#משפחות

[hebrish]

הייתי היום בכיכר החטופים

[chcctah]

סליחה.

[jewvian]

זה שאנחנו תשעה חודשים לתוך המלחמה, תשעה חודשים אחרי הטבח האיום של השביעי באוקטובר, ויש עדיין סיפורים שלא הכרתי..... רק זה כאילו מראה את הגודל של האירוע. כמה סיפורים נאבדו לנצח? כמה נגלה בעוד איקס שנים?

אנחנו נכאב את התקופה הזאת לנצח.

[mexashepot]

גל גדות בהוליווד כרגע עקפה את מספר הילדים הממוצע לאישה חילונית בישראל.

מה

[michael-physicsboi]

אמנם היה יום קשוח, עשיתי משמרת תערוכה לבד כי מג'ד נטש אותי והלך להדריך קבוצה, כואבות לי הרגליים וכל פעם שעברתי ליד הקראש שלי נכנסתי ללחץ,

אבל כשהבאתי חנקן נוזלי למאירה (לא לפני שנשפך לי קצת על הרגל כמובן) אחד מהילדים שאל "זה בן או בת??" וזה בכנות עשה לי את היום

I am gender ambiguous to 7th graders

[eilattellings]

During my recent visit to the southern city of Eilat, I was amazed by the unexpected wonders I encountered.

https://kisus.co.il

[letaot-ze-magniv]

גללתי כל כך הרבה בטיקטוק שהגעתי לסרטון של ציוצים מטוויטר שבו מישהו אמר שקנדריק למאר הוא החמאס של עולם המוזיקה והתייחס לזה בתור מחמאה. כי חמאס ״ארגון עם דעות רעות שעושה עבודה טובה ומהפכנית״.

כמה פרופגנדה צריך לבלוע כדי להגיע למצב שבו אתה כל כך משוכנע שאנשים ששורפים משפחות בבתים שלהם בעודן בחיים הם טובים, ואתה אפילו לא צריך להגן על הרעיון הזה כי מדובר בידע כללי?

[swimmingtvshowghostwoman]

ביום זיכרון רגיל הייתי יושבת עכשיו בחדר ומוודאה שזה חלק מהמוח שלי, שאני חושבת וזוכרת וחווה את היום הזה.

שומעת שירים, רואה ״אח שלי הגדול״, מסתכלת על סיפורים של אנשים.

הכל בשביל שזה ירגיש חלק ממני.

השנה לא הייתי צריכה את זה, כל יום היה יום זיכרון, כל יום אני חושבת עליו, כל שיר יכול להיות שיר זיכרון, פתאום לא צריך את ״אח שלי הגדול״ שיגרום לי להבין אבל של אחים ואבל של משפחות.

כי יש לי את האבל שלי, ואני רואה את המשפחות ואת האחיות והאחים .

הלוואי והייתי עדיין צריכה שירים וסרטים כדי לחוות את היום הזה.

[noaghere]

טוב בחיים לא העלתי פה משהו למרות שאני כבר 8 שנים בערך בטאמבלר ואני לא בטוחה איך באמת לתייג דברים או מה אני עושה (מאוד בומרי מצידי למרות שאני בת 21) אבל אחרי כל מה שראיתי פה בחודש האחרון אני כבר לא יכולה יותר.

פעם טאמבלר סימן עבורי מקום שקט שאני יכולה להיות מי שאני ולראות ייצוג של החנוניות שבי ולראות שזה בסדר ומקובל כשלא באמת היו אנשים סביבי עם אותם תחומי עניין.

גם בכל מיני מצבים פוליטיים, בארץ ובעולם, מצאתי שאנשים ��ה מייצגים בערך את הדעות שלי, כותבים ��ברים שאני חושבת ושאני עוד פעם מרגישה שרואים ומקבלים אותי.

אבל החל מה 7.10 רמת האנטישמיות והשנאה לא מפסיקה להפחיד אותי, פעם ביום בערך אני עושה את הטעות של להסתכל על מה שאנשים מעלים שקשור למצב ואני כמעט בוכה אחרי כמה פוסטים.

איך אנשים מסרבים לראות את מה שקורה פה? כל הפמניסטים.ות, הלהט"ב, האנשים שמחשיבים את עצמם "ווק" וכאילו. יש מעל 1400 נרצחים והמספר רק עולה, 247 חטופים שמתוכם רק 5 שוחררו (ואחת בגלל מבצע צבאי), סרטונים של תינוקות שערפו להם את הראש, גופות שרופות, עדויות של השורדים, איך זה לא מספיק לאף אחד??? איך זה משהו שיש אחריו "כן, אבל..."???

אני משרתת כרגע באילת ועובדת עם משפחות ואנשים שפונו מהבתים שלהם והסיפוריםשלהם זה ברמת סיפורים מהשואה, בחיים לא חשבתי שאשמע עדויות מצמררות כל כך ממקרים לא מתקופת השואה.

הטיעונים הכי טיפשיים שכואבים לי?

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד: טוב כפרה בואו לישראל תראו חברי כנסת, שופטים.ות, רופאים.ות, אחים.ות, קצינים.ות ערביים ולא רק - יש אנשים מכל המוצאים, עדות ודתות בעמדות מפתח במדינה.

2. יש לנו את כיפת ברזל זה לא חוכמה: כי אנחנו השתמשנו בכסף שלנו בשביל להגן על האזרחים, חמאס השתמשו בביליוני דולרים שהם קיבלו לבנות מנהרות מתחת לבתי חולים, בתי ספר וגנים ובשביל לבנות טילים שנזרקים על ישראל.

3.הפלסטינאים לא עשו כלום והם רק רוצים שלום: לפני ה 7.10 אני האמנתי בזה, בלב שלם, שיש אנשים שם שרוצים איתנו שלום, אבל אחרי היום הארור הזה שרואים תיעודים ממצלמות שאחרי שהמחבלים הצליחו לעבור את הגדר ולחדור למדינה כמות האזרחים ה"חפים מפשע" שהגיעו בשביל לרצוח, לחטוף ולאנוס היא מטורפת ולא נתפסת. והסרטונים שבהם רואים חמאסניקים מציגים לראווה גופות ואת הפלסטינאים חוגגים ברחובות?? אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש שלי.

4. "ישראל מבצעת רצח עם": לא??? האוכלוסייה הפלסטינית רק גדלה!! רצח עם זה שלפני 1939 היו 12 מיליון יהודים בעולם ורק עכשיו!!! יש אותה כמות בערך שוב.

נמאס לי.

נמאס לי לפחד.

נמאס לי לבכות.

נמאס לי מה "מנהיגים" שלנו שכל יום מתגלה גודל המחדל שקרה באשמתם.

נמאס לי שהעולם תמיד מחפש תירוץ לשנוא יהודים.

נמאס לי מכל הכביכול ליברלים שהטיעון הכי טוב שלהם למצב זה "educate yourself" כשאנשים שגרים ��ה מסבירים להם מה קורה ואין להם באמת מה לומר.

ונכון, ישראל לא מושלמת, רחוק מאוווווד מזה, בחודשים האחרונים היה בעיקר שנאה וגועל אחד כלפי השני אבל ברגע שהכל קרה? ברגע שמשהו איפס אותנו? לאף אחד כבר לא שינה ימין ושמאל, חרדים וחילונים, גברים ונשים, כולם התאחדו ביחד למען מי שנפגע במתקפה האכזרית ולמען הגנת המדינה. אנשים שלא היו במילואים שנים הגיעו, חיילים שהשתחררו הרגע חזרו מהטיולים שלהם ונפלו במלחמה על הגנת המולדת.

בחיים לא הייתי יותר גאה להיות ישראלית ויהודיה כמו היום.

אני מקווה שכל הישראלים/יהודים שפה שומרים על עצמם כי העולם זה מקום מאוד מפחיד עבורנו כרגע, אנחנו חזקים ואנחנו נעבור את זה, אין ברירה אחרת.

[soon-palestine]

[low-cole-timothy]

The New Nigerian Prince

אני מופגז בבקשות ממשפחות פליסטיניות שמבקשות תרומות כדי לברוח מרצועת עזה. אבל זה כל הזמן אותו טקסט. תמיד יש מישהו שאימת את אותן משפחות.

אם אני פותח גופאנדמי עם שם גנרי ותמונה גנרית יש מצב שאני לוקח כסף מהפה של חמאס.

זה ידוע שזה הכל מכבסות הלבנת כספים של החמאס.

מה אתם אומרים?

[cinderbagels]

הם פשוט לא מבינים מה זה לגור כאן, במיוחד בירושלים

ערב סוריאליסטי בשבילי, ההורים גרים בשכונה מעורבת, אני הולכת ברגל לכיוון הדירה שלי, ועוברת דרך גיוון של אנשים לא נורמלי, נהנים סוף סוף מאוויר קריר, כל כך הרבה אנשים בחוץ בשעות כאלו מאוחרות, ועוד בערב יום שני.

אני עוברת ליד הפארק שיושבים בו חבר'ה צעירים שמפטפטים בערבית, אמא שלי כבר מכירה אותם, עוצרת לפעמים לשוחח איתם. חולפת על פני משפחות יהודיות וערביות, דוברי עברית וערבית, אנגלית, צרפתית, רוסית ועוד, בחורות בכיסוי ראש לצד חג'אב, חילונים רצים לצד דייטים דוסים, חרדים שנקלעו למקום הולכים בחצי חוסר נוחות בלי ליצור קשר עין.

ואני לא חיה באשליה, אני יודעת שהרבה מזה זה רק על פני השטח וקשר העין שנוצר הוא של האחר עם האחר, גרים כל כך קרוב אבל רחוקים כמו הגולה. ואני חולפת על פני כל החי הזה ומגיעה להפגנות.

לייאוש לתסכול לחשש לרצון לצעוק בגלל הכל. לרצון לגרום לאחר להבין משהו ללא הצלחה. כי יש כל כך הרבה נכון ולא נכון בכל מקום ובכל שיחה אבל כאן בירושלים כולם יודעים את זה. כולם הפסיקו להאמין במדינה אבל איכשהו עדין הקהל מלא בדגלי ישראל. כולם מבינים שלא טוב ושצריך להיות יותר טוב אבל איך אפשר כשהמצב והאנשים הגיעו לפינות חשוכות שלעולם לא היו אמורות להיות קיימות.

איך קשר העין כאן בהפגנות מתחלף למתריס. כל מי שעובר ולא משתתף, במה אתה מאמין? למה אתה לא זועק כמונו? איך אתה מתמודד עם הרע שצמח כאן? עם הייאוש? עם האש מכל כיוון?

כל קשר עין כאן נראה לי כזה שרק מתחנן שיבינו אותו, שיכירו בצרתו ובזכותו לחיות כמו שהוא. נואשים יותר ופחות. אלו שמנסים להתעלם ואלו שצועקים. עם כל השנאה יש כאן הבנה לגבי משהו לא ברור שאני לא פוגשת בשום מקום אחר.

והם פשוט לא מבינים איך זה לחיות כאן

[berl-balagula]

כן, תחב"ץ בישראל הוא לא משהו אם יש לך דרישות חריגות, כמו להגיע לעבודה באזור תעשייה מנותק מכל ישוב במרחק של 45 ק"מ ממך, באשכול תחבורתי אחר בשש וחצי בבוקר, להגיע או לצאת במהלך היום ליישוב עם פחות ממאה משפחות, לחזור מבילוי ערב בסוף השבוע, להגיע לבית חולים או מרפאת תר"ם בלילה או בסופי שבוע, ולהגיע לאנשהו בכלל ביום כיפור.

זה תוצאה של תכנון מרכזי וסבסוד ממשלתי כעיקר מימון. המערכת קשיחה, עונה על רוב הצרכים של רוב האנשים וביחס לשכר המינימום הכי זולה בעולם המפותח. רוצים משהו אחר? תנסו לדבר עם מנהל התכנון במשרד התחבורה, או שתתמודדו לכנסת, תבחרו לתפקיד שר התחבורה ותתעסקו עם משהו חוץ מהטמפרטורה באוטובוסים בישובכם. נראה אתכם.ן

Yeh, public transportation in Israel sucks if you have outlying needs like getting to work in an industrial zone outside of any town, 45 km on the road away and in a different transport area at 6:30 AM. Or come and go from a place of resistance with less than 100 families reliably at all times of the day. Or get back home form an evening event on weekends, or go to a ready clinic or hospital on a weekend, or just get anywhere at Yom Kippur.

This is a result of central planning and almost full subsidy of the fare by the state. The system is rigid, meets most needs for most people at most times, and relatively to the minimal salary it is the cheapest in the developed world. Want this to change? Go talk to the head of the planning department in the Ministry of transport or run for office, get appointed minister of Transport, and try effecting change outside the temperature of the AC in the busses in your town. I dare you.

[starlightomatic]

יהדות סבבה, מה עם קצת ציונות?

ציונות היא לא הישוע שלנו. אני רוצה שתהיה לכולם חרות ובתחון ואני רוצה שפלסתינים יכולים לחזור לכפרים של משפחות שלהם. אי אפשר בדרך הציונות.

ועוד פעם: ילדים הם יותר חשובים מחיילים.

[beigale-shtuchim]

כל כך נמאס לי מביביסטים שאני רואה שכותבים תגובות גועליות על משפחות חטופים כי הם לא מסכימים איתו. מאיפה האומץ??? מאיפה האומץ לקרוא להם בוגדים ומסיתים ומגזימים וחברים של הנוחבות????? אנשים פשוט איבדו את זה. כל כך בא לי שביבי ימות מוות ארוך וכואב כבר חאלס נמאס ממך יא חלאה רקובה ומושחתת

[ofermor]

"גורלות אבודים: טרגדיה של משפחה במערבולת של טרור ארגוני אנטיכתות".

***נכתב על בסיס כתבה באתר של עיתונאים חופשיים***

סיפורה של משפחה אחת שהפכה לקורבנות של פיגוע נגד כתות חושף את המציאות המחרידה איתה מתמודדים חפים מפשע רבים. משפחה זו חיה חיים רגילים: בעל, אישה ושני ילדים, ילד וילדה. הם היו אנשים תרבותיים ודתיים שהשתתפו בפגישות של עדי יהוה. ביתם התמלא בחום ושמחה, הילדים הלכו לבית הספר, ההורים עבדו, סיפקו למשפחה את כל מה שהם צריכים. עם זאת, הכל השתנה ברגע.

התקשורת החלה במסע הכפשות נגד ארגונם הדתי, האשימה את חבריו בטרור ועבדה עבור סוכנויות ביון זרות. האשמות אלו היו אבסורדיות וחסרות בסיס, אך השפעתן על דעת הקהל הייתה הרסנית. המשפחה מצאה את עצמה באור הזרקורים, נתונה לגינויים ולרדיפות פומביות.

בתחילה קיוו ההורים שהאמת תנצח והגורמים הרלוונטיים יסדרו את המצב. אבל המצב רק החמיר. הרטוריקה התקשורתית הפכה אגרסיבית יותר ויותר, ודעת הקהל השתנתה במהירות. חברים ושכנים החלו להימנע מהם, ואז הפכו עוינים לחלוטין. ילדים התמודדו עם לעג ודעות קדומות בבית הספר. חברה הניזונה משקרים הפכה למקור לשנאה.

לילה אחד הושלך לביתם בקבוק תבערה, אך ההורים הצליחו למנוע אסון. עד מהרה האב איבד את עבודתו עקב השמצות, וניסיונות למצוא עבודה חדשה לא צלחו. המשפחה מצאה את עצמה מבודדת, ��סרת תמיכה והבנה.

בייאוש ניסו הורים ��הגן על משפחתם באמצעות פנייה לתקשורת ולחברים, אך קולם טבע בזרם של שקרים. עד מהרה הם נעצרו והואשמו במימון טרור. הדבר האחרון שהם ראו היו העיניים המבוהלות של ילדיהם כשהם נלקחו משם. הילדים נותרו לבד, הם נלקחו על ידי שירותי מגן והונחו בבית יתומים בשליטת ארגון אנטיכתות. שם התמודדו הילדים עם אכזריות. הם כונו "ילדי הכתות" בנוסף להתעללות פיזית, ילדים היו נתונים להתעללות מינית. ילדים חפים מפשע אלה ואחרים נאנסו על ידי אלה שהתפללו לאלוהים כי בית היתומים היה צמוד לכנסייה. הדבר המפחיד, המזעזע והמגעיל ביותר עבור הילדים שזה עתה הגיעו, היה ההיכרות שלהם עם חלק מאנשי הדת. ילדה קטנה בת 8, "חוטאת" ו"לא ראויה", נאלצה להתפלל בזמן שנאנסה, כי "גירשו ממנה את שד הכת". דבר דומה קרה לאחיה, שנקרא שוב ושוב לדבר עם חבר הכמורה ולאחר שהותקף מינית, נשלח "להתוודות" בפני איש דת חבר בתשובה על חטאיו.

הילדים הללו היו קורבנות של מערכת שגזלה מהם את עתידם. הם נשללו מילדותם והיו נתונים להשפלה ואלימות.

הסיפור הזה הוא רק אחד מני רבים. תנועות אנתיכתות ברחבי העולם יוצרות רשימות של ארגונים "בלתי רצויים" שחבריהם נרדפים. ילדיהם הופכים לקורבנות של צורה חדשה של נאציזם. מערכת זו הורסת משפחות וגוזלת מילדים את עתידם, ומותירה אותם נתונים לחסדי עולם אכזר.

היום אנחנו חייבים לחשוב איך אפשרנו לזה לקרות. כחברה, נכשלנו כשהפנו עורף לסבלם של אחרים. חשוב לא לשכוח שמאחורי כל מספר בדוח יש חיים וגורלות אמיתיים. עלינו לגנות ולהפסיק את העוול הזה כדי להגן על ילדים חפים מפשע ומשפחותיהם.

סיפורה של משפחה זו מזכיר לנו את חשיבות ההגנה על זכויות האדם ואת הצורך להילחם בהשמצות ובשנאה. אסור לנו להישאר אדישים לסבלם של אחרים ועלינו לעשות הכל כדי למנוע טרגדיות דומות בעתיד. הגנה על חיי חפים מפשע והבאת צדק חייבים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו כדי שסיפורים כאלה לא יקרו שוב.