bs-maamarim

[bs-maamarim]

הערבות

(המשך ממאמר "מתן תורה")

שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א).

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.

כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, כפי המתבאר במאמר "מתן תורה", אות ב' וג', עש"ה מלה במלה.

דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.

ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת.

משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ט"ז, עש"ה.

שמטעם זה, לא היו מוכנים כלל לקבל התורה, מזמן אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שיצאו ממצרים, והיו לאומה שלימה בפני עצמם. כי אז נעשה המציאות, שכל אחד יהיה מובטח בכל צרכיו, בלי שום דאגה והרהור כלל. משא"כ בהיותם עוד מעורבים בין המצריים. ובהכרח, אשר חלק מסוים מצרכיהם, היה מסור בידי הנכרים הפראים הללו, המלאים אהבה עצמית.

ונמצא, שאותו שיעור, המסור בידי הנכרים, יהיה בלתי מובטח כלל לכל יחיד מישראל. כי חבריו לא יוכלו למלאות לו את המחסורים האלו, משום שאינם בידיהם. וכבר נתבאר, שכל עוד שהיחיד מוטרד במאומה בדאגותיו עצמו, אינו מוכשר כלל אפילו להתחיל בקיום המצוה של "ואהבת לרעך כמוך".

והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים, והיו לאומה בפני עצמם. דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים. אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה.

ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה עצמית, מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל. וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל.

באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, ��ישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית, שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור.

הרי לעיניך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה.

כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו, הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו, כנזכר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

והן מצד השלילה, דהיינו אם חלק מהאומה, אינם רוצים לקיים הערבות, אלא להיות שקועים באהבה עצמית, הרי הם גורמים לשאר האומה, להשאר שקועים בזוהמתם ובשפלותם, מבלי למצוא שום מוצא, לצאת מעמידתם המזוהם, כמבואר.

יח) ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!"

יט) ורבי אלעזר, בנו של רשב"י, מפליג עוד יותר בדבר הערבות. ולא די לו, שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי. כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה. והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת.

כאמרם ז"ל, שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית, עד למעלה מחוטמם. אלו בניאוף, ואלו בגזל, ורציחה, וכדומה. עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז"ל: "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה', בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים.

ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה. ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.

ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו?

כ) אולם ��גמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית', כמ"ש: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ודייק הכתוב "ביום ההוא", ולא לפני זה. וכן כמה כתובים: "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", "וינהרו אליו כל הגוים וגו'".

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כנ"ל באות י"ט, כמובן.

כן מוטל על האומה הישראלית, ע"י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית', כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי. וזהו המכונה במליצת חז"ל "הכרעת הכף זכות". כלומר, שנגמר המשקל של הזדככות הרצויה. ודימו הדבר, כמו שוקל בכ�� מאזנים, אשר הכרעת הכף, הוא גמר המשקל, הנרצה להשוקל.

כא) ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, באמרו: "העולם נידון אחר רובו וכו'". שכונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוים, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבדותו ית', לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים, בעת קבלת התורה, שזה נקרא בלשון חז"ל, שכבר השיגו רוב זכיות. באופן, שהמה מכריעים על כף חובה, שהיא אהבה עצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של זכיות, שהוא ההבנה הגבוה בטיב אהבת זולתו, הוא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשו מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולאמור "נעשה ונשמע", כמו שאמרו ישראל. מה שאין כן קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכיות, אז ודאי האהבה עצמיות מכריע, שימאנו לקבל עולו ית'.

וזה אמרו: "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם, לכף זכות". כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל, בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשמין, ומוסיף והולך על כף המאזנים אחת אחת, עד שגומר ההכרעה. הרי ודאי כל אחת נותנת חלקה בהכרעה זו, שבלעדה היה ההכרעה בלתי נגמרת.

ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר, והוכרעה הכף זכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו. שלולא מעשיו, היה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא, אשר ר' אלעזר ברבי שמעון, אינו חולק על המאמר חז"ל, "שכל ישראל ערבים זה לזה". אלא ר' אלעזר ברבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם, העתיד לבא, וחז"ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה.

כב) וזהו שמסתייע ר' אלעזר ברבי שמעון מהמקרא: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". כי כבר נתבאר לעיל באות כ', אשר הרגש התפעלות, המגיע לאדם בעסק המצות בין אדם למקום, הוא שוה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצות שבין אדם לחבירו.

כי כל המצות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקוה של אהבה עצמיית. כלומר, שאין שום הארה ותקוה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חבירו לאחת ממש, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ו. נמצא, שהוא פועל בזה שיעור מסויים של התקדמות, בהסולם של אהבת זולתו, בכל בני העולם בכללם.

כי מדרגה זו, שאותו היחיד גרם במעשיו, אם מדה גדולה או מדה קטנה, סוף סוף נמצאת מצטרפת לעתיד, בהכרעת העולם לכף זכות, כי גם חלקו הוכנס ומצטרף שם להכרעה. כנ"ל אות כ', עיין שם היטב, בהמשל של שוקל שומשמין, בעושה עבירה אחת, שמשמעה, שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה עצמיית המזוהמת, ועל כן פרץ בגנבה וכדומה.

שנמצא, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. כי בגילוי זוהמתה של אהבה עצמיית, הרי הטבע השפלה של הבריאה חוזרת ומתחזקת. ונמצא, שהוא גורע שיעור מסוים, מתוך ההכרעה, לכף זכות הסופית. בדומה, כמו שאחד חוזר ונוטל מן הכף מאזנים, אותו השומשמין היחידה, שחבירו הניח שם. שנמצא, אשר בשיעור זה, חוזר ומגביה מעט את הכף של חובה למעלה. ונמצא שהוא מחזיר את העולם אחורנית.

וזה אמרו: "וחוטא אחד יאביד טובה הרבה". שבשביל, שלא יכול להתאפק על תאותו הקטנטנה, גרם לדחיפה אחורנית לרוחניותו של העולם כולו.

כג) ובדברים הללו מתבארים היטב, מה שעמדנו לעיל באות ה', במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית. כי זהו ודאי, שאין כאן ב' דעות בהדבר, אשר דבר תכלית הבריאה, מוטלת על כל מין האנושי יחד: כשחור, כלבן, כצהוב, בלי שום הפרש מעיקרה.

אולם, מתוך ירידתה של טבע הבריות עד לדיוטא התחתונה, כמבואר לעיל, שהיא ענין האהבה עצמיית, השולטת שליטה בלי מצרים על כל האנושיות, לא היה שום דרך ומבוא לבא במשא ומתן עמהם ולהבינם, שיכריעו ויסכימו לקבל על עצמם, אפילו בהבטחה בעלמא, לצאת ממסגרתם הצרה אל העולם הרחב של אהבת זולתו.

מלבד האומה הישראלית, אשר מכח שהקדימה להם, השעבוד להמלכות הפראיית של מצרים ארבע מאות שנה, ביסורים גדולים ונוראים. ונודע דברי חז"ל, שאמרו: "מה מלח ממתק את הבשר, כן יסורים ממרקין עונותיו של אדם". דהיינו, שמביאין אל הגוף הזדככות גדול. ונוסף על זה, שהזדככות אבותיהם הקדושים עמדה להם, כנ"ל באות ט"ז, שזהו העיקר, כמו שמעידים על זה כמה מקראות שבתורה.

ומכח ב' הקדמות האלו, נעשה אז מוכשר לדבר הזו, דעל כן מכנה אותם הכתוב, בעת ההוא בלשון יחיד, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירשו חז"ל: "כאיש אחד בלב אחד". מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, הסתלק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, וכל מגמתו היה רק להועיל לחבירו, כמו שהוכחנו לעיל באות ט"ז, במשמעות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", עיין שם היטב.

ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה, כמבואר.

כד) ולפיכך, מתוך הכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית, גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה. כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת, ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, הותקנה ונעשית אומה הישראלית, כמין מעבר, שעל ידיהם יזורמו ניצוצי ההזדככות, לכל מין האנושי שבהעולם כולו.

באופן, שניצוצי הזדככות הללו, הולכים ומתרבים יום יום, כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ו��ת השלוה, השרויים בהגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות, ויכניסו את עצמם תחת עולו ית', והכף חובה יתבער מן הארץ.

כה) עתה נשאר לנו להשלים, מה שביארנו בקונטרס הקודם "מתן תורה", אות ט"ז. שמשום זה לא ניתנה התורה להאבות, משום שהמצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא הקוטב של התורה כולה, אשר כל המצות מסבבות עליה, כדי לבארה ולפרשה, הנה איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה.

ועל כן נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראוים לקיימה. ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה, מסכים לקבל על עצמו מצוה הזאת. ואח"כ, שהסכימו לדבר, ניתנה להם התורה, עש"ה.

אולם עדיין צריך לבאר: היכן מצינו בהתורה, שנשאלו בני ישראל שאלה זו, ושהסכימו לזה, קודם קבלת התורה?

כו) ותדע, שהדברים האלה מגולים בעליל לכל משכיל, בהזמנה ההיא, ששלח הקב"ה לישראל, ע"י משה רבינו, קודם קבלת התורה, כמ"ש (יתרו, י"ט פסוק ה'): "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והיתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש. אלה הדברים, אשר תדבר אל בני ישראל. ויבא משה, ויקרא לזקני העם, וישם לפניהם את כל הדברים האלה, אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדיו, ויאמרו, כל אשר דבר ה' נעשה. וישב משה את דברי העם אל ה'". ע"כ.

והנה לכאורה, הדברים אינם מותאמים לתפקידם. כי השכל מחייב, באם אחד מציע לחבירו, איזו עבודה לעשות, ורצה לשמוע הסכמתו, הריהו צריך לבאר לו דוגמה ומעין של תוכן העבודה ההיא. וגם שכרה. אשר אז נמצא מקום להמקבל, לעיין בה, אם למאן אם להסכים.

וכאן, בב' מקראות האלו, אין אנו מוצאים לכאורה, לא שום דוגמא של העבודה, ולא שום שכר חלף העבודה. כי אומר: "אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי". ואינו מפרש לנו, לא את הקול, ולא את הברית, על מה שיחולו. אח"כ אומר: "והיתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ". שאינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה עלינו. דהיינו, להתאמץ להיות סגולה מכל העמים, או הוא הבטחה טובה אלינו.

גם יש להבין, הקשר שיש כאן לסיום הכתוב "כי לי כל הארץ". אשר ג' התרגומים: אונקלוס, ויונתן בן עוזיאל, והירושלמי, נדחקים כאן לתקן את הכתוב הזה. וכל המפורשים: רש"י ורמב"ן וכו'.

והאבן עזרא מביא בשם ר' מרינוס, אשר "כי" הזה הוראתו אע"פ. ויפרש: "והיתם לי סגולה מכל העמים, אע"פ שלי כל הארץ". ולזה נוטה גם דעתו עצמו, עש"ה.

אולם פירושו זה, אינו מותאם עם חז"ל, שאמרו "כי" משמש בארבע לשונות: או, דלמא, אלא, דהא. והוא עוד מוסיף לשון חמישי: אעפ"י. ואח"כ מסיים הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וגם כאן אינו מוכח מתוכו, אם הוא מצוה, וחובה להתאמץ בדבר זה, או הוא הבטחה טובה.

גם מלות הללו "ממלכת כהנים", אין לו פירוש, ואין לו חבר בכל התנ"ך. ובעיקר צריך להגדיר כאן, על כל פנים, איזה הבחן, בין "ממלכת כהנים" ובין "גוי קדוש". שהרי, לפי המשמעות הרגילה של כהונה, הרי זו בחינה אחת עם קדושה. וממילא מובן, שממלכת, שכולה כהנים, הרי זה גוי קדוש. ואם כן, המלות "גוי קדוש" מיותרים.

כז) אולם, על פי כל אותם הדברים, שביארנו מראש המאמר עד כאן, מתבארים הכתובים על מתכ��נתם, כתפקידם הראוי להיות לדמות משא ומתן ��ל הצעה והסכמה. דהיינו, שמציע להם באמת, בדברים האלו, כל צורתה ותוכנה, של ענין העבודה של התורה ומצות, ואת כל מתן שכרה, הראוי להשמע.

כי צורת העבודה שבתורה ומצות, מתבטא בהכתוב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". כי "ממלכת כהנים" פירושו, שתהיו כולכם, מקטון ועד גדול, כמו כהנים. דהיינו, כמו שהכהנים, אין להם חלק, ונחלה, ושום קנין גשמי בארץ, כי ה' הוא נחלתם, כן תהיה כל האומה מסודרת בכללה. באופן, אשר הארץ וכל מלואה, כולה מוקדש לה' ית'.

ואין לשום פרט לעסוק בה יותר, רק כדי לקיים מצות השי"ת, ולמלא את צרכי זולתו, שלא יחסר לחבירו כלום ממשאלותיו. באופן, שלא יהיה לשום פרט, לדאוג מה לצרכי עצמו. שבאופן זה, נמצאו אפילו העבודות של חולין, מקצירה וזריעה וכדומה, נבחנים ממש בדוגמת עבודות הקרבנות, שהכהנים היו עושים בבית המקדש.

כי מה לי העסק, בהמצוה של הקרבת עולה לה', שהוא מצות עשה? ומה לי, אם מקיים המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"? ונמצא, שהקוצר שדהו, כדי להאכיל לזולתו, דומה כעומד ומקרב קרבן לה'.

ולא עוד, שהסברא נותנת, אשר המצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", הוא עוד יותר חשוב מהמקריב קרבן, שהוא משום, מה שהוכחנו לעיל באות י"ד וט"ו, עש"ה.

אמנם עדיין אין זה גמר הדבר, כי כל התורה והמצות, אינם נתונים, אלא לצרף בהם את ישראל, שהוא הזדככות הגוף, כנ"ל באות י"ב. אשר אח"כ, יזכה בגללם את השכר האמיתי, שהוא הדבקות בו ית', שהוא תכלית הבריאה, כנ"ל באות ו', עש"ה.

והנה השכר הזה מתבטא בהמלות "גוי קדוש". שע"י הדביקות בו ית', נעשינו קדושים, כמ"ש: "קדושים תהיו לה' אלקיכם, כי קדוש אני ה' מקדישכם".

והנך רואה, שבמלות "ממלכת כהנים", מתבטאת כל צורת העבודה על קוטבה של "ואהבת לרעך כמוך". דהיינו, ממלכה, שכולה כהנים, שה' הוא נחלתם, ואין להם שום קנין עצמי, מכל קנינים הגשמיים. ובעל כרחינו יש לנו לה��דות, אשר זהו ההגדרה היחידה, שאך אפשר להבין בענין "הממלכת כהנים" הזו. כי לא תוכל לפרשה, בדבר הקרבת קרבנות למזבח, כי לא יתכן זה להאמר על האומה כולה, כי מי יהיו המקריבים? וכן בענין לקיחת מתנות הכהונה, מי יהיו הנותנים?

וכן לפרשם על דבר הקדושה של הכהנים. הלא כבר נאמר "וגוי קדוש". אלא בהכרח, שכל המשמעות שבהדבר, אינו אלא, רק במה שה' הוא נחלתם, שנעדרים מכל קנין גשמי לעצמם. והיינו, השיעור של "ואהבת לרעך כמוך", הכולל כל התורה כנ"ל.

ובמלות "גוי קדוש" מתבטא כל צורת המתן שכר, שהיא הדביקות כנ"ל.

כח) ועתה מובן לנו היטב, גם המלות הקודמות, בכל שיעורם. כי אומר: "ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי". כלומר, לעשות ברית, על זה שאני אומר אליכם כאן. דהיינו, "והיתם לי סגולה מכל העמים". כלומר, שאתם תהיו לי הסגולה. שעל ידיכם, תעבור ניצוצי הזדככות וצירוף הגוף, אל כל העמים ואומות העולם. בהיות, שכל אומות העולם, עדיין אינם מוכנים כלל לדבר הזה. וצריך אני לאומה אחת, על כל פנים, להתחיל בה עתה, שתעשה סגולה מכל העמים.

ועל כן מסיים על זה: "כי לי כל הארץ". כלומר, כל עמי הארץ שייכים לי, כמותכם. וסופם להדבק בי, כנ"ל באות כ'. אלא עתה, באותה שעה, שהמה עדיין אינם מסוגלים לתפקיד הזה, הנה לעם סגולה אני צריך. ואם אתם מסכימים לזה, דהיינו להיות הסגולה מכל העמים, הרינו מצוה אתכם, אשר "ואתם תהיו לי "ממלכת כהנים", שהוא בחינת אהבת זולתו, באופיה האחרון של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא קוטבה של כללות התורה והמצות. "וגוי קדוש", שהוא השכר, בצורתו ה��חרון של "ולדבקה בו ית'", הכולל כל השכר, שאך אפשר להודיע עליו.

וזהו שהשמיענו חז"ל, בביאור הסיום "אלה הדברים, אשר תדבר אל בני ישראל". שדייקו "אלה הדברים", "לא פחות ולא יותר". שקשה מהיכי תיתי, שמשה רבינו יעדיף או יחסיר מדברי ה', עד שהשי"ת צריך להזהירו עליו. שלא מצאנו דוגמתה בכל התורה. ואדרבה, מקרא כתוב עליו: "בכל ביתו נאמן הוא".

כט) ובהאמור מובן היטב, כי בענין ציור העבודה, על אפיה האחרונה, כמבואר בהמלות של "ממלכת כהנים", שהוא ההגדרה הסופית של "ואהבת לרעך כמוך", הנה באמת, שהיה אפשר למשה רבינו, להעלות על דעתו, להתעכב ולא לגלות להם בפעם אחת, צורת העבודה בהפלגה הגדולה והרמה כזו, מפחד פן לא יתרצו בני ישראל להסתלק, מכל קנינים הגשמיים, ולמסור כל הונם ורכושם לה', כהוראת המלות של "ממלכת כהנים".

בדומה, למה שכתב הרמב"ם, אשר לנשים וקטנים, אסור לגלות להם ענין העבדות הנקיה, שמחוייבת להיות על מנת שלא לקבל פרס. רק להמתין, עד שיוגדלו ויתחכמו, ויהיה להם האומץ, להוציא אל הפועל את זה, כמ"ש לעיל. ולפיכך, הקדים אליו השי"ת, האזהרה הנ"ל: "לא פחות", אלא להציע להם את האופי האמיתי עם כל הפלגתה הנשגבה, המתבטאה בהמלות "ממלכת כהנים".

וכן בענין המתן שכר, המוגדר בהמלות "וגוי קדוש". היה אפשר למשה רבינו להעלות על דעתו, לפרש ולהרחיב להם ביותר, את הנועם והעידון הנשגב, הטמון בדביקותו ית', כדי להתאימם ולקרבם, שיקבלו ויסכימו אל ההפלגה העצומה הזו, להסתלק לגמרי מכל קניני עולם הזה, כבחינת כהנים.

ולפיכך הגיע אליו ההזהרה: "ולא יותר". רק לסתום, ולא לפרש כל בחינת המתן שכר, הכלול בהמלות הללו של "וגוי קדוש" בלבד. וטעם הדבר, כי אם היה מגלה להם, ההפלגה הנפלאה, שבמהות השכר, הנה אז בהכרח, שהיו משתבשים, ומקבלים את עבודתו ית', על מנת להשיג לעצמם את השכר הטוב הזה. שזה היה נחשב לעובד את עצמו, ולאהבה עצמיית, שנמצאת כל הכונה מסורסת, כנ"ל באות י"ג, עש"ה.

והנה נתבאר, אשר על שיעור המלה של צורת העבודה, המתבטא ב"ממלכת כהנים", נאמר לו: "לא פחות". ועל שיעור הסתום של מתן השכר, המתבטא בהמלות: ו"גוי קדוש", נאמר לו "ולא יותר".

Sourse

[bs-maamarim]

כתבי הדור האחרון

הקדמת העורך

כתבים אלה מצויים בכתבי יד שבארכיון המכון למחקר ע"ש הרב אשלג.

תהליך ההוצאה לאור היה מורכב למדי עקב מצבם של כתבי היד ומשום שהדברים נכתבו בצפיפות גדולה מאוד. תחילה אותרו כל החומרים השייכים ל"כתבי הדור האחרון" על פי תוכנם. לאחר מכן נעשתה העתקה מדוקדקת וקפדנית של כתבי היד, ללא עריכה וללא תיקוני לשון כלשהם. במקומות שבהם לא ניתן היה לראות מילה מסוימת או חלק ממילה סומן הדבר בשלוש נקודות.

הכתבים מחולקים לחמישה חלקים ולהקדמה, על פי הופעתם בכתבי היד. יש לציין כי סידור החלקים בזה אחר זה נעשה על ידינו. כל הכותרות המצויות בכתבים ניתנו על ידי בעל הסולם, ובמקום שהיה צורך להוסיף כותרת מזהה לקטע מסוים, נעשה שימוש באותיות א-ב בלבד.

תשומת לב יתרה עלינו לתת לחלק הארי ב"כתבי הדור האחרון", חלק א. על פי כתב היד, החומר מחולק למעשה לשניים: (א) מאמר; (ב) תוספות-טיוטות למאמר.

חלק התוספות-טיוטות של כתב היד שזור בחלקו בסימוני מספרים המהווים מעין "מצביעים", והם מצויים גם בקטעים מסוימים של המאמר עצמו. לעתים נרשמו מספרים אלה בצד הפִּסקה ולעתים מעליה. כדי לשמור על מקוריותו של כתב היד ובד בבד לא לסרבל את הקריאה, הובאו המספרים הללו בסוגריים עגולים ובגופן קטן. במקרים שבהם נמצאו המספרים בכתב היד מעל שורת הטקסט, שילבנו אותם בין שתי המילים שמעליהן היו במקור. נדגיש כי אין כל צורך להתייחס לסימונים אלה כדי לקרוא את הדברים.

הקדמה

משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא מקום ישוב בכל טוב, התחיל נזכר באחיו האומללים, אמנם כבר נעתק מהם הרבה עד שלא ידע מקום המצאם. מה עשה התחיל לצעוק בקול גדול ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חביריו הרעבים והאומללים את קולו וית��רבו אליו ויבואו ג"כ לישוב ההוא המלא מכל טוב.

כן הדבר שלפנינו, הנה תעינו במדבר הנורא יחד עם כל האנושות ועתה מצאנו אוצר גדול המלא מכל טוב דהיינו הספרי קבלה שבאוצר, שמשביעים נפשינו השוקקות וממלא אותנו דשן ונחת ושבענו והותרנו, אלא זכרון החבירים שלנו שנשארו במדבר הנורא אובדי עצות, אמנם המרחק רב בינינו ואין הדברים נשמעים בינותינו, ולפיכך ערכנו את השופר הזה לתקוע בקולות אולי ישמעו אחינו ויתקרבו אלינו ויהיו מאושרים כמותינו.

דעו אחינו בשרינו, כי חכמת הקבלה כל עקרה הוא הידיעות איך נשתלשל העולם ממרום גבהה השמימי עד ביאתה לשפלותינו. והמציאות הזה היה מוכרח משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" ומחשבתו ית' פועלת תיכף כי אינו צריך לכלי מעשה כמותינו, ולפיכך יצאנו מתחילה בא"ס ב"ה עם כל השלמות ומשם עד לעולם הזה - ולפיכך קל מאד למצוא כל התיקונים העתידים לבא מתוך העולמות השלמים שקדמו לנו.

ומתוך זה אנו יודעים האיך לתקן דרכינו מכאן ולהבא כמו מעלת האדם על הבהמה, ש"רוח הבהמה יורד למטה", כלומר שאינו רואית אלא ממנה והלאה ואין לה שכל ובינה לראות מהעבר עליו כדי לתקן העתיד, נוסף עליה האדם ש"רוח האדם עולה למעלה", כלומר להעבר, ומסתכל בהעבר כמו אדם המסתכל במראה ורואה לתקן את פגמיו, כן השכל רואה בהעבר עליו ומתקן את דרכיו על מכאן ולהבא.

ולפיכך אין התפתחות למין הבהמה ועדיין עומדים על אותו המקום שנבראו, משום שאין להם המראה להבין מתוכה איך לתקן הדרכים ולהתפתח לאט לאט כמו האדם. והאדם הולך ומתפתח יום יום עד שמעלתו מובטחת ומורגשת שעוד על הפלנטות העליונים ירכב.

וכל זה אמור בדרכי הטבעים שמחוץ ממנו דהיינו הטבע שבהמציאות שבסביבתינו, דהיינו מזונותינו ועיניני החיצונים, שעל זה מועיל בהסתפקות גמור השכל הטבעי.

משא"כ בפנימיותינו ועצמינו, הגם שאנו מתפתחים למקצת אבל אנו מתפתחים ומשתבחים מחמת דחיפות מאחור��נו (ויז-א-טערגא) ע"י יסורין ושפיכות דמים. והוא מטעם שאין לנו שום תחבולה להשיג מראה לראות בפנימיות האדם שהיו בהדורות שעברו, ואצ"ל בפנימיות הנפשות והעולמות איך שנשתלשלו ובאו לחורבן נורא כהיום שלא יהיו לנו בטוחות בחיינו, ונהיה מוכנים ועומדים לטבח ומיתות משונות בשנים הקרובות, עד שהכל מודים שאין להם שום עצה למנוע זה.

ותדמו לעצמכם למשל, אם היום תמצאו איזה ספר הסטורי שהיה מצייר לכם את הדורות האחרונים שיהיה אחר עשרת אלפים שנה, כי כמו שאנו ואתם מרגישים בטח יספיק הלקח של היסורים והשחיטות שיחזיר אותם למוטב בסדרים טובים.

ואנשים אלו, הרי לפניהם סדרים טובים המשמשים להם להספיק הבטחה והשאננות לכל הפחות להבטיח את חייהם היומיומית בהשקט ושלוה.

ובלי ספק, אם היה איזה חכם שהמציא לנו את הספר הזה מחכמת המדינות ומדרכי היחיד, אז היו המנהיגים שלנו ימצאו כל התרופה איך לסדר את החיים כמותם ו"אין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו", ומתבטלים היו השחיטות והיסורין הנוראים והכל על מקומו יבוא שלום.

עתה רבותי, הרי לפניכם ערוך ומוטל בארון זה הספר שבו כתוב ומפורש כל חכמת המדינות וכל סדרי היחיד והצבור אשר יהיו בסוף הימים דהיינו הספרי קבלה [בכתב היד, בצד הטקסט המתחיל כאן, הופיע הכיתוב: "הם השלימות קודם לבלתי שלימות"], שבו מסודרים העולמות המתוקנים שיצאו עם השלימות, כנ"ל שמהשי"ת יוצא השלימות בראשונה אח"כ אנו מתקנים אותם ובאים לשלימות המונח וקיים בעולם העליון היוצא מא"ס ב"ה בדרך "סוף מעשה - במחשבה תחילה". ומטעם שמהשלם לא נמשך תיכף בלתי שלם אלא בדרך הדרגה ואין העדר ברוחני, וע"כ נשארים כולם קיימים ומצויירים בכל דמויים וצלמם בכללות ופרטות בחכמת הקבלה.

פתחו הספרים הללו ותמצאו כל סדרים הטובים שיתגלו באחרית הימים, ומתוכם תקבלו הלקח הטוב איך לסדר הדברים גם היום כדרכיכם בעיניני העוה"ז, שאפשר ללמוד את הסטוריה העוברת וממנה אנו מתקנים את הסטוריה הבאה.

קריאה לבני סגולה ללמוד קבלה

ואנכי הכותב מכיר מעט את עצמי ומקומי שאינני מהמצויינים ביותר שבמין האדם, ואם אדם כמוני היום יגע ומצא כל זה בהספרים הגנוזים בארונות שלנו הרי קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאם יחידי סגולה שבדור יתיגעו בהספרים האלה, כמה מהאושר והטוב מוכן להם ולכל העולם כולו.

קולי שבשופר למה בא?

וכל זה שמתי אל לבי עד שאינני יכול להתאפק עוד, והוסכם אצלי לגלות מההסתכלותי וממה שמצאתי כתוב בספרים ההם כדי דרכי התיקון העתיד המוחלט לנו, ואצא ואקרא לבני העולם בשופר הזה אשר לפי דעתי והערכתי יספיק לקבץ את כל בני סגולה שיתחילו ללמוד ולהגות בהספרים, ויכריעו את עצמם ואת כל העולם כולם לכף זכות.

חלק א

הבסיס לכל ביאורי, הוא הרצון לקבל המוטבע בכל נברא, והוא שינוי צורה מהבורא, וע"כ נפרדה ממנו הנשמה כאבר הנפרד מגוף, כי שינוי צורה ברוחנית הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות.

ומכאן ברור מה ה' רוצה מאתנו, הוא השואת הצורה, שאז אנו חוזרים ונדבקים בו כמטרם שנברא.

וז"ש "הדבק במדותיו, מה הוא רחום" וכו', דהיינו שנשנה המדות שלנו שהוא הרצון לקבל, ולקחת המדות של הבורא שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשנו יהיה רק להשפיע לזולתנו ולהועיל להם בכל יכולתנו, ובזה אנחנו באים להמטרה להדבק בו שהוא השואת הצורה.

ומה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח.

וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלמותו אלא בימות המשיח, וכאשר יקבלו הלמוד הזה אז נזכה לגאולה השלמה.

וכבר דברתי מזה, שיש ב' דרכים לגילוי השלמות, או דרך תורה או דרך יסורין, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם עד שמצאו הפצצה של אטֹם ושל מימן, שאם עוד לא ברור לעולם החורבן הכללי שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות את שלהם, והשארית ��ישארו אחר החורבן, לא יהיה להם עצה אחרת אלא לקחת על עצמם עבודה הזו - שהן יחיד והן אומה לא יעבודו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים לקיומם ההכרחי ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם. ואם כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמם אלא לטובת זולתם, ואין מקום לזולתם.

ותורה זו של השואת הצורה היא תורתו של משיח. ועל זה נאמר: "והיה באחרית הימים וגו' והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו' כי מציון תצא תורה וגו' ושפט בין עמים רבים", דהיינו שהמשיח ילמד אותם עבודת ה' בהשואת הצורה, שהוא תורה ומשפט של המשיח "והוכחה לגוים עצומים", דהיינו שיוכיח להם שאם לא יקבלו עליהם עבודת ה', יישמדו כל הגוים ע"י המלחמות ואם יקבלו תורתו, נאמר אז "וכתתו חרבותיהם לאתים" וגו'.

ואם תלכו בדרך תורה ותקבלו התבלין מוטב, ואם לאו תלכו בדרך יסורים, דהיינו שיתגלו המלחמות של פצצות אטום ומימן בעולם ואז יחפשו כל אומות העולם עצה איך להמלט ממלחמות, ויבואו אל המשיח לירושלים והוא ילמד אותם את התורה הזאת.

*

טרם נגעי בענין אקדים הקדמה קצרה במדות בני אדם. ואומר כי בני האדם מתחלקים על ב' סוגים: אגואיסטים ואלטרואיסטים. אגואיסטים פירושו, שכל מה שהם עושים הוא לתועלת עצמם. ואם עושים פעם לתועלת זולתם הם צריכים שיגיע להם תמורה משתלמת יפה על עבודתם, אם כסף או כבוד וכדומה. אלטרואיסטים פירושו, שמקריבים כל ימיהם לתועלת זולתם בלי שום תמורה, אלא שמזניחים תמיד צרכיהם עצמם כדי לעזור לזולתם. ולא עוד, אלא שיש מהם, שמוסרים נפשם ומאודם לתועלת זולתם, כמו שמצינו במתנדבים לצאת למלחמה לתועלת בני אומתם. וגם מצינו אלטרואיסטים יותר כוללים, דהיינו המוסרים נפשם ומאודם כדי לעזור לנחשלים של כל אומות העולם, כמו הקומוניסטים, הלוחמים לתועלת מדוכאי כל אומות העולם, ומוכנים לשלם בעד זה בחייהם ובמאודם.

והנה האגואיזם מונח בטבע כל אדם, כמו בכל בעלי חיים. אבל האלטרואיזם הוא כנגד הטבע של בני אדם. ועם כל זה מחוננים יחידי סגולה בטבע הזה, שאני מכנה אותם אידיאליסטים. אבל כל מדינה או חברה היא רובה ככולה מבני בשר ודם פשוטים, דהיינו אגואיסטים. ומועטים הם יוצאים מן הכלל להיות אלטרואיסטים, לכל היותר, יהיו עשרה אחוזים מן החברה.

ועתה אדבר לענין. כי מטעם האמור, שהאלטרואיסטים מועטים הם בכל חברה, לפיכך הקומוניסטים הראשונים שהיו לפני זמנו של קרל מרקס, לא הצליחו במעשיהם, שתתפשט הקומוניזם בעולם, כפתגם העולם, שצפור אחת לא עושה קיץ. ולא עוד אלא שהיו מהם שייסדו אפילו מושבים שיתופיים, על דרך הקיבוצים שבארצנו, ולא הצליחו בהם, כי לא יכלו להתקיים ולהחזיק מעמד. והיה זה, מטעם, כי גם בני החברה השיתופית צריכים כולם להיות אידיאליסטים אלטרואיסטים, כמו המיסדים עצמם. וכיון שתשעים אחוזים מכל חברה, אפילו מחברה המפותחת ביותר, הם אגואיסטים, על כן לא יכלו לעמוד בסדרי החברה השיתופית, שהיא בטבעה רק אלטרואיסטית.

ונמשך זה עד זמן קרל מרקס, שהמציאו תכנית מוצלחת מאד להתפשטות הקומוניזם, דהיינו לשתוף המדוכאים עצמם במלחמת הקומוניזם, שילחמו עמהם ביחד עם משטר הקפיטליסטי הבורגני, ומתוך שהמדוכאים מעונינים במלחמה זו רק לטובת ��צמם, דהיינו רק מטעמים אגואיסטיים, קבלו מיד את התכנית מהם, והקומוניזם נתפשט משום זה בכל שכבות הנחשלים והמדוכאים. ומתוך שהנחשלים הם רוב החברה אין פלא שהקומוניזם הצליח כהיום להקיף שליש העולם.

אבל זווג זה של הק' האלטרואיסטים עם הפרוליטריון האגואיסטים אע"פ שהיה מוצלח מאד להפיל משטר הרכושני השנוא על שניהם, עם כל זה, אין הזווג עולה יפה כלל לקיים משטר שתופי עם חלוקה צודקת, והוא מטעם פשוט מאד, כי אין אדם עושה איזה תנועה, אלא אם כן, שיש לו איזה מטרה שהיא, המחייבתו לעשות תנועה ההיא, אשר אותה המטרה משמשת לו לכח דוחף לעשיית התנועה, כמו דלק המשמש כח דוחף למכונה.

למשל, אין אדם מניע ידו ממקום למקום אלא מטעם שחושב שבמקום השני יהיה יותר נוח לו להניח שם את ידו, והמטרה הזאת, שמבקש מקום נוח יותר בשביל ידו, היא החמר דלק, הדוחף את ידו ממקום זה למקום ההוא. ואין צריך לומר הפועל העובד כל היום, שהוא מחויב לחמר דלק לתנועותיו הקשות שהוא עושה והיא התמורה שמקבל בעד עבודתו, שהתמורה שמקבל, הוא החמר דלק הדוחף אותו לעבודתו הקשה. באׂפן שאם לא יתנו לו תמורה בעד עבודתו, או שאין לו צורך לאותו התמורה, לא יוכל לעבוד, כי יהיה כמו מכונה שלא נתנו בה חמר דלק, שאין פתי בעולם, שיחשוב שהמכונה תזוז ממקומה.

לפיכך במשטר קומוניסטי מובהק, שהפועל יודע שלא יוסיפו לו אם יעבוד יותר, ולא יגרעו ממנו אם יעבוד פחות, ומכל שכן לפי הסיסמא המושלמת, "שכל אחד יעבוד כפי כחו ויקבל כפי צרכיו", נמצא שאין לו לפועל שום תמורה בעד חריצותו היתרה ואין לו פחד כלל מפני התרשלות שלו, אז אין לו חמר דלק שידחוף אותו לעבודה, ואז ירד פריון עבודתם של הפועלים עד לאפס, ועד שיחריבו את המשטר כולו. ושום חינוך שבעולם לא יועיל להפוך טבע האדם, שיוכל לעבוד בלי חמר דלק, דהיינו בלי תמורה. היוצא מכלל הזה הוא האידיאליסט האלטרואיסט מלידה, שבשבילו התמורה היותר יפה היא, טובת זולתו, שחמר דלק האלטרואיסטי הזה מספיק לו לגמרי לכח עבודה, כמו התמורה האגואיסטית לכל בני האדם. אכן אידיאליסטים הם מועטים, ומספרם אינו מספיק שהחברה תתבסס עליהם. והנך רואה שקומוניזם ואלטרואיזם היינו הך.

ויודע אנכי, שיש עצות להכריח את העובדים שישלימו חלק עבודתם, שיטילו עליהם המפקחים. דהיינו ע"י אותם המנהגים הנוהגים במשטר הרכושני, שכל אחד יקבל שכרו לפי פריון עבודתו. ועוד נוסף על זה, להטיל עונשים קשים ומרים על המתרשלים, כנוהג בארצות הסובייטים. אמנם אין זה קומוניזם כלל, ואין צריך לומר, שאין זה הגן עדן המקוה ממשטר הקומוניסטי, שיהיה כדאי למסור את הנפש בשבילו. ואדרבא שמשטר כזה, הוא גרוע לאין ערך יותר ויותר ממשטר הרכושני, מטעמים מובהקים כמו שאראה להלן.

ואם על כל פנים היה משטר הכפיה הזה בבחינת שלב אל ק' המושלמת, עוד היה אפשר לקבלו ולסבול אותו, אבל אינו כן, כי שום חינוך שבעולם לא תהפוך את טבע האדם מן אגואיזם לאלטרואיזם, ולפיכך משטר הכפיה הנוהג בסובייטים הוא משטר נצחי שאין לשנותו לעולם. ומתי שירצו לשנותו למשטר שיתופי אמיתי, יאזל החמר דלק מן העובדים, ולא יכלו לעבוד, ויחריבו את המשטר. הרי שאגואיסטים ואנטי קומוניסטים היינו הך. והם זהות.

ולא עוד, אלא שמשטר קומוניסטי בדרך כפיה, אינו בן קיימא לגמרי, כי אי�� זכות קיום למשטר הנסמך על כדונים בלבד, וסוף סוף יקומו הרוב צבור עליו ויבטלוהו. ולא לעולם יכלו ��שרה האחוזים האידיאליסטים, לשלוט על תשעים האחוזים האגואיסטים ואנטי קומוניסטים, על דרך שאנו מוצאים בסובייטים ומדינות המזרח.

ועוד יותר מזה, שאפילו אותו הקומץ האידיאליסטים הקומוניסטים העומדים היום במדינות האלו בראש ההנהלה, אינם מובטחים שישארו כן לדורות, כי אידיאלים אינם מורישים לבניהם, ואע"פ שהאבות הם אידיאליסטים אין שום בטחון שהבנים ימשיכו אחריהם. וא"כ מאין לנו הבטחון, שהנהלות של דור השני או השלישי תהיינה ביד קומוניסטים אידיאליסטים כמו היום. ואולי תאמר שרוב הצבור יבחר אותם תמיד מבין הצבור, זה טעות גדול, כי אין רוב הצבור האגואיסטי בוחר אלא את הקרובים לרוחם ולא את המתנגדים אליהם. והכל יודעים שגם הנהלות של היום, אינם נבחרי הצבור כלל. וא"כ מי ישמור, שנבחרי הצבור יהיו תמיד האידיאליסטים שבצבור? ובשעה שהאגואיסטים יגיעו לשלטון, בלי ספק שיבטלו תיכף המשטר הזה, או על כל פנים יהפכוהו למין נאציונל קומוניסטים, והערען פעלקער [עמים של אדונים].

והנה כל זה שאמרתי הוא לפי השקפתי עצמי, דהיינו כמו שהוכחתי שקומוניזם ואלטרואיזם היינו הך וכן אגואיזם ואנטי קומוניזם היינו הך. אבל אם תשאל לקומוניסטים עצמם, יכחישו לך זאת בכל תוקף, כי יאמרו, להיפך "אנו רחוקים מכל מוסר הבורגני, ואין לנו כל סנטימנטאליות אלא רק הצדק אנו מבקשים, שלא ינצלו איש את רעהו". דהיינו על דרך המדה "שלי שלי ושלך שלך". שהוא באמת מדת האגואיסטים. ולפיכך יש לי להסתכל על פני הדברים לפי תפישתם הם, ונבקר את הצדק הזה שהמה מבקשים, ומוסרים נפשם עליו.

ראשית, לפי התפתחות המשטרים הקומוניסטים, אני מוצא, שאותם הגדרים "בורגנים" ו"פרוליטריון", כבר אינם מספיקים לבאר ההסטוריה הכלכלית ואנו צריכים לגדרים יותר כוללים. ויותר נכון לחלק את החברה למעמד של חרוצים ולמעמד של נחשלים, אשר במשטרי הבורגנים: ה"חרוצים" הם הקפיטליסטים והבינונים, וה"נחשלים" הם העובדים העמלים בשבילם. ובמשטרי הקומוניסטים: ה"חרוצים" הם המנהלים והמפקחים, והאינטליגנציה, וה"נחשלים" הם העובדים העמלים בשבילם. ורוב כל חברה תמיד הם הנחשלים, והחרוצים לא יגיעו לשלשים אחוזים מהחברה. וחוק טבעי הוא, שמעמד החרוצים ינצלו בכל מדת יכלתם את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים, שהחזק בולע את החלש.

ואין הפרש בזה אם החרוצים הם הקפיטליסטים והסוחרים, כמו במשטר הבורגני, או אם החרוצים הם המנהלים והמפקחים והאינטליגנציה והמחלקים, כמו במשטר הקומוניסטי. כי סוף סוף החרוצים ינצלו את הנחשלים העמלים, כפי מדת יכולתם, ולא יחוסו עליהם כלל, החרוצים ישאבו תמיד את השמנת וחמאה, ומי החלב הכחושים ישאירו להעובדים העמלים. רק השאלה היא, מה נשאר להעמלים אחר הניצול האכזרי שהחרוצים מנצלים אותם, וכמה שיעור השעבוד שהחרוצים מטילים עליהם. וכמה חופש וחירות אנושי החרוצים מרשים להם. ורק לפי שיעור השיירים הללו שהחרוצים מניחים להנחשלים, יש לנו לבאר כל משטר, ולהבדיל בין משטר למשטר, ולבחור איזה משטר עדיף.

ונזכיר שוב מה שאמרנו שהאדם אינו יכול לעבוד בלי איזה תמורה, שהוא אליו כמו חמר דלק למכונה. ובמשטר קומוניסטי בלתי אלטרואיסטי, מוכרחים לתת לפועלים שכר בעד עבודתם ועונשים חמורים בעד התרשלותם. אמנם צריכים למפקחים מרובים שישמרו ��ליהם, כי באין השגחה כראוי לא יספיקו, כמובן, השכר והעונשים כלום, אבל, לעמוד על אנשים וליסרם וליגעם, אין לך עבודה קשה כזאת, כי אין שום אדם רוצה להיות תליין. ולפיכך אפילו אם מעמידים מפקחים, וממונים על המפקחים, ועוד ממונים גבוהים שומרים עליהם, כולם יחד יזניחו את השגחתם, ולא ייסרו ולא יעבידו את הפועלים כראוי לפי הצורך.

ואין עצה לזה אלא להרבות החמר דלק אל הפקידים בשיעור כזה שיספיק בעד עבודה קשה כזה, דהיינו עבודת תליין. כלומר, לתת להם שכר פי כמה על פועל הפשוט. ולפיכך אל תתמה אם משלמים ברוסיה לפקידים מפי עשרה עד פי חמשים יותר משכר פועל פשוט. כי יגיעתם גדולה יותר מפועל הפשוט מפי עשרה עד פי חמשים, ואם לא יתנו להם תמורה מספקת הם מוכרחים להזניח השגחתם, והמדינה תחרב.

ועתה צא ותחשוב במטבע של ארצנו. ונאמר למשל, ששכר פועל פשוט הוא מאה ל"י לחודש. נמצא שהפקידים הנמוכים ביותר יקבלו אלף ל"י לחדש דהיינו פי עשרה, ונמצא שבמשך שנה יצבור י"ב אלף ל"י ובמשך עשרה שנים מאה ועשרים אלף ל"י. ואם נגרע עשרה אחוזים מזה לכלכלתו, ישאר לו מאה ושמונה אלף ל"י. וכנראה שיש לחשבו לקפיטליסט מכובד. ומכל שכן הפקידים הגבוהים. באׂפן שבאיזה עשרות שנים יתהפכו הפקידים להיות למיליונרים, בלי שום סיכון, אלא ישר מניצול העמלים. וזהו שאמרתי, שלפי הנסיון של היום, אין לחלק החברה עוד לבורגנים ולפרוליטריון, אלא לחרוצים ונחשלים.

ואולי תאמר שכל זה הוא רק שלב אל הקומוניזם המובהק, דהיינו שע"י חינוך ודעת הצבור יחנכו את ההמונים עד ש"כל איש יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו" ולא יהיו צריכים מפקחים ומשגיחים. זה הוא טעות גדול. כי הסיסמא הזאת שכל אחד יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו, הוא סיסמא אלטרואיסטית מובהקת. ובכל הדברים, שכל אחד יוכל לעבוד לטובת החברה בלי חמר דלק, אינה דרך טבעית כלל, אלא אם כן האלטרואיזם תהיה הסבה והחמר דלק לעבודתו, כמו שהוכחתי.

ולפי"ז אין לקוות לשום שינוי לטובה, אלא אדרבה, שיש לחשוש שאותו קומץ הקומוניסטים האידיאליסטים העומדים היום בראש ההנהגה, לא יורישו הנהלתם לאידיאליסטים אחרים, כי לאט לאט יתגבר כח העם האגואיסטי, ויבחרו הנהלה עליונה לפי רוחם האגואיסטי. ואז יחזירו שיטת הקפיטליזם. ולכל הפחות, יהפכו הקומוניזם למין נאציונל קומוניזם, והערען פאלק [עם אדונים], כמו שעשה היטלר ימ"ש. כי לא תהיה להם סיבה שתמנע אותם מלנצל עמים אחרים להנאתם, אם יהיה להם כח.

ואולי תאמר שע"י חינוך ודעת הצבור אפשר להפך טבע ההמון ולעשותם אלטרואיסטים. זה גם טעות גדול, כי החינוך אינו מסוגל לעשות יותר מדעת הצבור, דהיינו שדעת הצבור תכבד את האלטרואיסטים ותבזה את האגואיסטים, וכל זמן שדעת הצבור תעמוד ותשמור על האלטרואיזם באמצעי הכבוד והבזיון, יועיל החינוך. אבל אם יבא זמן, ואיזה נואם מנוסה ומוצלח ינאום יום יום להיפך מדעת הצבור, בלי ספק שיוכל לשנות דעת הצבור כפי רצונו.

וכבר יש לנו נסיון מר כזה בהיסטוריה, איך אותו רשע ימ"ש, הפך עם מחונך היטב כמו הגרמנים, ועשה אותם לחיות טרף, ע"י דרשותיו יום יום. אשר אז פקע ונעלם כמו שלפוחית בורית, כל חינוכם מכמה מאות שנים. והיה זה, מפני שנשתנה דעת הצבור, ואין עוד לחינוך על מה לסמוך. כי אין החינוך יכול להתקיים בלי תמיכה של דעת הצבור.

הרי לעיניך בעליל שאין שום סיכוי לשנות משטר הכפיה הזה, ואין שום תקווה שההמון יגיע פעם, לקומוניזם האמיתי לפי הסיסמא, כל אחד יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו, אלא העמלים מוכרחים להשאר לנצח תחת שבט הנורא של המנהלים והמפקחים, והמנהלים והמפקחים ימצצו תמיד את דם העמלים על דרך הקפיטליסטים הבורגנים אם לא גרוע הרבה יותר מהם. שהרי במשטר הכפיה של הקומוניסטים, אין להם לעמלים אפילו זכות שביתה, והחרב והרעב תלויים על ראשם תמיד כנודע מן הנסיון הסובייטי. ואם יבטלו פעם משטר הכפיה אין ספק שתיכף תהרס החברה, כי אז יאזל חמר הדלק מן העובדים.

והנה. .. אומרים, שבמשטר קומוניסטי, כדאי לפרוליטריון לסבול, מפני שסובלים בשביל עצמם, כי הם הבעלים של כל העודפים והרכוש ואמצעי היצור, ושום איש לא ינצל אותם. משא"כ במשטר בורגני, אין להם אלא לחם חוקם לבד וכל העודפים יקבלו להם הקפיטליסטים. ומה נאות מלות הללו לפי שטחיותם. אכן, אם יש בדברים אלו קורטוב של אמת, יהיו הדברים אמורים כלפי החרוצים, שהם הפקידים והמנהלים, שבלאו הכי כל הנאה שבמשטר הכפיה, שלהם הוא, אבל הם מלות נבובות לגמרי כלפי הפרוליטריון, כלומר כלפי הנחשלים העמלים.

נקח למשל המסלות ברזל שלנו, שהוא רכוש המדינה, דהיינו שהבעלות על מסלת הברזל הוא של כל אזרחי המדינה. אני שואל, האם מרגיש איזה אזרח מאתנו את זכות הבעלות שלו על מסלת הברזל? ואם יש לו משהו טובת הנאה יותר כשנוסע במסלת ברזל מולאמת, מלנסוע על מסלת הברזל קפיטליסטי פרטי. או נקח למשל בעלות פרוליטריון טהור, כמו ה"סולל בונה" וכו' שהוא תחת בעלות של הפועלים בלבד. האם יש לפועלים העובדים ברכוש שלהם טובת הנאה יתרה מכשהם עובדים ברכוש קפיטליסטי זר. ואני חושש שהעובד אצל קבלן זר, הרבה יותר מרגיש עצמו כבבית, ממי שעובד בסולל בונה, אע"פ שיש לו כביכול בעלות עליה.

ורק לקומץ המנהלים, להם כל הבעלות, והם עושים עם רכוש הלאומי הזה כטוב בעיניהם, ואין רשות אפילו לשום אזרח פרטי לשאול אותם "מה תעשו ומה תפעלו", כך אין הפרוליטריון מרגישים שום הנאה כל שהוא מכל רכוש המדינה ואמצעי היצור שהוא תחת ידי המנהלים והפקידים הנוגשים אותם תמיד, ומשפילים אותם כעפר הארץ. וא"כ מהו העודף שיש להם במשטר הכפיה הקומוניסטי, יותר מלחם חוקם?

איני מקנא כלל את הפרוליטריון הנמצאים ושימצאו במשטר הכפיה הקומוניסטי תחת עולם הקשה של הפקידים והמפקחים, כי יוכלו לענותם בסבליהם בכל מיני אכזריות בלי שום בושה מדעת הצבור והעולם, שהרי כל אמצעי הפרסום הוא בידיהם של הפקידים. ולא יהיה שום אפשרות למי, שיגלה מעשיהם הרעים ברבים. ונוסף על זה, כל אחד ואחד יהיה כבול תחת ידיהם, שלא יוכל לצאת ממדינה למדינה ולא יוכל להמלט מהם, ממש על דרך שהיו אבותינו כלואים במצרים, ששום עבד לא היה יכול לצאת משם לחירות, משום שכל פועל מניח את כל עודפי היצור שלו בשביל המדינה, ואיך יתנו אותו לצאת למקום אחר, בעת שהמדינה תפסיד את העודפים שלו.

במלה אחת, במשטר קומוניסטי בלתי אלטרואיסטי מוכרח להיות תמיד ב' מעמדות, מעמד החרוצים, שהם המנהלים והפקידים והאינטליגנציה, ומעמד הנחשלים, שהם העמלים היוצרים, שהם רובה של החברה. ומעמד החרוצים מוכרחים, אם מדעתם ואם בעל כרחם, דהיינו מפני תקון המדינה, להעביד ולייסר ולהשפיל את מעמד העמלים בלי רחם ובלי בושה. וינצלו אותם שבעתים משמנצלים אותם הבורגנים, מפני שיהיו מחוסרי מגן לגמרי, כי לא יהיה להם זכות שביתה. ולא יהיה להם אפשרות לגלות מעשיהם הרעים של המעבידים ברבים. ו��גמרי לא ישמחו בבעלות של אמצעי היצור שרכשו להם הפקידים.

ב: עוד דבר, והוא העיקר. כי על הקומוניזם מוטל לא לבד לתקן את העולם בסדר הכלכלי אלא גם לשמור על קיום חיי בני העולם המינימאלים, דהיינו למנוע המלחמות שלא תחריב אומה את רעותה.

וכבר צווחתי ככרוכיא על זה עוד בשנת תרצ"ג בספרי "קונטרס השלום", והזהרתי שהמלחמות קבלו ממדים בימינו המסכנים חיי העולם כולו. ואין עצה למנוע זה, כי אלא ע"י שיקבלו כל האומות את משטר הקומוניסטי המושלם דהיינו האלטרואיסטי. ואין צריך לומר כהיום, אחר הגילוי והשימוש בפצצות האטומיות וגילוי פצצות המימניות, כנראה, שאין הדבר מוטל עוד בספק שאחרי מלחמה אחת או שתים ושלש תחרב כל הציביליזציה והאנושיות, בלי להשאיר שריד.

והקומוניזם המודרני האגואיסטי אין בכחו להבטיח שלום בעולם. כי אפילו אם יקבלו כל אומות העולם את המשטר הקומוניסטי הזה, עוד לא תהיה שום סבה מחייבת, שהאומות העשירות באמצעי יצור ובחמר גלם ובציביליזציה יתחלקו עם אומות העניות בחמר גלם ובאמצעי יצור, שוה בשוה, ולמשל עמי אמריקה לא ירצו להשוות רמת החיים שלהם לעמי אסיה ואפריקה, או אפילו לעמי אירופה.

ואם באומה אחת, יש כח להשוות רמת החיים של עשירים ובינונים בעלי אמצעי היצור, בשוה עם הפרוליטריון, דהיינו ע"י הסתת ההמונים העניים, שהם רוב החברה, שישמידו העשירים והבינונים ויקחו להם את רכושם, הנה עצה זו לא תועיל כלל, להכריח אומה העשירה שתחלק את הרכוש ואמצעי היצור שלה עם אומה העניה, כי אומה העשירה כבר הכינה לה כלי זין ופצצות לשמור את עצמה מפני שכנותיה העניות.

ואם כן מה הועילו חכמים בתקנת משטר הקומוניזם בעולם, מאחר שתשאיר מצב הקנאה בין האומות, ממש כמו שהוא במשטר הרכושני, בלי הקלה כל שהוא. כי חלוקה הצודקת שבכל אומה פרטית בפני עצמה, לא תסייע אף משהו לחלוקה צודקת בין אומה לאומה. לפיכך, בעת שהחיים המינימאלים נמצאים בסכנה קרובה כל כך, חבל על הזמן של אותם העוסקים להשביח את משטר הכלכלי, ומוטב להם שיטכסו איזה עצה ותחבולה, באותו הזמן, איך להציל את חיי האנושיות המינימאלי.

והנה הראית לדעת, שכל הצרה במשטרי הק' של היום, הוא מפני חסרון התמורה המותאמת, שהוא החמר דלק לכח פריון העבודה של העובדים. ומשום כך אי אפשר להעבידם בהצלחה, אלא בחמר דלק של שכר ועונש, אשר משום זה צריכים אמנם למפקחים ומשגיחים ומנהלים, שיקבלו על עצמם עבודה קשה הזה, לעמוד על הפועלים, ולמצוץ באכזריות הדם והיזע של הפועלים, ולמרר להם חייהם תמיד בקושי השעבוד. אשר בשכר העבודה הקשה הזו, מוכרחים לתת גם להם תמורה משתלמת, שהוא לא פחות, מלעשות אותם למיליונרים, כי לא ירצו להיות תליינים של בני אדם מרצונם החפשי בפחות מזה, כמו שאנו רואים בארץ הסובייטים.

וגם אין לקוות שמשטר האימים הזה ישתנה פעם, כמו שהאופטימיסטים מבטיחים, כי לא כידונים, ולא חינוך ודעת הציבור, יוכלו לשנות את טבע האדם, שיעבוד מרצונו החפשי בלי חמר דלק מתאים. ולפיכך הוא קללה לדורות, כי מתי שיעבירו ויבטלו משטר הכפיה, יחדלו העובדים לתת פריון עבודתם, שיספיק לקיום המדינה. ואין עצה לזה אלא להביא בלב העובד אמונת שכר ועונש רוחני מן השמים היודע תעלומות, אשר ע"י חינוך ותעמולה מותאמת, אותו שכר ועונש הרוחני יהיה חמר דלק מ��פיק לפריון עבודתם. ולא יצטרכו עוד למנהלים ומשגיחים שיעמדו עליהם. אלא כל אחד ואחד יעבוד בשביל החברה בנפש חפצה יותר ויותר, כדי לזכות בשכרו מן השמים.

חיוב

א. (/1) הק' הוא אידיאה, כלומר מוסרי. (14/1) ע"ז מעיד הסוף "לעבוד כפי היכולת ולקבל כפי הצורך".

ב. לכל מוסר צריך (1/2) בסיס המחייבו (14/2). והחינוך ודעת הצבור, הוא בסיס חלש מאד, וההוכחה מהיטלר.

ג. כיון שכל נצחון (1/3) בדעה, מובטח (14/3) להרוב צבור, ואצ"ל ההוצאה לפועל של הק' המתוקן הוא ע"י רוב הצבור. א"כ מחויבים להעמיד רמה המוסרית של רוב הצבור על בסיס שיחייב ויבטיח את הק' המתוקן שלא יתקלקל לעולם. ואינה מספיקה האידיאה המוקלטת באדם מלידה, להיותם מיעוט קטן ונטול ערך ברוב הצבור.

ד. הדת, הוא בסיס (4/1) היחיד, שיהיה גורם בטוח להעלות רמה המוסרית של הצבור, להגיע להכלל "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך".

ה. יש לקחת הק' מן (4/4) הפסים של "שלי (14/4) שלי ושלך שלך", שהוא מדת סדום, ולהעבירו אל הפסים של "שלי שלך ושלך שלך", דהיינו לאלטרואיזם אבסולוטי. וכשרוב הצבור יקבל תורה זו בפועל, אז הזמן להגיע לכלל לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך. וסימנה הוא, אם כאו"א יעבוד כפועל בקבלנות.

ו. מטרם שהצבור יגיע לרמה (2/10) מוסרית הזו, (14/5) אסור להלאים הרכוש. כי כל עוד שאיננו קיים גורם מוסרי בטוח ברוב הצבור, לא יהיה להם חמר דלק לעבודה.

ז. כל העולם משפחה אחת (3/1) היא, (2/1) ומסגרת הק' צריך לבסוף להקיף כל העולם ברמת חיים שוה לכולם. אמנם תהליך המעשי הוא לאט לאט, דהיינו כל אומה שרוב צבור שבה תקבל עליהם הבסיסים באֹפן מעשי, ויהיה להם גורם בטוח לחמר דלק, יכנסו תיכף במסגרת הק'.

ח. הצורה הכלכלית, והדתית (2/2) במדה שמבטחת הק', היא אחת לכל האומות. חוץ מצורות הדתית שאינן נוגעות לכלכלה, ושאר מנהגים, יהיה לכל אחד צורה בפ"ע, שאין לשנותה בדיוק.

ט. אין לתקן העולם בעניני הדת (4/2) מטרם שמבטיחים להעולם תיקון הכלכלי.

י. לעשות תכנית מפורט מכל החוקים (2/3) הנ"ל ושאר חוקים הנחוצים לענין זה, וכל הנכנס למסגרת הק' צריך להשבע אמונים.

יא. תחילה יש לעשות מוסד קטן שרוב צבורו (2/4) יהיו אלטרואיסטים בשיעור הנ"ל דהיינו שיעבדו בחריצות כמו בקבלנות, גם מעשרה עד י"ב שעות ביום ויותר, וכל אחד ואחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו. ויהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה, עד שאפילו אם מסגרת המוסד הזה תכיל בקרבה כל העולם כולו, אשר אז יתבטל כליל משטר האגרוף, לא יהיה צורך לשנות דבר בין בעבודה ובין בהנהגה. והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית עולמית שעליה ילכו ויקיפו עמים ומדינות עד סוף העולם. וכל הנכנס במסגרת הק' יהיו להם תכנית אחת והנהגה אחת עם המרכז, ויהיו כמו עם אחד ממש לרוחים ולהפסדים ולתוצאות.

יב. אסור באיסור חמור (2/5) לבני המוסד, שישתמש באיזה מוסד משפטי וכדומה, מכל צורות הנמצאות במשטר הכח. אלא כל הסתירות יכריעו בינם לבין עצמם, כלומר בין הצדדים הנוגעים בדבר. ודעת הצבור המגנה את האגואיזם יגנה את הבעל דבר שינצל ��דקת חבירו לתועלתו.

יג. עובדה היא שיהודים שנואים על רוב (7/1) האומות. והם הולכים וממעטים אותם הן הכנסיה שלהם והן החילוניות שלהם והן הק' שלהם ואין עצה להלחם כנגד זה אלא להביא מוסר אמיתי אלטרואיסטי בלב האומות עד לקוסמופיטליזם.

יד. אם יחיד אסור לנצל חבריו, למה אומה (3/2) מותרת לה לנצל חברותיה. ואיזה חזקה נותן צדקה לאומה שתהנה מהארץ יותר מחברותיה. ולפי"ז יש ליסד ק' בין לאומי.

כי כמו שיש יחידים שזכו אם (3/3) בחריצות אם במקרה, אם בירושה מאבותיו לחלק יתר על חשבון המרושלים כן ממש באומות, וא"כ למה תגדל המלחמה על היחידים יותר מעל האומות.

טו. אם היית באי פראים שלא תוכל (4/3) לסדרם בדרך החוק כי אם בדרך דת, ההיית מפקפק בזה ועוזב אותם שישמידו זה את זה? כן מבחינת אלטרואיזם כולם פראים, ואין שום תחבולה שיקובל עליהם אם לא בדרך דת. מי יהסס לעזבם לנפשם עד שישמידו זא"ז בפצצות מימן.

טז. ג' יסודות הם להתפשטות (5/1) האמונה - סיפוק תשוקות, הוכחות, ותעמולה:

תשוקות, הן כמו השארת הנפש, שכר. וכן שכר לאומי שיהיה תפארת האומה.

הוכחות, הן שאין קיום לעולם זולתו, מכ"ש בימי האטום ה...

תעמולה, יכולה לשמש במקום הוכחה ג"כ אם היא בחריצות.

יז. מחמת תאות הרכוש, נמצא אשר הק' האלטרואיסטי אי אפשר שיבנה (4/4) זולת בהקדמת (4) הק' האגואיסטי. כמו שהוכיחו כל החברות שרצו ליסד ק' אלטרואיסטי מטרם המארקסיזם. אלא עתה אחר ששליש העולם כבר הניחו יסודותיהם על משטר ק' אגואיסטי, אפשר להתחיל ליסד ק' אלטרואיסטי בר קיימא על בסיס דתי.

יח. הק' האלטרואיסטי סופו לבטל לגמרי (2/6) ממשלת הכח, אלא "איש כל הישר בעיניו יעשה". ואין לתמוה ולפקפק על זה, כי כן לא האמינו שאפשר לחנך ילדים בהסברה אלא במקל חובלים עד שכהיום רוב העולם קבלו זה למעט ממשלת הכח על ילדים. וזה אמור בילדים שאין להם כח הסבלנות ואין להם דעת ומכ"ש בקיבוץ אנשים בעלי דעת וסבלנות ומחונכים באלטרואיזם, ולא יהיה צורך להם משטר של כח.

ובאמת אין דבר משפיל ומבזה את האדם יותר מהיותו כפוף לממשלת הכח הערטלאי.

ואפילו לבתי משפט לא יהיו צריכים, אלא אם יארע איזה מקרה יוצא מהכלל שהשכנים לא יפעלו על אדם יוצא דופן, אז יזדקקו לו מחנכים מומחים להטותו בויכוחים ובהסברת טובתם של החברה עד שיחזירו אותו אל השורה.

ואם יארע איזה אדם עקשן שכל זה לא יועיל לו אז יפרשו ממנו הצבור כמו מן מנודה עד שיהיה מוכרח להתחבר לחוקי החברה.

היוצא מזה שאחר שתוסד קיבוץ אחד מק' אלטרואיסטי, וימצא בו רוב שקבלו עליהם אותם החוקים בפועל תיכף יקבלו עליהם שלא להביא איש את חבירו לשום בית המשפט או לסוכני הממשלה, או לכח איזה שהוא אלא הכל בהסברה רכה כנ"ל.

ומחמת זה אין מקבלים איש לחברה מטרם יבדק אם אינו איש גס ביותר, ואינו מסוגל לחינוך האלטרואיזם.

יט. טוב לתקן, שלא יהיה שום אדם (2/7) תובע צרכיו מהחברה, אלא יהיו נבחרים לכך, שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותן לכל אחד ואחד. ודעת הצבור יוקיע את התובע לעצמו איזה צורך לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של היום. ולפיכך תהיינה מחשבותיו של כאו"א נתונות אך להשפיע לזולתו. כטבע כל חינוך המחשב את זה, מטרם ירגיש חסרונות לעצמו.

אם רוצים לקפוץ על (1/5) שלחן צריכים להכין עצמם לקפוץ הרבה למעלה מן השלחן ואז סופו לקפוץ על השלחן. אבל אם ירצה לקפוץ רק על רמת השלחן אז יפול למטה.

כ. יש להודות שק' אגואיסטי הוא שלב לצדק, על דרך "משלא לשמה באים לשמה". אלא אני (5/2) אומר, שכבר הגיע עת לשלב הב' שהוא ק' אלטרואיסטי, אכן צריכים להנהיגו בארץ אחת לדוגמא, כי אז ודאי יקבלוהו בעלי שלב הא'.

והחפזון חשוב מאד, כי החסרונות והשמוש בכח שבק' האגואיסטי מרחיקים רוב העולם בעלי התרבות משיטה זו בכללה. ולפיכך צריכים להראות לעולם את הק' המושלמת, שאז בלי ספק יקבלוהו רוב בעלי התרבות שבעולם.

ויש לחשוש מאד שלא יקדימו האימפר' לבטל את הק' מן העולם. אכן אם תתפרסם שיטתנו המושלמת בפועל, בוודאי ישארו האימפר' כמלך בלי חיל.

כא. ברור שלא יתכן חיי חברה תקינה (4/6) ויציבה זולת שהסתירות שבבני החברה תהיינה נכרעות ע"י הרוב, וזה מברר לנו שאי אפשר שיהיה משטר טוב בחברה זולת אם הרוב הוא טוב. באֹפן שחברה טובה פירושה שיש בה רוב שהם טובים, וחברה רעה פירושה שהרוב שבה הם רעים. וזה שאמרתי לעיל אות ג', שאין לייסד ק', מטרם שרוב אנשי החברה הם ברצון להשפיע.

כב. אין שום תעמולה יכולה (10/5) להבטיח משטר בכח על דורות העתידים. ולא יועיל כאן חינוך ולא דעת הצבור, שמטבעם ללכת ולהתחלש, חוץ מדת שמטבעו ללכת ולהתחזק, ואנו רואים בנסיון, שאותם העמים שקבלו תחילה הדת, ע"י אונס וכפיה, ובדורות אחריהם מקיימים אותם מתוך בחירה ורצון. ולא עוד אלא שמוסרים נפשם עליו.

ויש להבין, שאע"פ שהאבות (10/6) קבלו עליהם (4/7) הק' האלטרואיסטי מחמת שהם אידאליסטים אין עוד שום בטחון שבניהם אחריהם ימשיכו במשטר הזה. ואין צורך לומר אם גם האבות קבלוה בכפיה ואונס כנהוג בק' אגואיסטי, שלא יתקיים זה לדורות אלא סוף סוף יתגברו עליו ויבטלוהו.

ואין לכפות משטר של כפיה לדורות, כי אם בדרך מצוות הדת.

כג. מה שאני אומר שאין להנהיג (4/8) משטר ק' מטרם שיהיה רוב אלטרואיסטי, אין הפירוש שיהיו כן מבחינת אידיאה בחפץ לב, אלא הפירוש הוא שיקיימו זה מחמת הדת בצירוף דעת הצבור וכפיה זו סופה להתקיים לדורות מחמת שהדת הוא הכופה העיקרי.

כד. יש לזכור (5/2) כל היסורים וחבלי העוני והשחיטות והמלחמות והאלמנות והיתומים השוררים בעולם ומבקשים גאולה מק' האלטרואיסטי, ואז לא יקשה לאדם לתת ולמסור כל חייו כדי להציל אותם מכליון והכאבים הנוראים. ומכ"ש אדם צעיר שעוד לא טמטם לבו מחסרונותיו עצמו, ודאי שיעזור לזה בכל נפשו ומאודו.

שלילה

א. אם עושים הלאמה (8/1) מטרם (1) שהצבור מוכן לכך, דהיינו מטרם שיהיה לכל אחד בסיס בטוח וגורם בטוח לחמר דלק לעבודה, דומה לסותר ביתו הקטן מטרם שיש לו האמצעים לבנות בית אחר.

ב. השואת הצבור: אין (8/2) הפירוש, להשוות המוכשרים והמוצלחים לרמת המרושלים והנדכאים כי זהו חורבן הצבור ממש. אלא הפירוש הוא לתת לכל א' מהצבור רמת החיים של הבינונים. שגם המרושלים, יקבלו חדות החיים ��מו הבינונים.

ג. החופש של הפרט צריך להיות (2/8) נשמר, אם אינו מזיק לרוב הצבור. ועל המזיקים אין לרחם כלל. ולעשותו בלתי מזיק.

ד. הק' העכשוי מתקיים בזכות האידיאליסטים (8/3) שבראשה, שהיו אידיאליסטים מטרם שנעשו ק', אבל דור השני שיבחרו מנהיגים ע"פ דעות רוב צבור, ילך הלוך ומתבטל, ויקבל צורת נציזם, או שיחזור לרכושנות, כי לא יהיה להם גורם, שימנע אותם מלנצל אומות אחרות המרושלות.

ה. הק' האגואיסטי אין בו שום גורם (9/1) למנוע מלחמות, כי בסיס כל המלחמות הוא שטח המחיה שכל אחת רוצה להבנות על חורבן חברתה, אם בצדק ואם בקנאה על מה שהאחרת יש לו יותר. והק' המבוסס על "שלי שלי" במסגרת חלוקה שוה, אינו מסיר כלל קנאת האומות זו בזו, ומכ"ש המחסור של האומה בשטח מחיה. גם אין תקוה שאומות העשירות יתנו מחלקן להשתוות עם העניות. כי "שלי שלי ושלך שלך" אינו מחייב את זה, וכל זה לא יפתור רק הק' של "שלי שלך ושלך שלך".

ו. גם היום ראינו שיש כח עולמי (9/2) שנתגבר וכבש כל הארצות הק' ועושה בהם כבתוך שלו. דהיינו ממש כדרך ההסטוריה באומות קדמונים, כּיָוון ורומי וכו'. ובלי ספק שכח הזה יתפצל לחלקים, בבאים. וכבר אנו מוצאים את טיטו. וכשיתפצלו ודאי ילחמו זב"ז. כי במה מושל רוסיה על צ'כוסלובקיה אם לא בכח החרב והחנית. או על אחרות.

ז. בקומוניזם המעבידים רוצים למעט (8/4) הצריכה של העובד ולהגדיל פריון עבודתו. ובאימפריאליזם המעבידים רוצים ופועלים להרבות הצריכה של הפועל, ופריון עבודתו להשוות לצריכה.

ח. המעמד השליטים והמפקחים (13/1) סופם ליצור כמין גלות מצרים על מעמד העובדים, משום שכל עובד מניח העודפים שלו ליד מעמד השליטים, והם הלוקחים ממנו חלק בראש. ע"כ לא יתנו לשום עובד להמלט מתחת ידיהם למדינה אחרת, ויהיו העובדים כלואים ונשמרים כמו ישראל אצל פרעה במצרים.

ט. המעמד השליטים, סופם להמית (13/2) כל הנכים והזקנים ממעמד העובדים, בטענה שאוכלים יותר ממה שמייצרים, והם פארזיטים על המדינה. ושום אדם לא ימות מיתת עצמו.

י. ואם הקומוניזם יתפשט בעולם כולו, ימיתו כל אומה שאוכלת יותר מכפי שהיא מיצרת.

יא. אם הספסרים והסוחרים יתהפכו למחלקים, יתהפכו הקונים למקבלי חסד וצדקה מן המחלקים, והמחלקים יתנהגו עמהם לפי צדקתם, או בשיעור היראה מפני המפקחים.

- משטר אינו מתקיים לנצח על רמחים -

יב. אין ק' מתקיים (10/1) על חברה אנטי ק', משום שאין זכות קיום למשטר הנסמך על כדונים ורמחים, כי סוף סוף תתגבר רוב החברה ותפיל המשטר ההוא.

לפיכך צריכים מקודם ליצור רוב ק' אלטרואיסטים. והמשטר יסתמך על הרצון.

- ההרגל של גלי שנאה וקנאה יתהפך אחר כך על הנחשלים -

יג. הק' הנבנה על גלי השנאה (10/2) והקנאה לא יצליח יותר מלהפיל הבורגנים אבל לא להיטיב עם הנחשלים ולהיפך, כי אותם שהורגלו לקנא ולשנוא הנה בזמן שלא יהי' להם בורגנים יהפכו חיצי השנאה על הנחשלים.

- הק' האגואיסטי מובטח למלחמה נצחית עם הצבור -

יד. המשטר הק' מטבעו (10/3) יוצרך כל ימיו להלחם עם אנטי ק'. כי כל אדם מטבעו נוטה אחר רכוש. ונוטה לקבל השמנת ולהניח לחבירו הסערווידקע [מי החלב הכחושים]. ואין הטבע משתנה מחמת החינוך או דעת הצבור. ולא יצוייר לעולם שאדם יסכים מרצונו לחלוקה צודקת. וכידוני הצבא אינם מסוגלים להפך הטבע ומכ"ש החינוך ודעת הצבור. ואידיאליסטים מלידה מועטים הם.

ואם תאמר הרי גניבה וגזילה במשטר הרכושני נשמרים היטב. אומר לך שהוא מטעם שהחוק מניח להאדם מקום להתחרות בדרך המותר.

ואפשר לדמות זה למי שמקבץ חברה שרובם רוצחים ושודדים ורוצה למלוך עליהם ולכופם שישמרו חוק, וכלפי ביטול רכוש כל אחד שודד וחמסן.

- ישראל מוכשר להראות דוגמה לכל העמים -

טו. הק' האלטרואיסטי הוא (12/1) דבר נדיר לרוח האדם, ולפיכך העם היותר אציל צריך לקבל על עצמו להראות דוגמא לכל העולם.

- המדינה היא בסכנה. ק' אלטרואיסטי יסייע לקיבוץ גלויות -

טז. האומה היא (11/1) בסכנה, כי מטרם שתתייצב הכלכלה יפרחו כל אחד למקום אחר. כי לא כל אדם יוכל לעמוד בנסיון לסבול בעת שיש לו עצה לחיות בהרחבה.

ובדרך הק' האלטרואיסטי, יאיר האידיאל לכל אחד ויתן לו סיפוק שירצה בשביל זה לסבול. ולא עוד, אלא ימשיך קיבוץ גלויות מכל המדינות, כי הדאגה ומלחמות הקיום שיש לכל אחד בארצות חוץ יתן להם דחיפה לשוב לארצם ולחיות במנוחה, ובצדק.

- פילוסופיה כבר מוכנת, דהיינו קבלה המיוסדת על הדת -

יז. כל שיטה מעשית צריכה גם (4/5) מזון אידיאלי המתחדש, שאפשר להגות בו, כלומר פילוסופיה. ולגבי דידן יש כבר פילוסופיה שלמה מוכנת, אלא שמיועדת רק למנהיגים. דהיינו קבלה.

- למה אנו עם הנבחר לזה -

יח. עלינו מוטל להיות דוגמא (12/2) טובה לעולם, משום שאנו מוכשרים יותר מכל האומות, ולא משום שאנו אידיאליסטים יותר מהם, אלא משום שאנו סבלנו מן העריצות יותר מכל האומות. וע"כ אנו מוכנים יותר מהם לבקש תחבולה שתכלה העריצות מן הארץ.

יט. כיון שהבעלות והשליטה (13/4) אינם זהות. למשל על חברת מסילת הברזל שהבעלות היא של בעלי מניות, והשליטה למנהלים, אעפ"י שאין להם אלא מניה אחת או לא כלום. וכן לחברת אניות, שאין לבעלי המניות שום זכות לשלוט או ליעץ בהם. ולמשל אניות מלחמה, שהבעלות היא של המדינה, ועם כל זה אין לשום אזרח דריסת רגל עליה. כמו כן אם תהיה המדינה ביד הפרוליטריון בבחינות בעלות סוף סוף ההנהלה תהיה כאותם המנהלים של עתה או הדומים להם במזגם ולא יהיה לפרוליטריון שום דריסת רגל וטובת הנאה יותר מהיום, אלא אם כן השליטים יהיו אידיאליסטים דואגים לטובת כל פרט באשר הוא פרט.

במלה אחת, שמבחינת השליטה אין שום נפקא מינה [הבדל] אם הבעלות בידי קפיטליסטים או בידי המדינה, כי סוף סוף ינהגו בהם המנהלים ולא הבעלים, ולפיכך עיקר תיקון החברה צריך להיות במנהלים. "אילוף השלטון", 214 ["אילוף השלטון" הוא פרק בספר "שלטון" של הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל (1872-1970)].

וכיוצא בזה אמר אבניאל בכנסת (חירות, יום ...) [בנימין אבניאל (1906-1993) היה חבר כנסת החל מן הכנסת השנייה ועד הכנסת השישית והשתייך לתנועת החרות]. שבישראל ההפרש בין פקיד הקטן לגדול ביותר כמו מ-1 עד 1.7, ובאנגליה מ-1 עד 10, וכן בשאר המדינות פחות מעט או יתר מעט, אבל ברוסיה מ-1 עד. 50 הרי שבמדינה של הפרוליטריון יבזבזו הפקידים והמנהלים את יגיעתם, הרבה יותר מבמדינות הקפיטליסטים. וזה גרם משום שהיא ממשלה אוליגרכית ולא דמוקרטית, או בלשון פשוט מפני שהק' שולטים על אנטי קומוניסטים. מוכרח להיות אוליגרכיה. וזה לא ישתנה לעולם כי ק' פירושו אידיאליסט, שזה אינו נחלת הרוב.

כ. מדינה כזו, שק' שולטים (13/5) על אנטי ק', מוכרחת להיות בידי קבוצה של מנהלים אוטוקרטים, בדיקטטורה מוחלטת וכל אנשי המדינה יהיו בידיהם כמו אפס, ומחוייבים להחזיק תמיד בידיהם להט החרב למיתות ולמאסרים ולעונשים גלוים ונסתרים ולכריתת מזון וכל מיני עונשים כשרירות לבם של כל מנהל ומנהל, כדי להחזיק את אנטי ק' במורא ובפחד גדול שיעבדו בשביל המדינה. ולא יהרסוה בשגגה או בזדון.

כא. במדינה כזו צריכים (13/6) ומוכרחים המנהלים לדאוג שלא תהיה אפשרות לבני המדינה לבחור הנהלה דמוקרטית. מטעם שרוב המדינה הם אנטי קומוניסטים.

כב. במדינה כזו, שהק' ישלטו על (8/8) אנטי ק', מוכרחים המנהלים לראות שלא תהיה לבני המדינה שום אפשרות של תעמולה, או לגלות העול הנורא הנעשה לבני המדינה, או לבני המיעוטים שבמדינה. דהיינו שהמדפיסים לא ידפיסו ומנהלי בתי העם ישגיחו על הנואמים שלא יגלו שום בקורת על מעשיהם. ולהעניש קשה כל מי שחושב או עלה על דעתו לבקר מעשיהם. באופן שהממשלה תהיה כל יכולת לנהוג כשרירות לבם, ולא יהיה מי שיעכב בידיהם. ("שלטון", ...21).

כג. המוסר (14/7) אינו יכול להסתמך על החינוך ועל דעת הצבור בלבד, משום שדעת הצבור אינו מחייב רק מה שהוא לתועלת הצבור, לפיכך אם יבא מי ויוכיח שהמוסר מזיק להצבור והוולגארי מועיל יותר תיכף ימאסו במוסר ויבחרו בוולגאריות והיטלר יוכיח.

כד. הק' האגואיסטי המיוסד (7/3) על גלי קנאה שנאה, לא יפטרו מהם לעולם, אלא בשעה שלא יהי' להם בורגנים יפילו שנאתם על ישראל. ואין לטעות כלל אשר הק' האגואיסטי ירפא שנאת ישראל מן האומות. ורק הק' האלטרואיסטי אפשר לצפות ממנו רפואה זו.

ויכוח

א. זה ברור שהסיסמא כל אחד יקבל לפי צרכיו ויעבוד לפי כוחו, היא (1/6) אלטרואיזם מוחלט. וכשיקוים זה אז בהכרח כבר יהיו רוב צבור או כולו משוריין במדת "שלי שלך", א"כ יאמרו נא איזה הם הגורמים יביאו את הצבור לרצון הזה. כי הגורמים של היום, דהיינו שנאת הרכושנים וכל מיני שנאות אל הנמשכות מזה, לא יביאו להאדם רק אל ההיפך, דהיינו שינטעו באדם מדת "שלי שלי ושלך שלך". שהוא מדת סדום ההפוך לאהבת זולתו.

ב. אין לי מה לדבר עם הנמשך אחר הזרם, אלא רק עם מי שיש לו דעה משלו וכח בקורת.

ג. נודע רעיון היסוד של אנגלס (8/5) בשם מרקס "שאין המעמד המנוצל והמדוכא יכול להשתחרר מן המעמד המנצלו ומדכאו, בלי שישחרר בה בשעה את החברה כולה אחת ולתמיד, מניצול, דיכוי, ומלחמות מעמדות". זה סתירה לנוהג הק' המודרניים, לשחוט ולנוון את כל חלקי החברה הבורגנים, ששנאה עזה זו לא ימחה מבניהם לעולם. וכן הוא בסתירה למה שמקימים מעמד רבוני ושליט ומפקח על מעמד הפועלים, שאין לך מלחמות מעמדות כואב ומיצר יותר מהם, והם שואבים את השומן מלשד הפועלים ומניחים להם השירים מלווה בפחד מות תמידי או פחד שלא ישלחו אותם לסיביר. ואיזה גאולה כאן, כי החליפו מעמד הבורגני שבכלל אינו כל כך נורא, ולאמיתו של דבר סר צילם מעליהם, כי יש בידי הפועלים כח שביתה עליהם, החליפוהו במעמד רבוני, שליט ומפקח, במעמד עבדים מנוצלים ע"י שפחד עונשים מוטל עליהם תמיד לאין ערך יותר ממה שהיה להם במלחמה עם הבורגנים.

ד. המדינה נחלקת לב' מעמדות: החרוצים, והנחשלים. החרוצים, הם המעבידים והמנהיגים. והנחשלים, הם העובדים והמונהגים. וזהו חוק טבעי, שהחרוצים ינצלו את הנחשלים, אלא השאלה היא כמה חירות ושויון ורמת החיים הם מניחים לנחשלים. וכן כמות העבודה שהחרוצים ידרשו מהם. הנחשלים הם תמיד הרוב רובו של החברה, והחרוצים רק עשרה אחוזים מהחברה, שהיא שיעור מדויק לפי הצורך להפעלת החברה. ואם יתרבה או יתמעט משיעור האחוזים הנצרכים נעשה משבר, ואלו הם המשברים שבחברה הב', וכן יהיו המשברים בחברה הק' אם בצורה אחרת, אמנם באותה מדת היסורין. השם "חרוצים", כולל ג"כ את יורשיהם ואת בעלי הפרוטקציה אל החרוצים. ובשם "נחשלים" נכללים ג"כ אותם החרוצים הנפלטים משום איזה סבה למעמד הנחשלים.

ה. בענין הדת. - "מצב הקבע המוסרי אינו נובע מן הדת, כי אם מן המדע". "אמפיריו קריטיציזם", 324 [זוהי אמירה של לנין בספרו "מטריאליזם ואמפיריו-קריטיציזם"].

ו. מוסר המבוסס על תועלת החברה מצאנו (14/6) גם בחיות החברתיות אמנם אין זה מספיק, מאחר שמשתנה לוולגריות במקום שמזיק להחברה, כגון הרוצח הגדול הפטריוט, הנישא על כפות הלאומיים.

ומכאן שרק מוסר המיוסד על בסיס הדת הוא שריר וקיים ואין לו תחליף.

וכן אנו מוצאים אצל עמים הפראים שמדת המוסר שלהם עולה עד אין קץ על העמים התרבותיים.

ז. אי אפשר שתהיה חברה טובה אא"כ הרוב (8/3) שבה הוא טוב. אמנם יש מדהימים או מפתים את הרוב הרע בכל מיני תחבולות עד שמוכרח לבחור בהנהגה טובה. וזה מנהג כל הדמוקרטיות, אבל סוף סוף יתחכמו בני הרוב, או שאחרים יחכימו אותם, ויבחרו הנהגה רעה ממש כרצונם הרע.

ח. יש להבין למה זה החליטו מרקס ואנגלס (10/4) ששלמות הק' הוא "לעבוד לפי כחו ולקבל לפי צרכיו". מי הכריחם לזה, ולמה לא מספיק אם מקבל כפי פריון עבודתו ולא להשוותו עם רשלן או מחוסר בנים. והענין הוא, כי הקומוניזם לא יתקיים בדרך אגואיזם אלא בדרך אלטרואיזם, מטעמים הנ"ל.

חדשות

(15/1) ממש באותה הדרך שהשמידו את הקפיטליסטים, הוכרחו להשמיד את האכרים, ובמובן חדוות החיים, יהיו מוכרחים להשמיד לעולם את הפרוליטריון.

(15/2) מרקס ואנגלס, אע"פ שהיו הראשונים לשים תקון העולם על הפרוליטריון, עכ"ז לא עלה על דעתם לעשות זה בדרך כפיה אלא בדרך דמוקרטי. וע"כ היה צריך שהפועלים יהיו רוב, ואז יעשו משטר פועלי, אשר בעלי המשטר יתתקנו לאט לאט עד יבואו לאלטרואיזם המופשט איש לפי מעשיו ואיש לפי צרכו.

הוסיף עליו לנין, להנהיג המשטר הקומוניסטי בדרך הכפיה של דעת מיעוט על רבים בתקוה שלאחר זה ינהיג ביניהם גם האלטרואיזם, ובזה לא היה צריך אלא למחנה מזו��ינת של פועלים, שבהיות בעלי הרכוש מפוזרים יוכלו לקחת הממשלה בחזקה, ואח"כ יבואו ויכניעו את כל בעלי הרכוש החלשים מחוסר ארגון. ולזה חלק על מרקס ואמר להפך, שבמדינות הנחשלות, אפשר ביתר קלות להכניעם, כי לא היה צריך אלא להפוך החיילים לקומוניסטים ולמשמידים את בעלי הרכוש, ולקחת רכושם, שלדבר זה, בארץ נחשלת קל יותר להסית החיילים שישמידו ויחמסו ויהרגו את בעלי הרכוש. וע"כ הבין שאי אפשר להמצא המון יותר גס מבארץ, וע"כ אמר שארצו תהיה המתחלת. ועכ"ז כיוון שראה למעשה שלא די להשמיד עשרה האחוזים הרכושנים אלא שצריך להשמיד גם המיליונים האכרים, אז נתעייף, כי אי אפשר להשמיד חצי אומה.

נוסיף עליו סטלין שאמר שהמטרה מקדשת האמצעים וקבל על עצמו גם מלאכה הזו להשמיד את האכרים. והצליח בזה.

אמנם כולם לא הביאו בחשבון, כי סוף סוף גם צריכים לטובת לבם של הפרוליטריון שיעבדו. ולהנהיג בהם מדת אלטרואיזם שיביאו אותם לסיסמא זו. וזה אי אפשר כלל שאין לשנות הטבע, שלא לבד שיעבוד לפי צרכיו אלא עוד לצורך חבירו שזה אי אפשר כלל אלא בדרך אונס וכפיה, שסוף יקומו הרוב ויבטלו את המשטר.

(15/) שקר אומרים אלו, שהאידיאליזם טבע הוא באדם, או תולדה מחינוך, אלא שהוא תולדה ישרה מהדת, שכל הזמן שהדת לא נתפשט בעולם, בשיעור גדול, היה כל העולם ברברים בלי שמץ מוסר כליות. אלא אחר שנתפשטו עובדי אלקים, נעשו זרעם הכופרים אנשים אידיאליסטים. באופן שהאידיאליסט הוא רק מקיים מצות אבותיו אלא מצוה יתומה, דהיינו בלי מצַוֵוה.

ומה יהיה אם הדת יתבטל לגמרי מן העולם? אז יתהפכו כל הממשלות להיטלרים ששום דבר לא יעכב על דרכם, מלהוסיף טובת עמם בלי שיעור.

כי גם היום בממשלות אין יודעים סנטימנטים, עכ"ז יש למעשיהם גבול בין הדומם ובין האידיאליסטים שבמדינה. וכשיתבטל הדת, לא קשה יהי' להמושלים לעקור את האידיאליסטים הנשארים, כמו שלא היה קשה להיטלר ולסטלין.

וההפרש בין דתיים לאידיאליסטים, כי האידיאליסט אין בסיס למעשיו, כי לא יוכל לשכנע למי למה הוא מבכר הצדק ומי מחייב כך. אולי אינו אלא חולשת לב, כדבר ניטשה. אין לו שום מלה של טעם בפיו. ולפיכך הגבירו עליהם סטלין והיטלר.

אבל הדתי יענה בעזות, כי מצות אלקים הוא, וימסור נפשו. ..

(15/) אם דברי יביא תועלת, טוב, ואם לאו ידעו דורות אחרונים למה נתבטל הק', שאין זה מטעם שאי אפשר לקיימה בין החיים, כדבר הרכושנים, אלא מטעם שהמנהיגים לא הבינו כיצד לקבוע את המשטר, והקימו משטר של אגואיזם במקום שהיו צריכים להקים משטר של אלטרואיזם.

ואם יחלוק מי עלי שיאמר שהחינוך בלבד יספיק על זה, אני מרשה אותו לייסד לו חברה על חינוך בלבד. אבל אני לא אוכל להשתתף בזה מחמת שאני יודע ברור שזה דברים בטלים. וע"כ ירשה ויסייע לי להקים חברה המיוסדת על דת.

תוספות וטיוטות

[ארבעה עשר קטעים המהווים תוספות או טיוטות למאמר שהובא בחלק א']

קטע א

[קטע זה מכיל רישומים הנראים כעיקרי דברים שכתב המחבר לעצמו לקראת כתיבת המאמר שהובא בחלק א', מעין טיוטה ראשונה וכוללת]

"הקומוניזם הביקורתי לא סירב מעולם ואינו מסרב גם עתה להפרות את מחשבתו בשפע הרעיונות האידיאולוגיים, המוסריים, הפסי��ולוגיים והחינוכיים שאפשר להגיע אליהם מתוך לימוד כל צורות הקומוניזם" (מבואות א' לבריולה למאני' הק', 117) [מתוך המבוא למניפסט שכתב אנטוניו לאבריולה (1843 - 1904), פילוסוף סוציאליסט איטלקי].

ב. "אלו אמרנו לחשוב היום כמרקס ואנגלס בשעה שאם הם עצמם היו היום היו חושבים אחרת" (מבואות פלכאנוב למאני' ק', 128) "אלו שמרנו על אות המתה של תורתם" וכו' (שם). [מתוך המבוא למניפסט שכתב גיאורגי פלכאנוב (1918-1856), אבי המרקסיזם הרוסי].

מוסר חיוב

ראיות לק' האלטרואיסטי.

לחוקי החברה הק' האלטרואיסטית.

לק' בין לאומי.

לדת תועלתי.

סדר תעמולה להתפשטות הדת.

הק' האגואיסטי הוא מוקדם לק' אלטרואיסטי.

לקיום היהדות.

שלילה

חולשת קוי המשטר של הק' האגואיסטי (8).

לא יבטלו המלחמות (9).

הוכחות שהק' האגואיסטי אי אפשר שיתקיים (10).

מוטיבים מציונות (11).

שישראל צריכים צריכים להיות מופת לגויים (12).

מעניני משטר האגואיסטי (13).

מוסר (14).

10/2 14/8 14/4 שהק' הוא אגואיסטי בדרך, אע"פ שסופו אלטרואיסטי.

8/1 3/3 ויש לחלק העולם לב' סוגים אגואיסטים ואלטרואיסטים 0/0.

10/3 10/1 10/2 10/6 רוב צבור הוא תמיד אנטי ק'.

8/2 וע"כ משטר הק' מחויב להסמך על כדונים.

13/7 החסרונות בהנהלה הק' האגואיסטית.

מן 8/9 עד 9/1 הק' לא יצילנו ממלחמות.

הק' צריך שיהיה בין לאומי מ3/2 עד 12/1/2.

11/1 חיזוק הציונות - ומכ"ש הקבוצים שהם בסכנה של ביטולם.

משטר ק' על אנטי ק' לא יתקיים על כדונים, אותם האידיאליסטים שהם מנהלים היום, בדור השני העם לא יבחר בהם אלא במנהלים אגואיסטים כמוהם, ויתהפכו לנציזם.

אני מדבר רק לפרוליטריון, כלומר לנחשלים, וכן לאותם האידיאליסטים המוסרים נפשם לטובתם, אבל לחרוצים סתם איני מדבר, כי באמת לא יחסר להם בכל המשטרים, ואפילו במשטר הגרוע ביותר לא יקופחו. ולא יקפידו אם יקראו להם תעשינים וסוחרים, או יקראו להם מנהלים ומפקחים או מחלקים.

ועכ"ז אע"פ שזווג האלטרואיסטים עם האגואיסטים הצליח כל כך להפיל את המשטר הבורגני, אינו מוכשר כלל להעמיד חברה שתופיות מאושרות כחפץ המייסדים. ולא עוד אלא להיפך כי זווג הזה של הק' האידיאליסטים עם המדוכאים האגואיסטים, סופו להפרד מן הקצה אל הקצה ויוליד תוהו ובוהו בחברה.

1 כמה משאירים

2 כמה שיעור השעבוד

3 כמה שיעור החירות

אין תקון לנחשלים אא"כ הם יבחרו הועד

3 החרוצים לא יניחו לצאת ממדינתם

3 בסופם ימיתו הזקנים והחולים

1 כשהסוחרים יעשו למחלקים יהיו הקונים למקבלי חסד

2 הבעלות והשליטה אינם זהות

3 במשטר הכפיה לא יהיה בחירות דמוקרטיות

2 במשטר כזה בני המדינה כאפס בעיני הממשלה

2 במשטר כזה המנהלים ישעבדו יותר

2 במשטר כזה יוכלו המעבידים להעלִם אכזריותם

ביאור להיטלריזם

1 הדת הוא הבסיס הבטוח היחיד לתקונים

1 הדת הבסיס היחיד להעלות הרמה המוסרית

1 ואפילו תחילתו באונס, סופו ברצון

2 אין ליסד ק' מטרם שהאלטרואיזם מקיף רוב צבור

1 הדת והאידיאה משלימים זא"ז: זה למיעוט וזה לרוב

3 מחמת תאות האדם לעבוד פחות ולקבל יותר לא היה אפשר שיקבלו דת ק' מטרם שדת אגואיסטי הקיף שליש העולם

4 אם באת באי פראים המשמידים זא"ז היית מהסס להציע להם איזה דת להציל חייהם וקיומם

5 האדם לא יוכל להסתפק במצוות יבישות וצריך לאיזה פילוסופיה לבאר לו מעשיו הטובים וזהו שכבר הכינו

קטע ב

להקדמה

א. (9/3) כבר מסרתי עקרי דעותי בתרצ"ג. גם דברתי עם מנהיגי הדור, ודברי לא נתקבלו אז אע"פ שצווחתי ככרוכיה והזהרתי אז על חורבן העולם, לא עשה זה רושם. אבל עתה אחר הפצצה האטומית והמימנית אני חושב שהעולם יאמינו לי שקץ העולם מתקרב ובא בצעדים נמהרים וישראל יהיו נכוים תחילה לשאר האומות כמו שהיה במלחמה הקודמת, ע"כ היום טוב לעורר את העולם שיקבלו תרופתו היחידה ויחיו ויתקיימו.

ב. (14/8) ויש להבין למה חייבו מרקס ואנגלס את הק' הסופי שכל איש יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו. למה אנו צריכים לתנאי החמור הזה. שזו היא מדת "שלי שלך ושלך שלך". אלטרואיזם מוחלט.

וע"ז באתי במאמר הזה להוכיח, שאין שום תקווה לקומוניזם להתקיים אם לא יביאו אותו על סופו זה, שהוא אלטרואיזם גמור ועד כאן אינו אלא שלבים שלבים בקומוניזם.

(10/7) (14/9) אחר שהוכחתי צדקת הסיסמא "איש לפי כחו ואיש לפי צרכיו" צריכים לראות אם השלבים הללו מוכשרים להביא התוצאה הזו.

(8/9) הגדרים בורגני ופרוליטריון, כבר אינם מספיקים בימינו לבאר על ידיהם את ההסטוריה הכלכלית, אלא צריכים לשמות יותר כוללים, והיינו מעמד החרוצים ומעמד הנחשלים (לעיל בויכוח אות ד).

אחרי 25 שנים של נסיון באנו במבוכה בדבר האושר המוחלט המובטח לנו ממשטר הק', כי השונאיו אומרים שהוא בכל רע, והאוהבים אומרים שהוא ג"ע עלי אדמות. אכן אין לדחות דברי השונאים במחי יד, כי כשהאדם רוצה להכיר מדותיו של חבירו הוא מחויב לשאול אוהביו ושונאיו גם שניהם, כי כלל בידינו שהאוהבים ידעו רק מעלותיו בלבד ולא שום חסרון, כי "על כל פשעים תכסה האהבה", והשונאים הם להפך, שלא ידעו רק חסרונות בלבד כי על כל המעלות תכסה השנאה, ונמצא כששומע דברי שניהם אז ידע האמת. ורצוני לבקר כאן את הקומוניזם משורשו, ולתת הסבר על מעלותיו ומגרעותיו והעיקר הוא שרצוני לבאר את התקונים איך אפשר לתקן את כל מגרעותיו, באופן שהכל יודו ויראו שמשטר הזה הוא באמת משטר הצדק והאושר גם יחד.

מה גדלה שמחתנו אז, כשהק' בא לידי נסיון מעשי באומה כ"כ גדולה כרוסיה, כי היה ברור לנו שאחר איזה שנים מועטות יגלה משטר הצדק והאושר לעיני כל העולם, שמתוך כך, יעלם משטר הרכושני כהרף עין מן העולם. אכן לא כך היה, ולהיפך, כל האומות בעלי הציביליזציה מדברים על משטר הק' הסובייטי כל מום רע, עד שלא לבד שלא נתבטל המשטר הרכושני, אלא שנתחזק כפלי כפלים יותר מטרם הנסיון הסובייטי.

קטע ג

(14/8) למה חייבו. .. צורת הק' להיות איש לפי כחו ואיש לפי מעשיו.

(10/1) אין משטר ק' מתקיים על חברה אנטי ק', משום שאין זכות קיום למשטר הנסמך על כידונים.

(10/2) הק' הנבנה על גלי קנאה מוכשר רק להפיל ולהחריב הבורגנים אבל לא להטיב עם הפרוליטריון הנחשלים, ולהיפך שבשעה שיכלו הבורגנים יפול חיצי השנאה על הנחשלים.

(10/5) אין דבר שיכול להבטיח משטר בכח על דורות הבאים חוץ מהדת.

(10/6) אע"פ שהאבות שהם אידיאליסטים קבלו עליהם הק' אין בטחון שבניהם ימשיכו בו.

(4/) ואין צריך לומר אם גם האבות קבלו הק' בכפיה ואונס כנהוג בק' אגואיסטי, שסוף סוף יקומו ויחריבוהו.

(10/3) (10/1) אין משטר ק' מתקיים על חברה אנטי ק', כי יתחייב להלחם כל ימיו עם האנטי ק'. כי כל אדם מטבעו נוטה לרכוש.

ואינו יכול לעבוד בלי מוטיב פאוואר [כוח המניע]

וכידוני הצבא לא יהפכו טבע האדם

ואידיאליסטים מועטים המה.

כי כמה אלפים שנה של עונשים רובצים על הגנבים והגזלנים והרמאים ועכ"ז לא שינו את טבעם אע"פ שיש להם דרכים להשיג הכל בדרך המותר. והדבר דומה כלפי דידן, למי שמוצא חברה שכולם גנבים ורוצחים ושודדים ורוצה להנהיגם ולהגבילם בדרך החוק ע"י כח: שמוכרח להתפוצץ.

(10/4) כפול. (14/1) כפול. (14/2) כפול.

(14/3) כיון שנצחון בדעה מובטח להרוב, ומכ"ש ההוצאה לפועל של הק' לא יתקיים אלא ע"י רוב צבור. אנו מחויבים להנציח רמה המוסרית של רוב צבור באֹפן שלא יקולקל לעולם.

(4/1) (ואולי גם 4/2) והדת הוא בסיס הבטוח היחיד שלא יתבטל לדורות.

(14/4) צריכים להעביר הק' על הפסים של "שלי שלך ושלך שלך", דהיינו אלטרואיזם אבסולוטי. ואחר שרוב הצבור יגיע לזה, יתקיים "כל איש יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו".

(14/5) מטרם שרוב צבור הגיע לרמת המוסר כזה, אסור להלאים הרכוש. מטעמים הנ"ל.

קטע ד

(8/1) אם עושים הלאמה, מטרם שרוב צבור מוכן לכך דומה לסותר ביתו הרעוע מטרם שיש לו האמצעים לבנות בית חזק.

(8/2) חלוקה צודקת, אין הפירוש להשוות החרוצים אל הנחשלים כי זהו חורבן הצבור. אלא להשוות הנחשלים אל המוכשרים.

(8/3) הק' האגואיסטי מתקיים עתה בזכות קבוצת אידיאליסטים שבראשה. אבל בדורות הבאים, אין הצבור בוחר באידיאליסטים אלא במוכשרים ביותר, שהאידיאה אינה מגבילתם, ואז יקבל הק' צורה של נציזם.

(8/4) בק' האגואיסטי רוצים המעבידים למעט הצריכה של העובד, ולהרבות פריון עבודתו, שיהיה תמיד בספק אם יספיק. ומשובח ממנו האימפריאליסטים, שהמעבידים רוצים להרבות הצריכה של הפועל, ולהשוות פריון עבודתו לצריכה.

קטע ה

(8/9) הגדרים בורגני ופרוליטריון כבר אין מספיקים לבאר ההיסטוריה, אלא: למעמד חרוצים ולמעמד נחשלים.

(8/6) חוק טבעי הוא שמעמד החרוצים ינצלו את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים שהחזק בולע את החלש. ואין הפרש אם החרוצים הם בורגנים או פקידי הממשלת הק', אלא השאלה היא כמה חירות וחדוות החיים הם משאירים להנחשלים.

מעמד החרוצים הם 10 אחוזים, ומעמד הנחשלים המונהגים מהם, הם תשעים אחוזים מהחברה.

(0/0) אין תקון לנחשלים, אלא אם כן הם יבחרו בעצמם (8/) את אותם החרוצים שימשלו עליהם. ואם אין בידיהם כח הזה, אז סופם להיות מנוצלים לבלי גבול ע"י החרוצים.

קטע ו

(13/1) מעמד החרוצים, דהיינו השליטים והמפקחים, סופם ליצור גלות מצרים על מעמד הנחשלים שהם העובדים, משום שהשליטים מקבצים לידם כל העודפים של העובדים, והם הלוקחים מהם חלק בראש, וכן מטעם טובת הצבור, לא יניחו לשום עובד להמלט מתחת ידיהם למדינה אחרת וישמרו עליהם כמו ישראל במצרים, שאין עבד יוצא מהם לחירות.

(13/2) מעמד החרוצים, בסופם, ימיתו כל הנכים והזקנים, שאוכלים ואינם עושים, או אפילו אם אוכלים יותר ממה שיוכלו לעבוד. כיון שהוא לרעת החברה: וסנטימנטים אין להם, כנודע.

(13/3) בשעה שהסוחרים והספסרים יתהפכו למחלקים יתהפכו הקונים למקבלי לצדקה מידיהם, וגורלם יחתך לפי חסדי המחלקים, או בשיעור היראה מפני המפקחים, אם יהיה להם ענין בזה.

(13/4) כיון שה��עלות והשליטה אינם זהות, למשל אניה השייך להמדינה, שכל אזרח יש לו בעלות עליה, עם כל זה אין לו דריסת הרגל שמה, אלא לפי רצונם של המנהלים השולטים עליה כמו כן אפילו אם תהיה ממשלת פרוליטריון, לא תהיה להם שום עדיפות יותר בנכסי הממשלה ממה שיש להם עתה בנכסי הבורגנים. כי כל השליטה שבהם רק למנהלים, שהם הבורגנים של עתה, או הדומים להם.

(13/5) מדינה כזו, שק' שולטים על אנטי ק', מוכרח להמצא בידי אוליגרכיה בדיקטטורה מוחלטת אשר כל אנשי המדינה יחשיבו כמו אפס, ויהיו נתונים בידיהם לעונשים אכזריים, כפי שרירת לבו של כל מנהל ומנהל. כי באֹפן אחר לא יבטיחו קיום צרכיהם של המדינה.

(13/6) במשטר כזה צריכה הממשלה לדאוג שלא תהיה בחירה דמוקרטית, מחמת שרוב צבור הם אנטי ק'.

(8/5) הק' האגואיסטי אינו משחרר כלום את הפרוליטריון ואדרבא במקום מעבידים בורגנים שהולכים בנוח עם העובדים יעמידו מעמד מנהלים ומפקחים שישעבד את הפרוליט' בכפיה בעונשים קשים ומרים והניצול והדיכוי יוכפלו עליהם, ולא יקל להם כלום מה שהניצול הוא לטובת המדינה, כי סוף סוף השמנת יקבלו המעבידים והמדכאים, ולעמלים יתנו הסערוויטקע [מי החלב הכחושים]. ותחת זה נמצאים בפחד מוות תמידי או עונשים הגרועים ממות.

(8/8) במדינה כזו, שהק' ישלטו על אנטי ק', מוכרחים המנהלים לראות, שלא תהיה אפשרות לבני המדינה לגלות העול והדיכוי שלהם, כי אחר שכל העבודות תהיינה ברשותם, אז יגזרו על המדפיסים שלא ידפסו, ועל הנואמים שלא ידברו ולא יגלו שום ביקורת על מעשיהם, אלא שיהיו מחויבים לשקר ולחפות עליהם ולצייר גן עדן עלי אדמות. ולא תיוודע צרתם לעולם. ומכ"ש המיעוטים שלא ימצאו חן בעיני המנהלים משום איזה טעם שהוא יוכלו להעבירם מעולם בלי בושה ובלי יראה שיודע לחוץ. ומה יהיה עם יהודים שרוב בני העולם שונאים אותם?

(8/7) אמנם אמת גמור הוא שאי אפשר שתהיה חברה טובה ומושלמת אא"כ הרוב שבה הוא טוב כי ההנהלה מציירת טיב החברה, וההנהלה נבחרת מרוב צבור, ואם רובם רע, בהכרח גם ההנהלה היא רעה. כי רעים לא ישימו עליהם מושלים שיהיו למורת רוחם.

ואין להקשות מן הדמוקרטיות המודרניות כי המה בתחבולות שונות מרמים את צבור הבוחרים. וכשיתחכמו ויבינו העורמות שלהם, אז בטח יבחרו הרוב הנהלה כפי רוחם. ועיקר הערמה עומדת להם במה שמקדשים מתחילה אנשים בשם טוב, ומפרסמים אותם אם בחכמה אם בצדקות, ואז ההמונים מאמינים ובוחרים אותם. אבל שקר אינו מתקיים לעולם.

(0/0) ובזה נמצא הסבר להיטלריזם. כי אחד מפלאי הטבע הוא, מה קרה לגרמנים, שנחשבו מעמים בעלי ציביליזציה היותר נעלים, ופתאום ביום אחד נהפכו ונעשו עם פראי אדם, הגרוע ביותר מין עמים הפרימיטיבים, שכבר היו מעולם. ולא עוד; שהיטלר נבחר על פי רוב ובהאמור הוא פשוט מאד. כי באמת אין שום דעה לרוב הצבור, שסורן רע, אפילו בעמים הציבוליזירטע [בעלי הציביליזציה הגבוהה] ביותר. אלא שמרמים את רוב הצבור כנ"ל. ולפיכך אפילו שרוב הצבור הוא רע יכול להיות הנהגה טובה.

אבל אם בא אדם רע המוכשר לגלות את הרמאות שעושים המנהלים עם אנשים המפורסמים שהם יוצרים, ומראה אותם אנשים הראוים לבחירה לפי רוחם ורצונם, כמו שעשה היטלר (וכן לנין וטרוצקי [לב טרוצקי (1879-1940), מהפכן יהודי רוסי]), א��ן שום פלא שמשליכים כל הרמאים ובוחרים במנהיגים רשעים לפי רוחם.

ולפיכך היה היטלר באמת נבחר דמוקרטי שנתיחד בו רוב הצבור. ואח"ז הכניע וביער כל האנשים בעלי אידיאה ועשה בעמים כרצונו וכרצון העם.

וזהו כל החידוש כי מימות עולם עוד לא קרה שרוב הצבור ישלטו באיזו מדינה, אלא או האוטוקרטים, שסוף סוף יש בהם איזה שיעור של מוסר. או אוליגרכיה, או דמוקרטים הרמאים כנ"ל. אבל רוב הצבור הפשוט לא שלטו אלא בימי היטלר ימ"ש.

ונוסף על זה הרים הרשעות כלפי עמים זרים. והרים טובת הכלל עד למסירת נפש. כי הבין נפש הסדיסטים שאם נותנים להם מקום לפרוק את הסדיזם, ישלמו בעד זה גם בנפשם.

קטע ז

(9/1) הק' האגואיסטי אין בכחו למנוע מלחמות. כי האומות החרוצים או בעלי חומר הגלם לא ירצו להשתוות ולהתחלק עם אומות העניות והנחשלות. וע"כ שוב אין לקוות על השלום אלא בכח השמירה מפני המלחמות דהיינו בהכנות כלי זיין, להשמר מפני הקנאה והשנאה של האומות העניות והנחשלות, ממש כמו היום.

(9/2) ולא עוד, אלא גם יתווספו מלחמות מחמת שינוי אידיאות למשל, טיטואיזם, ציוניזם.

(9/3) כבר דברתי וכתבתי מזה בתרצ"ג וצווחתי ככרוכיה והזהרתי כי המלחמות של היום יחריבו העולם. ולא האמינו. אבל עתה אחר הפצצות האטומית והמימית אני חושב שהכל יאמינו לי אם לא נינצל ממלחמות יהי' קץ העולם.

קטע ח

(3/2) הק', אם היא צודקת כלפי כל אומה, היא צודקת כלפי כל האומות, כי איזה זכות ובעלות יש על חמר גלם של הארץ לאומה יחידה, יותר מלשאר. מי חקק חוק החזקה ומכ"ש שקנוהו בחרבות וכידונים. וכן למה תנצל אומה אחת את חברתה, אם דבר זה אינו צודק לכל יחיד. במלה אחת, כמו שצודק ביטול רכוש ליחיד, כן הוא צודק כלפי כל אומה. ורק אז יהיה שלום בארץ. ותמה על עצמך, אם החזקה וחוק הירושה (3/3) אינה מקנה זכות קנין ליחיד, למה יהיה מקנה לאומה שלמה, וכמו שחלוקה צודקת נוהגת ביחידי האומה, כן צריכה להיות חלוקה צודקת בין לאומי: בין החמר גלם, ובין אמצעי היצור ובין רכוש המצטבר לכל האומות בשוה בלי הפרש בין לבן לשחור, בין צביליזרטי [בן ציביליזציה] לפרימיטיבי. ממש כנוהג בין יחידים של אומה אחת.

(9/4) ובשום אופן אין לחלק בין יחידים, אומה אחת, או בין כל אומות העולם, וכל עוד שיהיה איזה (0/0) הפרש, לא יפסקו המלחמות.

(0/0) מק' אגואיסטי אין שום תקוה לק' בין לאומי. ואפילו אמריקה תקבל משטר ק', וגם הודו וסין יקבלו (9/6) משטר ק'. אין עוד שום גורם שיכריח בני אמריקה להשוות רמות החיים שלהם עם בני אפריקה והודו הפראים והפרימיטיבים. וכאן לא יועילו כל התרופות של מרקס ולנין, דהיינו לשסה את מעמד העני, שיגזלו את מעמד העשיר, כי מעמד העשיר כבר הכינו להם כלים לשמירה.

ואם לא יועיל, הרי כל הק' האגואיסטי לשוא ולריק, כי לא ימנעו מלחמות כל עיקר.

קטע ט

(7/1) עובדה היא שישראל שנואים מכל האומות אם מטעם דת אם מטעם גזע אם מטעם קפיטליזם אם מטעם ק' אם מטעם קוסמופוליטים וכו'. (7/3) כי השנאה קודמת לכל הטעמים, אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו. ולא יועיל שום עצה לזה אלא להביא ק' אלטרואיסטי בין לאומי המוסרי בין כל הגויים. (7/2 כפול)

(12/1 ו 12/2) על ישראל מוטל לקבל הק' האלטרואיסטי הבין לאומי תחילה לכל האומות ולהיות סמל להראות הטוב והיופי שבמשטר הזה. כי משום שהם ס��בלים ויסבלו מהעריצות שבמשטרים יותר מכל האומות. והם כמו הלב הניכוה תחילה לאברים. לפיכך מוכשרים יותר מכולם לקבל המשטר התקין תחילה.

(11/1) כל מציאותנו במדינת ישראל היא בסכנה. משום שלפי סדר הכלכלה הנוהגת, עוד יעבור זמן מרובה מאוד מטרם שכלכלתנו תהיה יציבה. ומועטים מאד שיוכלו לעמוד בנסיון להתענות בארצינו בשעה שיש להם עצה להגר לארצות אחרות העשירות. ולאט לאט יברחו מהסבל עד שלא ישאר מספר הראוי להקרא בשם מדינה, ויבלעו ח"ו בין הערבים.

ואם יקבלו המשטר הק' האלטרואיסטי הבין לאומי, מלבד שיתן להם סיפוק להיות אבנגארד [חיל-החלוץ] לגאולת העולם, שידעו שכדאי לסבול משום זה. אלא גם יוכלו לשלוט בנפשם להוריד רמת חייהם בעתו, ולעבוד הרבה, בשיעור שיבטיח כלכלה יציבה להמדינה.

(0/0) ואין צריך לומר הקיבוצים, שכל מציאותם שמה בנויה על אידיאלים, שמטבעו ללכת ולהתמעט בדורות יבואו, כי אידיאל אינו ניתן בירושה, ובלי ספק שהם יחרבו תחילה קודם לכל.

קטע י

(4/1) הדת הוא בסיס היחיד הבטוח להעלות הרמה המוסרית של החבר עד שכל אחד יעבוד לפי כחו ויקבל לפי צרכיו.

(4/2) בלתי מובן. ..

(4/3) אם היית באי של פראים, אשר לא תוכל להציל חייהם, שלא ישמידו את עצמם באכזריות נוראה, זולת על ידי הדת, ההיית מפקפק בזה לסדר להם דת המספיק להציל מציאות האומה הזו שלא תשמד מן העולם.

ולגבי ק' אלטרואיסטי הכל פראים, ואין שום תחבולה להטיל משטר כזה על העולם זולת בדרך הדת, כי כפיה דתית נעשית רצון בבנים (4/7) כמו שראינו בנסיון באומות שקבלו דת מחמת כפיה ואונס. מה שאין כן בכפיה ע"י חינוך ודעת הצבור שאינה ירושה לבנים, אלא הולכת ומתמעט. וא"כ תאמר מוטב שכל העולם ישמידו זה את זה ואל תטיל עליה גורם בטוח להובילם אל החיים ואל האושר. קשה להאמין שאיזה בר דעת יהסס בזה.

(4/6) כיון שאי אפשר חברה דמוקרטית יציבה זולתי ע"י חברה שרובה טובה וישרה. מחמת שהנהגת החברה היא ע"י הרוב, אם טוב ואם רע, לפיכך אין לייסד משטר ק' אלטרואיסטי אא"כ רוב צבור מוכן לזה לדורות, ואין להבטיח זה כי אם ע"י דת (4/8). כי מטבע הדת הוא, שאע"פ שמתחילתו הוא באונס סופו הוא ברצון.

(0/0) הדת והאידיאה משלימים זה את זה, כי כמו שהאידיאה לא תוכל להיות נחלת הרוב, כן האמונה שולטת ביותר על הרוב הפרימיטיבי שאינו מסוגל לאידיאה.

(4/4) מחמת תאוות הרכוש, וכן לעבוד פחות מחבירו ולקבל יותר מחבירו, אי אפשר לבנות ק' אלטרואיסטי מטרם שמתפשט הק' האגואיסטי, אלא עתה, אחר שכבר שליש העולם קיבל את הק' האגואיסטי, אפשר בצירוף כח הדת לייסד ק' אלטרואיסטי.

(4/5) האדם לא יוכל להסתפק בצווים יבשים בלי שילוה אותם טעמים הגיוניים ההולכים ומחזקים המנהגים ההם. כלומר, שיטה פילוסופית. ולגבי דידן כבר מוכנת פילוסופיה שלמה על הרצון להשפיע, שהוא ק' אלטרואיסטי המספיק לאדם להגות בו כל ימיו ולהתחזק על ידו במעשי ההשפעה.

קטע יא

(3/4) הק' האגואיסטי סופו לקחת צורת נאציזם לגמרי, אלא בתמונת נציונל-קומוניזם, שאין חילוף שם הזה מפריע אף לאחת מכל מעשים השטנים של היטלר. באֹפן שהרו��ים יהיו ההערין פאלק [עם האדונים] וכל העולם עבדים נרצעים להם בנוסח היטלר. (עי' 8/3)

במשטר הבורגני, עיקר חמר הדלק להצלחה היא ההתחרות החופשי, שבעלי התעשיה והסוחרים ישחקו בה, ולזוכים נעים מאד ולבלתי זוכים גורלם מר מאד.

וביניהם הוא מעמד הפרוליטריון, שאינו מקבל חלק במשחק הזה, אלא הוא כמו נייטראלי ביניהם, ואינו עולה ואינו יורד, אבל רמת חייו בטוחה, מחמת כח השביתה שיש בידיו.

(13/7) סוף סוף הן במשטר ק' והן במשטר בורגני הנחשלים אינם ראויים להנהגה, אע"פ שהם הרוב צבור, אלא שמוכרחים לבחור מנהיגים מן החרוצים, עכ"ז כיון שהם נבחרים על ידיהם יש להם תקווה שלא ינצלו אותם כל כך.

מה שאין במשטר הק' האגואיסטי שאין המנהלים נבחרים מפי רוב צבור, להיותם אנטי ק'. וכמו ברוסיה ושאר שאין לוח נבחרים אלא מק' בלבד, לפיכך גורלם מרה מאד כי אין לפרוליטריון שום נציג בהנהגה.

וכל האמור הוא לפי הכלל, שהפרוליטריון הם אנטי קומוניסטים מטבעם. כי הפרוליטריון אינם אידאליסטים, והם רוב החברה הנחשלים, אשר לפי דעתם חלוקה "צודקת" פירושו שיתחלקו שוה בשוה עם החרוצים, אשר החרוצים לעולם לא ירצו בזה.

(0/0) דברי הם רק לפרוליטריון, דהיינו אל הנחשלים (14/1) שהם רוב החברה, כי לחרוצים והאינטליגנציה הם ישאבו תמיד את השמנת הן במשטר ק' והן במשטר בורגני. ועל פי הסברה ייטב להם יותר, לחלק גדול מהם, במשטר ק', מפני שלא ייראו מפני בקורת. כנ"ל אות. ..

רק לכם הפרוליטריון הנחשלים לכם יהיה גרוע בתכלית במשטר הק', כנ"ל.

אבל מעמד החרוצים יקבלו שם אחר, דהיינו מנהלים ומפקחים, ואז יהיה להם יותר טוב, כי יתפטרו מההתחרות המפיל חללים בבורגנים, ויקבלו שלהם בקביעות ובהרווחה.

ואין שום עצה ותחבולה אל הנחשלים שיצאו מפחד המלחמות והאבטלה והשפלות, אלא הק' האלטרואיסטי. לפיכך אין דברי מופנים לחרוצים והאינטליגנציה, כי בטח לא יקבלו דברי, אלא רק הפרוליטריון והנחשלים הם יוכלו להבין אותי ואליהם אני מדבר. וגם לאותם החסים על הנחשלים ומשתתפים בצערם.

(14/2) (0/0)אחד מחירויות האדם הוא שלא יהיה קשור למקום אחד כמו הצומח שאינו רשאי לעזוב מקום יניקתו. לפיכך כל מדינה מחויבת להבטיח שלא תעכב על האזרחים לבא למדינה אחרת. ועם זה צריכים להבטיח, שכל מדינה לא תסגור שעריה מפני גרים ומהגרים. ועי' 13/1

(2/10) מטרם שרוב צבור מוכן להשפיע לזולתו אין לקבוע משטר ק' אלטרואיסטי.

(2/1) סוף הק' האלטרואיסטי הוא להקיף את כל העולם ולכל העולם תהיה רמת חיים שוה. אמנם תהליך המעשי הוא לאט לאט, שכל אומה שרוב צבור שלה כבר נתחנך להשפעה לזולתו יכנסו בראש למסגרת הק' הבין לאומי.

וכל האומות, שכבר נכנסו במסגרת ק' בין לאומי יהיו להם רמות חיים שוים, באֹפן שהעודפים של אומה העשירה או החרוצה ישבחו רמת החיים של אומה הנחשלה או העניה בחמר גלם ובאמצעי יצור.

(2/2) הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה (שחיי חברו קודמים לחייו) של "ואהבת לרעך כמוך" שלא יהנה מהחברה יותר מחבר הנחשל. וזהו דת כולל לכל האומות שיבואו במסגרת הק'. אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה.

(2/11) חוקי הדת השוה לכל העולם הם:

א. שיעבוד בשביל טובת בני האדם כפי יכלתו ויותר מיכלתו אם יהיה צורך עד שלא יהיה רעב וצמא בכל העולם.

ב. אע"פ שהוא עובד חרוץ לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל, באופן שיהיה רמת חיים שוה לכל נפש.

ג. עכ"ז אע"פ שיש דת יש להוסיף אותות כבוד ע"פ דת. שכל המהנה להחברה יותר יקבל אות כבוד חשוב ביותר.

ד. כל המעכב מלגלות מדת חריצותו לטובת החברה יענש לפי חוקי החברה.

ה. כל אחד ואחד מחויב להתאמץ על פי הדת להרים רמת חיים של העולם יותר ויותר באופן שכל באי עולם יהנו מחייהם ויהי' להם חדות [חדוות] החיים יותר ויותר.

ו. וכמו כן ברוחניות אלא ברוחניות לא כל אחד מחויב לעסוק בזה אלא אנשים מיוחדים לפי הצורך.

ז. יהיה כמו ב"ד עליון, וכל מי שירצה לתת חלק כושר עבודתו על חיים רוחניים מחויב לקבל רשות מב"ד הזה.

וכן לפרט יתר חוקים הנחוצים.

(2/3) כל הנכנס, יחיד או צבור, למסגרת הק' האלטרואיסטי מחויב לשבע שבועת אמונים שיקיים כל זה, מטעם שה' צוה כן.

או עכ"פ יתחייב למסור לבניו שה' צווה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו אם אמת הוא. ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועכ"פ יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה שלו, אלא ימסור אותם לחינוך המדינה.

ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין לקבלו כלל. כי יקלקל את חביריו ויצא שכרו בהפסדו.

(2/4) תחילה יש לעשות מוסד קטן, שרוב צבור שבו יהיו מוכנים לעבוד כפי יכלתם ולקבל כפי צרכם מטעם דת. ויעבדו בחריצות כמו עובד בקבלנות. וכן יותר ממדת העבודה של 8 שעות. וכן יהיה בו כל הצורות של הנהגת מדינה שלמה. במלה אחת שכל הסדר של החברה הקטנה ההיא יהיה מספיק למסגרת בשביל כל אומות העולם כולם, בלי לגרוע ובלי להוסיף.

והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית ההולכת ומתרחבת על עמים ומדינות עד סוף העולם. וכל הנכנס למסגרת ההיא יקבל עליו אותה הנהגה ואותה התכנית של המוסד באופן שכל העולם יהיה עם אחד לריוח והפסד ולתוצאות.

(2/5) המשפט הנסמך על הכח יבטל לגמרי מהמוסד הזה, אלא שכל הסתירות שתהיינה בין בני החברה תהיינה נפתרות בין הנוגעים בדבר בעצמו. וכל מי שינצל צדקת חבירו או חולשתו לטובת עצמו יגונה מדעת הצבור הכללי.

עכ"ז, יהיה ב"ד קבוע וישמש רק לברר את הספיקות שיבואו בין אדם לחבירו. אבל לא יהיה נסמך על שום כח. והמסרב לדעת ב"ד יגונה מדעת הצבור, ותו לא.

(2/6) ואין לפקפק אם זה מספיק, כי כן לא האמינו שאפשר לחנך ילדים בהסברה גרידא, אלא רק במקל חובלים. עד שהיום רוב הציביליזציה קבלו על עצמם שלא להכות ילדים, והחינוך הזה מצליח יותר מבשיטה הקודמת.

כן אם ימצא איזה יוצא דופן בהחברה, אין להביאו לפני משפט הנסמך על כח. אלא ע"י הסברים וויכוחים ודעת הצבור, עד שיחזירו אותו למוטב.

ואם כל התחבולות לא יועילו לו אז יפרשו ממנו בני החברה כמו ממנודה, ואז לא יוכל לקלקל אחרים מהחברה.

(2/7) טוב לתקן ששום אדם לא יתבע צרכיו מהחברה, אלא שיהיו ממונים שיחזרו על הפתחים לחקור צרכי כל אחד והם ימציאו לו מעצמם.

באֹפן, שיהיה מחשבות כל אחד רק להשפיע לזולתו ולא יהיה נזקק לעולם לחשוב לצרכו עצמו.

(0/0) הבסיס על זה: כיון שאנו רואים שבמדת הצריכה אנו שוים לכל החי, וכן כל המעשים הבזוים שבעולם באים מן הצריכה. ולהיפך אנו רואים שכל המעשים המאושרים שבעולם באים ממדת ההשפעה לזולתו.

לפיכך יש לנו לקמץ ולדחות המחשבות של צריכה לעצמו ולמלאות מחשבתינו רק במחשבות של השפעה לזולתו. שזה יתכן ��אֹפן הנ"ל.

החופש של הפרט צריך להיות נשמר כל זמן שאינו מזיק להחברה

חוץ ממי שרוצה לעזוב את החברה וללכת לאחרת אין לעכבו בשום פנים שבעולם, אפילו שזה מזיק להחברה. וגם זה באֹפן שלא תהרס כל החברה.

קטע יב

תעמולה

(5/1) ג' יסודות הן להתפשטות הדת: א. סיפוק תשוקות. ב. הוכחות. ג. תעמולה.

א. סיפוק תשוקות: הוא כי בכל אדם אפילו בחפשי יש ניצוץ בלתי נודע, התובע התייחדות עם אלקים. וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר בו תשוקה לדעת את האלקים או לכפור באלקים והיינו הך. ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו, יסכים להכל.

יש להוסיף על זה ענין השארת הנפש ושכר לעולם הבא. וכן כבוד הפרט וכבוד האומה.

ב. הוכחות. שאין קיום לעולם זולתו, ומכ"ש בימי האטום ופצצת המימן.

ג. תעמולה. לשכור אנשים להפיץ הדברים הנ"ל בין הצבור.

(6/1) הק' האגואיסטי הוא מוקדם לק' האלטרואיסטי, כי מאחר שיש לו שליטה בחיים לבטול הרכוש. אפשר לחנך שהביטול רכוש יהיה מחמת אהבת זולתו.

(5/2) יש למהר לשלב השני של הק', שהוא ק' אלטרואיסטי, מטעם כי החסרונות והשמוש בכח של הק' האגואיסטי מרחיקים את העולם מכל השיטה. ולפיכך הגיע הזמן להראות השלב הסופי של הק' האלטרואיסטי, שיש בה מכל הנועם ואין בו שום דופי. גם יש לחשוש מאד שלא יתעוררו מקודם המלחמה השלישית, כי פן יבולע כל הק' מן העולם.

במלה אחת אין מהלומה יותר קשה למשטר הרכושני, כמו צורת ק' מושלמת על דרך הנ"ל.

(0/0) כבר אנו עדי ראיה שמשטר הרכושני חזק הוא וגם הפרוליטריון של המדינות הרכושניות ממאסים במשטר הק'. וכל זה מפני הכפיה והכח המחויבת בה, מטעם שליטת קבוץ של ק' על חברה אנטי ק'. לפיכך אין לצפות כלל שהמשטר מתבטל מאליו. ואדרבה להיפך הזמן פועל לטובתם, כי כל עוד משטר הק' יקיף העולם יתגלו הכפיה והשעבוד שבו שכל אדם בינוני ממאס בהם בתכלית.

כי כל אשר לאדם יתן בעד חרותו.

ועוד דבר. כיון שהק' אינו מתפשט בארצות הציביליזציה אלא בארצות הפרימיטיביות יהיה נמצא בסופו של דבר חברת מדינות עשירות עם רמת חיים גבוה במשטר הרכושני, וחברות מדינות עניות עם רמת חיים נמוכה במשטר הק'.

ואז יחתך הדין על הק' ששום אדם בן חורין לא ירצה לשמוע ממנו וימאס אותו כמו שממאסים היום במשטר של עבדים מכורים לכל חייהם.

(5/2) להתפשטות ותעמולה

יש לזכור שכל היסורים וחבלי עוני והשחיטות וכו' אין להם תקון אלא בק' אלטרואיסטי, ואז לא יקשה לאדם לתת ולמסור נפשו עליו.

(7/1) היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים, ולזה המה מחכים משיבת ישראל לארץ, ואין זה בחכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו תמיד תלמידיהם. אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום. שבזה רוב הגויים תלמידנו הם. וחכמה זו מיוחסת רק לנו.

(7, 11/1) כל הציונות סופו להתבטל, אם חלילה יתבטל שיבה זו. ומדינה זו עניה מאד, ותושביה עתידים לסבול הרבה שבלי ספק לאט לאט המה או בניהם עתידים לעקור מן הארץ ולא ישאר רק מספר מבוטל, שסופו להיטמע בין הערבים.

והעצה לזה רק הק' האלטרואיסטי שמלבד מה שמאחד כל האומות להיות אחד שיסייעו זה לזה, הנה גם נותנת כח הסבלנות לכל אחד ואחד, והעיקר שהק' נותנת כח מרובה לעבודה באׂפן שפריון העבודה ישלים חסרון העניות.

(4/) אם יקבלו הדת אז יתכן לבנות ��יהמ"ק ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה ודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים על חזרתם לאדמתם. ואפילו על הערבים. משא"כ שיבה חילונית כיום, אינו עושה שום רושם על הגוים, ויש לחוש אם לא ימכרו עצמאות ישראל בשביל צרכיהם.

ואצ"ל על החזרת ירושלים.

ואפילו על הקתולים היה מטיל פחד.

קטע יג

ועד כאן בארתי שק' ואלטרואיזם היינו הך וכן אגואיסטים ואנטי ק' היינו הך. אמנם כל זה הוא שיטתי עצמי. אבל אם תשאל לראשי הק' עצמם, יכחישו זאת בפה מלא. ולהיפך, כי יאמרו שהם רחוקים מכל סנטימנטליות וממוסר הבורגני, אלא המה מבקשי הצדק בלבד, על דרך "שלי שלי ושלך שלך".

(וכל זה עלתה להם מפני החיבור שנתחברו עם הפרוליטריון)

ולפיכך נסתכל על פני הדברים לפי תפישתם הם. ונבקר את הצדק הזה שהם מבקשים.

לפי התפתחות המשטרים של היום אותם הגדרים בורגני ופרוליטריון כבר אינם מספיקים לבאר ההיסטוריה. כי צריכים לגדרים יותר כוללים, וראוי לגדור אותם תחת השמות חרוצים (שבמשטר הב' הם הקפיטליסטים, ובמשטר הק' וכו') ונחשלים.

כי כל חברה נחלקת על חרוצים ונחשלים, דהיינו כ-20 אחוזים יהיו חרוצים ו-80 אחוזים נחשלים. וחוק טבעי הוא שמעמד החרוצים ינצלו את מעמד הנחשלים, כמו דגים שבים שהחזק בולע את החלש. ואין הפרש בזה אם החרוצים הם בורגנים קפיטליסטים או שהם מנהלים ומפקחים ואינטליגנציה, סוף סוף אותם העשרים אחוזים החרוצים ישאבו תמיד השמנת, וישאירו להעמלים את מי החלב הכחושים. אלא השאלה היא, כמה הם מנצלים את הנחשלים. ואיזה מין חרוצים מנצלים יותר את הנחשלים אם מין הבורגנים, או מין המנהלים והמפקחים.

קטע יד

הבסיס של כל הביאור, הוא גילוי חומר הבריאה הרוחנית והגשמית שאינה אלא רצון לקבל, שהוא יש מאין. אבל מה שהחומר זה מקבל נמשך יש מיש.

ומכאן ידוע בבירור מה טוב ומה ה' דורש מאתנו, אינו אלא השואת הצורה. כי הגוף שלנו מטבע בריאתו אין לו אלא רצון לקבל, ולא להשפיע כלל. שהוא ההיפך מהבורא ית' שכולו להשפיע ולא לקבל כלל, כי ממי יקבל? ובשינוי צורה זו נפרדה הבריאה מן הבורא ית' ועל כן נצטוינו לעשות מעשים לעשות נ"ר ליוצרו בתורה ומצות וכן להשפיע לחברו, כדי לקבל צורת ההשפעה ונחזור ונתדבק בבורא ית' כמקודם הבריאה.

ההבדלים ביני לשופנהואר

[ארתור שופנהאואר (1788-1860), פילוסוף גרמני]:

א. הוא תופס אותו לעצם כשהוא לעצמו, ואני תופס אותו לצורה ולנשוא. אמנם המהות הוא בלתי נודע, אבל יהיה מה שיהיה, הוא נמשך יש מיש.

ב. הוא תופס עצם הרצון, לשאיפה, ששום מטרה לא תוכל לשים לה קץ, אלא העפלה תמידית ודחיפה בלתי פוסקת. ואצלי הוא מוגבל לקבל דברים מסוימים ויש לו שביעה, דהיינו מגמה. אלא השגת המטרה מגדלת הרצון לקבל. ע"ד "יש לו מנה רוצה מאתים". אבל מקודם לכן היה הרצון לקבל מוגבל בהשגת מנה בלבד, ולא רצה מאתים. באׂפן שהשאיפה התמידית הוא מקרה התרחבות שברצון, ואינו עצם הרצון לקבל.

ג. הוא אינו מחלק בין רצון להשפיע ובין רצון לקבל, ואצלי רק הרצון לקבל הוא עצם הבריה, משא"כ הרצון להשפיע שבו הוא אור אלקי, והוא בחינת בורא ולא נברא.

ד. הוא תופס הרצון עצמו לעצם, ומה שרוצה הוא מחשיב כמו צורה ומקרה בעצם. ואצלי הדגש הוא דוקא על הצורה של הרצון, דהיינו הרצון לקבל, אבל הנושא של צורת הרצון לקבל הוא מהות בלתי נודע.

א. כיון שרואה ברצון את הנושא, הוא מוכרח להגדיר ��יזה רצון כולל בלי צורה, וע"כ בוחר את השאיפה הבלתי נפסקת לחומר, ומה שרוצה הוא הצורה.

אבל באמת אין כאן שאיפה בלתי פוסקת, אלא רצון המתגדל ומתגדל אחר המגמה, והוא צורה ומקרה ברצון.

א. לדידיה עצם, ולדידי צורה [לדידיה ולדידי פירושו לשיטתו ולשיטתי].

ב. לדידיה שאיפה בלתי פוסקת, ולדידי מוגדל במגמה.

ג. לדידיה אין חילוק בין להשפיע ובין לקבל, ולדידי הרצון להשפיע היא ניצוץ בורא.

ד. לדידיה השאיפה היא חומר, ואיכות הקבלה היא צורה, ולדידי איכות הקבלה היא חומר הבריאה, והנושא לאיכות הוא בלתי מודע, ואיך שהוא, הוא יש מיש.

חלק ב

מנהיגים של הדור

ההמונים מטבעם להאמין למנהיג שאין לו שום מחשבות ואינטרסים של עצמו אלא שהקדיש והפקיר כל פרטיותו בשביל תועלת הצבור, כי באמת כן צריך להיות. ואם המנהיג עושה רעה לאחד מהצבור מתוך אינטרס פרטי הרי זה בוגד ושקרן וברגע שידעו זאת הצבור ירמסנו עד עפר.

אמנם יש לאדם ב' מיני אינטרסים פרטים: הא' הוא אינטרסים חומריים. הב' אינטרסים נפשיים. ומאלו אינטרסים הנפשיים א��ן לך מנהיג בעולם שלא יכשיל בשבילם את הצבור. למשל שהוא רחמן, ובשביל זה לא יבער את עושי הרע ולא יתריע עליהם. הרי שבשביל אינטרס פרטי מחריב הצבור. או שמפחד מפני נקמות ואפילו נקמות הבורא ובשביל זה יסתייג עצמו ולא יעשה תיקונים הנצרכים.

באופן אם יבטל אינטרסים חומרים עוד לא ירצה לבטל האינטרסים האידאלים או הדתיים לתועלת הצבור אע"פ שהם רק הרגשים שלו הפרטיים, והצבור כולו אין להם עסק עמהם כי המה אינם מבחינים רק במלה ה"תועלת" לבד, כי אין להם דבר לו אידיאלי ביותר שיעמוד בפני התועלת.

מעשים קודמים לשכל

כמו ברצון ואהבה היגיעה אחר החפץ מוליד יקר ואהבה להחפץ, כן המעשים טובים מולידים אהבה לה' והאהבה מולידה דבקות והדבקות מוליד שכל ודעת.

ג' פוסטמאטים

[אקסיומות]

כאלו בן חורין, כאלו בן אלמות, כאלו אשעין [מילה לא ברורה בכתב היד]. והם רעגבליאטיבי לתכונה מעשיית (מוסר) לטוב הנעלה ביותר.

אמת ושקר

נודע שהמחשבה והחומר והרצון הם ב' מודיפיקציות [שינויי צורה] של ענין אחד: ונמצא שהעתקה הפסיכולוגיה מן הויה והעדר הפיזי הוא אמת ושקר, באופן שהאמת כמו הויה הוא תזיס. והשקר כמו ההעדר הוא אנתיתזיס ומבין שניהם נולד הסינתזיס הנרצה.

[במקום זה וכן להלן הציון "מעבר לעמוד חדש" מורה כי בכתב היד מתחיל עמוד חדש או קטע חדש]

דעת היחיד דעת הצבור

כמו דעת יחיד הוא כמין מראה שבו מקובלים כל התמונות של המעשים התועלתיים עם המזיקים שהאדם מסתכל באותם הנסיונות ומברר לו הטובים התועלתיים ודוחה את המעשים שהזיקו לו (המכונה מוח הזכרון), כלמשל הסוחר מתחקה במוח הזכרון כל מיני סחורות שהפסיד בהם והסבות ועד"ז כל מיני הסחורות והסבות שהביאו רוחים והם מסתדרים במוחו כמין מראה של הנסיונות, שלאח"ז הולך ומברר את המועילים ודוחה המזיקים עד שנעשה סוחר טוב ומוצלח. ועד"ז כל אדם בנסיונות החיים שלו.

עד"ז יש להצבור מוח משותף ומוח הזכרון והמדמה משותף, ששם נחקקים כל המעשים שנעשו ביחס להצבור ולהכלל מכל אדם התועלתיים והמזיקים, וגם המה בוחרים את המעשים והעושים התועלתיים ��משתוקקים שיתמידו בהם כל העושים אותם, וכן נחקקים במוח ה"זכרון" והמדמה שלהם כל העושים והמעשים הרעים המזיקים להכלל, והם ממאסים אותם ומשתוקקים לתחבולות להפטר מהם.

לפיכך מהללים ומשבחים להעושים והמעשים התועלתיים כדי להניעם במעשים אלו יותר ויותר שמכאן נולדו ויצאו האידיאלים והאידילאסטים וכל מדות טובות וחכמת המוסר.

ולהיפך יגנו מאד את העושים והמעשים המזיקים כדי למנוע ולהפטר מהם ומכאן נולדו כל מיני מדות רעות והחטאים ושפלות מין האדם.

באופן שהתפעלות דעת יחיד דומה לגמרי להתפעלות דעת הצבור. וזה וזה נערך רק בתועלת והזק בלבד.

הקלקול שבדעת הצבור

הקלקול שבדעת הצבור הוא כי הצבור אינו נערך לפי רוב מנין שבו אלא רק לפי רוב בנין, דהיינו רק התקיפים שבהם, ע"ד שאומרים שעשרים אנשים תופסים ההגה בכל מדינת פראנציא [צרפת]. וע"פ רוב הם העשירים שבהם שהם רק עשרה אחוזים מהצבור. והם תמיד ההדיוטים שבעם (שזה ג"כ לפי דעת הצבור הנ"ל) כי הם המזיקים להציבור והם המנצלים אותם. וע"כ אין דעת הצבור שולט כלל בהעולם. אלא דעת מזיקים שולטים בהצבור באופן שאפילו האידיאלים שנתקדשו בעולם אינם אלא שדים ומלאכי חבלה ביחס רוב מנין של הצבור. ולא לבד הדת אלא גם משפט השלום הוא לטובת העשירים בלבד. ומכ"ש תורת המוסר והאידיאלים.

מקור הדמוקרטיה והסוציאליזם

מכאן נולד רעיון הדמוקרטיה שיחזיקו רוב מנין של הצבור את משפט השלום והמדיניות בידיהם הם. וכן הסוציאליזם שהפרוליטאראט יקח את גורלם בידיהם הם. שבקיצור הוא, שרוב מנין יעשו את דעת הצבור להבחין מה תועלת להם ומה הזק להם, ועפ"ז יהי' כל החוקים והאידיאלים.

הניגוד שנעשה בין הדמוקרטיה והסוציאליזם

הניגוד שנעשה בין הדמוקרטיה והסוציאליזם כפי הנראה ברוסיה, כי עשרה אחוזים שולטים שם בכל הצבור ובדיקטטורה שלמה. הטעם פשוט. כי חלוקה צודקת צריכה לאידיאליסטים שזה לא נמצא ברוב מנינו של הצבור. וע"כ סופו ליפול: ואין תקנה לזה רק בדרך דת מלמעלה שיעשה כל הצבור לאידאליסטים.

קונטקט עמו ית'

ההמונים מדמים לעצמם שמי שיש לו קונטקט עמו ית' הוא אדם. .. הטבע ושיש לפחוד לדבר עמו ומכ"ש להמצא בד' אמות שלו. כי כן טבע האדם שמפחד מכל דבר שמחוץ לטבע הבריאה והוא מפחד גם מדבר בלתי שכיח כמו רעם וחזיז קולות.

אמנם למעשה אינו כן, כי אדרבא כי אין דבר יותר טבעי מלהשיג מגע עם בוראו, כי הוא בעל הטבע, ובאמת יש לכל נברא מגע עם בוראו, כמ"ש "מלא כל הארץ כבודו", אלא שאינו יודע ומרגיש זאת. והעובדו הזוכה לקונטקט עמו אינו ניתוסף לו רק הידיעה לבד, כמו האדם שיש לו אוצר בכיסו ואינו יודע ובא אחד והודיע לו מה שיש לו בכיסו אשר באמת עתה נתעשר. ועכ"ז אין כאן שום חדש לו ואין ממה להתרגש כי במציאות הממשי לא נתחדש דבר.

כן הזוכה לחביבות יתירה לדעת שהוא בן למקום אין לו שום שינוי משהו בהמציאות הממשי, אלא ידיעה מה שלא ידע מקודם לכן.

ולפיכך אדרבה גם האדם הזוכה נעשה מתוך כך טבעי ביותר. ופשטן ביותר ועני ביותר, עד שאפשר לומר שמטרם הזכיה היה אותו האדם וכן כל ההמון מחוץ ל��טבע הפשוטה. כי עתה הוא שוה ופשטן ומבין את כל האנשים ומעורב עמהם מאד ואין קרוב וטבעי לההמון ממנו, ויש רק לאהוב אותו לבד כי אין להם אח קרוב כמוהו.

בנין עולם מחדש

עי' "דעת יחיד דעת ציבור" ו"הניגוד שבין סוציאליזם אל דמוקרטיה", עש"ה.

נתבאר שם, שעד עתה היה דעת הצבור נבנה ומתפתח לפי רוב בנינו של הצבור דהיינו התקיפין. וזה מקרוב שנתפתחו ההמונים ע"י דת, וע"י הסקולין [בתי ספר], וע"י רבולוציוניען, וחפשו שיטת הדמוקרטיה והסוציאליזם.

אכן לפי החוק הטבעי "עייר פרא אדם יוָלד", והאדם הוא נצר מחיה רעה וקוף כשיטת דרוין או כחז"ל, שלאחר החטא ירד מין האדם לקופין כי "כולם בפני חוה כקוף בפני האדם", אמנם לפי מעלת האדם המורכב מהכנה שכלית הלך ונתפתח ע"י המעשים והיסורין, וקבל דת ומדיניות ומשפט השלום עד שנסתדר להיות אדם מן הישוב. וכל התפתחות הזאת היה מונח כך על רוב בנינו של הישוב וההמונים מונהגים אחריהם כ"עולם גולם".

וכשהמונים פקחו עיניהם ליטול הגורל לידיהם עצמם, אשר בשביל זה היו מחויבים לבטל את כל התקונים והחוקים של התקיפין שהם הדת ומשפט השלום והמדיניות, אשר כל אלו היו רק לפי רוחם של התקיפים ולפי התפתחותם לטובתם עצמם.

נמצא שהם צריכים לבנות עולם מחדש, כלומר שהם דומים כמו אדם הקדמון הקוף הדארויני, כי לא עליהם עברו הנסיונות הללו שהביאו להם שיעור התפתחות הנוהג כהיום. שרשרת התפתחות על שכמוֹת התקיפים פעל בלבד ולא על ההמונים שהיו עד עתה קרקע בתולה.

ולפיכך נמצא העולם עתה במצב של חורבן גמור פרימיטיבי מאד במובן מדיני כבזמן אדם המערה. .. עוד לא עברו עליהם אותם הנסיונות והמעשים שהביאו להתקיפין לקבל עליהם הדת והנימוס והמשפט השלום. באופן שאם נניח את העולם להתפתח לפי סדירו הטבעי, הרי העולם של היום מוכרח לתהליך כל היסורין והחורבנות שעברו על האדם הפרימיטיבי, עד שיכריחו אותם לקבל משפט מדיני קבוע ותועלתי.

והפרי הראשונה של החורבן בא עלינו בדמות הנאצים שסוף סוף הם רק תולדה ישרה מהדמוקרטיה והסוציאליזם, כלומר מהנהגה של רוב מנין אחר פריקת עול של הדת ונימוס ומשפט השלום.

נאציזם אינה תולדת גרמניה

ונתבאר שהעולם בטעות החושבים את הנאציזם לתולדת גרמניה בלבד, כי הוא תולדתה של הדמוקרטיה והסוציאליזם, שנשארו בלי דת ונימוס ומשפט השלום. וא"כ כל האומות שוים בזה ואין תקוה כלל שהנאצים יגוועו עם הנצחון של בעלי הברית, כי מחר יקבלו האנגלוסאקסים את הנאציזם, שהרי גם הם נמצאים בעולמם של דמוקרטים ונאציסטים.

וזכור שגם הדמוקרטים מוכרחים לכפור בדת ונימוס ומשפט השלום כמו המארקסיסטים, מפני שכל אלו המה משמשים נאמנים רק להתקיפין שבצבור ומניחים מכשולים תמיד להדמוקרטים. או לרוב בנין [מנין] של הצבור.

אמת הוא שהוגי דעות בין הדמוקרטים משגיחים בשבע עינים שלא יחריבו את הדת והנימוסים בפעם אחת כי יודעים הם שהעולם יחרב. אמנם בשיעור זה המה מפריעים גם ממשלת הרוב ואחר שהרוב יחכימו להבין אותם בודאי יבחרו במנהיגים אחרים בדומה להיטלר. כי הוא ממש בא כח מובהק מבטא את רוב מנינו של כל צבור, יהי' גרמני או אנגלו סאקסי או פולני.

העצה האחת

לא כהדמוקרטיה האומרים לבטל את הדת והנימוס לאט לאט ולהתאים מדיניות חדשות באופן שלא יחריב העולם, כי ההמונים לא יחכו על ידם כנ"ל. אלא כמאמרם ז"ל, אין סותרין בית הכנסת מטרם שאפשר לבנות בית הכנסת חדשה במקומה.

דהיינו שאסור לנו להניח את הרוב בנין [מנין] ליטול ��ידיהם את ההנהגה מטרם שנבנה דת ונימוס ומדיניות המתאים בשבילם, כי בינתים יחרוב העולם ולא יהי' עם מי לדבר.

ניהיליזם

[תפיסה פילוסופית השוללת את כל הערכים והמוסדות המסורתיים]

לא ניהיליזם מוחלט אלא ניהיליזם הערכים (ע"ד ניטשה לערכי נצרות) היינו לכל הערכים בסדרי הדת והמוסר וסדרי המדיניות המקובלים עד הנה בתפיסת האנושיות.

כי כל אלו הם פשרות בשיעורי האגואיזם היחיד או המדינה או העובד לה'.

ואני אומר שכל שיעור באגואיזם פסול ומזיק ואין סדר אחר אלא אלטרואיסטי הן ביחיד, והן בצבור, והן בה'.

מוניזם מטריאליסטי

שהחומר הוא אבי הכל והמחשבה הוא פִּרְיָם של המעשים והתחושות וכמין מראה. ואין חירות רצון רק חירות מעשים. אכן לא ע"י עצמו כי מעשה רעה גוררת מעשה רעה, ודבר חירות המעשה מובנת ע"י שיסתכל (במראה המעשים הנק') בשכל של אחר ואז יש לו חרות לציית לו.

ולא יוכל לבחור מתוך (מראה שלו) שכלו עצמו, כי כל איש דרכו ישר בעיניו. ויש לו תמיד הסכמת שכלו.

מחוץ לעוה"ז

מחוץ לעוה"ז יש להבין ולחקור רק בדרך סוביקטיבי ופרגמטי (מעשי) ובדרך הזה הרי זה מחקר של עוה"ז אע"פ שהוא מחוץ לו. כי הוא הוגה לפי שיעור המלובש בטבע עוה"ז, גם לפי שיעור התועלתי השמושי (פרגמטי).

מהו מחוץ לעוה"ז?

רק השי"ת הוא מחויב המציאות שהוא מקומו של עולם ואין העולם מק��מו. ואותו לבדו אנו מבינים שהוא גם מחוץ לעוה"ז לא שום משהו אחר. בניגוד לפנתאיזם.

ועוה"ז הוא מונח אוביקטיבי הניתן להבינו גם בבחינה אוביקטיבית שעיקריהם הראשונים הם חלל וזמן.

ומחוץ לעוה"ז שהם א"ק ואבי"ע [עולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה] ניתן להבין רק בדרך סוביקטיבי מבלי לנגוע בהאוביקט אף משהו מהמשהו.

ומהות האוביקטים שאנו מגדירים בשמות באבי"ע הם לפי ההנחה כיון שהכל תופסים כן בלי יוצא מהכלל. (כלומר יחידי סגולה שבכל דור שהמה בכלל רבבות ומיליונים שהיו והעתידין לבא) א"כ יש לנו שם השגה אוביקטיבית. אע"פ שאיננו נוגעים באוביקטים כלום.

ומכאן יצאו לנו הד' עולמות שלמעלה מעוה"ז אע"פ שע"פ טבעם הם רק סוביקטיביים ומתלבשים בטבעי העוה"ז בב' הדרכים: התפשטות ומחשבה, דהיינו פרלליזם פסיכוו-פיזי: כי כל עצם מוכר לנו ע"י ב' סדרים: תחילה פיזי, אח"כ פסיכי, והולכים תמיד יחד בארח פרללי [מקביל].

ונודע שגם בעוה"ז יש רבים התופסים שיטת "אכספרס יוניזם" דהיינו רק לפי תפיסה סוביקטיבית בלבד. אמנם אני מחזיק גם בשיטת "אימפרס יוניזם" לבאר מושגי עוה"ז בדרך אוביקטיבי כמה שאפשר ללא תערובת מרובה של חזוק סוביקטיבי.

מהות הדת

מהות הדת מובנת רק בדרך פרגמטי כמ"ש זיעמס [ויליאם ג'יימס (1842-1910), פילוסוף אמריקני]: מקורה של אמונה בצורך והאמת בה עד כמה שהיא מספקת צורך זה.

ויש אמנם ב' מיני צורכים: הא' צורך נפשי, שמאוס לו החיים עד להקאה, זולתה. הב' צורך פיזי, וצורך זה מתגלה בעיקר בסדרי חיי החברה, כמו בתורת המוסר והמדיניות. כמ"ש קנט [עמנואל קנט (1724-1804), פילוסוף גרמני], האמ��נה בסיס לתורת המוסר ושומרת אותה.

ומובן מאליו שחכמי הדת לא יבואו רק מאותם שיש להם צורך נפשי כי הוא צריך לה גם מבחינה סוביקטיבי, משא"כ לחלק הב' יגיע להם הסיפוק דהיינו האמת גם מבחי' סוביקטיבי. ועכ"ז "מתוך שלא לשמה הוא בא לשמה".

הצורך הוא קודם לסבה המחייבת לאמונה.

מנהיגי הציבור

אם לפ"ע יש ודאי לכל אחד טעם ורשות לבחור אם באקספריוניזם או באמפרסיוניזם. אמנם מחזיקי הרסן, אין להם רשות להנהיג הצבור זולת בדרך פוזיטיבי ופרגמטי, דהיינו לפי שיטת האקספריוניזם. כי לא יוכל להזיק לצבור בשביל אינטרס פרטי שלו, למשל לא יוכל להורות אמונה לצבור בשביל הבנת האימפרסיוניזם של עצמו ובשביל זה יפסיד הנימוס והמוסר מהצבור. ואם אינו שולט על עצמו מוטב לו להתפטר. ולא להזיק לצבור עם האידאלים שלו.

תפיסת העולם

העולם נברא ע"י התפתחות בסבתיות ע"ד המטריאליזם ההיסטורי וע"פ הדיאלקטיקה של הגל [גיאורג וילהלם פרידריך הגל (1770-1831), פילוסוף גרמני]. תזיס ואנטיתזיס וסינתזיס.

אכן הוא תכליתית להרגש עם השי"ת מדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] עד לנבואה או לדעת ה'.

התענוג הוא התזיס, והיסורין הוא האנטיתזיס והרגש מחוץ להעור הוא הסינתזיס.

מהות הקלקולים ותיקונם הוא בדעת הצבור

כמו דעת היחיד הוא הבורר לו בין ההפסדים והרוחים ומעמידו על עסק המוצלח ביותר: כן דעת הצבור מברר בסדרי המדיניות ומעמידם על המוצלח ביותר, אכן יש רוב מנין ורוב בנין.

רוב מנין ורוב בנין

ועד עתה היו דעת רוב בנין (שהם התקיפין) עושים ומבררים את דעת הצבור כולו וע"כ כל המוסר והמשפט.

והדת שמשו להזיק לרוב המנין שהם %80 מהחברה.

הרוב מנין הוא פרימיטיבי כאדם הקדמוני

הרוב מנין הוא פרימיטיבי כאדם הקדמוני כי לא ניסה לו לשמש עם הסדרי משפט ודת ומוסר ששמשו עד הנה לא לו. אמנם ודאי שכל אלו לא הגיעו למצב ההוי זולת ע"י יסורין רבים בדרך הסבתיות ודיאלקטי. אשר הרוב מנין לא שם לבו אליו כלל וממילא לא יוכל לתופשם.

הפעולה היותר מהירה הוא הדת

ובכדי להפעיל דעת הצבור מחדש בהרוב מנין באופן המועיל אין עצה מהירה זולת ע"י הדת. וע"י המיאוס של כל רצון לקבל במשהו וע"י הנעלה והיופי של הרצון להשפיע במדה מרובה.

וכל זה ע"י מעשים דוקא כי הגם שהפסיכופיזי המה פרללים עכ"ז הפיזי הוא קודם לפסיכי.

הגאונים

הגאונים הוא פרי הדור, שיש לו נטיה רבה להשפיע ואינו צריך לעצמו כלום. ובזה יש לו השואת הצורה עם השם ומתדבק בו מאליו, וממשיך ממנו חכמה ותענוג, ומשפיע להאנושיות.

והם מוחלקים לב' סוגים: או עובדים מדעתם, שפירושו להשפיע נ"ר ליוצרם ומשום מגמה זו משפיעים לאנושיות. או עובדים שלא מדעתם: דהיינו שאינם מרגישים ויודעים שדבקים בהשם, ודבקים בו שלא מדעת, והם משפיעים רק להאנושיות.

וע"פ יסוד הזה, אין קידמה לאנושיות רק להטביעם הרצון להשפיע, ויתרבה הגאונים בעולם.

טלאולוגיה

[תורת התכלית]

טלאולוגיה מחויבת היא בקבלה, ע"פ שיטת אנטרופוצנטריות שהעולמות נבראו בשביל ישראל והם התכלית וכן שהשי"ת נמלך בנשמותיהם של צדיקים.

וכן מובא התכלית בהנבואה ו"מלאה הארץ דעה את השם" ואין לך תכלית יותר מובהק.

הרמב"ם נוטה אחר שיטת דיסטלאולוגיה, ואומר שיש לו להשי"ת בהבריאה גם תכליתים אחרים זולת מין האדם, כי קשה לו להבין שהשי"ת ברא בריאה כ"כ גדולה עם מערכת הכוכבים שהפלנט שלנו בטל במציאותו כמו גרגיר חרדל, ויהי' כל זה רק לתכלית שלמות האדם?

התכלית מחויב לכל בר שכל והפועל בלי תכלית הוא חסר דעה, ולפי מעשיו הכרנוהו שברא העולם בדצח"ם, שהמדבר הוא בחיר היצירה להיותו מרגיש זולתו ומשפיעהו, ונוסף עליהם הנביא שמרגיש להשי"ת ומכירהו, שזה מובן לתענוג לו ית' ותכליתו בכל הבריאה הגדולה.

והקושיה של הגל, הרי יש בהכרח בריות בלי תכלית בהטבע כמו ריבויים שבפלנט שלנו וריבוי פלנטים לאין קץ אשר האדם אינו משמש עמהם כלל? התשובה היא, לפי החוק "שהבלתי מודע לא יסתיר את המודע" ו"אין לו לדיין רק מה שעיניו רואות". ואולי יש דצח"ם בכל הפלנטים, ובכל פלנט: תכליתו המדבר. וכדומה מן הבלתי מודע. ואיך יסתור זה את המודע ומוכר בדרך הנבואה.

וזהו פשוט שתענוג להבורא לברוא אוביקט שיוכשר למשא ומתן עמו ולהחלפת הדעות וכדומה. וכן יש תענוג ממין בשאינו מינו ואנו סומכין לגמרי על הנבואה.

סיבתיות ובחירה

סיבתיות ובחירה הם "דרך יסורין, שנפרעין שלא מדעת", ע"י החוקים הדיאלקטיים. שכל הויה יש בתוכה גנוז ההעדר וקיום ההויה כל עוד שלא נגלה ההעדר שבה, וכשיתגלה ויתפתח האנטיתזיס הוא מחריב את התזיס, ומביא במקומה הויה היותר מושלמת מהראשונה, להיותה כוללת התיקון של האנטיתזיס הקודמה. (כי כל העדר הוא קודם להויה) וע"כ מכונה הויה השניה בשם "סינתזיס", כלומר שהיא כוללת ונולדת משניהם, שהם הויה והעדרה שקודמו אל הויה זו החדשה. ועד"ז הולכת האמיתיות ומושלמת תמיד ע"י ה"דרך יסורין" שהם הויה והעדר, תזיס ואנטיתזיס, ומולידים תמיד סינתזיס יותר אמיתיים עד שמגלה הסינתזה השלמה. אבל מהו השלמות?

ובמטריאליזם היסטורי מתבאר הדרך יסורין הנ"ל רק על חפץ הכלכלי, שכל תזיס פירושו משטר צודק לשעתו וכל אנתיתזיס פי' חלוקה בלתי צודקת בהכלכלה, וכל סינתזיס הוא משטר המיישב את האנתיזה שנתגלה ולא יותר, וע"כ גם בה גנוז ההעדר, וכשמתפתח ההעדר מחריב את הסינתזה ההיא ג"כ וחוזר חלילה, עד שיתגלה החלוקה הצודקת.

"והדרך תורה"

"והדרך תורה" היא נתינת הגורל ליד הנדכאים שזהו ממהר את הקץ במדה שהנדכאים ישגיחו על הדבר. וזהו נק' "בחירה" כי מעתה הבחירה הוא בידי הנוגעים בדבר.

הרי ש"דרך יסורין" פעולה אוביקטיבית, ו"דרך תורה" היא פעולה סוביקטיבית והגורל בידי הנוגעים בדבר.

העקרון: השפעה לזולתו, ההנהגה: משטר חובה: למינימום חיים ומעשי מצוות לרמת חיים להחברה. התכלית והמטרה: דבקותו ית'. זהו לדעתי הסינתזיס האחרון שאין ההעדר גנוז בתוכו עוד.

מעשים טובים ומצות

לוֹק [ג'ון לוֹק (1632-1704), פילוסוף אנגלי] אמר אין דבר בהשכל שלא יהי' מקודם בהחושים. וכן שפינוזה [ברוך שפינוזה (1632-1677), פילוסוף יהודי הולנדי] אמר, שאינו רוצה הדבר בשביל שהוא טוב אלא שהוא טוב בשביל שאני רוצה הדבר. ויש להוסיף ע"ז שאין דבר בהחושים שלא יהי' קודם בהמעשים, באופן שהמעשים מולידים חושים וחושים מולידים ההבנה.

למשל שאי אפשר לחוש שיתענגו על ריבוי ההשפעה מטרם שישפיעו בפועל וכן אי אפשר להבין ולהשכיל חשיבותו הגדולה של ההשפעה מטרם שטועמים אותו בהחושים.

ועד"ז אי אפשר לטעום תענוג מדבקות מטרם שירבה מעשים טובים המסוגלים לזה דהיינו בשמירה גמורה של התנאי לעשות נ"ר לו, דהיינו להתענג על הנחת שגרם אליו ית' בעשית המצוה. ואחר הרגש התענוג הטוב במעשים אפשר להבין אותו בשיעור התענוג הזה. ואם. .. לתענוג נצחי ותמידי מגרימת נ"ר אליו אז יזכה לדעת. ..

ועי' לעיל שיש ב' מגמות בדת א' "שלא לשמה" שהוא תועלתיות לבד, דהיינו בכדי לבסס היטב המוסר לתועלת עצמו ונמצא בהשיגו מגמה זו כבר יש לו הסיפוק.

ויש מגמה ב' בהדת שהוא צורך נפשי להדבק בו. וזהו נק' "לשמה", והוא יכול ע"י מעשים לזכות להנ"ל. ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה".

מגמת החיים

יש ג' דעות בספרים ובמחקר, או אידיאמניות, לזכות לדבקותו ית', או בכדי לזכות לקדמה ולפרוגרס, הנק' יוטיליטיליטיזם "תועלתיות". או תענוג בשרי וחושני הנק' היידאניזם [הדוניזם] או קיראניזם.

והנה שיטת היידינזם ולואי היתה אמת אבל הצרה הוא שהמכאובים מרובים על מעט תענוג החושים שאפשר להאדם להתענג בהם. ומלבד הפגם של יום המיתה.

ושיטת היוטיליטי להביא פרוגרס וקדמה בעולם, יש כאן שאלה גדולה מי יזכה להפרוגרס השלם. .. אשר אני משלם תמורה מרובה כ"כ במכאובים ויסורין.

לפיכך נראה רק האידאמניות שהמגמה הוא לאשרו של האדם שע"י שכלול כל הכחות שבנפש זוכה לכבוד בחייו ולשם טוב לאחר מותו.

וקאנט לגלג על שיטה זו לבסס תורת המוסר על מגמה אגואיסטית והורה לעשות ע"מ שלק"פ [על מנת שלא לקבל פרס].

המדע המודרני בחר לו יותר את היוטיליזם הנ"ל אלא רק לצורך הכלל. דהיינו להשפיע. וגם זה דומה לע"מ שלק"פ ומי ירצה זה? גם שאלה הנ"ל מה יביא כל הקידמה והפרוגרס להדורות שבשביל זה אעבוד בכ"כ יסורין כדי להשפיע זאת. עכ"פ יש לי הצדק לידע מהו הנרצה מהקידמה ומי יהנה מאותה הקידמה?

ומי פתי ישלם תמורה גדולה כ"כ ולא ידע מה ישפיע?

כל הצרה היא שהתענוג קצר ימים והיסורין באריכת ימים.

התכלית מהחיים

מכל האמור תמצא שמגמת החיים הוא לזכות לדבקותו מטעם תועלת השי"ת לבדו בקפדנות. או לזכות את הרבים שיגיעו לדביקותו ית'.

ב' שעבודים בעולם

ב' שעבודים בעולם, או שעבוד הבורא או שעבוד לבריותיו ואחת מהם מוכרח, כי אפילו מלך ונשיא עובד הבריות בהכרח. ואין אמנם טעם בן חורין גמור אלא המשועבד להבורא לבדו ולא לשום בריה בעולם.

השעבוד מוכרח: כי המקבל מגונה ובהמיות היא. ולהשפיע - יש שאלה למי?

חלק ג

קטע א

קומוניזם פרגמטי

קבלת הדת של "ואהבת לרעך". פשוטו כמשמעו.

חלוקה צודקת של הרוחים שכל אחד יעבוד כפי כשרונותיו - ויקבל כפי צרכו.

הרכוש מקוים, רק הבעלים אסור לו לקבל מרוחים יותר מכפי צרכיו.

סוג א' של הרכושנים יהי' עם פקוח צבור, סוג ב' בנאמנות עצמו או ע"י פנקסים.

המובטלים יקבלו צרכיהם בשוה עם העסוקים.

החיים בדרך קומונה יקבלו אותם הסכומים כהעובדים הבעלי בתים, ואת הריוח שירויחו ע"י חיי השותפות יעשו מהם רכוש צבורי בשייכות פרטי לאותו הקיבוץ.

השתדלות לבנות חיי קומונה גם לפועלים בעיירות.

המעלות

העובדים ומכ"ש המפחדים מפני ביטול עבודה ודאי יקבלו עליהם הדת - שישיגו בטחון בחייהם.

סוג רכושנים אידיאליים יקבלו ג"כ הדת.

ע"י הטפה על בסיס דתי יש לבסס דעת הצבור אשר המקבל יתר מצרכיו הוא דומה להורגי נפשות, באשר בשבילו יוכרח העולם להמשך ברציחות ובנימוסי היטלר ובמלחמות נוראות, ועי"ז יעשו נפשות רבות לקומוניזם.

ע"י דוחק של חוזים ושביתות אפשר למרר חייהם של הרכושנים שיקבלו עליהם את הדת, מתוך שאינו נוגעים ברכושם רק ברוחים.

מתוך שהדת יהי' בין לאומי אפשר לקנות ע"י כסף וע"י השפעה דתית את לב השייחים הערבים, --- שיקבלו הדת בשותפות עמנו לאגודה אחת ויעשו נפשות בין העובדים והרכושנים הערבים.

מזה יצמח טובה לציונות, כי מאחר שיקבלו הדת שמחייב: אהבה והשפעה לכל האנושיות יחד במדה אחת א"כ לא ייצרו עינם על גזל הארץ, כי יבינו שהארץ לה' הוא.

רמת החיים של הערבים, יהי' שוה עם רמת החיים של היהודים, וזה יהיה בקשיש גדול לעשיית נפשות ביניהם.

קטע ב

דעת יחיד ודעת הצבור

כמו שיש דעת היחיד שהוא כח השיפוט שלו ששם נעתקים כל המעשים המועילים והמזיקים וכמו שמסתכל במראה הולך ובוחר המועילים ודוחה המזיקים. כן יש שכל משותף לכל הצבור ששמה נעתקים המועילים להחברה עם המזיקים, ודעת הצבור מברר להמועילים להם ומהללים לעושיהם, ולהיפך הם מגנים לעושיהם שמכאן נולדים אידיאליסטען ומנהיגים וחוקים וגעשמאקען [טעמים] וכו'.

הקלקול שבדעת הצבור: רוב בנין

עד היום היה כח ההנהגה וכח השיפוט רק להתקיפין שהם רוב בנין, כמ"ש שכ' אנשים מנהיגים לכל פראנקרייך [צרפת] והם העושים דעת הצבור. והמשפט והמוסר והדת סדרו להם לתועלתם. ולפי שהם המנצלים לרוב מנין של הצבור נמצאים כל אלו הדת והמשפט והמוסר רק מזיקים להצבור. כלומר לרוב מנין.

ויש לזכור שהמשטר הנוכחי של רוב בנין היה מספיק לגמרי עד היום. מפני שלהמונים לא הי' כח השיפוט כלל, וכל החורבנות שקדמו להסדר המדיני של היום הי' רק בין התקיפין לבד.

אמנם לא בדור אחד השיגו הסדר של היום אלא על חורבנות נוראים, עד שהשכילו את הדת והמוסר והמשפט שהביא סדר לעולם.

בנין החדש

ובדורות אחרונים ע"י הצוואנג שמללע [לחץ האילוצים] וע"י הדמוקרטיה והסוציאליזם התחילו ההמונים לפקוח עיניהם ולקבל הנהלת חברה לידי עצמם לרוב מנין. וכיון שכן מצאו הדת והנימוס והמשטר והמשפט שלום שכל זה הוא לרעתם כי כן הוא האמת כנ"ל כי הם משמשין לרוב בנין לעשרה פ"ס [פרסנט = אחוזים] של הצבור ולכולם מזיקים.

וע"כ נולדו לנו ב' תמונות במשטר ההמונים.

או כנאציסטען שפרקו עול מהדת והנימוס ומשפט ועושים כמעשה אדם הפרימיטיבי שקדמו לסדרי החיים של רוב בנין.

או כהסאוויעטין שעשרה אחוזים מהצבור שולטים בדיקטאטורע על כל הצבור. וזה אי אפשר להמשך זמן רב. לפי הדיאלעקטיזם ההיסטורי.

"ואם יתבטל הנימוס ח"ו ימחו אויבי ישראל כולם" בקיצור אנו חוזרים בהכרח ובהחלט אל אדם היער. עד שגם (ההמונים) הרוב מנין ילמדו הדיאלקטיקה על בשרם ועצמותיהם הם (כמלפנים הרוב בנין) ואז יסכימו על סדר.

ומכאן שהנאציזם אינו פאטענט גרמני

אם נזכור שההמונים אינם אידיאליסטען - אין עצה רק הדת שממנה נאצל כטבעי, הנימוס והצדק. אבל עתה ישמשו הרוב מנין. והכיצד? אין זה אלא הדת של השפעה.

העקרון השפעה לזולתו, ההנהגה: חובה למינימום, ומצוה לרמת חיים.

המטרה: דבקות ה'.

��אציזם הוא פרי הסוציאליזם

כי אידיאליסטים מועטים הם והנושאים האמיתים הפועלים ואכרים הם אגואיסטים. ובכל אומה אם יעמוד איזה דרשן כהיטלר שסוציאליזם לאומי יותר נוח ומועיל להם מאינטרנציונלי למה לא ישמעו לו?

א. אם הי' הנאציזם וחורבנם מושכל באיזה שנים מקודם והיו איזה חכמים מטכסים עצה להצילם ע"י דת אדוק שיספיק להגנה. האם הי' אסור מטעם שקר?

ב. אם לאחר המלחמה יבואו האומות לכלל הבנה שמוכרחין לפזר דוקא לישראל לד' רוחות ולגרשינו מארצינו ובא אחד והטביע הדת מחדש (כדי לעמוד מסירות נפש) בינינו ובין האומות ועי"ז יסכימו להיפך שגם בני חו"ל יבואו להארץ. האם הי' זה איסור?

ג. אם יתגברו ח"ו הנאצים וימשלו על העולם וירצו לאבד שארית יעקב, אם מותר להטביע הדת בכל האומות כדי להציל האומה?

פרגמאטיזם

מקורה של האמונה בצורך, והאמת בה עד כמה שמספקת להצורך הזה (זיעמס [ויליאם ג'יימס]). הרי שהצורך הוא סיבת האמונה והספקת הצורך היא אמיתיותה.

ב' צורכים:

הא' - צורך חומרי, שהוא לביסוס חיי החברה. והיא אמיתיותה.

הב' - צורך נפשי שמאוס לו החיים זולתה. וזהו לשמה.

וכמובן שחכמי הדת באים מצורך נפשי. אבל "משלא לשמה בא לשמה".

עי' ב-אמת פראגמטי.

מגמת החיים

א. להביא פרוגרעס ואושר להחברה והוא מהמדע המודרני.

ב. שע"י שכלול כל הכחות שבנפש יזכה לכבוד בחייו ושם טוב לאחר מותו, וע"ז מלגלג קאנט שהיא אגואיזם. והורה רק שללק"פ [שלא לקבל פרס].

ויש להבין אם לא כדאי לחיות בשביל עצמי תאמר שכדאי לחיות בשביל אלף כמוני או מיליארד:

ומכאן שהמגמה היא לתועלת הבורא. או לפרטיותו עצמו או לכל העולם שיזכו לדבקותו ית'.

אמת ושקר

אמת ושקר הוא העתקה פסיכיס מן הויה והעדר שהם תזיס ואנטיטזיס, שמתוכם נצמח "אמת לשעתו" שהוא סינתזיס. וזהו אמת פראגמטי ונמשך זה עד שיתגלה "אמת מוחלט", שאין במצפוניו שקר.

משל ד' (עי' לעיל) אם הי' בזמן האדם הקדמוני הפרימיטיב שהיו גוזלים ורוצחים איש לחבירו כחית היער אם הי' מתיר להנהיג ביניהם משטר דתי?

משל ה' (עי' לעיל) בקטנותי לא רציתי לקרות רומאנים בכדי לא לעסוק בשקרים, ולא קריתי רק היסטוריה. וכשגדלתי והבנתי התועלת שבהם שהם מפתחים הדמיון אז נעשו לי לאמת.

הצורך

מבחי' לשמה הוא צורך נפשי. ויש להודות כי מועטים הם (ע"ד שאמרו "ראה צדיקים וכו' ושתלן בכל דור") שיהי' להם תביעה מלידה. אמנם ישנם כזה שמואסים בחיי חומר ואם לא ישיגו מטרת הדביקות הי' מאבדין עצמם.

העקרון הדתי, מתוך שלא לשמה בא לשמה

והכין ההשגחה הנהגת הבריות בדרך אגואיסטית שבהכרח תביאה לחורבן העולם אם לא יקבלו הדת להשפיע. וע"כ יש בה צורך פרגמטי. ומתוכה בא לשמה.

מהו צורך נפשי

כמו שלעור לא יושג צבעים ולסריס אהבת המין כן החסר הצורך נפשי א"א לצייר לו הצורך הזה. אמנם ��ורך מחויב הוא.

מעשה מצות

מעשה מצות מסוגלים לעשות לו צורך נפשי.

מוסריות נימוס

מוסריות נימוס פירושה, מדות טובות שלא על מנת לקבל פרס, וללא הכרח חיצוני, רק שמבוסס על אלטרואיסם והרגש אחריות כלפי החברה האנושיות. מושג ע"י חינוך.

אמנם החינוך צריך לדעת הצבור שיפרנס ויקיים ויעמידו אחר יציאתו מרשות החינוך.

ודעת הצבור אינו נמשך מחינוך אלא רק מתועלת הצבור.

ותועלת הצבור נערך רק בפי המדינה הפרטית של אותו הצבור שבהכרח הוא בסתירה לעמים ומדינות אחרות - ואיך יועיל ע"ז חינוך. והראיה כי עוד לא נברא הנימוס ואפי' הדת שיספיק "לבין לאומיות" כי הרציחה והגזילה וכו' שולט בכל חמתם. בלי שום נימוס כל שהוא ואדרבה הרוצח הגדול פטריאט ומנומס יחשב וכהיום לנימוס בין לאומי צריכים.

לאגואיזם צבורי אין תקנה רק דת

לאגואיזם צבורי אין תקנה רק דת כי החינוך שאינו מבוסס על כלום בנקל יוכל איזה רשע ערום להחריבו, והראיה, גרמניה. ואילו קרה היטלר לגרמניה דתית לא הי' עושה כלום.

האגואיזם הטבעי

האגואיזם הטבעי לא תשבור בדברים מלאכותיים כגון חינוך ודעת הצבור. ואין תקנה לזה רק דת שהוא טבעי.

תועלתיות כפול

דת ההשפעה מביאה תועלת הן לגוף והן לרוח וע"כ מוכרח ומוסכם מכל השיטות שבעולם, עי' להלן באורך.

מוטיב פאוור

[כוח המניע]

ב' בחי' בו: או כח המושך וויז-א-פראנטא, או כח הכפיה וויז-א-טרגא [כוח הדוחה].

ואיך יועיל החינוך בעת שיוצא בן חורין לעצמו, ואין לו שום מוטיב פאוור על החובות שנתחנך שהרי אין בהם כח מושך ונעדר גם מכח הכפיה.

השארת הנפש

הוא מובן מאליו בהיותה חלק אלקי ממעל. אמנם אינה באה בחכמת הקבלה, כי שום עצם אינו בא בהשגה. אכן הנפש מתגלית להאדם הנושא אותה רק ע"י פעולות, ופעולותיה הוא רק השגותיו ית' בלבד.

ומכאן מובן שהפתגם "דע את עצמך ותכיר כל" הוא מ... פילוסופי כי בקבלה צריכין לומר להיפך, "דע הכל ו... תשיג את עצמך". שאין עצם נפש מושג כלל רק פעולות בלבד שהם השגות שמותיו ית'. דהיינו רק סוביעקטיבי.

ה' חושים

סגולת מעשי המצות הוא כמו בגשמיות שהמעשים מגירים החושים, וכשנשאר. .. החושים במח הזכרון נעשים שם לדימוים של מועיל ומזיק ורכוש, וכשהשכל או הרצון או שומר הג... מסתכל בהמראה של הזכרון, הולך ומברר את הדימוים ומקרב האמיתיות דהיינו המועיל או הרכוש ודוחה הכזבים שהם המזיקים. ולפי בהירות הבירור יגדל השכלת האדם. ואם במתמטיקה ירגיל לה דימוים מועילים בבהירות ואמיתיות. וגם בחסכון זמן כי אלה יועילו לו בבחי' רכוש קיים. וכן בניגון או ברפואה ותכונה.

ועד"ז סגולת מעשים רוחניים ש... המצוות שהם מגירים החושים האדם הרוחניים. וכאן יש ב' מיני חושים או רשר"ד [ראייה, שמיעה ריח, דיבור] רג... וכן חג"ת נ"ה [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד] גופנים: כי התמדת המעשים טובים מ... בהעובד רוח "אהבה", ובהצטברה לשיעור חשוב מ... בו חוש ה"יראה" שלא לחטא ולאבד האהבה, וכשבט... בעצמו שיש לו חוש אהבה ויראה נולד בו חוש התפא... על חבריו שלא זכו לזה (וזהו רכוש). ואחר ג' חושים ה... נולד בו ה"נצח" כגבור מושל ברוחו, ולפי כל הרגשי ד' החושים אלו נולד לו "הוד" שמודה במציאות השי"ת.

ובכל מצוה שמוסיף מתרבה בו ה' חושים תתאין הנ"ל וטעמי מצות. וכשמתקבצים לשיעור הנרצה נולדים בו ה' חושים עליונים רשר"ד לראות כבודו ממש ולשמוע קול ה' ולהריח ביראתו ולדבר לפני' ית'.

וכשזוכה יותר נשאר בזכרונו דימוים מהתפעלות ה' חושים תתאין וה' חושים עלאין, שכמו במראה השכל מסתכל בהתפעלויות אלו ומברר המועילים והר... ודוחה המזיקים, ולפי בהירות הבירורים יגדל דעת ה'.

לוקסוס, ורכוש מצטבר

כמו בגשמיות כן במושכלות. .. בחכמות חיצוניות יהי' חכמת הכלכלה. .. ורפואה בחי' בירורים של המועילים לרמת החיים לש... ללוקסוס, שהוא דרגה א' של רכוש. ודרגה ב' הוא רכוש מצטבר שאינו עומד לשימוש כמו העשירות: והוא חכמת המאטע... ותכונה וניגון.

ועד"ז ברוחניות הבירורים העומדים לשימוש. .. הם לרמת חיים רוחניים ורכוש בלתי מצטבר.

ויש בירורים גבוהים שאינם משמשים לרמת חיים, רק לבח' רכוש מצטבר ולבחי' קנין חשוב כמו העשירות והתכונה והפילוסופיע.

אבל אלו ואלו באים מדימוים רוחנים שקבל פעם בהחושים. שברירת המועיל או לו או לאחרים נק' דעת ה'. ודע שבחכמת הקבלה יש ג"כ ב' מיני רכוש הנ"ל.

פאראלטיזם פסיכופיזי

שתי דרכי הופעה של מהות אחת. כמו הרעם והברק. וזה סוד "מעשים טובים ותורה". אמנם האדם מרגיש תחילה את ההסבר הפסיכי ואח"כ הפיזי. כמו באהבה שהמקבל מתנה מרגיש תחילה בשכלו שהנותן אוהב אותו ואח"כ נזרמים ומתפשטים בו ניצוצי אהבה. .. ראש מגלה הוא פסיכי ובתוך הוא התלבש...

מקור כל הטעותים שבעולם

מקור כל הטעותים שבעולם: אידיאה: פירושה שלוקחים איזה מושג או דימוי שהיה פעם מלובש בגוף ומציגים אותו כאובייקט מופשט כמו שלא הי' פעם בגוף, כלומר שמשבחין אותה או מגנים לה לפי הערכה המופשטת הזאת.

והצרה הוא, כי המושג אחר שנתפשט מהגוף כבר נאבד לו בדרכו חלקים חשובים ממשמעותו הראשונה שבעת התלבשותו הגוף. והדנים אותו לפי המשמעות הנשאר בו מחויבים לטעות בהכרח.

למשל. האמת והשקר בעת שפעלו בגוף אנחנו משבחים האמת לפי רוב תועלתו להיחיד או לה...

ואנחנו מגנים השקר לפי רוב הזיקו להכלל ופרט. אמנם אחר שנתפשטו האמת ושקר מהגופין ונעשו מושגים מופשטים כבר נאבד מהם עיקר משמעו... וקנו קדושה או טומאה בצורתם המופשטת, ולפי... אפשר להמעריך לשבח את האמת גם בעת שהוא מזיק גדול להכלל או פרט, וכן לגנות. .. את השקר גם בעת שמביא תועלת היותר גדול להפרט או להצבור. וזהו טעות מר המזיק לב... ואין אדם חפשי לשאול לעצמו מי קדש האמת הזה? או. .. טימא ואוסר השקר הזה?

תועלתיות, למעשה הכל מודים בה

כי החולקים הוא. .. שיש להם תועלת נפ... ונימוסי מוסרי שלפעמים בסתירה לתועלתיות גופנית. אמנם ביסוד הרי המוסר והדת ג"כ תועלת. .. הכל אלא אושר רוחני ומהו הנ"מ [נפקא מינה - הבדל פסיק, שוני].

ואין שוטה שיעמול עצמו בלי תועלת לא לגוף ולא לרוח.

תועלתיות הכפול

ולפי"ז מוכרח תורת ההשפעה לזולתו מכל דרי עוה"ז יח... שהרי בה תועלתיות גופני וגם נפשי לפי חכמת הקבלה.

תסביך מעורפל שיש לפתרו אחת לאחת בזה אחר זה

עיקר הקושי, הוא שיש כאן סב... מסובך של כמה ספיקות המשתלבים זו בזו:

הא' - אפי' שלא לקחת בחשבון את האמיתיות יש שאלה אם הוא תועלתי בהחלט?

הב' - אפי' אם הוא תועלתי אם אפשר לקיימו בפועל?

הג' - מי המה האנשים שיוכשרו לאימון הדור בדבר גבוה כזאת?

הד' - אולי יביא הפעולה הזו בזיון וצחוק מהצבור?

ידיעה

ידיעה היא בא' מג' דרכים; או מבחי' אמפירי שהוא מ��וך הסתכלות חושנית (מנסיונות ממש); או "הסתורית", שמתוך תעודות ומסמכים; או מתימטית שמתוך צירופי מספר גודל ותבנית. (ע"י ידיעה) -. ..

וחכמת הקבלה מאושרת מכל הג' דרכים הנ"ל.

וכן יש דרך ד' לידיעה שהוא מתוך הקשים פילוסופיים או בדרך דדוקטיבי או אינדוקטובי, שפירושו מהכלל אל פרטיו או מהפרט על הכלל. וזהו איסור חמור בחכמת הקבלה. כי כל מה שלא נשיג לא נדע...

חלק ד

קטע א

הביאור שגם עתה אנו משפיעים ולא ומקבלים הן ממה שאין נוטלים את העודף שאנו מייצרים אלי קבר.

2 ומטעם שאם היגיעה של יום מקבל תענוג של חצי יום נק' זה השפעה. ומתוך שכללות התענוג ממועט מאד מהיגיעה שאדם מתייגעים נמצאים כולנו רק משפיעים ולא מקבלים - וזה חשבון מתמטי.

3 הביאור שאנו מתייגעים היום מחמת שעבוד החברה לכה"פ 14 שעות ביום עם צער ומכאובים - שהרי כל מנהגינו באים מהשעבוד לצבור.

... הביאור שאם נשתמש ב"ממשלת הארץ" אפשר להחיש ה"דור האחרון" גם בדורינו זה.

4 דבר זה של ההתחרות מתוך היחידיות בהשפעה לזולתו איננה פנטזיה מופשטת, שהרי משתמשים בה בהחיים המעשיים כגון המפזרים כל רכושם או רובם לצרכי רבים, או חברי המפלגות האידיאליסטים ביותר שמפקירים ומאבדים את חייהם לטובת הכלל וכדומה.

משל למה הדבר דומה, לעשיר שהיה לו אב זקן ולא הי' רוצה לפרנסו. הביאוהו להבית המשפט ויצא הפסק דין שיפרנסו על שלחנו בכבוד לא פחות משהו ממה שמאכיל את בני ביתו, ואם לאו יענש בעונש חמור.

וכמובן שלקחו לביתו והוכרח לפרנס אותו בכל טוב אלא לבו היה מלא צער. טען אליו הזקן, בין כך ובין כך אתה נותן לי כל מעדני עולם שעל שלחניך ומה איכפת לך ומה תוכל להפסיד אם תהיה לך גם הכונה הטובה המקובל על דעת כל אדם הגון, לשמוח על אשר יש לך הזדמנות לכבד את אביך אשר פזר עליך כל כחו ועשאך לאיש עם מעמד מכובד בין הבריות, ולמה תתעקש בפנימיות לבך עד להצטער. האם תוכל לפטור את עצמך משהו מחמת זה.

כן הדבר ההוא. כי סוף סוף אנו משפיעים להחברה ורק החברה מרוַחת מחיינו כי כל איש כקטן כגדול מוסיף אצור ומעשיר את קופת החברה.

והאדם עצמו כשישקול את הצער והתענוג שמקבל יהווה דפיציט [גירעון] גדול, וא"כ אתה משפיע לזולתך אלא שהוא בכאב לב וביסורין גדולים ומרים, ומה איכפת לך הכונה הטובה.

קטע ב

[קטע זה כולל ארבעה מקטעים אשר קובצו יחד על פי הקשרם]

כל אדם מהם ממלא את תפקידו בשרות הצבור באופן המצויין ביותר ואע"פ שאין רואה אותו, כי דעת הקהל לוחץ על כל אדם אפילו בסתר עד שמרגיש המשהו אונאה שהוא מאנה את החברה לשגגתו כמו הורג נפש בשגגה.

כל מדינה נחלקת לחברות אשר מספר מסוים של אנשים עם אמצעים המוכשרים לספק לעצמם את הספקתם בכל צרכם מתחברים לחברה אחת.

כל חברה יש לה תקציב שעות עבודה בהתאם לפי תנאי המקום שנמצאים בה, אשר תקציב הזה מתמלא מחציתו משעות חובה דהיינו שכל חבר מתחייב לעבוד מספר שעות לפי כחו ומחציתו השני משעות נדבה.

אדם שנכשל באיזה עובדה לתועלתו הפרטית, הרי כל עמידתו החברתית מתנדפת והלכה לה באויר החיים של החברה כעננים על פני רוח, מחמת האנטיפיא העמוקה שמקבל מכל שדרות העם אליו.

*

כי אז כל יחיד

א. כל יחיד עומד מדעתו החפשי לרשות הצבור בכל עת ובכל זמן שיצטרכו לו

ב. ההתחרות חפשי לכל יחיד אלא הוא על שדה של השפעה לזולתו

ג. גילוי רצון של קבלה לעצמו בכל צורה שהוא היא פחיתות ופגם גדול מאד עד שהוא עומד בין השפלים והירודים שבחברה

ד. כל אדם בינוני

*

א. יש להם הרבה ספרי חכמה שיטתיים וספרי מוסר המוכיחים את התפארת והרוממות של ההצטיינות בהשפעה לזולתו, אשר כל העם מקטנו ועד גדלו עסוקים בהם ראשם ורובם.

ב. כל מקבל משרה חשובה גבוה מחויב לגמור מקודם קורס מסוים בחכמה האמורה.

ג. הבתי משפט שלהם עסוקים בעיקר בנתינת תוארי כבוד המציינים מדת הצטיינות כל איש בהשפעה לזולתו. ואין אדם שלא יהיה מזויין בתואר כבוד על שרוולו, ועבירה גדולה היא לקרוא שם אדם בלי התואר כבוד שלו. גם עבירה גדולה יחשב לאיש המוחל על כבודו הראוי לו לפי תואר הכבוד.

ד. התחרות גדולה נמצאת להם בהשדה פעולה של השפעה לזולתו עד שמרביתם מביאים את עצמם בסכנות נפשיות, כי דעת הקהל מחשיב ומכבד מאד בהתפעלות יצאה מהכלל את התוארי כבוד ממדרגות הגבוהים בהשפעה לזולתו.

ה. אם מכירים באיזה אדם, שעשה לצרכיו איזה עבודה כדי להטיב מעט לעצמו ביותר ממה שנקבע לו מסדרי החברה, נעשה בזה ביזוי גדול בעיני החברה עד שבושים לדבר עמו, וגם פוגם כבוד כל המשפחה שלו במדה מרובה מאד. ואין תרופה למכתו זולת לבקש עזרת בית המשפט שיש להם אופנים מסוימים איך לעזור לאומללים כאלו שאבדו עמדתם בהחברה, אשר עפ"ר משנים לו את מקומו, כי דעה קדומה, כי אין לשנות דעת הקהל.

ו. אין מלת עונש מצויה כלל בחוקי בית המשפט כי לפי החוקים שלהם נמצא תמיד שהנאשמים ביותר הם מרויחים ביותר. למשל אם הנאשם עבר שאינו ממלא את שעות העבודה אז או שמפחיתין לו את הזמן עבודה או שמקילין לו או שמשביחים את אורח הספקתו, ולעתים מקציבים לו זמן טיפול בבית החינוך ללמדו מעלתה הרבה של "השפעה לזולתו". הכל לפי ראות עיני השופטים.

*

א. המדינה מחולקת לחברות. מספר אנשים המוכשרים לספק לעצמם הספקתם בכל צרכם יכולים להבדל לעצמם לפי רצונם בחברה מיוח��ת.

ב. החברה הזאת יש לה תקציב של שעות עבודה במספר מסויים בהתאם עם התנאים שנמצאים בהם דהיינו לפי תנאי המקום ולפי טעם החברים שבה.

ותקציב הזה מתמלא משעות חובה ומשעות מתנדבים ועפ"ר עולים שעות המתנדבים כמחציתם של שעות חובה.

השעות עבודה באים מד' סוגים המתחלקים לפי הכח לעבודה: סוג א' החלשים, סוג ב' הבינונים, סוג ג' האמיצים, סוג ד' הזריזים.

אשר של העבודה של שעה אחת מסוג א' נותן סוג ב' שתי שעות, וסוג ג' ד' שעות, וסוג ד' ו' שעות.

וכל אדם נאמן להתאים לו הסוג וכל אדם נאמן להעריך לעצמו את הסוג המותאם לכחו כעבודה.

קטע ג

.1 הקדמה האנושיות תולדה ישרה מהדת.

.2 ותהליך הדת בעגולים באה שבנקודת השפלה בא חורבן האנושיות בשיעור חורבן הדתיות, וע"כ בעל כורחם מקבלים הדתיות ותנועת העליה מתחלת מחדש ונעשה עיגול חדש.

.3 מדת גדלו של העיגול לפי אמיתיות הדת שנחשב "לבסיס" בעת העליה.

תכנית א'

כמו שדרישתנו מהמשחקים בתיאטרון שיעשו כל מה שבכחם עד שיפתו את יד הדמיון שלנו לחשוב את הצגותיהם למציאות ממש,

כן חפצינו ממבארי הדת שיוכלו לדבר על לִבֵּנו כל כך עד שאמונת הדת יתפוש בלבותינו כח של מציאות ממשי.

כבלי הדת לא יִכבַּד כלל על האינם מאמינים, כי דרישת המצות "שבין אדם לחבירו" מקובל בלאו הכי ו"מבין אדם למקום" די רק באיזה מצות בפרסיא כגון שמת"י.

תכנית ב'

"טבע בגי' אלקים". וא"כ כל מה שמחייבת הטבע. .. דבר ה'. אשר התועלת החברה הוא שכר והזק החברה הוא העונש.

לפי"ז אין שום טעם להפך אלקים לטבע כלומר [מילה מקוטעת בכתב היד] בורא עור שלא יראה ולא יבין למעשי ידיו, ומוטב לנו ומסתבר בדעה כל איש בריא כי יראה ויודע הכל שהרי הוא מעניש ומשכיר כמבואר. כי הכל רואים שהטבע הוא מעניש ומשכיר. והיטלר יוכיח.

תוכנית ג'

כל השכר המקוה מהשי"ת וכן מטרת כל הבריאה הוא דבקות השי"ת בסוד "מגדל מלא מכל טוב ואין לו אורחין", והוא מקובל לדבקים בו ית' באהבה.

וזה ברור שתחילה יוצאים מבית אסורים שהוא יציאה מעור גופו ע"י השפעה לזולתו, ואח"כ באים להיכל המלך שהוא הדבקות בו ע"י הכונה להשפיע נ"ר ליוצרו.

ולפיכך עיקר המצוות הם בין אדם לחבירו. והמעדיף מקודם את המצוות שבין אדם למקום דומה לעולה על מדרגה ב' מטרם שעלה על מדרגה הא', כי ברור שישבר את רגליו.

אמונה בהמון

כמ"ש "קול המון כקול שדי". אכן אין זאת אומרת, אלא, שלפי המציאות בחרו את הרע במיעוטו ובשיעור הזה הולכים בדרך הטוב תמיד, אמנם ודאי שצריכים לשנות את המציאות באופן שיוכלו לקבל דרך השלם לגמרי. והבן. והן אמת שכח השמירה שבההמון בכללם בוחר להם דרך לפי המצב. וע"כ מאחר שקלקלו בפירוש התורה והמצות לכן פרקו עול. אמנם חוב קדוש הוא למצוא פירוש בחברה לאמתו, ואז אדרבה יהי' כח השמירה שבהמון כח מחייב לשמירת התורה והמצות.

*

... צבורי ממדרגה ראשונה.

להכין דרך ניסה (טעמא)

א. הנאציזם: אגואיזם; והאינטרנ': אלטרואיזם.

ב. לחתור תחת הנאציזם. אי אפשר, כי אם בדת של אלטרואיזם.

ג. רק הפועלים מוכנים לנושא הדת הזה, בהיותו מהפיכה בתפיסא הדתית.

ד. לתפיסה דתית זו יש ג' תפקידים:

הא' - לחתור תחת הנאציזם.

הב' - להכשיר להמון לקבל על ידיהם המשטר השתופי, שלא יכשלו כהרוסים. (וזה לפי המונח: שקדמה האנושיות רק בדת באה) כי כל כמה שהעובד צריך תמורה בעד עבודתו, אין המשטר מתקיים כדברי מארקס.

הג' - לגזול את הדת מידי הרכושנים ולהפכו למכשיר בידי העובדים.

ה. תחילה יתקבל ע"י העובדים ועל ידיהם לכל ישראל. ועד"ז לאינטרנציונאל של כל האומות ועל ידיהם לכל המעמדות שבין האומות.

ו. המהפיכה בתפיסא דתית פירושה, כי תחת שהנזירים עד עתה היו מבלי עולם וכשיקבלו ענין האלטרואיזם יהיו הנזירים בוני עולם, כי מדת החרדות ישוער במדת העזרה ל��חברה: כדי להשפיע נ"ר ליוצרו.

ז. תפיסא זו מתבארת בקרוב לב' אלפים דפין המבאר כל רזין דאוריתא שעין אנוש לא ישורנם והיא תכריח לכל אדם להאמין באמיתיותה, כי יראו שדברי ה' הם, כי גנזי חכמה מפוארה המיוחסת לנבואה מעידה על אמיתיותם.

ח. המפיץ של הדת: צריך להיות מסוגל לתכנית הא' שיביא אמונה כמה שאפשר בהעם.

ומלבד זה צריך שיביא הספקה גמורה לדצח"ם, שלולא זה אין לו להדת זכות קיום כמאמר הרמב"ם, שדומה לשורה של עורים שרואה אחד עומד בראש השורה. דהיינו שבחי' המדבר צריך לעמוד בכל מקום ובכל דור בראש השורה, וא"כ כל דת שאינו מבטיח להוציא אדם אחד מאלף להיות למדבר אין הדת ההוא בר קיום.

ט. הפצת הדת האהבה הוא ע"י תורה ותפילה המתאימה להגביר בהאדם מדת השפעה לזולתו. ואז נמצא התורה ותפילה כמו המחדד את סכינו שיכול לחתוך ולכלות עבודתו במהרה, לאפוקי [להבדיל] מהעובד בסכין מטומטם שנדמה לו שטוב יותר לבלי לבלות זמן על חידוד הסכין, והוא מוטעה כי עבודתו מתארכת ביותר.

(גם זה מובן על המונח שאין קידמה לאנושיות זולת בדת).

י. (שייך לסעיף ט') תפקיד ד' הוא לטובת הציונות, כי בעת שביתת הנשק כשיחתכו גורלות מדינות לא יהי' לנו אותם השונאים מהשמרנים החושבים אותנו למחוסרי דת כנודע מדברי ווייצמאן [חיים ויצמן (1874-1952), נשיאה הראשון של מדינת ישראל], והמתווכים בטח יהיו מהשמרנים הללו.

חלק ה

בל תשחית

כבר אחזו להם קלי הדעת אשר אי אפשר לבנות זולת על מקום חורבתו של חבירו, ושיטה זו היא המטגנת את בני העולם על האש עד היום הזה. כי בטרם שאדם מוצא מקום חלש ברשות חביריו אין לו אפילו העלאת על הדעת לבנות מה, אלא באותו רגע שמוצא דבר חלש בשיטת חבירו אז ינעוץ שם צפרניו וארסו עד שמחריבו עד היסוד ושם בונה היכל חכמתו.

באופן שכל היכלות המדע נבנים במקום חורבן וע"כ כל חוקר אין לו ענין אלא להחריב וכל המחריב יותר הוא מפורסם ומשובח ביותר - והאמת שהוא מדרכי התפתחות החכמה א"א להכחיש, אמנם למה זה דומה כמו ה��תאבקות שהיה שולט בחורבנותיו האיומים כמה מליוני שנים בטרם שנוצר היבשה עלי הים, כי גם זה היה מעין התפתחות בלי ספק. אמנם עכ"ז אין לקנאות אותם הבריות שהיו עדי ראיה לאותם המהפכות, ויותר יש לקנאות לאותם הבריות אשר כבר באו לעולם אחר העשית שלום אחר שהחומרים המתאבקים עשו שלום ביניהם, וכל אחד מצא את מקום מנוחתו עלי אדמות כהיום הזה.

והגם שחוק התאבקות אינו נפסק גם היום, אמנם הוא עכ"פ התאבקות מקצתו ולא מהפכות שכל אחד החריב חבירו שנחלש עד תומו אלא כבר הבינו זה שאסור להשחית, כי "על דאטפת אטפוך וסוף מטייפיך יטופון" [על שהטבעת אחרים, הטביעוך. וסופם של אלה שהטביעוך שיטבעו אף הם. (אבות ב, ו)]. אלא דבר ההתאבקות הוא בבחי' החלשה וצמצום ויחד עם זה שומר חיי החלש שלא להחריבו, כי יודע שבנפשו הוא שאח"כ יתהפך הגלגל "ומטייפיך יטופון", כדמיון החוקים שבמלחמה שהלוחמים שומרים עליהם בזמן מלחמתם שהוא ג"כ מאותו הטעם.

עתה אם באמת אנו לומדים מהיסטוריה המעשית אל לנו לדלג על עקרון האמור, ויש לנו להתחשב עם המציאות ע"ד סטאטוס קווא ולענוש על רוצח דעה כמו על רוצח נפש. עכ"פ כי נפש בלא דעה אינו בסוג של הרגש רחמנות כי רבים המה על כל האשפתות והאגמים ובכל האויר, שמשום זה מסורים להשגחה ואין לנו עצות לסייעם.

ע"כ יש לנו להניח חוק אשר הארץ שלפנינו רחבת ידים הוא ויש מקום לכל הדעות לנוח בהם כטובים כרעים. כי באמת ההורג ומחריב דעה רעה הוא כמו מחריב דעה מתוקנת משום שאין כלל דעה רעה בעולם אלא דעה בלתי מבושלת הוא רעה. וע"כ יש לנו לדון אותה כמו ההורג נפש רעה אשר "קול דמי זרעו וזרע זרעו" אנו נפרעים מהמזיק, כן דעה הרעה הוא גרעון שעדיין אינו ראויה לאכילה אמנם סופה לצמוח ולהתפתח.

והיכל החכמה שאנו רוצים לבנות נחפש לנו מקום חדש כלומר מקום ריק מבנינים של אחרים, כלומר מבלי לפגוע ברעה לשום שיטה שישנה במציאות. כי השכל עמוק ורחב ידים הוא ודברי חכמים בנחת ישמעו - ושיטת המנצלים והמנוצלים הוא מוסכם לרעה לדברי הכל כמבואר, ע"כ אותה לבד יש לבער משום שנושנת ומאוסה הוא לדברי הכל.

אמנם יחד ע"ז יש לנו לשמור על כל דרכי החיים ע"פ סטטוס קוו וע"פ חופשתו של הפרט, כי אותם אינם נחוצים לבנינינו החדש כי סוף סוף אינו רק בנין כלכלי. והרי זה דומה לסוחר שרוצה לפתוח חנות מכולת וירא מפני קונקוקרנציה [מתחרים] ע"כ שורף את כל חנותים שבעיר, על הזהב ומרגליות ותכשיטים והבגדים, שהוא טפש יותר מדאי. כי לא יעשיר כלום משריפת חנותי תכשיטים אך חנותי מכולת לבד היה די' לחורבנו - והנח להם להמשמרים על משמרתם והחפשנים על חופשתם, ולכל היותר יש לחוקק חוק אשר כל משמר צריך להוסיף עבודה שיספיק בשביל בעלי הבחינה.

יודע אני מ"ש מארק, אשר אחר אחר שיתחבש הגוף מפגעיו ומטרדותיו אז נתחיל ויהי' לנו מקום נאמן לחקור על אידיאלין. הנה מלבד שיש לנו לטעון על עיקר יסודו שאינו אמיתי, משום שע"פ הנסיון נודע בעליל שגוף מוטרד ומעונה מוצא דעת ואמת יותר מגוף השבע ואינו יודע מחסור.

אכן זולת זה אפילו נניח כדבריו, עדיין יש לנו לומר "בל תשחית" עכ"פ הרי זה דומה לאדם הקוצץ עצי פרי משום שרוצה לעיין בהם שיצמחו ביותר עוז הרי זה פתי, כי אם יקצוץ אותם ימותו ולא יהי' מי ש"יטעון פיירי [פירות]".

כן בהדעות אשר באו לנו בירושה מאבותינו ממאות דורות של התפתחות הוא הולך ומקצץ אותם ומייבשן ומחריבן, ומבטיח לנו שאח"כ כשיהי' במנוחה ישים עינו עליהם וישבחם אם אפשר הרי זה פתי גמור.

הניח שדתיות מזיק לקומונה (ומאין בטוח בהנחה זו, סוף כל סוף הוא דעה מגולגלת בין האנשים של קיום ושלילה ורבים המה המצדדים). הוא רק יכול לערער על צורת ההבנה אשר המנצלים מנצלים לטובתם, וע"כ צריך ללחום על הבנה שלא יזיק, אבל לשפוט אותה משפט מות

אמנם כל התאוריה שלו אינה אלא בנין על שנאה דתית לבד כמו בנינים של חכמי זמנו על שנאת הדת, בלי שום מאטיוו של הזק כלכלי. וע"כ יש לנו רשות לתבוע מהחכמים האמיתיים שכל מגמתם רק צד הכלכלי, אשר ימחו את סעיף הזה מספריהם ורק אז יהי' להם תקוה של נצחון נצחי בלתי מתגלגל על קיהו [קיאו, מלשון להקיא] ולא זולת.

במלה אחת, אין ששון בלי אסון, אין טוב בלי רע, וגם החכם היותר גדול אינו ניצול מערבוביא של שגאות, וזהו צד החלש שבו שמניח מקום להבאים להתגדר שמה ולהחריבו עד תומו - והוא הצד החלש שב��רקסיזם, שמשום זה קשה להם הכיבוש ועוד פי מאה הזכות קיום.

ולפיכך אם בנים נאמנים אתם לשיטתכם ורוצים בקיומו, מהרו נא למחוק את סעיף האמֻר מתוך החוקים שלכם ואז תדעו לבטח דרככם.

הנתקימה נבואת מרקס?

הנה מצד אחד אפשר לראות נבואתו כאלו נתקימה בכל הנרצה. כי בעלי הכח יושבים זה כמה על הפחד מחורבן הבטוח על הנשקי פלאים שנצטברו ואין להם שום קו או ניצוץ של תקוה להפטר או לבא לעמק השוה. וכן בעלי הכלכלה רואים את חורבנם בעיניהם ונכבו בהמציאות כל זיק של הצלה, המחנות רעבים הולכים ומצטברים בהמון איום יום יום, הפרולטריאט של המעמד הבינוני כמעט שנגמר ונתבשל כל צרכו וכו' וכו'.

למה הושלכו להימין?

אמנם מצד השני אנו מוצאים את ההיפך. כי אדרבא הפאשיזם מתרבה וגדול יום יום, מלפנים איטליא ועתה גרמניא ולמחר פולניא וכן אמריקא עומדת על הסף וכו' וכו' - וא"כ ודאי נתעלם איזה דבר מא‡‡‡ׂ………תו הנביא שעל פיה נמשך שגיאתו הקיצ‡‡‡ׂ………ני.

אמנם הכלב קבור בתורתו עצמו

אמנם הכלב קבור בתורתו עצמו, כי הוסיף מותרות בתורת השתתפות והן המה הגרעינים הקשים שההסתוריא אינו יכול לעכלם בשום אופן (הדתיוות והלאומיות) ונדחו לימין.

המדיניות המשובשת

אין השומר צריך להיות יושב ומשמר על העודפות שאינם נוגעים לשמרנות שלו, ואין החפשן צריך לתבוע חופש למותרות הגוף, ואין המשתף צריך להחריב את הדעות שאינם בניגוד להשתפנות שלו.

כל ג' השטות הללו המה אמתייים ומכובדים על נושאיהם שוה בשוה עכ"פ. ואם הכחות יעדיפו לכתה אחת להחריב את חברתה לשעתו הרי גלגול הוא זה, וסוף סוף צריכים לחוקי הגבלה על מיני הנשק שלא יחריב אחת לחברתה במדה יותר גדולה, משום שגלגל הוא בעולם ואין אדם יודע יום המחרת שלו. וע"כ בטרם יבוא ההתאבקות יש זמן לשכל להגן על חורבן שלם של איזה צד שהוא, ואל לבטוח על כח העכשוי אלא להתחשב עם העתיד המובטח. וענין האמת שבין השטות אני מגדיר את מלה זו ע"פ חוק האבולוציה, כי כל דעה וכל שיטה היא מכינה ומפנה דרך לשיטה יותר טובה. וכל זמן שלא עשאה זה, דין שמירה וקיום לה, כי בהחריבה תחריב את הדעה והשיטה שעל תפקידה להביאה לבישולה.

והנה ע"ז כבר עמד מרקס בעצמו עי'. .. כי אומר שמבטן הבורגנות הגדולה יוצאים ונולדים הפועלים הפרולטריט. וא"כ תראה בטח אם הי' עומד איזה מציל להפרולטריט בשעתו להחריב את הבורגנות הגדולה ודאי היה מוחק את יסודות הקומונה ��עקרה - הרי אומר לך חוק חזק הזה של "בל תשחית" עד שיבא עת מאליה. וע"ז אני חולק עליו כי אומר שיש למהר את הקץ בכל מחירים, ואני מגיה, חוץ מחורבן דעות שאינם צריכים כלל להקץ הזה.

אין לך דבר שאין לו שעה ולשיטה השתפנות הגיע שעתה בזה הזמן, ואוי להם לכסילים שמחמיצים את השעה והניחו לעצמם מכשולים וגדרים שאינם נחוצים כלל ואדרבה כעשן לעיניהם. וע"כ בטרם שיתהפכו אנה ואנה כבר נתהפך העולם וימצאו "רֶוַח והצלה ממקום אחר", והמה ושיטתם יאבדו לזמן ארוך.

המלחמה על הגדר של לאומיות הוא לגמרי מיותרה ואין בזה שום דמיון לקנין הפרטי, כי קנין הפרטי אינו נוהג ברוחני רק בקנינים גשמיים. ומי אינו רוצה בהתפתחות החכמה ומי אינו יודע שקנאת סופרים תרבה חכמה, וע"כ אין חולק עליה אפילו בהמרקסיסטים השמאלים הקיצונים. אלא כלל המלחמה נסבה רק על קנינים הגשמים אשר קנאתם אינם מביאתם אלא בהלה ויסורים לבטלה, וא"כ למה לכם להלחם בקנינים רוחניים ולאומיות.

נניח שבדבר הכלכלה כל האמות באו לעמק השוה ולבטל את כל הקנין הפרטי באופן שלא יצוייר בכלל ענין של מנצלים, אלא במקום שכל אומה ואומה התחרו זה עם זה לנכסים גשמיים יהי' מעתה התחרות בנכסים רוחנים. והתחרות הזה ודאי שיצוייר בפרטים כמו בכללים. הנה ע"ז ודאי שאין כאן פוצה פה אפילו בין היותר קיצונים ומי יתן והי'.

וא"כ כל הויכוח שלנו סובב רק על נכסים הרוחניים מהעבר. כי תאמרו אנחנו מתירים לקנות נכסים כאלו בהעתיד בכל חופש הראוי והנרצה רק את העבר תבערו מין בתיכם, האין זה חולי רע וליקוי מוחין, כי מה שמותר בהעתיד למה נחריב את המוכן בשיעור ענקי כזה מן העבר. הרי זה כמו אותו מלך מצרי הידוע, אשר הי' לו ירושה ביבליוטק [ספרייה] של שלשה חוצות עם ספרים יקרים, ופקד עליהם לשורפם ונשרפו משום שאינם צריכים לקיומה של הדת או חשש הזק.

ומלבד ששום אומה לא יציית לפקודתכם לחרוב את כל נכסי העבר שלה וילחמו בגללה במסירות נפש (הרי זה דבר מותר לכם לגמרי כי אותה אינכם צריכים כלל), אלא אפילו אם רוח עִוְעִים ושגעון יבוא על הארץ לציית להם כזאת, הרי עליהם לחוס על בנין ענקי כזה של כמה דורות שילך לאיבוד "על לא חמס בכפיה" ולא כלום.

ע"כ יש לכם להניח את ה"אתה בחרתנו" של כל אומה ואומה על מכונה בכל השיעור שרוצים, רק בסיס הגשמי של כל אומה אותה לבדה יש למחוק. כי הבסיס הזה הגיע על שעתה ויושב על המשבר מאליו וע"כ היא עלולה לקבל תיקון מכל יד הפשוטה אליה. אמנם יחד עם זה ליתן בטחון מלא ונאמן לכל אומה ואומה לשמור על נכסים הרוחניים על כל מלואם וטהרתם.

ואין לטעון על המשפטים העומדים בניגוד על השתפנות כמו על הדת, כי הן המחוקקים העיונים והן בעלי הדת מודים אשר "הפקר ב"ד הפקר ודינא דמלכותא דינא". וא"כ ישארו כל החוקים האלה המתנגדים לעצם השתפנות כמו הסתוריא שעבר שעתה, אשר גם עתה יש כבר רוב גדול בגניזה בלי שימוש.

יש לפנינו במציאות שלשה כחות הלוחמים זה עם זה, והגם שהוא בניגוד לדעת המארקסיסטים שמחשבים רק שני כחות מנצלים ומנוצלים, אמנם זה הוא תיאוריה מופשטת ואין לה זכות יותר מכל התיאריות המוקדעמים. אמנם לפי הבאסיס של המארקסי' בעצמו יש לנו להתחשב רק עם מעשיות ולא על תיאריות שאין להם קץ, וע"כ בחרתי לשפוט ג' כחות כמו שערוכים לעינינו בהמציאות.

מעמדות מחדש: זריז ועצל

נניח שאומה אחת עצלה ואומה אחת ע"פ טבעה היא יותר זריזה, ומה שאחת תעשה בשעתים יעשה השניה בשעה אחת. ומובן מאליו שיתחילו טענות. האחת יאמרו לכל האומות זמן עבודה שוה, והשנית תאמרה העיקר הוא הייצור שנותנים. וכדרך המתוכחים כל אחת תעמוד בשלה - ומהו היסוד שעליה ימנו הב"ד. אם ע"פ היסוד "כל אחד נותן כמה שיוכל וניזון כמה שצריך" הרי עדיין אין זה מחייב זמן שוה. ואם באמת נשפוט כן בין האומות ע"פ משקל וכמות עבודה, א"כ גם ליחידי יש טענה כזו והגבור יעבוד למחצה מהחלש. וא"כ כבר הכנת בעצמך מעמד חדש מעמד של זריזים ומעמד של עצלים.

אלא תאמר יש כח בהרוב העצלים לכפות את המיעוט הזריזים שבאומתו אבל אין כח מאומה על אומה וזה בלי ספק, א"כ תעשה מעמדות בין האומות ומנצלים ומנוצלים בין היחידים.

ביאת הגואל

והנה אין זה חידוש כי גם המיסדים עצמם ידעו זאת כמו שאומר. .. שמתחלה יראו בפשרות כיצד שאפשר, ולבסוף יבוא לאידאלים אמתיים למדרגה הגבוה של השתפנות. שכל אחד יתן כמה שיכול, ואח"כ לא יקח אלא כמה שצריך כלומר בשוה עם העצלים. אין זה אלא בעזרת ביאת הגואל צדק ש"ימלא הארץ דעה", ואז המשפיע יבין שעומל לאלקיו ועושה נחת רוח ליוצרו.

הנה איסטינקטין האידיאליים כבר הכתה שורשין לאין קץ במין האנושי, גם באו ונושנו והתאזרחו במקום בטוח שאין שום יד בן אדם יכול להגיע שמה הוא הסובקאנישיעס [תת-מודע] שבמוח המָאֳרך, המניע את עצבי האדם מאליו בלי דעת הבעל הבית. וע"כ באו בנסיון ברוסיא כנודע שלא פעלו כלום בכל מלחמותיהם. וידעו נא הלוחמים האלה כי הכל יתן להם הלב האנושי זולת אם יניחו לו את האידאות שבאו לו במורשה מדורי דורות בסובקאנישיעס שלו, ואם יתעקשו להשחית גם המורשה הזאת אז סוף כל סוף דמם בראשם עצמו. כי החום והגפרית הולך ומצטבר יד על יד עד שיתמלא על גדותיו ויתחיל ההתפוצצות.

ומלבד כל אלה הולך וגדול דור חדש "אשר לא ידע את יוסף", אשר אינם מבינים כלל את הצורך והנחיצות לבטל את קנין הפרטי מתוך בשרם ודמם אלא רק ע"פ תיאוריא יבישה. וע"כ תאות קנין הפרטי הקבור היטב בהסובקאנשיעס שלהם מדורי דורות, אשר אחר כל הלימודים בבוקר אחד לא עבות יקומו מחנות צעירים מכל הצדדים, והמה בעצמם ימיתו את הזקנים עם כל משקם וחכמתם. כי ענין האידיאה אינה באה לאדם מתוך השכל, רק מתוך הניסיון של החיים מתוך הריחום והרכב של טוב ורע כשיטת האוטומאטען, והשכל אין לו שום שליטה על הגוף כי זר לגמרי הוא אצלנו. וע"כ אותם הצעירים השתפנים שרכשו להם הידיעות מתוך שכלם, אין בהם אימון של כלום וכמו בועה של בורית יפרחו להם.

מילה אחרונה של מדיניות

אז ישבו להם ג' כחות - ימין, אמצע, שמאל - על דוכנם בהמועצות, יתוכחו ויתנגחו זה עם זה. הימין כנגד החפשיות שבשמאל, והשמאל כנגד הריאקציָע שבימין, והחפשנים יתנו מקום לשניהם והרוב יפתור ויכריע.

אכן באחת כבר באו לידי פתרון והוא השתפנות בכל הצרכים ההכרחים והחיובים של החיים, דהיינו חלוקי שוה בכל צרכי הכלכלה. ארץ אחת לכל החיים עליה וחלוקה אחת בתענוגיה הגופניים. וכל המשפטים והויכוח יעמיסו על סבל הנשואים הרוחניים, ויחד עם זה ג' המדרגות, קנאה וכבוד ותאוה, יתהפכו ויצטמצו [ויצטמצמו] רק בגבולים הרוחנים בלבד.

ונוסח זה אמנם יהי' מלה אחרונה של מדיניות, משום שכן ישאר לנצח "חוק ולא יעבור". כי כפי התפתחות מין האדם כן יתפרדו ויתחזקו הדעות, וכל אחד יעמוד על דעתו הרבה יותר מעל ממונו של עתה, ולצאת ממצר הזה אין תקוה זולת אם האדם יתחיל ליסוג אחור עד שיקבל צורת פתי, כלומר שיתרוקן מכל דעתו.

וע"כ יתרבו המפלגות כמעט לפי היחידים, ואין פותר אותו זולת חוק הקבוע "אחרי רבים להטות". ואז יעשו היחידים בינו לבינם מיני פשרות וביצועים עד שיתקבצו לחבורות. ובהחבורות יהיו התחרות עם אופוזיציות עד שהאופוזיציה תצא לעצמה לפירוד בפ"ע. וכה יתפלגו החבורות הגדולות לקטנות, והקטנות לקטני קטנות, וגם יסחרו ביניהם חבורה עם חבורה כרגיל בזה"ז. אמנם המו"מ הזה מוכרח לילֵיך ולקבל בכל פעם צורה יותר חריפה, ממש כפי שיעור התפתחות הדעות בלי פשרה לנצח שכן צריך להיות לנצחיות.

אמנם באחת: בקנין הפרטי כבר באו לידי פתרון מוסכם, אשר כל אחד יתן כמה שמוצלח ליתן ויקבל כמו בלתי מוצלח בלי תוספות כחוט השערה. וזמן העבודה יהיו שוה לכל בחיוב מוחלט. ומלבד החיוב יושגו תוספות זמן של הותיקים אשר יתנו לעומת החלשים לפטור אותם לגמרי ולא לענותם, והיה זה דוגמת הצדקה הרגילה עכשיו. ובכל עיר וקהלה יתחלקו אותם החלשים במספר שוה לה, ואם ימצאו בהקהלה הרבה מנדבים אז יפטרו כל חלושי כח, ואם מעטים יהיו אז יפטרו רק מקצתם והיותר חלושים וכדומה.

העובר על חוקים הללו יענש או במתן חוקו או בדרך פלילי.

פרצוף פנים של אידאה

אמיתיות ברוח העונג של המביעו ניכרת. נעשיתי ק'. .. הגם ש... [מילים לא ברורות בכתב היד] הרבה שנים מקודם זה, אמנם לא הסיבותי תשומת לבי עד שראיתיהם מדברים ומתוכחים אז הכרתי האמת בפרצופו. כי חוק הוא שאיש בלתי מוטרד בשום אופן לא יהי' לו סיפוק בקניני גשמיים גם בשעה שאדם עוסק באידאיה מוכרח להרגיש רוח תענוג בשעת העסק, ושיעור הרוח והעונג שהוא מרגיש תלוי באמתיות האידיאה שהוא עוסק. ומתוך כך מצאנו להאמת פרצוף פנים להכירו, דהיינו רק בהסתכלות לאדם המביע אותו אם ענוג הוא. וכמות העונג הוא כמות האמת - וזהו שהביאני להאמין באידעה זאת, כי לא ראיתי עד אז מי שיביע איזה אידאה בקורת רוח ועונג כמותם.

אמת מוחלט

אם לא יש אמיתיות מוחלטות אלא בעלי זמן, א"כ אומר אני שכל אמת לפ"ע בשעתו הוא אמת מוחלט, כמו שאי אפשר ל' [לומר] על איזה מציאות שעומד למות אשר כמת דמי משום שבזמן שחי הריהו מציאות מוחלט בשעתו.

אין שום דבר נפעל או בדרך הרצון או בדרך הכפיה והשכל אינו מכריח כנודע. וא"כ יש לנו שאלה מי י��ועע את השתפן בעת פעולתו, ממקור מי יתלקח לו הרצון להתנועע, או מכח מי יבוא אליו הכפיה.

כי אז יהפך התנועה למין קנין פרטי. וכל אדם מקפיד על האנרגיע שלו שלא תתפזר בלתי תועלת עוד יותר מעל ממונו. ואם השתפנות אינו מחסר לו מחמת כינוס האנרגיה ודאי לא יפזר האנרגיה בכדי, והצדק או החמלה מאין יבואו?

למהר זמן בישולה: בדתיות

רעיון השתפני צריכה בישול וביכור במוחו האדם לא פחות מג' דורות שלימים ושל שלוה והסכמה כללית, ולפיכך עוד הרבה גלגולים ונסיונות יעברו בעולם בטרם תבואה על קצה - ואין דרך יותר נקל לבשל הרעיונות רק בדרך הדתיות.

Sourse

[bs-maamarim]

אהבת ה' ואהבת הבריות

ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. (ב"ר כ"ד)

כלל ופרט

המאמר הנ"ל הגם שהוא אחד המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בימינו. עכ"ז הוא בלתי מבואר לכולם על כל רוחבו והקיפו. כי מילת "כלל" יורה לנו סיכום פרטים שמתיחסים ל"כלל" הנשוא, אשר כל פרט ופרט נושא חלק בתוכו, באופן, שבצירוף כל הפרטים יחד ימצא אותו "הכלל".

ואם אנו אומרים "כלל גדול בתורה", הרי הבנתו: אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתיחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך". ולכאורה קשה, איך יכול פסוק זה להיות "כלל" לכל מצוות התורה? לכל היותר הוא יכול להיות "כלל" לחלק התורה והמשפטים הנוגעים בין אדם לחבירו. אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?

דעלך סני לחברך לא תעביד

ואם בדוחק אפשר ליישב את המאמר הנ"ל, הרי בא מאמרו של הלל הזקן באותו נוכרי שבא לפניו ובקש ממנו שיגיירו כפי שמובא בגמרא: "... גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. וכו'. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]. זו היא כל התורה כולה, ואידך, פירושא הוא זיל גמור".

הרי אנו רואים להדיא שהוא אמר לו שכל התורה כולה היא הפירוש של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

ועתה לפי דברי הלל, רבן של כל התנאים, ושהלכה כמותו, נהיר לנו בודאות גמור, אשר עיקר הרצון שבתורתינו הקדושה היא להביא אותנו לגובה רום המעלה, שנוכל לקיים הכתוב הזה של "ואהבת לרעך כמוך", כי בפירוש הוא אומר: "ואידך פירושא הוא זיל גמור", דהיינו, מפרשים לנו איך לבוא לכלל הזה.

והנה לפלא הוא, איך קביעה זו תצדק ברוב פרשיות התורה העוסקים בדינים שבין אדם למקום, ואשר כל בר בי רב יודע בעליל, שהמה העיקרים שבתורה, ולא הפירושים לבירור הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך".

ואהבת לרעך כמוך

עוד יש לנו להתבונן ולהבין כוונת הכתוב גופו באמרו: "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לפי הפשט, הוא לאהוב את חברך באותו שיעור שאתה אוהב את עצמך. ואנו רואים שאין הציבור יכול לעמוד בו כלל. ואילו היה כתוב "ואהבת לרעך כמו שהוא אוהב אותך", גם זה לא היו רבים שיוכלו לקיים אותו באופן מושלם, אבל עכ"פ זה מקובל על הדעת.

אבל לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו, אין זה לכאורה בגדר האפשרות. ואפילו אם לא היה בעולם אלא איש אחד זולתו, היה זה גם מן הנמנע, ובפרט שהעולם מלא אנשים, ואם יאהב את כולם כמותו, לא ישאר לו זמן בעד עצמו. כי ודאי הוא שצרכיו שלו הוא ימלא מבלי להחסיר, ובחשק רב ימלאם, באהבתו את עצמו.

לא כן לענין צורכי הכלל. שאין לו סיבה חזקה שתעורר רצונו לפעול עבורם - ואפילו אם היה לו רצון - האם יוכל לקיים את המקרא כפשוטו - האם כוחו יעמוד לו? ואם כן איך תחייבנו התורה דבר שאינו יכול לעמוד ולקיים כלל?

ואין לעלות על הדעת כלל, אשר הכתוב הזה נאמר בדרך הגזמה ח"ו, כי מוזהרים ועומדים אנחנו על "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו". ולזה הסכימו כל המפרשים לפרש המקרא כפשוטו. ויותר מזה אמרו, שחייב למלא צרכי חבירו, ואפילו במקום שהוא עצמו נמצא חסר בו, גם אז הוא מצווה ועומד ליתן צרכי חבירו. ולהשאיר את עצמו בחיסרון. כמו שפירשו התוספות קידושין כ. ד"ה כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ומפרשים שם התוספות בשם הירושלמי וז"ל: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו".

מצוה אחת

וכאן מתעוררות כמה שאלות. לפי האמור לעיל כולנו בגדר עוברי התורה, ולא עוד, אלא עיקר התורה אין אנו מקיימים, כי אנו עושים הפרטים, ולהכלל איננו באים. וז"ש: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם" וכו'. כי איך יתכן שיהיו אביונים, בזמן שהכלל כולו עושים רצונו של מקום ואוהבים זולתם כעצמם?

ועניין עבד עברי שמביא הירושלמי צריך לימוד. כי משמעות הכתוב, אפילו בגר שאינו עברי, חייב לאהוב כמותו. ואין לתרץ, כי הגר דינו כעברי, משום: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם". כי גר משמעותו הוא גם גר תושב, שאינו מקבל התורה כלל, זולת שפורש עצמו מעבודה זרה, שעליו נאמר: "לגר אשר בשעריך תתנה". ואכמ"ל בזה.

וזה סוד מצוה אחת שהתנא אומר: "עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם כולו לכף זכות". וקשה מאד להבין, כי מהו ענין "כל העולם" לכאן? ואין לדחוק ולתרץ שמיירי כשהוא עצמו "חצי חייב וחצי זכאי" וכל העולם "חצי חייב וחצי זכאי", שאם נאמר כן העיקר חסר מהספר; ועוד הלא כל העולם מלא גויים ועריצים ואיך הוא יכול לראות שהם "חצי חייב וחצי זכאי" - על עצמו הוא יכול לראות שהוא "חצי חייב וחצי זכאי" אבל לא על כל העולם; ועוד, עכ"פ היה צריך לומר "כל ישראל כולו", ומה ענין "העולם", שצירף כאן התנא, האם יש לנו ערבות גם בעד אומות העולם, לצרף אותם לחשבון מעשינו הטובים?

יש להבין שחז"ל לא דברו אלא בחלק המעשי אשר בתורה, המביאים לתכלית הנרצה מהעולם והתורה. ועל כן, כשאומרים מצוה אחת הכוונה ללא ספק מצוה מעשית. וזה ודאי כדברי הלל שהוא: - "ואהבת לרעך כמוך", אשר על ידי מצוה זו בלבד, יזכה למטרה האמיתית, שהיא - הדביקות באלקיו. והנך מוצא שבמצוה אחת זוכה לקיים כל המטרה והתכלית.

ועתה אין כל קושיה מעניין המצוות שבין אדם למקום, כי המעשיות שבהם, יש להם גם תכלית זו של זיכוך הגוף, אשר נקודתה האחרונה היא לאהוב "את חברך כמוך", שהשלב המידי הבא אחריו הוא הדביקות.

ויש בזה כלל ופרט כמבואר, כי מהפרטים באים אל הכלל, כי הכלל מביא למטרה האחרונה. אם כן ודאי שאין חילוק, מאיזה צד מתחיל, אם מהכלל, או מהפרט. כי עיקר הדבר להתחיל ולא ללכת באמצע, עד שנבוא למטרתינו.

ולדבקה בו

אולם עדיין נשאר לנו מקום לשאלה, אם כל תכלית התורה וכל הבריאה, אינה אלא להרים את האנושות השפלה, עד שיהיו ראויים לאותו רוממות ��נפלאה - "ולדבקה בו יתברך ויתעלה". היה לו לברא אותנו ברוממות זו, ולא להטריח אותנו ביגיעת הבריאה, התורה והמצוות?

ואפשר לתרץ ע"פ מה שמובא בחז"ל: "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית... ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה.

אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק מהם תועלתו. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.

ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו.

עתה מבואר לנו דבר התכלית של - "ולדבקה בו", אשר רוממות הדביקות ההיא, אינה אלא בחינת השתוות הענף לשורשו. ולעומתו בצד השני, אשר כל עניין השפלות אינה אלא בחינת הרחקה משורשו, או במלות אחרות, אשר כל בריה שדרכיה מתוקנות להשפיע לזולתו ביותר, נמצאת מתרוממת ביותר ומסוגלת להדבק בו יתברך ביותר. וכל בריה שדרכה בבחינת קבלה ואהבה עצמית ביותר, הרי זו נמצאת מושפלת ביותר ומורחקת מהשי"ת ביותר.

ותרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה לקיים "שלא לשמה", דהיינו, כדי לקבל שכר, שזה נוהג בזמן קטנות - לבחינת חינוך. וכשגדל מלמדין אותו לעסוק בתורה ומצוות "לשמה". דהיינו, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לאהבה עצמית.

ובאמור נוכל להבין דברי חז"ל שהקשו: - "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות".

אך עדיין אין אנו יודעים "צירוף" זה מהו? ובנ"ל מובן היטב. - כי "עיר פרא אדם יולד", ושרוי בתכלית הזוהמה והשפלות, בריבוי הקבלה אך לעצמו, ואהבה עצמית בלי שום ניצוצין של אהבת זולתו והשפעה לזולתו. במצב זה הוא נמצא בנקודה הרחוקה בתכלית, מן השורש יתברך ויתעלה.

וכאשר ��דל ומתחנך בתורה ומצוות המוגדרת - רק "בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, וכלל לא לאהבה עצמית" מגיע לדרגה של השפעה לזולתו על-ידי הסגולה הטבעית שבעסק התורה והמצוות לשמה, שנותן התורה ידעה, כמו"ש חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין".

ובזה נמצא הנברא הולך ומתפתח במעלות הרוממות האמורה, עד שמגיע לדרגה שמאבד מקרבו כל בחינת אהבה עצמית וקבלה עצמית, וכל מדותיו הם להשפיע - או לקבל על מנת להשפיע. ועל זה אמרו חז"ל: "לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות". ואז נדבק בשורשו בשיעור הכתוב: - "ולדבקה בו".

שני חלקים בתורה: בין אדם למקום - בין אדם לחברו

ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.

ומכיון שכך, בין כך ובין כך, הוא מוכרח ומחוייב מתחילה להתחיל ב"שלא לשמה", כמו"ש הרמב"ם: "ואמרו חכמים לעולם יעסוק האדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה".

...הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו.

מדוע לא ניתנה התורה לאבות

ובזה בארנו שלושת השאלות הראשונות, אבל נשאלת השאלה איך אפשר לקיים את זה, שלכאורה הדבר הוא מהנמנעות. אולם תדע כי על-כן לא ניתנה התורה לאבות, אלא לבני-בניהם - אומה שלמה שמנו שש מאות אלף איש מבני עשרים שנה ומעלה, שנשאלו אם כל אחד ואחד מוכן לקבל על עצמו את העבודה והתכלית הנשגבה הזאת. ולאחר שכל אחד ואחד אמר "נעשה ונשמע", אז נעשה הדבר לאפשרי, כי זה ברור בלי שום ספק, כי אם שש מאות אלף איש לא יהיה להם שום עסק אחר בחייהם, רק לעמוד על המשמר שלא יחסר שום צורך לחברו, ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה אמיתית בכל נפשם ומאודם. אז ודאי בלי ספק כלל, שלא יהיה שום צורך ליחיד מכלל האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו, שהרי יש לו שש מאות אלף איש אוהבים ונאמנים אשר משגיחים עליו שלא יחסר לו כלום מצרכיו.

ובאמור מתורצת הקושיה מדוע לא ניתנה התורה לאבות הקדושים. כי במספר קטן של אנשים אין התורה עומדת לקיום כלל, כי אי אפשר להתחיל בענין עבודה לשמה כמבואר לעיל, ולפיכך לא ניתנה להם התורה.

כל ישראל ערבים זה לזה

ועם האמור נבין מאמר מפליא בחז"ל שאמרו: "כל ישראל ערבים זה לזה". - ולא עוד, אלא שרבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: "שהעולם נידון אחר רובו". אשר לפי זה אנו ערבים גם בשביל כל אומות העולם, אתמהה. - שלכאורה הוא דבר שאין הדעת סובלתו כלל. כי איך יערב לחטאים של אדם שאינו מכירו כלל? והרי מקרא מפורש "לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".

ובאמור מובנים הדברים בתכלית הפשיטות, שהרי נתבאר, שאי אפשר כלל שהתורה ומצוות יבואו לכלל קיום, אם לא בהשתתפות כל האומה. נמצא, שכל אחד נעשה מאליו ערב לחבירו. כלומר, שפורקי עול גורמים לשומרי התורה שישארו בזוהמתן, כי לא יוכלו להשתלם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתם בלי עזרתם, כמבואר. נמצא שאם חלק מהאומה חוטאים, הרי הם גורמים לשאר האומה לסבול בגללם.

וזה שכתוב במדרש: "ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין". והמשיל ע"ז רשב"י "משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חביריו מה את יושב ועושה, אמר להם, מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח? אמר לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה". והיינו כפי שבארנו לעיל, שמתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוות על היכנם.

ועתה נבאר מאמרו של רבי אלעזר ברבי שמעון שאומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה".

אנו רואים שר"א בר"ש, מפליג יותר בדבר הערבות, שהרי אומר: "שהעולם נידון אחר רובו". וזאת, משום שלדעתו, אינו מספיק אומה אחת לקבלת התורה והמצוות, ודעתו זו למד או מהמציאות שלפנינו, שהרי אנו רואים שסוף סוף עדיין לא הגיע הקץ, או שקבל את זה מרבותיו.

וכן הכתוב מסייעו שמבטיח לנו לעת הגאולה: "ומלאה הארץ דעה" וכו'. וכן "ונהרו אליו כל הגויים". ועוד הרבה פסוקים. ועל-כן תלה הערבות על כל העולם כולו, לומר לך, שגם היחיד אי אפשר לו לבוא לגמר הנרצה, מקיום התורה והמצוות, זולת בסיוע של כל בני העולם, כמבואר.

ועל כן: כל מצוה ומצוה שהיחיד עושה, נמצא מכריע את כל העולם. והוא, בדומה לאדם השוקל קטניות במשקל מסויים, אשר כל קטנית וקטנית שהוא נותן על המאזנים גורם להכרעה הסופית הרצויה - כן כל מצוה שהיחיד עושה בטרם שתמלא הארץ דעה, הריהו גורם שיתפתח העולם ויבואו לכלל זה.

וזה אמרו "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה", כי על-ידי החטא שהוא עושה, הריהו גורם להפחתת המשקל, כמו שאחר עומד ונוטל חזרה אותה הקטנית שהוא הניח על המאזנים. ונמצא מחזיר את העולם אחורנית.

למה ניתנה התורה לישראל

ובזה מתבאר היטב השאלה, למה ניתנה התורה לאומה הישראלית, ולא נשתתפו בה כל אומות העולם. כי האמת היא, שעניין תכלית הבריאה מוטלת על כל המין האנושי, איש לא נעדר. אולם מתוך שיפלותו של טבע הבריאה, וחוזקו על הבריות, לא היה שום דרך שהבריות יוכלו להבין להכריע ולהסכים להתרומם ממנו, ולא היו מגלים רצון לצאת ממסגרת האהבה העצמית, ולבוא להשואת הצורה, שהיא הדביקות במדותיו יתברך. כמו"ש חז"ל: "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'. ומתוך זכות אבות, עמדה להם ההצלחה לישראל, שבמשך ארבע מאות שנה התפתחו והוכשרו והכריעו את עצמם לכף זכות. ונכנסו כל אחד מחברי האומה, בקבלה זו של אהבת הזולת, בהיותם אומה יחידה קטנה בין שבעים אומות גדולות, אשר כנגד כל אחד מישראל נמצאים מאה נכרים ויותר כנגדו. וכאשר קבלו עליהם אהבת הזולת, ניתנה התורה דווקא לאומה הישראלית ולהכשרתה עצמה.

אמנם האומה הישראלית הותקנה בזה בבחינת "מעבר", אשר באותו שיעור שישראל עצמם יוצאים מצורפין על-ידי קיום התורה, כן מעבירים את כוחם לשאר האומות. וכאשר גם יתר האומות יכריעו את עצמם לכף זכות, אז יתגלה משיח ה', אשר תפקידו מלבד מה שישלים את בני ��שראל למטרה הסופית לדביקותו יתברך, כן יבוא ללמד דרכי ה' אל כל האומות. כמ"ש "ונהרו אליו כל הגויים".

[bs-maamarim]

סוד העיבור - לידה

א. כללים

הכלל והפרט

עיון המשכילים בבריאה, במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'. מלאכת ה' נקראת "השגחה", או טבע הבריאה.

והמה לא יקראו "גוף" אלא, ��חומר הפשוט של בשר ודם בתכונתו הדוממת, בלי שום צורה. כי כל מה שנקרא בשם "צורה", הוא נבחן לכח רוחני ואינו גוף.

ולפיכך יצא לנו חוק, אשר כל הגופות שוות. אלא, כמו כדור הארץ, שהוא גוף יחיד, ולא ייתכן לחלקו לרבים, באשר לא מצאנו בו חידוש צורה מחלק זה לחלק אחר - כן לא יתחלק הדומם לריבוי פרטים.

וכל כח הריבוי שבעולם, הוא כח רוחני נפלא במינו, ולפיכך, כל כלל מוטעם ומשובח, כי בא מהכח הרוחני, וכל פרט מגונה ושפל. ובזה ניכר ההבדל בין האדם האנוכי ובין האדם המסור לעמו.

וודאי הוא, שערך הכלל נגדר לפי גודל הריבוי שבו. כי אם החלטנו שכח הריבוי, הוא ענין רוחני וחשוב - אם כן, אם הריבוי יותר גדול - הוא יותר חשוב.

ומכאן, שהמסור לעמו יותר חשוב מהמסור לעירו. והמסור לעולם יותר חשוב מהמסור לעמו. וזה מושכל ראשון!

לידה ברוחניות

לפיכך, כמו שיש לידה לפרט, מצד בנין הגופים - כן יש לידה לכלל, והיא, על-ידי חידוש כח רוחני, דהיינו, התפתחות השכליים היא לידה לכלל, כי ברוחני שינוי הצורה יחלק העולמות זה מזה, ולידה זו פירושה, לבוא בעולם התיקון.

יציאת מצרים נקראת לידה

ואם אנו מדברים בסוד הריבוי במהות הרוחני, הריהו בדומה לעניין הגשמי שנולד מבטן אמו, שהוא עולם חשוך ומקולקל בכל מיני לכלוך ואי נעימות, אל עולם הנאור בכל השלימות - עולם התיקון.

ובזה מובן עניין ההכנה, בגדר המובן בממלכת הכהנים, שהגיעו לכך על-ידי נבואת משה רבנו, ומשום זה זכו לחירות ממלאך המות, ולקבלת התורה. ואז היו צריכים ללידה חדשה, לאויר העולם הנאור, המכונה בכתוב: "ארץ חמדה טובה ורחבה".

נולד מת

והנה הולד הזה נולד מת, כי אחר ההריון, שהוא כור הברזל ושעבוד מצרים, באה הלידה, ולא היו מוכשרים עוד לנשום רוח חיים מהעולם הנאור, שהיו מובטחים לבא לשם - עד שהתחילה הספירה ומלחמת עמלק ונסיונות המים וכו' - והגיעו למדבר סיני. וסיני הוראתה שנאה (כמ"ש חז"ל) כי מבטאם שוה. דהיינו, ההתיסרות הנהוג בכל מחלה.

הלידה לאבא ואמא

ואז נעשו ראויים לשאוף רוח חיים, והתקיימה בהם הנבואה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מתחילה ממלכת כהנים, לבטל קנינם הפרטי, ואחר כך גוי קדוש, שהוא להשפיע נחת רוח לקונם, על-ידי "ואהבת לרעך כמוך".

וכמו בגשמיות שהולד נופל לידים אוהבות ונאמנות, שהם, אביו ואמו הדואגים לו ומבטיחים קיומו ובריאותו - כמו-כן, לאחר שלכל אחד הוכן ששים רבוא דואגים לקיומו, נשמו רוח חיים, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופירש"י "כאיש אחד בלב אחד".

ב. אחור ופנים

האדם עיניו מלפניו, המרמז שאינו יכול להסתכל אלא לעתיד, דהיינו, בסדרי גידול מתתא לעילא. אולם אינו יכול להסתכל מאחוריו, דהיינו, בסדרי העיבור מעילא לתתא (כמ"ש "אל תביט אחריך" בפרשת לוט).

לפיכך הוא נעשק מכל ידיעה אמיתית, כי חסר לו ההתחלה, והוא דומה לספר שחסר בו חציו הראשון, שאי אפשר להבין מתוכו כלום. וכל היתרון לבעלי ההשגה הוא, שהם זוכים להשיג גם סוד העיבור, כלומר, המהלך של מעילא לתתא.

כי האדם כולל הכל, וזה נראה בעליל, כאשר מסתכל ומעיין בדבר מה, הכל יודעים שאינו מסתכל אף משהו מחוץ לגופו ורעיונותיו עצמו - ועם כל זה, הוא משיג את כל העולם כולו, ויודע מה חושבים בני העולם ומעריך אותם כיצד למצוא חן בעיניהם, ומתאים עצמו לרצונם.

וכדי להגיע לידיעות אלו, אינו צריך רק להסתכל בתוך עצמו - וכבר מבין מחשבות בני גילו. כי כולם שוים זה לזה, והאדם עצמו כוללם בתוכיותו. וסייג לידיעותיו הוא, אשר עיבורו עצמו אינו יודע ואינו זוכר מהזמן ההוא לספר משם אף משהו.

שער החמישים

וזה סוד הכתוב: "וראית את אחורי ופני לא יראו". כי משה רבינו השיג את סוד העיבור, כלומר, כל הבחינות שמעילא לתתא בתכלית השלימות, המכונה "אחוריים של עולמות הרוחניים" - ולא היה חסר לו, אלא להסתכל גם ב"פנים", דהיינו, לראות כל העתיד עד גמרו של התיקון המכונה נו"ן שערי בינה, - כי קומת הבינה היא מאה שערים, שבינה מכונה בלשון המקובלים, בשם "אמא", להיותה אמא של כל העולם כולו, שהזוכה להשיג כל מאה שערים שבה - זוכה להתגלות השלימות.

כי חמישים שעריהם מאחור, הם סוד העיבור, דהיינו המהלך מעילא לתתא. וחמישים שעריהם מלפנים, הם דרך ההתפתחות המחוייבת עד גמר התיקון, שאז: "מלאה הארץ דעה את ה'" - וכן "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

וזה שהתפלל משה רבנו "הראני נא את כבדך", - דהיינו, כל החמישים שערי בינה שמפנים. ואמר לו ה': "וראית את אחורי" - די לך שאתה רואה את כל החמישים שבאחורי, בבחינת מעילא לתתא. "ופני לא יראו", - כי לא תראה את כל החמישים שמפנים - "כי לא יראני האדם וחי", - כלומר, לפני שמגיע הזמן המוכשר, שיסתגלו הכלים ויתפתחו בכל שלמותם.

ומטרם זה מוכרח הוא למות על ידי הראיה הזאת, כי הכלים לא יוכלו לקבל האור הגדול הזה ויתבטלו. וז"ש: "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה, חסר אחד".

וברוחניות אינו נוהג חסרון, אלא, או כולו, או לא כלום, כעניין, "נדר שהותר מקצתו הותר כולו". אבל לעת קץ, שיגדלו מדת הכלים, ויתפתחו בשיעורם הרצוי, אז יהיו ראויים להשגת שער הנו"ן. (גם תדע אשר יש שני מיני השגות, נבואה וחכמה. מצד החכמה השיג משה כמו כל החכמים, - אבל מצד הנבואה לא היה יכול להשיג, ועל דבר זה אמרו חז"ל: "חכם עדיף מנביא". - וכן אמרו ששלמה השיג שער הנו"ן).

הנפש מוליד את הגוף: העיבור והגידול

כשם שבחטה הזרועה אנו מוצאים בה שני מהלכים:

א. משעת הנחתה באדמה, שאז היא מתחילה לפשוט הצורה של בחינתה עצמה, הנבחנת למולידה, עד שבאה לבחינת אפס, כלומר, לבחינת המצע של שלילה מצורת אבותיה, והפועל נעשה לכח. ועד אז נחשבת לבחינת עיבור, הנמשך מהמהלך של מעילא לתתא,

ב. וכשבאה לנקודה האחרונה, מתחיל הגידול והצמיחה, שהוא המהלך של מתתא לעילא, עד שמשיגה קומתה של המוליד שלה.

הכלל והפרט שווים

הכלל והפרט שווים ההדדי, כמו שתי טיפות מים, הן בחיצוניות העולם, דהיינו, מצב הפלנטה בכללם. והן בפנימיותו, כי אפילו באטום (פרודה) המימי היותר קטן, אנו מוצאים שם מערכת שלימה, של שמש ופלנטות הרצים סביבו, ממש כמו בעולם הגדול. ועד"ז האדם שהוא פנימיות העולם, גם בו תמצא כל התמונות של העולמות העליונים, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כמו שאמרו המקובלים: שראש הוא אצילות, ועד החזה בריאה, ומשם עד הטבור יצירה, ומטבור ולמטה עשיה.

ועל-כן עיבור של אדם, תראה גם מהלך של מעילא לתתא. דהיינו, התפשטות איטית מהמוליד שלו - אמו, עד שנעתק וניתק ממנה לגמרי, כי יוצא לאויר העולם, ויצא מפועל לנפעל - מרשות מולידו עד רשות עצמו.

ואז מתחיל המהלך של מתתא לעילא - ימי היניקה, שעדיין דבוק בשדי אמו, עד שצורתו נשלמת, בשיעור האחרון של קומת מולידיו.

אולם אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה הוא, פירוש, כי בהכרח שאינו יליד אשה, אלא, עפר מהאדמה, כמו שאר הבריות הראשונות שנתהוו מעפר ההוא. כמ"ש: "הכל היה מן העפר", אולם העפר הזה נמשך מהעולמות העליונים הקודמים לה.

והוא כי גם למעלה יש אור וכלי. האור, הוא בצורות שבקבלה. והכלי, הוא הרצון לקבל את הצורות המותאמות ההם. והכלי הזה, שהוא, הרצון לקבל, הוא תמיד בלי קביעות של משהו, לא מחשיבות, ולא ממשות עצמאית העומדת בפני עצמה זולת עם המקובל אליה. ועל-כן אין לה שום ערך יותר מהמקובל.

למשל: העני הרוצה לקבל עשירות, אין לו שום חשיבות יותר מהעני השמח בחלקו. ואינו רוצה לקבל עשירות. אלא אדרבה, הוא עוד גרוע ממנו. והוא, כי הרצון לקבל, עם הדבר המקובל נעשה לאחד, והמה רק שני חצאי דבר, וכל חצי כשהוא לעצמו ונבדל, אין לו שום ערך עצמי שיהיה מה לדבר ולשאת ולתת עמו.

ג. מהו נשמה

חוק ההתפתחות ע"פ חכמת הקבלה

אי אפשר להתבונן בשום דבר, בטרם שרואים את הדבר מתחילתו עד סופו. ומתוך שהאדם אינו מרגיש שום דבר, אלא מתוך עצמו, (ע"ד שחכמי הראיה, מצאו שאין הצבעים שוים בכל העינים, אלא רק הסכמה יש כאן) על-כן הוא מחוייב, להכיר את עצמו מתחילה עד סוף. דהיינו, עכ"פ מזמן עיבורו עד היותו לאיש. וכיון שאינו כן, כי האדם מתחיל להכיר את עצמו, רק בהיותו איש שלם. לפיכך, נעדר ממנו היכולת להתבונן בעצמו.

אין לך אדם שמכיר את עצמו

טעם שני הוא, כי להכיר איזה דבר, צריכים בעיקר להתבונן לתכונות הרעות שבדבר, ומתוך שאין האדם יכול לראות נגעי עצמו, (ובא��תו שיעור שמושאל לו ממה שרואה באחרים, הוא רואה ג"כ באספקלריה שאינה מאירה) מטעם, כי כל רע המחוייב לבוא לכלל קבלה לאדם, הרי מגיע לו בעונג, שאם לא כן, לא היה מקבלו. וחוק הוא שכל דבר שיש בו תענוג, אין האדם מחשיב אותו לרע, זולת על-ידי נסיונות רבות המתפתחים בהם, ולזה צריכים ימים ושנים, וגם זכרון והקש והתבוננות, אשר לא כל אדם מסוגל לזה. לפיכך אין לך אדם שיהיה מכיר את עצמו.

אולם המקובלים בעלי השגה הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם, נשמה.

נשמה זו היא קנין אדה"ר

כבר ביארתי לעיל באות ב', שהעולמות באים בהשגה בשני דרכים, מעילא לתתא ומתתא לעילא, שמתחילה משיגים מעילא לתתא, את השתלשלות הנשמה. ואחר-כך, מתתא לעילא, שהיא ההשגה עצמה. מהלך הראשון מכונה בשם עיבור, משום שערכו כמו הטפה ההולכת ומתנתקת ממוח האב, ובאה בעיבור האם, עד שיוצאת לאויר העולם. שהוא נבחן כמו דרגא האחרונה - מעילא לתתא. דהיינו, בהתחשב עם העילה של הולד. הרי עד שם היה עדיין מחובר באיזה חלק בבחינת אבא ואמא שלו. דהיינו העילה. ובביאתו לאויר העולם, נכנס לרשות עצמו, שזהו הסדר של מעילא לתתא.

וטעם כל זאת, כי מחשבתו יתברך יחידה, ועל-כן כל המקרים שוים, והכל דומה לפרט.

עיבור וגידול גוף כנשמה

מעת לידתו שהוא נמצא אז בנקודת הריחוק, מתחילה ש��בתו להשגה - מתתא לעילא, שזה נקרא חוק ההתפתחות, והוא הולך ממש על אותם הדרכים והמבואות שירדו מעילא לתתא.

וזהו מושג למקובלים. אולם לעינים הגשמיים, נראים רק מצבים פשוטים, איטיים, דרגתיים, עד שגדלה קומתו כמו אבא ואמא שלו, ואז נקרא, שהשיג כל הדרגות מתתא לעילא. דהיינו דבר שלם.

ד. מעילא לתתא - ומתתא לעילא

הגידול מלמד על העיבור

ומאחר ששני המהלכים שהם מעילא לתתא ומתתא לעילא, דומים כמו שתי טיפות מים. נוכל להבין את מהלך מעילא לתתא בהתבוננותינו במהלך של מתתא לעילא, והוא המהלך השני של ההתפתחות, שהוא הגידול והצמיחה.

ואתה מוצא ארבע עולמות אבי"ע, שמתחילה הוא עשיה - למשל, כשנתבונן בכל מהלך גידול הפרי מהנטיעה ועד גמר בישולו, נמצא ארבעה מצבים:

הא' - בטרם מתראה בו אותות הביכור, והם כל חוקי המצבים שבפרי - והוא עולם העשיה.

הב' - משעה שאפשר לאכלו ולשבוע, אולם עדיין אין בו טעם - והוא יצירה.

הג' - משעה שנגלה בה מקצת טעם - והוא בריאה.

הד' - בשעה שנגלה כל טעמו ויפיו - והוא אצילות. וסדר זה הוא מתתא לעילא.

כל נאצל ונולד, בא על שני דרכים

כל ענין מעילא לתתא ומתתא לעילא שנתבאר בכלל ארבע עולמות אבי"ע, כל אלה נוהג אפילו בפרט הקטן ביותר שבעולמות, דהיינו, בכל עילה ועלול.

עילה פירושו, אב, שורש, גורם. עלול פירושו, שהוא נפעל ונעשה על-ידי העילה. ועל-כן מכונה בן, או ענף, או נמשך ונגרם.

וענין שני מהלכים אלו בפרטות, מובן ממש כמו בהכלל. אשר מעילא לתתא, הוא, דרך התבדלות העלול מהעילה שלו, עד שיוצא ונעשה רשות בפני עצמו. וענין מתתא לעילא הוא חוק ההתפתחות המעוררהו לגדול מתתא לעילא, עד שמשיג העילה שלו. כלומר, שמשתוה לגמרי כמותו. וכמו שביארנו לעיל, ענין אב ותולדה הגשמי שממוח אביו עד הלידה, הוא זמן עלייתו מתתא לעילא, וכעין זה תשפוט בכל ארבע מיני דצח"ם. וכמו באצילות פרטי הרוחניות, כמו כן בכלל כל העולמות.

וטעם הדבר, כי מאחד יוצא יחידה, וכל הדרכים שקיבלה אותה היחידה, מחייבת את כל ההשתלשלויות הבאות אחריה, הן בכלל והן בפרט.

ה. ההתחקות אחר הבריאה

לידת האנושות המאושרת

כשאנו מסתכלים בחותם של מעשה בראשית, אנו מוצאים שם כתוב: "אשר ברא אלקים לעשות" שהמשמעות, שמלאכת השי"ת, הערוכה בבריאה לפנינו, היא נתונה לנו, כדי לעשות ולהוסיף עליה. כי אם לא כן, הרי המלה "לעשות", מיותרת לגמרי וריקנית מכל תוכן. והיה צריך לומר: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים" - ועל מה נתוספה כאן המלה "לעשות"? - אלא בהכרח שמקרא זה מלמדנו, כי כל שיעור המלאכה שהניח השי"ת בבריאה, הוא בשיעור מדויק לא פחות ולא יותר, אלא במידה כדי שנוכל לעשות בעצמינו את השלמתה והתפתחותה.

והאמת היא, שכל התפתחותינו בבריאה ההיא, אינה רק ההתחקות אחריה. כי כל טעם ויופי הצבעים שאנו מתקנים ומחדשים, אינם אלא התחקות אחר הצבעים מלאי הטעם שאנו מוצאים אותם בפרחים. וכן הנגר, מאין הוא יודע לעשות שולחן בן ארבע רגלים, אם לא שהתחקה אחר מלאכת השי"ת שעשה בריות עומדות על ארבע רגלים, או מאין הוא יודע לשלב שני עצים זה בזה, אם לא שהתחקה באברי הגוף המלוכדים זה בזה, והלך ותיקן את עציו כדוגמתם.

וכן הולכים בני אדם, מסתכלים ולומדים היטב להבין את המציאות הערוכה לפנינו בתכלית הטעם והיופי, ואחר-כך כשמבינים אותם, המה מתחקים לעשות כדוגמתם. והדוגמה הזו נעשית בסיס לדוגמא אחרת, עד שכבר ברא האדם עולם נאה, ומלא המצאות. מתוך הסתכלות במלאכת הבריאה, בנו אוירון עם כנפים כדוגמת העוף בעלי הכנפים. בנו רדיו שקולט גלי קול כדוגמת האזנים. בקיצור כל הצלחותינו מוצעת לפנינו בבריאה ובמציאות כמו שהוא, ולא חסר לנו אלא להתחקות אחריה ולעשות.

המציאות וקיום המציאות מכחישים זה את זה

כי המציאות, כלומר, הבריאה בכללה וכן כל חלקיה הנבראים בריות מבחינת מה השייך לקיומם, אנו מוצאים ערוך בטוב טעם, וכל יופי ונועם, בלי שום חסרון כחוט השערה, ממש עולם נאור. וכשנעמיד נגד זה את קיום המציאות הזה, דהיינו, סדרי הזנתם ופרנסתם של כל הבריות הללו, המה מבולבלים, בלי סדר ובלי טעם ובפראיות גדולה. והנה דבר המציאות וקיום המציאות בכללה כבר בארנו במאמר "סוד האחדות" ומשם תדרשנו.

סיום ולידה

ותדע מכל זה, אשר הכלל משתוה תמיד עם הפרט, שהשי"ת בעצמותו, לא ירגיש את הריבוי, שהוא תמיד בסוד רשות היחיד, ותקיש טובת הכלל מהפרט.

וכמו שמציאותו ולידתו של הפרט, אשר ערך השי"ת, מכח הטבע, הוא נבחן מעת לידתו וביאתו למקום שהכין השי"ת בעדו, שנקרא עולם הזה, נבחן שדאג בעדו שיפול לידי אוהבים נאמנים, שיטפלו בו ויבריאו אותו וידאגו לכל צרכיו בתכלית המסירות והאהבה.

כן הכלל כולו, אם רוצה להולד ולצאת לאויר העולם מתוקן בעד הכלל כולו, אז יש לדאוג שהילד הכללי הזה, יפול אצל הורים נאמנים שיאהבו אותו במסירות נפש, לא פחות מאבא ואמא - והיינו על-ידי המצוה של אהבת זולתו. בדומה להכנה של מתן תורה.

אולם כאן נעסוק רק במין האדם בלבד. ונראה כמה מן הנועם והטוב אשר מלאכת השי"ת מסדרת אותו בדבר מציאותו, שיתקיים עד שראוי להקרא, בצורת אדם הפועל, וכשנקח את סדר קיומו עצמו, כמה מן המאוס ואיום נמצא בו, בכל אשר יפנה ירשיע, וכל זכות קיומו נבנה על חורבן חברו.

ו. המתוקן והנזקק לפעולת האדם

אשר ברא אלקים לעשות

ותדע, שהשי"ת לא הזדקק למלאכת הבריאה, אלא באותו שיעור שלא ניתן כח להאדם לפעול שם, ובדומה למלאכת העיכול, ברא השי"ת כך אשר בישול המזונות בתוך קיבתנו נעשה בלי טרחתנו.

אבל, מאותה נקודה שנמצא כח בידי האדם עצמו לפעול שם - מפני שזה כל טעם והנחת רוח של השי"ת, שרצה להנות מפעולתו. דהיינו, לפעול מין בריות שיוכלו להוסיף ולהנות ולברא דוגמתו.

אבל אינו רוצה בשום אופן לבשל הקדירה שלנו שעל גבי הכירה, בלי ידיעתינו, וזה משום, שאנו יכולים לעשות זאת בכוחותינו.

בדומה לרב ותלמיד, שכל מגמתו של הרב, הוא, לתת כח לתלמיד שיהיה כמותו, וללמד לתלמידים אחרים כמותו. כמ"כ יש להשי"ת נחת רוח שבריותיו בוראים ומחדשים דוגמתו. אשר כל כח החידוש וההתפתחות שלנו אינו חידוש באמת, אלא, מין התחקות יש כאן. ועד כמה שההתחקות מתאימה עם מלאכת הטבע - באותו שיעור נמדד שיעור התפתחותינו.

ומכאן אנו יודעים, אשר יש כח בידינו לתקן את עצמינו, קיום המציאות - כדוגמת הטבע הנעימה של המציאות. והמופת לזה הוא, שאם לא היה הקב"ה פועל שלימות השגחתו, גם בבחינה ההיא, כי "היד ה' תקצר"? אלא הכרח הוא, שבמקום זה, שהוא תיקון עצמינו, יש לאל ידינו לתקן עצמינו.

ז. התנועה כסימן לחיים

דצ"ח - מדבר

מבחינת החיים הרוחניים, מחולקים הבריות לשניים, דצ"ח - ומדבר. דצ"ח: הוא בחינת מתים גמורים. מדבר: הוא בחינת חי.

החיים הם כח התנועה. ונודע, שתחילת החיים נעשה על ידי שתי פעולות מנוגדות בתכלית.

כי גם המדבר, כאשר נולד הוא בבחינת מת, עד שמעוררים אותו על ידי דחיפות. - כי הכלים שלו מוכנים לקבל חיים ותנועה עוד בבטן אמו, - ובביאתו לאויר העולם פועל על בשרו אויר העולם בקרירות שאינו רגיל בו, ואז נגרם לעורר ההתכווצות.

ואחרי ההתכווצות הראשונה, מוכרח להתפשט שוב לשיעורו הקודם. וב' הדברים ההתכווצות וההתפשטות המה הפסיעה הראשונה המקבלת לו חיים.

אמנם לפעמים מחמת חולשת הלידה, הרי העובר נחלש, ולא יתעורר בו ההתכווצות. כי מקרה קבלת קרירות אויר העולם חלש הוא מלפעול עליו ההתכווצות, ועל כן נולד מת, כלומר, שלא היה לו עוד המקום והסיבה שהחיים יתלבשו בו, שמקורו מתחיל מכח ההתכווצות.

כי אם אין התכווצות פנימית - אין התפשטות. כי לא יתפשט בשום אופן יותר מגבולו, ואם כן אין תנועה. והנה, הסימן של הבריה שמוכשרת לאור החיים הוא, אשר יש בה כח לפחות לעשות התכווצות משום איזה סיבה, אשר אז בא אור החיים ועושה התפשטות, ונעשה תנועה ראשונה של חיים. ולכן לא תפסק עוד התנועה הימנו, ונעשה חי מתנועע.

ותנועה ראשונה זו נקראת נשמה, דהיינו, רוח חיים שנושם באפו, כמ"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים".

אבל דצ"ח אין בהם כח הזה, לעשות התכווצות פנימית, מכל גורם שיהיה. - וכיון שכן, אין אפשרות לאור החיים להתלבש בהם, ולגרום להתפשטות.

אשר חוק נתן ולא יעבור, שבלעדי ההתכווצות וההתפשטות לא יוכל הכלי להתפשט מעבר לגבולו. ועל כן משפט הדצ"ח הוא למיתה עולמית.

והמדבר מוכשר באמת כולו לחיים, אלא שנולד מת, כאמור לעיל, מפני שצריך לאיזה סיבה וגורם אשר יפעל עליו, שיעשה לפחות התכווצות הראשון, אשר זה נגרם לו על ידי האויר הקר המגיע לו מתו��ה ומעשים טובים.

איכות ההתכווצות

ההתכווצות צריכה להיות מכח הבריה עצמה. ואנו מבחינים בב' מיני התכווצות.

הא' היא התכווצות הבאה מגורם חיצוני כמו קרירות.

הב', היא התכווצות הבאה מבנין הכלי עצמו.

א. כמו שתראה כשמכים ודוחקים את העובר הנולד להקיצו, אף-על-פי שבכל לחיצה והכאה נעשה התכווצות בגופו של הולד - מכל מקום ההתפשטות החוזרת, אינה חוזרת מכח אור החיים, אלא מתוך בנין הכלי עצמו, שמוכרח תמיד להיות בדיוק על גבולו וחוקו, - ועל-כן כשבא איזה גורם ולוחץ אותו, אזי יש כח בכלי עצמו לחזור למקומו בריחוק, מכח הגורם גבולו החיובי.

ב. אבל אם ההתכווצות נעשית גם היא מתוך הכלי עצמו, ולא מחמת גורם חיצוני - אז אינה מוכשרת באמת כלל וכלל לחזור ולהתפשט לגבולה הקודם, בשיעור הקודם. מפני שההתכווצות המתפעל בה נעשה מתוך בנינה. ועל-כן אי אפשר שתחזור לגבולה המוכן לה מראש.

זולת הבורא יתברך, כלומר, שאור פרטי חדש צריך להתלבש בה, להשיבה לחוקה, שאור ההוא נוסף על אורה הקודם, להיות בה בקביעות. דהיינו, בכל פעם שתתכווץ, חוזר האור, וגורם לו להתפשט למדתה הקודמת. ואור ההוא נקרא חיים.

ב' התכווצויות, חלקי וכללי. כנגדן ב' התפשטויות

דם הוא הנפש. כי צ��ע אודם צריך שצבע לבן יתחבר בו ואז יקרא דם. - ובטרם שנתחבר בו לנצחיות - אינו נקרא דם, כי אז שכיבה וקימה נוהג בו. כי טבעו או-דם, ואז נצבע בו בחינת קימה שלא בקביעות, שנקרא רק צבע או-דם, מלשון "דום לה'". ועל כן חוזר ונופל הצבע ממנו, ונעשה לבן בלי שום צבע, שהוא שכיבה שלא בקביעות.

וכאשר מתחברים שניהם אזי נעשים לגידים של דם חיים.

כאשר שניהם נעשו לגידים של דם חיים, היינו, שעושים בו הניגודים. האחת לנפש חיה, כלומר, שנחתך האו מן האודם, ונשאר דם לקביעות - עם כל זה בחינת שכיבה וקימה שהיו קודם, מתחברים עתה גם כן בדם הזה.

ועל-כן מבחינים שני מינים בדם, אדום, ולבן כנודע, דהיינו, אותם אדום ולבן, שמקודם שמשו בזה אחר זה - התקבצו בינתיים ועשו את הדם הזה, שנקרא נפש חיה. ותדע שה"ס התכווצות חלקי והתפשטות חלקי שנקרא נפש ורוח. ודו"ק.

אמנם אור הזה שעשה ההתפשטות - החלקי דנפש, הנה הוא אור עליון נפלא וכללי. ועל-כן דרכו למלאות ולהשלים על כל מיני התכווצות שנרשמו באותו הבנין.

ונודע שכבר היה בגוף הזה בחינת לבן בחלק שאינו ראוי לקבל צבע של או-דם, כי. .. של האודם נשדדו ונפלו בעת כי יתועדו יחדיו שוא לך וכו'. ועל-כן אחר שהאור השלים את התפשטות א' דאור נפש חיה הנ"ל, חוזר וממלא ההתכווצות הישן הזה שנעשה בו מימים קדמונים. ותדע שהוא הנקרא התפשטות כללי, או גידי מוח, הנמשך מחומר האודם, שנימח ממנו המראה לגמרי.

וז"ש: "ויפח באפיו" - בב' אפים, א'. אף, דאודם-לבן. ב'. אף, דלבן הנימח לגמרי. "ויהי האדם לנפש חיה", מתחילה מתוך האף דאודם-לבן, שה"ס הדם והתפשטות א' כנ"ל. אולם סופו היה "נשמת חיים", כי התפשט גם באף הב' דלבן הנימח, שה"ס נשמה ובחינת ג"ר.

גם תדע שהתפשטות א' דגידי דם ה"ס יש לו יחס למוח תחתון גופני הנקרא מח העצמות, ששם. .. הפועלים שלא מדעתו, והוא מפני שהמצב הבינים, מאף א' לאף ב' הוא זמן גידול של. ... .. והנה אז פועל האור לגמרי שלא מדעתו של האדם, כי עדיין לא השיג נשמתו.

והתפשטות ב' בגידים ממוחים שנשמרים לו בבחינת הפכיות ב', שנקרא אף ב' כנ"ל, הוא היחס של מח העליון:. ... .., לבחינת ג' מוחין שבו הפועלים מדעת שנקרא. ...

הפכיות מראש לגוף

כי נתבאר שבגידים ממוחים נמצא האודם בימין, שהוא הצבע והישות המתקבל על הנייר הזה. והלבן ה"ס השמאל הגמור, כי אף ב' נמחק ממנו, ולא נשאר בו אפילו צבע, באופן שהאודם, הוא הישות, והלבן, הוא העדר.

והפכי אליו גידי דם, כי האודם, ה"ס השמאל, דהיינו או שנתחבר למפרע, ובסוד נהר ואולי. מה-שאין-כן הלבן, הגם שהוא סוד שכיבה, מכל מקום עתה נעשה תמונה זו לימין, וקימה. דע"כ הוא נפש נצחי, שלא צריך עוד לצבע, וצבע האודם שנשאר ונרשם מלמפרע, הרי עתה הושם לשמאל בגבורה, שנקרא דם בלי או - באופן שהלבן בימין, שא"צ ולא יארע בו ענין צבע אודם. והאודם נחשב לו בשמאל רק לגבורה שנקראת דם.

וכאן צריך שתבין שרשימו דאודם האמור באף א' וגידיהם שעלו לשמאל הרי אחר אף הב' לבחינת נשמה, הריהו נמחק ונעבר מבנין זה לעולם. ולפיכך הראש המוח הוא לבן בלי אודם כלל.

עיבור

הולד בימי עיבורו, הוא כמו צומח ממש ותו לא, וכל תנועותיו אינם נקראים תנועות חיים, כי התנועות נעשים על-ידי אמו, שהעובר חלק ממנה.

הסביבה שלו נקראת בטן ואם הוא הגבול של הסביבה המוטל עליו, ואוכל מה שאמו אוכלת וכו'. והלידה מתחילה מראש מקוה.

מהות החיים

הכרת החי הוא המהות העצמית. ועניין התנועה מוגדר בהתכווצות עיין לעיל, כי אי אפשר לשום בריה לצאת מגבולה כחוט השערה.

וזה נמשך מראש מקוה, כי שמה נתינתה של כח הזה להצטמצם מעט פחות מגבולו - בענין השאלה.

ודע שכל עוד שכח אחר מכווץ אותו למטה משיעורו, אין זה עושה את הדומם לבעל חי.

אלא רק מחוייב להתכווץ מעצמו, אבל איך זה אפשרי בעודו דומם? על-זה צריך תפילה, שיזכה לכח עליון.

ובזה אפשר להבין את הסתום דתחות אומ"ק ועניין לא יראני האדם וחי, כי החי הוא בעל התנועה, ואם אי אפשר לו עוד להתכווץ אינו חי, אלא דומם. וז"ס צדיקים מיתתם בנשיקה, דהיינו, שמאבדים כח התכווצות.

[bs-maamarim]

ששים רבוא נשמות

אמרו, שיש ששים רבוא נשמות, וכל נשמה מתחלקת לכמה ניצוצין. וצריך להבין, איך אפשר שהרוחני יתחלק, כי מתחילה לא נבראה רק נשמה אחת - נשמת אדה"ר.

ולענ"ד, שבאמת אין בעולם יותר מנשמה אחת, כמ"ש, (בראשית ב, ז) "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". ואותה נשמה מצויה בכל בני ישראל, אצל כל אחד ואחד בשלמות, כמו אצל אדה"ר. כי הרוחני לא יבא בחיתוכים וחילוקים, שזה דווקא מִגִּדְרֵי הגשמיים. אלא מה שאמר שיש ששים רבוא נשמות וניצוצי נשמות, נראה שזה מתחלק בכח גופו של כל אחד ואחד. דהיינו, בתחילה הגוף חוצץ ומונע זוהר הנשמה ממנו מכל וכל, ובכח התורה והמצווה נזדכך הגוף, ולפי המדה שנזדכך, באותו השיעור מאירה הנשמה כללית עליו.

לכן נעשה בערך הגוף הגשמי ב' בחינות. בחינה א', שמרגיש את נשמתו לפרט מיוחד, ואינו מבין כי זהו כלל ישראל, וזה באמת פגם, לכן גורם ביחד עם הנ"ל.

בחינה ב', שאינו מאיר עליו באמת אור נשמת ישראל בכללות כח הארתה, אלא בחלק הימנה, פירוש, לפי המדה והשיעור שזיכך את עצמו, בבחינת השבתו אל הכלל.

והסימן אם נתתקן הגוף בשלמות, בשעה שמרגיש שנשמתו נמצאת בכל כלל ישראל, בכל אחד ואחד מהם, ולכן אינו מרגיש ג"כ את עצמו לבחינת פרט, כי זה תלוי בזה, ואז הוא תמים בלי מום, ושופע עליו באמת הנשמה בכל כחה, כמו שהופיעה באדה"ר, בסוד, "מָאן דְּנָפַח מִתּוֹכוֹ נָפַח" [מי שנפח, מתוכו נפח].

וז"ע ג' זמנים לאדם.

א. בחינת ניצוץ מנשמה, סוד הפעולה בדרך התנוצצות, בסוד שָׁרֵי וַאֲסַר [התיר ואסר].

ב. בחינת נשמה פרטית, חלק אחד מששים רבוא, ונשלם בסוד הקביעות, אבל פגמו עמו. דהיינו, שגופו אינו יכול לקבל בחינת כללות הנשמה, ומרגיש את עצמו לפרטיות, שזה עדיין מסבב לו הרבה יסורים של אהבה.

ואח"כ מתקרב לשלימות, סוד הנשמה כלליות כנ"ל, כי כבר נזדכך הגוף וכולו קדש להוי' ואינו עושה שום שיעורים ומסכים ונכלל כולו בכלל ישראל.. ... .... ... ...

אִיתָא, "וַאֲפִילּוּ גַּבְרָא חָדָא אִי יִתְקְרֵב קַמֵי מָארֵיהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא מִיָּד יֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא" [למדנו, ואפילו איש אחד, אם יתקרב לפני אדונו בתשובה שלמה, מיד יבוא מלך המשיח].

ונראה פירושו, דהנה אמרו, (שהש"ר פ"א, ועוד) "שקול משה כנגד ששים ריבוא". וצריך להבין, כי לפי זה נמצא ב' פעמים ששים ריבוא נשמות, נשמת משה, ונשמות ישראל.

והאמת נראה כנ"ל, שלא נמצא יותר מנשמה אחת, שנודע לפי שערים של כל נפש ונפש שמזדככת ומטהרת א"ע מזוהמתה.

לכן בהתקן כל הנפשות, ימשיכו אליהם כל בחינת הנשמה העליונה של אצילות לכל נפש ונפש, כי הרוחני אינו מתחלק, ואז, (זכריה יד, ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ". לכן בעוד שחסר נפש אחת משלימות הטהרה, תחסר המשכת קדושה זו בכל נפש ונפש מישראל.

וגם בהיטהר נפש אחת מישראל עצמה מכל זוהמתה, אז תמשיך אליה כל בחינת הנשמה דאצילות, וְאָגָבָה יתוקנו כל נפשות דורה, וז"ע שתלוי זה בזה הרבה כמ"ש, (סנהדרין יא.) "ראוי היה שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו ראוי לכך".

ותוכן הדברים מפלאי תמים דעים, שאותה הנשמה שזכתה להיטהר, מיד היא מתאמצת לעלות חן הדור ולבקש עליהם, עד שמעלה כל הדור שלה למעלתה.

וז"ס, "שקול משה כנגד ששים רבוא". כי כיון שהיה רועה נאמן שלהם, על-כן היה לו אותה הקדושה שראויה לכל הדור, והבן.

ובאמת, בכל פרט ופרט נמצא כל הכלל, מפני שבאחרית, סוף כל סוף, יתאחדו כל הנפשות לבחינה אחת, בסוד, תשובתם לשורשם הרוחניים, לכן כל מה מהנסים והנפלאות וכל בחינות המסעות שעברו על כל העולם בשית אלפי שני [בששת אלפי השנים], צריכים לעבור על כל נפש פרטית, והנפש הטובה, שואבת אליה מכל בחינות הקדושה שלפניה ולאחריה, והנפש הרעה להפך.

וסוד ה��תים המתחלפים עליו, הוא בחינת דורות, אלא שכל דור ודור מתנהג כפי השופט שלו, סוד השכל השופטו, לפי שמקבלת מהקדושה בזמן ההוא.

לכן כל נפש מוכן לשאוב בתוכו נשמת משה, אהרן, שמואל, דוד ושלמה, דהיינו, בבחינת זמנים העוברים עליו, ביציאת מצרים וקבלת התורה, נשמת משה רע"ה מתגלית עליו. ובשבע שכבשו, נשמת יהושע. ובבנין המקדש, נשמת שלמה המלך, והבן.

ואין הכונה על פרטי נשמות הנ"ל, אלא לפי הכלל שאמרנו שהרוחני אינו מתחלק, ומיד שזוכה לבחינת נשמה, זוכה לנשמת כלל ישראל, אלא לפי מקום וערך הטהרה שלו, ולכן בזמנים שזוכה לנפלאות הנ"ל, אז הוא מקבל לתוכו שפעת הנשמה באותה הגילוי, לכן שם בעל הגילוי עליו ממש.

ואמרו, (שבת סז. ב"מ קיג:) "כל ישראל בני מלכים הם". (ירושלמי הוריות ג ה) "ומלך שמת כל ישראל ראויים למלכות". וז"ס גדול, דהנה בכל הדורות שקדמו, שהמה רק הכנה לבחינת מלכות, היו צריכים כלים מיוחדים להמשכת השופטים שלהם, כמו נשמת משה ושמואל וכו'. אבל סוד התכלית האחרון תלוי בכל כלל ישראל, כי בהחסר חלק קטן מניצוץ קטן, לא יוכל להתגלות הקץ, וע"כ כל ישראל ראוים למלכות, כי הכל שוים בבחינה זו האמיתית, ולכן אין שום כלי מיוחד להמשכת השלימות הזה, אלא כל מי שמזכך, ומטהר את נפשו להיות ראוי להמשיך גילוי המלכות לעולם, יהיה נקרא דוד המלך ממש. וזה סוד (ר"ה כה.) "דוד מלך ישראל חי וקים", כי לא מת כלל, וכלי שלו נמצא בכל נפש ונפש מישראל, מה שאין כן נשמת משה שאינה אלא בתלמידי חכמים שבדור וכן נביאים וכהנים וכו'.

וזה סוד (ירושלמי הוריות ג ה) "מלך שמת כל ישראל ראויין למלכות". והבן. וזה סוד, מוציא את הרבים ידי חובתן והבן מאד.

וזה ענין, (סוטה מט:) "בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא חוּצְפָּא יִסְגֵּא [בסמוך למשיח החוצפה תתרבה]". (ישעיהו ג, ה) "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד". פירוש שנער גם נקלה ירהיב בנפשו עוז, להמשיך מלכותו לעולם, כאילו היה מזקנים שבדור ונכבדי הדור.

כי גם הַנִּקְלֶה, דהיינו, בעל נפש נמוכה ושפלה באמת בשורשו, אם יכוון לבבו ויטהר מעשיו להיות רצוים, יזכה להמשיך בנפשו כלל הנשמה של עם קדוש, עם כל הנפלאות שטעמו עם קדוש עד היום הזה, כי כולם לא היו אלא הכנה לשלימות הזה, לכן מוכרח גם אותו הנפש הפרטי לטעום הכל, וקונה עולמו בשעה אחת, מפני סגולת הדור ההוא להמשיך כתר מלכותו ית' שכולל הכל, (ברכות סד. ב"ב קמה:) וְהַכָּל צְרִיכִין לְמָרֵי דְּחִטֵּי [לבעל החיטים] וְכָל פְּרָט וּפְרָט חַיָּיבִין בּוֹ. והבן.

וזה שאמרו, וַאֲפִילּוּ גַּבְרָא חֲדָא אִי יְזַכֵּי לְמִיתַב בִּתְיוּבְתָּא שְׁלִימְתָּא מִיַּד יֵיתֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא [ואפילו איש אחד, אם יזכה לשוב בתשובה שלמה, מיד יבוא מלך המשיח], פירוש, יהיה מי שיהיה, אפילו אם אדם אחד שבדור יזכה להמשיך בעצמו אותו הנשמה, יוכל לזכות כל בני דורו, כי כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן, ויוכל להרבות בתפילה ולעמוד בפרץ לפניו, עד שיזכה בעד כל דורו.

מה שאין כן בשאר מיני גאולות, שהיו רק בבחינת הכנה, לא היו שייכים לכל פרט ופרט, למשל נתינת התורה היתה שייכת דוקא לדור המדבר ומשה רבם, וכל דור אחר אפילו היו זכים ביתר שאת, לא היו ממשיכים בחינה זו, וכן אדם אחר חוץ ממשה, כי זה תלוי בזה.

אבל בחינת משיח מוכן לכל דור ודור, ומחמת זה מוכן ג"כ לכל פרט ופרט, להיות הממשיך בחינת משיח, בסוד, כל המחויב בדבר כנ"ל.

והטעם כי ענין משיחות, הוא תיקון הכלים, וציור כל הכלים שוים, כי כל החילוק בהם, הוא רק בחב"ד שלהם, למדות שלהם, ולכן מהשר הרואה פני המלך עד היושב אחר הרחים, כולם משרתים שוים בזה להחזיר העטרה ליושנה, ובזה לא נמצא כל דרגות בין אחד לחברו.

[bs-maamarim]

מצווה אחת

"עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".

אין עבודת ה' וקיום המצוות, זולת לשמה, שפירושו: לעשות נחת רוח ליוצרו. אבל כבר הנהיגו חז"ל, לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, מטעם - "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"...

אומר אני: שהמצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה.

לשמש הבריות על פי מצוות השי"ת

במצווה הזו יש שתי מעלות:

אחת, אשר כל אחד יבין, שעובד, מפני שעבודה זו מאושרת ומוסכמת ע"י כל בני העולם.

והשנית, מפני שיכול להיות שמצווה זו היא המכשירה אותו טוב יותר, לבוא לקיום תורה ומצוות לשמה, - היות שההכנה הנ"ל היא חלק מהמטרה - כי בהרגלו לעבוד את הבריות, הרי הוא עושה לאחרים ולטובתם, ולא לעצמו, ואם כן לאט לאט, יוכשר לעשות מצוות השם בתנאי הנרצה, לטובת הבורא ית', ולא לטובת עצמו. - ומובן שהכוונה צריכה להיות למען קיום מצוות השם ית'.

חלק התורה שבין אדם לחבירו

שני חלקים בתורה:

אחד, הנוגע בין אדם למקום.

והשני, הנוגע בין אדם לחבירו.

ואני קורא אתכם, על כל פנים, לעסוק ולקבל עליכם מה שבין אדם לחבירו, ועל ידי זה תשתלמו גם במה שנוגע בין אדם למקום.

דיבור, מחשבה, מעשה

העבודה מאיזה מין שתהיה, צריכה להכלל: במחשבה, דיבור ומעשה.

הנה ענין מצוה אחת, בחלקה "המעשי" כבר ביארנו, שהאדם יקבל על עצמו, שכל שעות הפנאי שלו, יהיו מוקדשים לתועלת בריות העולם. וענין "המחשבה" הוא עיקרי במצווה זו, יותר מבמצוות המיוחדות בין אדם למקום, כי המצוות שבין אדם למקום, "המעשה" בעצמו מוכיח על הכוונה, שהיא לשם יוצרו, כי אין שום מקום לאותו המעשה, זולתו ית'.

אבל באותם שבין אדם לחבירו, אשר מוצדקים מתוך עצמם, מתוך המצפון האנושי המחייב לעשותם. ואולם אם יעשה אותם מנקודת השקפה זו, ודאי שלא עשה כלום, זאת אומרת, שהמעשים לא יביאוהו לידי קרבת השי"ת, ולידי עבודה לשמה ממש. על כן צריך כל אחד ואחד, לחשוב במחשבתו שעושה כל אלה, רק בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, ולהדמות לדרכיו, מה הוא רחום אף אני רחום, מה הוא משפיע תמיד טובות אף אני כן וכו', ודימוי הזה בצירוף עם המעשים הטובים יקרבוהו להשי"ת, באופן שיושווה צורתו לרוחניות וקדושה, וייהפך כחומר חותם ויוכשר לקבלת השפע העליונה האמיתית.

וענין "הדיבור", הוא התפילה בפה, בעת העבודה, ובזמנים קבועים, שיזכהו השי"ת להפוך לבו "מקבלה להשפעה", כן להגות בתורה ובעניינים המביאים לידי זה.

עשיית נ"ר ליוצרו שלא מדעתו

לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו.

אמת נבואי במודד גופני

מכיון שכן הוא ודאי המוחלט, על כן שפע הנבואי, מוכרח להתקבל באותם צירופי אותיות, אשר מותאמים לגמרי לרוח המתחילים, כלומר, שיהיו תועלתם, גלוי לענינים העצמיים של הדור שלו, כי רק אז מובטח שדבר ה' יתקבל על הדור בדרך של, "שלא לשמה", שהבורא ית' לא הכין אותם באופן אחר כנ"ל. ועל כן, זהו הסימן של נביא אמת, אשר נבואתו מותאמת ביותר לתועלת ההצלחה הגופנית, של בני דורו. כמ"ש "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום". כי קרבת ההצלחה הגופנית יאשר את אמיתותם, כי סוף סוף, הוא פתח הכניסה בהחלט כנ"ל.

החיוב בקיום תרי"ג מצוות

התרי"ג מצוות בבחינת שמות הקדושים הם ענין השגחה פרטית לכל המתקרב לקבלת השפע האלקי, שמוכרחים לעבור עליו, כל הסדרים האלה, איש מהם לא נעדר, ועל כן השלימים נוהים אחריהם בכל נפשם ומאודם, לקיימם עד לענפיהם הגשמיים בסוד הכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

מצווה אחת

הקדמונים בחרו לעצמם דרך פרטי, ואני בחרתי דרך כללי, כי לדעתי מותאם יותר לענין אלקי, להלבישו בצירופי אותיות נצחיות, אשר לא יקבלו שינוי לעולם, רצוני לומר, שעם הצלחתם הגופני, גם לא יקבלו שינוי בשום מקום, ובשום זמן. לכן דברי מוגבלים.

��טעם הנ"ל הוכרחתי להביע גם את הרוחניות בדרך כללי, אולם תחת זה בחרתי לבאר כל הפרטים והצירופים הרוחניים, עד לפרטי פרטים, אשר אין להם מוצא ומקור אחר, זולת מפי הכלל הזה, דהיינו, טהרת הקבלה. ומתוך שאני מבאר את הפרטים הרוחניים, בלי הלבשה בצירופים גשמיים, יועיל הדבר הרבה להתפתחות ההשגה. וחכמה זו נקראת "חכמת האמת".

הנבואה

בנבואה לא יארע טעות או שקר, כי באור האמת הנובע מהשי"ת, איך יפול בו טעות. אלא ודאי, כמו הגשם והשלג היורד מהשמים על האדמה, ושמה לא ישוב, עד שיצליח בשליחותו, אבל עם כל זאת יש הבחן במקבל, דהיינו, באדמה, כי האדמה שהכשירוה על-ידי סיקול וחרישה וכדומה, מסוגלת לקבל טוב יותר, מאשר האדמה שלא הכשירוה. הכל תלוי בהכשרה.

כמו כן ודאי שיש הבחן, על כל פנים בנביאים המקבלים, שאין אחד במעלה כחברו ממש, שגדלות וקטנות זו, נבחנת כפי ההכנה שבאותו הנביא. והנה הקטן במעלה, מסבת חוסר ההכנה המעולה, בהכרח שיפיל איזה נטיה במהלך האור הנשפע אליו, שיתכן היה לומר עליו, שאור הנבואה אינו מקבל טעות כנ"ל, אבל קטנותו גורמת לו ריבוי בצירופי אותיות שהוא ריבוי צינורות וכלים, עד שיבוא לו הנבואה לידי השגה.

הצלחה הנבואי, הוא המהירות

אף על פי שלבסוף מתגלית כל האמת שבנבואה, בהצלחה הרצויה. מכל מקום גרם הנביא הקטן במעלה, דרך ארוכה אל האנשים שאליהם נשלח בנבואתו. מה שאין כן, הגדול במעלה, אשר הכנתו שלמה יותר, הרי לא יארע לו שום נטיה, בעת קבלת נבואתו מהשי"ת, ומכיון שכן, לא ירבה בצינורות וכלים, ועל כן נבואתו ברורה, קצרה ומקובלת בנקל ובמהירות, לאותם שאליהם נשלח.

אפשר שהקטן במעלה יצליח יותר מהגדול

מלבד האמור, יתכן שהקטן שבנביאים יצליח בנבואתו - בעניין המהירות כנ"ל - יותר מנביא היותר גדול שבנביאים, והוא מטעם שנסמך על הגלוים של הנביאים הקודמים שסללו לו הדרך. ומובן שגם תלוי בהתפתחות השומעים את נבואתו, כי לדברים קצרים וברורים, צריכים לדור מפותח יותר, שיהיו מוכשרים להבינו. ומכח שתי הוספות האלו, אם יספחו לקטן במעלה, יכול להצליח לאין ערוך מהגדול.

סוד הנבואה שבדורות

אף על פי שמשה רבנו ע"ה, קבל התורה והחוקים לכל הדורות, עד שאין הנביא רשאי לחדש דבר, עם כל זה, נבואתו ניתנה לו אלא לזמן. ועל זה מעיד הכתוב: "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלקיך, אליו תשמעון", ואם נבואת משה רבנו ע"ה, היתה מספקת לנצחיות, למה לו להשי"ת להקים עוד נביאים כמותו - אלא ודאי, שאין נבואתו מועילה אלא לזמן מסויים, וככלות הזמן, שולח השי"ת נביא אחר, להמשיך ולהשלים חפץ השי"ת.

אלא ודאי שאין הנביא רשאי לחדש דבר או לגרוע. שאם כן היה בחינת חסרון בנביא שקדם לו ח"ו. ודבר ה' תמיד בכל השלימות, בסוד הכתוב: "אני ראשון ואני אחרון", אלא כל תפקידו הוא להמשיך אותה הנבואה, לאותם הדורות שכבר אינם ראויים לקבל מהראשון.

והנביא האחרון, הוא סוד משיח, כלומר, המשלים את כולם, אך ודאי שגם הוא אינו רשאי להוסיף, או לגרוע. אלא שהצלחתו תהיה יותר גדולה, שכל הדור יוכשר לקבל את דבריו, ויושלמו על ידו. והוא: משני הטעמים הנ"ל, או מחמת גדולתם, או מחמת בני דורו כנ"ל, או מחמת שניהם.

עיקר ההצלחה הנבואי

עיקר ההצלחה הנבואי הוא להמשיך, אור העליון, עד לדרי מטה, והמורידו ביותר למטה, הוא המצליח ביותר, וענין מעלה ומטה, נבחן ברוח ובטובה גופנית, כי הגופניות המושגת על ידי הנבואה, היא הנקודה הנותנת אחיזה לבני העולם. ונודע, שעיקר נקודת הכובד בעבודת השי"ת היא, האחיזה הראשונה.

כח כללי וכח פרטי

יחודם, הוא סוד יחוד קוב"ה ושכינתיה. כח פרטי, הוא איסור הקבלה עד לשיעור הנמוך ביותר. כח כללי, הוא ריבוי ההשפעה עד, בכל מאודו ונפשו.

[bs-maamarim]

החֵרות

"חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות מלמד שנעשו חירות ממלאך המות.

[שמו"ר מ"א]

מאמר זה צריך באור, כי מה ענין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי, שאין המות חל עליו, א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?

חרות הרצון

אולם כדי להבין את המושג הנעלה "חירות ממלאך המות", צריכים מתחילה להבין מושג החרות במובנו הרגיל כפי הבנת האנושות.

הנה בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים, שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו, מתים כשאנו עושקים מהם את החפש. וזאת עדות נאמנה, שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריה. - ולא לחנם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חרות היחיד בשיעורים מסוימים.

אבל בכל זאת המושג הזה המתבטא במלה "חרות" מטושטש אצלינו מאד, ואם נתעמק בפנימיותה של המלה הזאת, כמעט ולא ישאר ממנה כלום. כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות, ז"א, שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי.

התענוג והמכאוב

אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל, כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חפשית, לבחור ביסורים, או לדחות את העונג. ומותר האדם על בעלי החיים הוא: שהאדם יכול להסתכל למטרה רחוקה. זאת אומרת: להסכים לקבל עתה שיעור ידוע של מכאובים, מתוך בחירתו את העונג, או התועלת שעתידה לבא אליו לאחר זמן.

אבל האמת, שאין כאן יותר מחשבון. שהוא לכאורה מסחרי. כלומר, שמעריכים את התענוג או את התועלת העתידים לבא. שיש בהם עדיפות ויתרון, על הצער שהם סובלים מהמכאובים, שהסכימו לקבל עליהם עתה. ורק ענין של נכיון יש כאן שמנכים את הצער והיסורים מתוך התענוג המקווה. ונשאר להם עודף מסוים.

הרי שנמשך בהכרח רק התענוג. וכן קורה לפעמים, שמתענים, היות שלא ימצאו בתענוג שהשיגו, שיהוה את העודף המקווה, לעומת היסורים שסבלו. ונמצאים על כן בגרעון, הכל כמנהג הסוחרים.

ואחרי הכל אין בזה הבדל בין האדם לבעלי החיים, ואם כן אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כח מושך, המושכם אל התענוג המזדמן להם באיזה צורה שהיא - והמבריח אותם מסבות המכאיבות. ובכח שתים אלה ההשגחה מוליכה אותם לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פיהם כלל.

ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא. למשל, אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת - לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך. אלא מכיון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו. כל זה לפי רצונם וטעמם של החברה, - ולא רצוני החפשי. יתר על כן, אני עושה כל אלה על פי רוב בנגוד לרצוני, כי יותר נח לי להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שאני משועבד בכל תנועותי, ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונמוסים של אחרים, שהם החברה.

אם כן אמרו נא לי, היכן חרות הרצון שלי? ומצד שני אם נניח שאין חרות לרצון וכל אחד מאתנו אינו אלא כמין מכונה הפועלת ויוצרת על ידי כחות חיצוניים, המכריחים אותה לפעול בצורה זו. זאת אומרת שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על ידי שני מוסרותיה התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו לרצונה, למקומות הנרצים לה. באופן שאין כלל "אנכיות" בעולם. כי אין כאן כלל בן חורין ועומד ברשות עצמו. אין אני בעל המעשה, ואין אני העושה, משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים אתי בעל כרחי ושלא מדעתי, אם כן יוצא לפי זה חלף לו השכר ועונש.

ומוזר הדבר בתכלית, לא רק לדתיים המאמינים בהשגחתו ית', ויש להם על כל פנים לבטוח ולסמוך עליו ית' שיש לו בכל המנהג הזה מטרה טובה ורצויה. אלא הדבר מוזר עוד יותר למאמיני הטבע, אשר לפי האמור, כל אחד אסור במוסרות הטבע העור, שאין לו, לא דעת, ולא חשבון. ואנו מובחר היצורים, בני הדעה והשכל, נעשינו כמשחק בידי הטבע העור, המוליך אותנו שולל. ומי יודע להיכן?

חק הסבתיות

כדאי לקחת לנו זמן, להבין דבר חשוב כזה. דהיינו, איך אנחנו קיימים בעולם מבחינת ישות של "אנכיות", שכל אחד מאתנו מרגיש את עצמו כהויה מיוחדת, הפועלת על דעת עצמה, ובלתי תלוי בכחות חיצונים זרים, בלתי ידועים, ובמה מתגלה הישות הזה של אנכיות אלינו?

והן אמת שיש קשר כללי בכל פרטי המציאות שלפנינו, שהוא פוסע והולך על פי חק הסבתיות, בדרך גורם ונמשך קדימה, וכמו הכלל כולו, כן כל פרט ופרט לעצמו. זאת אומרת, כל בריה ובריה מבריות העולם, מארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, נוהג בה חק הסבתיות, בדרך גורם ונמשך. ולא עוד, אלא אפילו כל צורה פרטית, מהנהגה פרטית, שהבריה אוחזת במשך רגעי קיומה בעולם, היא נדחפת על ידי גורמים קדומים, שהכריחוה לקבל את אותו הש��נוי שבאותה הנהגה, ולא אחרת, בשום פנים. וזה ברור וגלוי, לכל המסתכל בסדרי הטבע, מבחינת המדע הטהור, ובלי תערובת של פניות עצמיות. אכן אנחנו צריכים לנתח הדבר, כדי לאפשר לעצמנו, להסתכל עליו מכל צדדיו ונקודותיו.

ארבעה גורמים

דע שבכל התהוות הנפעלת בבריות העולם, צריך להבין אותה, שאינה נמשכת בבחינת יש מאין, אלא יש מיש. דהיינו על ידי מהות ממשית, שפשטה צורתה הקודמת, ולבשה הצורה המתהוית עתה.

לפיכך יש לנו להבין, אשר בכל התהוות שבעולם, משותפים ארבעה גורמים, שמארבעתם יחד יצאה ונקבעה אותה ההתהוות, ונקראים בשם:

א. המצע.

ב. דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו, שאינם משתנים.

ג. דרכי הגורם ונמשך הפנימים שלו, המשתנים מסבת מגע עם כחות זרים.

ד. דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים הפועלים עליו מחוץ.

ואבארם אחת אחת.

סבה א': המצע, חומר ראשון

א. ה"מצע", פירושו, חומר הראשון המיוחס להתהוות הזאת כי "אין כל חדש תחת השמש". וכל התהוות אשר יקרה בעולמנו, אינה "יש מאין", זולת "יש מיש". אלא שאיזה ישות, פשטה צורתה הקודמת, ולבשה צורה אחרת, משונה מהקודמת. ואותה המהות, שפשטה צורתה הקודמת, היא מוגדרת בשם "מצע", שבו טמון הכח העתיד להתגלות, ולהקבע בגמר הצורה של אותה ההתהוות, ועל כן, ודאי הוא נחשב לבחינת הגורם העיקרי אליה.

סבה ב': הגורם ונמשך מצד עצמו

ב. הוא סדר של גורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצדו עצמו, ואינו משתנה. למשל, חטה שנרקבה באדמה, ובאה לבחינת זריעה של חטים. הרי המצב הרקוב הזה, מכונה בשם "מצע". כלומר, שיש להבין כאן שמהות של חטה, פשטה צורתה הקודמת שהיתה לה, דהיינו, צורת החטה. וקבלה בחינה חדשה, בתמונת חטה רקובה, שהוא הזרע הנקרא "מצע", הערום מכל צורה. שעתה, אחר שנרקבה באדמה, נעשית ראויה ללבוש צורה אחרת, דהיינו, צורה של חטים, הראויים לצמוח, ולצאת מאותו המצע שהוא הזרע.

זה גלוי וידוע לכל, שהמצע הזה, אינו עתיד להתלבש, בצורות של דגן, ולא בשבולת שועל, אלא רק בהשואה, אל אותה הצורה הקודמת, שהסתלקה ממנה, שהיא, החטה היחידה, ואף על פי שמשתנית בשיעורים מסוימים, הן בכמות והן באיכות, כי בצורה הקודמת היתה חטה יחידה, ועתה עשר חטים, וכן בטעם ויופי. אולם עיקר הצורה, של החטה, אינה מקבלת שינוי.

הרי שיש כאן סדר של גורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע מצדו עצמו, ואינו משתנה לעולם, שמחטה לא יצא דגן כמבואר. וזהו המכונה סבה ב'.

סבה ג': גורם ונמשך הפנימיים

ג. הוא סדר דרכי "הגורם ונמשך", הפנימיים של המצע, שמשתנים, מסבת המגע ופגישה עם כחות הזרים שבסביבתו, שעמהם בא במגע. פירוש, כי אנו מוצאים שמחטה אחת הנרקבת באדמה, יוצאות ונולדות הרבה חטים, ולפעמים עוד גדולות ומשובחות, ממה שהיתה החטה בטרם שנזרעה.

הרי בהכרח, שיש כאן תוספת של גורמים, שהשתתפו והתחברו עם הכח הטמון מהסביבה, דהיינו "המצע", שמשום זה נגלו ויצאו כל אותם ההוספות בכמות ואיכות, שלא היו כלל בצורת החטה הקודמת. שהם, החומרים והמלחים שבאדמה, והגשם, והשמש, אשר כל אלה פעלו עליה, מתוך שהפרישו מכחותיהם והתחברו אל הכח הטמון במצע עצמו, אשר בדרך קודם ונמשך, והוציאו את הרבוי של כמות ואיכות, להתהוות ההיא.

ויש להבין שהגורם הג' הזה, מתחבר עם המצע בפנימיותו, מכיון שהכח הטמון במצע שולט עליהם, שסוף סוף השינויים הללו שייכים כולם למין החטים, ולא למין אחר. ולפיכך אנו מגדירים אותם לגורמים פנימיים, אלא שנבדלים מגורם הב' הבלתי משתנה, משום בחינה שהיא. מה שאין כן גורם הג' המשתנה בכמות ואיכות.

סבה ד': גורם ונמשך מדברים זרים

ד. הוא סדר גורם ונמשך מדברים זרים, הפועלים עליו מבחוץ. פירוש, שאין להם יחס ישר אל החטה, כמו המלחים והגשם והשמש. אלא מדברים זרים אליה, כמו השכנים הנמצאים בשכנותה, ומקרים חיצונים כמו הברד והרוח וכד'.

והנך מוצא, אשר ארבעה גורמים מתחברים בחטה בכל משך זמן גדולה. אשר כל מצב ומצב הפרטי שהחטה מקבלת במשך הזמן ההוא, נעשה מותנה מארבעתם. שהכמות והאיכות שבמצב, נקבע על ידיהם. וכמו שציירנו בחטה, כן החק בכל מיני התהוות שבעולם. ואפילו במחשבות ומושכלות. למשל, אם נצייר איזה מצב במושכלות מאיזה אדם שהוא, דהיינו, מצב אדם דתי, או לא דתי, אם חרדי קיצוני, או לא דתי קיצוני, או בינוני - נבין גם כן שאותו המצב התהווה ונקבע באדם, על ידי ארבעת הגורמים האמורים.

הקנינים התורשתים

גורם סבה הא' הוא המצע, שהוא החומר ראשון שלו. כי האדם נברא יש מיש, דהיינו, מפרי מוחותיהם של מולידיו. ולפיכך נמצא בשיעור מסויים, כמו העתקה, המעותקת מספר לספר. כלומר, שכמעט כל הענינים שהיו מקובלים ומושגים באבותיו ואבות אבותיו, באים ונעתקים גם בו.

אלא ההבחן הוא, שנמצאים בבחינת הפשטת הצורה, בדומה לחטה הנזרעת, שאינה ראויה לזרע, אלא אחר שנרקבה ופשטה צורתה הקדומה, כן הטפה הזרעיית שממנה נולד האדם, אין עוד בה כלום מהצורות של אבותיו, רק כחות נעלמים בלבד.

כי אותם המושגים שהיו באבותיו בבחינת מושכלות, נעשו בו בבחינת סתם נטיות, הנקראים: תכונות, או הרגלים, מבלי לדעת אפילו למה הוא עושה כך. שהמה אמנם בחינת כחות נעלמים שירש מאבותיו, באופן שלא בלבד הקנינים הגשמיים, באים לנו בירושה מאבותינו, אלא גם הקנינים הרוחניים, וכל המושכלות שאבותינו עסקו בהם, מגיעים אלינו בירושה, מדור דור.

ומכאן מתגלים ויוצאים, כל מיני נטיות שונות שאנו מוצאים בין האנשים, כגון: נוטה להאמין, או לבקרת, נוטה להסתפק בחיים חומריים, או מתאוה רק לשלמות רוחנית, מוסרית, ומואס בחיים שאין בהם חפץ, קמצן, ותרן, עז פנים, ביישן.

כי כל אלו התמונות המתראים באנשים, אינם מרכושם עצמם אשר רכשו, רק ירושה פשוטה, שנפלה בחלקם מאבותיהם ואבות אבותיהם. כידוע, שבמוח האדם יש מקום מיוחד שהירושות הללו שורים שם, ונקרא "מוח המאורך" או סובקונשינס [תת מודע], שכל הנטיות הללו מתגלים שם.

אולם מתוך שמושכלות אבותינו, מפרי נסיונותיהם, נעשו בנו לנטיות בעלמא. על כן, נחשבים כמו החטה הנזרעת שפשטה צורתה הקודמת ונשארה עירומה, ורק כחות טמונים בה, הראויים לקבל צורות חדשות. שבנידון שלנו ראויים הנטיות, לקבל צורות של מושכלות. שזהו נחשב ע"כ לבחינת חומר ראשון והוא גורם הא' העקרי, הנקרא "מצע", שבו כלול כל הכוחות לנטיות המיוחדות שירש ממולידיו, והם מוגדרים בשם מורשה אבהית.

ודע, שכל הנטיות הללו, יש מהם שבאים דוקא בבחינת השלילה. כלומר, להפך ממה שהיו נמצאים באבותיו. ומכאן אמרו כל מה שיש בלב האב בסתר, מתגלה אצל הבן בגלוי.

וטעם הדבר הוא, מפני ש"המצע" עומד בבחינת פושט צורה קדומה, כדי ללבוש צורה חדשה. ולפיכך, נמצא קרוב לשלילת צורות המושכלות של אבותיו. כמו החטה הרקובה באדמה, שמאבדת מעצמה כל הצורה שהיתה בחטה. ועם כל זה תלוי הדבר ביתר ג' הדברים כמו שכתבתי לעיל.

השפעת הסביבה

סבה הב' הוא סדר "גורם ונמשך" באורח ישר, המיוחס לתכונת המצע מצדו עצמו שאינו משתנה. פירוש, על דרך שנתבאר בחטה הרקובה הנתונה באדמה, אשר הסביבה שהמצע נתון בהם כמו האדמה, המלחים, הגשם, האויר והשמש, כמו שנתבאר לעיל, היא פועלת על הזריעה בסדר ארוך של גורם ונמשך במהלך אטי הדרגתי, מצב אחר מצב עד שמתבשלים. והמצע חזר ולבש צורתו הקדומה, דהיינו, צורת החטה, אולם בשינויים של כמות ואיכות, שחלקם הכללי אינו משתנה כלום, שלא יצמחו דגן או שבולת שועל, אלא בחלקם הפרטי משתנים בכמות, דהיינו, שמחטה אחת נעשו עשר או עשרים חטים, וכן באיכות, שהמה משובחות או גרועות מצורת החטה הקודמת.

על דרך זה כאן, האדם בתור "מצע" נתון בתוך הסביבה, דהיינו, בתוך החברה, והוא מושפע ממנה בהכרח, כמו החטה מסביבתה, כי המצע הוא ר�� צורה גלמית, וע"כ מתוך המגע ומשא התמידי שלו עם הסביבה והחברה, הרי הוא מתפעל על ידיהם במהלך הדרגתי, של סדר מצבים בזה אחר זה בדרך גורם ונמשך.

ובזמן הזה מתהפכים בו הנטיות הכלולים במצע שלו, ומקבלים בחינות של מושכלות, למשל, אם ירש מאבותיו נטיה להיות קמצן, הנה כשגודל, הולך ובונה לעצמו שכליות ועיונים, אשר כולם מסיקים לו החלטות אמיתיות, שטוב לאדם להיות קמצן. וכבר ידעת שאף על פי שאביו היה ותרן יכול הוא לרשת ממנו נטיה שלילית להיות קמצן, כי השלילה היא גם כן ירושה גמורה ממש כמו הקיום. או שירש מאבותיו נטיה להיות חפשי בדעות, הולך ובונה לעצמו עיונים, ומסיק מהם מסקנות שאך טוב לאדם להיות חפשי, אולם מאין הוא נוטל אותם המשפטים ודרכי ההקש ומשא ומתן? כל זה הוא נוטל מהסביבה שלא מדעתו, כי המה משפיעים לו דעותיהם וטעמם, בבחינת גורם ונמשך הדרגתי.

באופן, שהאדם מחשיבם שהם רכושו עצמו, אשר רכש אותם בדרך עיונו החפשי. אמנם גם כאן כמו בחטה, יש חלק אחד כללי בלתי משתנה מגדרו של "המצע", כי בסוף של דבר נשארות הנטיות שירש, עומדים אצלו בעינם כמו שהיו מצויים באבותיו, וזהו המכונה גורם הב'.

הרגל נעשה לטבע שני

סבה הג' הוא סדר גורם ונמשך באורח ישר, העובר על המצע ומשתנה על ידיהם. כי מתוך אשר הנטיות המורשות נתהפכו באדם בסבת הסביבה, לבחינות מושכלות, לפיכך נמצאות פועלות באותם הכוונים, אשר השכליות הללו מגדירות אותם. למשל, הקמצן מטבעו, אשר על ידי הסביבה נתהפכה אצלו הנטיה של הקמצנות למושכל, ומבין את הקמצנות על פי איזה גדר שכלי.

נניח שמגן על עצמו במנהגו זה שלא יצטרך לבריות, הרי שהשיג בחינת קנה מדה לקמצנות שיכול לוותר ב��מן שלא יהיה לו מציאות מהפחד הזה. נמצא שהשתנה הרבה לטובה, מהמדה שירש מאבותיו, וכן לפעמים מצליח לעקור נטיה רעה מתוכו לגמרי, והוא על ידי הרגל, אשר כוחו יפה להעשות לו טבע שני.

אשר בזה יפה כח האדם מכח הצומח, כי החטה לא תוכל להשתנות רק בחלקה הפרטי כאמור לעיל, מה שאין כן האדם שיש לו יכולת להשתנות מכח ה"גורם ונמשך" של הסביבה, אפילו בחלקים הכללים, דהיינו, להפוך נטיה שלמה ולעקור משרשה אל ההפכיות שלה.

גורמי חוץ

סבה הד' הוא סדר גורם ונמשך העובר על המצע מדברים הזרים לו לחלוטין, ופועל עליו מבחוץ. פירוש, שאותם הדברים אין להם שום שייכות לסדר הגידול של המצע, לפעול עליו באורח ישר, אלא שפועלים באורח בלתי ישר, למשל, הכלכלה וטרדות, או הרוחות, וכדומה, אשר יש להם לעצמם סדר ��לם הדרגתי ואטי, של מצבים מ"גורם ונמשך", הגורמים שנויים במושכלות האדם לטובה או לרעה.

הנה ערכתי ארבעת הגורמים הטבעיים, אשר כל מחשבה, וכל שכל המופיע בנו, אינם רק פירותיהם בלבד. ואפילו ישב אדם ויעיין באיזה דבר יממה שלמה, לא יוכל להוסיף או לשנות, על מה שארבעת הגורמים הללו נותנים לו. וכל הוספה שיכול להוסיף היא במדת הכמות, אם שׂכל גדול, או שׂכל קטן. מה שאין כן באיכות לא יוסיף אף משהו, כי המה הם הקובעים לנו, את האופי והצורה של השכל ושל המסקנה בעל כרחנו, בלי שאלת פינו כלל. באופן שאנו מסורים בידיהם של ארבעה גורמים הללו, ממש כחומר ביד היוצר.

בחירה חפשית

אולם כשאנו מסתכלים בארבעה הגורמים הללו, אנו מוצאים אשר למרות שכחותינו חלשים מלעמוד כנגד גורם הראשון, שהוא ה"מצע", עם כל זה, יש לנו היכולת והבחירה החפשית, להגן על עצמנו משאר שלשת הגורמים, שעל פיהם משתנה המצע בפרטיות, ולפעמים גם בחלקו הכללי, דהיינו על ידי הרגל, שקונה טבע שני כמו שנתבאר לעיל.

הסביבה כגורם

והגנה זו משמעותה שאפשר לנו תמיד להוסיף בדבר בחירת הסביבה שלנו, שהם החברים, הספרים, המורים, ודוגמתם. בדומה, לאחד שירש כור חטים מאביו, אשר יוכל לעשות ממדה קטנה הזו, עשרות רבות, דהיינו, רק בבחירת הסביבה בשביל ה"מצע" שלו, שהיא אדמה פוריה, שיש לה כל המלחים והגלמים המכלכלים את החטה במדה מלאה בשפע. כמו כן בעבודה, לשבח את התנאים שבסביבה, שיתאימו לצרכי הגדול והצמיחה, כי החכם יעשה בדעת ויבחור אליו כל התנאים הטובים, וימצא ברכה. והסכל יקח הכל מהמזדמן לפניו, ועל כן יהפך לו הזריעה לקללה ולא לברכה.

הרי שכל שבחו ורוחו תלוי בבחירת הסביבה לזריעת החטה, אבל לאחר הזריעה במקום הנבחר, כבר נקבעת בחטה הצורה המוחלטת, בהתאם לאותו השיעור שהסביבה מוכשרת לתת.

כן הנדון שלנו, כי אמת הדבר, שאין חירות לרצון, אלא מתפעל מארבעה הגורמים האמורים, ומוכרח לחשוב ולעיין כמו שהם מציעים לו, בלי שום כח לבקורת ושנוי כמלא נימא. כדוגמת החטה שכבר נזרעה בסביבה.

אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות. ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם - אלא מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה כמבואר.

לכן, המתאמץ בימי חייו, ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר - הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. - - - וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו. וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר"...

החיוב בבחירת סביבה טובה

באמור תבין דברי רבי יוסי בן קסמא (אבות פ"ו) שהשיב לאדם שביקש ממנו שידור במקומו, ויתן לו עבור זה אלף אלפי אלפים דינרי זהב. ענה לו רבי יוסי בן קסמא: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה". לכאורה הדברים נשגבים מדעתנו הפשוטה, אשר, איך ויתר על אלף אלפי אלפים דינרי זהב, בשביל דבר קטן כזה, שלא רצה לדור בעיר שאין שם בני תורה, בה בשעה שבעצמו היה מוסמך וחכם גדול, ואינו צריך ללמוד ממי שהוא? - פלא גדול.

אולם במבואר, הרי הדבר הזה פשוט מאד, וראוי שיקויים בכל אחד ואחד מאתנו. כי הגם שיש לכל אחד בחינת "מצע משלו", מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה, - - - בדומה לחטה הנזרעת באדמה, שאין כוחות החטה מתגלים בפועל, זולת על ידי הסביבה שלה - שהיא האדמה, הגשם, ואור השמש. לפיכך, יפה שיער רבי יוסי בן קסמא, אשר אם יעזוב את הסביבה הטובה שלו, אשר בחר, ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה, לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים במצע שלו, שטרם הספיק לגלותם בפועל, ישארו בהעלמם. כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח אל הפועל, וכמבואר לעיל, אשר רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו, אשר בשבילה הוא ראוי לשכר או לעונש.

לכן אין כל פלא על חכם כרבי יוסי בן קסמא, שבחר בטוב, ועזב את הרע. ולא התפתה בדברים וקנינים חומריים, כמו שמסיק שם: "שבשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו, לאדם, לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". וכן הזהירו חז"ל: "עשה לך רב וקנה לך חבר". וכמו כן הבחירה בספרים כנודע.

כי רק בדבר הזה יש להועיל לאדם או לגנותו, דהיינו, בבחירת הסביבה, אולם לאחר שבחר הסביבה, הוא מוטל בידיהם כחומר ביד היוצר.

שליטת השכל על הגוף

ויש מהחכמים המודרנים החיצונים, אשר לאחר שהתבוננו בענין הנזכר לעיל, וראו איך ששכלו של האדם, אינו אלא בחינת פרי הצומח ויוצא ממאורעות החיים, - על דרך שהבאנו לעיל - באו למסקנה, שאין שום שליטה לשׂכל, לפעול על הגוף במדת מה, אלא רק מאורעות החיים בלבד, הנרשמים בגידים הגשמיים של המוח, המה השולטים ומפעילים את האדם. ושכלו של האדם, דומה למראה המקבל צורות הנמצאות לנגדו, שאף על פי שהמראה הוא הנושא לצורות הללו, מכל מקום אינו יכול להפעיל ולהניע את הצורות הנשקפות בו כלל.

כן השׂכל, אף על פי שמאורעות החיים, בכל בחינותיהם של הגורם ונמשך, מתראים וידועים בשכל, מכל מקום אין השכל עצמו שולט כלל על הגוף שיוכל להביאו לידי תנועה. דהיינו, לקרבו למועיל, או להרחיקו מהמזיק, משום שהרוחני והגשמי רחוקים זה מזה בתכלית, ולא יצוייר כלל שום אמצעי מכשיר ביניהם, באופן שיוכל השׂכל הרוחני להניע ולפעול על הגוף שהוא גשמי, כמו שהרחיבו בו והאריכו בזה.

אולם במקום חריפותם, שם שיבושם, כי הדמיון שבאדם משמש עם השׂכל, לא פחות מהמיקרוסקופ לעינים, אשר בלי המיקרוסקופ אינו רואה שום דבר מזיק מחמת קטנותו. אולם אחר שרואה את הבריה המזיקה, על ידי המיקרוסקופ, הרי האדם מתרחק מאותו המזיק.

נמצא אשר המיקרוסקופ, מביא את האדם לידי פעולה להרחיקו מהנזק, ולא החוש. כי החוש לא הרגיש במזיק. ובשיעור הזה, ודאי שהשכל שולט על גוף האדם בשליטה גמורה, להרחיקו מהרע, ולקרבו אל הטוב. דהיינו, בכל אותם המקומות, אשר תכונת הגוף, חלשה להכיר שם את המועיל או המזיק, ורק להשכלתו של השכל הוא צריך. ולא עוד, אלא שמתוך שהאדם מכיר את השׂכל, שהוא מסקנה נאמנה מנסיונות החיים, על כן, הוא מסוגל לקבל שׂכל ובינה מהאדם הנאמן לו, ולקבל אותו בדמות חוק, אף על פי שמאורעות חייו, לא הספיקו לגלות לו שכל כזה.

בדומה לשואל בעצת הרופא - שהאדם מקבל ושומע לעצתו, אף על פי שאינו מבין בשכלו עצמו ולא כלום. הרי שמשתמש בשכל של אחרים, ונעזר על ידם, לא פחות מבשכלו שלו עצמו.

וזהו שביארנו לעיל, שיש ב' דרכים לדרכי ההשגחה, להבטיח לאדם שיבוא אל המטרה הטובה התכליתית. שהם: דרך יסורים, ודרך תורה. אשר כל הבהירות שאמרנו שם, שנמצא בדרך התורה, נובע מזה, משום שאותם שכליות הבהירות, שנתגלו ויצאו והוכרו לעין, אחר שלשלת גדולה וארוכה ממאורעות החיים של הנביאים ואנשי השם, הנה האדם בא ומנצל אותן בכל מדתן, ומוציא תועלת על ידיהן, כאילו אותן השכליות היו ממאורעות חייו עצמו.

הרי לעיניך שנפטר האדם מתוך זה מכל אותם הנסיונות המרים המחויבות לו לעבור עליו עד שיתפתח בו עצמו אותו השכל הבהיר, ואם כן נפטר מיסורים, וגם מרויח זמן.

ואפשר לדמות הדבר לחולה שאינו רוצה לשמוע לעצתו של הרופא, בטרם שיבין בעצמו איך עצתו תרפא אותו. ועל כן מתחיל בעצמו ללמוד חכמת הרפואה, הרי יוכל למות מחליו, בטרם יספיק להבין חכמת הרפואה.

כן דרך היסורים, לעומת דרך התורה. כי מי שאינו מאמין למושכלות, שהתורה והנבואה מיעצים לו לקבלם בלי הבנה עצמית, הרי מוכרח בעצמו לבוא לאותם השכליות, והיינו רק על דרך ביאתו בשלשלת הסיבה והמסובב ממאורעות החיים, שהן נסיונות מזרזות מאד המסוגלות לפתח בהם את חוש הכרת הרע, כמו שנתבאר בלי בחירתו, אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה, המביאה לידי המחשבות והמעשים האלו.

חרות היחיד

ועתה באנו לידי הבנה, גם בחירות היחיד, על תוכנו המדויק. אשר זה אמור, רק על בחינת גורם הראשון - שהוא "המצע", שהוא בחינת חומר הראשון של כל אדם. דהיינו, על כל בחינות הנטיות הבאות אלינו בירושה מאבותינו ואבות אבותינו. אשר באלה נבדל האחד ממשנהו.

כי תראה אשר אלפי אנשים, שסביבה אחת לכולם, גם באופן ששלושת הגורמים האחרונים פועלים כולם במדה שוה. עם כל זה לא תמצא ביניהם שני אנשים שיהיה להם תכונה אחת. והוא מטעם, שכל אחד מהם, יש לו מצע מיוחד, לפי עצמו לבדו, שזה דומה כמו המצע של החטה, שאף על פי שמשתנית הרבה מכוח שלושת הגורמים האחרונים, עם כל זה תשאר עליה צורת החטה הקדומה, ולעולם לא תקבל צורת מין אחר.

הצורה הכללית של המולידים אינה נאבדת

כן הדבר הזה, אשר כל "מצע" שפשט הימנו הצורה הקדומה של המולידים, ולבש צורה חדשה, מכח ג' גורמים שנוספו אליה, ומשתנית הרבה על ידיהם - עם כל זה הצורה הכללית של המולידים לא תאבד הימנו, ולעולם לא יוכל לקבל צורה של אדם אחר, שדומה בערכו, כשם שהשעורה לא תדמה בערכה להחטה. שהרי כל מצע ומצע יש לו לעצמו שלשלת דורות ארוכה, מכמה מאות דורות, אשר אותו המצע כלול מהמושכלות שבכולם, אלא שאינם מגולים בו, באותן הצורות שהיו נמצאות באבותיו. דהיינו, בצורות של מושכלות, אלא רק מבחינת פושט צורתם. ועל כן עומדים בו, רק בצורות של כוחות פשוטים שנקראות נטיות טבע ואינסטינקטים, מבלי שיודע טעמם להבין למה עושה כן כנ"ל. ולפיכך לא יצוייר לעולם, שיהיו שני אנשים בתכונה שוה.

חיוב השמירה על חרות היחיד

ודע שזהו הרכוש האמיתי של היחיד, שאסור לפגוע בו, או לשנותו. כי סופם של כל אלו הנטיות הכלולות ב"מצע", להתפעל ולקבל צורות מושכלות, כשיגדל ��ותו היחיד ויעמוד על דעתו. כמבואר לעיל. ומכח חוק ההתפתחות השולט בכל השלשלת ההיא הדוחף אותה תמיד קדימה, כמבואר במאמר השלום. נמצא עוד, שסופם של כל נטיה ונטיה, לההפך למושכלות מאד גבוהות וחשובות לאין ערוך.

נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.

כאן צריכים להבין, שבשעה שאיזו נטיה מתהפכת ומקבלת צורת מושכל, אין עוד יותר להכיר בה הבדלות של טוב ורע. כי הבדלות אלו ניכרות רק בזמן היותן נטיות או מושכלות בלתי בשלות, ובשום פנים לא יוכר שמץ מהם, בעת שמקבלות צורת מושכלות אמיתיות. ודבר זה יתבאר במאמרים הבאים, בכל טעמו ונמוקו.

מזה מובן לנו, גודל החמס, שעושים אלו האומות, המטילים מרותם על המיעוטים ועושקים את חרותם, מבלי לאפשר להם להמשיך את דרך חייהם, על פי נטיותיהם, שהגיעו אליהם בתורשה, מאבות אבותיהם, כי כרוצחי נפשות נחשבים. וגם הבלתי מאמינים בדת ובהשגחה מטרתית, יוכלו להבין את חיוב השמירה על חרות היחיד, מתוך מערכות הטבע.

כי עינינו רואות איך כל האומות שנפלו ונהרסו מדור דור, לא היה זה, אלא מתוך הכבדת עולם על המיעוטים, ועל היחידים. אשר על כן התגברו עליהם והרסו אותם. אם כן ברור לכל, שאין אפשרות להעמיד השלום בעולם, אם לא נתחשב עם חירות היחיד, כי זולת זה, לא יהיה השלום בן קיימא. והחורבן ישתרר.

הנה גדרנו היטב את ישותו של היחיד, בתכלית הדיוק, אחרי הנכיון מכל מה שמגיע אליו מהצבור כמבואר. אולם, הועמדה השאלה סוף סוף איה הוא היחיד עצמו? כי כל האמור עד הנה בגדר היחיד, הוא מובן רק מבחינת רכושו של היחיד, שהוא המורשה שהנחילו לו אבותיו. אולם, איה הוא היחיד עצמו, דהיינו, היורש והנושא של אותו הרכוש, התובע לפנינו על שמירת רכושו? כי מכל המבואר עד כאן, עדיין לא מצאנו, את הנקודה האנוכית של האדם, שיהיה עומד לעינינו בתור יחידה עצמית, ומה לי הגורם הראשון - שהוא שלשלת ארוכה, של אלפי בני אדם בזה אחר זה, מדור דור, שקבענו עמהם דמותו של היחיד בתור יורש. ומה לי שאר שלושת הגורמים - שהם אלפי האנשים עומדים בזה אצל זה בדור אחד - - - סוף סוף נבחן כל יחיד, רק בדמות מכונה צבורית, העומדת תמיד הכן לרשות הצבור לתשמישם, לחפצם. דהיינו, שנעשה סביל לשני מינים של צבור. מצד הגורם הראשון נעשה סביל לצבור גדול מדורות שעברו, שהיו נמצאים בזה אחר זה, ומצד שלושת הגורמים האחרים נעשה סביל לצבור הנמצאים עמו בדור אחד.

וזוהי אמנם שאלה כלל עולמית, ומשום זה נמצאים הרבה המתנגדים לשיטה הנ"ל הטבעית, אף על פי שמכירים היטב אמיתותה, ובוחרים ביותר בשיטות מטפיזיות או בדואליזם, או בטרנסצנדנטליות, לצייר לעצמם איזה עצם רוחני, איך שהוא יושב בפנימיות הגוף, בתור נפש האדם. אשר הנפש הזאת היא המשכלת, והיא המפעלת את הגוף וכו', שהיא עצם האדם וה"אנכי" שלו.

ואולי היה בכל הפירושים הללו, כדי להניח את הדעת, אבל הצרה בזה, שאין להם כל פתרון מדעי, איך אפשר לעצם רוחני, שיהיה לו איזה מגע כל שהוא, עם אטומים הגשמיים בגוף, שיוכל לגרום לו איזה תנועה. וכל חכמתם והתעמקותם, לא הועילה להם, למצוא כאן איזה גשר מספיק, לעבור על הבקיע הרחב והעמוק הזה, הנמצא בין עצם רוחני לאטום גשמי. ולפיכך לא הרויח המדע ולא כלום, בכל השיטות המטפיזיות הללו.

הרצון לקבל - יש מאין

וכדי להוסיף כאן איזה פסיעה קדימה בדרך מדעית - רק לחכמת הקבלה אנו צריכים! כי כל החכמות שבעולם כלולות בחכמת הקבלה. ונתבאר אצלינו, בענין "אורות וכלים הרוחניים" (בפנים מסבירות לעץ החיים ענף א') אשר כל עיקר החידוש מבחינת הבריאה שברא ית' יש מאין, אינו חל רק על ענין אחד בלבד, המוגדר תחת השם "רצון לקבל". וכל שאר הענינים הנמצאים בכל הבריאה, אינם בבחינת חידוש כלל, שאינם מבחינת יש מאין, אלא, יש מיש. כלומר, שנמשכים בהמשכה ישרה ממהותו ית' עצמו, כמו האור הנמשך מהשמש - שאין שם כל חידוש, שמה שנמצא במהות השמש מתפשט ויוצא לחוץ.

מה שאין כן, בענין "רצון לקבל" האמור, בזה יש חידוש לגמרי, כי לפני הבריאה לא היה דבר זה במציאות, שהרי הוא ית' אינו כלול ולא כלום, מבחינת רצון לקבל, להיותו קדמון לכל דבר... ממי יקבל? ולכן נבחן הרצון לקבל הזה, שהוציאו ית' בבחינת יש מאין בחידוש גמור. מה שאין כן כל היתר אינו כלול בבחינת חידוש שיתכן לכנותם בשם בריאה. ולפיכך, כל הכלים וכל הגופים, הן מעולמות הרוחניים, והן מעולמות הגשמיים, הם נבחנים לבחינת חומר רוחני או גשמי שטבעו הוא "לרצות לקבל".

ב' כוחות ברצון לקבל: כח המושך, כח הדוחה

וצריך שתבחין עוד, אשר בבחינת הכח הזה המכונה "רצון לקבל", אנו מבחינים בשני כוחות הנקראים:

א. "כוח המושך"

ב. ו"כח הדוחה".

והטעם, כי כל כלי או גוף, שגדרו הוא רצון לקבל, נמצא אמנם מוגבל, דהיינו, כמה שיקבל, ואיזה איכות שיקבל. וכיון שכן, נמצאים כל אלו הכמות והאיכות שהם מחוץ לגבולו, כמו נגד הטבע שלו. ומתוך כך הוא דוחה אותם, הרי שבגדר הזה שנקרא רצון לקבל, אף על פי שמובנו רק כח המושך בלבד, מכל מקום, בהכרח נעשה גם כן לכח הדוחה. והבן זה היטב.

חוק אחד לכל העולמות

ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנוכית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה.

אבל כל מה שנמצא בה יותר משני הכוחות האמורים, הרי זה נחשב לבחינת השפע ממהותו ית', אשר השפע הזה הוא שוה לכל הברואים, ואין בה משום חידוש המיוחס לבריאה כלל, להיותה נמשכת יש מיש, ולא יתכן ליחס את זה לבחינת יחידה פרטית. רק לדברים משותפים לכל חלקי הבריאה הקטנים עם הגדולים. שכל אחד מקבל מהשפע הזה, לפי גבול הרצון לקבל שלו, ובגבול הזה נעשית ההגדרה בין כל יחיד ויחידה.

הרי הוכחתי בעליל מבחינה מדעית טהורה, את "האנכי" (האיגו) של כל יחיד, בשיטה מדעית מוגנת לחלוטין בכל צרכיה מעין הבקורת. ואפילו לשיטת המטריאליסטים האוטומאטיים הקיצונים. ומעתה אין אנו צריכים יותר לכל השיטות הצולעות, המתובלות במטפיזיקא. וכמובן שאין כאן כל הפרש, אם הכוח הזה - של רצון לקבל, הוא פרי ותוצאה של המטריה, שהוציאתו בדרך החימיה, או המטריה, הוא פרי ותוצאה של הכח הזה, כי העיקר ידענו, אשר רק הכח הזה - המוטבע בכל בריה ואטם של "הרצון לקבל" בגבולותיו, הוא בחינת היחידה, שבו הוא נבדל וניכר לעצמו, מתוך שאר חברי סביבתו, שזה נוהג הן באטום יחידה, והן בחבורה של אטומים - שנקראים גוף. וכל יתר הבחינות, שנמצא בהם עודף על הכח הזה, אינם מיוחסים בכל שהוא לאותה הפרודה, או לאותה החבורה של פרודות, מבחינת האנכיות שבה, אלא רק מבחינה כללית, שהוא השפע הנמשך אליהם מהשי"ת, שהוא ענין המשותף לכל חלקי הבריאה יחד, ואין בהם ענין של גופים נבראים יחידים, כמבואר.

ועתה יתבאר לנו ענין "חירות היחיד", מבחינת ההגדרה הנכללת בגורם הראשון, שקראנו אותו בשם "מצע", שכל הדורות הקודמים, שהם אבותיו ואבות אבותיו של אותו היחיד, הניחו טבעיהם שמה, כמו שהארכנו בזה לעיל. ועל פי המבואר, שכל עיקרו של המובן במלת יחיד אינו אלא הגבולים של "הרצון לקבל" המוטבע בחבורת הפרודות שבו.

הרי לעיניך, שכל אותם הנטיות שירש מאבותיו ואבות אבותיו, הם אמנם רק בחינות גבולים של "הרצון לקבל" בלבד. או מבחינת כח המושך שבו, או מבחינת כח הדוחה שבו, שהמה מתראים לעינינו בדמות נטיות לותרנות, או לקמצנות, להתערב בין הבריות, או להיות מתבודד כנ"ל. וכיון שכן, הנה הם ממש בחינת האנכיית שבו (האיגו) העומד ולוחם על זכות קיומו. באופן שאם אנו משחיתים איזו נטיה מאותו היחיד, הרי אנו נחשבים לקוצצים אבר אמיתי מהעצמות שלו, וגם הוא נחשב אבידה אמיתית לכלל הבריאה, משום שלא נמצא ולא יהיה עוד בכל העולם דוגמתו, כמבואר לעיל.

ואחר שבררנו היטב את הזכות המוצדקת של חירות היחיד להלכה על פי חוקים הטבעיים. נפנה ונראה עד כמה שאפשר לקיימו למעשה, מבלי לפגוע בתורת המוסר, ובתורת המדיניות. והעיקר - כיצד מקויימת הזכות הזאת, על פי תורתנו הקדושה.

א��רי רבים להטות

והנה הכתוב אומר: "אחרי רבים להטות", זאת אומרת, שבכל המקומות שיש לנו מחלוקת בין יחיד לרבים, אנו מחויבים להכריע הדבר, לפי רצונם של הרבים. הרי מפורש שיש זכות לרבים להפקיע את חירותו של היחיד.

אולם יש לנו כאן שאלה אחרת, עוד יותר חמורה, כי לכאורה, החוק הזה עומד להחזיר את האנושות לאחור ולא קדימה, כי בעת שרוב חברי האנושות, המה בלתי מפותחים, והמפותחים המה תמיד מיעוט הקטן, ואם אתה מכריע תמיד כרצונם של הרבים, שהם הבלתי מפותחים, ונמהרי הלב, נמצא שדעתם וחפצם של החכמים והמפותחים שבחברה, שהם תמיד המיעוט, לא ישמע ולא יפקד. הרי אתה חותם את האנושות על נסיגה לאחור. כי לא יוכלו להתקדם אפילו פסיעה קטנה אחת קדימה.

אמנם כפי המתבאר במאמר השלום ד"ה חיוב הזהירות בחוקי הטבע, שמתוך שנצטוינו מפי ההשגחה לחיות חיי חברה, אם כן נעשינו מחויבים לקיים כל החוקים הנוגעים לקיום החברה, ואם אנו מקילים בשיעור מה, ינקום הטבע בנו ויטול נקמתו מאתנו כדרכו, בלי שום הפרש, אם אנו מבינים טעמי החוקים אם לא, עש"ה.

ועינינו הרואות שאין לנו שום סדור לחיות בתוך החברה, זולת על פי החוק של "אחרי רבים להטות", המסדר לנו כל ריב וכל פגע שבתוך החברה, באופן שהחוק הזה הוא המכשיר היחידי הנותן זכות קיום לחברה. ולפיכך נבחן משום זה, בין המצוות הטבעיות של ההשגחה, ואנו מוכרחים לקבלו עלי��ו ולשמרו בכל הזהירות בלי כל התחשבות בהבנתנו - והוא דומה לשאר המצוות שבתורה, שהמה כולם חוקי הטבע והשגחתו ית', אשר נתונים ובאים אלינו "מעילא לתתא". וכבר ביארתי (מאמר מהות חכמת הקבלה ד"ה חוק שורש וענף) אשר כל המציאות הנראית בדרכי הטבע שבעולם הזה, אין זה אלא משום שנמשכים ונרשמים כן מחוקים והנהגות שבעולמות העליונים הרוחניים.

ועם זה תבין גם כן, אשר המצוות שבתורה, אינם אלא חוקים והנהגות הקבועים בעולמות העליונים, שהמה השורשים לכל דרכי הטבע שבעולמינו הזה. ולפיכך מתאימים תמיד חוקי התורה לחוקי הטבע שבעולם הזה, כמו שתי טפות מים. וזהו שהוכחנו אשר החוק של "אחרי רבים להטות", הוא חוק ההשגחה והטבע.

דרך תורה ודרך יסורים

ועם כל זה קושיתנו בדבר הנסיגה אחורנית שצמחה מהחוק הזה, עדיין אינה מיושבת בדברים אלו.

ואכן זו היא דאגתנו אנו. להמציא תחבולות איך לתקן את זה. אבל ההשגחה מצדה, אינה מפסידה מזה, כי כבר הקיפה היטב את האנושות בשני דרכים: "דרך תורה" ו"דרך יסורים", באופן, שהיא בטוחה בהתפתחות האנושות ובהתקדמות תמידית אל המטרה. ושום מורא לא יעלה עליה (כמ"ש במאמר השלום במשנה הכל נתון בערבון). אמנם קיום החוק הזה הוא התחייבות טבעית הכרחית כמבואר.

זכות הרבים להפקיע חרות היחיד

ויש אמנם לשאול עוד, כי הדברים מוצדקים רק בדברים שבין אדם לחברו, אשר אז מקובל עלינו החוק של "אחרי רבים להטות", מתוך חובת ההשגחה, המטילה עלינו לפקח תמיד על קיומם ואושרם של החברים, כמבואר. --- אולם החוק הזה של "אחרי רבים להטות", חייבה אותנו התורה, גם במחלוקת בנושאים שבין אדם למקום, שלכאורה, אין לדברים שום נגיעה ושייכות לענין קיומה של החברה.

אם כן חזרה השאלה למקומה: איך יוצדק החוק הזה, המחייב לקבל הדעות של הרוב, שהוא כאמור, הבלתי מפותח, ולדחות ולבטל דעות המפותחים, שהמה בכל המקומות רק מיעוט קטן?

אולם, לפי מה שהוכחנו בקונטרס ב' (במאמר מהות הדת ומטרתה בד"ה התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת) שכל התורה והמצוות לא ניתנו אלא לצרף בהם את ישראל, שפירושו, לפתח בנו חוש הכרת הרע, המוטבע בנו מלידה, שבכללותו הוא מוגדר לנו בדבר אהבה עצמית שלנו, - ולבוא לידי הטוב הנקי בלי בר. המוגדר בשם: אהבת זולתו, שהוא המעבר היחיד והמיוחד אל אהבת השי"ת. ולפי זה נבחנים גם המצוות שבין אדם למקום מכשירים סגוליים, המרחיקים את האדם מאהבה עצמית, המזיקה לחברה.

נמצא מאליו, שגם נושאי המחלוקת בעניני מצוות שבין אדם למקום נוגעים לבעיית זכות קיומה של החברה, לפיכך, גם הם נכנסים לתוך המסגרת של "אחרי רבים להטות".

בזה מובן טעם הנוהג להבחין בין הלכה לאגדה. כי רק בהלכות נוהג החוק: יחיד ורבים - הלכה כרבים, ולא כן בדברי אגדה. --- משום שדברי אגדה המה ענינים הנמצאים עומדים למעלה מכל הדברים הנוגעים לקיום חיי החברה. כי הם מדברים בדיוק בענין הנהגת אנשים בדברים שבין אדם למקום י"ת. באותו החלק שאין לו שם יחס ישר, וגם לא תוצאות לקיום ולאושר הגופני של החברה.

ולפיכך, אין שום זכות והצדקה לרבים, לבוא ולבטל דעת היחיד, וכל איש הישר בעיניו יעשה. מה שאין כן ההלכות הנוגעות לקיום מצוות התורה, אשר כולם נכנסים תחת פקוח של קיום החברה, שלא תתאפשר השלטת סדר, זולת החוק של "אחרי רבים להטות" כמבואר.

לחיי החברה החוק: אחרי רבים להטות

עתה באנו לידי ברור דברים בהבנת המשפט של חרות היחיד, כי באמת קיימת שאלה גדולה: מאין לקחו הרבים את הזכות להפקיע את חרותו של היחיד, ולשלול ממנו את היקר לו בחיים, שהוא החרות, שלכאורה אין כאן יותר מכח הזרוע בלבד?

אולם כבר הטבנו לבאר, אשר הוא חוק טבעי ומצוות ההשגחה, שמתוך שההשגחה חייבה לכל אחד מאתנו לחיות חיי חברה - נמצא מאליו, שכל יחיד ויחיד נעשה משועבד לשמור על קיומה ואשרה של החברה. וזה לא יקויים, זולת על ידי השלטת הסדר של "אחרי רבים להטות" ודעת היחיד לא ישמע ולא יפקד.

הרי לעיניך בעליל, שזה מקור כל הזכות והצדקה שיש לרבים, להפקיע את חרותו של היחיד בעל כרחו, ולשעבדו תחת ידיהם - - - ולפיכך מובן מאליו, אשר בכל אותם העניינים שאינם נוגעים לקיום החיים החומריים של החברה - אין שום רשות והצדקה לרבים, לגזול ולעשוק את חרותו של היחיד בכל שהוא. ואם יעשו כן - הם גזלנים וחמסנים, המעדיפים את כח הזרוע על כל זכות וצדק שבעולם. כי כאן לא חל חיוב ההשגחה על היחיד, שישתעבד לרצונם של הרבים.

בחיים הרוחניים החוק: אחרי היחיד להטות

המתבאר, שלענין חיים רוחניים, אין שום חוב על היחיד מצד הטבע, לחייבו אל החברה, - אלא ההפך - יש כאן חוב טבעי על הרבים, להשתעבד ולהכנע תחת היחיד - - - והוא מובן על פי המבואר במאמר השלום, שיש שני דרכים שההשגחה חבשה והקיפה אותנו, כדי להביאנו אל המטרה התכליתית, שהם: דרך יסורים הגורם אלינו התפתחות הזאת שלא מדעתנו. ודרך תורה וחכמה, הגורמת אלינו התפתחות הזאת מדעתנו, בלי שום הכרח ויסורים עש"ה.

ומתוך שהיותר מפותח של הדור הוא ודאי אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה לפטור את עצמם מהיסורים הנוראים, ולקבל עליהם בחינת התפתחות, מדעתם ורצונם. שהיא דרך התורה, - הנה אז צריכים ומחוייבים, להכניע את עצמם ואת חרותם הגופני תחת המשמעת של היחיד. ולקיים פקודותיו וסגולותיו שיציע להם.

הרי לעיניך, שבענינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים - לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים, הם תמיד מיעוט קטן מאד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני - צרורה וחתומה בידי המיעוט. והבן זה היטב.

ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם, כי עליהם לדעת בבטחה, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות - אינם נמצאים לעולם ברשות הרבים השולטים - אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו, דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חכמה וכל יקר - דרכה לבוא לעולם בכמות מועטה. לפיכך נעשינו מוזהרים לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט, לברר ביניהם.

הבקורת כגורם הצלחה - אי הבקורת כגורם להתנוונות

יש להוסיף עוד על האמור: כי המציאות מציעה לעינינו הפכיות קיצונית בין הדברים הגופניים - לדברים שבדעות והשכלות בנושא הנידון! כי ענין האחדות החברתית, העשויה להיות מקור לכל אושר ולכל הצלחה, נוהג ביחוד רק בין הגופים ועניני הגוף שבבני אדם. שהפרוד ביניהם, הוא המקור לכל פורענות ומקרים רעים.

אולם ענינים שבדעות והשכלות - הוא להפך מקצה אל הקצה. כי האיחוד ואי הבקורת, נבחן בהם למקור כל הכשלונות, והמפריע את כל ההתקדמות, וכל ההפריה השכלית, - - - כי השגת המסקנות המוצלחות, עומדות ביחוד על רבוי המחלוקת והפרוד, היוצא והמתגלה בין הדעות. שכפי רבוי הנגוד, והסתירה, וגדלות כח הבקורת - כן מתרבה הדעת והתבונה. והעינינים נעשים מוכשרים להתברר ולהתלבן ביותר. וכל כשלונה והתנוונותה של התבונה, אינה באה רק ממעוט הבקורת ומיעוט המחלוקת שבעניניה.

הרי הדבר גלוי לעיניים, אשר כל בסיס של הצלחה גופנית, הוא שיעור האיחוד של החברה. והבסיס של הצלחת ההשכלה והדעות הוא הפירוד והמחלוקת שבהם.

לפיכך הדין יוצא, אשר בעת שהאנושות תגיע למטרתה, בדבר הצלחת הגופות, דהיינו, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד, ולב אחד, כמ"ש במאמר השלום, אשר רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו - הנה, לעומת זה, צריכים אז להזהר, שלא יתקרבו הדעות של חברי האנושות כל כך, באופן שתתבטל המחלוקת והבקורת בין החכמים והמלומדים. משום שאהבת הגופים, מביא בטבע גם קרבת הדעות. ואם תתבטל המחלוקת והבקורת - תתבטל כל התקדמות בדעות והשכלות, ויתיבש מקור הדעת מהעולם, כמובן.

ומכאן הוכחה מוחלטת, על חיוב הזהירות בחרות היחיד, בנוגע לעניני דעות והשכלות. משום שכל התפתחות החכמה והדעת, מיוסדת על חרות היחיד הזה. ולפיכך אנחנו מוזהרים לשמור עליה בשמירה מעולה, באופן שכל צורה וצורה שבתוכנו, שאנו קוראים לה בשם יחיד, דהיינו, בחינת הכח הפרטי של האדם היחיד - שנקרא בכללות בשם "רצון לקבל".

מורשת אבות

גם כל הפרטים מהתמונות, אשר הרצון לקבל הזה כוללם, שגדרנו אותו תחת השם "מצע", או סיבה א', שמשמעותו כוללת, כל אותם הנטיות והמנהגים וכדומה, שירש מאבותיו ואבות אבותיו, המצוירים לנו כמו שלשלת ארוכה של אלפי בני אדם, שהיו מצויים בשעתם, ועומדים זה תחת זה, - שכל אחד מהם הוא טפה תמציתית ממולידיו, שבטפה הזאת, הגיע לכל אחד כל הרכוש הרוחני של מולידיו, לתוך המוח המארך שלו שנקרא סובקונשינס. באופן, שהיחיד הנמצא לפנינו, יש לו בסובקונשינס שלו כל אלפי הירושות הרוחניות, מכל היחידים המוצגים באותה השלשלת, שהם מולידיו ואבותיו.

ולפיכך, כשם שפרצופיהם של כל יחיד ויחיד, משונה זה מזה - כן דעותיה�� משונות זו מזו. ואין לך שני בני אדם בעולם שיהיו דעותיהם שוות זו לזו. כי לכל אחד יש רכוש גדול ונשגב, אשר הורישו לו אלפי אבותיו, ולאחרים אין אף שמץ מהם.

אשר על כן, כל הרכוש הזה, נבחן לרכושו של היחיד, שהחברה מוזהרת לשמור על טעמו ורוחו. שלא יטשטש בסיבת הסביבה שלו. אלא, כל יחיד ישאר עם שלמות מורשתו. ואז, הנגוד והסתירה שביניהם ישאר קיים לנצח, כדי להבטיח לנו לתמיד את הבקורת, ואת התקדמות החכמה, שהיא כל יתרון האנושות וכל מאויה האמיתיים הנצחיים.

אחר שבאנו לידי הכרה, במדה מסויימת, בדבר האנכיות של האדם אשר גדרנו אותו במובן של בחינת כח, ו"רצון לקבל", שהיא בחינת הנקודה העצמית של בעל החי במערומו - גם נתברר לנו היטב, על כל גבוליו, מדת רכושו המקורי של כל גוף יחיד, אשר הגדרנו אותו במובן של "מורשת אבות", שפרושו הוא, כל כח הנטיות והתכונות שהגיעו לו בירושה לתוך בחינת ה"מצע", שהוא חומר ראשון של כל אדם, דהיינו טפה הזרעיית של מולידיו.

והנה עתה מצאנו הפתח, לפתור כוונת חז"ל, במה שאמרו, שבסיבת קבלת התורה נעשו בני חורין ממלאך המות. - אולם להבנה יתרה אנו עוד צריכים, בענין האנוכיות ובענין מורשת אבות האמורים.

ב' בחינות: א' ב"כח". ב' ב"פועל"

בתחילה צריכים להבין, אשר האנוכיית הזו, שגדרנו בשם כח של "רצון לקבל", אף על פי שהוא כל עיקר עצמותו של האדם - מכל מקום לא יצוייר כלל שיהיה לו קיום במציאות ממשית אפילו רגע אחד.

(כי ידוע אשר יש בחי', ובחי' ב"פועל". - ודבר זה שאנו מכנים אותו "כח" הוא דבר שבמחשבה, דהיינו, בטרם שיתגלה מכח ��ל הפועל. ורק במחשבה הוא נקבע.)

כי דבר זה שאנו מכנים אותו "כח", דהיינו, בטרם שיתגלה מכח אל הפועל, הוא אמנם רק דבר שבמחשבה כלומר, שרק במחשבה, אפשר לקבוע אותו.

אולם למעשה לא יצוייר כלל כח ממשי ומציאותי בעולם בשעה שהוא נח ואינו פועל כלום, משום שהכח אינו קיים במציאות, אלא בזמן ובמידה המגולה בפעולה, כשם שלא יתכן לומר על איזה תינוק, שהוא בעל כח גדול, שעה שאינו יכול להגביה אפילו משא קל. אלא, אפשר לומר, שמכירים באותו תינוק, אשר בשעה שיגדל - יתגלה בו כח גדול.

ומכל מקום אנו אומרים, אשר אותו כח וגבורה שאנו מוצאים באדם בעת גדלותו, היה כלול באבריו וגופו של התינוק גם בקטנותו. אלא שהכח הזה, היה בו בהעלם. ולא היה מגולה בפועל.

והן אמת שבמחשבה אפשר היה לקבוע (את הכחות העתידים להתגלות). כן, משום שהשכל מחייב כן - אולם בממשיות ובמציאות גופו של התינוק - בוודאי שלא קיים אצלו שום כח של גבורה ולא כלום, להיות ששום כח אינו מתגלה בפעולות של התינוק. - - - כמו כן כח התאבון, כח זה לא יופיע במציאות ממשית בגופו של אדם, בשעה שהאברים אינם מסוגלים לאכול, דהיינו, בעת השביעה.

אולם, אפילו בעת השביעה נמצא כח התאבון, אלא שהוא בהעלם, בתוך גופו של האדם - - - ואחר כך, לאחר העיכול, הוא חוזר ומתגלה, ויוצא מהכח אל הפועל.

אולם משפט זה (של הבחנת הכח שעדיין לא בא לידי גילוי בפועל), שייך לדרכי ההשכל של המחשבה. אכן, אין לו שום קיום במציאות ממשית. כי בעת השביעה אנו מרגישים, וברור לנו, שכח התאבון חלף הלך לו. והביט על מקומו, ואיננו.

המתבאר, שאי אפשר כלל להציג לעינינו כח, כבחינת נושא, העומד, ונח, וקיים לעצמו. - - - אלא כבחינת נשוא, כלומר, בה בשעה שהפעולה מתקיימת במציאות - באותה שעה מתגלה ה"כח" בתוך הפעולה.

ואם כי בדרכי ההשכלה בהכרח יש כאן ב' דברים, נושא ונשוא, דהיינו כח ופועל, כמו כח התאבון שהוא הנושא. והדמיון של הדבר הנאכל, שהוא הנשוא, ובחינת הפעולה, אולם במציאות באים כדבר אחד. ולא יקרה לעולם שיתגלה באדם כח תאבון, בלי שיצטייר במוחו דמיון של דבר הנאכל, באופן שהם שני חצאים מדבר אחד שכח התאבון מוכרח להתלבש באותו הדמיון של דבר הנאכל. כי אין שום גילוי, זולת על ידי התלבשותו בדמיון הזה. - והבן זה היטב, אשר הנושא והנשוא מוצגים כאן כשני חצאים של דבר אחד, אשר הויתם מתגלים בבת אחת, ונעדרים בבת אחת.

ובזה מובן, אשר ה"רצון לקבל" הזה, שהצגנוהו בתור האנוכיות. אין הכוונה שקים כן באדם בבחינת כח החושק, ורוצה לקבל בבחינת נשוא נח. - אלא הכוונה, רק מבחינת נושא, כלומר, שמתלבש בדמיון של הדברים הראויים לו להתקבל. כמו כח התאבון - המתלבש בדמיון של הדבר הראוי לאכילה ופעולתו מתגלה, בדמיון הצורה הנאכלת, ובה הוא מתלבש - - - לפעולה זו אנו קוראים חשק, דהיינו, כח התאבון, המתגלה בפעולת הדמיון.

וכן בנידון שלנו, ברצון לקבל הכללי, שהוא מהותו ועצמותו של האדם. הוא מתגלה וקיים, רק בהתלבשות בתוך הצורות של הדברים העשויים להתקבל. כי אז הוא מקויים בבחינת הנושא, ולא זולת. ופעולה זו אנו קוראים "חיים", דהיינו, "החיות של האדם", שמשמעותו - שכח ה"רצון לקבל" מתלבש ופועל בתוך הדברים הרצויים לו להתקבל. שמדת הגילוי של הפעולה הזאת - היא מדת חייו. על דרך שאמרנו בפעולה שאנו קוראים לה "חשק".

שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה

מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם:

א. האדם לבד,

ב. ונפש חיה לבד.

והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים:

א. דומם

ב. צומח

ג. חי

ד. מדבר.

ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. - ומילת נשמת - היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה, והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

וזהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה - תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של "רצון לקבל" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות, ולבוא לידי גילוי הפעולה, כמבואר.

וכפי שנתבאר לעיל אשר אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה"רצון לקבל" מ"מ הוא מובן כמו חצי דבר להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו, אשר ע"כ הוא ותמונת הקנין שמצייר הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו כמבואר. ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה דהיינו עד אמצע שנותיו הרי "האגו" שלו עומד בכל קומתו המוטבע בו מלידתו שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במדה גדולה וחזקה, דהיינו, שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו, והוא מטעם השלמות של ה"אגו" של האדם אשר הוא מושך לעצמו צורות של בנינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם, אולם כעבור אמצע שנותיו אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה, כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנונים תמונות הקנינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לותר על הרבה קנינים שחלם עליהם בנערותו וכן נעשה להולך ומותר על גדלות הקנינים כפי שני השקיעה של החיים, עד שבימי זקנה האמתיים שצלה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו שהוא ה"אגו" נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קנין, לכן אין בימים אלו שום רצון ותקוה אל איזה תמונה של קבלה.

והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטייר לו להתקבל הם ממש דבר אחד, אשר גילויים שוה וקומתו שוה ושעור חייהם שוה, אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים, שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו אלא הם מחמת יאוש. כלומר שה"אגו" כשמתחיל למות בימי הירידה הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתיאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. והתבונן היטב בהבחן הויתור מחמת שביעה שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ יתכן לכנותו מיתה חלקית והבן זה היטב.

חרות ממלאך המות

ועתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם במה שדרשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות" שנעשה חירות ממלאך המוות כי נתבאר במאמר מתן תורה וערבות אשר בטרם מתן תורה קבלו עליהם לבטל כל קנין פרטי בשעור המתבטא בהמלות ממלכת כהנים ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו, להדבק בו בהשואת הצורה אליו ית' כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים שהוא דרגה האחרונה של דביקות המתבטא במלים "גוי קדוש" כמ"ש בסוף מאמר ה��רבות.

וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם דהיינו האנוכיות שלו המוגדר ברצון לקבל אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת, נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם אלא רק בשעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יהנה מהם. וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה הרי התלבש בה והתחבר ע��ה לעצמות אחד שלם, א"כ ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחי' העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נ"ר ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחי' קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל. אולם כשבא על הכונה של הבריאה והשי"ת יש לו נ"ר ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו ית' הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמו"ר מ"א ז') חרות ממלאך המוות, ובמשנה (אבות פ"ו) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו', ע"ש.

[bs-maamarim]

נבואתו של בעל הסולם

[מתוך כתב יד]

"ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום. ואני תפילה, ואבך בכי רב כל הלילה. ויהי כעלות הבוקר. והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני. ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגוויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד, ויהיו לים של עצמות.

והנה קול אלי: "אני אל שדי, המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים. שלח ידך ואחוז בהחרב, כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה". ותלבישיני רוח ה', ואחזתי בהחרב. ותכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו. והחרב ברשותי לקנייני הפרטי.

ויאמר ה' אלי: "שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה ארץ האבות הקדושים, ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא. ואת החרב הזה תיקח בידך, ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך, כי היא האות ביני ובינך, אשר כל הדברים הטובים האלו יתקימו על ידיך, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת. וע"כ עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את החרבי בידיך, תכף יתעלם ויתבער מהארץ".

ואסתיר פני, כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי. והחרב שהיתה למראה עיני דמיוני, כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: "מי יתן ואקנה לכל דורי העולם מטיפה טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה' בארץ".

ואשא עיני. והנה ה' ניצב עלי ויאמר אלי: "אני אל אלוקי אבותיך, שא נא עיניך מהמקום אשר אתה עומד לפני, ותראה כל המציאות אשר המצאתי יש מאין, עליונים ותחתונים יחד, מראש מתחילת יציאתם לגילוי המציאות ועד כל המשך זמן בסדרי התפתחותם, עד יבואו על גמר מלאכתם, כראוי למעשה ידי להתפאר".

ואראה ואשמח מאוד על הבריאה הנהדרה וכל מלואה. והעונג והטוב אשר כל באי הארץ מתענגים עליה. ואודה לה'.

אז אמרתי לה': "לפניך נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמך תמיד, כי מאתך לא תצא הרעות והטוב, אכן שלשלת של נועם ערוכה לפנינו מראש עד סוף, ואשרי הדורכים על עולמך אשר הכינות להם לנועם ועדן וכל טוב, אין שום נפתל ועקש בכל מעשי ידיך העליונים ותחתונים יחד". ונמלאתי חכמה נהדרה. ועל כולם חכמת השגחתו הפרטית בתכלית. כן הלכתי והוספתי חכמה יום יום ימים רבים שמונים ומאות יום.

בימים האלה עלה על לבי לערוך תפלה לה' לאמור: "הן נמלאתי חכמה יותר מכל הקדמונים, ואין דבר בעולם אשר יפלא ממני. אולם את דברי הנביאים וחכמי ה' איני מבין כלום. גם השמות הקדושים ברובם לא הבנתי. והרהרתי, הנה ה' הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין חכמים והנבראים, ואני עדיין את שיחתם איני מבין".

ובטרם אקרא, והנה ה' שורה עלי ויאמר: "הן תראה חכמתך והשגתך למעלה למעלה על כל החכמים אשר היו בארץ עד הנה. ומה שאלת ממני ולא נתתי לך, ולמה תדאיב את רוחך בהבנת דברי הנבואה, שאינך מסופק שדבריהם נאמרים מתוך קטנות מהשגתך, האם תרצה שאורידך ממדרגתך, ואז תוכל להבין את כל דבריהם כמותם?"

והחרשתי ושמחתי בהתפארות רחבה ולא עניתי דבר. אחרי זה שאלתי את ה': "הלא עד הנה לא שמעתי דבר על קיום גוויתי וכל הטובות והיעודים הגיעו לי מתוך רוחניות בלבד ואליה הכל מיועד. ואם כן, מה יהיה שבגלל איזה מחלה או פגעי הגוף יתבלבל שכלי ואחטא לפניך? האם תשליכני מלפניך ותאבד את כל הטובה הזאת או תענישני?"

וישבע לי ה' בשמו הגדול והנורא ובכסאו הנצחי, כי לא ירפה חסדו ממני בנצחיות. ואם אחטא ואם לא אחטא, חסדו וקדושתו לא יסור הימני לנצח. ושמעתי ושמחתי מאוד. (הן כבר באת על תכליתך ולכל פשעיך סלחתי והחסד הזה).

ובמלאת הימים האלה הקשבתי קשב רב לכל היעודים וההבטחות שנועדתי מאת ה', ולא מצאתי בהם סיפוק ולשון, איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה', אשר הודיעני. ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכל, ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו. ואני שבע והלל הולך ושמח, וכמו מצטחק על האומללים האלה. ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, עכ"ז לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד.

ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי ועל דברי ויאמר לי: "מה אתה רואה?"

ואומר אני: "רואה שני אנשים מתאבקים יחד. אחד חכם ושלם בכל עוז, והשני קטן וטיפש, כמו קטן שנולד. והשני החסר טעם הקטן והחלש מפיל את הגיבור והשלם".

ויאמר לי ה': "זה הקטן גדול יהיה".

ויפתח הקטן את פיו, ואמר לי איזה פסוקים בלתי מובנים לי כל צרכם. אומנם הרגשתי בהם כל אוצרות החכמה והנבואה הנהוגה בין כל נביאי אמת, עד שידעתי כי ענה לי ה' ונתן לי מהלכים בין כל הנביאים וחכמי ה'.

ויאמר לי ה': "קום על רגלך והבט לרוח מזרחית קדמה". ונשאתי עיני, וראיתי אשר הקטן הלז ברגע אחת נתרומם והשוה את עצמו וקומתו לקומת הגדול, ועדיין היה חסר טעם ושכל כמקדם ונפלאתי מאוד.

אח"ז היה דבר ה' אלי במחזה לאמור: "שכב על צדך הימנית". ואשכב על הארץ. ויאמר לי: "מה אתה רואה?"

ואומר: "אני רואה גויים ולאומים רבים מאד, מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם".

ויאמר לי ה': "אם תוכל ליתן צורה לכל הגויים האלה ולהפיח בהם רוח חיים, אז אביאך אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיך, לתת לך וכל יעודי יתקיימו על ידך".

[bs-maamarim]

השלום

(מחקר מדעי, על בסיס נסיוני, בדבר החיוב של עבודת השי"ת)

"וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטן נהג בם".

"והיה ביום ההוא, יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו, אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש, ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים" (ישעיה י"א).

"אמר רבי שמעון בן חלפתא: "לא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום". (סוף מסכת עוקצין).

אחר שבארתי במאמרים הקודמים, את צורתה הכללית של עבודתו ית' וית', שכל מהותה איננה, לא פחות ולא יותר, מדבר אהבת זולתו. אשר, מבחינה המעשיית, ראוי להגדירה בשם "השפעה לזולתו". כלומר, בהתחשבות עם חלק המעשה, של אהבת זולתו, נמצאת, מצויירת לנו, רק בענין השפעות טובות לזולתו. לפיכך ראוי להגדיר "אהבת זולתו" בהשם של "השפעה לזולתו", המוכשר ביותר לתוכנה המכוון, להבטיח לנו, שלא לשכוח את הכוונה.

ואחרי שידענו, את צורת עבדותו ית' לנכון, יש לנו לחקור: אם העבודה הזאת, היא מקובלת עלינו רק באמונה, בלי שום בסיס מדעי נסיוני, או שיש לנו גם בסיס נסיוני לדבר זה? וזהו שאני רוצה להוכיח, בהמאמר שלפנינו.

והנה מתחילה, כמובן, צריך אני להוכיח היטב, את הנושא עצמו. כלומר, מי הוא המקבל את עבדותינו? אולם, מתוך שאינני מן אוהבי הפלוסופיא הצורתית, כי אני שונא לכל מיני מחקרים, הנבנים על בסיס עיוני. וכידוע, גם רוב בני דורי, מסכימים עמי בדבר זה. כי מנוסים אנו יותר מדאי, בבסיסים ממין הזה, שהמה יסודות רעועים, ונע היסוד ממקומו, נופל כל הבנין.

לפיכך, לא באתי כאן לדבר, אף מלה אחת, אלא רק מתוך בקורת התבונה הנסיונית: החל מן ההכרה הפשוטה, שאין עליה חולק הלך והוכח בדרך אנאליטי [אנאליטי: הפרדת הדבר לכל הבחינות שבו], עד שנבא אל קביעת הנושא העליון. ומבחינת המבחן הזה, נחזור ונבא בדרך סינתטי [סינתטי: האיחוד והקשר בין הדברים כמו ההקש והקל וחומר], איך עבדותו ית', מתאשרת ומתאמתת, מתוך ההכרה הפשוטה, מהבחינה המעשית.

הניגוד והסתירה בדבר ההשגחה

הנה, כל בר דעת, המסתכל בהמציאות הערוכה לעינינו, הוא מוצא בה ב' הפכים, מקצה אל הקצה: כי כשמסתכלים בסדרי הבריאה, מבחינת מציאותה ועמידתה, הרי בולט לעינינו הנהגה מאושרה עד להפליא, בחכמה עמוקה וכשרון רב:

א. הן להתהוות חלקי המציאות,

ב. והן בהבטחת קיומו בדרך כללי.

וניקח לדוגמא, סדרי הויה למציאת מין הא��ם. והנה, האהבה והעונג של המולידים, מוכנה לו לסבה ראשונה, אשר היא בטוחה ונאמנה מאד לתפקידה. וכשהטפה היסודית, נעקרת ממוח האב, ההשגחה הזמינה בעדה מקום בטוח, מסודר בחכמה רבה, המכשרה לקבלת רוח חיים. ושמה ההשגחה מחלקת לו לחם חוקו, דבר יום ביומו, במדה מדויקת. גם מצעות נפלאות הכינה לו ההשגחה בבטן אמו, באופן שכל זר לא יזיק לו.

וכן מטפלת עמו בכל צרכיו, כמו אומנת מנוסית, לא תשכחהו רגע עד שירכוש לו חיל וכח, לצאת לאויר עולמינו. אשר אז, ההשגחה משאלת לו כח וגבורה על זמן קצר, באופן שיספיק לו, לשבור החומות המקיפות אותו. וכמו גבור מזוין, מנוסה ורגיל, הולך ופורץ לו פתח יציאה, ויוצא לאויר העולם. וגם אז, ההשגחה לא סרה מעליו, וכמו אם רחמניה, דואגת לו להביאהו לאוהבים נאמנים כאלו, שאפשר לבטוח עליהם, שנקראים "אבא", "אמא", שיעזרוהו כל ימי חולשתו, עד שיגדל ויוכל לשמור על קיומו, בכחו עצמו. וכמו האדם, כן כל בעל חי, וכן הצומח והדומם, כולם מושגחים בתבונה וברחמים רבים, עד להבטיח את מציאותו עצמו, ולהשתלשלות מינו אחריו.

והמסתכלים אמנם, מבחינת הכלכלה והכשרת הקיום, של אותה המציאות, הרי בולטים לעיניהם, אי סדרים ובלבולים גדולים, כמו שלא היה כאן שום מנהיג ושום השגחה, ואיש הישר בעיניו יעשה, וכל אחד בונה על חורבנו של חברו, ורשעים השיגו חיל, וצדיקים נרמסים באין חמלה וכולי.

ותדע, אשר הפכיות הזה, הנמצא ערוך לעיני כל מרגיש ומשכיל, העסיקה את האנושיות עוד מימים קדמונים. ושיטות רבות היו להם, כדי לתרץ את ב' ההפכים האלו המתראה בהשגחה, אשר משמשים בעולם אחד.

שיטה א' הוא - הטבע

שיטה זו היא, שיטה קדמונית מאד. כי מתוך ב' הפכים אלו, שמצאו בולט לעיניהם, לבלי שום דרך ומבוא, איך לקרבם זה אל זה, באו לכלל הנחה, אשר הבורא והממציא את כל אלה, המשגיח בכח חזק על קיום מציאותו, שלא יתבטל אף משהו הימנו, אינו כלל בעל שכל ומרגיש.

ולפיכך, אף שממציא ומשגיח על קיום המציאות, בחכמה נפלאה הפלא ופלא, עם כל זה, הוא עצמו חסר דעה, ושלא מדעת יעשה כל זאת. כי אם היה בו דעת והרגשה, ודאי שלא היה מניח קלקולים כאלה, בדרכי כלכלת המציאות, בלי שום חמלה ורחמים על המעונים.

ולפיכך, כנוהו בשם "טבע". כלומר, משגיח, החסר דעה והרגש. ולפיכך, אין כלל לדעתם, על מי להתרעם, או להתפלל, או להצטדק לפניו.

שיטה ב' הוא - ב' רשויות

יש שהחכימו יותר, כי היה קשה להם, לקבל את הנחה זאת, של השגחת הטבע. משום, שמתוך שראו, השגחת הויות המציאות, המובטחת לקיומה, בחכמה עמוקה למעלה מכל פסגה האנושית, לא יכלו להסכים, שהמשגיח על כל אלה, יהיה בעצמו חסר דעה. "כי כלום יש לך נותן, מה שאין בו", ו"כלום יש לך מלמד ומחכים לחברו, בעוד שהוא עצמו טפש". ואיך אפשר לומר, על מי שמסדר לפנינו מעשים, בחכמה נפלאה הפלא ופלא, שאינו יודע, מה הוא עושה, אלא במקרה הוא עושה כך, בעת שגלוי לכל, שאין המקרה יכול לסדר שום מעשה מסודרת בסדרי החכמה. ולא עוד, אלא גם להבטיח לו סדר קיומי נצחי.

ומשום זה, באו להנחה שניה, אשר יש כאן שני משגיחים וממציאים: אחד בורא ומקיים את הטוב, ואחד בורא ומקיים את הרע. והרחיבו מאד שיטה זו, בראיות ומופתים על דרכם.

שיטה ג' היא - ריבוי אלהיית

שיטה זו נולדה, מתוך חיקה של שיטת ב' רשויות. כי חלקו והפרידו את כל פעולה ופעולה, מפעולות הכלליות, לפי עצמה. דהיינו, הכח העושר, השליטה והנוי, הרעב, המות, והמהומות, וכדומה. ומינו על כל אחד מהם, ממציא ומשגיח מיוחד. והרחיבו הדבר לפי חפצם.

שיטה ה' - עזב פעולתו

לאחרונה, כאשר נתרבה החכמה, וראו את הקשר החזק, בין כל חלקי הויות הבריאה, הכירו את ענין ריבוי אלהית, לדבר נמנע לגמרי, ולפיכך שוב נתעוררה שאלת ההפכיות, המורגשה בהשגחה.

ומתוך זה עשו הנחה חדשה: אשר באמת הממציא והמשגיח על קיום המציאות, הוא חכם ומרגיש. אולם, מתוך רוממותו, שהוא למעלה מכל ערך, נמצא העולם שלנו, כגרגיר חרדל וכאפס בעיניו, ואינו כדאי לו לטפל עמנו, בענינינו הקטנטנים. ולפיכך, נמצא כלכלתנו כל כך מקולקלת, וכל הישר בעיניו יעשה.

והנה, יחד עם השיטות הנ"ל, בזמן אחד, שלטו גם כן שיטות דתיות מבחינת אחדות האלקיית, שאין כאן המקום לעסוק בהם. כי רק רציתי לבאר, המקוריות שממנו התלקחו, כל מיני שיטות המקולקלות והנחות המתמיהות, שהיה להם שליטה והתפשטות גדול, בזמנים ומקומות שונים, כידוע.

ונמצינו למדים, הבסיס, שעליו נבנו כל השיטות האמורים, נולד ויצא מתוך הניגוד וסתירה, מבין ב' מיני השגחות, המורגשות בעולמינו, אשר כל השיטות הללו לא באו, אלא לאחה את הקרע הגדול הזה.

אולם, עדיין "עולם כמנהגו נוהג", והקרע הגדול והנורא הזה, לא לבד שלא נתאחה, אלא להיפך, שהולך ומתרחב לעינינו, לתהום נורא מאד, מבלי לראות ולקוות עוד, על איזה מוצא ומפלט ממנו.

ובהביטי על כל אלו הנסיונות, האמורים לעיל, שהשתמשו בהם האנושיות, כמה אלפי שנה עד הנה, ולא הועילו, הריני שואל: אולי אין לבקש כל עיקר, את תיקון הקרע הזה, מצד המשגיח, אלא כל התיקון הגדול הזה, מצוי בידינו עצמנו?

חיוב הזהירות בחוקי הטבע

כולנו רואים, מתוך הכרה פשוטה, אשר מין האדם מוכרח לחיי החברה. כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל, זולת ע"י עזרת החברה.

ולפי זה, צא ודמה לך את מאורע הזה. למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד, הולך ופורש את עצמו מהחברה, למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער ויסורין גדולים, משום חולשתו להספיק לעצמו את צרכיו. הרי, שאין לו שום רשות להתרעם, על ההשגחה או על גורלו. ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו יותר, רק מכריז ומפרסם על טפשותו. כי בעת, שההשגחה הכינה לו מקום נוח ורצוי, בין החברה, אין לו הצדק, להפרש ממנה למ��ום שמם. ולאדם כזה, אסור לרחם עליו, להיותו הולך נגד טבע הבריאה, ולהיות שיש לו עצה, לחיות, כפי אשר גזרה עליו ההשגחה. על כן, הוא נטול הרחמים.

ומשפט הזה, מוסכם מכל חברי האנושיות, לבלי חולק. ואני יכול להוסיף, ולהטעים את הדבר, על בסיס דתי, וליתן לו צורת משפט כזה: כיון שהשגחת הבריאה, נמשכת מבורא ית', שבלי ספק, יש לו איזה מטרה בפעולתו, כי אין לך פועל בלי תכלית, נמצא, שכל העובר על איזה חוק, מחוקי הטבע, אשר הטביע לנו, הריהו מקלקל את המטרה התכליתית.

כי המטרה נבנית, בלי ספק, על כל חוקי הטבע ביחד, אחד לא נעדר. כמו שנאות לפועל חכם, שלא יחסיר ולא יעדיף, כחוט השערה, על פעולותיו, המוכרחות אל המטרה.

ונמצא, אשר המקלקל חוק אחד, הרי קלקולו פוגע ומזיק במטרת התכלית, אשר הציב השי"ת. ולכן יענישהו הטבע. ולפיכך, גם אנו, ברואי השי"ת, אסור לנו לרחם עליו. כי חוקי הטבע הוא מחלל, ומטרת השי"ת הוא בוזה. וזהו צורת המשפט, לדעתי.

ואני חושב, שאינו כדאי למי שהוא, לחלוק עלי. על הצורה הזו, שנתתי להמשפט, מתוך שדבריף המשפט אחד הם. כי מהו החילוק:

אם אומרים, אשר המשגיח נקרא "טבע", דהיינו חסר דעה וחסר תכלית,

או לאומרים, אשר המשגיח הוא חכם נפלא, יודע ומרגיש, ויש לו תכלית במעשיו?

כי סוף סוף, כלנו מודים ומסכימים, שמוטל עלינו החוב הזה, לקיים את מצות ההשגחה, כלומר, חוקי הטבע. וכלנו מודים, שהעובר על מצות ההשגחה, כלומר, על חוקי הטבע, ראוי וכדאי לקבל את העונש, אשר יענישהו הטבע. ואסור למי שהוא, לרחם עליו. הרי, שאופי המשפט אחד הוא, ואין חילוק בינינו, רק בהמוטיב:

א. שלדעתם המוטיב הוא הכרחי,

ב. ולדעתי הוא מטרתי.

וכדי שלא אצטרך, מכאן ואילך, להביא את ב' הלשונות הללו, דהיינו:

א. טבע,

ב. ומשגיח.

אשר אין שום חילוק, בקיום החוקים, כמו שהוכחתי, על כן מוטב לנו, לבוא לעמק השוה, ולקבל את דברי המקובלים, אשר "הטבע" עולה בחשבון "אלהים", דהיינו, במספר פ"ו. ואז, אוכל לקרות את "חוקי אלקים" בשם "מצות הטבע", או להיפך ("מצות אלקים" בשם "חוקי הטבע"). כי היינו הך, ולא נאריך במלות על לא דבר.

ומעתה, חשוב לנו מאד, להסתכל במצות הטבע, לידע מה הוא דורשת מאתנו, פן תענישנו בלי חמלה, כנודע. והנה אמרנו, אשר הטבע מחייב למין האדם, לחיות חיי חברה. וזהו פשוט. אולם, יש לנו להסתכל בהמצות, אשר הטבע מחייב אותנו, לעשות מתוך הבחינה ההוא, דהיינו, מבחינת חיי החברה.

וכשנסתכל בדרך כללית, יש לנו לעסוק, בתוך החברה, רק בשני מצות, שאפשר להגדיר אותם, בשם:

א. "קבלה"

ב. ו"השפעה".

דהיינו, שכל חבר, מחוייב, מצד הטבע, לקבל צרכיו מהחברה. וכן מחוייב, להשפיע, ע"י עבודתו, לטובת החברה. ואם יעבור, על אחת מב' המצות הללו, יענש, לבלי רחמים, כאמור.

והנה, במצות "הקבלה", אין אנו צריכין להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף על יד. ומשום זה, לא יארע לנו שום הזנחה.

אולם, במצוה השניה, שהיא "השפעה לחברה", אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד, אלא שגם העונש, מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך, אין המצוה הזאת משומרה כהלכתה. ולפיכך, מטוגנת האנושיות על האש, במרחשת איומה. והחרב והרעב ותולדותיהם, לא פסקו ממנו עד הנה.

והפלא שבדבר, אשר הטבע, כמו שופט בעל מקצוע, מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו. כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור, שהאנושיות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים, בהשגת כלכלתינו וקיומינו.

הרי לעיניך, בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו ית', לקיים בכל מאודינו, את המצוה של "השפעה לזולתו", בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם. וכל עוד, שאנו מתעצלים לקיים את זה, בכל השיעור, לא תפסיק הטבע מלהענישנו, וליטול נקמת�� ממנו. וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנא נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכלנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצותיה, בכל השיעור, הנדרש מאתנו.

הוכחת עבדותו ית' מפי הנסיון

אולם, המבקר את דברי, יש לו עדיין פתחון פה, לשאול: כי עדיין לא הוכחתי, רק שצריך לעבוד לבני אדם. אולם, מאין ההוכחה המעשית, שצריך לעבוד במצוה זו, לשם השי"ת?

על זה אמנם, הטריחה בעדינו ההסטוריא בעצמה, והכינה לנו עובדה, מליאה לעינינו, שדיה ומספקת לנו, להערכה שלימה, ולמסקנות בלתי מפוקפקות.

כי הכל רואים, איך חברה גדולה, כמדינת רוסיא, בת מאות מליונים, שלרשותה עומד ומשמש שטח אדמה העולה על מדת ארופה כולה, עם רכוש של חמרים גלמיים, שכמעט אין דוגמתו בעולם כולו, אשר המה כבר הסכימו לחיות חיי חברה שתפנית, ובטלו למעשה כל קנין פרטי, וכל אחד אין לו דאגה אחרת, זולת לטובת החברה, שלכאורה כבר רכשו להם, כל המדה טובה של "השפעה לזולתו" במשמעותה המלאה, ככל מה שיעלה השכל האנושי. ועם כל זה, צא ולמד מה עלתה להם?

ובמקום, שהיה להם להתרומם ולהתקדם על המדינות הבורגניות, ירדו מטה מטה הולך ורדת, עד שלא לבד, שאינם מוכשרים, להיטיב את חיי העובדים, ביותר מעט מן פועלי הארצות הבורגניות, הנה אין לאל ידם, אפילו להבטיח להם את לחם חוקם, ולכסות את מערומיהם.

ובאמת, עובדא זו מפליאינו בהרבה. כי לפי עשרה של המדינה הזאת, ומרבית החברים, לא היתה צריכה לכאורה, על פי שכל אנושי, להגיע לידי כך. אולם, חטא אחד חטאה האומה הזאת, והשי"ת לא יסלח להם. והוא, כי כל העבודה הזאת, היקרה והנשאה, שהוא "ההשפעה לזולתו", שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם השי"ת, ולא לשם האנושיות. ומתוך שעושים עבודתם, שלא לשמו ית', לפיכך, אין להם זכות קיום, מצד הטבע עצמה.

כי נסה נא, ודמה בדעתך, אם כל אחד מהחברה הזאת, היה חרד לקיים מצות השי"ת, בשיעור הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ובשיעור הזה, היה עומד ודואג, למלאות צרכי חבירו ומשאלותיו, בכל השיעור, המוטבע באדם, למלאות משאלותיו עצמו, ככתוב "ואהבת לרעך כמוך".

והיה השי"ת בעצמו, עומד בהמטרה לכל עובד, בעת עבודתו לאושר החברה. דהיינו, שהעובד היה מצפה, אשר ע"י עבודתו זו להחברה, יזכה להדבק בו ית', אל המקור של כל האמת והטוב וכל נועם ורוך.

הנה, לא יסופק כלל, אשר במשך שנים מועטות, היו עולים בעשרם, על כל ארצות התבל יחד. כי אז, היו לאל ידיהם, לנצל את אוצרות החמרים הגלמיים, אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות, וברוכי ד' יקראו.

אולם בעת, אשר כל שיעור העבודה ב"השפעת זולתו", מתבסס על שם החברה לבד, הרי זה יסוד רעוע, כי מי ומה יחייב את היחיד, להרבות תנועותיו, להתייגע לשם החברה? כי מן פרינציפ יבש בלי חיות, אי אפשר לקוות הימנו לעולם, שימציא מוטיב-פאואר [מוטיב-פאואר: כח-מטרה שהוא כח הפועל המניע לכל גוף ומודד לו כח ליגיעה כתפקיד הדלק בהמכונה] לכח התנועה, אפילו לאנשים המפותחים. ואין צריך לומר. לאנשים בלתי מפותחים.

ואם כן, הועמדה השאלה: מאין יקח הפועל או האכר, מוטיב-פאואר, המספיק להניעהו אל העבודה? כי שיעור לחם חוקו, לא ימעיט ולא ירבה, בסבות פזור כחותיו. ושום מטרה וגמול, אינה עומדת לפניו.

ונודע זה לחכמי הטבע, אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר, לא יניע האדם בלי מוטיב-פאואר, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השלחן, הוא משום, שנדמה לו, שבהניח ידו על השלחן, יהנה ביותר. ואם לא היה נדמה לו כזה, היה עוזב את ידו על הכסא, בכל שבעים שנותיו, מבלי להניעה ממקומה. ואין צריך לומר לטרחא גדולה.

ואם תאמר, שיש עצה על זה, להעמיד משגיחים עליהם. באופן, שכל המתעצל בעבודתו, יענש, ויטלו ממנו את לחם חוקו, אכן אשאל: אמור לי, מאין יקחו המשגיחים בעצמם, את המוטיב-פאואר לעבודתם? כי העמידה במקום המיוחד, והשגחה על אנשים, להניע ולייגע אותם, היא גם כן טרחא גדולה, אולי עוד יותר מהעבודה עצמו. ועל כן נדמה הדבר, כמו הרוצה להניע מכונה, בלי תת לה חמרי דלק.

ולפיכך, משפטם חרוץ, להאבד מצד הטבע. כי חוקי הטבע יענישו אותם, משום שאינם מסגלים את עצמם לקיים פקודותיה. דהיינו, שיעשו אלו המעשים, של השפעה לזולתו, מבחינת העבודה להשי"ת, כדי לקיים ולבא מתוכה לתכלית מטרת הבריאה, שהוא הדביקות בו ית', על דרך שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ו', שדביקות הזה, מגיעה להעובד, במדת שפעו הנעים רבת העונג, ההולך ומתרבה אליו, עד שיעור רצוי, להתרומם בהכרת אמתיותו ית', הלוך ומתפתח, עד שזוכה להפלגה הגדולה, שעליה רמזו בסוד הכתוב "עין לא ראתה אלקים זולתיך".

וצייר לעצמך, אם האכר והפועל, היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת, בעת עמלם לאושרם של החברה, בטח, שלא היו צריכים אפילו למשגיחים עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מוטיב-פאואר, בסיפוק גמור, ליגיעה גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר.

ואמת הדבר, אשר הבנת הדבר באופי כזה, צריכה לטיפול רב, ובסדרים נאמנים. אולם הכל רואים, שאין להם זכות קיום, זולתו מצד הטבע העקשנית, שלא תדע פשרות. וזהו, שרציתי להוכיח במקום זה.

והנה הוכחתי בעליל לעיניך, מצד התבונה הנסיונית, מתוך הסטוריא המעשיות, המתרקמת לעינינו, אשר אין תרופה לאנושיות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמיהם, מצות ההשגחה, שהוא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח להשי"ת, בשיעור ב' הכתובים:

האחד הוא - "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה גופה. דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאשרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצרכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים, צרכי זולתו על צרכי עצמו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ד'.

וכתוב השני הוא - "ואהבת את ה' אלקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך", שזוהו המטרה, המחויבת להמצא לעיני כל, בשעת היגיעה לצרכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיני הבורא ית', שאמר, ועושים רצונו ית'.

"ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ. ואושרו של כל אחד, יעלה מעלה מעלה, מכל ערך ושיעור.

אולם, כל עוד שתמאנו, ולא תרצו לבא בברית עבדות השי"ת, בכל השיעור המבואר, אז הטבע וחוקיה עומדים הכן, לנקום את נקמתה ממנו, ולא תרפה אותנו, כמו שהוכחנו בעליל, עד שתנצחה אותנו, ונקבל את מרותה, לכל אשר תצוה אותנו, כמבואר.

והנה, נתתי לך מחקר מדעי מעשי, ע"פ בקורת התבונה הנסיונית, בדבר חיוב המחלט, לכל הבריות, לקבל עליהם עבדות השי"ת, בכל לבבם ונפשם ומאודם.

ביאור המשנה "הכל נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים"

ואחר שידענו את כל האמור לעיל, הרוחנו להבין משנה סתומה, במסכת אבות, פרק ג' משנה ט"ז. וזה לשונה: "הוא (רבי עקיבא) היה אומר: הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת. וכל הרוצה ללות, יבא וילוה. והגבאים מחזירים תדיר, בכל יום. ונפרעים מן האדם, מדעתו ושלא מדעתו. ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה". עד כאן לשונו.

והמשנה הזאת, לא על חנם נשארה סתומה לפנינו, במשל, מבלי לרמז אפילו על פתרונה. שזהו יורה לנו, שיש כאן עמקות מרובה, להתעמק בה. אכן היא מתבארת יפה יפה, על פי הידיעות שרכשנו עד הנה.

גלגל שינוי הצורה

ומתחילה, אציע דעת חז"ל, בדבר השתלשלות דורות העולם. אשר, הגם שאנו רואים, את הגופים, שמתחלפים ועוברים מדור לדור, הנה זהו רק מקרה הגופות.

אולם הנפשות, שהם עיקר העצמות של הגוף, המה אינם נעדרים במשפט בני חילוף. אלא המה נעתקות, ובאות מגוף לגוף, מדור לדור. שאותם הנפשות, שהיו בדור המבול, הם נעתקו ובאו בדור הפלגה, ואח"כ בגלות מצרים, ואח"כ ביוצאי מצרים וכו'. עד דורינו זה, ועד גמר התיקון.

באופן, שאין כאן בעולמינו, שום נשמות חדשות, על דרך התחדשות הגופית. אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם, בגוף חדש, ובדור חדש.

ולפיכך, בהתחשבות מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד להגמרה של התיקון, כמו דור אחד, שהאריך את חייו כמה אלפים שנה, עד שהתפתח ובא לתיקונו, כמו שצריך להיות. ולא חשוב כלל, מבחינה זו, מה שבינתים, החליפו כל אחד ואחד, גופותיהם כמה אלפי פעמים. משום, שעיקר העצמות מהגוף, שנקרא נפש, לא סבלה כלום מחילופים האלו.

ויש על זה הוכחות רבות, וחכמה נפלאה, הנקראת "סוד גלגול הנשמות", שאין כאן המקום לביאורו. אלא, לסבת הפלגתו של הדבר, למי שאינו בקי בחכמה זאת, ראוי לציין, אשר סוד הגלגול, נוהג גם כן בכל פרטי המציאות המוחשיים. אשר כל דבר, לפי דרכו, חי חיים נצחיים.

ואע"פ שאנו רואים בחוש, שכל דבר הוה ונפסד, אין זה רק למראה עינינו. ובאמת, רק בחינת גלגולים יש כאן. אשר כל פרט ופרט, אינו נח, ואינו שקט, אף רגע, אלא הולך ומתגלגל על גלגל שינוי הצורה. ואינו אובד אף משהו ממהותו, בכל דרך הילוכו, כמו שהאריכו בזה בעלי הפיזיקא.

ומעתה נבוא לביאור המשנה, שאומר: "הכל נתון בערבון".

כי דימו הדבר, למי שמלוה לחבירו סכום כסף, לעסק על מנת, שיהיה שותף עמו בהריוח. וכדי שיהיה בטוח, שלא יאבד את כספו, נותן לו זה בערבון. ונמצא, מסולק מכל חשש.

כן בריאת העולם וקיומו: אשר השי"ת הכינה לבני אדם, לעסוק בה, ולהרויח על ידיה בסופם, את התכלית הנשגב, של הדביקות בו ית', כמבואר במאמר "מתן תורה" אות ו', עש"ה.

אם כן, יש להעלות על הדעת: מי יכריח את האנושיות, לעסוק בעבודת�� ית', עד שיבואו בסופם, לידי תכלית הזה, הנשגב והנעלה?

ועל זה אומר לנו ר' עקיבא: "הכל נתון בערבון". כלומר, כל מה שהשי"ת הניח בעסק הבריאה, ונתנה לבני אדם, לא נתן להם על הפקר, אלא הבטיח את עצמו בערבון. ואם תאמר: איזה עירבון נתנו לו?

ועל זה משיב ואומר: "ומצודה פרוסה על כל החיים".

כלומר, שהחכים השי"ת, ופרש מצודה נפלאה כזאת על האנושיות שאף אחד, ממנה לא ימלט. אלא, כל החיים מוכרחים להלכד שמה, במצודה זו. ולקבל עליהם, בהכרח, את עבודתו ית', עד שישיגו מטרתם הנעלה. וזהו הערבון של השי"ת, שהבטיח את עצמו, שלא יתאנה במעשה הבריאה.

ואח"ז מפרש הדבר בפרטיות, ואומר: "החנות פתוחה".

כלומר, אע"פ שעולם הזה, מתראה לעינינו, כדמות חנות פתוחה, מבלי שום בעלים, אשר כל עובר דרכה, יכול לקבל סחורה וכל טוב, כפי אות נפשו בחנם, בלי שום חשבון.

ועל זה עומד רבי עקיבא ומזהירנו: "והחנוני מקיף".

כלומר, אע"פ שאינך רואה כאן שום חנוני, תדע, שיש חנוני. ומה שאינו תובע תשלומיו, הוא מפני, שנותן לך בהקפה.

ואם תאמר: מאין יודע את חשבונותי?

על זה משיב: "הפנקס פתוח והיד כותבת". כלומר, שיש פנקס כללי, אשר כל מעשה ומעשה נרשמת שמה, מבלי להתאבד אף כל שהוא.

והכונה סובבת על החוק של התפתחות, שהטביע הקב"ה בהאנושיות, הדוחף אותנו תמיד קדימה. פירוש, שהנהגות המקולקלות, המצויים במצבי האנושיות, הן עצמן הגורמים והבוראים, את המצבים הטובים. וכל מצב טוב, אינו, אלא פרי עמלו של מצב הרע, שהקדים לו.

אכן, ערכי טוב ורע אלו, אינם אמורים בהערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית. אשר כל מצב, המקרב את האנושיות להמטרה, נקרא "טוב", והמרחיקם מן המטרה, נקרא "רע". ורק על ערך הזה נבנה "חוק התפתחות", אשר הקלקול והרשעות, המתהוה בהמצב, נבחן לגורם וליוצר על המצב הטוב.

באופן, אשר זמן קיומו, של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים, המספיק לגידול קומתו של הרע, שבתוכו, בשעור כזה, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מוכרחים הצבור להתקבץ עליו, ולהרוס אותו, ולהסתדר במצב יותר טוב, לתיקונו של הדור ההוא.

וכן זמן קיומו של מצב החדש, נמשך גם כן, עד שניצוצי הרשעות שבו, מתבכרות ונגמלות, לשיעור כזה, שאי אפשר לסובלו. אשר אז, מוכרחים להורסו, ולבנות מצב יותר נוח, על מקומו.

וכן הולכים המצבים, ומתבררים, בזה אחר זה, מדרגה אחר מדרגה, עד שיבואו למצב מתוקן כזה, שיהיה כולו טוב, בלי שום ניצוצין רעות. והנך מוצא, אשר כל עיקרי הזרעים והגרעינים, שמתוכם צומחים ויוצאים מצבים הטובים, אינם אחרים, רק המעשים המקולקלים עצמם.

דהיינו, שכל רשעה ורשעה, המתגלה ויוצא, מתחת ידי הרשעים שבהדור, הנה מצטרפות יד על יד, ובאות בחשבון, עד שמקבלים משקל כזה, שאין הצבור יכול עוד לעמוד בו. ואז עומדים, ומהרסים אותו, ובוראים מצב הרצוי ביותר.

הרי לעיניך, אשר כל רשעה בפרטיותה, נעשה מותנה לכח הדחיפה, שיתפתח על ידיה מצב הישר.

ואלה הם דברי רבי עקיבא: "הפנקס פתוח, והיד כותבת".

כי כל מצב אשר, איזה דור נתון בו, מדומה כמו פנקס. וכל עושי רשע, מדומים כמו ידים כותבות. כי כל רשעה ורשעה, נחקקת ונרשמת בהפנקס, עד שמתקבצות לידי חשבון, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מהרסים מצב הרע הזה, ומסתדרים תחת מצב יותר רצוי, כמבואר.

הרי, אשר כל מעשה ומעשה, בא בחשבון, ונרשמים בהפנקס. דהיינו, בהמצב, כאמור.

ואומר: "כל הרוצה ללות יבא וילוה".

כלומר, מי שמאמין, שאין עולם הזה, בבחינת חנות פתוחה, על הפקר בלי בעל בית. אלא, שיש כאן בעל הבית חנוני, עומד בחנותו, ותובע מכל לוקח, שיתן לו את מחיר הרצוי, בשביל הסחורה, שלוקח מהחנות. דהיינו, שישתדל בעבודתו ית', במשך זמן כלכלתו מאותה החנות, באופן הרצוי ובטוח, להגיע למטרת הבריאה, כחפצו ית'.

והנה, אדם כזה, נבחן, אשר הוא "רוצה ללות". כלומר, עוד בטרם שהוא פושט את ידו, ליקח מה מעולם הזה, שהוא החנות, הרי הוא נוטל זה מבחינת הלואה, על מנת לשלם מחירו הקצוב. דהיינו, שמקבל על עצמו, לעבוד ולהגיע למטרתו ית', במשך ימי כלכלתו מהחנות. באופן, שמבטיח נאמנה, ליפרע את חובו. דהיינו, על ידי ביאתו אל המטרה הרצויה. ועל כן, הוא מכונה בשם "הרוצה ללות". דהיינו, שמשתעבד לפרוע ולשלם.

ומצייר לנו רבי עקיבא, ב' סוגי אנשים:

סוג האחד, הם מבחינת "חנות פתוחה", שחושבים את עולם הזה, כמו חנות פתוחה, בלי שום בעל הבית חנוני. ועליהם אומר: "הפנקס פתוח, והיד כותבת". דהיינו, אע"פ שהמה אינם רואים שום חשבון, מכל מקום כל מעשיהם בספר נכתבים, כמבואר לעיל. שזהו ע"י חוק ההתפתחות, המוטבע בהבריאה בעל כרחה של האנושיות. אשר מעשי הרשעים, בעצמם מולידים, בעל כרחם, מעשים הטובים, כמו שמבואר לעיל.

וסוג השני של האנושיות, הוא מכונה בשם "הרוצים ללות". אשר המה מתחשבים עם בעל הבית. ובעת שלוקחים מה מהחנות, אינם לוקחים רק מבחינת הלואה, שמבטיחים להחנוני לשלם לו, את מחירו הקצוב, דהיינו לזכות על ידה להמטרה התכליתית. ועליהם אומר: "כל הרוצה ללות, יבא וילוה".

ואם תאמר, מהו החילוק:

בין סוג האחד, אשר מטרה התכליתית, מתחייבת, ובא להם, מתוך חוק ההתפתחות.

ובין סוג השני, אשר מטרה התכליתית, מגעת להם, על ידי השתעבדות עצמית לעבודתו ית'.

הלא, סוף סוף, שתיהם שוים בהשגת המטרה?

ועל זה ממשיך ואומר: "והגבאים מחזירין תמיד, בכל יום, ונפרעים מן האדם, מדעתו, ושלא מדעתו".

כלומר, אמת היא, אשר אלו ואלו, משלמים חובם בשוה, לשיעורין, בכל יום ויום, וכשם, שהכחות הסגוליים, שמופיעים על ידי העסק בעבודתו ית', נבחנים לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו, כן ממש כחות האיתנים, המוטבעים בחוק ההתפתחות, נבחנים גם כן לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין, תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו. שזה אמרו: "והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם".

אמנם, יש ביניהם חילוק, ומרחק רב. דהיינו: "מדעתו ושלא מדעתו". אשר סוג האחד, אשר חובם נגבה, ע"י הגבאים של ההתפתחות, נמצאים פורעים חובם "שלא מדעתם". אלא הגלים סוערים, ובאים עליהם, על ידי רוח החזק של התפתחות, הדוחפים אותם מאחוריהם, ומכריחים הבריות לפסוע קדימה. הרי שהחוב נפרע בעל כרחם, ביסורין גדולים, על ידי הגילויים של כחות הרע, הדוחפים אותם ויז-א-טערגא [ויז-א-טערגא: כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו], בדחיפה מאחוריהם.

אולם הסוג השני, פורעים חובם, שהוא השגת המטרה "מדעתם", מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות, הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע, על דרך שנתבאר במאמר "מהות הדת ומטרתה", שעל ידי העבודה הזו, נמצאים מרויחים שנים:

ריוח אחד, שהכחות הללו, המתגלות מתוך עבודתו ית', נמצאים ערוכים לפניהם, בבחינת כח המושך, בדמות חשק מאגנטי, (מבחינת ויז-א-פראנטא [ויז-א-פראנטא: כח המושך לאיזה דבר מלפניו], שהמה אצים ונמשכים אחריו מרצונם, מחשקם, על פי רוח האהבה. ואין צריך לומר, שנשללים מכל צער ויסורין, כמו הסוג הראשון.

וריוח השני, שהמה ממהרים להם התכלית הרצוי. כי המה הם הצדיקים והנביאים, הזוכים ומשיגים את המטרה, בכל דור ודור, כמבואר לעיל במאמר "מהותה של תורת הקבלה [מהות חכמת הקבלה]", ד"ה "על מה סובב החכמה".

והרי לעיניך, מרחק רב, מ��ין הנפרעים מדעתם, להנפרעים שלא מדעתם, כיתרון האור של נועם ותענוג, על החשכות של יסורין ומכאובים רעים.

ואומר עוד: "ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת".

כלומר, על אותם, הנפרעים מדעתם ורצונם, הוא מבטיח, "שיש להם על מה שיסמוכו". שיש רב כח בתכונת עבודתו ית', להביא אותם אל המטרה הנשגבה. וכדאי להם להשתעבד תחת עולו ית'.

ועל הנפרעים שלא מדעתם, אומר: "והדין דין אמת". שלכאורה, יש לתמוה, על השגחתו ית', אשר מניח ונותן רשות, לכל אותם הקלקולים והיסורין, שיתגלו בעולם, והאנושיות מתטגנת בהם בלי חמלה?

ועל כן אומר, שהדין הזה הוא "דין אמת". מפני: "והכל מתוקן לסעודה". כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו, כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה, כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה, ברב נועם ועונג. ועל כן אומר: "והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה", כמבואר.

ודומה לזה, תמצא גם כן, בבראשית רבה, פ"ח, בדבר בריאת האדם. וזה לשונם: "ששאלו המלאכים להשי"ת: "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך?" - אמר להם הקב"ה: "אם כן, צונה ואלפים למה וכו'? למה הדבר דומה? - למלך, שהיה לו מגדל, מלא מכל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך, שמלאו? - מיד אמרו לפניו: "ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ! עביד מאי דהניי לך".

פירוש, כי המלאכים, שראו כל המכאובים והיסורין, העתידים להתגלגל על האנושיות, תמהו ושאלו: "הצרה הזאת למה לך?"

והשיב להם הקב"ה, שיש לו אמנם מגדול המלא מכל טוב, ואין לו אורחים אחרים, מוזמנים אליה, רק האנושיות הזאת. וכמובן, אשר המלאכים, שקלו בדעתם את התענוגים, הנמצאים בהמגדול הזה, העומד ומצפה על מוזמניו, לעומת היסורין והצרות, העתיד להגיע להאנושיות, ואחר שראו שכדאי להאנושיות, לסבול בשביל הטוב הצפוי והמחכה לנו, אז הסכימו על בריאת האדם.

והיינו ממש כדברי רבי עקיבא, אשר: "הדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה". שעוד מראשית הבריאה, נרשמו שמה כל הבריות, לאורחים מוזמנים, שמחשבות הבורא ית', מחייבתם לבא להסעודה: אם שלא מדעתם, אם מדעתם, כמבואר.

ובהמבואר, יגלה לכל, אמיתות דברי הנביא (ישעיה, י"א) בנבואת השלום, המתחלת: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". ונותן טעם על כל זה: "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".

הרי שהנביא, תלה שלום כל העולם, על מילוי כל העולם בדעת ה'. דהיינו, ממש כדברינו לעיל, אשר התנגדות הקשה האגואיסטית, שמבין איש לרעהו, שעמה יחד מתחדדים היחסים הלאומיים, כל אלו לא יעברו מתוך העולם, על ידי שום עצה ותחבולה אנושיות, יהיה מה שיהיה.

כי עינינו הרואות, איך החולה האומלל, מתגלגל ומתהפך מתוך מכאוביו האנושים, לבלי סבול על כל צדדיו, שכבר האנושיות השליכו את עצמם לימין קיצונית, כמעשה גרמניא, או לשמאל קיצונית, כמעשה רוסיא, ולא מלבד, שלא הקלו לעצמם את המצב, אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכלנו.

הרי, שאין להם עצה אחרת, זולת לבא בקבלת עולו ית', בדעת את ה'. דהיינו, שיכוונו מעשיהם לחפץ ה', ��למטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה.

וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבדותו ית', תמחה זכר הקנאה שנאה מהאנושיות, כמו שהראתי בעליל בהאמור עד כאן. כי אז, כל חברי האנושיות, יתלכדו לגוף אחד בלב אחד, המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה', הם דבר אחד.

ותיכף אחר זה אומר הנביא: "והיה ביום ההוא, יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו", "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". ונמצינו למדים, אשר שלום העולם, הוא מוקדם לקיבוץ גליות.

ובזה נבין דברי חז"ל, בסוף מסכת עוקצין: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

לכאורה יש לתמוה, על המליצה: "כלי מחזיק ברכה לישראל"? וכן: כיצד מוציאים סברה זו מהכתוב הזה?

אולם, הכתוב הזה מתבאר להם, כמו נבואת ישעיהו, אשר שלום העולם מוקדם לקיבוץ גלויות. ועל כן אומר הכתוב: "ה' עוז לעמו יתן". פירוש, אשר לעתיד, כשהשי"ת יתן לעמו ישראל עוז, דהיינו, תקומה נצחיית, אז: "ה' יברך את עמו בשלום". כלומר, שיברך את עמו ישראל, מקודם בברכת השלום של העולם כולו. ואח"ז: "יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו".

וזהו שאמרו ז"ל, בטעם הכתוב, דעל כן ברכת השלום של העולם כולו, קדמה לעוז, דהיינו להגאולה, משום "שלא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום".

כלומר, כל זמן, שהאהבה עצמית והאגואיזם, שוררים בין האומות, גם בני ישראל לא יוכלו לעבוד את ה', על צד הטהרה, בדבר השפעה לזולתו, כמ"ש בביאור הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" במאמר הערבות.

ודבר זה אנו רואים מפי הנסיון, שהרי ביאת הארץ ובנין בית המקדש, לא יכלו להחזיק מעמד, ולקבל הברכות, אשר נשבע ה' לאבותינו.

וזהו שאמרו: "לא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה". כלומר, עד כאן עדיין לא היה לבני ישראל, כלי המחזיק ברכת האבות. ועל כן, עוד לא נתקיימה השבועה, שנוכל לרשת ברכת הארץ, לנצחיית. כי רק שלום העולם, הוא הכלי היחידה, המאפשרת אותנו לקבלת ברכת האבות, כנבואת ישעיהו.

פירוש מלות הלועזיות

אלטרואיזם: אהבת זולתו.

אנאליטי: הפרדת הדבר לכל הבחינות שבו.

סינתטי: האיחוד והקשר בין הדברים כמו ההקש והקל וחומר.

מוטיב-פאואר: כח מטרה, כח ליגיעה, המניע כדלק בהמכונה.

ויז-א-טערגא: כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו.

ויז-א-פראנטא: כח המושך לאיזה דבר מלפניו.

Source