#משהו פסיכי

[shiur-lo-chashuv]

עבודה עם בני נוער: איזה ילד מגיע שיכור, מעשן ירוק בתוך בניין, לואו קי יש חשש שידקור מישהו, קורא לנו בני זונות

עבודה עם זקנים: מניאקית שעברה את גיל שבעים קוראת לאחד העובדים פוץ נפוח בתור עלבון

[jewvian]

היי,, כל כך מזדהה עם כל מה שכתבת. מקווה שהכל יפסיק ומהר, ושכולנו נהיה בטוחים. תנסי לדאוג לעצמך ולבריאות הנפשית שלך כמה שאפשר , בסופו של דבר זה מה שיש לנו לעשות. אוהבת את הבלוג שלך, תודה ששיתפת לגבי הכל . גורם להרגיש לא לבד

אם משהו מהמלל המבולגן והלא ברור שלי (כי המוח שלי לא הכי מתפקד כרגע) עוזר למישהו אז עשיתי את שלי היום.

אני לא יודעת כמה זמן הלחימה תמשיך פיזית, אבל לטווח הארוך אנחנו כבר לא אותה מדינה שהייתה אתמול. אנחנו נכנסים פה למערבולת שאני לא יודעת לחזות את תוצאותיה, כאילו אני מרגישה שאני כרגע חיה את בחינת הבגרות של 2050.

יש לי ספר בבית על 50 השנים הראשונות של המדינה, על האירועים הגדולים (והקטנים) שעיצבו אותנו כמדינה וחברה. יצא לי לעיין בו ביום כיפור כי רציתי לקרוא על הפרק של המלחמה, אבל המשכתי לדפדף בלי קשר. כמות הפיגועים שעברנו, המלחמות, חטיפות מטוסים, אירועי טבח שונים... איכשהו הכל מתגמד. או לפחות מכניס לפרופורציות. כאילו זה דברים שקוראים עליהם בספר, לומדים עליהם לבגרות, שומעים מסבא וסבתא.

אבל עכשיו זה בהווה. אני רואה את זה בטלוויזיה. זה אירוע מזעזע מכל כך הרבה בחינות ואין לי משהו אחר לעשות חוץ מלהמשיך ולצפות ביוסי אלי נשכב על הכביש בשדרות כי יש קרב יריות מעל הראש שלו.

אני פשוט בשוק.

[mexashepot]

הלהפו של יריק ממש פתאטי (לא בקטע של משוחק גרוע, אלא בקטע שהדמות עצמה מגוחכת) בעוד שהלהפו של סשה יותר פסיכי כזה, הלהפו של יריק מעורר רגשות בין סלידה לרחמים, ואילו של סשה יותר כזה 'טוב הוא פסיכי אבל יש בו משהו כריזמטי'

[meshaceh-ceevim]

אוקי אז היום יש לי ראיון לאוניברסיטה בעוד כמה שעות אבל נשארתי כל הלילה כדי לקרוא על פסיכיאטריה כהרגלי והבנתי משהו פסיכי, אד ניגמה,בסדרה גותאם בנטפליקס,אז כשהוא הוצג לנו היה די ברור שהוא במצב נפשי מסוים,הוא לא כאחד האדם אבל זה גם מה שעשה אותו מעניין,ועם פוטנציאל. אחרי שהוא בטעות הרג את המאהבת שלו הוא יותר ויותר מבין על עצמו שהוא יקח את תואר הרוצח לעד,ואז הוא מתחיל לראות הזיות של האלטר אגו שלו, הרידלר,התגלמות הצד האפל שלו,שכולל את כל מה שהוא כועס עליו שאנשים עשו לו,וכל מה שהוא כועס שאנשים לא מעריכים בו,ויוצא מזה חידות סדיסטיות. גם הוא וגם הפינגיוון מתייחסים לרידלר כאל בנאדם שלישי. ואד סובל מאיבוד זיכרון,ולפעמים לא בשליטה לחודשים,שבהם הוא במין מאניה ועושה המון דברים נורא אימפולסיבים,וכשהוא חוזר לעצמו,הוא רק מנסה לסדר את זה,הוא בטוח שהוא "רע" אבל אם הוא באמת היה פסיכופת , לא היה אכפת לו בכלל גם אם יקרה נזק אם לא יסדר ויעשה מה שהדירלר דורש ממנו. לכן אד הוא לא פסיכופת. הרידלר כן,לאד יש DID פיצול אישיות אלטר אגו כמו לעוד הרבה נבלים בקומיקס. המצב הנפשי הזה נגרם בגלל טראומה חמורה. הרידלר התחיל להופיע אחרי שאד הרג במו ידיו מישהי..יחד עם ההפרעות האחרות שלו..נוצר בנאדם שכזה. יש כאלו גם במציאות, אבל במציאות אף אחד לא יכול באמת לברוח מכל כוחות הביטחון במשך 30 שנה וגם לתפור בכל שבוע חליפה ירוקה אחרת,ולהתמודד עם השדים שבראש.

[my-friends-fan]

סוף העולם וחברים

 התעוררתי בשתיים בבוקר מהטלפון, זה היה טומי, הוא נשמע חנוק וחסר אוויר כשהוא שאל אותי "היי... אמ.. זה בסדר אם אני בא לישון אצלך?" "טומי? מה קרה?" שאלתי, חצי ישן. דממה... "דנה... אוקיי, יש מפתח ספייר מתחת לשטיח. תיכנס ואל תעיר אותי יש לי משהו מחר." הפעם הוא ענה "תודה אחי אתה גבר אמיתי." "בסדר מה שתגיד..." לא הצלחתי לישון עד ששמעתי את טומי נכנס, מנסה להיות הכי שקט שיש אבל הפסיעות הכבדות שלו זהו מי זה היה. כשהתעוררתי הוא ישב בספה, אוכל דגנים מתוך מחבת ורואה חדשות בערוץ 12. "פאק שכחתי לשטוף כלים, סורי טום..." "הכל טוב גבר אני טוב בלאלתר, בא לך לשבת איתי? אני רואה חדשות, יש כאן איזה בחור שמדבר על ��משיח או משהו, לא לגמרי הבנתי..." אין לי הרבה זמן חשבתי לעצמי "... טוב זוז נראה מה יש" בטלוויזיה ישב רבי אחד ודיבר על ספר דברי הימים אבל דיי התנתקתי מזה. "תגיד, מה היה הקטע אתמול?" האוזניים שלו זזו לרגע, הוא תמיד מזיז את האוזניים כשהוא לחוץ או מובך, לא נראה לי שהוא שם לב לזה אבל זה תמיד משעשע אותי לראות. "היא אמרה משהו על זה שאני לא מספיק רציני ושאין לה כוח יותר ואז סילקה אותי מהדירה שלנ-שלה." פאק, אולי לא הייתי צריך לדבר על זה... "נשמע כבד אחי...." "כן, בסדר, למי אכפת. קיצר אני נשאר כאן לאיזה שבוע" הוא אף פעם לא ביקש פשוט אמר, תמיד חשבתי שזה מגניב אבל כרגע זה סתם הציק. "...טוב," קמתי מהספה "אני חייב לעוף, יש ביצים וחלב במקרר, דגנים למעלה ואם אתה ממש ממש צריך משהו המכולת שש בניינים שמאלה מכאן." "אוקיי." הוא כבר הפסיק להקשיב וחזר לדגנים שלו ולטלוויזיה. לפני שיצאתי מהדירה הוא אמר "היי, תודה, אחי, אתה אחלה גבר." "כן כן משתגיד" זה עשה לי נחמד האמתי. העבודה הייתה חרא, אותו בולשיט, הדבר היחיד שהיה באמת מעניין זה כשהתחיל לרדת ברד בגודל פסיכי, נראה לי ניפץ כמה חלונות וגגי מכוניות. בצהריים התחיל להתחמם ועד שחזרתי הביתה כבר היה רותח. "תקשיב אתה לא מבין מה קורה עם המזג אוויר היום" טומי לא הקשיב, הוא פשוט ישב שם, דמעות מיובשות ותמונה של דנה ביד. "הכל טוב...?" הוא קפץ לשנייה "פאק, מה? כן כן הכל סבבה" הוא אמר בזמן שהוא בלע אוויר כאילו הוא טובע, כמו כשהיינו קטנים ואמא שלו לקחה אותנו לים המלח, טומי לא סיפר לה שהוא לא היה באמת הולך לשיעורי שחייה שלו, הוא תמיד הלך אלי לשחק כדורגל וכשהגענו למים הוא זז בהם כמו כלב ואני הייתי צריך לסחוב אותו עד לחוף. "אמ... אוקיי..." בחדשות דיברו על השינוי באקלים אבל גם אז לא לגמרי הקשבתי. גם באותו הלילה לא הצלחתי לישון, רק חשבתי על הטיול לים המלח ועל טומי ועל הסופה ועל הברד ועל החום והכל התערבב כמו מערבולת אחת ענקית. בבוקר קיבלתי הודעה מהבוס שלי לא לבוא כי המשטרה באה, משהו על פולחן במרתף של הבניין או משהו זה היה מלא בשגיעוט חטיב ו רו וח ים מוזרים. טומי שכב בסלון עם אותה תמונה של דנה ולא זז. "בוקר.... טוב...?" "היי..." לא נראה לי שהוא ישן. "איך היה הלילה שלך?" הוא לא ענה. אחרי כמה שניות של דממה הלכתי למקלחת, יכולתי לשמוע אותו מייבב דרך הקירות וחוזר על השם שלה ו"אני מצטער" שוב ושוב. בצהריים החדשות התחילו לדבר על המתים חוזרים לחיים והרבי מאתמול דיבר שוב על המשיח. טומי שינה את התנוחה שלו משוכב ליושב כפוף, טלפון ביד, המספר שלה על המסך. ב��רב הוא נרדם עם הטלוויזיה עדיין דלוקה. עכשיו הם דיברו על אנשי העולם מתאספים בירושלים ועל הכוכבים שנעלמים. כמעט הצלחתי להירדם לפני שמעתי את הצעידות של טומי מגיעות לחדר שלי "אני לא יכול לישון..." "אוקיי... ו?" "אני יכול לישון איתך? הספה מכאיבה לי לגב" פאק.... לא הרגשתי טוב לראות אותו ככה, עדיף שהוא לא יהיה לבד כרגע. "טוב... בוא לכאן, אבל אל תתקרב יותר מדי" פיניתי לו מקום וניסיתי לחזור לישון, לא הצלחתי גם הפעם. בבוקר היו צעקות ברחוב ונראה לי שאישה זקנה עפה לשמיים. טומי עדיין ישן, הוא היה נראה כל כך רגוע. הכנתי לעצמי כוס קפה וצפיתי בחדשות. הקריין סיפר על איך שהרב דני מוצקין חזר לאלוהים ולמשך חצי שעה הראו תמונות של אלו "שחזרו לאלוהים" ונר יום כיפור בוער, זה הזכיר לי איך שכשהיינו מתבגרים אני וטומי תמיד ישבנו וצפינו בנר יום כיפור, לגמרי מסטולים, טומי תמיד היה מספר על הסבים שלו מהשואה ועל הדודה שמתה במלחמת לבנון. אני תמיד הייתי יושב ומקשיב לאותם הסיפורים שוב ושוב, הייתי יכול להקשיב לסיפורים שלו לנצח, עד שהעולם נמחק וכל מה שנשאר זה שנינו, הנר, והסיפורים. בצהריים טומי קם, עדיין היו לו דמעות מיובשות וקצת נזלת אבל עכשיו הוא היה נראה פשוט מבולבל, "החשמל הפסיק לעבוד..." "הטלוויזיה עדיין פועלת." הסתכלתי חזרה למסך אבל גם היא הפסיקה. "מוזר.... טומי אתה-" טומי עמד באמצע המסדרון, שוב בוכה, "דנה...." זהו, לא היה לי יותר כוח לזה "קיבינימאט סתום כבר עם החרא הזה!" הוא הפסיק לבכות, האוזניים שלו זזו מהר ובלי הפסקה. " 'דנה זה ודנה זה' נמאס, שיגעת כבר!" לא הצלחתי לעצור את עצמי יותר "אני לא יודע אם שמת לב אבל כל העולם הזה פאקינג נמחק ואתה לא מפסיק לשבת כאן בדירה ולהתבכיין על איזו עוד אחת שבטח כבר הלכה לגיהנום אם כל הכופרים או משהו" "אחי אנ-" "די עם האחי והגבר הזה קוראים לי גאי, טומי, גאי. אני לא הגבר שלך ואני לא האח שלך, אני מכיר אותך כבר, מה, 20 שנה? ואתה תמיד מתנהג כמו חירש שלא שומע כלום. הבנות האלו תמיד מגיעות ועוזבות אבל אני תמיד נשאר." טומי התחיל לדבר "מה אתה מנסה לומר כרג-" "אני מנסה לומר שאני אוהב אותך טומי, ועם הכמה דקות האחרונות בעולם המזדיין הזה אני רוצה להישאר איתך, כמו שתמיד נשארתי, לפני ואחרי כל דנה וכל אחת שנתקעת עליה. אני עדיין כאן, אתה מבין את זה??" אני כבר התחלתי להיחנק והדמעות התאספו בריסים כמו ים המלח שעוד שניה יטביע אותי ואת טומי. הוא עמד שם שקט לרגע ואז עם פנים רגועות אמר "טוב." "ט-טוב?" שאלתי, חצי בוכה חצי נחנק. "כן, טוב. בכמה דקות האלו מה אתה רוצה לעשות?" שיט... לא חשבתי כזה קדימה. "אמ... אולי אתה יכול לספר לי סיפורים חדשים שכתבת?" טומי ישב על הספה ובאתי צפוף לידו. הוא התחיל לומר "אז ככה,".

[kruvi1200]

EICMA 2019: בימוטה חוזרת, ובגדול

EICMA 2019: בימוטה חוזרת, ובגדול

בימוטה נרכשה ע”י הענקית הירוקה מיפן ותערוכת EICMA האחרונה באיטליה, זכתה להציג את פירות השת”פ: אופנוע-על בעיצוב מוטרף עם מנוע פסיכי בין שלדות הקורה.

טקסט + וידאו: אסף זומר – פייסבוק MOTOLIXIOUS  ערוץ יו טיוב MOTOLIXIOUS 

אוי בימוטה… כמה שירים נכרכו בשמה.

“אלוהים רוכב על בימוטה” כתב טל שביטלפני הרבה שנים ודי קיבע בקרב הקהל הישראלי את בימוטה בתור משהו הרבה יותר גדול ממה שהיא בפועל, אבל זה גם חלק…

[help-i-am-lost-in-space]

מיומנה של מי שלומדת לפסיכומטרי #3

לפני שהתחלתי לעשות סימולציות: לא יודעת, לא נראה לי שאקבל משהו שקרוב בכלל לציון שאני רוצה

סימולציה ראשונה: מקבלת ציון טוב ממש, מפתיעה את עצמי לטובה

יומיים אחר כך, סימולציה שנייה: מקבלת ציון פסיכי שאפילו לא חלמתי עליו, מרגישה מינימום מלכת העולם

עוד יומיים, סימולציה שלישית: מקבלת ציון סבבה, שהוא עדיין יותר ממה שחשבתי שאקבל לפני שהתחלתי לעשות סימולציות, אבל הוא מרגיש לי פתאום נחות ממש אחרי הציון האחרון שקיבלתי, מרגישה שבא לי לבכות קצת

לפרוטוקול, אני הבן אדם הכי פרפקציוניסט שאני מכירה ביקום, יש לקחת את התיאורים שלי על הציונים בעירבון מוגבל

[zonatcannibalism]

נראלי אני פשוט אמשיך לעדכן בפוסט הזה לאורך העונה

לגבי רד בנד ומורן- הם באמת שילוב פסיכי. זמרים נהדרים וגימיק נפלא והכי אירוויזיון שיש. הבעיה שלי איתם היא שהם לא ממש מייצגים את המצב הנוכחי במדינה או מביאים משהו ישראלי במיוחד, והיו קצת אישיוז בשילוב קולות שלהם באודישן.

דירוג עדכני:

1. יובל רפאל/ ואלרי חמאתי

2. דניאל וייס

3. עלמה מימון דה רזון

4. קלר

5. רד בנד ומורן

טוב, ניתוח ארוך של המתמודדים המובילים בכוכב הבא ומי לדעתי צריך לייצג אותנו שאף אחד לא ביקש

(לקונטקסט, אני מהאוהבי אירוויזיון המושבעים קשות שעוקבים אחרי הקדם של כל מדינה)

נבסס רגע כמה דברים- בגלל שהשופטים בחרו את המנצח בשנתיים הקודמות צפויה שנה עמוסה בבלדות/ שירים שמנסים להתחבב על השופטים. זאת אומרת פוקוס על ווקאליות, פחות אנרגיות/ הומור בביצועים ודגש על מוזיקה יותר איטית. זה ככל הנראה יהיה המשחק השנה, ובשביל לזכות בו אנחנו ��ריכים או:

1. לבוא עם משהו שונה מזה ולהתבלט

2. לעשות את זה הכי טוב מכולם.

עם המתמודדים האלה והמקום שאנחנו נמצאים בו, לא סביר במיוחד שנשלח שיר קצבי ואנרגטי. זאת אומרת, אנחנו צריכים לעשות את זה הכי טוב מכולם.

אז מה גורם לבלדה באירוויזיון להצליח? בגדול:

1. ווקאליות. צריך שיהיה רגע שפשוט יגרום לכל הקהל לעצור את הנשימה ולהגיד וואו, איך אנשים מסוגלים לשיר ככה? זה צריך להיות עצמתי, פשוט כל הכוח של השיר מגיע לשיא כלשהו באיזה רגע ווקאלי הזוי.

2. טוויסט. הקהל האירופאי שומע בלדות פופ אמריקאיות כל הזמן. הם נרדמים מזה. זאת הסיבה ששירים מצויינים משנים קודמות לא הצליחו- נשמעים יותר מדי כמו פופ אמריקאי רגיל ולא כמו משהו יחודי. כן, הפופ הוונאבי אמריקאי שמצליח ממש מצליח, אבל מלא לא מצליחים. יש גם מגמת עליה מאוד גדולה מצד הקהל של שירים עם פוקוס על הרקע האתני והמסורת של המדינה. גם מצליחות בלדות מז'אנרים אחרים, כמו צרפת 2021 שהיה בלדת מחזמר הרבה יותר מכל דבר אחר. בקיצור- תשלחו שיר בעברית או תשתמשו באינסטרומנטציה שקשורה לרקע האתני של המדינה/ מועמד. (יכול להיות מגניב ממש לשלוח לאירוויזיון פופ חסידי מתישהו. צריך למצוא איזה חסידים מספיק כופרים בשביל זה.)

3. השיר צריך להיות טוב. נקודה. אין מה להוסיף בעניין.

4. הכי מרכזי ככל הנראה: אותנטיות. הרגש שבשיר. האירוויזיון. שונא. מלודרמה. מה שבאמת מחזיק בלדות וגורם להם להתבלט בתור רגע שואו סטופר הוא רגש חזק שרואים על הזמר, שבאמת מבטא את השיר. יש לי הרגשה שבתחום הזה לא תהיה לנו בעיה. החשש שלי הוא שבגלל ששאר העולם לא כואב את הכאב שלנו ובקושי יודע מה היה בנובה או בקיבוץ בארי זה יחליק על פניהם.

בעקרון, האופציות העיקריות שלנו למועמדים הם: נתלי צפר, יובל גולד, דניאל וייס, ואלרי חמאתי, עלמה מימון דה רזון, יובל רפאל וקלר. אני אהיה מאוד מופתעים אם זה יהיה מישהו שלא נמצא ברשימה הזאת.

אז עכשיו, המתמודדים:

נתלי: מדהימה, ממש. מגיע לה קריירה ענקית של זמרת בארץ. הבעיה? אני חושבים שהיא תעבוד הרבה יותר טוב בתור זמרת בארץ מאשר בתור מישהי שתייצג אותנו באירוויזיון. אני לא יודעים כמה היא תצליח לעמוד על שלה ולהתנהל שם בצורה שבאמת מתאימה לתחרות זמר הכי גדולה בעולם. בסופו של דבר, היא מרגישה לי זמרת אינטימית של במות קטנות. מה שכן, ברגע שהיא מתחילה לשיר היא אפשר להוריד ממנה את העיניים, והיא גם כותבת את השירים של עצמה שזה בונוס ענק בשביל זה שיהיה לנו שיר טוב. כי היא כותבת טוב. יכול להיות שהיא תעשה משהו יותר מבלדה קלאסית, וגם סיכוי לא רע בכלל שהיא תרצה לשיר בעברית. מבחינת הסברה היא לא אידאלית, אבל היא בכל זאת תהיה מצויינת. הקול שלה פאקינג מהמם.

יובל גולד- הכי הרבה סיכויים שלא בלדה. באמת שהוא מדהים, אני מקשיבים לשיר שלו בלופים. בן אדם מוכשר בטירוף וכוכב ענק. אין לי שום ספק שהוא יחזיק ביצוע מדהים על בימת האירוויזיון, אנרגיות מדהימות של רוקסטאר עם כריזמה הזויה. אבל בהשוואה לכל האופציות האחרות, הוא האחד שהכי פחות מייצג את מה שאנחנו עוברים כרגע ואת השיר שהמדינה צריכה. מבחינה הסברתית הוא באמת האחד הכי מנותק. אבל וואו, איזה זמר ופרפורמר וכותב והכל (הוא גם כותב, וכותב מדהים, כמו נתלי. פלוס ענק.) באמת. פשוט לא השנה.

דניאל- מי לא בכה כשהוא שמע אותו שר? מי לא הרגיש את זה? הוא זמר מדהים, והוא באמת בן אדם שפשוט מגיע לו לעמוד על בימת האירוויזיון ולספר את הסיפור שלו, הסיפור שלנו. כשנכנסתי לפרק של היום, הפחד הכי גדול שלי היה שפשוט שום דבר שהוא יביא לא יוכל להשתוות לזה. ולצערי הרב צדקתי. באמת ששום דבר שהוא ישיר עכשיו לא ישתווה לכמות הרגש שהיתה בהופעה הזאת. יש לו קצת בעיה של חוסר ורסיטיליות ואני חושבים שבחירת השיר היום לא נתנה ליכולת הווקאלית שלו את הפוקוס שהגיע לה. אבל בסופו של דבר, מבחינה הסברתית 10/10, זמר מוכשר בטירוף ווקאלית. נותנים לו בלדה בעברית שמדברת עם אבל עם רגע ווקאלי גדול, ויש רק מעט מאוד דברים שיכולים לייצג אותנו ולעבוד על מה שיש לנו השנה יותר טוב מזה.

ואלרי חמאתי- אוקי, הנה הרגע שבו אנשים מתחילים לשנוא אותי לול. אני חושבים שואלרי היא האחת שתביא לנו את התוצאה הכי גבוהה אם נשלח אותה לאירוויזיון, וכמעט שאין תחרות בכלל. ווקאליות? צ'ק. הסברה נהדרת? צ'ק. עצמה? צ'ק. אותנטיות? צ'ק. סגנון יחודי שלא יהיה לשום מתחרה לבנבן אירופאי ויסובב את הראשים של כל מי שסתם הדליק את הטלוויזיה? צ'ק. נסיון? צ'ק. פרפורמרית שיכולה יותר מלהחזיק את זה על בימת האירוויזיון? צ'ק. וגם סורי, היא נתנה בפער את הביצוע הטכני הכי טוב באודישן. בואו נדבר נטו, היא אירוויזונית בטירוף. היא גדולה מהחיים. בלדה או לא בלדה, היא יכולה לעשות את זה ולהראות לאירופה משהו שהיא לא ראתה קודם, צד במדינת ישראל שהיא לא ראתה קודם. אני חושבים שבאמת הסיבה היחידה שיכולה להיות לא לשלוח אותה היא שעדיף לשים במרכז את האנשים עם הסיפורים האישיים.

עלמה- איזה זמרת. באמת, איזה זמרת. מאז שהתחילו עם הפרומואים של "נערה עם פסנתר" זה הפך למימ האהוב עלי, אבל באמת שכל השבחים המלודרמטיים מהם הגיעו לה. יש לה "וואו" פקטור הזוי. באמת שהכריזמה מתגלגלת ממנה כל פעם שהיא פותחת את הפה, והקול שלה והסגנון שלה והכל באמת מהממים. אני חושבים שאני צריכים לראות עד ביצוע ממנה בשביל להגיד באמת אם היא מיוחדת מספיק בשביל להתבלט בשנה שצפויה להיות שנה של ליקוק לשופטים ואם היא יכולה לשחזר את הקסם של האודישן הזה, אבל בגדול החסרונות העיקריים שלה הם זה שאין לה באמת מיקוד כלשהו על הסברה למרות שאני חושבים שהיא תעשה את זה באלגנטיות.

יובל רפאל- אוקי, מאיפה מתחילים. מלכת ההסברה שלנו. מלכה נקודה. אני רואים אותה רק דרך מסך טלוויזיה ובכל זאת מתפתחת אצלי ההרגשה שהיא אחד האנשים הכי חזקים וראויים להערצה שאי פעם חיו. באמת. היא פאקינג מ��שלמת ווקאלית, סבבה? יש לה פשוט כשרון טהור. היא מחזיקה שירים בצורה מושלמת וחזקה וכל מילה שהיא שרה פשוט מוצפת בכל כל הרבה רגש נוקב שלמרות שהיא עושה את הכל בעדינות אין איך לא להרגיש שכל מילה פשוט נוחתת לך בלב ונשארת שם לנצח בהכי הרבה עצמה שאפשר. זה הרגש של הבלדות. מה שכן, מדאיג אותי הסגנון שלה. למרות שהיא משתמשת בקול שלה בצורה מושלמת, אין לו באמת טון דיסטינקטיבי יחודי, והסגנון הויזואלי והמוזיקלי שלה הוא מאוד בלדת פופ אמריקאית אמוציונלית קלאסית שמישהו כל פעם שולח לאירוויזיון ומקבל תוצאה בין 5 ל20. מבחינה אסתטית היא מאוד מזכירה לי את השיר של אסטוניה מ2023 שזכה במקום שמיני- לא רע בכלל, אבל אנחנו יכולים הרבה יותר טוב. ושיר כזה לא היה מקבל את אותה תוצאה בשנה עמוסה בשירים שבאים להרשים את השופטים. הדבר שבאמת מבדיל את יובל מכולם הוא הרגש שלה, הצורה שהיא פשוט מספרת את הסיפור שלה מחדש עם כל שיר ושיר קורעת את הלב. אבל מה שמדאיג אותי הוא שלשאר אירופה לא אכפת מהסיפור הזה. הם לא יודעים מה היה בנובה, ולהרבה מאלה שיודעים לא אכפת. אבל בסופו של דבר, מקום 38 שווה את זה אם היא תספר את הסיפור שלה לכל העולם ותכאב את הכאב שלה כמו שמגיע לה ובאמת תעשה לנו הסברה מדהימה ותייצג את שורדי הנובה ושורדי השבעה באוקטובר ותדבר על החטופים בצורה שאף אחד אחר חוץ ממנה לא יוכל לעשות. אבל אני מפחדים ממש שלא יתנו לה לעשות את זה. כמו שעושים לאוקראינים בשנתיים האחרונות. לא נותנים להם לדבר על מה שקורה במדינה שלהם, ומאיימים לפסול אותם בגלל זה. פשוט ככ לא הוגן שהיא תזכה בפלטפורמה הזאת רק כדי שאיגוד השידור האירופי יגיד לה שאסור לה לדבר בצורה מפורשת על מה שקרה לה. בחזרה לנושא השירה: כמו שאמרתי, הרגש שלה באמת מחזיק את ההופעות שלה, אבל הוא עובד באמת רק בגלל שמתלווה אליו כוח ווקאלי מדהים. אין לה אותה סוג כריזמה שיש ליובל או לעלמה, אבל יש לה את סוג הכריזמה שתופס אנשים בלב ולא מרפה, ובאמת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. אני לא חושבים שהיא כבר מוכנה להופיע על הבמה הכי גדולה בעולם, אבל היא לגמרי יכולה להיות שם ומסוגלת לזה.

קלר- זמרת מדהימה. יש לה סגנון דיסקטיניבי שהוא לא בלדות, קול מהמם וכוח ווקאלי נהדר. הסיפור שלה הוא סיפור ישראלי מהמם שמייצג אותנו בתור מדינה, אבל לא קשור למלחמה. בסופו של דבר, אני חושבים שפשוט יש בה חוסר דיוק מסויים שיכול להוריד אותנו. והיא מהממת ממש ואני סופר אשמח אם היא תייצג אותנו, אבל עדיף מישהו עם סיפור שקשור למלחמה. יכול להיות שיהיה לה קשה מבחינת הסברה, אבל היא יכולה להיות נסיכת אירוויזון קלאסית נדירה. הכי מגיע לה, אני פשוט חושבים שזה מגיע לאחרים יותר.

בסופו של דבר, הם כולם אופציות טובות. הרבה יותר משנה שעברה. לא משנה מי מהם ייצג אותנו, מצבנו טוב.

הדירוג שלי, כרגע:

1. ואלרי/ יובל רפאל (הסברתי. ממש ממש טוב. הסברתי הרבה.)

2. דניאל (יש לי חששות מבחינת העמידה של הביצוע לעומת ביצועים אחרים, אבל ההסברה גוברת.)

3. (קרוב מאוד מאוד מאוד, לא מקום שני רק בגלל העניין של הסיפור האישי) קלר

4. יובל גולד (מעל עלמה רק בגלל שיתבלט בשנה של בלדות)

5. עלמה (כואב לי לא לשים אותה גבוה יותר)

6. נתלי (היא תהיה כוכבת. פשוט לא מהסוג של האירוויזיון.)

[reshetlacanianit-blog]

ההזיה מאפשרת את המציאות

סוסנה הולר

ידוע שפרויד הניח שהקשר עם המציאות, היכולת של הנפשיות שלנו לחבר אותנו עם המציאות עוברת תחילה דרך תפיסה של משהו שלא קיים.  חוויה ראשונית של סיפוק יחד עם התנועה שנעשתה בזמנו זכורות בעת הופעת מצב של דחיפות או של איוווי. אז מופעלת מחדש הטענה (קטקסיס) ויש חזרה של משהו שיוצר דבר מה הדומה לתפיסה (פרצפציה) והיא הזיה. אם ההזיה גורמת לפעולת רפלקס, תוצאתה הבלתי נמנעת תהיה האכזבה, המפח ((Entoishung וידרש חיפוש חדש של סיפוק, הפעם בהתחשב בסימני המציאות. מהלך המחשבה של פרויד משכנע, דרכו ברורה, הן ב"פרויקט לפסיכולוגיה לנברולוגים" והן בפרק השביעי של פשר החלומות. אך תמיד סקרנה אותי השאלה על אודות הכורח הלוגי שהביא את פרויד להציע השערה זאת של הזיה התחלתית קודמת לקשר עם המציאות. השאלה התעקשה במחשבה שלי שהרי השערה זאת לא יכולה להתבסס על עדות ילדית גם אין היא נשענת על הקליניקה של ההלוצינציה הפסיכוטית. השאלה , ישנה אך עיקשת, מצאה לה נתיב והביאה אותי לתשובה כשלא חיפשתי אותה. בעבודתי זו אני מתכוונת לחלוק את הפתעתי.

מבנה המעבר `]meever] בסמינר   "פרטנר סימפטום", בשעור של ה28 בינואר 1998, ז'ק אלאן מילר מתדיין על פרק 5 של הסמינר XX של לאקאן. פרק זה עוסק כולו במשפט התחלתי בו לאקאן קובע ש"כל הצרכים של ההוויה המדברת נגועים בעובדת היותם כרוכים בסיפוק אחר אשר לו הם יכולים לחסור". מילר דן באותו סיפוק אחר שאיננו של הצורך וקובע שנהיר למדי שהסיפוק האחר הוא זה שנותן מקום  ללא מודע. הסיפוק האחר מופיע אצל פרויד, אומר מילר, בצורה מתמדת והוא עצם היסוד של ההתנסות הפסיכואנליטית. כבר בפשר החלומות "אותה התיחסות לצורך ולסיפוק שלו שוכן בו סיפוק אחר שאינו נובע מהשגת האובייקט אלא מסיפוק שפרויד קורא לו הלוצינטורי מה שמצדיק שיעמוד על הפרק מנגנון נפשי. אילו היו נוכחים רק הצורך וסיפוקו היינו יכולים לוותר, להמנע ממנגנון פסיכי." מילר טוען שהחל מסמינר XX לאקאן מעניק את מלא החשיבות להבניה הפרוידיאנית הזו, כשהוא מדבר על סיפוק אחר שמאפשר להבין את המושג הפרוידיאני Wunsch, איווי, שהרי הWunsch הפרוידיאני הוא רמיה של סיפוק הצורך בדרך הזיתית. עקרון המציאות הוא זה שמאפשר לסובייקט לעקור את עצמו מהקסם (fascination) של ה��יווי המסתפק באשליה. הבניה זו של פרויד תוארה על ידיי מילר כ"מבנה של מעבר" והוא עורך השוואה עם מה שאצל לאקאן בתחילת הוראתו היה המבנה של המעבר: זה לא היה סיפוק הזיתי. זה לא היה סיפוק, בעצם, אלא "מעבר" המובנה על ידיי התביעה, השפה, זו שהכרחית מבחינה פנומנית על מנת לקבל מענה מהעולם החיצון וכך להגיע לאובייקט הדרוש. הסיפוק, אם כך, היה עבור לאקאן סיפוק התביעה במציאות ולא בהזיה שהWunsch נושא אתו. בשעור זה מילר מוכיח שהמהפכה של לאקאן בשנת 1972 מחברת אותו עם פרויד באופן עמוק יותר כשהוא מדבר על הקשר האינטימי בין כל סיפוק של צורך עם סיפוק אחר שלא קשור לאובייקט מציאותי אלא לסדר סמלי אשר נהגה, מסמינר XX והלאה, כקשור בצורה אינטימית עם הליבידו, עם החיים ועם ההתענגות בגוף.

אירוע פרויד לאקאן מתאר בסמינר XVI ("מאחר לאחר") את הצורה חסרת התקדים בה ממשיג פרויד את הפעולה של עקרון העונג: הפריצה של ריגוש הנובע מתוככי האורגניזם, מצורך חיוני, כגון הרעב, מביאה לכך שהמנגנון הנפשי ינפיק הזיה של האובייקט. הוא משיג בדרך זו תפיסה שווה לאותו אובייקט שבמקור גרם לסיפוק ופעולה זו מווסתת על ידיי החזרה. דליתי מכאן שאובייקט זה המופיע בהזיה גורם, אם כך, להנאה אך אינו קיים. הוויסות ההומאוסטטי שנגרם על ידיי עקרון העונג אינו נושא אתו כל קריטריון של מציאות שהרי קריטריון המציאות חייב לכלול לא רק את השאלה האם האובייקט טוב או רע (משפט ייחוס) אלא גם האם הוא קיים או לא (משפט קיום) כפי שהסביר פרויד ב1925 במאמרו "השלילה". אך לפי קריאתו של לאקאן את הפרויקט ואת פרק VII של פשר החלומות, בחיפוש ההנאה אין מדובר על כך שהתוצאה הוודאית תהיה ההזיה. מדובר על אפשרות ההזיה, על האפשרות הספציפית של עקרון ההנאה  דרכו פרויד מנסה להסביר את הפרדוקס של החלימה. לאקאן אומד שבצעד זה, בהנחה זו של הזיה התחלתית שמביאה את עצם האפשרות לחלום, פרויד חונך עידן חדש בתולדות האנושות ולצעד זה קרא לו "אירוע פרויד". זהו אירוע היסטורי שממנו והלאה העולם האנושי אינו מוחזק על ידיי הטוב, כפי שרצו הפילוסופים, אלא על ידיי החלום. באופן זה, טוען לאקאן, פרויד מקשה בצורה רדיקאלית על "כל אפקט של ייצוג... זאת ההעלמות של הלימה כלשהי של הייצוג עם מה שקורה עם המיוצג". הווה אומר שכשפרויד מנסה להסביר את האפשרות הפרדוקסאלית של החלום, הוא מסביר בו בזמן את הבניה הפרדוקסאלית של המציאות האנושית.

הוויה.קיום. בהתחלת סמינר …..Ou Pireלאקאן מודיע שבאותה שנה יעסוק בעמימויות (ambiguities) סביב המהות (essence) והקיום (existence) על מנת לצאת מהבלבול בין השניים. הוא חוזר על הבעיתיות של הקביעה "קיים". הוא מחליט להקשות במה שנוגע לקיום ועושה זאת בקשר לגברים ונשים וליחס ביניהם. הוא קובע שה"כל" אינו קונה לעצמו ערך של קיום ומדגים: לדבר על "כל בני האדם" כבני תמותה לא עונה לשאלה האם האדם קיים. היינו: לקבוע תכונה של הוויה אינו ערבות לקיומה. המספרים, שיתרונם בזה שהם חומקים מהשאלה של ההוויה, משמשים את לאקאן על מנת להציג את אי הקיום כשונה מהלא כלום. הוא מתיחס לפרגה (Frege), לחקירתו את האפס ולהיותו בן דורו של פרויד, ומבהיר: אי הקיום נוצר אך ורק בדיעבד (apres coup). הוא גם אומר שם שכשפרגה השתדל לפרוש  את ראשית ההתהוות הלוגית של המספרים הוא הובל "לא פחות ולא יותר מאשר לייסד את המספר "אחד" במושג אי הקיום"....."מדובר על המושג הריק, שלא כורך בתוכו אובייקט כלשהו ואין הוא המושג של הלא כלום, שהרי הוא מושג, אלא של מה שאינו קיים". לפי לאקאן אי הקיום הוא קיום של הסמל שעושה אותו לא קיים והוא נקרא בדרך כלל האפס. האפס, כסמל, קיים. זה מוכיח שאין לשוות בין אי הקיום והלא כלום, כי מזה האחרון שום דבר לא יוצא.   מדובר על האפס בתור אחד. מספר אחד. שם הוא גם מחבר בין אובדן הזקיפות (הdetumescence) אצל הזכר לבין הצורך לדבר שצובע את כל הצרכים של החייה המדברת. זוהי, אומר לאקאן, התגלית של פרויד. בפרק 9 של …..Ou Pireלאקאן אומר "כל עוד דנים בקיום, העינין יסוב תמיד סביב האחד (Un).....אין קיום אלא על רקע אי הקיום ולהפך- ex-sistere משמע לקבל את התמיכה רק מחוץ שאיננו" (משום כך הכל נסב סביב האחד הבודד) יש אצל לאקאן משהו נרמז אך לא מפורש כשהוא מתיחס אל פרגה ואל פרויד כאל בני אותו הדור.

המהלך של פרגה בשעור השביעי של הסמינר של 2011 (16 במרץ), ז'ק אלאן מילר מבהיר שהמושג הלאקאניאני של אחר גדול נרשם ברובד של ההוויה, להבדיל מהרובד של הקיום. האחר הגדול לא קיים אך היותו לא קיים לא מונע ממנו להיות. הדיבור גורם לאחר הגדול להיות. אנחנו יכולים לדבר על מה שלא קיים ולגרום לו להיות אך על מנת לדעת על הקיום עלינו לגשת ללוגיקה. שהרי ההוויה היא מראית עין בעוד שהקיום ממשי והגישה אליו היא, לפי לאקאן, דרך הלוגיקה. עובדת אי קיומו של האחר אומרת (implies) שהאחד קיים. "מכאן האמירה שהמציא לאקאן: Yad´´lun. זה גרעין השיח, ובכדי שתהיה הוויה צריך להיות לפני כן שיח. בהיותה תלויה בשיח ההוויה תלויה באחד......האחד שאנו מוצאים בשיח, מצומצם לגרעין שלו, הוא המסמן אחד. כל מסמן, במובן של כל אחד מהמסמנים הוא אחד. בתור שכזה הוא שולט ומתווה את ההוויה....המסמן אשר קיים כממשי שולט על כל הנדמים של ההוויה בשיח. הוא נתון ראשוני, אחד שנכון לקרוא לו מקורי מאחר ואי אפשר להגיע מעבר לו" אך מילר גם מבקש להסב את תשומת הלב לכך שהאחד המלכותי הזה אינו האחד שנמצא ברצף המספרים......מדובר על האחד של כל מסמן, לאחד שהוא כל מסמן. הוא Un tout seul. (אחד לבד) הוא מוסיף: האחד הזה הוא האחד שממנו אפשר להציב ולחשוב כל סימן כי רק מהאחד הזה ניתן להציב ולחשוב את החסר. הוא הסימן המקורי שממנו והלאה אפשר לספור: אחת, שתיים שלוש.... בתנאי שראשית כל ��עבור דרך אי קיומו. החסר הזה, מסביר מילר בבהירות ובצורה משעשעת, נלכד על ידיי פרגה בהשענות על תאורית  הקבוצות. הוא תפס אותו כקבוצה הריקה כשעשה מהחסר סימן של אי קיום. אין. אין האחד. החסר של האחד הזה הופך לאפס ובזה מוליד את רצף המספרים. מילר מבליט כאן את המהלך של פרגה שנח על האחד הבודד. נחוץ אחד במקום ראשון שיימחק כדי לסמן אותו כאפס ואז הכל מתחיל.

המהלך של פרויד הדרך הזאת שהילכתי בה גרמה לי להבין ש: על מנת להסביר את התחלת הפעילות הנפשית, על מנת להבין איך נבנית המציאות היה נחוץ גם לפרויד אחד התחלתי, בודד; והאחד הזה הוא  ההזיה שנוצרת על ידי התהליך הקרוי ראשוני. במהלך זה פרויד מפענח את הלוגיקה של בנית המציאות האנושית: מניח הזיה התחלתית, שוות ערך לאחד הבודד, אותה יש למחוק כשהגוף לא מסתפק בהזיה של אובייקט הסיפוק. מחיקה זו מאפשרת לתפוס את החסר ומייצרת מקום למפגש, לתפיסה של האובייקט במציאות. אובייקט זה של המציאות לעולם לא יהיה זהה לאובייקט המלכותי של ההזיה ההתחלתית אך יתרונו הוא בזה שהוא מאפשר את תחילת ספירת המפגשים. כלומר: אותו אחד מלכותי, כפי שקורא לו מילר, יתן מקום לאחדים אחרים, ענווים יותר. מילר מבקש להסב את תשומת הלב לעמימות שבחסר עליו מתבססים המספרים: החסר הזה הוא מחד גיסא הקבוצה הריקה ומאידך גיסא משמעותו היא האפס ממנו נולד רצף המספרים בהוספת אחד פלוס אחד פלוס אחד..... אותה עמימות, אותה דו משמעות אנו פוגשים במהלך של פרויד שדומה כל כך לזה של בן דורו פרגה: ההזיה שבהתחלה, זו שכשהיא נמחקת היא מאתחלת את הפעולה הנפשית, נותנת מקום להמשגת החסר ובו זמנית דוחף הפיתוי שבה לפעול ולחפש. אנו יודעים שיש לנו נפש כי אנחנו יכולים לבחור בין שתי דרכים: למצוא את האובייקט או לחלום אותו. בנסיבות שונות של החיים אנו בוחרים באחת או בשניה. ניתן לראות פסיכואנליזה כהתנסות שמאפשרת לפקוח עיניים לחלום ולפעולה. לא היינו רוצים לפעול בלי לחלום וגם לא, כמובן, לחלום בלי לפעול.

[jewvian]

אני צריכה להתמודד עם העובדה שדייזי ג'ונס כבר לא הספר שלי שקראתי ב2019 והחבאתי מהעולם ושעוד אנשים אוהבים אותו

הספר ממש ממש ממש מומלץ! התחלתי לצפות בסדרה וברור שהספר יותר טוב אבל הולי שיט הסדרה

יש לי הרגשה שבסוף כל ספר אפשרי יהפוך לסרט או סדרה כי להוליווד נגמרו הרעיונות 😬

כאילו לא יודעת, זה מרגיש שכל ספר שקצת הצליח מעל המצופה מקבל איזו גרסא כזאת או אחרת, אפילו הסוד קיבל סרט עם קייטי הולמס וזה פאקינג ספר טיפים בשורה התחתונה. לאן הגענו?

אני לא אומרת בהכרח שכל גרסא קולנועית/טלוויזיונית גרועה, אבל יש יותר מדיי מהן וזה מתחיל לחרפן כי לא באמת צריך אותן!! מתי נלמד שספרים הם סבבה מעצם היותם ספרים!!!!!

אני לא צריכה שחקנים שיגלמו את הדמויות שכבר יש לי בראש, אני לא צריכה שיערכו לי מחדש עלילות ��די שיתאימו למדיה ויזואלית. יש ספרים שצריך להשאיר ככה, בתור ספרים, ולא צריך לגעת בהם כי להוליווד יש מחסום כתיבה פסיכי או משהו, ושחוץ מריבוטים וסרטי המשך כבר אין להם יותר מדיי מה להציע.

אחרי שאמרתי את זה אני אהיה צבועה ואגיד שיש לי מלא סרטים וסדרות שאני אוהבת שמבוססים על ספרים, וגם זה בסדר כי לפעמים המדיה הזאת כן יכולה להעשיר סיפורים ולפתח דמויות ולהביא זוויות שספרים לא יכולים - אבל רבאק יצירות כאלה קורות פעם באלוהים יודע כמה! לא כל גרסא הולכת לתפוס אז בחייאת. די.

זאת סתם פריקה אישית שלי כי אני מתגעגעת לימים של רעיונות מקוריים או לפחות גרסאות טובות לספרים (היומן סרט הרבה יותר טוב מהספר אתם יכולים לצטט אותי), זה לא אומר שהסדרה של דייזי ג'ונס לא טובה בשום צורה! עדיין לא יצא לי לבדוק אותה חח אבל השורה הקטנה שבה כתבת שהספר יותר טוב הזכירה לי כמה הוליווד עצלנית בסופו של דבר, אפילו אם הגרסאות שהם יוצרים משתוות למקור או לפחות "ברות צפייה".

מצד שני, אם יותר אנשים יתחילו לקרוא את הספר אחרי שהם צפו בסדרה וזה יפתח להם עולם חדש של קריאה - יאללה אני בעד חחח

יש הבדלים משמעותיים שהבחנת בהם בין הספר לסדרה? קודם כל עצם העבודה שהפכו את הספר לסדרה זה כבר טוב כי יש מינימום של מידע שסרט יכול להעביר, אז אני מניחה שהיוצרים יצליחו להכניס יותר עלילות. אבל בטח יש דברים קטנים פה ושם שהם שינו או לא נגעו בהם מלכתחילה. מעניין אותי לדעת עכשיו מה הם בחרו לספר או לא, איך הם בחרו להציג דמויות. זה תמיד תהליך מעניין.

בכל מקרה סליחה על החפירה חח מקווה שלא ביאסתי אותך עם המירמור הכללי שלי 😬

[jewvian]

החידוש באמת לא משהו אבל לעומת לוגן / רורי או לחלופין דין / רורי שבהם הסיפור מרגיש שהוא נסגר, אין עוד מה לספר, הסיפור של רורי וג׳ס עוד פתוח, וזה מה שעושה את כל ההבדל גם אם הילד הוא של לוגן.

מה חשבת על הקטע במסיבה? מאוד מעניין אותי לדעת.

נכוותי יותר מפעם אחד מחידושים אז אני לוקחת אותם בעירבון מוגבל או שבכלל לא מתייחסת אליהם בשום צורה חח 😅

לקח לי שנייה להבין באיזו מסיבה בדיוק מדובר, כי אלוהים רורי בתור וונאבי חננה את פופולארית ברמות, אבל נראה לי שהתכוונת לקטע שג'ס מנסה לשכב עם רורי והיא מסרבת?

מרגיש לי שבשנה שהפרק הזה יצא, לא יודעת 2004 כזה? אמצע שנות האלפיים נגיד? אז הייתי לגמרי מבינה את ג'ס. לא יודעת אם תומכת בו, אבל מאה אחוז מבינה את כל התסכול והזעם והעצבות הכללית של הדמות. כאילו גם היום אני סוג של מבינה את זה, אבל מרגיש לי שבתקופה הנ"ל היה יותר קל לסלוח לדמות כמו ג'ס, היה הרבה יותר קל לתרץ את ההתנהגות שלו.

אבל אנחנו איזה 20 שנה אחרי (איכסה) וה��בנות החברתיות שלנו השתנו, כבר אין מקום לתירוצים כאלה או אחרים. דמויות מורכבות תמיד מתקבלות בברכה, אבל מהזווית שאנחנו עומדים בה היום - אין שום דרך אחרת לתאר את מה שג'ס ניסה לעשות חוץ מניסיון אונס. היום אנחנו יודעים שאפילו במערכת יחסים של שנים אפשר לחוות אונס, כאילו המשמעות של המילה הזאת התרחבה הרבה יותר, לטוב ולרע אם בא לנו ממש להיכנס לוויכוח הפוליטי סביב כל העניין. אבל שורה תחתונה? אם נעשה סקר עכשווי בנושא אני בטוחה שרוב הדור הצעיר יקרא לג'ס אנס פוטנציאלי.

עוד דבר דפוק זה המכות. ראיתי אנשים בתגובות של אותו סרטון תומכים באלימות של דין וכאילו, אונס לא - אלימות כן? כאילו מה גבולות הגזרה שלנו בנוגע לאלימות? מצד אחד אנחנו מגנים אותה אבל מצד שני כשזה "מגיע" אז זה סבבה? ג'ס התנהג כמו הדוש בסרטי התיכון של שנות האלפיים אז רורי צריכה אביר גבוה שיפרק אותו במכות? זה קלישאתי ומטומטם.

שורה תחתונה? כל הגברים יצאו חארות בפרק הזה (חוץ מאדם ברודי נסיך שלי היה כיף לראות אותך) ברמה כזאת או אחרת. לג'ס לא הייתה שום סמכות לכפות את עצמו על רורי, ועוד אחרי שהיא רצתה שהוא יפסיק יותר מפעם אחת. היא הייתה פיזית צריכה לדחוף אותו מעליה, ושום תירוץ של "עלית לחדר השינה מרצונך" יהפוך את כל הקטע הזה ללגיטימי. ג'ס התנהג כמו זין, כאילו אין שום דרך לייפות את זה. אבל גם לדין לא הייתה שום סמכות להיכנס בין שניהם, ועוד בהתפרצות אלימה שכזאת בלי שום הקשר מרורי. מילא היה מדבר עם איתה, מילא היה מקשיב לה ומנחם אותה ומתנהג כמו החבר הטוב שהוא רוצה להיות. אבל לא, הוא החליט ישר לקפוץ כמו חמור ולפוצץ את ג'ס במכות.

כל הסצנה הזאת הייתה דפוקה ברמות וכל כך טין דרמה של שנות האלפיים. איך אומרים הצעירים? כל העלילה הזאת התיישנה כמו קוטג' שעומד בסוף של המקרר מאחורי מלא צנצנות ולא יודעים שהוא שם עד ש��תחילים להריח משהו חמוץ ויוצאים לחקור לעומק.

זה פסיכי לראות כמה התקדמנו כחברה כי כאילו, אני באמת בטוחה שאם הייתי רואה את הסדרה בזמן אמת הייתי יותר סלחנית כלפי ג'ס, וזה ממש מערער לחשוב על זה.