#מה אני כן רוצה לשמוע?

[haomnamu]

@staff היי מה קורה יש מצב שאתם מראים לי איפה הכפתור שחוסם כל דבר שקשור לאמריקה למשהו כמו חודשיים כזה?

[noalevitan]

המפקדת: שמרית בתור קורבן של נועה, ובעיקר של עצמה

שמרית, שכל החיים שלה השתמשו בה וזרקו אותה, שמתגייסת במחזור של נערות איתן ולכן בבירור אין לה חיי משפחה טובים או עשירים במיוחד, שאין לה באמת חברות ושעוקצנית לכולם סביבה, מחפשת בנועה את הבתוליות והטוהר שכל כך חסרים לה. היא נחמדה לנועה כשהיא מדברת איתה על העבר שלהן, על איך שהתייחסו אליה, היא מחייכת כשהיא קוראת לה מוזרה, היא בבירור נמשכת אליה, והיא מחבבת את נועה בתור בנאדם קצת מוזר.

בגלל זה כשהן שוכבות וכשנועה אומרת משהו ששמרית מבינה כ"השתמשתי בך" היא כל כך נעלבת ומתרגזת, כי זה מה שהיה לה כל החיים, ופה היא באה לחפש משהו אחר, היא קיוותה שנועה תהיה מסוגלת לתת לה משהו אחר, משהו נעים ורך יותר, משהו שיש בו אולי אפילו רגשות ועתיד. והגישה של ההשתמש וזרוק זה ממש לא מה שנועה מתכוונת או רוצה לשדר לה, אבל חוסר היכולת של שמרית להקשיב לנועה כשהיא מנסה להסביר, כשהיא מנסה לפרוס בפניה את הבעיות שלה עצמה, כשהיא מנסה ליצור איתה קשר משמעותי בכל זאת, זה מה שמונע ממנה להבין את נועה ואת הסיטואציה. כי הרי נועה בבירור לא רצתה להשתמש בשמרית ולזרוק אותה, היא רצתה להבין את עצמה דרך הקשר שלה עם שמרית, הייתה לה תקווה להתחיל משהו בין שתיהן. הקושי של נועה לתקשר את ��ה יחד עם חוסר הסבלנות של שמרית להבין אותה מונע משתיהן את זה.

שמרית אגב חסרת סבלנות אליה בצדק, אחרי שנועה פגעה בה בעונה 1 שמרית לא ששה מאוד להפגש איתה. אבל היא באה בכל זאת, וזה כי יש לה משיכה, כמו שאמרתי קודם, לטוהר של נועה, ואולי היא אפילו קיוותה שנועה תתנצל על מה שעשתה. אבל חוסר הסבלנות זה מה שמביא אותה להפגע כל כך מהר, במקום לתת לנועה להסביר.

אני עדיין טים נועה במאה אחוז, שלא יהיה ספק לאף אחד. מה שאמרתי פה אפילו לא מבטל את זה, זה בעצם מדגיש כמה התקלה בתקשורת הייתה בעיקר (ואני מדגיש פה רגע, בעיקר, לא רק, כי נועה יכלה לנהל את הסיטואציה יותר טוב אם היו לה הכלים) של שמרית בעיניי, כמה שהיא מיהרה לשפוט את המעשים של נועה בלי לשמוע אותה, וכמה היא מקשה על שתיהן ביצירת קשר משמעותי כשהיא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת. אבל אני לא מאשימה אותה, היא קורבן של עצמה.

(אני בכוונה לא מכניסה את אביב ואת התיקון שהיא נותנת לנועה בעונה 3 לניתוח הזה כי זה ספציפית על שמרית. אבל כן)

[rabash-maamarim]

מי שחיזק לבו

תשמ"ה - מאמר כ' 1985 - מאמר 20

בזהר בשלח (ובהסולם דף נ"ה אות קפ"ו) כתוב שם וזה לשונו, "ואמר רבי יצחק לא מצינו מי שחזק את לבו לפני הקב"ה כפרעה. אמר רבי יוסי, הרי סיחון ועוג חזקו גם כן את לבם. אמר לו אינו כן, הם חזקו את לבם כנגד ישראל אבל כנגד הקב"ה לא חזקו את לבם, כמו שחיזק פרעה את רוחו כנגדו, שהיה רואה גבורותיו ולא היה שב", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ההבדל שהם לא חזקו את לבם לפני הקב"ה, או שחיזקו את לבם נגד ישראל, הלא כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, הוא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, (שבת פ"ט) "מאי הר סיני, שירדה שנאה לעכו"ם".

ולגופו של ענין, היינו בקשר לשנאת ישראל, הנה פרעה היה שונא את עם ישראל ורצה לשעבד אותם, ומשה בא בשליחות הקב"ה, אז לא רצה לשמוע, ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", וסיחון ועוג גם להם היה שינאת ישראל. ומאי ההבדל לגבי ישראל, הסיבה, משום מה שונאים את ישראל, אם מטעם התחזקו את לבם, סיחון ועוג, שעם ישראל לא חשוב לכן שונאים אותם, או מטעם שהתחזקו את לבם נגד ה', שה' לא חשוב בעיניו לכן יש לו שנאה לעם ישראל. אם כן מה הוא ההבדל, לגבי ישראל.

ויש לפרש המאמר של הזהר הנ"ל על דרך העבודה. אנו צריכים לדעת, שיש שני מפריעים, שעומדים נגד האדם ולא נותנים לעבור את המחסום, להגיע לאהבת ה', היות שהאדם נולד עם רצון לקבל לעצמו, ואינו מסוגל לעשות שום דבר בלי כדאיות, היינו שהאדם יכול לוותר על קבלה עצמית, בכדי להשפיע משהו, למישהו, אם זה נותן לו סיפוק נפשי, אז הוא יכול לוותר על קבלה עצמית, לדוגמא, האדם מסוגל לעבוד בשביל אדם חשוב, אם נגיד כשבא אדמו"ר מליבאויץ' לשדה תעופה עם מיזוודה, ונתן לאחד מהחסידים שלו, והוא נותן לו שכר טרחה 100 דולר. בטח שהחסיד לא רוצה לקבל שכר טרחא מן הרבי והוא מחזיר לו, אז הרבי שואל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל, אם זה פחות מידי שילמתי לך עבור הטרחא, הלא סבל פשוט אם הייתי נותן לו 10 דולר, בטח שהיה שבע רצון, אם כן מ��וע אתה לא רוצה לקבל. אז החסיד השיב לו, זה שיש לי זכיה לשמש את הרבי, שווה יותר מכל הון דעלמא שהרבי יתן לי.

רואים אנו, שבעבור אדם חשוב, האדם מסוגל לעבוד בלי שום תמורה. ומשום זה כשבא האדם לעסוק בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, בטח שהאדם יכול לוותר על אהבה עצמית לטובת הבורא. מה עושה אז המפריע לעבודת ה', שהאדם לא יוכל ללכת בדרך ה', הוא עושה אז פעולה אחת, היינו שלא נותן להאדם לצייר את גדלות וחשיבות ה'. נמצא, שכל החוזק שיש לסטרא אחרא הוא נגד ה', והוא אומר לו, אני יודע שאתה בעל כח גדול, היינו שאתה יכול להתגבר על התאוות שלך לא כמו אנשים חלושי אופי רכי הלב, אלא אתה אמיץ שבגבורים, אלא כל מה שאתה לא הולך בדרך האמת הוא, משום שלא כל-כך חשוב את המטרה, שאתה צריך לבטל את עצמך בשביל זה. ואם כח זה הוא מפריע לו להגיע להמטרה.

וזהו שאומר הזהר בשם רבי יצחק, "לא מצאנו מי שחזק לבו לפני הקב"ה כפרעה". היינו שלא החשיב את ה', ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", שזה הוא המפריע הראשון.

והמפריע השני הוא, כי בזמן שהוא רואה שהאדם התגבר על טענותיו, והולך למעלה מהדעת, ולא מסתכל מה שהוא אומר לו, אז בא בטענה נגד ישראל, זאת אומרת, זה שרוצה ללכת בדרך ה', הוא נקרא ישר-אל, שהוא בחינת ישר - לאל, היינו שכל המעשים שהוא עושה, הוא רוצה שזה יעלה ישר לאל, ולא רוצה שיהיה כוונה אחרת, לכן מה עושה המפריע השני, הוא משפיל את בחינת ישראל שבו, ואומר לו, הישראל שבקרבך הוא חלש מאוד, הן בכשרון והן בכח התגברויות, הלא אתה חלש אופי, הדרך הזה, שאתה רוצה ללכת בו, שהוא שכל המעשים יהיה רק לשם שמים, זה יכולים לדרוש מבחינת ישראל שיש בו כל התכונות המתאימות לזה, היינו שהיה לו חינוך טוב, ובעל כשרון, והוא אמיץ לב, שיכול להילחם עם הרע שבקרבו, הוא יכול ללכת בדרך הזה, ולא אתה. נמצא, במה הוא מפריע לו, הוא כבר לא מדבר עמו בקשר להחשיבות המטרה, כמו טענת פרעה, שהוא היה חולק על חשיבות המטרה. אלא שאומר לו, המטרה היא חשובה מאוד, אלא אתה לא חשוב שתוכל ללכת בדרך גבוה כזה, ועל כן לך בתלם של כל הכלל, ואין אתה צריך להיות יוצא מהכלל, ורק דרך זה שייך לך.

וכעין זה מצאנו בזהר (שלח ובהסולם דף כ"ב אות ס"ג) אצל המרגלים, וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ, וישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתת לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו. וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה. אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל, לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה, מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. אפס כי עז העם. ועשיר יענה עזות, וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם".

נמצא, טענת המרגלים לפי מה שהזהר מפרש הוא, של אי חשיבות של ישראל, כמו שביארנו, שהוא כמו טענת המפריע הב', זאת אומרת, שכל החי��וק הוא כנגד ישראל.

ובזה יכולים לפרש ההבדל בין טענת פרעה שחיזק לבו נגד ה', לטענת סיחון ועוג, שהחזיקו לבם נגד ישראל. פרעה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", זהו שכל כוחו היה למעט את חשיבות של ה', כנ"ל שהוא המפריע הא', וסיחון ועוג הם החזיקו לבם נגד ישראל, היינו למעט את חשיבות של ישראל כנ"ל, שהוא כנגד המפריע הב'.

ולזה, היינו לכל אלו הטענות, אין עצה אחרת אלא ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על טענות שלהם, אלא לבטוח בה' שהוא יכול לעזור לכולם ואין שום כח שיכול להתנגד לכוחו של הקב"ה, לכן לבטוח בה' שהוא יעזור.

וכעין זה מצאנו בזהר (בשלח דף נ"ה, ובהסולם אות קפ"ז) וזה לשונו, "אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק, פרעה היה חכם יותר מכל מכשפיו, ובכל הצד שלהם לא ראה שיהיה גאולה לישראל, ופרעה לא חשב, שיש קשר אחר של אמונה, השולט על כל הכוחות של הס"א, ועל כן היה מחזק את לבו".

נמצא לפי דברי הזהר, שענין פרעה הוא בתוך הדעת, שמצד השכל אין שום אפשרות לצאת משליטתם אלא רק בכח אמונה למעלה מהדעת, שכח זה מבטל כל הכוחות שישנם בעולם.

מקור

[jewvian]

בזמן שומר החומות מלא מוזיקאים וזמרים ושחקנים וספורים שאני אוהבת בחרו בצד חינם פלסטין ואני שואלת אפשר להפריד את האמן מהאמנות?

שלוש שנים אחר כך ואיכ מרגישה אשמה שאני עדיין אוהבת לשמוע את המוזיקה שלהם, לקרוא את הספרים וכו'ה

מה דעתך? מה דעתכם ישראבלר?

קיבלתי פעם אסק דומה, שאלו אותי שם את אותה השאלה בדיוק: האם אפשר להפריד את האומן מהאומנות? איכשהו השאלות הכי פשוטות זוכות לתשובות הכי מסובכות, כי אי אפשר באמת לענות על זה מזווית אובייקטיבית.

אם הייתי אומרת שכן, שאפשר להפריד בין השניים, הייתם מביאים לי את רוג'ר ווטרס, שאצלו הדעות הקיצוניות מחלחלות לתוך האומנות ברמה כזאת שארגונים יהודיים יוצאים במובהק נגד הופעותיו.

אם הייתי אומרת שלא, שאי אפשר להפריד ביניהם, אז הדוגמא הטובה לכך היא נועה קירל, שלא עשתה שום דבר רע בעולם הזה ועדיין בחו"ל קוראים להחרים אותה רק כי היא מישראל, וזה לא פייר.

אתם מבינים מה אני מנסה לעשות פה?

לי באופן אישי יש זמרים שאני מסרבת להאזין להם בצורה אקטיבית, כאילו אם השירים שלהם מתנגנים בציבור אין לי הרבה ברירות חח אבל אני לא בוחרת להאזין להם כשאני לבד.

אני לא ח��שבת שאת צריכה להרגיש אשמה, כאילו אם את נהנית ממשהו מסויים שבתכל'ס לא מזיק לאף אחד, אז למה שתפסיקי? זה לא שאם תקראי ספר חדש של סופר מסויים העולם יחרב סביבך. ואם את בוחרת במודע להחרים מישהו, יאללה סבבה, החלטה שלך. את לא חייבת כלום לאף אחד.

אנחנו חיים בעולם שבו כולם חייבים לתת הסברים לכל דבר, לכל פעולה, לכל חוסר פעולה. אנחנו תמיד חושבים על תירוצים, על מה יגידו אם, וכאילו... זה מתיש קצת, לא? קצת הרבה. את לא חייבת לתת הסברים לאף אחד, רק לעצמך, ואם את מרגישה אשמה אז תנסי להבין למה את מרגישה את זה, כאילו מה אותו אומן עשה שגורם לך להרגיש אשמה שאת ממשיכה לצרוך את האומנות הזאת.

מפה זה כבר בידיים שלך, את תבחרי מה לעשות עם התשובות שיעלו לך בהסתכלות הפנימית הזאת.

אני אתן לכם דוגמא אישית שלי: גרטה גרווינג. לפני כמה שנים היא חתמה על עצומה של הבי.די.אס או ארגון פרו פלסטיני דומה, שקראה להחרים הצגה ישראלית שהייתה אמורה לעלות בניו יורק. עכשיו כל הסיפור הזה התרחש כשהסרט הראשון שלה יצא, ליידי בירד, והיה עליו באזז מטורף. כאילו כל אוהבי האינדי הרעיפו עליו מחמאות, טאמבלר היה אובססיבי, ורק אני ישבתי לבד והחרמתי כל דבר שקשור אליה. היא התנצלה אחר כך, אמרה שהיא לא הבינה עד הסוף על מה היא חותמת, אבל לא סלחתי. המשכתי לנטור טינה כלפיה במשך שנים, בעיקר כי היא עשתה קריירה שלמה על הגב של היהודים, וזאת התודה רבה שלה? בן הזוג שלה יהודי, היא שיחקה בסרטים "יהודיים" (את מכירים את הסרטים האלה עם הניחוח היהודי? ניחוחות וודי אלן-ים כאלה?) וזה פשוט חירפן אותי. אני לא זוכרת כמה זמן המשכתי לנטור ככה, אבל יום אחד שידרו את ליידי בירד בטלוויזיה וזכרתי את כל ההייפ שהיה סביבו והיחסים המורכבים שלי עם גרטה גרווינג, והייתי כזה...... אוקיי. נראה לי הגיע הזמן לשחרר טיפה ולראות את הסרט סוף סוף. חשבתי על הסיבות שבגללן החרמתי את גרווינג, אולי היא באמת עשתה טעות? אולי ההתנצלות הייתה כנה? מאז אותה תקרית עם ההצגה לא היו לה עוד מחאות נגד ישראל, השם שלה לא עלה בהקשרים האלה. אז כן, אחרי דיון קצר עם עצמי הגעתי למסקנה שאולי באמת עדיף לשחרר. אז צפיתי בליידי בירד. לא היה משהו חחח וסליחה למעריצי הסרט, אם יש כאן כאלה.

אבל השורה התחתונה היא שתמיד צריך לבחון את הדברים. אני לא מדברת על שונאי ישראל גדולים, אני מדברת על אומנים שאולי הלכו עם הזרם, שאולי לא מבינים עד הסוף מה קורה כאן באמת. לא כולם אובססיביים לסכסוך כמו רוג'ר ווטרס, לא לכולם אכפת, הם פשוט... רוצים להיות חלק מהטרנד של זכויות אדם ששוטף את הוליווד.

(וכן, זה טרנד על מלא.)

טוב, אז בקיצור! כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, לצרוך או לא לצרוך אומנות ותרבות, להחרים או לא להחרים, בסופו של דבר זה החיים שלכם. אבל אני כן חושבת ש��ה בריא להסתכל קצת פנימה ולבחון את הסיבות שהתגובות שלנו כלפי אומנים מסויימים מגיעות לקיצוניות כזאת. אולי באמת הגזמנו יותר מדיי? אולי הדברים לא תמיד שחור ולבן גם אצל האומנים בחו"ל?

אני מקווה שהצלחתי לענות לך אמנון, אפילו אם שוב חפרתי חח העיקר שכולכם תהיו בריאים ואל תקחו דברים ללב, לרוב העולם לא אכפת - אלה תמיד הקיצוניים שצועקים הכי חזק אז רק אותם שומעים.

אבל אני כן מקווה שרוג'ר ווטרס ידרס יום אחד. 😊

[eshcolit-sgula]

אוף. לא יודעת מה נסגר איתי (כן זה יהיה ארוך אל תקראו אם לא בא לכם לא בעיה שלי)

ביום ראשון אני מתחילה קדצ וזה קצת סוריאליסטי לי כי זה כל הזמן נראה כל כל רחוק ופתאום זה כל כך קרוב ואני מרגישה שלא ניצלתי נכון את הזמן שלי עד עכשיו, פשוט כי לא היה לי כוח נפשי או פיזי לעשות כלום אז ישבתי בבית ובהיתי בפאקינג טלפון הדפוק הזה כל היום. שזה גם לא לגמרי נכון כי ממש בחודש האחרון ממש השתדלתי להקל על החיים בבית כי שני ההורים שלי עובדים יותר שעות בזמן האחרון אז הם חוזרים הביתה עייפים אז אני מנסה להיות נחמדה ולסדר ולנקות כמה שאני יכולה, להיות בערך שירות מוניות לאחים שלי ולעזור איפה שיש אבל למען האמת בקושי נראה שהם שמים לב. זה פשוט מתסכל

וחוץ מזה אני ממש בודדה. אני כל הזמן מסתובבת בתחושה שאף אחד לא רוצה להיות לידי או לבלות איתי זמן ברמה שאני מסננת את החברים הכי טובים שלי. ממתי אני עושה את זה?? אני לא בנאדם שמסנן בטח לא חברים שרוצים להיפגש. אבל אני פשוט לא מסוגלת ואני לא יודעת למה. שני חברים טובים שלי שהיו זוג נפרדו ועכשיו שניהם בקושי מדברים איתי, החברה הכי טובה שלי מדברת רק על החבר שלה (שהוא בחור מקסים והוא עושה אותה מאושרת אבל לפעמים אני רוצה שנפסיק כבר לדבר עליו כל הזמן), וכל פעם שאני נפגשת על החברות היחסית קבועות שלי זה נגמר בזה שאני מרגישה לא רצויה או שמבלים חצי מהערב בלצחוק עליי במקרה הטוב או אשכרה להיות רעות אליי במקרה הרע. ואני אפילו לא אתחיל לדבר על כל החברים שפשוט ניתקו קשר בשניה שיצאנו מכותלי בית הספר. מאז שסיימנו תיכון אני כל הזמן נלחמת על הקשרים שהיו לי עם אנשים אבל אני מרגישה שזה מתפורר לי לגמרי בין הידיים ואין לי איך להציל את זה.

לפעמים כל מה שאני רוצה זה לחזור ליוני 2022. במבט לאחרון, זה הכי קרוב למאושרת שהייתי כבר שנים.

אין לי כבר עם מי לדבר על כל הדברים האלה כי אף אחד לא רוצה לשמוע כי אני הורסת את המוד או שפשוט לא אכפת להם מספיק או שהם פשוט לא שמים לב שקורה משהו. יאמר לזכותם שאני טובה בלהסתיר רגשות ומחשבות, זאת המומחיות שלי מגיל 8 בערך.

בכל מקרה, נשבר לי הזין. אני מדוכאת, מלאה בחרדה בכל רגע נתון ואין לי איך לפרוק את זה. אני לא בנאדם שבוכה (למען האמת לא בכיתי לפחות מאז יולי) והדבר היחיד שגרם לי להרגיש משהו בכלל בחודש האחרון היה כשהכרחתי את עצמי לשים מוזיקה ולרקוד במשך כמה שירים רצוף (מוכנה לשתף כמה שירים שעזרו אם מישהו מתעניין).

הייתי נכנסת לעוד מאתיים דברים שיושבים עליי כמו הדימוי גוף המתדרדר שלי העובדה שכמעט הותקפתי ומאז אני חרדתית אבל כבר מאוחר ואני צריכה לישון. לילה טוב אני מניחה

[burnyourdiaries]

בשבחי הפתקים באייפון

אני מזכיר.ה לעצמי ולמאהבת הנצחית לקרוא ולכתוב ולקרוא ולכתוב, לפעמים זה לא יוצא כמו שצריך- הנה קטע יומני קצת- 2022 על המפה- ממשיך את קו האהבה הרומנטית של התקופה הזו

השבוע חיכיתי הרבה זמן שתגיעי

חיכיתי חיכיתי ולא הגעת. הפעם אני מתלבטת אם לחכות עוד שבוע שלם או לשחרר את הכפתור של המכנס ולהתיישב על המיטה לבדי, הרגליים כואבות לי כבר מאוד וזה באמת באמת לא מתחשב מצידך. אני מחזיקה מעמד עוד קצת בעמידה אבל הראש די מסו��רר, הצבעים כבר נראים קצת אחרת בשלב הזה, אם אוריד את הראש לבחון את הרגליים אני יודעת כמעט בוודאות שאראה משהו מבהיל, שאחריו לא אוכל להתרומם חזרה

למרות שלא תודי- נראה לי שתמיד הייתי הצעצוע האהוב עלייך, אני אומרת לה, אומרת לחדר ולהד של עצמי, אומרת בלחש ולא מחכה לתשובה, אומרת כדי לשמוע את עצמי מדברת בהתגרות כמו שלא שמעתי מזמן. אולי יש כל מיני מילים שמתחילות באל״ף שיכולות לתאר יחסים כאלו בין שני אנשים. נמאס לי לחכות, אני שמה מגפיים ונועלת אחריי פעמיים. על האוטובוס בחורה בת 25 ממוצא אתיופי שואלת אותי אם הוא מגיע ללב המפרץ, אני מסבירה לה שהוא לא אבל שממרכזית הכרמל אפשר לקחת מטרונית, ויודעת שהיא לא תזכור ואצטרך להזכיר לה לפני שארד בעצמי. היא כותבת הודעה למישהו בוואצפ- ״אתה מגיע לאירוע של אח שלי?״- שולחת, מתחילה להקליד משהו נוסף ואז מוותרת וסוגרת כיסוי מתקפל וורוד על הטלפון שלה, בלי אפילו לסגור את האפליקציה. זה כמובן לגיטימי, אז לא אמרתי כלום, אבל אני חוששת כי לי אצלי כבר בקושי יש סוללה אז אני במגננה. אנחנו תכף בצומת אולגה, עכשיו עשרה לשבע, ומהרגע שסגרה את הטלפון היא מנקרת, בהתחלה קדימה ואז ימינה לכיווני, ואז מתעוררת מהר ואז בן רגע חוזרת לנקר, ככה כמה פעמים ובערך בפעם החמישית היא נשענת על הכתף השמאלית שלי. לי זה לא מפריע, אני לא אומרת כלום ונותנת לה לנוח, ונזכרת שכשהיא ואני היינו נוסעות באוטובוס ביחד אז היה די חמים בחוץ, והיינו נשענות אחת על השנייה, ראשים יחד כמו אחיות סיאמיות. הבחורה מתעוררת, חוזרת לנקר לצד השני, מנקרת קדימה, לצד השני, ואז שוב ימינה לעברי וכמעט בהילוך איטי היא מחזירה את ראשה לכתפי. הראש שלה די קל, ובדיוק כשהיא מתחילה להעביר קצת משקל גם אליי הכיסוי הוורוד שלה רוטט והיא קמה מבוהלת ועונה. בדיוק כשהיא מנתקת אמא מתקשרת אליי לשאול איפה אני, אבל עד שאני מבינה שזה מה שהיא שואלת עוברות כמה דקות של רעש לבן ואני נלחצת מהיעדרה, אפילו שעד שהיא התקשרה בכלל לא היה חסר דבר. אני אומרת לה איפה אני, היא כועסת שאני נוסעת הרבה ולא באה לבקר אף פעם, אני מגנה על כבודי, מגנה על המניעים הטובים שלי והיא מוותרת ומספרת לי שהיום הייתה לה השתלמות על ארטיבציה חברתית, אני לא מבינה על מה היא מדברת, ואז היא אומרת- כמו אקטיבציה חברתית, ואז אני מתקנת- ארטיביזם? והיא כמו לא שומעת או כן שומעת, והרעש הלבן מתחיל לחזור, וא��י אומרת בקול רם ומתגבר- ארטיביזם? ארטיביזם?? והיא מאשרת, ארטיביזם, ואני רואה את הבחורה שלידי משפילה את הראש קדימה וקמה שוב. אני לא אומרת דבר לטלפון יותר, אמא מבינה את הרמז ופותחת לי פתח לסיים את השיחה, אני ממהרת לנצל אותו ומניחה את הטלפון חזרה בכיס.

פעם אני והיא נסענו באוטובוס מטבריה לעפולה, ורק אני נרדמתי, אבל ��שענו אחת על השנייה כאילו שתינו ישנו, ואני שמעתי כל מיני קולות ודברים קרו ולא קמתי. הכל התערב בחלומות שלי, וכשקמתי היא סיפרה לי שהיה מישהו באוטובוס שלא שילם, ושעלה פקח, ושהוא לא הסכים לנהג להמשיך לנסוע כל עוד הפועל לא ישלם, ושהייתה אישה שאחזה בכפפה לבנה שהבהיקה באדום מבפנים, וביקשה שבבקשה הנהג ימשיך לנסוע, כי היא צריכה להגיע לבית חולים העמק, כי חתכה את האצבע בעבודה והיא חייבת להגיע לבית החולים, ואין לה כיסוי כדי לקחת מונית. אני הקשבתי לסיפור באימה, וזיהיתי את הקולות מהחלום. תכף האוטובוס הזה יגיע למחלף עתלית, האלבום של הפייל סיינטס באוזניות שהופך את הראש של הבחורה על הכתף שלי לנעים ומחמם תכף ייגמר, תכף הכל ייגמר, ואז תגיע התולעת הנצחית ותבלע את מחוז חיפה, ואני אצטרך כמובן ללחוש לך שוב שלא שכחתי שום דבר שסיפרת לי, ושלא אשכח אף פעם, ושהלב שלי הוא עדיין מכונת כביסה אם את רוצה להשתמש בו, אפילו שאמרתי שאסור לך כבר, אפילו שאת לא תרצי יותר, אפילו שאמרת לחברים שלי שבחיים לא רצית.

[rabash-maamarey-hachevra]

לעולם ימכור אדם קורות ביתו

תשמ"ד - מאמר ט' 1984 - מאמר 9

"אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן ��סכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום

[israblr-described]

[תיאור סרטון: טיקטוק מזורז של בחורה עם שיער מתולתל, שמסתכלת ישירות למצלמה לאורך כל הסרטון. מופיע טקסט על המסך תוך כדי שהיא מדברת:

זאת הודעה לילד בן הארבע עשרה שירק עלי ועל הבת זוג שלי כשהלכנו יד ביד ברחוב ואז ברח משם מהר על אופניים חשמליים שלו.

אני הולכת לנקום בך, חמוד. אני הולכת לחכות לך יום יום בפינה הזאת, וכשתגיע אני לא הולכת לגעת בך (למרות שהייתי שמונה חודשים בדניס הישרדות ואני יכולה תיאורטית לשבור לך את הפנים). אני הולכת לעקוב אחריך, ולראות איפה אתה גר, ובגלל שאתה כל כך לא אוהב לסביות - אני הולכת להפוך את אמא שלך. ללסבית. אני הולכת לגרום לאמא שלך. להתאהב בי. ולהפוך אותה ללסבית הכי גדולה בעולם.

אמא שלך תעלה על גולגול ג׳ל ותתן משמרת באמפם כשאני אסיים איתה. אמא שלך הולכת להיות כל כך מאוהבת בי שהיא תצטרך לשמוע שעות של קרן פלס סתם כדי להכיל את כמות הרגשות שיש לה כלפי. אנשים בוואטסאפ של הבניין שלכם יכתבו: "מי ששומע קרן פלס כל היום בבקשה אם אפשר להפסיק לכמה דקות אנחנו לא יכולים להרגיש יותר רגשות".

ויהיו לנו כינויים אחת לשנייה, כינויים כאלו שאתה לא תבין בהתחלה.

"היי פוני", "בוקר טוב פוני", "את רעבה פוני?"

ובהתחלה אתה תנסה להתעלם, א��ל בסוף אלה תישבר ותשאל "למה פוני?" ואני פשוט אהיה כזה-

היא מסתכלת על המצלמה, מרימה גבות, מחייכת ולא מדברת, אבל מופיע הטקסט על המסך: "למה אני רוכבת עליה. והיא סוסה."

היא חוזרת לדבר:

תכלס, אני הולכת להיות אבא שלך. ואתה יודע מה ממש מעצבן? אני הולכת לעשות עבודה הרבה יותר טובה מאשר האבא האמיתי האפס שלך שעזב את הבית כי הפכתי את אמא שלך ללסבית וכל זה. אני הולכת ללמד אותך איך עוברים מישהו בכדורגל, ואני הולכת לבוא איתך לאסיפות הורים, וכל פעם שהמורה רוצה לעשות לך משהו אני אהיה כזה "לא לא תקשיבי, הוא ילד מה-זה טוב, זה עומרי. עומרי הוא השפעה רעה עליו". ואני הולכת להכין לך סנדוויצ'ים ממש מושקעים לבית הספר, אבל בכל פעם שאני אחתוך ירקות ליד השיש, אני אשיר "🎶יש לי אישה, זאת האמא שלך, האמא הלסבית הענקית שלך🎶" ואתה תהיה כזה "...זה לא המילים" ואני אהיה כזה... "כן זה כן".

אתה יודע למה? כי אל. תירק. על לסביות. ובוודאי שאל תירק על לסביות בתל אביב, כי אלה מנהגי המקום, להיות לסביות. כמו שאני לא הולכת לבני ברק ויורקת על אנשים שמשתמשים בשקית של אושר עד בתור תיק.

אלא. מנהגי. המקום.

ואם תעשה את זה שוב, אנחנו נהפוך גם את סבתא שלך ללסבית.

באהבה, אבא.

/.סוף תיאור]

[corgicupcake]

אני רוצה להגיד שאני ממש מבינה את מה שכתבת בטאגים! בכל פעם שאני רואה שמפורסם שאני מעריכה מעלה סטורי או פוסט הלב שלי קופץ מפחד, כי אולי זה יהיה שיתוף של פוסט נגד ישראל. הרבה חברים שלי שיתפו אותי ברגשות דומים גם כן, ואני חושבת שזה מאוד טבעי להרגיש מועקה אם מישהו שהערכת ונהנת מה-content שלו יוצא נגדך באופן שמרגיש מאוד אישי (ובאיזשהו מובן זה באמת אישי)

מחזקת 🙏🏻

תודה אנון!

מצד אחד אני שמחה שהתחושות האלה מעוררות הזדהות בהרבה אנשים, אבל זה גם מדאיג אותי... אין לנו איך לשלוט על הדעות של אנשים אחרים, בעיקר אנשים מפורסמים או יוצרי תוכן, כשרובם חיים מחוץ לישראל ולא מקבלים את כל המידע, אלא מפתחים דעה רק על פי התוכן שהם מקבלים, כשהוא לא תמיד מהימן.

אני לא אוהבת את תחושת ה"מלחמה" הזאת, כשאני רואה חברי פאנדום מדברים על מי למדנו שהוא "בעדנו" ומי "נגדנו", או כשאני מגלה שאדם שאהבתי מאוד את התוכן שלו נקט עמדה, ועכשיו פתאום התוכן שלו מרגיש לי קצת פחות מדהים, או ��יכשהו הדמות שהוא שיחק פחות מצחיקה אותי, או שהציורים שלו פחות מלהיבים אותי משזכרתי... גם כשאני יודעת שזאת לא יציאה אישית נגדי, ואני לא בהכרח האדם הכי ציוני ואקטיביסטי שקיים, או אפילו כשזה משהו שאין לו הרבה השפעה, כל הידע שלי לא עוצר את הרגע הקטן שבו אני פחות מתרגשת מהאדם הזה, כשלפני 5 דקות המצב היה שונה.

יצא לי לשמוע מהרבה אנשים בקשר לתחושות האלה, וגם לחוות אותן הרבה מאוד בעצמי, ואני באמת מקווה שזה משהו שמפתחים אליו חסינות עם הזמן. עמדת העולם לא תשתנה בקרוב, וגם לא החיבור שלי לארץ. אז בנתיים אני מתנחמת ביוצרי תוכן שמדברים נגד העלייה העולמית באלימות כלפיי יהודים, או נגד ההפש��ה של המצב ל"טובים" ו"רעים", ובאנשי טאמבלר שאומרים לי שהתחושות האלה לגיטימיות ☺

[pts-dana]

מה המצב?

אז היי, אני דנה, בת 22, ויש לי פוסט טראומה

זה קרה בצבא. אולי “קרו”, בעצם, כי הרבה דברים קטנים וגדולים הרכיבו ביחד את מה שיש לי היום.

לא הייתי לוחמת. אבל הייתי מעורבת בדרכים אחרות, ונראה שזה היה מספיק.

אני נמצאת בטיפול היום, והבלוג הזה הוא רק עזר, אקסטרה, לא תחליף. 

מה שאני כן רוצה לעשות כאן זה קצת לדבר על עצמי ועל מה שקרה לי, כי לקח לי המון זמן עד שהצלחתי להודות שקרה פה משהו ושאני לא במצב תקין ונמאס לי לשתוק. ואולי איפשהו כאן יש עוד “דנות” כמוני שצריכות לשמוע ממני איך עשיתי הכל לא נכון בהתחלה ומה אני עושה יותר טוב עכשיו כדי שגם הן יטפלו בעצמן. 

וכי כאן אף אחד לא מכיר אותי. לאף אחד מהחברים שלי אין טאמבלר, ככל שאני יודעת, ואני לא מכירה פה אנשים, וזה אומר שאני יכולה להגיד פה מה שאני רוצה, בלי פילטרים (עם טריגרים) ובלי להתבייש להסתכל לאנשים בעיניים יום למחרת. וגם על זה אני עובדת. 

אז נעים להכיר, דברו איתי חופשי, ואני מקווה להצליח לדבר גם 

לילה שקט ישראל

[tzipor-ktana]

היי, היי, היי! שאלה בנושא א-מיניות! כבר שנים שאני הופכת בספק אם ייתכן ואני א-מינית; שכבתי עם אנשים, הייתי בסיטואציות אינטימיות - לא נהנתי, יש לציין, ויתר על כן, תמיד תהיתי מתי לעזאזל זה נגמר, וכלל לא רציתי להגיע אליהן, אבל, את יודעת, מה זה לא וצריך לשמח את מי שאת יוצאת איתו כי למי אכפת מרצונך שלך. בקיצור! דיברתי על הנושא עם הפסיכולוג שלי. הוא טוען, ובתוקף יש לציין, כי בדעתו אני לא א-מינית, אלא פשוט לא מצאתי את האדם הנכון לי. ועל כן, איך את יודעת בבירור? עליי להודות, הוא הצליח לבלבל אותי כהוגן.

TW: מין ואונס

דבר ראשון וחשוב חשוב חשוב

חשוב

אף פעם, לא משנה מהי הנטייה המינית שלך או מהן ההעדפות שלך, את לא חייבת לאנשים יחסי מין. ולא רק יחסי מין, כל צורה של מגע או אינטימיות. לא נשיקות, לא ליטופים, ובטח שבטח לא יחסי מין. צר לי ועצוב לי שהחוויות המיניות שלך באו ממקום של לחץ ותחושת חובה. אנא ממך, אמנונית, אל תניחי לאיש לגרום לך להרגיש שאת חייבת. אם מישהו (או מישהי) לוחצים או מתמרנים אותך לעשות משהו שאת לא רוצה - הם לא בשבילך. גם אם את אוהבת אותם, מגיע לך שיתייחסו אלייך בכבוד. זועק וצורם לי המשפט "מה זה לא". לא זה לא. מגיע לך ומותר לך להגיד לא, אל תתהי "מתי לעזאזל זה ייגמר", תגמרי את זה בעצמך. תגידי לא. מי שלא מקשיב לסירוב שלך ופוגע בך, הוא מבצע מעשה שהוא לא רק מתועב, הוא גם פשע.

מגיע לך טוב יותר, יקרה שלי. בלי תירוצים. זה לא בא בחשבון שינהגו בך כך.

עכשיו, לאחר ההקדמה הזו, הגיע הזמן לשאלה האמיתית - האם את א-מינית?

ובכן, העובדה שלא נהנית בסיטואציות ��אלה אינה בהכרח קשורה לא-מיניות (וכנראה קשורה יותר, אם יורשה לי לשער, לעובדה שאינן הגיעו מרצון וכללו לחץ).

א-מיניות אינה קשורה להנאה ממין או אפילו לרצון לקיים יחסי מין - היא קשורה למשיכה מינית. (אני נאבקת להסביר משיכה מינית, מפני שאינני חווה או מבינה אותה, אך אנסה). אם את מוצאת אנשים מסויימים מושכים - את מרגישה דחף וחשק להיות קרובה אליהם במובן המיני, רצון להתקרב, לגעת, לעורר ולהתעורר, וכן, גם לקיים יחסי מין - אזי את אינך א-מינית. לגבי רצון - את יכולה שלא לרצות בדבר, משיכה מינית נוגעת יותר למה שאת מרגישה מאשר למה שאת רוצה.

ישנם א-מיניים שאינם רוצים לקיים יחסי מין: בין אם זה מפני שזה לא מעניין אותם, דוחה אותם, או פשוט כי לא מתחשק להם. ישנם א-מיניים שיש להם ליבידו, כלומר דחף מיני - והם עלולים לחוש תשוקה מינית, שנבדלת מהמשיכה המינית בכך שאיננה כלפי או נובעת מן אדם אחר, אלא מתוך דחף פנימי עצמאי. במקום התשוקה לשכב עם אדם, מדובר יותר בצורך או דחף להגיע לפורקן. וכאן נכנסת ההפרדה הנ"ל בין דחף לרצון - ללא המשיכה המינית, אדם א-מיני יכול לבחור לשכב עם אדם אחר. אולי מתוך רצון בפורקן, רצון באינטימיות, רצון בהתנסויות או הנאה, רצון לספק את הפרטנר/ית - אך לא מתוך משיכה, אלא מתוך רצון. חשוב, בכל אלה, הרצון.

גם חשוב לזכור שנטייה מינית וודאי שתוויות להגדרתה אינן חקוקות באבן. אם תחושותייך משתנות, והתווית כבר לא מרגישה נכונה - את יכולה ומוזמנת להחליף אותה. אם, למשל, אכן תפגשי את האדם הנכון ותחושי אליו/ה משיכה מינית - תוכלי לשנות את התווית בה את מגדירה את עצמך.

תוויות של נטייה מינית נועדו לסייע לך להבין את עצמך ולסייע לאחרים להבין אותך. הן נועדו לגרום לך להרגיש הגיונית, מובנת, מוגדרת. אם אינן עושות זאת, אם אינן מסייעות לך ובמקום מבלבלות או לוכדות אותך - אין בהן צורך. את לא צריכה לדעת בוודאות. אם את מרגישה שההגדרה נכונה לך, שהיא גורמת לך לחוש את רגשות הביטחון שציינתי, את התחושה שיש היגיון ושם לתחושותייך- אזי הרי את א-מינית.

מטרתן של תוויות לעזור לך, ולגרום לך להרגיש בטוחה. אלו גם בין מטרותיו של טיפול פסיכולוגי. מצער אותי לשמוע שבמקום לברך את ההזדמנות הזו להסתכל פנימה, לעזור לך להבין את עצמך ולחוש בטוחה, בחר הפסיכולוג שלך דווקא לגרום לך להרגיש מבולבלת ולא בטוחה.

TL;DR: אם את מרגישה שההגדרה של א-מיניות נכונה לך, שהיא גורמת לך להרגיש יותר בנוח עם עצמך; את א-מינית.

סליחה על התשובה הארוכה... מקווה שעזרתי!

אל תפחדי לשאול אותי עוד שאלות, אם יש לך! הדבר נכון גם לכולכם, עוקביי היקרים. רק סלחו לי על פרקי הזמן הארוכים שלוקחים לי להשיב לשאלותיכם. הן מגיעות אליי ויזכו לתשובה בעתן.

המון אהבה *אמוג'י של לב*

[bobo77sxsx]

טימור - הסיפור

טימור הלך בשדות והסתכל על השקיעה, מנסה לחשוב על מנגינה חדשה, כשלפתע פתאום הוא ראה לצד שאריות השקיעה אור מבהיק יורד בחיתוך בשמיים. הוא מיד נשכב מטה וחיכה במוכנות. מכווץ את עיניו אחר הכלי בשמיים, הוא הכיר אותו מלפני. היתה זאת ספינת הדרואידים. מה הם עשו שוב בכדור הארץ? למי יוכל לפנות כעת? הוא הניח את הגיטרה מאחורי שורות העצים, והחל לרוץ לעבר הרי האבן. נהיה לו חם בדרך, הוא זרק את הסוודר ונשאר רק עם חולצה תרמית דקה ארוכת שרוולים.

הוא רץ לאורך קילומטרים, יודע מה ��ומד מאחוריו. זה שנים שהזוֹרוֹנים לא ביקרו בכדור הארץ. מה ה��ביל אותם לשוב דווקא עכשיו? הוא הסתכל על השעון הדיגיטלי באפילה, מצלם את התקדמות שיירות הזורונים לאורך השדות, ושולח את הצילום לסשה וניקי.

“oh fuck.”  הודעת הטקסט התקבלה והופיעה על המסך.

טימור לא רצה להשמיע קול והעדיף לא לכתוב דבר על המסך. הוא המשיך להסתכל על הזורונים, הוא נזכר בתקופה לפני חמש שנים ארוכות. כשהם ביקרו בעיירתם. אף אחד לא רצה להאמין להם, כשהזורונים חדרו לשורות הצבא והמשטרה בעיר, לבסוף רק הוא סשה ניקי ונטשה הצליחו להדוף חזרה ולהשמיד את מרבית החייזרים. נטשה סיפרה שהיא ראתה בלילה מה שנדמה כקו בוהק בשמיים, כמו כוכב נופל, רק שהוא נפל כלפי מעלה. ספינת זורונים אחת הצליחה לשרוד. רובנו הדחקנו את זה באמונה שהיא רק דמיינה.

מארק הלך למשימה מיוחדת על כוכב חמה. הוא הקדיש את כל הקיץ לבניית החללית עם הטכנולוגיות שהצלחנו לחלץ מהזורונים. הזורונים היו קשורים להיסטוריה של כדור הארץ, הם חזרו אלינו כעת כדי להמשיך את עבודתם. טימור תפס את ראשו ותמונות פלאשבק חלפו על פני דעתו. הוא שם את השעון על מצב שקט והגדיר אותו למצב חירום סוללה ב-∞. הוא העמיק לתוך המעבר בהרים. לפני חמש שנים, הם פתחו שם שער למרכז כדור הארץ. המקור היחיד אליו הזורונים טרם הצליחו להבין כיצד לחדור. היה שם שדה אנרגטי כלשהו שמנע מהם מלהכנס. כל דבר אורגני יכל להכנס לכדור הארץ, אבל כל מה שהיה לגמרי עשוי מאבק וחלקיקים, איכשהו נוטרל והושמד בדרך פנימה. הם נשבעו שלא יכנסו חזרה למרכז כדור הארץ, כי המקום היה קדוש מדי, והם לא היו מוכנים. אבל זמנים קשים קראו לאמצעים לא קלים. ליאו ייעץ להם לפני שהזורונים הרגו אותו, ללמוד כמה שרק יותר על מסורות הקדושה והידע של היסטוריית כדור הארץ, וגָאייה. הוא הוריש להם את ספרייתו והם סידרו אותה על מדפים לאורך קירות המעבר הסודי שהוביל למעבר הליבה, המסדרון שהוביל למרכז כדור הארץ.  טימור יכל לשמוע ולהרגיש את האטמוספירה של מרכז הארץ, את הייצורים הקסומים והמשונים שעדיין שרדו שם. בצד השני. הם היו חסרי עניין בכל שקרה בכדור הארץ, הם התעסקו בדברים יותר יצירתיים, הם אומנם אהבו את בני האדם בצורתם הפשוטה ביותר. במרכז כדור הארץ היתה ספריה אנרגטית שיכלה ללמד את טימור יותר על הזורונים ואולי כיצד להדוף אותם בשנית, לקרוא אותה, דמה ללקרוא באלפבית, אבל לנסיונו של טימור, הדבר דמה הרבה יותר לקריאת תווים. בפעם שעברה בה הצליחו להדוף את הזורונים הם השתמשו בדמטריאלייזר, כלי נשק שפירק כל חומר חזרה לאנרגיה הרמונית. אבל הם השתמשו בו בדרך כזו שהפכה אותו לפצצת הדף כמו אלקטרומגנטית ששטפה את כל כדור הארץ, והשמידה את הדמטריאלייזר בתהליך. אולי בספרייה האנרגטית שבמרכז כדור הארץ שכן רמז כלשהו  למציאת דרך לייצור הפצצ�� מחדש באופן מקורי ועצמאי.

טימור עצר בדרכו במסדרונות הליבה האחרונים והסתכל על הקירות עם הספרים, הוא הוריד את החולצה התרמית ותלה אותה על קולב באחד המדפים. הוא הפריד את העט מהשקע הצר שבצד מסך השעון שעל ידו, והאריך אותו לגודל כתיבה. הוא יכל לסרטט מילה בשניה, וזה הספיק עבור מהירות כתיבה ממוצעת. המסך תרגם את השרבוט למילים באופן מושלם, דבר שלקח לתוכנה קרוב לשבוע, עד לזיהוי אינטראקטיבי מושלם של אוצר המילים והטיית הכתיבה. הוא הודיע לסשה שהוא נכנס לליבת כדור הארץ בחיפוש אחר כלי נשק, ושהם יפגשו במקום מחסה ויתכוננו לבאות. האות היה כמעט בלתי אפשרי לולא חיבור האלאוראנט שהם פיתחו. האלאורנט היה פיתוח קו שיכל להעביר חשמל וגם מידע, בחלקו, הוא היה עשוי מחומר עדין שטרם התגלה על ידי המדע שהתגבש באינטרקציה אלקטרו-מגנטית של חוטים בהרכבה הדדית בעלת תצורה מאוד מסויימת של נחושת וחשמל. הם חיברו את הקו לאורך מסדרונות הליבה עד לשלושה צלחות לוויין שהורכבו על גבי הרי הסלע.

"סבבה מאן." הטקסט הופיע על המסך.

"אני נכנס." כתב טימור, וסגר את העט באיטיות, מצמיד אותו חזרה לשקע בו הוא נספג כמו באופן מושלם וחזר לצבע הכרום הכהה של מסגרת הצג. הוא הוריד את השעון והניח אותו על עץ המדף. וצעד אל תוך החשיכה.

ניקי היה עסוק בלבנות אבטיפוס חדש של קונסולת משחק שהיתה מבוססת על צ'יפ זוֹרוני ומודל חיווט בעל שיטה פיתגורניאנית של 8 ליבות עם זרימה עשרונית בעשר רמות. ככה שכל המידע שעבר במעבד אחד השתקף בזמן אמת לשאר המעבדים עשר פעמים, אם אחד מהם כשל זה לא הפריע לאחר לחשב את המידע האבוד, והמידע העודף נפל לרמות האחרות בשיטה יורדת בהעלמה צידית לאטראלית, כאשר המידע האבוד נמצא ב- cache  שהיו מרוכזים בנקודות כלווינים אינטגראלים סביב המעבד. אותם ניתן היה לסקור ולרוקן לדרייב חיצוני. שיטת מחשוב זו דימתה את התת-מודע האנושי. רעיון שניקי תמיד חשב עליו, אבל לא היו לו את הכלים המתאימים להרכבת הקונסולה. הוא לא בדיוק עבד ב IBM. אבל כעת גם לא היה לו צורך. כאשר לא עבד על האבטיפוס ניקי היה יוצא לריצות בזק של שעתיים. אבל הוא לא היה סופר. 15-20 ק"מ כל פעם בפעמים שכן בדק. הוא עשה את זה כדי להשתחרר. ואז הוא היה יושב ובוהה בזריחה עם סיגריות, בודק הודעות בסמארטפון. הוא קנה את המודל האחרון של לנובה x. ב2016 לנובו ואזוס איחדו כוחות בברית מוגבלת של חלוקת מידע, עם קריסתה הכלכלית של סין. הוא היה אחרי אחת הריצות האלה ברגעים אלה, והתכתב עם מורטישה. בת שהכיר באחת הקורסים בפיזיקה. היא אהבה להראות לו פתרונות ישנים ואלגנטים לנוסחאות שהצליחו לפתור כיום רק ד��ך מחשבים. הם אהבו לדבר על מכניקת הקוונטים ואנטרופיה. על החלל החיצון ולמה בכלל יש חיים ביולוגיים על כדור הארץ. הם הכירו כבר שנה וחצי ואף אחד לא ידע על זה.

"שומע, הלך כדור הארץ." הוא בדק לבסוף את ההודעה שסשה שלח.

"סשה אתה צוחק, כי אם כן זה לא מצחיק בכלל. יש לי עדיין סיוטים מלפני חמש שנים ומה שקרה לנו אז." הם נהגו לדבר המון על התקופה ההיא. ולאחר מכן, בשאר הזמן, לשתוק. לא להזכיר את זה. אפילו בכלל.

"מה זה נראה לך שאני צוחק. אני לא צוחק בכלל. יש לנו בעיות. טימור אמר שהוא ראה אותם."

"טימור אמר?"

סשה שלח את התמונות. ניקי בהה בהם במשך שניות באלם.

"זה הם?" שלח.

"כן."

"מה עושים?" הקיש ניקי.

"קודם תמצא מחסה. נפגש במקום הרגיל."

"תקשיב, אני אביא מישהו איתי."

"מי ניקי?"

"זה בסדר, אפשר לסמוך עליו."

ניקי עבר למסך השיחה עם מורטישה.

"את חייבת להקשיב לי. אנחנו צריכים להפגש, אני אסביר לך אחר כך."

"אוקיי" היא השיבה, כמעט בלי דיליי. הוא בהה לכמה שניות בהודעה, ואחריה אף אחד מהם לא הקליד דבר.

ניקי יכל להרגיש את דופק הדם קצת בתחתית גרונו, וכאב חד עבר בקצות אצבעותיו כשקלט שהוא דוחק את הציפורניים לקצות אצבעותיו. הוא קם והחל לרוץ חזרה לאזור התעשייה בבת-ים.

סשה היה באמצע סשן סקס מיוזע עם נטשה. "אתה בטוח שאנחנו לא צריכים כבר להתלבש?" שאלה נטשה.

"אני לא רוצה למות בלי סקס אחד אחרון." אמר סשה ומשך את האגן שלה אליו. היא צעקה בהנאה, מצחקקת.

"אני גם לא."

מאוחר יותר כשסשה ונטשה התלבשו, ניקי היה בדלת, דופק. הם יצאו וירדו במדרגות הספירליות במשך מספר דקות. המבנה באזור התעשייתי היה פרי עשייתם, כשטימור נכנס להייטק לאחר שנה של לימודי בזק בגרמניה, הם חזרו עם הון והקימו את בניין הזוּלה שלהם. "הזוויזה" שנקרא על שם ה"זוויגה" האגדית. מקום בו היו אוהבים לבלות, באחד מהמקלטים הישנים של אחד מהבלוקים במרכז העיר. הזוויזה היתה בעלת חמישה קומות באזור שהקביל לבת-ימון. מתחת לקומת הקרקע נבנה בונקר למקרה שעליו לא רצו כלל לדבר, שבמקרה שהתגשם היום.

הם ישבו סביב לשולחן שעליו היתה פתוחה מפה של בת ים, סשה תקע עליו סכין. "כאן הג'יפי אס מצביע שהזורונים נחתו. לפי ההודעה של טימור."

סשה תקע סכין נוספת על המפה. "טימור נמצא כאן, בהרים."

"מה הוא עושה שם?" שאלה נטשה.

"הוא אמר שהוא נכנס פנימה."

"אז למה שלא נלך גם אנחנו. אנחנו נהיה בט-" דפיקה נשמע בדלת. הדפיקה הסודית. כולם הביטו אל הדלת.

סשה רץ ועלה במדרגות, מקיש את הקוד עד שהדלת לבונקר נפתחה, ובמורד המדרגות צעדו ניקי ומורטישה יד ביד.

"מי זאת ניקי?"

"אמרתי שאני מביא מישהו."

"זאת בת."

"אני יודע סשה, בסדר, תרגע." מבט מתוח עבר בינהם. ניקי ומורטישה המשיכ�� לרדת במדרגות.

"הכרנו בתיכון אבל לא שמנו לב אחד לשני עד שנפגשנו שוב באוניברסיטה." מורטישה סיפרה מאוחר יותר לנטשה. הם ישבו  מגובשים סביב לשולחן כאשר במרכזו הוקרנה הולוגרמה של תמונת לוויין של אזור הפלישה, המקום בו טימור ראה את הזורונים נוחתים לראשונה. הם יכלו להתחקות עד למרחק של 20 מטר מהקרקע. לפני שנתיים, ב-2019 הם שכרו את אחד מהלוויינים החופשיים לריגול של קנדה, לכל מקרה. הביצועים של העינית היפאנית שלו היו מרהיבים.

"למה לא השתמשנו בזה עד עכשיו." שאלה נטשה. "זה מדהים."

"היינו עסוקים מדי בפלייסטשן." אמר סשה ולא חיכה לתשובה, "אנחנו הולכים לצאת מבת-ים הלילה, יכול להיות שגם מהארץ, במידה וטימור לא יחזור עם תשובה בחצי שעה הקרובה. תתכוננו, תתלבשו ותכינו את חשבון הבנק." הוא הרים כוסית וודקה והוריד אותה באחת בגרונו, מכווץ את עיניו. יוליק התחכך בין רגליו.

"חשבתי שאתה שונא וודקה." אמרה ההולוגרמה של ליאו, מצחקקת, מאמצע השולחן. לפני שהוא מת, ניקי וליאו עבדו על פרוייקט סודי שבו התודעה של ליאו תועתק במלואה לגרסה מאוד מוקדמת של אבטיפוס שניקי הצליח לבודד. רוחו של ליאו, גרסה מסויימת של ליאו לפחות, של הצלם והצורה והאישיות שלו, המשיכו לחיות כעת במערכת ההקרנה שהוסתרה בבונקר שלהם, שנקרא "הזוויזה."

"אני לא סובל וודקה. בגלל זה הבונקר הזה מלא בהם. משום מה כל המעריצות שלי משוכנעות שאני מת על וודקה, אני לא סובל וודקה."

"אז אל תשתה את זה."

"יש בזה אלכוהול." אמר סשה ומשך בגבותיו.

כולם התלבשו בתלבושות רשמיות והכניסו את הדרכונים הזרים שלהם. לכולם היתה אזרחות אירופאית. כולם מלבד מורטישה."

"זה בסדר," אמר ניקי. "אנחנו רק עוברים באירופה. אוסטרליה היא המקום אליו עינינו צריכות להיות נטויות. המקום היחיד שמאפשר נסיעה בין כוכבית עצמאית. אוסטרליה היא הסיכוי היחיד שלנו כעת. במידה וטימור לא יחזור."

"למה שהוא לא יחזור?" שאלה נטשה. סוגרת את הריצ'ראצ' של ג'אקט העור.

*

 הם הלכו במעקב אלכסוני בנת"בן, ב-2020 שמו של שדה התעופה שונה סופית לנתיב תעופה על שם בנימין נתניהו. פוסטרים ארוכים של צבעי מפלגתו החדשה, "ארץ אחת." ירדו בצבעים כהים ובוהקים במורד עשרות מטרים מתקרות האולם.

הם עברו את הבידוק הבטחוני וחיכו לעלייה למטוס, סשה נראה מתוח במיוחד, ונטשה ניסתה להרגיע אותו, ללא הצלחה. "את קולטת שהם יכולים להיות כל אחד מהם. כל בן אדם שאתם רואים כרגע." הוא עבר לדבר לכל שאר החבורה. "יכול להיות הם." והתכוון לזורונים. "אפילו אתם יכולים להיות אחד מהם." ניקי ניסה לחייך ולהגיד לו לרדת מזה. אבל סשה עבר להסתכל על מורטישה. "תפסיק סשה זה לא מצחיק. אני מכיר את מורטישה כבר המון זמן. דיברנו ומאז שנפגשנו היינו ביחד כל הזמן. אין מצב שהם הגיעו לכאן גם בכל אופן. היינו יודעים שמשהו קרה, שמשהו לא בסדר." בדיוק לאחר שניקי סיים את דבריו אזעקה ��חלה להשמע ברחבי האולם.

"לכל הרוחות ניקי אתה חייב תמיד להגיד משהו." אמר סשה.

"לא אמרתי כלום סשה, לכל הרוחות. זאת בטח אזעקת שווא."

"שקט. אוקיי. יש לנו עליה למטוס, הוא כבר באיחור בכל מקרה. בואו נעלה, מהר."

כשהיו בשרוול המטוס, כבר נדמה היה שהאזעקה הפסיקה. לא עברו 15 דקות, הם ישבו במקומותיהם והמטוס המריא.

"אתה חושב שהצלחנו?"

"לברוח למדינה אחרת לא יציל אותך מפלישה. אם הם פלשו הם פלשו לכל כדור הארץ."

"למה אנחנו בורחים סשה?" שאלה נטשה. "אנחנו עומדים לנטוש את כדור הארץ בזמן שהם משתלטים?"

"אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל מצב. ואם טימור ימצא דרך לבנות את הפצצה בפעם השניה, את הדמטריאלייזר." סשה עבר לדבר בלחש, "אז הוא יוכל ליצור איתנו קשר, גם אם נהיה במקום אחר. בכוכב אחר." הוא סיים את דבריו ולגם מהקולה שקנה. כולם הסתכלו עליו ונשארו בשקט.

על המסכים שבגב הכסאות הקרינו סרט ממש מגניב משנות השמונים של אדי מרפי, סרט שאותו טרם הכירו, בו הוא שיחק נסיך אפריקאי ממש מגניב.

 במרכז כדור הארץ, הכל היה עשוי מאור, גם גופו של טימור. הוא נע כגוף לא חומרי, ויכל לבוא במגע כמודעות ואנרגיה טהורים עם חדי קרן, פיות, גמדים, שדונים, ורעיונות מושלמים שלא היו לו מושגים לשייך אליהם. הטבע של מרכז כדור הארץ היה מכושף אבל לא רשעי. זה היה הטבע הקדוש של אותו המקום, שהוא היווה קפיצת דרך לבני האדם וגשר לאותה מודעות מאחדת של כל כדור הארץ ובני האדם. אלוהות עתיקה ולא ידועה מעבר לגזע דת ומין. מבלי לעבור דרך האש והלהבות והחושך ההכרחיים שמדי פעם התגלו בפני כל נפש המבקשת מעבר, מבלי לפגוש את השדים, המפלצות, האדונים האפלים והנוכחויות המלוולנטיות של ההרס הגועל והפחד ששכנו בעולם האסטרלי.

[rabash-maamarim]

לעולם ימכור אדם קורות ביתו

תשמ"ד - מאמר ט' 1984 - מאמר 9

"אמר רבי יהודה, אמר רב, לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו" (שבת קכ"ט). ויש להבין, מהו הדיוק "קורות ביתו", ומהי החשיבות של מנעלים, עד כדי כך שכדאי למכור קורות ביתו בשביל זה, היינו בכדי שתהיה לו היכולת לקחת נעלים לרגליו.

ויש לפרש את זה על דרך העבודה. הנה "קורות ביתו" הוא מלשון "מקרה", היינו כל מה שעבר על אדם בביתו. היות שהאדם מובן לנו בשתי הבחנות: בידע, היינו בשכל, ובהרגשה, זאת אומרת, מה שהאדם מרגיש בלבו, אם טוב לו או חס ושלום להיפך. והנה המקרים האלו, שעוברים על האדם, מעוררים לו שאלות בחיי יום יום. וזה נוהג בין אדם למקום, וכמו כן בין אדם לחבירו.

בין אדם למקום. היינו, שיש לו טענות להבורא, מדוע הוא לא ממלא לו כל צרכיו. זאת אומרת, מה שהאדם חושב שחסר לו, הבורא צריך למלאות לו. מטעם הכלל, שמדרך הטוב להטיב. ולפעמים יש לו טענות, כאילו הוא מרגיש להיפך, שמצבו הוא תמיד ברע ביחס לאחרים, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממה שיש לו.

נמצא, שהוא בבחינת מרגלים, שמדברים על ההנהגה העליונה חס ושלום, מסיבת שהוא לא מרגיש את הטוב והעונג בהחיים שלו, וקשה לו לומר: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". נמצא, שהוא אז בבחינת מרגלים.

ועל זה אמרו חז"ל (ברכות, נ"ד) "חייב אדם לברך על הרע כשם שמברך על הטובה".

כי הבסיס של היהדות בנוי על האמונה למעלה מהדעת. היינו, שלא להסתמך על מה שהשכל מחייב אותו לחשוב, ולדבר, ולעשות, אלא להאמין בהשגחה עליונה, שהיא בבחינת טוב ומטיב. שדוקא ע"י זה שמצדיק את ההשגחה עליונה, הוא זוכה אח"כ להשיג ולהרגיש את הטוב והעונג.

ובעל הסולם זצ"ל אמר משל, על מה שיש לאדם טענות ותביעות להבורא, שהוא לא עונה לו על משאלותיו. שזה דומה לאדם, שהולך עם ילד קטן ברחוב, והילד בוכה בבכיות איומות. וכל אנשים שברחוב מסתכלים על האב, איזה מן אכזריות נמצאת באדם זה, שהוא יכול לשמוע בקול בכיותיו ואינו שם לב לכל זה. לאנשים ברחוב הילד מעורר רחמים עם בכיותיו, ולאדם הזה, שהוא אביו, אינו כך. הלא יש כלל, "כרחם אב על בנים".

והנה לקול בכיות הילד, הלכו אנשים אל אביו ושאלו, איפה הרחמנות של אביו. אז אביו השיב להם, ומה אני יכול לעשות, שבני, מחמד נפשי, שאני שומר עליו כבבת עיני, דורש ממני, שאני אתן לו סיכה, לדקור את עיניו, מסיבת שמגרד לו בעינים. האם בזה שאני לא ממלא את משאלותיו, אני נקרא "אכזר". או מטעם רחמנות עליו, אני לא אתן לו, שידקור את עיניו, וישאר סימא ועיור לעולמים.

אי לזאת, אנו צריכים להאמין, שכל מה שהבורא נותן לנו, הוא לטובתינו. הגם שאנו צריכים להתפלל על כל צרה שלא תבוא, שהבורא יסיר ממנו את הצרות האלו. אבל אנו צריכים לדעת, שתפלה לחוד, ועניית התפלה לחוד. זאת אומרת, אם אנו עשינו את מה שעלינו לעשות, אז הבורא עושה מה שהוא טוב בשבילנו, כמשל הנ"ל. ועל זה נאמר "וה' הטוב בעיניו יעשה".

וכמו כן אותו ענין נוהג בין אדם לחבירו. היינו כנ"ל, ש"ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". זאת אומרת, שאדם צריך למכור "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר לאהבת חברים. שיש לאדם שאלות וטענות על חבירו, היות שהוא עובד במסירות לאהבת חברים, ואין הוא רואה שום תגובה מצד החברים, שיעזרו לו משהו, וכולם מתנהגים עמו לא לפי הבנתו, שצריך להיות באהבת חברים. דהיינו, שכל אחד ידבר עם חבירו בצורה המכובדת ביותר, כמו שנהוג בין אנשים מכובדים.

וכמו כן במעשה, הוא לא רואה שום פעולה מצד החברים, שיהיה לו על מה להסתכל, שיש כאן ענין של אהבת חברים, אלא הכל מתנהג כרגיל, כמו בין סתם אנשים, שעוד לא היה להם ענין להתאסף ולהחליט, שצריכים לעשות חברה, שתהיה בהם אהבת חברים, שכל אחד ידאוג לטובת הזולת.

אם כן, הוא רואה עכשיו, שאין על מי להסתכל, שמי שהוא יעסוק באהבת חברים. והיות שהוא מרגיש, שהוא היחידי שהולך בדרך הישר, ועל כולם הוא מסתכל בעין של לעג וקלס, וזה נקרא "מרגלים", שמרגל אחר החברים, לראות אם מתנהגים כסדר נגדו באהבת הזולת. היות שכל הזמן הוא שומע, שהחברים דורשים כל היום, שעיקר הוא אהבת הזולת. והוא רוצה באמת לראות, אם זה תוכו כברו.

ואז הוא רואה, שהכל הוא משפה ולחוץ. ואפילו בדיבורו הוא רואה, שאין שם שום אהבת הזולת, שזה דבר הכי קטן באהבת הזולת. דהיינו שאם הוא שואל ממנו איזה דבר, הוא עונה לו כלאחר יד, בלי תשומת לב, לא כדרך שעונים לחבר, אלא הכל בקרירות, כאילו הוא רוצה להפטר ממנו.

ואל תשאלו אותי, אם אני חושב על אהבת הזולת, מדוע אני עושה בקורת, אם החבר שלי אוהב אותי, כאילו אהבת חברים נתייסדה על בסיס של אהבה עצמית. לכן אני רוצה לראות, מה הרויח אהבה עצמית שלי מכל העסק הזה. לא כך הוא מחשבותי. אלא אני באמת רוצה באהבת הזולת.

ולכן הייתי מעונין בחברה זו שנתייסדה, בכדי שאני אראה, שכל אחד ואחד עוסק באהבת הזולת, שע"י זה כח הקטן שלי, שיש לי באהבת הזולת, יתרבה ויתגדל ע"י זה, ויהיה לי כח לעבוד באהבת הזולת, בכח יותר גדול מכפי שיש לי מכח עצמי. ועכשיו אני רואה, שלא הרוחתי כלום, כי אני רואה "אין עושה טוב גם אחד". אם כן, יותר טוב יהיה, אם אני לא אהיה עמהם, ואני לא אלמד ממעשיהם.

ועל זה באה התשובה, אם חברה שנתייסדה על אנשים מסוימים, ובעת שהתאספו, בטח היה מי שהוא, שרצה אז ליסוד את החבורא זו דוקא, בטח היה מברר אנשים אלו, שהם מתאימים לזה. היינו שיש בכל אחד מהם ניצוצין של אהבת הזולת. אלא שהניצוץ לא היה יכול להדליק את אור האהבה, שיאיר בכל הפרט. לכן הסכימו אז, שע"י התחברותם יחד אז, מכל הנצוצין ביחד יעשה שלהבת אחת גדולה.

לכן גם עתה, לאחר שהוא מרגל אחריהם, הוא צריך להתגבר ולומר, שכמו שהיו אז בעת שנתייסדה החברה, כולם בדיעה אחת, שצריכים ללכת בדרך של אהבת הזולת, כמו כן גם עתה. ובעת שכולם ידונו לכף זכות כל אחד לחבירו, שוב ידלקו את כל הנצוצים, ושוב תהיה שלהבת אחת גדולה.

וזה דומה כמו שאמר פעם בעל הסולם זצ"ל, ששאל, מה זה ענין כריתת ברית בין שני חברים, כמו שמצינו בתורה (וירא, שישי) "ויקח אברהם צאן ובקר, ויתן לאבימלך, ויכרתו שניהם ברית". ושאל, אם שניהם אוהבים זה לזה, ובטח אז שניהם עושים טובות זה לזה, ומובן מאליו, בזמן שאין האהבה נמצאת ביניהם, שמשום איזו סיבה שהיא האהבה נחלשה, בטח שאין הם עושים טובות זו לזו. אם כן מה מועיל את הכריתת ברית ביניהם.

ותירוץ, שהברית מה שהם עושים, אין זה על עכשיו, משום שעכשיו, בזמן שהאהבה מורגשת ביניהם, אין צורך לכריתת ברית. אלא הכריתת ברית נעשתה בכוונה תחילה על העתיד לבוא. היינו לאחר זמן, יכול להיות שהם לא ירגישו את האהבה כמו עכשיו, שגם אז יקיימו ביניהם היחסים כמקדם. ועל זה באה הכריתת ברית.

ולעינינו גם כן, הגם שעכשיו לא מרגישים את האהבה, כמו שהיתה בעת התיסדות החברה, מכל מקום כל אחד צריך להתגבר על דעתו וללכת למעלה מהדעת. ואז ע"י זה יתוקן הכל. וכל אחד ידון את חבירו לכף זכות.

ובזה נבין את דברי חז"ל, מה שאמרו "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליו לרגליו". "מנעליו" הוא מלשון "נעילת דלת", שפירושו "סגירה". שהאדם, לאחר שריגל את חברו, ש"ריגל" הוא מלשון "רגלים", שימכור אדם "קורות ביתו", היינו כל המקרים שעבר על ביתו בקשר בין אדם לחבירו, היינו שיש לו מרגלים, שאומרים לו דיבה רעה על החברים.

אז "ימכור הכל". זאת אומרת, שיוציא את כל המקרים, מה שהרגליו הביאו לו, ויקח במקום זה "מנעליו לרגלו". שהכוונה היא, שיסגור את כל המרגלים, כאילו אינם עוד בארץ. וכל השאלות ותביעות שיש עליהם, יסגור אותם. ואז הכל על מקומו יבוא בשלום.

[my-friends-fan]

סוף העולם וחברים

 התעוררתי בשתיים בבוקר מהטלפון, זה היה טומי, הוא נשמע חנוק וחסר אוויר כשהוא שאל אותי "היי... אמ.. זה בסדר אם אני בא לישון אצלך?" "טומי? מה קרה?" שאלתי, חצי ישן. דממה... "דנה... אוקיי, יש מפתח ספייר מתחת לשטיח. תיכנס ואל תעיר אותי יש לי משהו מחר." הפעם הוא ענה "תודה אחי אתה גבר אמיתי." "בסדר מה שתגיד..." לא הצלחתי לישון עד ששמעתי את טומי נכנס, מנסה להיות הכי שקט שיש אבל הפסיעות הכבדות שלו זהו מי זה היה. כשהתעוררתי הוא ישב בספה, אוכל דגנים מתוך מחבת ורואה חדשות בערוץ 12. "פאק שכחתי לשטוף כלים, סורי טום..." "הכל טוב גבר אני טוב בלאלתר, בא לך לשבת איתי? אני רואה חדשות, יש כאן איזה בחור שמדבר על המשיח או משהו, לא לגמרי הבנתי..." אין לי הרבה זמן חשבתי לעצמי "... טוב זוז נראה מה יש" בטלוויזיה ישב רבי אחד ודיבר על ספר דברי הימים אבל דיי התנתקתי מזה. "תגיד, מה היה הקטע אתמול?" האוזניים שלו זזו לרגע, הוא תמיד מזיז את האוזניים כשהוא לחוץ או מובך, לא נראה לי שהוא שם לב לזה אבל זה תמיד משעשע אותי לראות. "היא אמרה משהו על זה שאני לא מספיק רציני ושאין לה כוח יותר ואז סילקה אותי מהדירה שלנ-שלה." פאק, אולי לא הייתי צריך לדבר על זה... "נשמע כבד אחי...." "כן, בסדר, למי אכפת. קיצר אני נשאר כאן לאיזה שבוע" הוא אף פעם לא ביקש פשוט אמר, תמיד חשבתי שזה מגניב אבל כרגע זה סתם הציק. "...טוב," קמתי מהספה "אני חייב לעוף, יש ביצים וחלב במקרר, דגנים למעלה ואם אתה ממש ממש צריך משהו ��מכולת שש בניינים שמאלה מכאן." "אוקיי." הוא כבר הפסיק להקשיב וחזר לדגנים שלו ולטלוויזיה. לפני שיצאתי מהדירה הוא א��ר "היי, תודה, אחי, אתה אחלה גבר." "כן כן משתגיד" זה עשה לי נחמד האמתי. העבודה הייתה חרא, אותו בולשיט, הדבר היחיד שהיה באמת מעניין זה כשהתחיל לרדת ברד בגודל פסיכי, נראה לי ניפץ כמה חלונות וגגי מכוניות. בצהריים התחיל להתחמם ועד שחזרתי הביתה כבר היה רותח. "תקשיב אתה לא מבין מה קורה עם המזג אוויר היום" טומי לא הקשיב, הוא פשוט ישב שם, דמעות מיובשות ותמונה של דנה ביד. "הכל טוב...?" הוא קפץ לשנייה "פאק, מה? כן כן הכל סבבה" הוא אמר בזמן שהוא בלע אוויר כאילו הוא טובע, כמו כשהיינו קטנים ואמא שלו לקחה אותנו לים המלח, טומי לא סיפר לה שהוא לא היה באמת הולך לשיעורי שחייה שלו, הוא תמיד הלך אלי לשחק כדורגל וכשהגענו למים הוא זז בהם כמו כלב ואני הייתי צריך לסחוב אותו עד לחוף. "אמ... אוקיי..." בחדשות דיברו על השינוי באקלים אבל גם אז לא לגמרי הקשבתי. גם באותו הלילה לא הצלחתי לישון, רק חשבתי על הטיול לים המלח ועל טומי ועל הסופה ועל הברד ועל החום והכל התערבב כמו מערבולת אחת ענקית. בבוקר קיבלתי הודעה מהבוס שלי לא לבוא כי המשטרה באה, משהו על פולחן במרתף של הבניין או משהו זה היה מלא בשגיעוט חטיב ו רו וח ים מוזרים. טומי שכב בסלון עם אותה תמונה של דנה ולא זז. "בוקר.... טוב...?" "היי..." לא נראה לי שהוא ישן. "איך היה הלילה שלך?" הוא לא ענה. אחרי כמה שניות של דממה הלכתי למקלחת, יכולתי לשמוע אותו מייבב דרך הקירות וחוזר על השם שלה ו"אני מצטער" שוב ושוב. בצהריים החדשות התחילו לדבר על המתים חוזרים לחיים והרבי מאתמול דיבר שוב על המשיח. טומי שינה את התנוחה שלו משוכב ליושב כפוף, טלפון ביד, המספר שלה על המסך. בערב הוא נרדם עם הטלוויזיה עדיין דלוקה. עכשיו הם דיברו על אנשי העולם מתאספים בירושלים ועל הכוכבים שנעלמים. כמעט הצלחתי להירדם לפני שמעתי את הצעידות של טומי מגיעות לחדר שלי "אני לא יכול לישון..." "אוקיי... ו?" "אני יכול לישון איתך? הספה מכאיבה לי לגב" פאק.... לא הרגשתי טוב לראות אותו ככה, עדיף שהוא לא יהיה לבד כרגע. "טוב... בוא לכאן, אבל אל תתקרב יותר מדי" פיניתי לו מקום וניסיתי לחזור לישון, לא הצלחתי גם הפעם. בבוקר היו צעקות ברחוב ונראה לי שאישה זקנה עפה לשמיים. טומי עדיין ישן, הוא היה נראה כל כך רגוע. הכנתי לעצמי כוס קפה וצפיתי בחדשות. הקריין סיפר על איך שהרב דני מוצקין חזר לאלוהים ולמשך חצי שעה הראו תמונות של אלו "שחזרו לאלוהים" ונר יום כיפור בוער, זה הזכיר לי איך שכשהיינו מתבגרים אני וטומי תמיד ישבנו וצפינו בנר יום כיפור, לגמרי מסטולים, טומי תמיד היה מספר על הסבים שלו מהשואה ועל הדודה שמתה במלחמת לבנון. אני תמיד הייתי יושב ומקשיב לאותם הסיפורים שוב ושוב, הייתי יכול להקשיב לסיפורים שלו לנצח, עד שהעולם נמחק וכל מה שנשאר זה שנינו, הנר, והסיפורים. בצהריים טומי קם, עדיין היו לו דמעות מיובשות וקצת נזלת אבל עכשיו הוא היה נראה פשוט מבולבל, "החשמל הפסיק לעבוד..." "הטלוויזיה עדיין פועלת." הסתכלתי חזרה למסך אבל גם היא הפסיקה. "מוזר.... טומי אתה-" טומי עמד באמצע המסדרון, שוב בוכה, "דנה...." זהו, לא היה לי יותר כוח לזה "קיבינימאט סתום כבר עם החרא הזה!" הוא הפסיק לבכות, האוזניים שלו זזו מהר ובלי הפסקה. " 'דנה זה ודנה זה' נמאס, שיגעת כבר!" לא הצלחתי לעצור את עצמי יותר "אני לא יודע אם שמת לב אבל כל העולם הזה פאקינג נמחק ואתה לא מפסיק לשבת כאן בדירה ולהתבכיין על איזו עוד אחת שבטח כבר הלכה לגיהנום אם כל הכופרים או משהו" "אחי אנ-" "די עם האחי והגבר הזה קוראים לי גאי, טומי, גאי. אני לא הגבר שלך ואני לא האח שלך, אני מכיר אותך כבר, מה, 20 שנה? ואתה תמיד מתנהג כמו חירש שלא שומע כלום. הבנות האלו תמיד מגיעות ועוזבות אבל אני תמיד נשאר." טומי התחיל לדבר "מה אתה מנסה לומר כרג-" "אני מנסה לומר שאני אוהב אותך טומי, ועם הכמה דקות האחרונות בעולם המזדיין הזה אני רוצה להישאר איתך, כמו שתמיד נשארתי, לפני ואחרי כל דנה וכל אחת שנתקעת עליה. אני עדיין כאן, אתה מבין את זה??" אני כבר התחלתי להיחנק והדמעות התאספו בריסים כמו ים המלח שעוד שניה יטביע אותי ואת טומי. הוא עמד שם שקט לרגע ואז עם פנים רגועות אמר "טוב." "ט-טוב?" שאלתי, חצי בוכה חצי נחנק. "כן, טוב. בכמה דקות האלו מה אתה רוצה לעשות?" שיט... לא חשבתי כזה קדימה. "אמ... אולי אתה יכול לספר לי סיפורים חדשים שכתבת?" טומי ישב על הספה ובאתי צפוף לידו. הוא התחיל לומר "אז ככה,".

[eshcolit-sgula]

מחשבותיי על פרק סיום העונה של המפקדת (מכיל ספויילרים):

קודם כל אני מתה על חגו. אמרתי את זה בעבר ואני אגיד את זה שוב, היא אחת הדמויות הטובות שראיתי בטלוויזיה הישראלית. איזון מדהים בין קומדיה, טמטום ורגש.

דבר שני, כואב לי הלב על טולי. היא אוכלת חרא אחרי חרא מכולם ומגיע לה יותר טוב. אבל גם הסצנה במשרד של המבסית גרמה לי לחשוב שאני זקוקה אנושות לפרק שהוא רק על טולי, על החיים שלה מחוץ לבסיס כמו שהיה לנועה בפרק 7.

אבל מה שהכי שבר אותי, שבסוף הפרק היא הסיטה את הווילון לפני שהיא הורידה חולצה. טולי איבדה את האמון שלה במערכת ובאנשים בה, היא לא מרגישה בטוחה במקום שהיא קראה לו בית, ולפי המבסית באמת היה בשבילה בית. מאחלת לה שתמצא בית אמיתי.

אני חושבת שמגיע לנו יותר קלוז׳ר על הסיפור של צליל ומייקי. מייקי באמת היה מדהים והיה חבר טוב ונאמן לצליל ועד כמה שאני אוהבת אותה היא עשתה את הדבר האנוכי והמגעיל במקום לקבל את זה שלפעמים החיים לא הוגנים. מצפה ליותר ממנה ואף התנצלות כלפי מייקי בעונה 3.

ובמעבר חד, מחאת ההילטונים. כבר אמרתי שאני אוהבת את צימר ואני לגמרי מודעת שהיא מאוד רעילה, אבל המחאה הזאת גרמה לנו הקהל לראות עוד צד שלה, אולי כן אכפת לה ממשהו וזה בעצם מה שטולי ניסתה ��הוציא ממנה. הבסיס הוא הבית של המפקדות במשך שנתיים וצימר, הצינית והאדישה, נלחמת על משהו בפעם הראשונה. אני לא אומרת שהיא מושלמת ולא שהיא קדושה, אבל היא כן עברה תהליך בעונה הזאת ואני רק רוצה לראות לאן זה יתקדם בעונה הבאה. רק אומרת צימרטולי עדיין קיים גם אם זה רק בראש שלי והלוואי שהן יהיו מאושרות ביחד לנצח

עכשיו נועה וכפיר. שניהם היו מגעילים לטולי כל העונה ואני שמחה לראות שהם סוף סוף קולטים את זה. סוף פאקינג סוף הם נלחמים בשבילה במקום נגדה, והסצנה שהם משיגים את הטלפון??? חזק ביותר. נהדר. מרגש. בנוסף קודוס גדול לדורין שסוף סוף אמרה לכפיר את מה שהוא צריך לשמוע. בשעה טובה.

ועכשיו נחזור לחגו. נשבר לי הלב כשנחשף שהיא לא באמת הולכת לועדת חריגים לקורס מכים. כל העונה היה בילדאפ לרגע הזה, אבל זה נלקח ממנה. כאן 11 חסר לכם שהיא לא מסיימת מכית בסוף הסדרה, באמת חבל עליכם

נ.ב יוגב הוא הדבר האהוב עליי בעולם

[hozeret-lamoshav]

Prompt : שני חברים הכי טובים מגלים שהקיבוץ שלהם הוא האחרון להפוך להיות מופרע. הם מנסים למצוא תוכנית לעצור את זה

האם לקח לי הרבה מאוד זמן להתחיל לכתוב את זה? בהחלט.

אבל זה פה עכשיו.

זה לא שרינה הייתה עצלנית, אלא שהיא פשוט שנאה ריצה. החוזק שלה היה בשרירים, ולא במהירות, ולכן הריצה המטורפת שלה גרמה ללב שלה לכאוב כאילו שהוא עומד לצאת מהחזה שלה.

העובדה שאלינה ישבה מולה, עם הספר מונח הפוך על השולחן והרגליים מורמות בתנוחה כמעט אצילית, לא עזרה, כי כשרינה ראתה את אלינה היא כמעט שכחה מה היא רצה כדי לספר לה.

אלינה לא נראתה כאילו אכפת לה יותר מידי שרינה מתנשפת, או מפריעה לה באמצע ההפסקה. היא נופפה אל הכיסא שנמצא מולה וסימנה לרינה להתיישב. הסינר שלה הונח, מקופל ברישול, על הצד הרחוק של השולחן, ורינה תהתה לרגע מה היא הכינה היום.

עברו שניות ארוכות לפני שרינה פתחה את הפה.

"הם רוצים לסגור את הקיבוץ."

אלינה לא נראתה מופתעת יותר מידי.

"שמעתי את חיים מדבר בטלפון. ימכרו את זה תמורת מלא כסף, ואז הם יסגרו את החווה."

אלינה המשיכה לשתוק, אבל כיווצה את הגבות שלה זו אל זו.

"מתי?" היא שאלה אחרי קצת חשיבה.

"חודש עד המסמכים."

אלינה שקלה את האפשרויות שיש להן. לא היו הרבה.

"חודש, את אומרת."

"עד המסמכים. הסכמים כלליים בטח עוד קודם."

"כמה נראה לך?"

"שבועיים, אולי."

אלינה קמה בפתאומיות.

"-בסדר. גם עם שבועיים נסתדר."

אלינה הרימה את הספר שלה, קיפלה את הדף שבו היא נמצאת, וסגרה אותו. היא הסתכלה חזרה אל רינה.

"טוב שאמרת לי."

רינה חייכה חיוך מובך. היא לא ידעה מה הייתה עושה אם לא הייתה מכירה את אלינה. לא היה אף אחד אחר שאפשר היה לספר לו את החדשות החשובות באמת, ושיגיב ככה. עם… מטרה.

אלינה כבר התחילה לצאת מחדר האוכל כשקראה אל רינה, בלי להסתובב: "את יכולה לחזור לעבודה. ניפגש פה מחר באותה שעה."

ואז היא לקחה את הפנייה שמאלה ונעלמה.

היא תמיד עשתה את זה, וזה תמיד היה קצת דרמטי מידי.

ועדיין רינה לא עקבה אחריה אף פעם.

~~~

רי��ה השתדלה שלא לומר על השיחה ההיא כלום לאף אחד, כדי לא לזרוע פאניקה או להרוס לאלינה את התוכנית. מאז הפעם ההיא שבה היא סיפרה לכולם על הרעיון שלה ושל אלינה להפוך את הדחפור לבית נייד, היא למדה לשמור על הפה.

לפחות כששלומי והחברה שלו הגיעו לשם לפניהן, הם גם הספיקו להיענש לפניהן, וחסכו להן הרבה שעות מבוזבזות.

לפחות זה.

רינה חזרה לחדר האוכל למחרת, באותה שעה. עברה לה בראש המחשבה שחיים בטח יכעס עליה שנעלמה לכל כך הרבה זמן… ואז היא הבינה שיש סיכוי טוב שהוא פשוט ישתוק כי הוא יודע מה גורלה של החווה, ומבין שהשעתיים האלה לא ישנו כלום.

אלינה חיכתה שם עם מחברת סליל כחולה, שתי שקיות שוקו (אחת כבר בפה שלה) , ומבט ששנים של היכרות רמזו לרינה שאחריו באים הרעיונות הכי גרועים. באופן חיובי, כמובן.

רינה התיישבה מולה, ואלינה הושיטה לה את שקית השוקו הסגורה. היא לקחה אותה.

"אז… מה התוכנית?"

"מישהו אמר משהו על תוכנית?"

"כן."

אלינה לא בדיוק חייכה, אבל היא הרימה את זוויות הפה שלה למעלה.

"תפסת אותי."

זו הייתה מסורת של שנים של תכנון תעלולים. כל פעם מחדש היא הייתה מטופשת, אבל הן המשיכו בדיאלוג הלא-ברור. היתה בזה קצת נחמה.

רינה פתחה את המחברת הכחולה. היה בה, פרוש על שני עמודים, תרשים מדוייק (למרות שהיה חסר חן) של הקיבוץ. כמה בתים סומנו באדום, וכמה רחובות בכחול. המבנים הציבוריים סומנו בסגול, ורינה לא יכלה להתעלם מזה שבית הילדים סומן בעיגול הכי גדול.

"הבנת מה המטרה שלנו?"

רינה לא ידעה מה לומר, אז היא חיכתה שאלינה תסביר לה.

"רינ-.... אלוהים אדירים, את באמת לא מבינה. להרוס את הערך. שאף משפחה לא תרצה לעבור לפה."

"זה רעיון ממש רע, אלינה."

"יש לך אחד יותר טוב?"

רינה נראתה מובכת. "לא."

"אז זה מה שיש לנו."

אלינה התחילה להצביע על התרשים.

"אדום. הצתות. יש רק שלושה אנשים עם בתים מתאימים, אז לא תהיה הרבה עבודה. בעיקר אצטרך לשכנע אותם להוציא את כל התכולה."

"ואיך נעשה את זה?"

"הדברה מזוייפת. נגיד להם שכל מה שבבית עלול להיהרס מהכימיקלים, ושהם צריכים לישון עם החפצים מחוץ לבית. באמצע הלילה, בום. מדליקים את הכל."

"אבל-"

"הם יהיו בסדר. ביטוח וחברי קהילה. גם לשלומקוביץ' נשרף הבית והכל היה בסדר. בכל מקרה, אין לך מה לחשוב על זה יותר מידי, כי זה עליי. אני אטפל בזה."

היא העבירה את האצבע לסימון הכחול.

"את הכבישים האלה נצטרך לעקור. אם נבקש יפה מ��שמיניסטים אולי הם יעזרו."

"אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את כל זה." רינה הסתכלה על התרשימים ועל ההערות הקטנות שבצד המחברת. היא הסתכלה על התרשים ועל הצבעים ועל המוח ��מוזר של אלינה.

ועל הניסיון הנואש להיעזר בכל מה שיש להן כדי שהעולם לא יקרוס סביבן.

המבט היוקד של אלינה גרם לרינה לחזור למציאות.

"רין, אין לנו ברירה. יש לנו שבועיים להציל את הקיבוץ."

רינה השפילה מבט. היא ידעה שאלינה צודקת, אבל היא גם ידעה שאלו יהיו שבועיים נוראיים.

"סגול זה גרפיטי. זו תהיה המשימה שלך. אני לא רוצה שתתעסקי עם השאר."

"אני לא עושה גרפיטי."

"ואני לא מציתה בתים, לרוב."

אחרי רגע של שקט, היא הוסיפה: "אבל היי, יהיה מצחיק לראות אותך מצליחה לקלל מספיק בשביל לרסס משהו שווה על קיר."

"אל תדברי ככה! אני מסוגלת!"

"לא אמין."

שתיהן חייכו. אלינה קצת צחקה.

לרגע היה נראה שהכל יהיה בסדר.

"רינה-"

והלב של רינה שוב דאה והסתחרר ודפק כל כך חזק שכל אדם ברדיוס של קילומטר יכל לשמוע אם היה אכפת לו.

"-אנחנו נצליח."

לא שאלה. לא בקשה.

קביעת עובדה.

היד של רינה נשלחה, כאילו מאליה, אל הלחי של אלינה, והיא ידעה שכמו הפעם שהן ברחו מההורים אל השדות, וכמו הפעם שהן החליפו את כל הנקניקיות בחדר האוכל בריבה, וכמו הפעם שהן הצליחו לגרום למנהלת לומר 'זין על העולם!' ולהתפטר באמצע טקס שבועות שאירגנו ילדי כיתה ג' - כמו אז, הכל יהיה בסדר.

היא לא עקבה אחרי אלינה כשהיא יצאה בדרמטיות מחדר האוכל, ונעלמה מהעין בפנייה שמאלה, כי היא ידעה שהכל יסתדר.

וכך היה.