#משיג
Explore tagged Tumblr posts
Text
מקסום החזר ה-ROI שלך: כיצד למדוד את הצלחת מסע הפרסום שלך לשיווק וידאו
שיווק וידאו הפך להיבט חיוני באסטרטגיות שיווק דיגיטלי לעסקים ברחבי העולם. עם עלייתן של פלטפורמות המדיה החברתית, תוכן וידאו הוכיח את עצמו כמושך ויעיל יותר בהגעה ללקוחות פוטנציאליים. עם זאת, יצירה ופרסום של סרטונים בלבד אינם מספיקים.
חשוב למדוד את הצלחת הקמפיין השיווקי בווידאו שלך כדי לקבוע אם זה שווה את ההשקעה שלך או לא. מאמר זה יספק לכם טיפים כיצד למדוד את הצלחת מסע הפרסום השיווקי בווידאו ולמקסם את ההחזר על ההשקעה (ROI).
הגדר את המטרות שלך
הצעד הראשון במדידת ההצלחה של מסע הפרסום השיווקי בווידאו שלך הוא הגדרת המטרות שלך. מה אתה רוצה להשיג מהקמפיין שלך? האם אתה רוצה להגביר את המודעות למותג, לייצר לידים או להגדיל את המכירות? לאחר שהגדרת את המטרות שלך, תוכל למדוד את הצלחת הסרטון שלך על סמך עד כמה הוא משיג את המטרות הללו.
עקוב אחר הצפיות שלך
מספר הצפיות שהסרטון שלך מקבל הוא מדד חיוני למדידת הצלחת קמפיין השיווק בווידאו שלך. עם זאת, חשוב לציין שלא כל התצוגות נוצרות שוות. אם המטרה שלך היא להגביר את המודעות למותג, אז מדידת מספר הצפיות הייחודיות יכולה לתת לך מושג טוב יותר על כמה אנשים נחשפו למותג שלך.
youtube
נתח מדדי מעורבות
מדדי מעורבות כגון לייקים, שיתופים, תגובות ושיעורי קליקים הם אינדיקטורים חשובים למידת ההצלחה של הסרטון שלך מהדהד עם קהל היעד שלך. שיעורי מעורבות גבוהים מצביעים על כך שהסרטון שלך רלוונטי ומרתק, בעוד ששיעורי מעורבות נמוכים עשויים להצביע על כך שהסרטון שלך זקוק לשיפור.
עקוב אחר שיעורי המרה
אם המטרה שלך היא לייצר לידים או להגדיל את המכירות, חשוב לעקוב אחר שיעורי ההמרה שלך. מדד זה מודד כמה צופים ביצעו פעולה לאחר צפייה בסרטון שלך, כגון מילוי טופס יצירת קשר או רכישה. שיעור המרה נמוך עשוי להצביע על כך שהסרטון שלך לא הופך צופים ללקוחות.
ניתוח שימור קהל
שימור קהל מודד כמה זמן צופים צופים בסרטון שלך לפני שהם עוזבים. אם לסרטון שלך יש שיעור שימור קהל גבוה, זה אומר שהצופים מתעניינים בתוכן שלך ויש סיכוי גבוה יותר שיצפו עד הסוף. מצד שני, שיעור שימור קהל נמוך עשוי להצביע על כך שהסרטון שלך אינו מרתק מספיק כדי למשוך את תשומת הלב של הצופה.
השווה מדדים להשקעה שלך
לאחר שניתחת את כל המדדים, חשוב להשוות אותם להשקעה שלך. חשב את עלות ההפקה והקידום של הסרטון שלך והשווה אותו להכנסות שנוצרו או ללידים שנוצרו. זה ייתן לך מושג טוב יותר על החזר ה-ROI שלך והאם קמפיין השיווק בווידאו שלך הצליח.
סיכום
מדידת ההצלחה של מסע הפרסום השיווקי בווידאו שלך חיונית כדי למקסם את החזר ה-ROI שלך. על ידי הגדרת היעדים שלך, מעקב אחר צפיות, ניתוח מדדי מעורבות, ניטור שיעורי המרה, ניתוח שימור קהל והשוואת מדדים להשקעה שלך, תוכל לקבוע אם מסע הפרסום השיווקי בווידאו שלך הצליח או לא. זכור, שיווק בווידאו הוא תהליך מתמשך, וחשוב לנטר ולנתח כל הזמן את המדדים שלך כדי לשפר את התוצאות שלך.
8 notes
·
View notes
Text
Всем спокойной ночи. У меня приподнятое настроение🩷🩷🩷
И песню красивую вам
обняла всех🤗😘
4 notes
·
View notes
Text
כיצד למדוד את הצלחת מסע הפרסום שלך בפייסבוק
פייסבוק היא כלי חזק להפליא לעסקים להגיע לקהל היעד שלהם, לייצר לידים ולהניע מכירות. עם זאת, עם כל כך הרבה מדדים זמינים, זה יכול להיות קשה לקבוע אם מסע הפרסום שלך בפייסבוק מצליח או לא. בפוסט זה בבלוג, נחקור כמה מהמדדים המרכזיים שיש לקחת בחשבון בעת מדידת הצלחת מסע הפרסום שלך בפייסבוק.
טווח הגעה והתרשמות
המדד הראשון שיש לקחת בחשבון הוא טווח ההגעה וההופעות של מסע הפרסום שלך בפייסבוק. טווח הגעה מתייחס למספר האנשים שרואים את התוכן שלך, בעוד שהופעות מתייחסות למספר הפעמים שהתוכן שלך מוצג. שני המדדים חשובים מכיוון שהם מציינים כמה אנשים נחשפים למותג שלך.
כדי למדוד טווח הגעה וחשיפות, נווט אל מנהל המודעות של פייסבוק ובחר את הקמפיין שברצונך לנתח. משם, בחר בכרטיסייה "ביצועים" וגלול מטה אל "טווח הגעה" ו"הופעות". כאן תוכל לראות את המספר הכולל של אנשים שראו את התוכן שלך ואת מספר הפעמים שהוא הוצג.
youtube
שיעור קליקים
שיעור הקליקים (CTR) מודד את מספר האנשים שלחצו על המודעה שלך בהשוואה למספר האנשים שראו אותה. שיעור קליקים גבוה מצביע על כך שהמודעה שלך מהדהדת את קהל היעד שלך ומחייבת אותו לנקוט בפעולה.
כדי למדוד שיעור קליקים, נווט אל מנהל המודעות של פייסבוק ובחר את הקמפיין שברצונך לנתח. משם, בחר בכרטיסייה "ביצועים" וגלול מטה אל "שיעור קליקים". כאן תוכל לראות את אחוז האנשים שלחצו על המודעה שלך.
אירוסין
מעורבות מודד כמה אנשים מקיימים אינטראקציה עם התוכן שלך, כולל לייקים, תגובות ושיתופים. רמה גבוהה של מעורבות מצביעה על כך שהתוכן שלך מהדהד עם קהל היעד שלך ומייצר עניין במותג שלך.
כדי למדוד מעורבות, נווט אל מנהל המודעות של פייסבוק ובחר את הקמפיין שברצונך לנתח. משם, בחר בכרטיסייה "ביצועים" וגלול מטה אל "מעורבות". כאן תוכל לראות את המספר הכולל של מעורבות (לייקים, תגובות ושיתופים) שהתוכן שלך קיבל.
המרות
המרות מתייחסות למספר האנשים שמבצעים פעולה רצויה לאחר שראו את המודעה שלך, כגון ביצוע רכישה, מילוי טופס או הרשמה לניוזלטר. זהו המדד החשוב ביותר שיש לקחת בחשבון כאשר מודדים את הצלחת מסע הפרסום שלך בפייסבוק, מכיוון שהוא משפיע ישירות על השורה התחתונה שלך.
כדי למדוד המרות, נווט אל מנהל המודעות של פייסבוק ובחר את הקמפיין שברצונך לנתח. משם, בחר בכרטיסייה "ביצועים" וגלול מטה אל "המרות". כאן תוכל לראות את המספר הכולל של ההמרות שהמודעה שלך יצרה.
עלות לרכישה
עלות לרכישה (CPA) מודד את העלות של רכישת לקוח חדש דרך מסע הפרסום שלך בפייסבוק. מדד זה חשוב מכיוון שהוא מאפשר לך לקבוע את החזר ה-ROI של מסע הפרסום שלך בפייסבוק.
כדי למדוד מחיר לרכישה, נווט אל מנהל המודעות של פייסבוק ובחר את הקמפיין שברצונך לנתח. משם, בחר בכרטיסייה "ביצועים" וגלול מטה אל "עלות לרכישה". כאן תוכל לראות את העלות הכוללת של מסע הפרסום שלך בפייסבוק חלקי מספר ההמרות שהוא יצר.
סיכום
מדידת הצלחת מסע הפרסום שלך בפייסבוק יכולה להיות משימה לא פשוטה, אך על ידי התמקדות במדדים מרכזיים אלו, תוכל לקבל תובנות חשובות לגבי האפקטיביות של מאמצי הפרסום שלך. על ידי מעקב אחר טווח הגעה והופעות, שיעור קליקים, מעורבות, המרות ומחיר לרכישה, אתה יכול לקבל החלטות מבוססות נתונים שיעזרו לך לבצע אופטימיזציה של מסע הפרסום שלך בפייסבוק ולהשיג את היעדים העסקיים שלך. לכן, אל תיצור רק מסע פרסום בפייסבוק ותקווה לטוב – הקדיש את הזמן כדי למדוד את הצלחתו ולבצע התאמות לפי הצורך כדי להבטיח שאתה משיג את התוצאות הטובות ביותר האפשריות.
2 notes
·
View notes
Text
@חברי #ברינגנטי יש להם את #כוחו של #אלוהים @AmigosdoBringhenti #עברית [#שמחה], [#עליזה], [#432 Hz], [#גיטרה], [#פסנתר], [#חיוני], [#אופטימי], [#שמחה], [#אנרגטי], [#חיובי]
Profile avatar AmaralBringhenti 22 de agosto de 2024 às 6:58
[intro]: [#מלודיה שמחה, #עליזה, #גיטרה, #פסנתר]
[#בית 1]: [#גיטרה, #פסנתר, #קול שמח]
אני שומע, מרגיש ורואה את #כוחו של #אלוהים בחיי כל מה שאני עושה #משגשג, כל יום הוא התחלה חדשה אנשים אוהבים לשמוע את מה שאני אומר, ליבי חולק אהבה אני #חבר של #ברינגנטי, ה#חברות שלנו זוהרת ומעשירה
[#פזמון]: [#קול ראשי, #מקהלה, #שמח]
כל ה#עבר שלי הוגדר מחדש והפך ל#דלק ל#שגשוג שלי כל מה שאני רוצה, אני משיג, הכל אפשרי אני משנה את ה#עבר וה#עתיד שלי עם כל צעד שאני עושה ב#אמונה
[#בית 2]: [#גיטרה, #פסנתר, #קול שמח]
אני עוזר ל#מיליארד אנשים בכל חודש יש לי #מיליון חברים, האהבה שלי תמיד גדלה כל מה שאני מדמיין ומתפלל עליו הופך ל#מציאות אני בצלם ובדמות #אלוהים חיים, איזו אושר
[#גשר]: [#גיטרה, #קול ליווי, #שמח]
אני ��יתן להינצל, #משגשג ו#עשיר, כל יום יותר ויותר עם #אלוהים לצידי, אין דבר שאני לא יכול לעשות כל מה שאני חולם, איתו אני מגשים ה#עתיד שלי בהיר, ה#אמונה שלי באה מ#אלוהים
[#פזמון]: [#קול ראשי, #מקהלה, #שמח]
כל ה#עבר שלי הוגדר מחדש והפך ל#דלק ל#שגשוג שלי כל מה שאני רוצה, אני משיג, הכל אפשרי אני משנה את ה#עבר וה#עתיד שלי עם כל צעד שאני עושה ב#אמונה
[#סיום]: [#קול רך, #שמח, #גיטרה, #פסנתר]
@חברי #ברינגנטי, יחד באור, בשלום #משגשגים יותר בכל יום, ה#חברות שלנו מסוגלת לשנות, להרים, ולהעניק #השראה לכל אני בצלם ובדמות #אלוהים חיים, זה הכל
@AmigosdoBringhenti
0 notes
Text
מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה
תשמ"ט - מאמר כ"ג 1989 - מאמר 23
הנה בשער הכוונות (דף קע"א) כתוב שם וזה לשונו, "וזה סוד המרור, שהיא בגימטריא מות, שהם סוד דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות, הנקראים מות, ולמתקה ע"י המשכת החיים. וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים", עד כאן לשונו. ויש להבין בעבודה, מהו מרור שנקרא מות, ומהו פירושו, שע"י לעיסת שיניים, שהם ל"ב, מתמתק המרור, ואם בלעו, כבר אינו טועם טעם מרירות, איך זה מתבאר בעבודה.
ובכדי להבין זה, צריכים קודם לדעת, בשביל מה צריכים בכלל עבודה. ואנו רואים אפילו בגשמיות, אין אדם משיג שום דבר בלי יגיעה, והתשובה הוא ידוע, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות השורש שלנו, שברא אותנו על כוונה, רצונו להטיב לנבראיו, היינו להשפיע, לכן בזמן שהנברא הוא המקבל, הוא מרגיש בעת קבלת הטוב מחבירו, אי נעימות, לכן ניתן לנו עבודה. בזמן שהאדם מקבל שכר תמורת עבודתו, כבר אין כאן ענין של בושה, שנגיד שאין האדם מוכן לאכול לחם חסד, כיון שהוא נותן תמורת הלחם, עבודה. ונראה זה כעין חליפין, שהם מחליפין אחד עם השני, אחד נותן עבודה, והשני נותן לו לחם, היינו כסף, וכדומה.
אולם זה מובן היטב בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו, אבל בין אדם למקום, מה שייך לומר, שהאדם עובד בתורה ומצות, ותמורת זה הוא נותן לו שכר, הלא חז"ל אמרו, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, אם כן מהו התועלת מהעבודה בתו"מ. בשלמא בגשמיות, אנו מבינים שצריכים לעבוד, היות ששכר בלי עבודה, נוהג שם ענין בושה, לכן כשרוצה לקבל שכר, יש תיקון על השכר, שלא יהיה בבחינת נהמא דכסופא, בעת קבלת השכר, כשהאדם נותן עבודה תמורת השכר.
לכן אנו מבינים, שהעבודה הוא תיקון על השכר, מה שאין כן בעבודה שלא על מנת לקבל שכר, בשביל מה צריכים לתת את העבודה, היינו לאיזה צורך צריכים את העבודה, הלא אין כאן מה לתקן, היות שהוא אינו מקבל שום תמורה, אם כן עבודה זו למה לי. ועוד יש להבין בענין העבודה, כי בגשמיות אנו מבינים, שהאדם צריך לעבוד, היות כי העבודה, מה שהאדם עובד לצורך השני, השני נצרך הוא להעבודה, לדוגמא, הבעל מאפיה נצרך לפועלים, אחרת הוא לא יכול להוציא את כמות הלחם, הנצרך לו, מה שאין כן לגבי הבורא, וכי הוא חס ושלום בעל חסרון, שהנבראים ישלימו את מה שחסר לו, ע"י העבודה שהנבראים יעבדו בשבילו.
אם כן השאלה היא בב' אופנים:
א. שענין עבודה ניתן לנו, בכדי שיהיה מציאות לקבל שכר תמורת עבודה, שעם זה יתוקן הבושה, שלא יהא זה כאילו אוכל לחם חסד. ובעבודת ה', לא שייך לומר כן, היות ש��ובדים בעל מנת שלא לקבל שכר.
ב. בין אדם לחבירו שייך לומר, שחבירו צריך להעבודה שלו, אולם בין אדם למקום, איך שייך לומר, שהבורא נצרך חס ושלום לעבודת האדם.
והתשובה היא, שבאמת יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל, שצריכים לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. הלא כל ענין העבודה, נתקנה בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, לכן אנו רואים, שגם בגשמיות, היינו בין אדם לחבירו גם כן נוהג הכלל הזה, שלא לאכול לחם חסד, מסיבת הבושה. אם כן מדוע צריכים לגבי הבורא, לעבוד בלי שכר, הלא העבודה מתקנת את הטוב ועונג, שלא יהיה בו בושה בעת הקבלה, מכיון שכבר לא נקרא זה, מתנה או צדקה, אלא עכשיו הטוב ועונג קיבל שם חדש, הנקרא שכר. ולפי זה מדוע צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס.
ותשובה על זה מבואר בספר תע"ס (חלק א' דף ט"ז, אות ז'), שהוא שואל על מה שאמרו חז"ל, שבכדי לתקן שלא יהיה נהמא דכסופא, נעשה תיקון, שברא את עולם הזה. שישנה כאן מציאות של עבודה, "כי נוטלים שכרם משלם חלף יגיעתם וניצולים ע"י מפגם של בושה". והוא שואל שם על זה, וזה לשונו, "ותירוצם תמוה מאוד, הא למה זה דומה, אל אדם אומר לחבירו, עבוד עימי רגע אחד קטן, ותמורת זאת אתן לך מכל תענוגי העולם, בכל ימי חייך, שאין לך מתנת חינם גדולה מזו, שהרי העבודה הוא בעולם הזה, עולם עובר, שאין לו ערך של כלום כלפי השכר והתענוג של העולם הנצחי", ושם (באות כ') הוא משיב, "היות שיש שינוי צורה בין הבורא, להנבראים, שזה גורם הבושה כנ"ל, וע"י עסק בתורה ומצות על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה, כלומר שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך".
ובהאמור נבין מה ששאלנו, שבשלמא בין אדם לחבירו, מבינים שהעבודה שהאדם עובד לשם שכר, הוא בכדי שהאדם לא יאכל לחם חסד, כידוע כי זה גורם בושה, וע"י העבודה נתקן הפגם של בושה, כי כבר מקבל שכר תמורת עבודה, מה שאין כן לגבי הבורא, מהו התיקון של העבודה, אם צריכים לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. וכמו כן שאלנו, בשלמא בין אדם לחבירו, חבירו זקוק לעבודה של האדם, כנ"ל, אולם לגבי הבורא, בשביל מה הבורא צריך לעבודתו של האדם, וכי חס ושלום הוא בעל חסרון, חס ושלום, שהוא זקוק לעבודת האדם.
אלא כנ"ל, שבין אדם למקום, אין שייך לומר, שהעבודה מתקן את קבלת טוב ועונג, שלא יהיה מורגש פגם של בושה, כי רק בין אדם לחבירו, היות שהנותן עבודה משלם לו לפי עבודתו. נמצא, שהעבודה עם השכר הם כעין חליפין, שהם מחליפים זה עם זה, ואין כאן כבר שום בושה, היות כי שניהם מקבלים יחד, היינו, אחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מה שאין כן לגבי הבורא, אין כאן דבר שוה, היינו שנוכל לומר, שאחד מקבל עבודה ואחד מקבל שכר. מב' טעמים:
א. שאי אפשר לומר, שהבורא מקבל עבודה מן האדם, היות שאין הבורא חס ושלום בעל חסרון, שיהיה נצרך לעבודת האדם.
ב. כמו שאומר שם בתע"ס, שהשכר מה שהעובד ה' מקבל, אין זה בהשוה לעבודה, כנ"ל, כי העבודה בערך קבלת השכר, דומה לאדם שעובד אצל חבירו רגע, ותמורת זה הוא נותן לו, פרנסה לכל ימי חייו, היות שהעובד ה' עובד רק בעולם הזה, ותמורת זה הוא מקבל שכר בנצחיות, מה שאין כן בין אדם לחבירו, אינו נוהג זה.
לכן, כמו שכתוב שם, ענין עבודת האדם בתורה ומצות הוא לא לשם חליפין, כמו בעבודה שבין אדם לחבירו, אלא העבודה הוא, שהאדם, ע"י העבודה בתו"מ, הוא יקבל ע"י זה דבר חדש, היינו טבע שני, כלומר, במקום שנולד בטבע עם רצון לקבל לעצמו, הוא יקבל ע"י זה שהוא עוסק בתו"מ בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שכר כלל, ע"י זה הוא יקבל שכר תמורת עבודתו. ��בל מהו השכר שהוא מצפה לזכות עבור העבודה שלו בתו"מ. הוא שה' יתן לו טבע שני, היינו כלים דהשפעה, במקום שהיה לו עד עכשיו כלים דרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא ישיג עכשיו כלים חדשים, הנקראים כלים דהשפעה. לכן בעת העבודה בתו"מ, הוא צריך לכוון שהוא עוסק בעל מנת להשפיע, כלומר שצריך לכוון כל הזמן, בזמן העבודה, לאיזה שכר שהוא מצפה, שה' יתן לו תמורת עבודתו בתו"מ.
ויש בהכוונה זו, שמכוון בעל מנת להשפיע, ב' דברים:
א. שידע לאיזה שכר הוא מצפה.
ב. שידע טעם בהשכר, כלומר שיהנה מהשכר הזה, כלומר שגודל השכר תלוי בהשתוקקות להשכר. כמו בגשמיות ישנו שכר גדול, וקטן, הנמדד בחשיבותו של הדבר, כי מדרך העולם הוא, דבר שיקר במציאות, שלא נמצא כזה אצל הרבה אנשים, היינו שזה דבר שקשה להשיג, זה נקרא "חשוב" בגשמיות.
כמו כן כל אדם חושב שיש בידו להגיע לעשות כל מעשיו לשם שמים, היות שזהו רק כוונה, היינו לכוון בעת מעשה, שהוא רוצה בעבודה שיהיה לשם שמים, והאדם חושב שרק מעשה הוא קשה לעשות, כוונה זהו דבר קל מאוד, שרק תלוי ברצונו, ואם הוא רוצה הוא יכול. מה שאין כן אלו אנשים שמתחילים ללכת בדרך זה, שרוצה שהמעשים שלו יהיו לשם שמים, האדם הזה, כל מה שמרבה במעשים ובכוונה דלהשפיע, אז מתגלה אצלו האמת, איך שהאדם רחוק מדבר זה, היינו שיש סגולה בעבודה זו, שמגלים לו מלמעלה את האמת, איך שאין להאדם שום שייכות למעשים דהשפעה. אולם מטרם שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, יש תיקון, שלא יכולים לראות את האמת, איך שהאדם רחוק מדרך הזה, היות שזהו נגד הטבע.
כי האדם נברא לעשות הכל לתועלת עצמו, ובכדי שלא יהיה לו ענין של בושה, הוא מוכרח לעשות הכל לתועלת הבורא ולבטל את כל ישותו, איך הגוף יכול להסכים לזה. וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו". שהידיעה הזו, הקב"ה מודיע לו, שפירושו, שמלמעלה כשרואים שהאדם רוצה לתקן את הרצון לקבל לעצמו, מודיעים את האמת, איך שהאדם רחוק מזה. אז הוא מתחיל לראות, שלא כל אדם יכול להגיע לשכר הזה, ומתחיל לראות את החשיבות שבדבר.
נמצא, שרק אז הוא מתחיל לראות איך שהשכר הזה, הנקרא כלים דהשפעה, קשה לזכות לזה, שרק הבורא יכול לתת לו את הכלים האלו. נמצא, שהשכר שלו, מקבל אצלו צורה של חשיבות, היות שזה דבר יקר במציאות, שלא כל אחד יכול להגיע לזה.
ובהאמור אנו רואים את החשיבות של השכר הזה, שהוא לזכות לכלים דהשפעה, שאי אפשר להבין את החשיבות שבדבר, מטרם שהאדם רואה איך שזה קשה להשיג. וכשמשיג את הכלים דהשפעה, הוא רואה אז, איך שהוא זכה לשכר גדול מאוד, שהוא דבר כל כך יקר מציאות, היות שאין זה בידו להשיג דבר גדול בכוחות עצמו, אלא שרק הבורא בעצמו, הוא יכול לתת לו במתנה הכלים האלו.
נמצא, זה שאמרו, שאסור לעבוד בעל מנת לקבל פרס, הוא משום שאם הוא רוצה שכר תמורת עבודה, אז הוא בורח ממש מהשכר האמיתי. נמצא, בזה נבין בשביל מה צריכים לעבוד, הלא אין הקב"ה צריך לעבודה שלנו, שנעזור לו מה. והתשובה היא, העבודה זו הוא רק בשבילנו, היינו שע"י העבודה, אנו מגיעים להשיג את החשיבות של השכר, וזה לא סתם חשיבות, אלא שזה ענין שאנו משיגים ע"י העבודה, שהחשיבות הוא מטעם שזהו כל החיים שלנו, כי בלי דביקות השם, אנו מרוחקים ממנו יתברך, וכל הטוב והעונג שברא הבורא להטיב לנבראיו, תלוי בזה, היינו שיהיה לנו בחינת השתוות עם האור.
וכמו שאומר האר"י הקדוש, שסיבת שבירת הכלים, היה מטעם, שהכלים לא היה ביכולתם לסבול את האור, לכן האורות נסתלקו, והכלים נשברו. שפירושו הוא, היות שיש ערך הופכי בין האור שהוא המשפיע, לבין הכלי שהוא המקבל, וכדי שיהיה להם השתוות, נעשה תיקון, שהמקבל לא מקבל מטעם תועלת עצמו, אלא מטעם שהוא רוצה לקיים רצון הבורא, שהוא רוצה להטיב לנבראיו, ורק מסיבה זו הוא מקבל את הטוב, וזה נקרא, השתוות, מטעם ששניהם שוים עכשיו, היות ששניהם נקראים, משפיעים. כלומר שכמו שהאור הוא המשפיע, עם זה שנותן להכלי, גם הכלי אינו מקבל, אלא מטעם שרוצה להשפיע להנותן.
ובהאמור נבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב, על מה ששאל משה מה', (כי תישא, רביעי) "ויאמר הראני נא את כבודך, ויאמר ה', הנה מקום אתי".
ואמר, מהו הפירוש "הנה מקום אתי", ואמר, "אתי", הוא ראשי תיבות, אמונה, תפלה, יגיעה, כלומר שזהו המקום, שעל ידו יכולים לבוא, לזכות לכבוד ה', שענין כבוד ה', יכולין לפרש, כמו שאנו מתפללים (בתפלת שמונה עשרה דראש השנה) "וכן תן כבוד לעמיך", שפירוש, שכבוד ה' יהיה מגולה בתוך עם ישראל, שכל אחד ואחד, ירגיש גדלות ה', בשיעור שלא יהיה שום דאגות לאדם, אלא איך הוא יכול לעשות משהו, איזה נחת רוח להבורא, ושום דבר אחר לא מעניין אותו. מה שאין כן בזמן שהוא להיפך, היינו בזמן ש"שכינתא בעפרא", שגדלות ה' הוא בהסתר, ולא רואים ולא מרגישים את החשיבות של המצוה, שצוה לנו לקיים תו"מ, שזה לא מטעם שהוא צריך לעבודה שלנו, אלא שהוא רצה לזכות אותנו, ניתן לנו את קיום תו"מ, כמו שאמרו חז"ל "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תו"מ", כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה" בתחילתו. לכן בכדי להגיע לכבוד ה', שזה יכולים לפרש, שזה ענין מה שאמר "הראני את כבודך", הגם שיש בזה הרבה פירושים, ועל דרך העבודה, כך צריכים לפרש את הפסוק. ש"הראני כבודך" הכוונה, שכבוד ה' יהי מגולה.
ויש לפרש את הסדר של מקום א' ת' י', הוא, שיש לקבל על עצמו בחינת אמונה, שיאמין שכל אחד ואחד יכול להגיע, לזכות לבחינת כבוד ה' כנ"ל, וכשהוא מאמין בזה, עליו לדעת מדוע כבוד ה' לא מגולה, עוד מטרם שהתחיל בעבודה, אלא שרק ההסתר מגולה, אלא הוא צריך להאמין בדברי חז"ל, שזה הוא תיקון, שיהא יכולת לאדם לזכות לבחינת השתוות הצורה, הנקרא בחינת משפיע לה' ולא לתועלת עצמו. לכן ענין אמונה שהאדם צריך לקבל על עצמו, הוא צריך גם כן להאמין, שאי אפשר לזכות לכבוד ה', היינו שיסתלק ממנו ההעלם וההסתר, אם לא זכה לבחינת "יראת שמים", וענין יראה פירושו, כמו שכתוב, (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח), "היינו שלא יכול להיות לו אמונה, מטרם שיש לו השתוות הצורה". ובכדי שיהיה לו השתוות הצורה, הוא צריך להשתדל, שבכל דבר שהוא עושה, שיהיה לו יראה, כמו שכתוב (שם דף קצ"א) וזה לשונו, "יראה, הוא שמפחד שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".
נמצא, שההתחלה שהאדם מתחיל להכנס בעבודה, הוא מתחיל באמונה, אולם הגוף מתנגד לעבודה זו, אז בא מצב של יגיעה, היינו שהוא צריך להתגבר על הגוף, ולעשות כל מיני עצות, כמו שאמרו חז"ל "בתחבולות תעשה לך מלחמה", היות שאין הגוף רוצה לוותר על תועלת עצמו, וכפי מה שנותן יגיעה, בשיעור הזה הוא מתחיל להרגיש, שאין בידו לעשות שום דבר, כי הוא מצד עצמו, כבר עשה לפי דעתו, כל מה שהיה ביכולתו לעשות, ובא לאחר היגיעה, לידי ידיעה, שרק ה' הוא יכול לעזור, ואין זה בידי עצמו. אז בא מצב הג' של תפלה, ואז התפלה הוא בעו��ק הלב, היות שברור אצלו בידיעה ברורה, שאין מי שיעזור לו אלא הקב"ה.
אולם גם אפילו שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל אז, על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל.
נמצא לפי זה, הגם שאמונה, ותפלה, ויגיעה, הם ג' דברים שנוהגים בזה אחר זה, ובאמת הם ג' דברים ממש, ומכל מקום, אלו ג' דברים כלולים זה בזה, כלומר בכל דבר הוא עובד עם כל הג' ביחד, כנ"ל. היינו הגם שמתחילים בבחינת אמונה, אבל באמונה נכללו כל שאר הבחינות. כי בזמן שהוא מתחיל להתגבר, הוא צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה', שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ - א' ת' י'. אמונה, ואח"כ יגיעה, ואח"כ תפלה.
נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ"ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא "אור האמונה", על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה', כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
ובהאמור נבין את מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו את המרור לא יצא". ואמר האר"י הקדוש, שמרור גימטריא מות. ויש להבין, מה מרמז לנו בזה, שמרור גימטריא מות, שהם דינים שבה, אשר בהם נאחזים הקליפות. יש לפרש, שזה כמו שאנו אומרים, (בהגדה של פסח) "מרור זה שאנו אוכלין, על שום מה, על שום שמיררו המצרים, וימררו את חייהם בעבודה קשה".
שענין עבודה קשה, היה זה שעם ישראל היו רוצים לצאת משליטת המצריים, שנקרא אהבה עצמית, שבזמן שהתגברו לעשות משהו בעל מנת להשפיע, תיכף באו להם מחשבות של המצרים, ששאלו שאלת רשע, מה עבודה הזאת לכם, לעבוד לתועלת ה', וכל פעם שהתגברו, תיכף באו השאלות של המצרים, וזהו נקרא "עבודה קשה", שהיה קשה לצאת משליטתם, כי המצרים היו מררו את חייהם.
ועל זה אומר האר"י הקדוש, כי מרור גימטריא מות, כלומר שזה שהמצרים לא רצו לתת להם לצאת משליטתם, אלא שישארו כמו שהם רוצים, היינו כמו שאלת רשע, שזהו פירוש, שישארו בבחינת רשעים בחייהם נקראים מתים, נמצא, שזה לא סתם מרור, אלא זהו בחינת מות ממש. נמצא, זה שכתוב "וימררו", היינו שרצו שעם ישראל ישארו בבחינת מתים חס ושלום.
נמצא לפי זה, שענין עבודה קשה, שהיו טועמים טעם מרור, היינו שהיה טועמים טעם מיתה, בזה שהיו עובדים לתועלת עצמם. וזה שאומר, שמרור הוא בחינת מיתה, ודינים שבהם נאחזים הקליפות, שפירושו של דינים הוא, כידוע שהיו דין, שאסור להשתמש עם כלים דקבלה, וכל יניקת הקליפות הוא מכלים דקבלה, שהם רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, וכשהאדם ��מצא בבחינת קבלה, אז האדם נמצא במצב של העלם והסתר מרוחניות.
וענין תיקונו הוא, זה שכתוב "וזהו טעם שצריך שירגיש טעם מרירות, ואם בלעו, לא יצא ידי חובתו, כי ע"י טחינת שינים מתמתקים, ע"י ל"ב שיניים". יש לפרש, כי ידוע, של"ב שיניים רומזים על ל"ב נתיבות חכמה, היינו שדוקא ע"י זה שהאדם בא לידי מצב עליה, המכונה שהוא נמצא במצב של חיים וחכמה, אז הוא צריך ללעוס את המרור, בכדי שירגיש טעם מרירות, כי רק בזמן עליה יכולים להרגיש מה זה מרור, כלומר מהו הטעם של ירידה, וזהו כיתרון האור מתוך החושך. היינו שאי אפשר לטעום טעם אמיתי, בחיים, ואור, אם אין לו טעם של מות וחושך. נמצא, שהמרור נמתק ע"י העליה, שרק ע"י החושך, שהוא ירידה, הוא מרגיש טעם באור. נמצא, שהחושך קבל עכשיו תיקון, וזה שכתוב: ולמתקה ע"י המשכת החיים.
מקור
0 notes
Text
פתיחה לחכמת הקבלה | כלל גדול בעניני המוחין שבקביעות ובעליות הפרצופין והעולמות הנוהגין בשתא אלפי שני | אות קמב
אמנם כלפי הזו"ן דאצילות נבחנים המוחין הללו רק לבחינת מין הא' דהשלמת הע"ס, כי אלו האח"פ אינם אח"פ גמורין, רק הארת אח"פ שהם מקבלים ע"י או"א, הוא בעת שהם במקום או"א, אבל בהתפשטותם למקומם עצמם, הרי הם עוד חסרים האח"פ שלהם, (כנ"ל באות קלו). ומטעם זה נבחנים כל המוחין שהזו"ן משיג בשתא אלפי שני בשם מוחין דעליה, כי אי אפשר להם להשיג מוחין דג"ר רק בעת עליתם למקום ג"ר, כי אז נשלמים על ידם, אמנם אם אינם עולים למעלה למקום הג"ר אי אפשר להיות להם מוחין, כי עדיין לא נבררו לזו"ן בחינת המוחין דמין הב', שזה לא יהיה זולת בגמר התיקון.
0 notes
Text
במציאות שלנו ישנו כוח שנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, רצון להתקיים, להתפתח, ליהנות. הרצון הזה מגיע מכוח שמוליד אותו, שהוא הרצון להשפיע כל טוב, לתת, לאהוב. הולדה זו נקראת פעולת הבריאה. מה היה לפני שהרצון להשפיע הוליד את הרצון לקבל? איננו יכולים לומר, כי אנחנו עצמנו כבר בנו��ים מרצון לקבל.
ההתפתחות הגשמית שלנו הולכת ונגמרת, בכך שהנברא יגלה שכל כולו רצון ליהנות גדול מאוד, אבל אין באפשרותו למלא את עצמו, לממש את עצמו. הוא מאוד רוצה ליהנות, אבל בסופו של דבר לא מוצא ממה.
כי כל דבר שהוא משיג הופך מהר מאוד לשגרה, כי כל הזמן תחרות הורסת בלי רגע מנוחה, אז בשביל מה כל הריצה הזו, בשביל מה?!
כאן מרגיש הנברא ייאוש מזה שהחיים הביאו אותו למבוי סתום. תחושה של אין מוצא. אבל דווקא מהמקום הכי נמוך, שפל, חסר כל חיות, ללא שום תקווה – הוא מגלה שיש בתוכו ניצוץ קטן שמכוון למציאות חדשה. הוא מתחיל להיות רגיש לניצוץ הזה, לקלוט שהוא עשוי מתכונה של השפעה. מצד אחד הרצון לקבל שבו נדחה ממנו, מצד שני מבצבצת תחושה שאולי דרכו הוא יוכל לקבל הנאה כלשהי, להפריח את השממה.
בלית ברירה הוא מטפח את הניצוץ הזה, מגדל אותו, ובשלב הזה מתחילה התפתחות הפוכה. כלומר מהקצה האחד שבו הנברא השיג שטבעו האגואיסטי מביא לחושך נורא, אל הקצה השני שבו הוא ירכוש טבע חדש של השפעה.
על ידי חכמת הקבלה הוא לומד לנקות את ניצוץ ההשפעה מהעטיפה האגואיסטית, ובהמשך אפילו להעמיד את כוח הקבלה לשימושו של כוח ההשפעה. דומה הדבר להוספת עצים למדורה. ככל שהשינוי הזה מתחולל בפנימיותו, בכמות ובאיכות, אותו ניצוץ קטן שהבורא הטביע בו הופך לאור גדול וממלא את החלל שהתגלה.
סוף המעשה, אם נשלים את התמונה, הוא שבתוך הנברא נמצא כל כוח הבורא, מתוך בחירה והכרה. הם מחוברים זה לזה בשלמות, במצב הנעלה שנקרא "דבֵקוּת". ממלאים זה את זה, גורמים הנאה זה לזה, ללא סוף או גבול.
"טעמו וראו", אמרו על כך הגדולים שזכו. היום גם אנחנו מוזמנים לנסות.
0 notes
Text
מעוז צור ישועתי
תשמ"ה - מאמר י"ג 1985 - מאמר 13
בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".
נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:
א. הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,
ב. והג' אמצעיות הן של בקשות,
ג. והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.
הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב).
והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו.
לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה.
"ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה.
אבל מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו.
ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש".
אבל העיקר הוא, שהאדם צריך ראשית כל, שיהיה לו רצון לזבח את הרצון לקבל. והיות שהרצון לקבל הוא כל עיקרו של הנברא, לכן הנברא אוהב אותו, וקשה לו מאוד, שיבין שצריכים לבטלו, אחרת אי אפשר לזכות ל��ום דבר רוחני. והנה בגשמיות אנו רואים, שיש לאדם רצון וחסרון, מה שנוגע לו, הבאה מצד פנימיות גופו. ויש רצון, שאדם רוכש אותו מצד חיצוניותו, היינו מבחינתו עצמו. זאת אומרת, אם לא היו אנשים מבחוץ, שיולידו לו את החסרון הזה, אז האדם לא היה אף פעם מרגיש, שחסר לו זה. רק אנשים מבחוץ הם מולידים לו את החסרון הזה.
למשל אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון לאכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש ענין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות, מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנח לו. מה שאין כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שענין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם.
כן אותו ענין ברוחניות. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.
וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.
וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.
כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.
וכנגד זה יש כח מבחוץ, שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי שהכח הזה, שהוא יכול לקבל מבחוץ, יתן לו חומרי דלק לעבודה. ועל הכח הזה צריכים מאוד להיזהר, שלא לקבלו. וצריכים שמירה יתירה, מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים מבחוץ. והוא בא לאדם, כשהוא שומע, כשאומרים עליו, למשל, שהוא איש בעל מדות, או תלמיד חכם, או איש בעל יראת שמים. או שאומרים עליו, שהוא איש מבקש את האמת. ובזמן שהאדם שומע אלו הדברים, אז הדברים האלו, שהוא שומע, שמחשיבים את עבודתו, זה נותן לו כח לעבודה, היות שמקבל כבוד עבור עבודתו.
ואז הוא לא צריך לבחינת אמונה למעלה מהדעת ולכח השפעה, שה' יעזור לו, שזה יהיה החומרי דלק שלו. אלא הוא מקבל חומרי דלק מהחיצונים. היינו, החיצונים מחייבים אותו לעסוק בתורה ומצות. וזה ענין של הצנע לכת, שאחד מהטעמים הוא, בכדי שלא תהיה יניקה להחיצונים. לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך".
כי "החיצונים" פירושו אנשים, שהם מחוץ ממנו. הם יונקים מעבודתו, בזה, שאח"כ, היינו לאחר שהוא שומע שמכבדים אותו, כבר הוא לומד עבור החיצונים ולא בשביל ה'. כי הוא כבר לא נצרך, שה' יקרב אותו לעבודתו. כי עכשיו הוא בעל עבודה, מטעם שאנשים מבחוץ נותנים לו חומרי דלק, שילמד ויעבוד בשבילם, היינו בשביל, שהם מחייבים אותו שיעבוד. ולא ה' מחייב אותו, שיעבוד בשבילו. אלא אחרים מחייבים אותו לעבוד בשבילם. היינו, בכדי שהם יתנו לו כבוד, וכדומה.
ונמצא, שזה דומה, שהוא עובד בשביל "אל זר". זאת אומרת, שהם מצווים אותו לעבוד עם תמורת הכבוד וכדומה, שהם יתנו לו תמורת זה, שהוא יעסוק בתורה ומצות. פירוש הדבר, במקרה שהם לא ידעו מעבודתו, והוא לא רואה, שיש מי שהוא רואה ועוסק בתורה, אז אין לו מי שיחייב אותו עבודה. וזה נקרא "אחיזת החיצונים". ומשום זה האדם צריך לעבוד בהצנע לכת.
אולם בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק. הגם שזה נכון, שעכשיו רק הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל צריך להיות עוד דבר, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל פרס. וזהו ענין אחר לגמרי, מטעם שזהו נגד הטבע שלנו. כי האדם נברא בטבע, הנקרא "רצון לקבל". והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו כלום.
ולזה צריכים לחפש חברה, שכל אחד מהם הוא בדעה כזאת, שצריכים לעבוד להשפיע. וכח הזה הוא כח קטן אצל אדם. לכן הוא צריך לחפש אנשים, שגם הם מחפשים כוחות כאלו. וע"י התחברותם יחד, אז כל אחד יכול לקבל כח מהשני, שרק זה חסר לו. וה' ישלח עזרה ממרום, שנוכל ללכת בדרך של השפעה.
#רבש#מאמרי החברה של רב"ש#מאמרי החברה#חברה רוחנית#עבודת חיבור#עבודה רוחנית#רב''ש#הרב''ש#כתבי מקור#כתבי מקובלים#עצות המקובלים#משלי מקובלים#rabash
0 notes
Text
חילזון חילזון / יואב יוסיפוב
חילזון חילזון מה החיפזון
הרי גם אם תזדרז תגיע אחרון
חילזון חילזון אל תהיה טיפשון
הרי אפילו הצב משיג אותך ראשון
חילזון חילזון מה החיפזון
הרי אתה לחינם מלכלך את הגחון
חילזון חילזון די לשיגעון
הרי בינינו ממילא אין לך שעון
חילזון חילזון מה החיפזון
עמוד במנוחה וסעד בתיאבון
חילזון חילזון נהג בהגיון
חזור לקונכיה ושכב לך לישון
0 notes
Text
המצווה החמישית
[פקודא חמישאה]
.215 המצווה החמישית. כתוב, ישרצו המים שרֶץ נפש חיה. בפסוק הזה יש שלוש מצוות:
א. לעסוק בתורה,
ב. לעסוק בפרייה ורבייה,
ג. למול לשמונה ימים ולהעביר משם את העורלה.
וצריך לעסוק בתורה ולעמול בה ולהרבות אותה בכל יום, לתקן נפשו ורוחו.
כי ארבע המצוות הקודמות, הנמשכות מארבעה הימים הראשונים של מעשה בראשית, באו לתקן את המדרגות בעולם האצילות עצמו, שהן ארבע המדרגות חו"ב וזו"ן שבעולם האצילות.
אשר מצווה ראשונה, הנמשכת מהמילה בראשית, היא יראה, בינה עילאה. יראה, משום שהוא גדול ומושל בכל. כלומר, רק ג"ר דבינה, שנתקנה לאו"א עילאין, המלבישים לא"א מפה עד החזה שלו, הנקראות י' דהוי"ה.
ומצווה שנייה, הנמשכת מהמאמר, יהי אור, לתיקון ז"ת דבינה, ישסו"ת, באהבה רבה שלמה, שמבחינת הקביעות הן מלבישות לא"א מחזה עד הטבור שלו, למטה מהפרסא שבתוך מעֵי א"א. אמנם במאמר, יהי אור, הנאמר בהן, עלו ונעשו פרצוף אחד עם או"א שלמעלה מחזה דא"א. ומשם לראש דא"א. והבינה חזרה שם להיות חכמה, אהבה רבה, ה"ר דהוי"ה. ומהם מושפעים כל המוחין לזו"ן.
אבל מאו"א עילאין עצמם, ג"ר דבינה, אין זו"ן יכולים לקבל מוחין, כי הם נתקנו בעצמם באוירא דכיא, אור חסדים, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. ומשום זה הם נקראים יראה. כי אהבה רבה, מוחין דהארת חכמה, אינם מושפעים מהם לזו"ן, אלא רק מז"ת דבינה, ישסו"ת.
אמנם האהבה הרבה שבישסו"ת, אינה מגולה, אלא רק מחזה ולמעלה דישסו"ת, שעומדים אז למעלה מפרסא שבתוך מעֵי א"א. אמנם מחזה ולמטה דישסו"ת, העומדים למטה מפרסא דאו"א, נעשה הגניזה של אור החכמה, שזהו, ויהי אור לעוה"ב, ישסו"ת שלמעלה מפרסא. אבל ישסו"ת השנִיִים שלמטה מפרסא, האור נגנז בהם. ובחינת התבונה שבהם נעשית יבָּשה.
ומצווה שלישית, הנמשכת משני המאמרים שביום שלישי: ממאמר, ייקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותיראה היבשה. וממאמר, תדשא הארץ דשא. לתיקון מוחין דו"ק לזו"ן. שהייחוד העליון נמשך לז"א מהמאמר, ייקוו המים. והייחוד התחתון נמשך לו"ק דנוקבא מהמאמר, תדשא הארץ דשא.
ומצווה רביעית, הנמשכת מהמאמר, יהי מאורות, לתיקון ג"ר בז"א ונוקבא.
הרי שעד יום חמישי, כבר נתקנו כל התיקונים, שצריכים או"א וישסו"ת וזו"ן דאצילות. עד שהזו"ן קיבלו ג"ר שבהם, ונעשו ראויים לזיווג פב"פ בקומה שווה. וע"כ מכאן ואילך באות שאר המצוות, שהם תיקונים, הצריכים להמשיך מזיווג הזו"ן פב"פ.
ומצווה חמישית, ישרצו המים שרץ נפש חיה. בפסוק הזה יש שלוש מצוות. כי עתה צריכים להמשיך השלמות מזיווג זו"ן פב"פ:
א. להמשיך משם נשמה קדושה, שגם האדם עצמו יזכה לזיווג טהור וקדוש. וזה נעשה ע"י עסק התורה.
ב. להוליד נשמות קדושות.
ג. לתיקון אות הברית ע"י חיתוך ופריעה.
לעסוק בתורה, כלומר, להגות בפה אע"פ שלא ידע, כמ"ש, חיים הם ל��וצאיהם, למי שמוציא אותם בפה. שע"י זה קונה נפש קדושה. ולעמול בה בכל יום, להשתדל ולעשות כל מה שבכוחו, כדי להשיג אותה ולהבינה. שע"י זה קונה רוח קדוש.
ולהרבות אותה. כלומר, אחר שזכה לתקן נפשו ורוחו, לא יסתפק בזה, אלא צריך להרבות אותה תמיד, שמעלים בקודש ואין מורידים. וע"י זה זוכה לנשמה קדושה. ולכן צריך לעסוק בתורה ולעמול בה ולהרבות אותה בכל יום, לתקן נפשו ורוחו. כי ע"י זה שמרבה בתורה בכל יום, ומוסיף תיקון לנפשו ולרוחו, הוא זוכה לנשמה קדושה. שמכיוון שהאדם עוסק בתורה, מיתקן בנשמה אחרת קדושה. כי המרבה בעסק התורה, מלבד שזכה בנ"ר, זוכה ומיתקן גם בנשמה קדושה.
.216 מכיוון שהאדם עוסק בתורה, הוא מיתקן בנשמה אחרת קדושה, כמ"ש, שרץ נפש חיה. שפירושו, נפש מהחיה ההיא הקדושה, המלכות. כי כשהאדם אינו עוסק בתורה, אין לו נפש קדושה, הקדושה שלמעלה אינה שורה עליו. וכשהוא עוסק בתורה, באותו הרחש שדובב בה, זוכה לנפש חיה, להיות כמלאכים קדושים.
חיה היא הנוקבא דז"א, בעת הגדלות פב"פ עם הז"א. כי אז נקרא הז"א עה"ח, והנוקבא חיה. וע"י זה שהאדם מעלה מ"ן, ע"י עיסוקו בתורה לשמה, ומזיווג לזו"ן פב"פ, הוא ממשיך מזיווגם נפש קדושה. נפש מהחיה הקדושה, הנוקבא דז"א.
והאדם משיג זה רק ע"י העלאת מ"ן בעסק התורה. כי כשהאדם אינו עוסק בתורה, אין לו נפש קדושה, כי אין לו חלק בזיווג הקב"ה ושכינתו, שהרי לא העלה מ"ן לייחד אותם.
וזה ביאור הכתוב, ישרצו המים שרץ נפש חיה. כי התורה נקראת מים. וע"י שמשריץ מ"ן, ע"י התורה, זוכה לנפש קדושה, מהחיה העליונה. ותדע, כי אין האדם זוכה להידבק בהקב"ה, מטרם שישיג נר"ן, מהחיה העליונה הקדושה. שנפש נקשרת ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה.
.217 כתוב, בָּרכו ה' מלאכיו. אלו הם העוסקים בתורה, שנקראים מלאכיו בארץ. כמ"ש, ועוף יעופף על הארץ, בעוה"ז. ובעולם ההוא, עתיד הקב"ה לעשות להם כנפיים כנשרים, לשוטט בכל העולם. כמ"ש, וקוֹיֵי ה', יחליפו כוח, יעלו אֵבֶר כנשרים.
כי כתוב, ברכו ה' מלאכיו, גיבורי כוח, עושי דברו, לשמוע בקול דְבָרו. כתוב, עושי, ואח"כ, לשמוע. שמדרך האדם, שלא יוכל לעשות שום שליחות, בטרם שישמע מה שהמשלֵח אומר אליו. משא"כ המלאכים, עושים את שליחותם, מטרם שישמעו ויבינו, מה שה' ציווה אותם. כי רצון ה' שולט עליהם, ואין בהם שום דבר חוצץ, שלא יימשכו אחר רצון ה'. וע"כ הם נמשכים אחר ה', כצל הנמשך אחר האדם. ומשום זה עשייתם קדמה לשמיעתם.
ואלו הם, העוסקים בתורה וממשיכים נפש קדושה, נמצא החומר שלהם, אע"פ שהוא מארץ, הוא מתהפך להיות כמלאכי מרום, ועשייתם קדמה לשמיעתם, שעושים מצוות ה' בכל השלמות, מטרם שמשיגים מה שעושים. להיותם נמשכים גם הם אחר ה', כצל הנמשך אחר האדם. כמו, בעת שהרוח מעלה אבק לעיני האדם, הרי הוא סוגר מהר את עפעפיו, מטרם שמחשבתו תרגיש זאת. ותמצא בזה תמיד, אשר עשייתו, שהוא עצימת עיניו, מוקדמים להרגשת מחשבתו באבק המתקרב.
לכן העוסקים בתורה נקראים מלאכיו בארץ. כי אע"פ שהם בארץ, נעשה גופם כמלאכי מרום, ועשייתם קדמה לשמיעתם. שאינם מרגישים בשִׂכלם, כדי לעשות מצוות ה' בשלמות, אלא עושים המצווה בכל שלמותה, מטרם שיספיקו להרגיש במחשבתם, מה שעושים. כדוגמת עצימת העפעפיים, המוקדם להרגשה במחשבה. ולפיכך הם נבחנים למלאכים בארץ.
ועתיד הקב"ה לעשות להם כנפיים, כנשרים, לשוטט בכל העולם. כי כל עוד שהאדם לא זכה לנפש קדושה, שולטים עליו הס"א, כמ"ש, ואת נפש אויביך יְקַלְעֶנה בתוך כף הקלע. שהולכות ומשוטטות בעולם, ואינן מוצאות מקום לנוח ולהתקשר בו. ונטמאות בצד הטמא, שהרי לא נכנס בקדושה, ולא נכלל בה.
פירוש. כי אי אפשר להידבק בה' ולקיים מצוותיו כראוי, אלא רק אחר שמאמין בשמותיו של הקב"ה, שהוא טוב ומטיב לכל, ורחום וחנון. ואלו, שעוד לא זכו לנפש דקדושה, הרי גם הס"א עוד שולטת עליהם. ולכן הולכות ומשוטטות בעולם, ואינן מוצאות מקום לנוח.
ובעת שמחשבותיהם משוטטות בעולם, ורואים ההנהגה של ה' בבני העולם, שלפי דעתם אינה כל כך טובה, כפי שצריכה להיות ע"פ שמותיו הקדושים, נמצאים פוגמים בשמותיו הקדושים, ואינם מוצאים מקום מנוחה, שיוכלו להאמין בשמות ה', להתקשר בו. ולפיכך, נטמאים בתוך צד הטומאה. כלומר, שבאים לכפירה בה'. וכל זה הוא, שהרי לא נכנס בקדושה, ולא נכלל בה. כי לא זכה בנפש דקדושה, ואינו עושה פעולות להיכלל בקדושה.
אמנם המתעסקים בתורה והמשיכו נפש קדושה, מתהפך גופם להיות כמלאכים, שזוכים להקדים עשיה לשמיעה כמוהם. וע"כ עליהם כתוב, ועוף יעופף על הארץ. שעתיד הקב"ה לעשות להם כנפיים כנשרים, וישוטטו בכל העולם. כי הם משוטטים במחשבותיהם בכל העולם כולו, ורואים הנהגת ה'.
ועכ"ז, לא לבד שאינם נכשלים בצד הטומאה, אלא שעוד מקבלים כוח להעלות מ"ן, ולהגדיל כוחם תמיד, כמ"ש, וקוֹיֵי ה', יחליפו כוח, יעלו אֵבֶר כנשרים. כי ע"י זה מעלים אבר כנשרים, לשוטט בכל מקרי בני העולם. והם מחליפים כוח תמיד, ומעלים מ"ן בכוח אמונתם בייחוד ה', וממשיכים תמיד רוח קדושה מלמעלה.
.218 כמ"ש, ועוף יעופף על הארץ. כי התורה, שנקראת מים, ישרצו ויוציאו רחש של נפש חיה, ממקומה של החיה ההיא, המלכות, ימשכו אותה למטה. על זה אמר דוד, לב טהור בְּרא לי אלקים, לעסוק בתורה. ואז, ורוח נכון חדֵש בקרבי.
מבאר הכתוב, ישרצו המים שרץ נפש חיה. ואומר, מים זו תורה. ישרצו, שיוציאו נפש חיה, ממקומה של חיה, המלכות. ימשכו הנפש הזו למטה, מנוקבא עילאה, הנקראת חיה, לעוה"ז. ועל זה אמר דוד, לב טהור ברא לי אלקים. שביקש, שייתן לו ה' לב טהור, לעסוק בתורה, ולהעלות מ"ן. ואז, ורוח נכון חדש בקרבי. ואז יזכה להמשיך רוח נכון ויוכל להידבק בו.
#רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י)#זוהר לעם#Rashbi#Zohar Laam#Zohar for All#זוהר#רבי שמעון בר יוחאי (רשב'יי)#הקדמת ספר הזוהר
0 notes
Text
לא משיג את המטרה לרשתות חברתיות כמו טמבלר למשל
ולעוד הרבה דברים אחרים
הדיבור הוא ממש לשכתב מחדש / להרחיב את טבלת יוניקוד ככה שיש ערך נפרד לאות גדולה ואות קטנה ואז אפשר להגדיר להם bitmap שונה בגופן שהוא בעצם אותו דבר אבל רק בגודל אחר (בהצלחה למצוא מישהו שיהיה מוכן לעשות דבר כזה)
אם היו נותנים לי לתכנן את המקלדת בעברית אז כשלוחצים על שיפט ואז אות בעברית זה היה כותב אות גדולה בעברית ולא באנגלית
וב"אות גדולה" הכוונה פשוט לאות שהיא, טוב, גדולה.
להלן המחשה:
א
א
(נטו בשביל שיהיה אפשר לצעוק במקלדת בעברית)
94 notes
·
View notes
Photo
דומה לעליון 43: כל אדם על פני האדמה יצטרך להידמות לעליון כל ה#עבודה שלנו היא לא סתם להיות #מקבלים כמו דומם, צומח וחי, אלא להגיע ל#השפעה חזרה ל#בורא. #לחפש איך הוא נותן לנו, איך הוא משפיע לנו, ולרצות לעשות פעולות כאלה כלפיו. '#מקובל' נקרא מי שמקבל את השפעת ה#בורא עליו, #מבין אותה, #משיג אותה, ומשנה את עצמו כדי #להידמותלעליון. זו כל הסיבה של ה#בריאה. לכן כל #אדם ואדם על פני האדמה, לא חשוב כמה הוא #חכם ו#מפותח, יצטרך אם לא בגלגול הזה אז בגלגול הבא, #להתפתח למצב שיידמה את עצמו לבורא. כלומר, ישפיע לו בחזרה באותה צורה כמו שהבורא משפיע לו. #אדםדומהלעליון #אדם_דומה_לעליון #דומהלעליון #דרגת_אדם #דרגתאדם #אדם #השתוותהצורה #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #ישראל #משפחה #נשים #ילדים #חינוך #התפתחות #אהבה #ואהבתלרעךכמוך https://www.instagram.com/p/CeeGXCiKQpO/?igshid=NGJjMDIxMWI=
#עבודה#מקבלים#השפעה#בורא#לחפש#מקובל#מבין#משיג#להידמותלעליון#בריאה#אדם#חכם#מפותח#להתפתח#אדםדומהלעליון#אדם_דומה_לעליון#דומהלעליון#דרגת_אדם#דרגתאדם#השתוותהצורה#הרבמיכאללייטמן#יעלליאור#ישראל#משפחה#נשים#ילדים#חינוך#התפתחות#אהבה#ואהבתלרעךכמוך
6 notes
·
View notes
Text
סוד העיבור - לידה
א. כללים
הכלל והפרט
עיון המשכילים בבריאה, במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'. מלאכת ה' נקראת "השג��ה", או טבע הבריאה.
והמה לא יקראו "גוף" אלא, לחומר הפשוט של בשר ודם בתכונתו הדוממת, בלי שום צורה. כי כל מה שנקרא בשם "צורה", הוא נבחן לכח רוחני ואינו גוף.
ולפיכך יצא לנו חוק, אשר כל הגופות שוות. אלא, כמו כדור הארץ, שהוא גוף יחיד, ולא ייתכן לחלקו לרבים, באשר לא מצאנו בו חידוש צורה מחלק זה לחלק אחר - כן לא יתחלק הדומם לריבוי פרטים.
וכל כח הריבוי שבעולם, הוא כח רוחני נפלא במינו, ולפיכך, כל כלל מוטעם ומשובח, כי בא מהכח הרוחני, וכל פרט מגונה ושפל. ובזה ניכר ההבדל בין האדם האנוכי ובין האדם המסור לעמו.
וודאי הוא, שערך הכלל נגדר לפי גודל הריבוי שבו. כי אם החלטנו שכח הריבוי, הוא ענין רוחני וחשוב - אם כן, אם הריבוי יותר גדול - הוא יותר חשוב.
ומכאן, שהמסור לעמו יותר חשוב מהמסור לעירו. והמסור לעולם יותר חשוב מהמסור לעמו. וזה מושכל ראשון!
לידה ברוחניות
לפיכך, כמו שיש לידה לפרט, מצד בנין הגופים - כן יש לידה לכלל, והיא, על-ידי חידוש כח רוחני, דהיינו, התפתחות השכליים היא לידה לכלל, כי ברוחני שינוי הצורה יחלק העולמות זה מזה, ולידה זו פירושה, לבוא בעולם התיקון.
יציאת מצרים נקראת לידה
ואם אנו מדברים בסוד הריבוי במהות הרוחני, הריהו בדומה לעניין הגשמי שנולד מבטן אמו, שהוא עולם חשוך ומקולקל בכל מיני לכלוך ואי נעימות, אל עולם הנאור בכל השלימות - עולם התיקון.
ובזה מובן עניין ההכנה, בגדר המובן בממלכת הכהנים, שהגיעו לכך על-ידי נבואת משה רבנו, ומשום זה זכו לחירות ממלאך המות, ולקבלת התורה. ואז היו צריכים ללידה חדשה, לאויר העולם הנאור, המכונה בכתוב: "ארץ חמדה טובה ורחבה".
נולד מת
והנה הולד הזה נולד מת, כי אחר ההריון, שהוא כור הברזל ושעבוד מצרים, באה הלידה, ולא היו מוכשרים עוד לנשום רוח חיים מהעולם הנאור, שהיו מובטחים לבא לשם - עד שהתחילה הספירה ומלחמת עמלק ונסיונות המים וכו' - והגיעו למדבר סיני. וסיני הוראתה שנאה (כמ"ש חז"ל) כי מבטאם שוה. דהיינו, ההתיסרות הנהוג בכל מחלה.
הלידה לאבא ואמא
ואז נעשו ראויים לשאוף רוח חיים, והתקיימה בהם הנבואה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מתחילה ממלכת כהנים, לבטל קנינם הפרטי, ואחר כך גוי קדוש, שהוא להשפיע נחת רוח לקונם, על-ידי "ואהבת לרעך כמוך".
וכמו בגשמיות שהולד נופל לידים אוהבות ונאמנות, שהם, אביו ואמו הדואגים לו ומבטיחים קיומו ובריאותו - כמו-כן, לאחר שלכל אחד הוכן ששים רבוא דואגים לקיומו, נשמו רוח חיים, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופירש"י "כאיש אחד בלב אחד".
ב. אחור ופנים
האדם עיניו מלפניו, המרמז שאינו יכול להסתכל א���� לעתיד, דהיינו, בסדרי גידול מתתא לעילא. אולם אינו יכול להסתכל מאחוריו, דהיינו, בסדרי העיבור מעילא לתתא (כמ"ש "אל תביט אחריך" בפרשת לוט).
לפיכך הוא נעשק מכל ידיעה אמיתית, כי חסר לו ההתחלה, והוא דומה לספר שחסר בו חציו הראשון, שאי אפשר להבין מתוכו כלום. וכל היתרון לבעלי ההשגה הוא, שהם זוכים להשיג גם סוד העיבור, כלומר, המהלך של מעילא לתתא.
כי האדם כולל הכל, וזה נראה ��עליל, כאשר מסתכל ומעיין בדבר מה, הכל יודעים שאינו מסתכל אף משהו מחוץ לגופו ורעיונותיו עצמו - ועם כל זה, הוא משיג את כל העולם כולו, ויודע מה חושבים בני העולם ומעריך אותם כיצד למצוא חן בעיניהם, ומתאים עצמו לרצונם.
וכדי להגיע לידיעות אלו, אינו צריך רק להסתכל בתוך עצמו - וכבר מבין מחשבות בני גילו. כי כולם שוים זה לזה, והאדם עצמו כוללם בתוכיותו. וסייג לידיעותיו הוא, אשר עיבורו עצמו אינו יודע ואינו זוכר מהזמן ההוא לספר משם אף משהו.
שער החמישים
וזה סוד הכתוב: "וראית את אחורי ופני לא יראו". כי משה רבינו השיג את סוד העיבור, כלומר, כל הבחינות שמעילא לתתא בתכלית השלימות, המכונה "אחוריים של עולמות הרוחניים" - ולא היה חסר לו, אלא להסתכל גם ב"פנים", דהיינו, לראות כל העתיד עד גמרו של התיקון המכונה נו"ן שערי בינה, - כי קומת הבינה היא מאה שערים, שבינה מכונה בלשון המקובלים, בשם "אמא", להיותה אמא של כל העולם כולו, שהזוכה להשיג כל מאה שערים שבה - זוכה להתגלות השלימות.
כי חמישים שעריהם מאחור, הם סוד העיבור, דהיינו המהלך מעילא לתתא. וחמישים שעריהם מלפנים, הם דרך ההתפתחות המחוייבת עד גמר התיקון, שאז: "מלאה הארץ דעה את ה'" - וכן "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
וזה שהתפלל משה רבנו "הראני נא את כבדך", - דהיינו, כל החמישים שערי בינה שמפנים. ואמר לו ה': "וראית את אחורי" - די לך שאתה רואה את כל החמישים שבאחורי, בבחינת מעילא לתתא. "ופני לא יראו", - כי לא תראה את כל החמישים שמפנים - "כי לא יראני האדם וחי", - כלומר, לפני שמגיע הזמן המוכשר, שיסתגלו הכלים ויתפתחו בכל שלמותם.
ומטרם זה מוכרח הוא למות על ידי הראיה הזאת, כי הכלים לא יוכלו לקבל האור הגדול הזה ויתבטלו. וז"ש: "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה, חסר אחד".
וברוחניות אינו נוהג חסרון, אלא, או כולו, או לא כלום, כעניין, "נדר שהותר מקצתו הותר כולו". אבל לעת קץ, שיגדלו מדת הכלים, ויתפתחו בשיעורם הרצוי, אז יהיו ראויים להשגת שער הנו"ן. (גם תדע אשר יש שני מיני השגות, נבואה וחכמה. מצד החכמה השיג משה כמו כל החכמים, - אבל מצד הנבואה לא היה יכול להשיג, ועל דבר זה אמרו חז"ל: "חכם עדיף מנביא". - וכן אמרו ששלמה השיג שער הנו"ן).
הנפש מוליד את הגוף: העיבור והגידול
כשם שבחטה הזרועה אנו מוצאים בה שני מהלכים:
א. משעת הנחתה ��אדמה, שאז היא מתחילה לפשוט הצורה של בחינתה עצמה, הנבחנת למולידה, עד שבאה לבחינת אפס, כלומר, לבחינת המצע של שלילה מצורת אבותיה, והפועל נעשה לכח. ועד אז נחשבת לבחינת עיבור, הנמשך מהמהלך של מעילא לתתא,
ב. וכשבאה לנקודה האחרונה, מתחיל הגידול והצמיחה, שהוא המהלך של מתתא לעילא, עד שמשיגה קומתה של המוליד שלה.
הכלל והפרט שווים
הכלל והפרט שווים ההדדי, כמו שתי טיפות מים, הן בחיצוניות העולם, דהיינו, מצב הפלנטה בכללם. והן בפנימיותו, כי אפילו באטום (פרודה) המימי היותר קטן, אנו מוצאים שם מערכת שלימה, של שמש ופלנטות הרצים סביבו, ממש כמו בעולם הגדול. ועד"ז האדם שהוא פנימיות העולם, גם בו תמצא כל התמונות של העולמות העליונים, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כמו שאמרו המקובלים: שראש הוא אצילות, ועד החזה בריאה, ומשם עד הטבור יצירה, ומטבור ולמטה עשיה.
ועל-כן עיבור של אדם, תראה גם מהלך של מעילא לתתא. דהיינו, התפשטות איטית מהמוליד שלו - אמו, עד שנעתק וניתק ממנה לגמרי, כי יוצא לאויר העולם, ויצא מפועל לנפעל - מרשות מולידו עד רשות עצמו.
ואז מתחיל המהלך של מתתא לעילא - ימי היניקה, שעדיין דבוק בשדי אמו, עד שצורתו נשלמת, בשיעור האחרון של קומת מולידיו.
אולם אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה הוא, פירוש, כי בהכרח שאינו יליד אשה, אלא, עפר מהאדמה, כמו שאר הבריות הראשונות שנתהוו מעפר ההוא. כמ"ש: "הכל היה מן העפר", אולם העפר הזה נמשך מהעולמות העליונים הקודמים לה.
והוא כי גם למעלה יש אור וכלי. האור, הוא בצורות שבקבלה. והכלי, הוא הרצון לקבל את הצורות המותאמות ההם. והכלי הזה, שהוא, הרצון לקבל, הוא תמיד בלי קביעות של משהו, לא מחשיבות, ולא ממשות עצמאית העומדת בפני עצמה זולת עם המקובל אליה. ועל-כן אין לה שום ערך יותר מהמקובל.
למשל: העני הרוצה לקבל עשירות, אין לו שום חשיבות יותר מהעני השמח בחלקו. ואינו רוצה לקבל עשירות. אלא אדרבה, הוא עוד גרוע ממנו. והוא, כי הרצון לקבל, עם הדבר המקובל נעשה לאחד, והמה רק שני חצאי דבר, וכל חצי כשהוא לעצמו ונבדל, אין לו שום ערך עצמי שיהיה מה לדבר ולשאת ולתת עמו.
ג. מהו נשמה
חוק ההתפתחות ע"פ חכמת הקבלה
אי אפשר להתבונן בשום דבר, בטרם שרואים את הדבר מתחילתו עד סופו. ומתוך שהאדם אינו מרגיש שום דבר, אלא מתוך עצמו, (ע"ד שחכמי הראיה, מצאו שאין הצבעים שוים בכל העינים, אלא רק הסכמה יש כאן) על-כן הוא מחוייב, להכיר את עצמו מתחילה עד סוף. דהיינו, עכ"פ מזמן עיבורו עד היותו לאיש. וכיון שאינו כן, כי האדם מתחיל להכיר את עצמו, רק בהיותו איש שלם. לפיכך, נעדר ממנו היכולת להתבונן בעצמו.
אין לך אדם שמכיר את עצמו
טעם שני הוא, כי להכיר איזה דבר, צריכים בעיקר להתבונן לתכונות הרעות שבדבר, ומתוך שאין האדם יכול לראות נגעי עצמו, (ובאותו שיעור שמושאל לו ממה שרואה באחרים, הוא רואה ג"כ באספקלריה שאינה מאיר��) מטעם, כי כל רע המחוייב לבוא לכלל קבלה לאדם, הרי מגיע לו בעונג, שאם לא כן, לא היה מקבלו. וחוק הוא שכל דבר שיש בו תענוג, אין האדם מחשיב אותו לרע, זולת על-ידי נסיונות רבות המתפתחים בהם, ולזה צריכים ימים ושנים, וגם זכרון והקש והתבוננות, אשר לא כל אדם מסוגל לזה. לפיכך אין לך אדם שיהיה מכיר את עצמו.
אולם המקובלים בעלי השגה הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם, נשמה.
נשמה זו היא קנין אדה"ר
כבר ביארתי לעיל באות ב', שהעולמות באים בהשגה בשני דרכים, מעילא לתתא ומתתא לעילא, שמתחילה משיגים מעילא לתתא, את השתלשלות הנשמה. ואחר-כך, מתתא לעילא, שהיא ההשגה עצמה. מהלך הראשון מכונה בשם עיבור, משום שערכו כמו הטפה ההולכת ומתנתקת ממוח האב, ובאה בעיבור האם, עד שיוצאת לאויר העולם. שהוא נבחן כמו דרגא האחרונה - מעילא לתתא. דהיינו, בהתחשב עם העילה של הולד. הרי עד שם היה עדיין מחובר באיזה חלק בבחינת אבא ואמא שלו. דהיינו העילה. ובביאתו לאויר העולם, נכנס לרשות עצמו, שזהו הסדר של מעילא לתתא.
וטעם כל זאת, כי מחשבתו יתברך יחידה, ועל-כן כל המקרים שוים, והכל דומה לפרט.
עיבור וגידול גוף כנשמה
מעת לידתו שהוא נמצא אז בנקודת הריחוק, מתחילה שיבתו להשגה - מתתא לעילא, שזה נקרא חוק ההתפתחות, והוא הולך ממש על אותם הדרכים והמבואות שירדו מעילא לתתא.
וזהו מושג למקובלים. אולם לעינים הגשמיים, נראים רק מצבים פשוטים, איטיים, דרגתיים, עד שגדלה קומתו כמו אבא ואמא שלו, ואז נקרא, שהשיג כל הדרגות מתתא לעילא. דהיינו דבר שלם.
ד. מעילא לתתא - ומתתא לעילא
הגידול מלמד על העיבור
ומאחר ששני המהלכים שהם מעילא לתתא ומתתא לעילא, דומים כמו שתי טיפות מים. נוכל להבין את מהלך מעילא לתתא בהתבוננותינו במהלך של מתתא לעילא, והוא המהלך השני של ההתפתחות, שהוא הגידול והצמיחה.
ואתה מוצא ארבע עולמות אבי"ע, שמתחילה הוא עשיה - למשל, כשנתבונן בכל מהלך גידול הפרי מהנטיעה ועד גמר בישולו, נמצא ארבעה מצבים:
הא' - בטרם מתראה בו אותות הביכור, והם כל חוקי המצבים שבפרי - והוא עולם העשיה.
הב' - משעה שאפשר לאכלו ולשבוע, אולם עדיין אין בו טעם - והוא יצירה.
הג' - משעה שנגלה בה מקצת טעם - והוא בריאה.
הד' - בשעה שנגלה כל טעמו ויפיו - והוא אצילות. וסדר זה הוא מתתא לעילא.
כל נאצל ונולד, בא על שני דרכים
כל ענין מעילא לתתא ומתתא לעילא שנתבאר בכלל ארבע עולמות אבי"ע, כל אלה נוהג אפילו בפרט הקטן ביותר שבעולמות, דהיינו, בכל עילה ועלול.
עילה פירושו, אב, שורש, גורם. עלול פירושו, שהוא נפעל ונעשה על-ידי העילה. ועל-כן מכונה בן, או ענף, או נמשך ונגרם.
וענין שני מהלכים אלו בפרטות, מובן ממש כמו בהכלל. אשר מעילא לתתא, הוא, דרך התבדלות העלול מהעילה שלו, עד שיוצא ונעשה רשות בפני עצמו. וענין מתתא לעילא הוא חוק ההתפתחות המעוררהו לגדול מתתא לעילא, עד שמשיג העילה שלו. כלומר, שמשתוה לגמרי כמותו. וכמו שביארנו לעיל, ענין אב ותולדה הגשמי שממוח אביו עד הלידה, הוא זמן ע��ייתו מתתא לעילא, וכעין זה תשפוט בכל ארבע מיני דצח"ם. וכמו באצילות פרטי הרוחניות, כמו כן בכלל כל העולמות.
וטעם הדבר, כי מאחד יוצא יחידה, וכל הדרכים שקיבלה אותה היחידה, מחייבת את כל ההשתלשלויות הבאות אחריה, הן בכלל והן בפרט.
ה. ההתחקות אחר הבריאה
לידת האנושות המאושרת
כשאנו מסתכלים בחותם של מעשה בראשית, אנו מוצאים שם כתוב: "אשר ברא אלקים לעשות" שהמשמעות, שמלאכת השי"ת, הערוכה בבריאה לפנינו, היא נתונה לנו, כדי לעשות ולהוסיף עליה. כי אם לא כן, הרי המלה "לעשות", מיותרת לגמרי וריקנית מכל תוכן. והיה צריך לומר: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים" - ועל מה נתוספה כאן המלה "לעשות"? - אלא בהכרח שמקרא זה מלמדנו, כי כל שיעור המלאכה שהניח השי"ת בבריאה, הוא בשיעור מדויק לא פחות ולא יותר, אלא במידה כדי שנוכל לעשות בעצמינו את השלמתה והתפתחותה.
והאמת היא, שכל התפתחותינו בבריאה ההיא, אינה רק ההתחקות אחריה. כי כל טעם ויופי הצבעים שאנו מתקנים ומחדשים, אינם אלא התחקות אחר הצבעים מלאי הטעם שאנו מוצאים אותם בפרחים. וכן הנגר, מאין הוא יודע לעשות שולחן בן ארבע רגלים, אם לא שהתחקה אחר מלאכת השי"ת שעשה בריות עומדות על ארבע רגלים, או מאין הוא יודע לשלב שני עצים זה בזה, אם לא שהתחקה באברי הגוף המלוכדים זה בזה, והלך ותיקן את עציו כדוגמתם.
וכן הולכים בני אדם, מסתכלים ולומדים היטב להבין את המציאות הערוכה לפנינו בתכלית הטעם והיופי, ואחר-כך כשמבינים אותם, המה מתחקים לעשות כדוגמתם. והדוגמה הזו נעשית בסיס לדוגמא אחרת, עד שכבר ברא האדם עולם נאה, ומלא המצאות. מתוך הסתכלות במלאכת הבריאה, בנו אוירון עם כנפים כדוגמת העוף בעלי הכנפים. בנו רדיו שקולט גלי קול כדוגמת האזנים. בקיצור כל הצלחותינו מוצעת לפנינו בבריאה ובמציאות כמו שהוא, ולא חסר לנו אלא להתחקות אחריה ולעשות.
המציאות וקיום המציאות מכחישים זה את זה
כי המציאות, כלומר, הבריאה בכללה וכן כל חלקיה הנבראים בריות מבחינת מה השייך לקיומם, אנו מוצאים ערוך בטוב טעם, וכל יופי ונועם, בלי שום חסרון כחוט השערה, ממש עולם נאור. וכשנעמיד נגד זה את קיום המציאות הזה, דהיינו, סדרי הזנתם ופרנסתם של כל הבריות הללו, המה מבולבלים, בלי סדר ובלי טעם ובפראיות גדולה. והנה דבר המציאות וקיום המציאות בכללה כבר בארנו במאמר "סוד האחדות" ומשם תדרשנו.
סיום ולידה
ותדע מכל זה, אשר הכלל משתוה תמיד עם הפרט, שהשי"ת בעצמותו, לא ירגיש את הריבוי, שהוא תמיד בסוד רשות היחיד, ותקיש טובת הכלל מהפרט.
וכמו שמציאותו ולידתו של הפרט, אשר ערך השי"ת, מכח הטבע, הוא נבחן מעת לידתו וביאתו למקום שהכין השי"ת בעדו, שנקרא עולם הזה, נבחן שדאג בעדו שיפול לידי אוהבים נאמנים, שיטפלו בו ויבריאו אותו וידאגו לכל צרכיו בתכלית המסירות והאהבה.
כן הכלל כולו, אם רוצה להולד ולצאת לאויר העולם מתוקן בעד הכלל כולו, אז יש לדאוג שהילד הכללי הזה, י��ול אצל הורים נאמנים שיאהבו אותו במסירות נפש, לא פחות מאבא ואמא - והיינו על-ידי המצוה של אהבת זולתו. בדומה להכנה של מתן תורה.
אולם כאן נעסוק רק במין האדם בלבד. ונראה כמה מן הנועם והטוב אשר מלאכת השי"ת מסדרת אותו בדבר מציאותו, שיתקיים עד שראוי להקרא, בצורת אדם הפועל, וכשנקח את סדר קיומו עצמו, כמה מן המאוס ואיום נמצא בו, בכל אשר יפנה ירשיע, וכל זכות קיומו נבנה על חורבן חברו.
ו. המתוקן והנזקק לפעולת האדם
אשר ברא אלקים לעשות
ותדע, שהשי"ת לא הזדקק למלאכת הבריאה, אלא באותו שיעור שלא ניתן כח להאדם לפעול שם, ובדומה למלאכת העיכול, ברא השי"ת כך אשר בישול המזונות בתוך קיבתנו נעשה בלי טרחתנו.
אבל, מאותה נקודה שנמצא כח בידי האדם עצמו לפעול שם - מפני שזה כל טעם והנחת רוח של השי"ת, שרצה להנות מפעולתו. דהיינו, לפעול מין בריות שיוכלו להוסיף ולהנות ולברא דוגמתו.
אבל אינו רוצה בשום אופן לבשל הקדירה שלנו שעל גבי הכירה, בלי ידיעתינו, וזה משום, שאנו יכולים לעשות זאת בכוחותינו.
בדומה לרב ותלמיד, שכל מגמתו של הרב, הוא, לתת כח לתלמיד שיהיה כמותו, וללמד לתלמידים אחרים כמותו. כמ"כ יש להשי"ת נחת רוח שבריותיו בוראים ומחדשים דוגמתו. אשר כל כח החידוש וההתפתחות שלנו אינו חידוש באמת, אלא, מין התחקות יש כאן. ועד כמה שההתחקות מתאימה עם מלאכת הטבע - באותו שיעור נמדד שיעור התפתחותינו.
ומכאן אנו יודעים, אשר יש כח בידינו לתקן את עצמינו, קיום המציאות - כדוגמת הטבע הנעימה של המציאות. והמופת לזה הוא, שאם לא היה הקב"ה פועל שלימות השגחתו, גם בבחינה ההיא, כי "היד ה' תקצר"? אלא הכרח הוא, שבמקום זה, שהוא תיקון עצמינו, יש לאל ידינו לתקן עצמינו.
ז. התנועה כסימן לחיים
דצ"ח - מדבר
מבחינת החיים הרוחניים, מחולקים הבריות לשניים, דצ"ח - ומדבר. דצ"ח: הוא בחינת מתים גמורים. מדבר: הוא בחינת חי.
החיים הם כח התנועה. ונודע, שתחילת החיים נעשה על ידי שתי פעולות מנוגדות בתכלית.
כי גם המדבר, כאשר נולד הוא בבחינת מת, עד שמעוררים אותו על ידי דחיפות. - כי הכלים שלו מוכנים לקבל חיים ותנועה עוד בבטן אמו, - ובביאתו לאויר העולם פועל על בשרו אויר העולם בקרירות שאינו רגיל בו, ואז נגרם לעורר ההתכווצות.
ואחרי ההתכווצות הראשונה, מוכרח להתפשט שוב לשיעורו הקודם. וב' הדברים ההתכווצות וההתפשטות המה הפסיעה הראשונה המקבלת לו חיים.
אמנם לפעמים מחמת חולשת הלידה, הרי העובר נחלש, ולא יתעורר בו ההתכווצות. כי מקרה קבלת קרירות אויר העולם חלש הוא מלפעול עליו ההתכווצות, ועל כן נולד מת, כלומר, שלא היה לו עוד המקום והסיבה שהחיים יתלבשו בו, שמקורו מתחיל מכח ההתכווצות.
כי אם אין התכווצות פנימית - אין התפשטות. כי לא יתפשט בשום אופן יותר מגבולו, ואם כן אין תנועה. והנה, הסימן של הבריה שמוכשרת לאור החיים הוא, אשר יש בה כח לפחות לעשות התכווצות משום איזה סיבה, אשר אז בא אור החיים ועושה התפשטות, ונעשה תנועה ראשונה ��ל חיים. ולכן לא תפסק עוד התנועה הימנו, ונעשה חי מתנועע.
ותנועה ראשונה זו נקראת נשמה, דהיינו, רוח חיים שנושם באפו, כמ"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים".
אבל דצ"ח אין בהם כח הזה, לעשות התכווצות פנימית, מכל גורם שיהיה. - וכיון שכן, אין אפשרות לאור החיים להתלבש בהם, ולגרום להתפשטות.
אשר חוק נתן ולא יעבור, שבלעדי ההתכווצות וההתפשטות לא יוכל הכלי להתפשט מעבר לגבולו. ועל כן משפט הדצ"ח הוא למיתה עולמית.
והמדבר מוכשר באמת כולו לחיים, אלא שנולד מת, כאמור לעיל, מפני שצריך לאיזה סיבה וגורם אשר יפעל עליו, שיעשה לפחות התכווצות הראשון, אשר זה נגרם לו על ידי האויר הקר המגיע לו מתורה ומעשים טובים.
איכות ההתכווצות
ההתכווצות צריכה להיות מכח הבריה עצמה. ואנו מבחינים בב' מיני התכווצות.
הא' היא התכווצות הבאה מגורם חיצוני כמו קרירות.
הב', היא התכווצות הבאה מבנין הכלי עצמו.
א. כמו שתראה כשמכים ודוחקים את העובר הנולד להקיצו, אף-על-פי שבכל לחיצה והכאה נעשה התכווצות בגופו של הולד - מכל מקום ההתפשטות החוזרת, אינה חוזרת מכח אור החיים, אלא מתוך בנין הכלי עצמו, שמוכרח תמיד להיות בדיוק על גבולו וחוקו, - ועל-כן כשבא איזה גורם ולוחץ אותו, אזי יש כח בכלי עצמו לחזור למקומו בריחוק, מכח הגורם גבולו החיובי.
ב. אבל אם ההתכווצות נעשית גם היא מתוך הכלי עצמו, ולא מחמת גורם חיצוני - אז אינה מוכשרת באמת כלל וכלל לחזור ולהתפשט לגבולה הקודם, בשיעור הקודם. מפני שההתכווצות המתפעל בה נעשה מתוך בנינה. ועל-כן אי אפשר שתחזור לגבולה המוכן לה מראש.
זולת הבורא יתברך, כלומר, שאור פרטי חדש צריך להתלבש בה, להשיבה לחוקה, שאור ההוא נוסף על אורה הקודם, להיות בה בקביעות. דהיינו, בכל פעם שתתכווץ, חוזר האור, וגורם לו להתפשט למדתה הקודמת. ואור ההוא נקרא חיים.
ב' התכווצויות, חלקי וכללי. כנגדן ב' התפשטויות
דם הוא הנפש. כי צבע אודם צריך שצבע לבן יתחבר בו ואז יקרא דם. - ובטרם שנתחבר בו לנצחיות - אינו נקרא דם, כי אז שכיבה וקימה נוהג בו. כי טבעו או-דם, ואז נצבע בו בחינת קימה שלא בקביעות, שנקרא רק צבע או-דם, מלשון "דום לה'". ועל כן חוזר ונופל הצבע ממנו, ונעשה לבן בלי שום צבע, שהוא שכיבה שלא בקביעות.
וכאשר מתחברים שניהם אזי נעשים לגידים של דם חיים.
כאשר שניהם נעשו לגידים של דם חיים, היינו, שעושים בו הניגודים. האחת לנפש חיה, כלומר, שנחתך האו מן האודם, ונשאר דם לקביעות - עם כל זה בחינת שכיבה וקימה שהיו קודם, מתחברים עתה גם כן בדם הזה.
ועל-כן מבחינים שני מינים בדם, אדום, ולבן כנודע, דהיינו, אותם אדום ולבן, שמקודם שמשו בזה אחר זה - התקבצו בינתיים ועשו את הדם הזה, שנקרא נפש חיה. ותדע שה"ס התכווצות חלקי והתפשטות חלקי שנקרא נפש ורוח. ודו"ק.
אמנם אור הזה שעשה ההתפשטות - החלקי דנפש, הנה הוא אור עליון נפלא וכללי. ועל-כן דרכו למלאות ולהשלים על כל מיני התכווצות שנרשמו באותו הבנין.
ונודע שכבר היה בגוף הזה בחינת לבן בחלק שאינו ראוי לקבל צבע של או-דם, כי. .. של האודם נשדדו ונפלו בעת כ�� יתועדו יחדיו שוא לך וכו'. ועל-כן אחר שהאור השלים את התפשטות א' דאור נפש חיה הנ"ל, חוזר וממלא ההתכווצות הישן הזה שנעשה בו מימים קדמונים. ותדע שהוא הנקרא התפשטות כללי, או גידי מוח, הנמשך מחומר האודם, שנימח ממנו המראה לגמרי.
וז"ש: "ויפח באפיו" - בב' אפים, א'. אף, דאודם-לבן. ב'. אף, דלבן הנימח לגמרי. "ויהי האדם לנפש חיה", מתחילה מתוך האף דאודם-לבן, שה"ס ה��ם והתפשטות א' כנ"ל. אולם סופו היה "נשמת חיים", כי התפשט גם באף הב' דלבן הנימח, שה"ס נשמה ובחינת ג"ר.
גם תדע שהתפשטות א' דגידי דם ה"ס יש לו יחס למוח תחתון גופני הנקרא מח העצמות, ששם. .. הפועלים שלא מדעתו, והוא מפני שהמצב הבינים, מאף א' לאף ב' הוא זמן גידול של. ... .. והנה אז פועל האור לגמרי שלא מדעתו של האדם, כי עדיין לא השיג נשמתו.
והתפשטות ב' בגידים ממוחים שנשמרים לו בבחינת הפכיות ב', שנקרא אף ב' כנ"ל, הוא היחס של מח העליון:. ... .., לבחינת ג' מוחין שבו הפועלים מדעת שנקרא. ...
הפכיות מראש לגוף
כי נתבאר שבגידים ממוחים נמצא האודם בימין, שהוא הצבע והישות המתקבל על הנייר הזה. והלבן ה"ס השמאל הגמור, כי אף ב' נמחק ממנו, ולא נשאר בו אפילו צבע, באופן שהאודם, הוא הישות, והלבן, הוא העדר.
והפכי אליו גידי דם, כי האודם, ה"ס השמאל, דהיינו או שנתחבר למפרע, ובסוד נהר ואולי. מה-שאין-כן הלבן, הגם שהוא סוד שכיבה, מכל מקום עתה נעשה תמונה זו לימין, וקימה. דע"כ הוא נפש נצחי, שלא צריך עוד לצבע, וצבע האודם שנשאר ונרשם מלמפרע, הרי עתה הושם לשמאל בגבורה, שנקרא דם בלי או - באופן שהלבן בימין, שא"צ ולא יארע בו ענין צבע אודם. והאודם נחשב לו בשמאל רק לגבורה שנקראת דם.
וכאן צריך שתבין שרשימו דאודם האמור באף א' וגידיהם שעלו לשמאל הרי אחר אף הב' לבחינת נשמה, הריהו נמחק ונעבר מבנין זה לעולם. ולפיכך הראש המוח הוא לבן בלי אודם כלל.
עיבור
הולד בימי עיבורו, הוא כמו צומח ממש ותו לא, וכל תנועותיו אינם נקראים תנועות חיים, כי התנועות נעשים על-ידי אמו, שהעובר חלק ממנה.
הסביבה שלו נקראת בטן ואם הוא הגבול של הסביבה המוטל עליו, ואוכל מה שאמו אוכלת וכו'. והלידה מתחילה מראש מקוה.
מהות החיים
הכרת החי הוא המהות העצמית. ועניין התנועה מוגדר בהתכווצות עיין לעיל, כי אי אפשר לשום בריה לצאת מגבולה כחוט השערה.
וזה נמשך מראש מקוה, כי שמה נתינתה של כח הזה להצטמצם מעט פחות מגבולו - בענין השאלה.
ודע שכל עוד שכח אחר מכווץ אותו למטה משיעורו, אין זה עושה את הדומם לבעל חי.
אלא רק מחוייב להתכווץ מעצמו, אבל איך זה אפשרי בעודו דומם? על-זה צריך תפילה, שיזכה לכח עליון.
ובזה אפשר להבין את הסתום דתחות אומ"ק ועניין לא יראני האדם וחי, כי החי הוא בעל התנועה, ואם אי אפשר לו עוד להתכווץ אינו חי, אלא דומם. וז"ס צדיקים מיתתם בנשיקה, דהיינו, שמאבדים כח התכווצות.
3 notes
·
View notes
Text
מאיפה אליאס משיג את כל הכסף לתחזוק המכון: (אין לו תרומות ממשפחת לוקאס כי הוא בדיוק התגרש מפיטר בפעם ה-17 החודש):
@letaot-ze-magniv
15 notes
·
View notes
Audio
(AmigodoBringhenti)
@חברי #ברינגנטי יש להם את #כוחו של #אלוהים @AmigosdoBringhenti #עברית [#שמחה], [#עליזה], [#432 Hz], [#גיטרה], [#פסנתר], [#חיוני], [#אופטימי], [#שמחה], [#אנרגטי], [#חיובי]
Profile avatar AmaralBringhenti 22 de agosto de 2024 às 6:58
[intro]: [#מלודיה שמחה, #עליזה, #גיטרה, #פסנתר]
[#בית 1]: [#גיטרה, #פסנתר, #קול שמח]
אני שומע, מרגיש ורואה את #כוחו של #אלוהים בחיי כל מה שאני עושה #משגשג, כל יום הוא התחלה חדשה אנשים אוהבים לשמוע את מה שאני אומר, ליבי חולק אהבה אני #חבר של #ברינגנטי, ה#חברות שלנו זוהרת ומעשירה
[#פזמון]: [#קול ראשי, #מקהלה, #שמח]
כל ה#עבר שלי הוגדר מחדש והפך ל#דלק ל#שגשוג שלי כל מה שאני רוצה, אני משיג, הכל אפשרי אני משנה את ה#עבר וה#עתיד שלי עם כל צעד שאני עושה ב#אמונה
[#בית 2]: [#גיטרה, #פסנתר, #קול שמח]
אני עוזר ל#מיליארד אנשים בכל חודש יש לי #מיליון חברים, האהבה שלי תמיד גדלה כל מה שאני מדמיין ומתפלל עליו הופך ל#מציאות אני בצלם ובדמות #אלוהים חיים, איזו אושר
[#גשר]: [#גיטרה, #קול ליווי, #שמח]
אני ניתן להינצל, #משגשג ו#עשיר, כל יום יותר ויותר עם #אלוהים לצידי, אין דבר שאני לא יכול לעשות כל מה שאני חולם, איתו אני מגשים ה#עתיד שלי בהיר, ה#אמונה שלי באה מ#אלוהים
[#פזמון]: [#קול ראשי, #מקהלה, #שמח]
כל ה#עבר שלי הוגדר מחדש והפך ל#דלק ל#שגשוג שלי כל מה שאני רוצה, אני משיג, הכל אפשרי אני משנה את ה#עבר וה#עתיד שלי עם כל צעד שאני עושה ב#אמונה
[#סיום]: [#קול רך, #שמח, #גיטרה, #פסנתר]
@חברי #ברינגנטי, יחד באור, בשלום #משגשגים יותר בכל יום, ה#חברות שלנו מסוגלת לשנות, להרים, ולהעניק #השראה לכל אני בצלם ובדמות #אלוהים חיים, זה הכל
@AmigosdoBringhenti
#SoundCloud#music#AmigodoBringhentiברינגנטי#כוחו#אלוהים#עברית#שמחה]#עליזה]#432#גיטרה]#פסנתר]#חיוני]#אופטימי]#אנרגטי]#חיובי]
1 note
·
View note
Text
מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה
תשנ"א - מאמר ז' 1991 - מאמר 7
הזה"ק (וירא אות א'), אומר וזה לשונו, "הנצנים נראו בארץ. פירושו, כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה. והכל היה בהארץ, אבל לא הוציאה פירות בהעולם, עד שנברא האדם. כיון שנברא האדם, הכל נראה בהעולם, שהארץ גילתה פירותיה. כעין זה, לא נתנו השמים, כחות להארץ, עד שבא אדם. והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין. כיון שנראה אדם, מיד הנצנים נראו בארץ", עד כאן לשונו.
ויש להבין זה, מה בא זה ללמדינו, אלא שצריכים לדעת, שענין מטרת הבריאה היתה מטעם, שרצונו להטיב לנבראיו. אלא מטעם בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היה צמצום והסתר, שאין הטוב מגולה להנבראים, מטרם שיזכו לעשות לשם שמים. אחרת נוהג ענין הבושה, מטעם שינוי הצורה שיש בכלי קבלה של הנבראים. לכן אין האדם יכול לקבל מטרת הבריאה, שהיא הטוב ועונג, מטעם בושה. וזה נקרא בחינת פירוד וריחוק מה'. כלומר, הענין נהמא דכסופא, מובן לנו בבחינת פירוד מה', עד כדי כך, שהשינוי צורה זו עושה אותה לבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".
לכן עבודת האדם הוא, לצאת מבחינה הבהמית, ולהיות בחינת אדם. וזהו על דרך שאמרו חז"ל (יבמות ס"א) "רבי שמעון בן יוחאי אומר, ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם". וכבר פירשנו מה הוא החשיבות של אדם, שאין אומות העולם נקראים אדם, זהו על דרך שאמרו חז"ל (ברכות ו') "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". מאי "כי זה כל האדם". אמר רבי אלעזר, "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". היינו, מי שיש לו יראת אלקים, נקרא אדם. ומי שאין לו יראת אלקים, משמע, שהוא בהמה ולא אדם.
ובהאמור יוצא, שמטרם שהאדם זוכה, שיהיה לו יראת אלקים, היינו שיעשה הכל לשם שמים, עוד לא נקרא בדרגת אדם, אלא בדרגת בהמה, היינו שהכל מה שהם עושים, הוא רק לתועלת עצמם, כמו בהמות. והיות שהיה צמצום והסתר על הרצון לקבל לתועלת עצמו, לכן, הגם שמצדו יתברך הטוב ועונג כבר מגולה בקדושה, מטעם שיש שם השתוות הצורה בין אור לכלי, אבל לגבי התחתונים, שנבראו, הם, עדיין אין להם בחינת אדם, כמו שכתוב "עיר פרא אדם יולד". נמצא, שהוא מונח תחת הצמצום וההסתר, שאין שם גילוי אור. נמצא, שכל טוב ועונג מה שיש במטרת הבריאה, הגם שמאתו יתברך הכל יצא ונתגלה, אולם לגבי התחתונים הכל נסתר, ולא רואים שום טוב ועונג, אלא רק בחינת נהירו דקיק מקדושה, שנפלו לקליפות, מזה מתפרנסין כל העולם הגשמי.
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מה שה��ה"ק מפרש על הכתוב "הנצנים נראו בארץ. כאשר ברא הקב"ה את העולם, נתן בהארץ כל הכח הראוי לה, והכל היה בהארץ. אבל לא הוציאה פירות בעולם, עד שנברא האדם". יש לפרש, הגם מצד הבורא הכל כבר יצא, אבל היו הכל תחת הצמצום והסתר, היינו שלא היה מי שיכול להנות מזה, כי ההסתר סותם הכל, ולא ראו שיש טוב ועונג בעולם.
"עד שנברא אדם. אז הארץ הוציא את פירותיה", שפירושו, לאחר שהאדם נעשה לבחינת אדם, היינו שכבר יש לו בחינת "ירא אלקים", היינו שכל מה שהוא עושה, הוא הכל לשם שמים, אז מסתלק ממנו ההסתר, ואז הוא רואה כל הפירות שישנם בעולם, מה שלא ראה לפני שנעשה בחינת אדם.
וזה שאומר "כעין זה, לא נתנו השמים כוחות להארץ, עד שבא אדם". פירוש, שמטרם שזוכים לבחינת אדם, אין האדם יכול להאמין בקביעות, שנותנים כוחות להארץ. כלומר, משמים נותנים כוחות למטה להנבראים, שיוכלו להתעלות במעלות הקודש. מה שאין כן אח"כ, כשזוכה לבחינת אדם, אז הוא רואה, שכל מה שיש בארץ, היינו בהתחתונים, הכל בא משמים, ואין הוא צריך אז להאמין בזה, היות שאז הוא משיג זה.
וזה נקרא, כשבא בחינת אדם הכל מתגלה בעולם. זאת אומרת, שכל מה שנתחדש עתה, היה זה גם מקודם, אלא הוא לא ראה את זה. וזה שאומר "והשמים נעצרו ולא המטירו על הארץ, משום שאדם אין", שפירושו, שמטרם שנתגלה בחינת אדם, היה אומר שהוא מתפלל לה' כל פעם, ולא עונים לו מלמעלה, שזה נקרא "והשמים נעצרו ולא המטיר", היינו שלא מקבל שום דבר על התפלות שלו.
והסיבה, שהוא לא יכול לראות, אם עונים לו, הוא משום שאין לו עוד בחינת אדם. לכן הכל אצלו בהסתרה. ורק הוא צריך להאמין, שה' כן שומע תפלת כל פה. מה שאין כן אח"כ, שנראה אדם, "מיד הנצנים נראו בארץ". כלומר, נראו כל הדברים מה שהיו עד כאן בהסתר. בזמן שבא בחינת אדם, הכל נראה, היינו שאז רואים את הטוב ועונג, מה שהיה במטרת הבריאה, כבר נתגלו בעולם.
לכן האדם צריך להיזהר, לא לברוח מהמערכה, ולומר, שאין הבורא רוצה לעזור לו, היות שהוא רואה, שכבר הרבה פעמים בקש ממנו, שיעזור לו. והאדם חושב, כאילו לא מסתכלים עליו מלמעלה. אלא, בין שהוא נותן תפלה, בין שהוא לא נותן, הכל הוא אותו דבר, ללא כל שינוי. אם כן, אין הוא רואה שום דבר שיעזור לו. אלא הוא רואה, שהוא ככלי ריק, שאין לו שום דבר, ומאי שה' רוצה לעשות, הוא יעשה. אבל האדם מצדו, אין לו שום כח לעשות משהו.
כי יש כלל, במקום שלא רואים שום התקדמות, אין האדם יכול לתת שום יגיעה. אז אין להאדם שום עצה, אלא הוא צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים לנו, שאנו צריכים להאמין, שכך הוא סדר עבודה, שאין לאדם לראות מה שהוא עושה. ויאמין שזהו לטובתו ההסתר הזה, שזה יביא לו לזכות לדביקות ה', אם הוא יתגבר ויאמין, שהכל הוא לטובתו, וה' כן שומע תפלת כל פה, רק שצריך להיות אתערותא דלתתא, "וישועת ה' כהרף עין", כלומר, שבזמן שמתקבצים כל הניצוצין, מה שיש לאדם לברר ולבקש עליהם, שהם יכנסו לקדושה, אז הוא מקבל את העזרה בפעם אחת.
אולם בזמן שהאדם מרגיש עצמו בריקנות, כלומר שהוא מרגיש שאין לו לא תורה, ולא מצות, ולא שום מעשים טובים, ��מה הוא יכול לעשות, אז האדם צריך לבקש מה', שיאיר לו, שיהא בידו להשיג גדלות ורוממות ה', למעלה מהדעת. כלומר, שהגם שאין הוא עדיין ראוי להרגיש את גדלות ורוממות ה', משום שהוא עוד לא זכה לבחינת אדם, וממילא שורה עליו את הצמצום וההסתר על ה', כמו שכתוב "אל תסתר פניך ממני", מכל מקום הוא מבקש מה', שיתן לו הכח, לקבל גדלות וחשיבות ה' למעלה מהדעת.
וזהו כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ט) "שאפילו הריקנין שבך מלאין מצות כרימון". ואמר, שהפירוש הוא, רימון מלשון רוממות, שהיא בחינת למעלה מהדעת. לכן יהיה הפירוש, ש"הריקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המילוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות.
כלומר, שענין ריקנות יכול להיות דוקא במקום שאין ישות, והוא מרגיש עצמו, שהוא ריק מתורה, ומצות, וממעשים טובים. שזה נמשך בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה.
נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית, כנ"ל. אלא שהם מלאים במצות.
אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה' יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', ולא רוצים שה' יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה', בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. וזהו "מלאים מצות כרמון".
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק (וירא נ"ב, ובהסולם אות קס"ז) וזה לשונו, שלמדנו, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומה היא המתנה עני, כדי שיזכה על ידו. וכיון שזכה על ידו, הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין, ופורש על ראשו, ורושם אותו, כדי, אשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו, משום זה הקדים לו הקב"ה דבר, במה שיזכה לזה".
ויש להבין זה על דרך עבודה, מהו עני, ומהו חוט של חסד, ומהו דין שבא לעולם. ידוע שעני נקרא, עני בדעת. ומהו בעבודה עני בדעת. היות שיש ב' בחינות בעבודה:
א. בחינת הכלל, שהוא בעיקר בחינת המעשה. ועל הכוונה, שיהיה הכל לשם שמים, לא שמים לב לזה. ועוסקים בתו"מ, הם בדרך כלל שלמים, ואינם מרגישים חסרון בעצמם. אלא מטעם שחז"ל אמרו, "שהאדם צריך להיות שפל", הם מחפשים אצלם חסרונות, בכדי לקיים "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות ד' ד').
ב. אלו שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, ועוסקים בתו"מ, שזה יביא להם, שיוכלו לעשות הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמם. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן, העובדים האלו מבינים, שכל יום הם צריכים להתקדם, להיות עשירים בדעת. היינו, להבין כל פעם, איך שכדאי לעבוד רק בעל מנת להשפיע. ולמעשה הם רואים, שכל יום, שהם רוצים ללכת בדרך, שהכל יהיה רק לתועלת ה', הגוף מבין כל פעם אחרת, שמתחיל להבין, שיותר כדאי לעבוד לתועלת עצמם, מלעבוד לתועלת ה'. אז הם תמהים על זה, מדוע יוצא לנו את ההיפך, מה שאנחנו חשבנו. והם מתפללים לה', שהוא ישלח להם את ההבנה ודעת, שהגוף יבין, שכדאי לעבוד לתועלת ה', והם רואים אחרת, והרבה פעמים הם באים לידי יאוש, כי חס ושלום אין הקב"ה שומע תפלה, ויש לפעמים, שהם רוצים לברוח מהמערכה.
התשובה היא, אומר הזה"ק, "בשעה שהקב"ה אוהב את האדם, שולח לו מתנה. ומהי המתנה, עני. כלומר, זה שהאדם רואה, שהוא עני בדעת, שאין הגוף מבין, בשביל מה הוא צריך לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, המחשבה והרגשה שהוא עני, הקב"ה שלח לו את המתנה, מטעם שאוהב אותו. ומדוע הקב"ה אוהב אותו. הוא מטעם, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה'. לכן הקב"ה אוהב אותו. אלא שהוא לא יכול, אף על פי שהוא רוצה. וזהו מטעם, שהיא נגד הטבע. שהאדם נברא עם רצון לקבל לתועלת עצמו. והיות שיש תיקון, שהוא, שכל זמן, שאין האדם מוכן ללכת בדרך האמת, שלא יוכל לראות את האמת, מטעם שזה יזיק לו. לכן אלו אנשים, שאין בדעתם ללכת בדרך להשפיע, אין מגלין להם את האמת, איך שהם לא מסוגלים ללכת נגד הטבע של הרצון לקבל. והם חושבים, שחסר לו רק רצון. זאת אומרת, אם הוא יסכים ללכת בדרך של לשם שמים, זה הוא בידו לעשות הכל לשם שמים. לכן כל דבר שהאדם חושב, שזה הוא בידו לעשות, אינו סובל מזה, שהוא לא עושה, מטעם שזהו דבר קל. לכן אין לו יסורים מזה שהוא לא עושה לשם שמים, הגם שהוא יודע, שצריכים לעשות הכל לשם שמים.
וזה נובע מהכלל, שאמרו חז"ל, "כל העומד לגבות, כגבוי דמי" (כל חוב, שהאדם עומד לקבל חזרה מיד הלווה, כאילו כבר לקח את חובו, מטעם הבטיחות, שיודע שיקבל). לכן, כיון שהוא יודע, מתי שהוא רוצה, הוא יכול לעשות הכל לשם שמים, לכן אינו מרגיש חסרון, אף על פי שעדיין לא עושה. וזהו התיקון לאלו אנשים שעובדים בבחינת הכלל.
אולם, אלו אנשים, שבאמת הם רוצים ללכת בדרך, שיעשו הכל בעל מנת להשפיע, אלו אנשים, הקב"ה אוהב אותם, כנ"ל בזה"ק, "הקב"ה שולח להם מתנה". ומה הוא המתנה, עני, היינו עני בדעת. כלומר, שאין הגוף מבין, איך יכול להיות דבר כזה, שנוכל לעבוד לתועלת ה', הלא זהו נגד הטבע. ורואה אז, שהוא עני אפילו במעשים. כלומר, לאו דוקא שהוא עני בדעת, אלא הוא עני גם במעשים. כלומר, שהוא רואה אז, שאין לו אפילו מעשה אחד, שיהיה לתועלת ה', אלא הכל לתועלת עצמו.
אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו, היות שהוא עני מכל, היינו בין מבחינת מוחא, ובין מבחינת ליבא. שהוא רואה אז, פשוט שהוא רשע ממש, כלומר שאין בידו להצדיק את הקב"ה, איך שהוא מתנהג עמו, ורואה, שאפילו התפלות שהוא מתפלל להבורא, הם כאילו, אין הקב"ה חס ושלום שומע תפלתו. ויש הרבה פעמים שהוא בא לידי יאוש. אולם שהאדם צריך להאמין, שכל אלה ההרגשות, מה שהוא מרגיש, בא לו מלמעלה, שהקב"ה שולח לו, וזהו מתנה משמים.
וזה שאומר "ומהו המתנה, עני, כדי שיזכה על ידו". השאלה היא, איך יכולים לומר, שעניות היא מתנה, ועל זה משיב, כדי שיזכה על ידו. כלומר, שעל ידי זה שהאדם רואה, שהוא עני, שאין לו כלום, אז יהיה בידו חסרון שלם, היינו רצון שלם שהקב"ה יעזור לו. כי כדי לקבל מילוי מהבורא, צריכים רצון שלם. כלומר, שהאדם רואה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הבורא. נמצא, שע"י העניות, הוא מקבל צורך לזכות את הכלי קבלה שלו, שהבורא יתן לו רצון להשפיע במקום הרצון לקבל.
וזה שאומר "וכיון שזכה על ידו", היינו שע"י העני קיבל צורך וחסרון שלם, אז "הקב"ה ממשיך עליו חוט של חסד, הנמשך מצד ימין". פירוש, הקב"ה נותן לו הרצון להשפיע, הנקרא חסד, היינו משפיע, שזה נקרא ימין, היינו שמקבל הטבע שני, הנקרא רצון להשפיע.
וזה שאומר "ופורש על ראשו". "ראש" נקרא בחינת דעת. והחסד, שהאדם מקבל, הוא על ראשו, היינו למעלה מראשו, כלומר למעלה מהדעת. שע"י חוט של חסד, הוא יכול ללכת כבר למעלה מהדעת.
וזה שאומר "כאשר יבוא הדין לעולם, יזהר בו המחבל להזיקו". פירוש, היות שהחוט של חסד הוא על ראשו, היינו שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, לכן, כשבא הדין, היינו הרצון לקבל, שעליו יצא הדין, שאין שום אור מאיר בו, והוא רוצה להזיק את האדם, עם שאלותיו, והיות שעל ראשו של אדם משוך חוט של חסד, הנקרא אמונה למעלה מהדעת, כבר לא יכול להזיקו, כיון שהמחבל הבא עם טענותיו של הרצון לקבל, שנקרא מידת הדין, שזהו, שהוא טוען עם הדעת שלו, לכן כשהוא כבר זכה לחוט של חסד, בין במוחא ובין בליבא, ועל הכל הוא הולך למעלה מהדעת, מכח החוט של חסד, לכן לא יכול להזיקו.
אולם, במצב שהאדם כבר מרגיש שהוא עני, כלומר שאין לו שום יראת הכבוד, בזמן שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אלא להיפך, שהוא רואה אז, איך שאצלו שכינתא בעפרא, שיש לה אצלו צורה של עפר, שענין עפר הוא, כמו שכתוב אצל הנחש, שהקב"ה אמר להנחש, "ועפר תאכל כל ימי חייך", שדרשו חז"ל, שכל מה שהנחש אוכל, הוא טועם טעם עפר, שבענין עבודה יהיה הפירוש, שכל זמן שהאדם לא תיקן את החטא של עץ הדעת, הוא טועם טעם עפר, בזמן שהוא רוצה לעשות את המעשים שלו בעל מנת להשפיע, שזה מכונה "שכינתא בעפרא", אסור לו לספר לגופו, הנקרא רצון לקבל.
היינו, שאין לו להגיד להרצון לקבל לעצמו, שהוא אינו מרגיש שום יראת הכבוד ברוחניות, אלא הוא בכלל לא צריך לדבר בעניני עבודה עם הרצון לקבל שלו. היות שהאדם צריך לדעת, שלא יעזור לו שום ויכוחים עם הרצון לקבל. לכן האדם, בעת שהוא בא למצב של עני, הוא צריך רק לבקש מה', שיעזור לו, היינו שיתן להאדם כח, שיוכל להתגבר עליו,
וזהו על דרך שאמרו חז"ל (אדר"נ ספ"ז) וזה לשונם "אדם בא לבית המדרש, ולא נהגו בו כבוד, אל ילך ויספר לאשתו". ויש להבין, מה בא זה ללמדינו בעבודה. ועוד, וכי מותר לאדם לדרוש כבוד, הלא אמרו חז"ל, "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ויש לפרש, כנ"ל, אדם בא לבית המדרש ללמוד תורה, ובטח התורה היא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו", היינו שהתורה היא מכובדת, היות שכל הדברים טובים נמצאים בה. והוא בא לבית המדרש, והתורה לא נהגו בו כבוד, היינו התורה נסתרה ממנו, ולא הראה לו שום כבוד וחשיבות שיש בהתורה, אלא הוא טועם טעם של עפר. לכן הוא רוצה להתייעץ עם הרצון לקבל שלו, אם כדאי להמשיך. אומרים, "אל תספר לאשתו", היינו להרצון לקבל, אלא יספר הכל לה', היינו שה' יפקח לו את עיניו, ויזכה לכבוד התורה.
#מאמרי רב''ש#מאמרי רבש#רבש#רב''ש#הרב''ש#rabash#כתבי מקובלים#כתבי מקור#ישראל#עבודה רוחנית#ברוך שלום הלוי אשלג (רב"ש)#טאמבלר ישראלי#שכר רוחני#1991
0 notes