#מצטער | Explore Tumblr posts and blogs

a7david · 1 year ago

Text

You are three years old and you have a brother. He got a name from the Bible, just like yours. You are three years old and from now on you're gonna love him more than anyone.

אתה בן ש��וש ויש לך אח. הוא קיבל שם מהתנ"ך, ממש כמוך. אתה בן שלוש ומעתה ואילך עומד לאהוב אותו יותר מכל דבר אחר.

You are six years old and start school. You don't really like it. You can't hear the teacher or concentrate. You don't know what to do.

אתה בן שש ומתחיל כיתה א'. אתה לא ממש אוהב את זה. אתה לא שומע את המורה או מצליח להתרכז. אתה לא יודע מה לעשות.

You are eight years old and have a baby sister. She is so tiny and you love it. But you barely see her.

אתה בן שמונה ויש לך אחות צעירה. היא כל כך קטנה ואתה אוהב את זה. אבל אתה בקושי רואה אותה.

Your mother is always with her in the hospital. You can see how much she tries to be with you and your brother, but she's not really with you. Her mind is with your sister. You are with your sister.

אמא שלך תמיד איתה בבית החולים. אתה רואה כמה היא מנסה להיות איתך ועם אחיך, אבל היא לא באמת איתכם. ליבה נמצא עם אחותך. אתה נמצא עם אחותך.

Everything you ever had, you are willing to give just to not see your mother cry. When she tells you your sister's gone, all you can say is, "I'm sorry."

כל מה שאי פעם היה לך יכול להישרף בשנייה אם זה אומר שלא תיאלץ לראות את אמא בוכה. כשהיא אומרת לך שאחותך איננה, כל מה שאתה מסוגל לומר זה, "אני מצטער."

You still can't listen in class. Your brother is so smart but he can't even go through the day in pre-school. Your life will never be the same.

אתה עדיין לא יכול להקשיב בכיתה. אחיך כל כך חכם אבל הוא לא יכול לעבור את היום אפילו בגן. חייכם לעולם לא יחזרו להיות אותו הדבר.

You are nine years old and have ADHD. You take your pills but hate them. You finally understand- how much you missed.

אתה בן תשע ולקחו אותך לאבחון. אתה לוקח את הכדורים שלך אבל אתה שונא אותם. סוף סוף אתה מבין - כמה פספסת.

You are now ten, and now you have another sister. She looks different. Blonde hair, bright eyes and a laugh that makes you feel so happy. Your mom loves her so much, you can't really spend time with her.

עכשיו אתה בן עשר, ויש לך אחות צעירה נוספת. שיער בהיר, עיניים בוהקות וצחוק שגורם לך להרגיש כל כך שמח. אמא שלך אוהבת אותה כל כך, אתה לא מצליח לבלות זמן איתה.

You are eleven years old and fell in love. With music. With the guitar. With sounds and glory and feelings.

אתה בן אחת עשרה והתאהבת. במוזיקה. בגיטרה. בצלילים ותהילה ורגשות. התאהבת במנגינות ומוזיקאים.

You are thirteen years old. not only you have a bar mitzvah and new friends, also a new baby sister. She looks like your brother when he was a baby, and you know he can see it too. You don't get to her because he always takes her. You rather spend time with your friends anyway.

אתה בן שלוש עשרה. לא רק שהייתה לך בר מצווה ורכשת חברים חדשים, נולדה לך גם אחות תינוקת. היא נראית כמו אחיך כשהוא נולד, ואתה יודע שהוא גם יכול לראות את זה. אתה לא מגיע אליה כי הוא תמיד לוקח אותה. אתה מעדיף לבלות עם החברים בכל מקרה.

Every time you're with you're brother and sister, the ones you can talk to, you realize how smart they really are. You feel proud because these kids can actually make your mom happy.

בכל פעם שאתה עם אחיך ואחותך, אלה שאיתם אתה יכול לדבר, אתה מבין כמה חכמים ונבונים הם. אתה מרגיש גאה בעצמך כי הם הילדים שיכולים להביא לאמא שלווה.

Until your brother is a teenager who is too smart to be a good friend. So different from what you believed him to be, but still your brother. Still alive. Of course you love him.

עד שאחיך מתבגר שחכם מדי בשביל להיות חבר טוב. הוא כל כך שונה ממה שהאמנת שיהיה, אבל עדיין אח שלך. עדיין חי. ברור שאתה אוהב אותו.

You take another look at your sisters. They don't have evil in them whatsoever. Your sister is like you. She even reminds your mom of you. To you, she will forever remind you her big sister.

אתה מביט פעם נוספת באחיותך. אין בהן רשע בכלל. אחותך כמוך. היא אפילו מזכירה לאמא אותך. בשבילך, היא תמיד תזכיר לך את אחותה הגדולה.

You are eighteen years old and barely finished school. Doesn't matter right now, cause you're recruited to the military. You're gonna be a fighter. Save lives. Be a hero. Except you are eighteen. You don't even get the chance.

אתה בן שמונה עשרה ובקושי סיימת בגרות. לא משנה כרגע, כי אתה מתגייס לצבא. אתה עומד להיות לוחם, קרבי. להציל חיים. להיות גיבור. רק שאתה בן שמונה עשרה. אפילו לא קיבלת את ההזדמנות.

You are in your twenties and pretty much settled down. You're sure she is "the one." You can't stand other people criticize her. You feel like you disappoint them somehow.

אתה בשנות העשרים לחייך ובעיקרון כבר התמסדת. אתה בטוח שהיא "האחת." אתה לא מסוגל לסבול ביקורת של אנשים אחרים עליה. אתה מרגיש כאילו איכזבת אותם איכשהו.

But nothing is important when you sing, from the top of your lungs, in your favorite artist concert, when the love your life holds you because the real you is amazing.

אבל שום דבר לא חשוב כשאתה שר את כל כולך בהופעה של הזמר האהוב עליך, עם אהבת חייך מחזיקה אותה כי האתה האמיתי הוא מדהים.

You are twenty seven years and your country is in distress. You are at war. You still think of your family and tell your partner you just hope your brother is fine. After your sister died, you can't see your parents cry and mourn again.

אתה בן עשרים ושבע והמדינה שלך בסכנה. אתה במלחמה. אתה עדיין חושב על משפחתך ואומר לבת זוגתך כמה אתה מקווה שאחיך בסדר. אחרי שאחותך נפטרה, אתה לא יכול לראות את ההורים שלך בוכים ומתאבלים שוב.

You go into the battle field. You take care of your soldiers. You get letters from the family and your long life partner. The last one you read says your brother is fine. Your sisters are doing great. Your partner moved in to your new house. You suddenly feel peaceful. The outside world will be okay.

אתה נכנס לשדה הקרב. אתה מטפל בחיילים שלך. אתה מקבל מכתבים ממשפחתך ובת זוגתך. אתה קורא שאחיותך מסתדרות. הבית החדש שלך מחכה לך עם אהבת חייך. אח שלך בסדר גמור. לפתע אתה מרגיש שליו ורגוע. העולם החיצון יהיה בסדר גמור.

You don't come back home.

You come back home in a coffin.

אתה לא חוזר הביתה.

אתה חוזר בארון קבורה.

#ישראל #israel #war #israel in war #צהל #idf #israel defense forces

5 notes · View notes

letaot-ze-magniv · 2 months ago

Note

חצי שאלה חצי ונט אני מניחה, אני יודעת שאתה בצבא כרגע ולא יודעת עד כמה אסקים כאלה הם הסגנון של העמוד

נתקלתי באופן מקרי לחלוטין בפוסט שלך מ2021 על טיפים להתמודדות עם דיספוריה

מתחילה לחשוב יותר ויותר שאני כנראה transfem. יודעת בשלב הזה שלמה שאני עוברת קוראים דיספוריה. במקרה שלי היא גם פיזית וגם חברתית. הדיספוריה הפיזית רודפת אחריי יותר ויותר בזמן האחרון. בלי קשר, התחלתי לתת לעצמי לדבר לעצמי בלשון נקבה וככל שנכנסתי לזה יותר זה פשוט מרגיש כל כך. פאקינג. מדהים. יש לי משפחה קרובה שאני יודעת שהן סופר יתמכו בי לא משנה מה

ובכל זאת כל הנושא הזה של טרנסיות פשוט מפחיד אותי. ואני לא יודעת באמת איך להסביר את עצמי או את מה שאני מרגישה ואני מבינה שזה כנראה תהליך שאני אצטרך לעבור עם עצמי במוקדם או במאוחר

השורה התחתונה היא אני יודעת שאתה בא מהמקום של transmasc אבל תהיתי אם יש לך איזשהם טיפים או משהו, אני פתוחה להצעות

היי, אני לא יודע עד כמה זה יעזור אבל הדרך הכי טובה להתמודד עם דיספוריה היא לטפל בה. 2021 הייתה שנה מוזרה. מאז אני על טסטו כבר שנה וחצי ועתיד לעבור ניתוח עליון. הדבר שהכי מקל על הדיספוריה שלי הוא לעשות שינוי, חברתי ופיזי. אני מתלבש כמו שאני רוצה, אני מדבר בלשון זכר, אני מתאמן, אני מזריק טסטו, וזה עזר הרבה יותר מכל דבר אחר שהייתי חושב עליו. זה באמת או זה או דיסוסיאציה ויש גבול לכמה דיסוסיאציה בן אדם אחד יכול לעשות.

אני לא יודע אם את בשלב עם עצמך שבו את מרגישה בנוח להפוך את הזהות שלך למציאות, אבל אם את יודעת שיש לך סביבה תומכת לנסות שם חדש, לדבר בלשון נקבה, להתלבש אחרת וכו׳ וכו׳ כנראה יהיה הדבר שהכי מקל עלייך. הורמונים זה כמובן מדהים, ממליץ בחום. אם את מפחדת לעשות דברים שמבחינים בהם, אולי הסרת שיער וטיפוח עצמי (קרמים וסקינקייר ובשמים פרחוניים וכל האלה) יכולים לגרום לך להרגיש יותר בנוח. אולי גם להתאפר בקטנה ולענוד תכשיטים.

אם את עדיין לא בשלב שאת יכולה לעשות את זה, תנסי להישאר עסוקה. תציירי את עצמך כמו שאת רואה את עצמך, תשמעי שירים שגורמים לך להרגיש טוב ותמצאי לעצמך מקומות מפלט שבהם את מרגישה כמו עצמך.

זאת כנראה לא התשובה שרצית ואני מצטער, אני כבר מחוץ לארון וב��ליך שינוי פיזי תקופה ארוכה וקשה לי להתחבר למיינדסט שהיה לי לפני כן, ואני גם לא כל כך רוצה כי היה לי די חרא אז.

אני מבטיח לך שיבוא יום ובו תסתכלי במראה ותתחילי לאהוב את מה שאת רואה ולהרגיש כמו עצמך. ואת תהיי בטוחה בעצמך וידידותית והאור הפנימי שלך יזרח חזק והבחירות שלך בחיים יהיו מונעות לא מסבל אלא מאושר. זה רק עניין של זמן❤️🏳️‍⚧️

#מקורי שלי #ישראבלר #טרנס

9 notes · View notes

david-goldrock · 4 months ago

Text

האל של ארפו. תרגום: דוד גולדרוק

מקור:

הקדמה

מקדשים נבנים עבור האלים. ביודעו זאת, חוואי בונה מקדש קטן כדי לראות איזה מין אל יופיע.

פרק א

א‏ָרֵפו בנה מקדש בשדה שלו, דבר צנוע, כמה אבנים ערומות ליצירת תל, ויומיים אחר כך, אל בא לגור שם.

"מקווה שאתה אל קציר," אמר ארפו, והקים מזבח ושרף שתי אלומות חיטה. "זה יהיה נחמד, אתה יודע." הוא הביט מטה אל האפר המרוח על האבן, הסלעים מונחים עקומים כולם, והשתעל וגירד את ראשו. "אני יודע שזה לא הרבה," הוא אמר, כובע הקש שלו בידיו. "אבל - אני אעשה מה שאוכל, יהיה נחמד לחשוב שיש אל שדואג לי."

למחורת הוא השאיר זוג תאנים, ביום שאחרי זה הוא השקיע 10 דקות מבוקרו ישוב לצד המקדש בתפילה. ביום השלישי, האל דיבר.

"עליך ללכת למקדש בעיר," אמר האל. קולו היה כרשרוש החיטה, כציוץ עכברי השדה בריצתם דרך העשב. "מקדש אמיתי. אחד טוב. השג לך כמה אלים אמיתיים לברכך. אני בעצמי לא חשוב במיוחד, אבל אולי אוכל לתת להם מילה טובה עליך?" הוא קטף עלה מהעץ ונאנח. "כלומר, לא להיות גס רוח, אני אוהב את המקדש הזה, הוא נוח דיו. הסגידה הייתה נחמדה. אך אתה לא יכול באמת להאמין שמשהו מזה יביא לך דבר."

"זה יותר ממה שציפיתי כשבניתי אותו," אמר ארפו, שוכב עם חרמשו ומנמיך עצמו לאדמה. "ספר לי, איזה מין אל אתה בכלל?"

"אני של עלי השלכת," הוא אמר. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך. אני אל של תריסר גוונים של כלום, שאריות המובילות לריקבון, הצצות חטופות. שינוי באוויר, ואז זה נעלם."

האל משך עוד אנחה. "אין סיבה בהערצת דבר שכזה, לא כמו מלחמה, או הקציר, או הסופה. שמור את תפילותיך עבור הדברים שמעבר לשליטתך, חוואי טוב. אתה כה זעיר בעולם, כה פגיע. עדיף להתפלל לדברים גדולים ממני."

ארפו קטף גבעול חיטה ושיטח אותו בין שיניו. "אני אוהב את סוג הסגידה הזו בסדר גמור," הוא אמר. "אז אם לא אכפת לך, אני חושב שאמשיך."

"עשה כרצונך," אמר האל, ונסוג עמוק יותר אל האבנים. "אך אל ��אמר שלא הזהרתי אותך לעשות אחרת."

ארפו היה אומר תפילה לפני עבודת הבוקר, והוא והאל בחנו את העצים בדממה. ימים עברו כך, ושבועות, ואז הסופה הגיעה, שחורה ונועזת וסוערת. היא הציפה את השדות של ארפו, טלטלה את הרעפים מגגו, הכתה את עץ הזית שלו והבעירה אותו עד אפר. ביום למחורת, ארפו ובניו הלכו בין החיטה, מצילים מה שהם יכלו. המקדש הקטן היה מפורק על כל השדה, ולכן כשעבודת היום הסתיימה, ארפו אסף את האבנים וחיבר אותן יחדיו חזרה.

"עבודה חסרת ערך" האל לחש, אך שב זוחל אל תוך המקדש בכל מקרה. ""לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותך מזה."

"נהיה בסדר," אמר ארפו. "הסופה סערה עד כלותה. נבנה מחדש. אין לי קורבן מי יודע מה להיום," הוא אמר, ופרס קצת חיטה הרוסה "אך אני חושב שמחר אחזק את היסודות של הדבר הזה, מה אתה חושב על זה?"

האל טרטר סביב במקדשו ונאנח.

שנה חלפה, ועוד אחת אחריה. המקדש נרובד בקירות של אבנים, גג מזרדים שזורים. שכניו של ארפו גחכו כשעברו על ידו. חלק מילדיהם השאירו פירות ופרחים. ואז הקציר כשל, האלים לקחו חזרה את שפעם. בשדה של ארפו החיטה צמחה צרה ושברירית. אנשים יללו וקרעו גלימותיהם, שחטו כבשים ושפכו דמם, הסתכלו על האדמה עם עיניים רדופות והלכו לישון רעבים. ארפו בא וישב לצד המקדש, הפרחים נבולים כעת, הפירות מצומקים, הצלעות של ארפו נראות על החזה שלו, ידיו עוד משקשקות, ומלמל תפילה.

"אין פה שום דבר עבורך," אמר האל, מצטופף בחשכה. "אין שום דבר שאני יכול לעשות. שום דבר יכול להעשות." הוא רעד, וירק את מילותיו. "מהו המקדש הזה מלבד עוד עול עבורך?"

"אנחנו - " ארפו אמר, וקולו היסס. "אז זו שנה רזה," הוא אמר. "עברנו את זה בעבר, נעבור את זה שוב. אז אנחנו רעבים," הוא אמר. "עדיין יש לנו אחד את השני, לא כך? והרבה אנשים נשאו תפילה לאלים אחרים, אבל זה לא הגן עליהם מזה. לא," הוא אמר, והניד את ראשו, הוא הניח כמה גבעולי חיטה מצומקים על המזבח. "לא, אני חושב שאני אוהב את ההסדר שלנו בסדר גמור."

"יבוא גרוע מזה," אמר האל, מחללי אבניו. "ולא יהיה דבר שאוכל לעשות על מנת להצילך."

השנים חלפו, ארפו הניח יד מקומטת על מקדש האבן ובחלק מהימים בילה שם שעה, אבוד במחשבותיו עם האל.

ויום גורלי אחד, מעבר לימים כהים כיין, באה מלחמה.

ארפו בא מועד אל מקדשו כעת, ידו מוחזקת על בטנו, מושחת את האתר הקדוש בדמו. מאחוריו, שדות החיטה שלו בערו, והעצמות בערו שחורות בהם. הוא בא מזדחל על ברכיו למקדש של אבן חצובה, והאל מיהר לפגוש אותו.

"לא יכולתי להציל אותם," אמר האל, קולו ביבבה עמוקה. "אני מצטער. אני מצטער. אני כל כך כל כך מצטער." העלים נפלו בוערים מהעצים, גשם עדין ואיטי של אפר. "לא עשיתי דבר! כל השנים האלו, ולא עשיתי דבר עבורך!"

"ששש," אמר ארפו, טועם את הדם של עצמו, חזיונו מתערפל. הוא השעין את עצמו כנגד המקדש, מצח שעון על האבן בתפילה. "אמור לי," הוא מלמל "אמור לי שוב. איזה מן אל אתה?"

"אני -" אמר האל, והושיט ידו, מערסל את הראש של ארפו, ועצם את עיניו ודיבר.

"אני של עלי השלכת," הוא אמר, והעלה את תמונתם. "התולעים החובצות תחת הארץ. הגבול שבין יער לשדה. הרמז הראשון של כפור לפני פול השלג הראשון. קליפת התפוח כשהיא נקרעת תחת שיניך." שפתי ארפו נפרדו בחיוך.

"אני אל של תריסר גוונים של כלום," הוא אמר. "עלי הכותרת בפריחה המובילות לריקבון, ההצצות החטופות. שינוי באוויר –" קולו נשבר, והוא בכה. "לפני שזה נעלם."

"יפיפיים," אמר ארפו, דמו מכתים את האבנים, חודר אל תוך הארץ. "כולם. הם כולם היו כה יפים."

והשדות בערו והעשן כמחק את השמש, כשאנשים שהיו מהלכים בלחץ ובמלחמה מדוממת סערו עוד, כשהשחקים שחררו את חרון אפם על פני הארץ, ארפו הזורע שכב במקדשו הצנוע, ראשו ממוגן על ידי האבנים, וחזר הביתה אל אלו.

פרק ב.

סורה מצאה את המקדש עם העצמות בתוכו, הגג קורס פנימה עליהן.

"הו, אל מסכן," היא אמרה, "בלי אף אחד לקבור את אחרון כוהניך." אז היא הפסיקה, כי היא הגיעה ממקום רחוק. "או שכך המתים מקבלים את כבודם פה?" האל התעורר מהרהוריו.

"שמו היה ארפו," הוא אמר, "הוא היה זורע."

סורה נרתעה, קצת, כי היא מעולם לא שמעה את קולו של אל בעבר. "כיצד אוכל לכבדו?" היא שאלה.

"קברי אותו," אמר האל, "מתחת למזבחי."

"בסדר גמור," אמרה סורה, ויצאה להביא את המעדר שלה.

"חכי," אמר האל כשהיא חזרה והחלה ללקט את העצמות מבין הזרדים השבורים ועלי השלכת. היא הניחה אותם על גליל של צמר לא צבוע, הבד היחיד שהיה לה. "חכי," אמר האל, "אני לא יכול לעשות שום דבר עבורך. אני לא אל של שום דבר שימושי."

סורה ישבה אחורה על עקביה והסתכלה אל המזבח להקשיב לאל.

"כשהסופה הגיעה והשמידה את חיטתו, לא יכולתי להציל אותה," אמר האל, "כשהקציר כשל והוא היה רעב, לא יכולתי להאכיל אותו. כשהמלחמה הגיעה," קול האל דשדש "כשהמלחמה הגיעה, לא יכולתי להגן עליו. הוא חזר מדמם מהקרב רק כדי למות בידי." סורה הסתכלה שוב על העצמות.

"אני חושבת שאתה אל של משהו מאוד שימושי," היא אמרה.

"מה?" שאל האל.

סורה הרימה בזהירות את הגולגולת אל הבד. "אתה האל של ארפו."

פרק ג.

דורות עברו. הכפר התאושש מהטרגדיות שלו—בתים נבנו מחדש, בגנים זרעו מחדש, פצעים התאחו. האיש הזקן שפעם חי על הגבעה ודיבר לאבן ולחצץ נשכח מזמן, אבל המקדש עמד בשמו. הרוב האמינו שהוא היה ריק, כי האל שגר שם מזמן שקט. ועדיין, כל העבר במקדש המתכלה הרגיש כאב בליבו, כאם מתאבל על חבר שאבד. הקור שחלחל מכניסת המקדש הוריד רוח כל עובר, והרחיק כל מבקר פוטנציאלי, מלבד הילדים הנדירים שלא שמו לב לדבר כלל שהיו משאירים קבוצות קטנות של פרחים ורודים ולבנים שקטפו מהאחו סביב.

האל ישב בביתו השליו, מביט אל עבר השביל הרחוק, להולכי רגל, סוסי עבודה וכרכרות, עלי שלכת הנופלים כגשם ומסתובבים סביב רגליים הומות. כמה זמן עבר? העולם התקדם בלעדיו, למען ידע הוא שלא היה לו עזרה לתת. העולם חייב להיות מקום אכזר, שגם האלים השימושיים עזבוהו, אם חוות יכולות להיות מוצפות, קצירים יכולים לא להניב, ובתים יכולים להישרף, הוא חשב.

הוא הגיע למסקנה שבני אנוש הם יצורים חסרי הגיון, שיתפללו לאל שלא יכול להעניק משאלות או לברכם בעושר. שיתחזקו מקדש ויביאו קורבנות בלי שום דבר בתמורה. שישתפו את חברתם ויתרגעו עם אלוהות כה חסרת פירות. שיקברו זר בלי התקווה לרווח. איזה חסד מוזר וחסר משמעות הם בזבזו עליו. אילו יצורים נפלאים, מטופשים, בעלי סגולה וחסרי תקווה היו בני האנוש.

אז הוא צבע את השקיעה עם עלים צהובים, דרבן את התולעים לרקוד באדמתם, הפריח את הגבול שבין יער לשדה עם פריחות ופירות יער, הטביל את האוויר עם קור נושך לפני בוא החורף, הבשיל את התפוחים עם נמשים אדומים ופריכים להשבר תחת השיניים השוקעות בהם, ותריסר גוונים אחרים של כלום, לזכרון האיש שפעם שבח את עבודת האל בנשימתו האחרונה.

"שלום, אל כל יופי ענו בעולם," קרא קול מוכר.

פינות עיניו הפוזלות של האל בכו אל שפתיים משורבבות. "ארפו," הוא לחש, למען קולו היה צרוד באילמות מאה שנותיו.

"אני האל של מסירות, של חסדים קטנים, של קשרים בלתי ניתנים להפסקה. אני האל של אהבה חסרת תנאים ואנוכיות, של חברויות הנשמרות לעד, ואמון," אמר ארפו, מרגיע את האחר עם כל מילה.

"זה נפלא, ארפו," הוא הגיב בין דמעות, "אני כל כך שמח עבורך—דמות עוצמתית כמוך ודאי תצטרך מקדש אדיר, התעזוב אל העיר כדי לתור אחר עוד סוגדים? אתה תהיה נערץ על כולם."

"לא," חייך ארפו.

"אף רחוק מזה, לבירה, אם כן? תודה על שביקרת כאן לפני עזיבתך."

"לא, אני לא אלך גם לשם," ארפו הניד בראשו וצחקק.

"אף רחוק מזה? אילו מטרות שאפתניות, ודאי יש לך. אין לי ספק כלל שאתה תצליח, למרות זאת," האל הזקן המשיך.

"למעשה," עצר אותו ארפו, "אשמח להשאר פה, אם תתן לי."

האל השני נדהם ללא מילים. ".... למה שתרצה לחיות פה?"

"אני האל של הקשרים הבלתי ניתנים להפסקה ושל חברויות הנשמרות לעד. ואתה האל של ארפו."

32 notes · View notes