#זוג

[ebabad]

איך טלפון אחד קטן

איך טלפון אחד קטן מעורר שוב געגוע – געגועים (יהודית רביץ – געגוע) הפעם זה סיפור על חבר שלי – קובי (כל קשר בין הסיפור הזה למציאות מקרי לחלוטין).לקובי היתה זוגיות טובה – אישה אוהבת ושני ילדים מוצלחים. הוא בדיוק עבר לגור בדירה משלו עם בת הזוג והילדים, כשטלפון אחד זעזע את עולמו. קובי חזר מהעבודה כשצלצול הטלפון קטע את חוט מחשבתו. המספר היה לא מוכר והוא נתן לאישתו לענות.בצד השני היתה מישהי שהזדהתה…

[onlycleverinmyhead]

ראיתי באינסטגרם מישהי שכתבה בתגובות שהאבטיח הוא סמל פרו פלסטיני בגלל שהפלסטינים תמיד השתמשו באבטיח במקום בדגל כדי למחות נגד הכיבוש. ובראש שלי אני כזה "על מה את מדברת הפלסטינים לא תמיד השתמשו בזה, פרו פלסטינים התחילו להשתמש בסמל הזה לפני שנה, את לא זוכרת?" ואז אני רואה שהיא רבה עם מישהו בתגובות שחושב שזה בולשיט והיא ענתה לו "זה ליטרלי קופי פייסט מצ'אט גי פי טי" כדי להוכיח שמה שהיא אומרת הוא אמיתי.

וכאילו זה כזה מתאים, לחשוב שמשהו שכמה אמריקאים המציאו שנה שעברה הוא חלק אינטגרלי מהעם הפלסטיני כי צ'אט גי פי טי אמר את זה.

[jewvian]

עשיתי בינג׳ למפקדת ואני קצת רוצה לדבר על אלטרנטיב יוניברס בו שמרית ונועה יוצאות כזה עשרה חודשים לפני ששמרית מתגייסת (ככה שהן התחילו לצאת בסיום י״ב) ואז היא מתגייסת ולא שיחררו את נועה ליום גיוס של שמרית (כי צה״ל) ובדיוק באותו הבוקר קורה כל העניין עם סאלי וערבה ונועה לחוצה כי שמרית לא עונה לה אבל עכשיו הם רוצים שהיא תהיה מ״מ?? וכזה. אני פשוט רוצה את התגובה של שמרית שהיא רואה שנועה היא המ״מ שלה אחרי שהיו לה 5 קריסות נפשיות בהודעות בזמן ששמרית באוטובוס בדרך לבט״ר

מעניין מעניין....

קודם כל אני ב��ד לדבר על נועה ושמרית לנצח, אז זה כבר כיף.

דבר שני, הטיימליין של הגיוס של שמרית ספציפית תמיד עניין אותי כי כזה..... נועה כבר פאקינג קצינה עם פז"ם מסויים ושמרית רק מתחילה טירונות. אני יודעת שיש גיוסים מאוחרים ושלכל אחד יש את הסיבות שלו לדחיית שירות, אבל לא באמת הוסבר לנו למה שמרית התגייסה כל כך מאוחר?

זה יותר מעשרה חודשים. אלא אם נועה הייתה במסלול יעודי לקצונה ושם מקצרים תהליכים, אבל בכללי לוקח זמן עד שפותחים מחזורים וצריך פז"ם ביחידה..... ואז יש הכנה והשלמה והקורס עצמו.....

אולי נגיד ששמרית הייתה בשנת שירות? מתאים לה להתנדב באיזה משהו. או יותר גרוע: היא חוותה אירוע כלשהו שדחה לה את השירות.

בכל מקרה אני חושבת שיש איזה שנה הבדל בקאנון של הסדרה בין הגיוס של נועה לגיוס של שמרית, בגלל זה נועה הייתה מופתעת יותר מהרגיל מהנוכחות של שמרית.

גם באלטרנטיב יוניברס זה תופס האמת. נגיד באמת שמרית הייתה בשנת שירות ונועה יצאה לקצונה אבל לא התקבלה להיות מ"מ ועכשיו היא סתם מפקדת חמ"ל בבט"ר. נועה לא מדברת עם שמרית בשעות העבודה כמובן, אבל שמרית תמכה בה ועודדה אותה, אמרה לה שקצין זה קצין זה קצין, שלפחות יש לה את הדרגות שהיא רצתה.

נועה פחדה לבקש יום חופש בגיוס של שמרית, גם ככה המבס"ית שונאת אותה, אבל בשביל שמרית היא תעשה הכל, תלך עד למשרד, תדפוק על הדלת-

לא אושר. קורה.

לילה לפני הן דיברו בטלפון, נועה הפצירה בשמרית ללכת לישון כי היום הראשון בבקו"ם גם ככה מטורף, אבל שמרית רצתה עוד קצת זמן עם נועה. שתיהן ידעו, בעיקר נועה, שאין זמן לדברים האלה בטירונות. אין זמן לטלפונים, אין זמן לעצמך.

אז הן המשיכו לדבר עד ששתיהן נרדמו.

אני לא חושבת שנועה ידעה ספציפית ששמרית תגיע לבט"ר שלה. לא חסרים בסיסי טירונות, וזאת החלטה של דרגים גבוהים ממנה מי יתקבל לאיפה. היא חוותה את זה על בשרה.

אבל אז כאמור קרה מה שקרה עם סאלי..... נועה הוקפצה להחליף אותה..... הכל קרה בבת אחת. היא ניסתה להתקשר לשמרית, אפילו אם היא ידעה שהיא לא תהיה זמינה, אבל היא הייתה צריכה לפרוק את כל הרגשות והתחושות והתקוות והחלומות שפתאום התגשמו לה.

נועה התחילה להבין שהסיכוי שהיא תפגוש את שמרית גדל ברגע שהיא קיבלה את הרשימות מהבקו"ם עם זמני ההגעה...... ואז עם רשימת השמות........ ואז עם רשימת המחלקות והכיתות....... שמרית הייתה שלה בכל מובן המילה.

שמרית כמובן לא בקטע. היא לא יודעת. הטלפון שלה כבוי ממזמן בכיס. היא לא חוותה עם נועה את העליות והמורדות של היום הזה, מהזווית של המ"מ החדשה כמובן. מהזווית של איך לעזאזל היא אמורה לפקד על החברה שלה. מהזווית של היא אמורה לצאת מהארון ולסרב לתפקיד?

אבל נועה שתקה. הפחד והחרדה אחזו בה. היא החליטה לחכות לשמרית, הן יפתרו את זה ביחד. אין מה להקדים את התרופה. אין עדיין מכה, וגם מי אומר שתהיה בכלל מכה?

ואז האוטובוסים מגיעים והמ"כיות רצות לקבל את החיילות החדשות. נועה מחכה במשרד, זה לא הזמן שלה להופיע. עדיין לא. ספיר נכנסת למשרד ומודיעה לה שכולן נוכחות. תהיה קבלת ציוד, הצגת המ"מ ואז שיחת מ"פ. נועה מהנהנת.

נשימות עמוקות והיא בחוץ, ידיה אוחזות בקלסר. השרוך הירוק קורץ לה בזווית העין. היא מתקדמת לעבר המחלקה שלה, עיניה סורקות את החיילות עד שהן נופלות על שמרית, איפשהו בסוף הטור.

"לקבלת המ"מ הכוח יימתח להקשב! שתיים שלוש - הקשב!"

אף חיילת לא באמת נדרכת. רק ספיר עומדת ישר, מצדיעה בכבוד. נועה משחררת אותה ופונה להסתכל על המחלקה. העיניים של שמרית עליה, חומות ופעורות ועם מיליון שאלות שלנועה אין זמן לענות עליהן.

"צהריים טובים מחלקה שלוש!"

[eshcolit-sgula]

כשאני לחוצה אני מציירת ברווזים, אז:

ברווזים מתחת לקאט!

[haomnamu]

boyfriends uwu

[letaot-ze-magniv]

למה אנשים לא מאמינים לי כשאני אומר להם דברים שאני יודע מבחינה עובדתית.

האנשים בטירונות המסריחה הזאת לא אוטיסטים מספיק אני רוצה הביתה

[emmafallsinlove]

מגפה מועדפת?

מגפת הריקודים (1518) 🙏🏼

[augustsgrass]

תש כוחי מספרות אירופאית של סוף המאה השמונה עשרה והמחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. מספיק. מתי מגיעה התקופה הרומנטית שלי.

[banditinhell]

[michael-physicsboi]

GUYS IT WAS A DATE

THIS IS NOT A DRILL I WAS ON A DATE

HE KISSED ME ON THE CHEECK AND I KISSED HIM TOO

HE CALLED ME CUTE

WE WERE LIKE HALF CUDDLING AND JUST TALKED ABOUT WHATEVER

HELP I HAVE NEVER BEEN IN THIS SITUATION WHAT DO I DO NOW????

ברוכים הבאים למשחק האהוב עליי:

Is this a date or are we hanging out as friends?

[ebabad]

סיפורה של אודט

את אודט פגשתי לפני מספר שנים באחת הקבוצות שהשתתפתי בהן. היה בה משהו אחר – משהו… מסתורי אפשר להגיד. לא ידעתי איזה סוד גדול היא מסתירה בתוכה.דרכינו נפרדו ורק לאחרונה פגשתי אותה שוב במרחבי המרשתת – ברשת החברתית – פייסבוק – שם היא מתרגמת את אהבתה לציור בקישוט ציפורניים (נגיע גם לזה).לא יכולתי להתעלם מהתמונות המרגשות עם בתה בת השנתיים ויצרתי איתה קשר.נפגשנו בבית קפה שם גוללה בפני את סיפורה: אודט (השם…

[achisraeli]

אבא של הבן זוג שלי נעצר באמצע קידוש

"אלוהים חכה דקה"

[redladypaige]

"וואו לשרית חדד יש בת זוג? איזה פתאומי לא יכולנו לדעת"

המילים לשיר "חגיגה":

בחורה מבית טוב צריכה להיות יפה,

ולשתוק הרבה

בחורה מבית טוב צריכה להיות תמימה,

ולשתוק הרבה.

אם תגלי לו מה בליבך,

אם תשאלי אותו למה ואיך,

אולי יקום הוא וילך,

אל תדברי על טבעת.

יש חגיגה אומרים בעיר מסיבה

אומרים ההיא התחתנה

חגגנו עד אור הבוקר

יש לך סיבה ההוא הולך וזה בא

גם לך תהיה חתונה

אומרים שבעל זה אושר

רק האחד יקשיב לך הוא המיועד

רק האחד יבין אותך הוא שלך לעד

הוא יקח אותך ותיסעו מכאן

אל העיר הגדולה אל החופה אל הגאולה

בחורה מבית טוב צריכה לדעת לבשל

ולשתוק הרבה

בחורה מבית טוב ילדים צריכה לגדל

ולשתוק הרבה.

התמונה הרשמית של השיר:

[idkipromise]

מצד שני, אהבתך נעמה לי מאהבת נשים זה לא משפט מאוד סטרייטי

הסברה

דוד ויהונתן:

כן, אפשששששששששר לקרוא את מערכת היחסים בין דוד ויהונתן כרומנטי, אבל להביא לגבר את האפוד שלך והחגורה שלך והחרב שלך והשריון שלך ולנשק אותו ולנדור לשמור על הצאצעים של אחד השני אם משהו קורה לאחד מכם זאת סימן של ידידות מאוד חזקהה

גייז

רות ונעמי:

your man dead?fuck his mom!

[david-goldrock]

האל של ארפו. תרגום: דוד גולדרוק

מקור:

הקדמה

מקדשים נבנים עבור האלים. ביודעו זאת, חוואי בונה מקדש קטן כדי לראות איזה מין אל יופיע.

פרק א

א‏ָרֵפו בנה מקדש בשדה שלו, דבר צנוע, כמה אבנים ערומות ליצירת תל, ויומיים אחר כך, אל בא לגור שם.

"מקווה שאתה אל קציר," אמר ארפו, והקים מזבח ושרף שתי אלומות חיטה. "זה יהיה נחמד, אתה יודע." הוא הביט מטה אל האפר המרוח על האבן, הסלעים מונחים עקומים כולם, והשתעל וגירד את ראשו. "אני יודע שזה לא הרבה," הוא אמר, כובע הקש שלו בידיו. "אבל - אני אעשה מה שאוכל, יהיה נחמד לחשוב שיש אל שדואג לי."

למחורת הוא השאיר זוג תאנים, ביום שאחרי זה הוא השקיע 10 דקות מבוקרו ישוב לצד המקדש בתפילה. ביום השלישי, האל דיבר.

"עליך ללכת למקדש בעיר," אמר האל. קולו היה כרשרוש החיטה, כציוץ עכברי השדה בריצתם דרך העשב. "מקדש אמיתי. אחד טוב. השג לך כמה אלים אמיתיים לברכך. אני בעצמי לא חשוב במיוחד, אבל אולי אוכל לתת להם מילה טובה עליך?" הוא קטף עלה מהעץ ונאנח. "כלומר, לא להיות גס רוח, אני אוהב את המקדש הזה, הוא נוח דיו. הסגידה הייתה נחמדה. אך אתה לא יכול באמת להאמין שמשהו מזה יביא לך דבר."

"זה יותר ממה שציפיתי כשבניתי אותו," אמר ארפו, שוכב עם חרמשו ומנמיך עצמו לאדמה. "ספר לי, איזה מין אל אתה בכלל?"

"אני של עלי השלכת," הוא אמר. "התולעים ה��ובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך. אני אל של תריסר גוונים של כלום, שאריות המובילות לריקבון, הצצות חטופות. שינוי באוויר, ואז זה נעלם."

האל משך עוד אנחה. "אין סיבה בהערצת דבר שכזה, לא כמו מלחמה, או הקציר, או הסופה. שמור את תפילותיך עבור הדברים שמעבר לשליטתך, חוואי טוב. אתה כה זעיר בעולם, כה פגיע. עדיף להתפלל לדברים גדולים ממני."

ארפו קטף גבעול חיטה ושיטח אותו בין שיניו. "אני אוהב את סוג הסגידה הזו בסדר גמור," הוא אמר. "אז אם לא אכפת לך, אני חושב שאמשיך."

"עשה כרצונך," אמר האל, ונסוג עמוק יותר אל האבנים. "אך אל תאמר שלא הזהרתי אותך לעשות אחרת."

 ארפו היה אומר תפילה לפני עבודת הבוקר, והוא והאל בחנו את העצים בדממה. ימים עברו כך, ושבועות, ואז הסופה הגיעה, שחורה ונועזת וסוערת. היא הציפה את השדות של ארפו, טלטלה את הרעפים מגגו, הכתה את עץ הזית שלו והבעירה אותו עד אפר. ביום למחורת, ארפו ובניו הלכו בין החיטה, מצילים מה שהם יכלו. המקדש הקטן היה מפורק על כל השדה, ולכן כשעבודת היום הסתיימה, ארפו אסף את האבנים וחיבר אותן יחדיו חזרה.

"עבודה חסרת ערך" האל לחש, אך שב זוחל אל תוך המקדש בכל מקרה. ""לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותך מזה."

"נהיה בסדר," אמר ארפו. "הסופה סערה עד כלותה. נבנה מחדש. אין לי קורבן מי יודע מה להיום," הוא אמר, ופרס קצת חיטה הרוסה "אך אני חושב שמחר אחזק את היסודות של הדבר הזה, מה אתה חושב על זה?"

האל טרטר סביב במקדשו ונאנח.

שנה חלפה, ועוד אחת אחריה. המקדש נרובד בקירות של אבנים, גג מזרדים שזורים. שכניו של ארפו גחכו כשעברו על ידו. חלק מילדיהם השאירו פירות ופרחים. ואז הקציר כשל, האלים לקחו חזרה את שפעם. בשדה של ארפו החיטה צמחה צרה ושברירית. אנשים יללו וקרעו גלימותיהם, שחטו כבשים ושפכו דמם, הסתכלו על האדמה עם עיניים רדופות והלכו לישון רעבים. ארפו בא וישב לצד המקדש, הפרחים נבולים כעת, הפירות מצומקים, הצלעות של ארפו נראות על החזה שלו, ידיו עוד משקשקות, ומלמל תפילה.

"אין פה שום דבר עבורך," אמר האל, מצטופף בחשכה. "אין שום דבר שאני יכול לעשות. שום דבר יכול להעשות." הוא רעד, וירק את מילותיו. "מהו המקדש הזה מלבד עוד עול עבורך?"

"אנחנו - " ארפו אמר, וקולו היסס. "אז זו שנה רזה," הוא אמר. "עברנו את זה בעבר, נעבור את זה שוב. אז אנחנו רעבים," הוא אמר. "עדיין יש לנו אחד את השני, לא כך? והרבה אנשים נשאו תפילה לאלים אחרים, אבל זה לא הגן עליהם מזה. לא," הוא אמר, והניד את ראשו, הוא הניח כמה גבעולי חיטה מצומקים על המזבח. "לא, אני חושב שאני אוהב את ההסדר שלנו בסדר גמור."

"יבוא גרוע מזה," אמר האל, מחללי אבניו. "ולא יהיה דבר שאוכל לעשות על מנת להצילך."

השנים חלפו, ארפו הניח יד מקומטת על מקדש האבן ובחלק מהימים בילה שם שעה, אבוד במחשבותיו עם האל.

ויום גורלי אחד, מעבר לימים כהים כיין, באה מלחמה.

ארפו בא מועד אל מקדשו כעת, ידו מוחזקת על בטנו, מושחת את האתר הקדוש בדמו. מאחוריו, שדות החיטה שלו בערו, והעצמות בערו שחורות בהם. הוא בא מזדחל על ברכיו למקדש של אבן חצובה, והאל מיהר לפגוש אותו.

"לא יכולתי להציל אותם," אמר האל, קולו ביבבה עמוקה. "אני מצטער. אני מצטער. אני כל כך כל כך מצטער." העלים נפלו בוערים מהעצים, גשם עדין ואיטי של אפר. "לא עשיתי דבר! כל השנים האלו, ולא עשיתי דבר עבורך!"

"ששש," אמר ארפו, טועם את הדם של עצמו, חזיונו מתערפל. הוא השעין את עצמו כנגד המקדש, מצח שעון על האבן בתפילה. "אמור לי," הוא מלמל "אמור לי שוב. איזה מן אל אתה?"

"אני -" אמר האל, והושיט ידו, מערסל את הראש של ארפו, ועצם את עיניו ודיבר.

"אני של עלי השלכת," הוא אמר, והעלה את תמונתם. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך." שפתי ארפו נפרדו בחיוך.

"אני אל של תריסר גוונים של כלום," הוא אמר. "עלי הכותרת בפריחה המובילות לריקבון, ההצצות החטופות. שינוי באוויר –" קולו נשבר, והוא בכה. "לפני שזה נעלם."

"יפיפיים," אמר ארפו, דמו מכתים את האבנים, חודר אל תוך הארץ. "כולם. הם כולם היו כה יפים."

והשדות בערו והעשן כמחק את השמש, כשאנשים שהיו מהלכים בלחץ ובמלחמה מדוממת סערו עוד, כשהשחקים שחררו את חרון אפם על פני הארץ, ארפו הזורע שכב במקדשו הצנוע, ראשו ממוגן על ידי האבנים, וחזר הביתה אל אלו.

פרק ב.

סורה מצאה את המקדש עם העצמות בתוכו, הגג קורס פנימה עליהן.

"הו, אל מסכן," היא אמרה, "בלי אף אחד לקבור את אחרון כוהניך." אז היא הפסיקה, כי היא הגיעה ממקום רחוק. "או שכך המתים מקבלים את כבודם פה?" האל התעורר מהרהוריו.

"שמו היה ארפו," הוא אמר, "הוא היה זורע."

סורה נרתעה, קצת, כי היא מעולם לא שמעה את קולו של אל בעבר. "כיצד אוכל לכבדו?" היא שאלה.

"קברי אותו," אמר האל, "מתחת למזבחי."

"בסדר גמור," אמרה סורה, ויצאה להביא את המעדר שלה.

"חכי," אמר האל כשהיא חזרה ��החלה ללקט את העצמות מבין הזרדים השבורים ועלי השלכת. היא הניחה אותם על גליל של צמר לא צבוע, הבד היחיד שהיה לה. "חכי," אמר האל, "אני לא יכול לעשות שום דבר עבורך. אני לא אל של שום דבר שימושי."

סורה ישבה אחורה על עקביה והסתכלה אל המזבח להקשיב לאל.

"כשהסופה הגיעה והשמידה את חיטתו, לא יכולתי להציל אותה," אמר האל, "כשהקציר כשל והוא היה רעב, לא יכולתי להאכיל אותו. כשהמלחמה הגיעה," קול האל דשדש "כשהמלחמה הגיעה, לא יכולתי להגן עליו. הוא חזר מדמם מהקרב רק כדי למות בידי." סורה הסתכלה שוב על העצמות.

"אני חושבת שאתה אל של משהו מאוד שימושי," היא אמרה.

"מה?" שאל האל.

סורה הרימה בזהירות את הגולגולת אל הבד. "אתה האל של ארפו."

פרק ג.

דורות עברו. הכפר התאושש מהטרגדיות שלו—בתים נבנו מחדש, בגנים זרעו מחדש, פצעים התאחו. האיש הזקן שפעם חי על הגבעה ודיבר לאבן ולחצץ נשכח מזמן, אבל המקדש עמד בשמו. הרוב האמינו שהוא היה ריק, כי האל שגר שם מזמן שקט. ועדיין, כל העבר במקדש המתכלה הרגיש כאב בליבו, כאם מתאבל על חבר שאבד. הקור שחלחל מכניסת המקדש הוריד רוח כל עובר, והרחיק כל מבקר פוטנציאלי, מלבד הילדים הנדירים שלא שמו לב לדבר כלל שהיו משאירים קבוצות קטנות של פרחים ורודים ולבנים שקטפו מהאחו סביב.

האל ישב בביתו השליו, מביט אל עבר השביל הרחוק, להולכי רגל, סוסי עבודה וכרכרות, עלי שלכת הנופלים כגשם ומסתובבים סביב רגליים הומות. כמה זמן עבר? העולם התקדם בלעדיו, למען ידע הוא שלא היה לו עזרה לתת. העולם חייב להיות מקום אכזר, שגם האלים השימושיים עזבוהו, אם חוות יכולות להיות מוצפות, קצירים יכולים לא להניב, ובתים יכולים להישרף, הוא חשב.

הוא הגיע למסקנה שבני אנוש הם יצורים חסרי הגיון, שיתפללו לאל שלא יכול להעניק משאלות או לברכם בעושר. שיתחזקו מקדש ויביאו קורבנות בלי שום דבר בתמורה. שישתפו את חברתם ויתרגעו עם אלוהות כה חסרת פירות. שיקברו זר בלי התקווה לרווח. איזה חסד מוזר וחסר משמעות הם בזבזו עליו. אילו יצורים נפלאים, מטופשים, בעלי סגולה וחסרי תקווה היו בני האנוש.

אז הוא צבע את השקיעה עם עלים צהובים, דרבן את התולעים לרקוד באדמתם, הפריח את הגבול שבין יער לשדה עם פריחות ופירות יער, הטביל את האוויר עם קור נושך לפני בוא החורף, הבשיל את התפוחים עם נמשים אדומים ופריכים להשבר תחת השיניים השוקעות בהם, ותריסר גוונים אחרים של כלום, לזכרון האיש שפעם שבח את עבודת האל בנשימתו האחרונה.

"שלום, אל כל יופי ענו בעולם," קרא קול מוכר.

פינות עיניו הפוזלות של האל בכו אל שפתיים משורבבות. "ארפו," הוא לחש, ��מען קולו היה צרוד באילמות מאה שנותיו.

"אני האל של מסירות, של חסדים קטנים, של קשרים בלתי ניתנים להפסקה. אני האל של אהבה חסרת תנאים ואנוכיות, של חברויות הנשמרות לעד, ואמון," אמר ארפו, מרגיע את האחר עם כל מילה.

"זה נפלא, ארפו," הוא הגיב בין דמעות, "אני כל כך שמח עבורך—דמות עוצמתית כמוך ודאי תצטרך מקדש אדיר, התעזוב אל העיר כדי לתור אחר עוד סוגדים? אתה תהיה נערץ על כולם."

"לא," חייך ארפו.

"אף רחוק מזה, לבירה, אם כן? תודה על שביקרת כאן לפני עזיבתך."

"לא, אני לא אלך גם לשם," ארפו הניד בראשו וצחקק.

"אף רחוק מזה? אילו מטרות שאפתניות, ודאי יש לך. אין לי ספק כלל שאתה תצליח, למרות זאת," האל הזקן המשיך.

"למעשה," עצר אותו ארפו, "אשמח להשאר פה, אם תתן לי."

האל השני נדהם ללא מילים. ".... למה שתרצה לחיות פה?"

"אני האל של הקשרים הבלתי ניתנים להפסקה ושל חברויות הנשמרות לעד. ואתה האל של ארפו."