לביקורת על ישראל ויש לפלסטינים כל זכות להגדרה עצמית ומדינה ריבונית ככל העמים, אבל החמאס שאקטיבית מונע מהם את זה ביצע פשעים נגד האנושות וצריך לתת עליהם את הדין" - יש "כל האמצעים כשרים לשחרור פלסטין" ו"מהנהר אל הים". לא בטוח שהם יודעים איזה נהר ואיזה ים, אבל זה בסדר כי בפאנפיקשן אפשר לכתוב יקום אלטרנטיבי ולסלף את מה שקרה באמת כך שיתאים לפאנפיק הבא.

ולמיה רגב אני מאחלת רפואה פיזית ונפשית שלמה ומהירה, ושבחיים לא תקראי את החרא הזה שבינתיים הוסר מהאינטרנט. ♥

[the-catboy-minyan]

ברוך הבא למבשלים עם נועם!

והיום: שילוב מקולל בין בורקס לסמבוסק שנוצר מבצק ג'חנון (במילוי פטריות/תרד)

נשבע שיצא לי טעים 💀

(אגב בתמונה יש מזלג כי אכלתי על הצלחת הזאת מקושקשת קודם, אני לא פסיכופת, לא אכלתי את הסמבוסק עם מזלג, אל תהרגו אותי)

המתכון (ל12 זוועות):

לבצק:

2 כוסות קמח חיטה/כוסמין (בתמונה עשיתי חצי חצי בין כוסמין לבן לחיטה לבנה, פעמים הבאות אעשה עם כוסמין מלא)

1/4 כוס שמן זית

140 מ"ל מים פושרים

כפית מלח

קצת חמאה פושרת בקערה

משטח עבודה נקי (שיש כאילו)

למילוי:

חפשו באינטרנט מילויי בורקס/סמבוסק, מה שהכנתי יצא זוועה אני לא משתף את זה 💀

תחממו את התנור מראש ל190°c.

שימו את הקמח בקערה, תעשו גומה כזה באמצע ותשפכו לבפנים את השמן והמלח, ותתחילו לערבב עם יד אחת, עם היד השנייה תשפכו לאט לאט את המים. תערבבו עד שיוצאת לכם תערובת אחידה טיפה דביקה ולא נשאר קמח בקצוות של ה��ערה. אני ממליץ להשאיר כוס עם טיפה קמח בצד למקרה שזה יוצא דביק מידי וצריך להוסיף.

תצפו את זה ותנו לזה לנוח 15 דקות, אחרי רבע שעה תלושו את זה עוד פעם לכמה דקות ותנו לזה לנוח שעה.

במהלך השעה הזאת אפשר לעבוד על המילויים לזוועות, הנה תמונה של המילוי פטריות והמילוי תרד שהכנתי (קחו בחשבון שזה מלא פטריות והכנתי שישאר לי אקסטרה, וגם נשפך לי מלא בזיליקום כי אני טמבל 💀)

לאחר שעה תחלקו את זה ל12 כדורים (אפשר אפילו יותר אם אתם רוצים לעשות אותם קטנים), ותנו לזה לנוח מכוסה לעוד 15 דקות. תוודאו שיש לכם מגש יותר גדול משלי כי הכדורים המזדיינים האלה יצאו אח''כ מזה גדולים.

אחרי 15 דקות, תשמנו את השיש עם קצת חמאה, תניחו עליו את הכדור, ותמתחו אותו שיהיה עיגול שטוח (לא מתוח מידי, הוא צריך להיות קצת עבה שהמילוי ישאר בתוכו)

תקחו כף של מילוי לבחירתכם ותניחו על חצי מהעיגול, תוודאו שיש טיפה רווח בקצוות.

קפלו את הבצק לחצי, תוודאו שאתם צובטים טוב טוב את הקצוות, אני ווידאתי את זה ועדיין חצי מהסמבורקסים האלה נפתחו לי. הבצק הזה לא אוהב להידבק לעצמו כי זה בצק ג'חנון שנועד שיהיו לו שכבות.

אחרי שסיימתם אפשר להבריש עליהם עם ביצה ולשפוך חצי דלי של שומשום עד שלא רואים בצק (חשוב מאוד!). אני לא שמתי ביצה והשומשום לא נדבק, למרות שחשבתי על זה, ואמרתי לעצמי על כל גרגיר "למה לא שמת ביצה. למה לא שמת ביצה." :)

תדחפו לתנור ל20 דקות או עד שמזהיב, בכל תנור זה כנראה יהיה אחרת אינלי שמץ.

אני שמתי 20 דקות וזה לא הזהיב, אז הוספתי עוד 10 דקות וזה טיפה התחיל להישרף, איזה יופי!

הנה שוב התמונה המוכנה, הבצק כל כך פאקינג טוב אני ממש לא ציפיתי לזה, אני טיפה מתחרט שלא נתתי לו להיות עבה יותר אפילו. נראלי פעם הבאה אני אנסה לחקות יותר בורקסים מאשר סמבוסק כדי שיהיה יותר קראנצ'י. תבלו!

אל תשכחו אח''כ לנקות את כל הכלים, כי יש הרבה.

[anon-e-has-a-tmblr]

חמין צריך להיכנס לאמנת ג'נבה תחת הקטגוריה נשק כימי

ישראלים יש לי שאלה חשובה

[remitiras]

Someone rate my Hebrew translation of "Aishite, Aishite, Aishite"

אז במרחק בעבר הנשכח נמצאה לה שרשרת כרוכה ארחו לי חברה, ארחו לי חברה בשקט הלילה תחינות היא בוכה אל תכעסו, תשליכוני תלכו, אל תתנו לי להיות פה לבד חנוק עד בלי די, בחילה בקרביי כשאין לי עם מי לבלות את ימי נכון אני לא כישלון? אני טובה? נכון זה נכון? יפה בעלת כישרון? תאמרו מילה, אני טובה? תראו אותי, היי תנו לי חיבה, תנו לי חיבה, תנו לי חיבה עוד ועוד הו תנו לי חיבה, תנו לי חיבה תלבו את הלהבה הו זה כואב, הו זה כואב כמה אפשר תנו לי לצאת מהסבל אין מעצור אין תקווה לא משנה כמה זמן יעבור השרשרת נשארת כרוכה חונקת, צמודה, את גדולה היא קטנה, ואין מספיק מי שנמצא לצידי אין מעלי בכיתה שלי, לא אפסיד כי אני כה מקסימה יותר מההוא, יותר מהזאת, יותר מכולם אז תתייחסו רק אלי מאחורי החורשה תפגוש אותי, כי יש לי וידוי מה אם זו לא האמת? אני רוצה להיות איתך מגעיל ודוחה שכמותך תנו לי חיבה, תנו לי חיבה, תנו לי חיבה אעשה כל מה צריך, מה שתרצו קחו אותי לכל כיוון זה לא מספיק, אין פה מספיק, איפה אתם לא אשחרר עד הסוף אנא סלחו לי תנו לי חיבה, תנו לי חיבה, תנו לי חיבה עוד ועוד ו תנו לי חיבה, תנו לי חיבה עוד עד הגלגול הבא הו זה כואב, לא אשחרר, הו זה כואב עוד ועוד ועוד ככה זה כשאת שמחה אה ככה זה כשאת שמחה

[david-goldrock]

האל של ארפו. תרגום: דוד גולדרוק

מקור:

הקדמה

מקדשים נבנים עבור האלים. ביודעו זאת, חוואי בונה מקדש קטן כדי לראות איזה מין אל יופיע.

פרק א

א‏ָרֵפו בנה מקדש בשדה שלו, דבר צנוע, כמה אבנים ערומות ליצירת תל, ויומיים אחר כך, אל בא לגור שם.

"מקווה שאתה אל קציר," אמר ארפו, והקים מזבח ושרף שתי אלומות חיטה. "זה יהיה נחמד, אתה יודע." הוא הביט מטה אל האפר המרוח על האבן, הסלעים מונחים עקומים כולם, והשתעל וגירד את ראשו. "אני יודע שזה לא הרבה," הוא אמר, כובע הקש שלו בידיו. "אבל - אני אעשה מה שאוכל, יהיה נחמד לחשוב שיש אל שדואג לי."

למחורת הוא השאיר זוג תאנים, ביום שאחרי זה הוא השקיע 10 דקות מבוקרו ישוב לצד המקדש בתפילה. ביום השלישי, האל דיבר.

"עליך ללכת למקדש בעיר," אמר האל. קולו היה כרשרוש החיטה, כציוץ עכברי השדה בריצתם דרך העשב. "מקדש אמיתי. אחד טוב. השג לך כמה אלים אמיתיים לברכך. אני בעצמי לא חשוב במיוחד, אבל אולי אוכל לתת להם מילה טובה עליך?" הוא קטף עלה מהעץ ונאנח. "כלומר, לא להיות גס רוח, אני אוהב את המקדש הזה, הוא נוח דיו. הסגידה הייתה נחמדה. אך אתה לא יכול באמת להאמין שמשהו מזה יביא לך דבר."

"זה יותר ממה שציפיתי כשבניתי אותו," אמר ארפו, שוכב עם חרמשו ומנמיך עצמו לאדמה. "ספר לי, איזה מין אל אתה בכלל?"

"אני של עלי השלכת," הוא אמר. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך. אני אל של תריסר גוונים של כלום, שאריות המובילות לריקבון, הצצות חטופות. שינוי באוויר, ואז זה נעלם."

האל משך עוד אנחה. "אין סיבה בהערצת דבר שכזה, לא כמו מלחמה, או הקציר, או הסופה. שמור את תפילותיך עבור הדברים שמעבר לשליטתך, חוואי טוב. אתה כה זעיר בעולם, כה פגיע. עדיף להתפלל לדברים גדולים ממני."

ארפו קטף גבעול חיטה ושיטח אותו בין שיניו. "אני אוהב את סוג הסגידה הזו בסדר גמור," הוא אמר. "אז אם לא אכפת לך, אני חושב שאמשיך."

"עשה כרצונך," אמר האל, ונסוג עמוק יותר אל האבנים. "אך אל תאמר שלא הזהרתי אותך לעשות אחרת."

 ארפו היה אומר תפילה לפני עבודת הבוקר, והוא והאל בחנו את העצים בדממה. ימים עברו כך, ושבועות, ואז הסופה הגיעה, שחורה ונועזת וסוערת. היא הציפה את השדות של ארפו, טלטלה את הרעפים מגגו, הכתה את עץ הזית שלו והבעירה אותו עד אפר. ביום למחורת, ארפו ובניו הלכו בין החיטה, מצילים מה שהם יכלו. המקדש הקטן היה מפורק על כל השדה, ולכן כשעבודת היום הסתיימה, ארפו אסף את האבנים וחיבר אותן יחדיו חזרה.

"עבודה חסרת ערך" האל לחש, אך שב זוחל אל תוך המקדש בכל מקרה. ""לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותך מזה."

"נהיה בסדר," אמר ארפו. "הסופה סערה עד כלותה. נבנה מחדש. אין לי קורבן מי יודע מה להיום," הוא אמר, ופרס קצת חיטה הרוסה "אך אני חושב שמחר אחזק את היסודות של הדבר הזה, מה אתה חושב על זה?"

האל טרטר סביב במקדשו ונאנח.

שנה חלפה, ועוד אחת אחריה. המקדש נרובד בקירות של אבנים, גג מזרדים שזורים. שכניו של ארפו גחכו כשעברו על ידו. חלק מילדיהם השאירו פירות ופרחים. ואז הקציר כשל, האלים לקחו חזרה את שפעם. בשדה של ארפו החיטה צמחה צרה ושברירית. אנשים יללו וקרעו גלימותיהם, שחטו כבשים ושפכו דמם, הסתכלו על האדמה עם עיניים רדופות והלכו לישון רעבים. ארפו בא וישב לצד המקדש, הפרחים נבולים כעת, הפירות מצומקים, הצלעות של ארפו נראות על החזה שלו, ידיו עוד משקשקות, ומלמל תפילה.

"אין פה שום דבר עבורך," אמר האל, מצטופף בחשכה. "אין שום דבר שאני יכול לעשות. שום דבר יכול להעשות." הוא רעד, וירק את מילותיו. "מהו המקדש הזה מלבד עוד עול עבורך?"

"אנחנו - " ארפו אמר, וקולו היסס. "אז זו שנה רזה," הוא אמר. "עברנו את זה בעבר, נעבור את זה שוב. אז אנחנו רעבים," הוא אמר. "עדיין יש לנו אחד את השני, לא כך? והרבה אנשים נשאו תפילה לאלים אחרים, אבל זה לא הגן עליהם מזה. לא," הוא אמר, והניד את ראשו, הוא הניח כמה גבעולי חיטה מצומקים על המזבח. "לא, אני חושב שאני אוהב את ההסדר שלנו בסדר גמור."

"יבוא גרוע מזה," אמר האל, מחללי אבניו. "ולא יהיה דבר שאוכל לעשות על מנת להצילך."

השנים חלפו, ארפו הניח יד מקומטת על מקדש האבן ובחלק מהימים בילה שם שעה, אבוד במחשבותיו עם האל.

ויום גורלי אחד, מעבר לימים כהים כיין, באה מלחמה.

ארפו בא מועד אל מקדשו כעת, ידו מוחזקת על בטנו, מושחת את האתר הקדוש בדמו. מאחוריו, שדות החיטה שלו בערו, והעצמות בערו שחורות בהם. הוא בא מזדחל על ברכיו למקדש של אבן חצובה, והאל מיהר לפגוש אותו.

"לא יכולתי להציל אותם," אמר האל, קולו ביבבה עמוקה. "אני מצטער. אני מצטער. אני כל כך כל כך מצטער." העלים נפלו בוערים מהעצים, גשם עדין ואיטי של אפר. "לא עשיתי דבר! כל השנים האלו, ולא עשיתי דבר עבורך!"

"ששש," אמר ארפו, טועם את הדם של עצמו, חזיונו מתערפל. הוא השעין את עצמו כנגד המקדש, מצח שעון על האבן בתפילה. "אמור לי," הוא מלמל "אמור לי שוב. איזה מן אל אתה?"

"אני -" אמר האל, והושיט ידו, מערסל את הראש של ארפו, ועצם את עיניו ודיבר.

"אני של עלי השלכת," הוא אמר, והעלה את תמונתם. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך." שפתי ארפו נפרדו בחיוך.

"אני אל של תריסר גוונים של כלום," הוא אמר. "עלי הכותרת בפריחה המובילות לריקבון, ההצצות החטופות. שינוי באוויר –" קולו נשבר, והוא בכה. "לפני שזה נעלם."

"יפיפיים," אמר ארפו, דמו מכתים את האבנים, חודר אל תוך הארץ. "כולם. הם כולם היו כה יפים."

והשדות בערו והעשן כמחק את השמש, כשאנשים שהיו מהלכים בלחץ ובמלחמה מדוממת סערו עוד, כשהשחקים שחררו את חרון אפם על פני הארץ, ארפו הזורע שכב במקדשו הצנוע, ראשו ממוגן על ידי האבנים, וחזר הביתה אל אלו.

פרק ב.

סורה מצאה את המקדש עם העצמות בתוכו, הגג קור�� פנימה עליהן.

"הו, אל מסכן," היא אמרה, "בלי אף אחד לקבור את אחרון כוהניך." אז היא הפסיקה, כי היא הגיעה ממקום רחוק. "או שכך המתים מקבלים את כבודם פה?" האל התעורר מהרהוריו.

"שמו היה ארפו," הוא אמר, "הוא היה זורע."

סורה נרתעה, קצת, כי היא מעולם לא שמעה את קולו של אל בעבר. "כיצד אוכל לכבדו?" היא שאלה.

"קברי אותו," אמר האל, "מתחת למזבחי."

"בסדר גמור," אמרה סורה, ויצאה להביא את המעדר שלה.

"חכי," אמר האל כשהיא חזרה והחלה ללקט את העצמות מבין הזרדים השבורים ועלי השלכת. היא הניחה אותם על גליל של צמר לא צבוע, הבד היחיד שהיה לה. "חכי," אמר האל, "אני לא יכול לעשות שום דבר עבורך. אני לא אל של שום דבר שימושי."

סורה ישבה אחורה על עקביה והסתכלה אל המזבח להקשיב לאל.

"כשהסופה הגיעה והשמידה את חיטתו, לא יכולתי להציל אותה," אמר האל, "כשהקציר כשל והוא היה רעב, לא יכולתי להאכיל אותו. כשהמלחמה הגיעה," קול האל דשדש "כשהמלחמה הגיעה, לא יכולתי להגן עליו. הוא חזר מדמם מהקרב רק כדי למות בידי." סורה הסתכלה שוב על העצמות.

"אני חושבת שאתה אל של משהו מאוד שימושי," היא אמרה.

"מה?" שאל האל.

סורה הרימה בזהירות את הגולגולת אל הבד. "אתה האל של ארפו."

פרק ג.

דורות עברו. הכפר התאושש מהטרגדיות שלו—בתים נבנו מחדש, בגנים זרעו מחדש, פצעים התאחו. האיש הזקן שפעם חי על הגבעה ודיבר לאבן ולחצץ נשכח מזמן, אבל המקדש עמד בשמו. הרוב האמינו שהוא היה ריק, כי האל שגר שם מזמן שקט. ועדיין, כל העבר במקדש המתכלה הרגיש כאב בליבו, כאם מתאבל על חבר שאבד. הקור שחלחל מכניסת המקדש הוריד רוח כל עובר, והרחיק כל מבקר פוטנציאלי, מלבד הילדים הנדירים שלא שמו לב לדבר כלל שהיו משאירים קבוצות קטנות של פרחים ורודים ולבנים שקטפו מהאחו סביב.

האל ישב בביתו השליו, מביט אל עבר השביל הרחוק, להולכי רגל, סוסי עבודה וכרכרות, עלי שלכת הנופלים כגשם ומסתובבים סביב רגליים הומות. כמה זמן עבר? העולם התקדם בלעדיו, למען ידע הוא שלא היה לו עזרה לתת. העולם חייב להיות מקום אכזר, שגם האלים השימושיים עזבוהו, אם חוות יכולות להיות מוצפות, קצירים יכולים לא להניב, ובתים יכולים להישרף, הוא חשב.

הוא הגיע למסקנה שבני אנוש הם יצורים חסרי הגיון, שיתפללו לאל שלא יכול להעניק משאלות או לברכם בעושר. שיתחזקו מקדש ויביאו קורבנות בלי שום דבר בתמורה. שישתפו את חברתם ויתרגעו עם אלוהות כה חסרת פירות. שיקברו זר בלי התקווה לרווח. איזה חסד מוזר וחסר משמעות הם בזבזו עליו. אילו יצורים ��פלאים, מטופשים, בעלי סגולה וחסרי תקווה היו בני האנוש.

אז הוא צבע את השקיעה עם עלים צהובים, דרבן ��ת התולעים לרקוד באדמתם, הפריח את הגבול שבין יער לשדה עם פריחות ופירות יער, הטביל את האוויר עם קור נושך לפני בוא החורף, הבשיל את התפוחים עם נמשים אדומים ופריכים להשבר תחת השיניים השוקעות בהם, ותריסר גוונים אחרים של כלום, לזכרון האיש שפעם שבח את עבודת האל בנשימתו האחרונה.

"שלום, אל כל יופי ענו בעולם," קרא קול מוכר.

פינות עיניו הפוזלות של האל בכו אל שפתיים משורבבות. "ארפו," הוא לחש, למען קולו היה צרוד באילמות מאה שנותיו.

"אני האל של מסירות, של חסדים קטנים, של קשרים בלתי ניתנים להפסקה. אני האל של אהבה חסרת תנאים ואנוכיות, של חברויות הנשמרות לעד, ואמון," אמר ארפו, מרגיע את האחר עם כל מילה.

"זה נפלא, ארפו," הוא הגיב בין דמעות, "אני כל כך שמח עבורך—דמות עוצמתית כמוך ודאי תצטרך מקדש אדיר, התעזוב אל העיר כדי לתור אחר עוד סוגדים? אתה תהיה נערץ על כולם."

"לא," חייך ארפו.

"אף רחוק מזה, לבירה, אם כן? תודה על שביקרת כאן לפני עזיבתך."

"לא, אני לא אלך גם לשם," ארפו הניד בראשו וצחקק.

"אף רחוק מזה? אילו מטרות שאפתניות, ודאי יש לך. אין לי ספק כלל שאתה תצליח, למרות זאת," האל הזקן המשיך.

"למעשה," עצר אותו ארפו, "אשמח להשאר פה, אם תתן לי."

האל השני נדהם ללא מילים. ".... למה שתרצה לחיות פה?"

"אני האל של הקשרים הבלתי ניתנים להפסקה ושל חברויות הנשמרות לעד. ואתה האל של ארפו."

[onlycleverinmyhead]

Milos went on to detail what she'd tell Bruce Wayne if she had the chance.

"I'd tell Batman about foreskin restoration to regain some of what was lost," she said.

ז'אנר גיבורי העל נבנה בכפות הידיים של יהודים. אני לא אתן לאף בן זונה לקחת את זה מאיתנו.