reshetlacanianit-blog

[reshetlacanianit-blog]

ההזיה מאפשרת את המציאות

סוסנה הולר

ידוע שפרויד הניח שהקשר עם המציאות, היכולת של הנפשיות שלנו לחבר אותנו עם המציאות עוברת תחילה דרך תפיסה של משהו שלא קיים.  חוויה ראשונית של סיפוק יחד עם התנועה שנעשתה בזמנו זכורות בעת הופעת מצב של דחיפות או של איוווי. אז מופעלת מחדש הטענה (קטקסיס) ויש חזרה של משהו שיוצר דבר מה הדומה לתפיסה (פרצפציה) והיא הזיה. אם ההזיה גורמת לפעולת רפלקס, תוצאתה הבלתי נמנעת תהיה האכזבה, המפח ((Entoishung וידרש חיפוש חדש של סיפוק, הפעם בהתחשב בסימני המציאות. מהלך המחשבה של פרויד משכנע, דרכו ברורה, הן ב"פרויקט לפסיכולוגיה לנברולוגים" והן בפרק השביעי של פשר החלומות. אך תמיד סקרנה אותי השאלה על אודות הכורח הלוגי שהביא את פרויד להציע השערה זאת של הזיה התחלתית קודמת לקשר עם המציאות. השאלה התעקשה במחשבה שלי שהרי השערה זאת לא יכולה להתבסס על עדות ילדית גם אין היא נשענת על הקליניקה של ההלוצינציה הפסיכוטית. השאלה , ישנה אך עיקשת, מצא�� לה נתיב והביאה אותי לתשובה כשלא חיפשתי אותה. בעבודתי זו אני מתכוונת לחלוק את הפתעתי.

מבנה המעבר `]meever] בסמינר   "פרטנר סימפטום", בשעור של ה28 בינואר 1998, ז'ק אלאן מילר מתדיין על פרק 5 של הסמינר XX של לאקאן. פרק זה עוסק כולו במשפט התחלתי בו לאקאן קובע ש"כל הצרכים של ההוויה המדברת נגועים בעובדת היותם כרוכים בסיפוק אחר אשר לו הם יכולים לחסור". מילר דן באותו סיפוק אחר שאיננו של הצורך וקובע שנהיר למדי שהסיפוק האחר הוא זה שנותן מקום  ללא מודע. הסיפוק האחר מופיע אצל פרויד, אומר מילר, בצורה מתמדת והוא עצם היסוד של ההתנסות הפסיכואנליטית. כבר בפשר החלומות "אותה התיחסות לצורך ולסיפוק שלו שוכן בו סיפוק אחר שאינו נובע מהשגת האובייקט אלא מסיפוק שפרויד קורא לו הלוצינטורי מה שמצדיק שיעמוד על הפרק מנגנון נפשי. אילו היו נוכחים רק הצורך וסיפוקו היינו יכולים לוותר, להמנע ממנגנון פסיכי." מילר טוען שהחל מסמינר XX לאקאן מעניק את מלא החשיבות להבניה הפרוידיאנית הזו, כשהוא מדבר על סיפוק אחר שמאפשר להבין את המושג הפרוידיאני Wunsch, איווי, שהרי הWunsch הפרוידיאני הוא רמיה של סיפוק הצורך בדרך הזיתית. עקרון המציאות הוא זה שמאפשר לסובייקט לעקור את עצמו מהקסם (fascination) של האיווי המסתפק באשליה. הבניה זו של פרויד תוארה על ידיי מילר כ"מבנה של מעבר" והוא עורך השוואה עם מה שאצל לאקאן בתחילת הוראתו היה המבנה של המעבר: זה לא היה סיפוק הזיתי. זה לא היה סיפוק, בעצם, אלא "מעבר" המובנה על ידיי התביעה, השפה, זו שהכרחית מבחינה פנומנית על מנת לקבל מענה מהעולם החיצון וכך להגיע לאובייקט הדרוש. הסיפוק, אם כך, היה עבור לאקאן סיפוק התביעה במציאות ולא בהזיה שהWunsch נושא אתו. בשעור זה מילר מוכיח שהמהפכה של לאקאן בשנת 1972 מחברת אותו עם פרויד באופן עמוק יותר כשהוא מדבר על הקשר האינטימי בין כל סיפוק של צורך עם סיפוק אחר שלא קשור לאובייקט מציאותי אלא לסדר סמלי אשר נהגה, מסמינר XX והלאה, כקשור בצורה אינטימית עם הליבידו, עם החיים ועם ההתענגות בגוף.

אירוע פרויד לאקאן מתאר בסמינר XVI ("מאחר לאחר") את הצורה חסרת התקדים בה ממשיג פרויד את הפעולה של עקרון העונג: הפריצה של ריגוש הנובע מתוככי האורגניזם, מצורך חיוני, כגון הרעב, מביאה לכך שהמנגנון הנפשי ינפיק הזיה של האובייקט. הוא משיג בדרך זו תפיסה שווה לאותו אובייקט שבמקור גרם לסיפוק ופעולה זו מווסתת על ידיי החזרה. דליתי מכאן שאובייקט זה המופיע בהזיה גורם, אם כך, להנאה אך אינו קיים. הוויסות ההומאוסטטי שנגרם על ידיי עקרון העונג אינו נושא אתו כל קריטריון של מציאות שהרי קריטריון המציאות חייב לכלול לא רק את השאלה האם האובייקט טוב או רע (משפט ייחוס) אלא גם האם הוא קיים או לא (משפט קיום) כפי שהסביר פרויד ב1925 במאמרו "השלילה". אך לפי קריאתו של לאקאן את הפרויקט ואת פרק VII של פשר החלומות, בחיפוש ההנאה אין מדובר על כך שהתוצאה הוודאית תהיה ההזיה. מדובר על אפשרות ההזיה, על האפשרות הספציפית של עקרון ההנאה  דרכו פרויד מנסה להסביר את הפרדוקס של החלימה. לאקאן אומד שבצעד זה, בהנחה זו של הזיה התחלתית שמביאה את עצם האפשרות לחלום, פרויד חונך עידן חדש בתולדות האנושות ולצעד זה קרא לו "אירוע פרויד". זהו אירוע היסטורי שממנו והלאה העולם האנושי אינו מוחזק על ידיי הטוב, כפי שרצו הפילוסופים, אלא על ידיי החלום. באופן זה, טוען לאקאן, פרויד מקשה בצורה רדיקאלית על "כל אפקט של ייצוג... זאת ההעלמות של הלימה כלשהי של הייצוג עם מה שקורה עם המיוצג". הווה אומר שכשפרויד מנסה להסביר את האפשרות הפרדוקסאלית של החלום, הוא מסביר בו בזמן את הבניה הפרדוקסאלית של המציאות האנושית.

הוויה.קיום. בהתחלת סמינר …..Ou Pireלאקאן מודיע שבאותה שנה יעסוק בעמימויות (ambiguities) סביב המהות (essence) והקיום (existence) על מנת לצאת מהבלבול בין השניים. הוא חוזר על הבעיתיות של הקביעה "קיים". הוא מחליט להקשות במה שנוגע לקיום ועושה זאת בקשר לגברים ונשים וליחס ביניהם. הוא קובע שה"כל" אינו קונה לעצמו ערך של קיום ומדגים: לדבר על "כל בני האדם" כבני תמותה לא עונה לשאלה האם האדם קיים. היינו: לקבוע תכונה של הוויה אינו ערבות לקיומה. המספרים, שיתרונם בזה שהם חומקים מהשאלה של ההוויה, משמשים את לאקאן על מנת להציג את אי הקיום כשונה מהלא כלום. הוא מתיחס לפרגה (Frege), לחקירתו את האפס ולהיותו בן דורו של פרויד, ומבהיר: אי הקיום נוצר אך ורק בדיעבד (apres coup). הוא גם אומר שם שכשפרגה השתדל לפרוש  את ראשית ההתהוות הלוגית של המספרים הוא הובל "לא פחות ולא יותר מאשר לייסד את המספר "אחד" במושג אי הקיום"....."מדובר על המושג הריק, שלא כורך בתוכו אובייקט כלשהו ואין הוא המושג של הלא כלום, שהרי הוא מושג, אלא של מה שאינו קיים". לפי לאקאן אי הקיום הוא קיום של הסמל שעושה אותו לא קיים והוא נקרא בדרך כלל האפס. האפס, כסמל, קיים. זה מוכיח שאין לשוות בין אי הקיום והלא כלום, כי מזה האחרון שום דבר לא יוצא.   מדובר על האפס בתור אחד. מספר אחד. שם הוא גם מחבר בין אובדן הזקיפות (הdetumescence) אצל הזכר לבין הצורך לדבר שצובע את כל הצרכים של החייה המדברת. זוהי, אומר לאקאן, התגלית של פרויד. בפרק 9 של …..Ou Pireלאקאן אומר "כל עוד דנים בקיום, העינין יסוב תמיד סביב האחד (Un).....אין קיום אלא על רקע אי הקיום ולהפך- ex-sistere משמע לקבל את התמיכה רק מחוץ שאיננו" (משום כך הכל נסב סביב האחד הבודד) יש אצל לאקאן משהו נרמז אך לא מפורש כשהוא מתיחס אל פרגה ואל פרויד כאל בני אותו הדור.

המהלך של פרגה בשעור השביעי של הסמינר של 2011 (16 במרץ), ז'ק אלאן מילר מבהיר שהמושג הלאקאניאני של אחר גדול נרשם ברובד של ההוויה, להבדיל מהרובד של הקיום. האחר הגדול לא קיים אך היותו לא קיים לא מונע ממנו להיות. הדיבור גורם לאחר הגדול להיות. אנחנו יכולים לדבר על מה שלא קיים ולגרום לו להיות אך על מנת לדעת על הקיום עלינו לגשת ללוגיקה. שהרי ההוויה היא מראית עין בעוד שהקיום ממשי והגישה אליו היא, לפי לאקאן, דרך הלוגיקה. עובדת אי קיומו של האחר אומרת (implies) שהאחד קיים. "מכאן האמירה שהמציא לאקאן: Yad´´lun. זה גרעין השיח, ובכדי שתהיה הוויה צריך להיות לפני כן שיח. בהיותה תלויה בשיח ההוויה תלויה באחד......האחד שאנו מוצאים בשיח, מצומצם לגרעין שלו, הוא המסמן אחד. כל מסמן, במובן של כל אחד מהמסמנים הוא אחד. בתור שכזה הוא שולט ומתווה את ההוויה....המסמן אשר קיים כממשי שולט על כל הנדמים של ההוויה בשיח. הוא נתון ראשוני, אחד שנכון לקרוא לו מקורי מאחר ואי אפשר להגיע מעבר לו" אך מילר גם מבקש להסב את תשומת הלב לכך שהאחד המלכותי הזה אינו האחד שנמצא ברצף המספרים......מדובר על האחד של כל מסמן, לאחד שהוא כל מסמן. הוא Un tout seul. (אחד לבד) הוא מוסיף: האחד הזה הוא האחד שממנו אפשר להציב ולחשוב כל סימן כי רק מהאחד הזה ניתן להציב ולחשוב את החסר. הוא הסימן המקורי שממנו והלאה אפשר לספור: אחת, שתיים שלוש.... בתנאי שראשית כל נעבור דרך אי קיומו. החסר הזה, מסביר מילר בבהירות ובצורה משעשעת, נלכד על ידיי פרגה בהשענות על תאורית  הקבוצות. הוא תפס אותו כקבוצה הריקה כשעשה מהחסר סימן של אי קיום. אין. אין האחד. החסר של האחד הזה הופך לאפס ובזה מוליד את רצף המספרים. מילר מבליט כאן את המהלך של פרגה שנח על האחד הבודד. נחוץ אחד במקום ראשון שיימחק כדי לסמן אותו כאפס ואז הכל מתחיל.

המהלך של פרויד הדרך הזאת שהילכתי בה גרמה לי להבין ש: על מנת להסביר את התחלת הפעילות הנפשית, על מנת להבין איך נבנית המציאות היה נחוץ גם לפרויד אחד התחלתי, בודד; והאחד הזה הוא  ההזיה שנוצרת על ידי התהליך הקרוי ראשוני. במהלך זה פרויד מפענח את הלוגיקה של בנית המציאות האנושית: מניח הזיה התחלתית, שוות ערך לאחד הבודד, אותה יש למחוק כשהגוף לא מסתפק בהזיה של אובייקט הסיפוק. מחיקה זו מאפשרת לתפוס את החסר ומייצרת מקום למפגש, לתפיסה של האובייקט במציאות. אובייקט זה של המציאות לעולם לא יהיה זהה לאובייקט המלכותי של ההזיה ההתחלתית אך יתרונו הוא בזה שהוא מאפשר את תחילת ספירת המפגשים. כלומר: אותו אחד מלכותי, כפי שקורא לו מילר, יתן מקום לאחדים אחרים, ענווים יותר. מילר מבקש להסב את תשומת הלב לעמימות שבחסר עליו מתבססים המספרים: החסר הזה הוא מחד גיסא הקבוצה הריקה ומאידך גיסא משמעותו היא האפס ממנו נולד רצף המספרים בהוספת אחד פלוס אחד פלוס אחד..... אותה עמימות, אותה דו משמעות אנו פוגשים במהלך של פרויד שדומה כל כך לזה של בן דורו פרגה: ההזיה שבהתחלה, זו שכשהיא נמחקת היא מאתחלת את הפעולה הנפשית, נותנת מקום להמשגת החסר ובו זמנית דו��ף הפיתוי שבה לפעול ולחפש. אנו יודעים שיש לנו נפש כי אנחנו יכולים לבחור בין שתי דרכים: למצוא את האובייקט או לחלום אותו. בנסיבות שונות של החיים אנו בוחרים באחת או בשניה. ניתן לראות פסיכואנליזה כהתנסות שמאפשרת לפקוח עיניים לחלום ולפעולה. לא היינו רוצים לפעול בלי לחלום וגם לא, כמובן, לחלום בלי לפעול.

[reshetlacanianit-blog]

האמונה

קלאודיה אידן

בהוראתו האחרונה לאקאן מציג בפנינו את המונח "להאמין ב..." ,"להאמין שם", [y croire ][1] כהתייחסות כמעט נרדפת למושג סינתום. אין ספק כי התייחסות זו מעוררת את השאלה לגבי מקומה של האמונה ביחס לסינתום, כיצד השארית הסימפטומטית, המשמשת בעצם כלי ייחודי בהשתלבותה של כל הוויה מדברת בשיח החברתי, מתקשרת לעניין האמונה? כיצד זה שסוגיה הנוגעת בעיקר להתענגות הופכת לעניין של אמונה? אמונה בדרך כלל מתקשרת לדת או לאידאל.

אופן הפעולה של האמונה, מה שהיא פועלת עליו, מוצג בסמינר RSI כזה היוצר גם הבחנה בין נוירוזה לבין פסיכוזה[1]. בנוירוזה מדובר ב-אמונה ב... ובפסיכוזה באמונה ל... כפי שלאקאן עצמו מסביר, דבר אחד הוא להאמין בכך שהסימפטום יכול לומר משהו, שטמון בו ידע החומק מאיתנו לבין למשל להאמין לקולות שמדברים אלינו, לציית למה שהם אומרים.

האמונה, מוסיף לאקאן באותו מקום, היא המכוננת את הסימפטום, כלומר :"אותו דבר-מה שמתנשק עם הלא מודע"[2]. לדעתי, הרעיון שהסימפטום מתנשק עם הלא מודע, מוביל להתייחסותו של פרויד על הדחף, פֶּה זה, השפתיים המנשקות את עצמן, מה שמצביע בעיקר על ממד אחר בלא מודע, לא על הממד של המובן ויצירת דיאלקטיקה בין מסמנים, אלא על הממד של האות, של הממשי. אנו מכירים את ההבחנה שהבליט ז'.א.מילר בעקבות התייחסותו של לאקאן [בהקדמה לכתבים באנגלית] בין הלא מודע הטרנספרנציאלי לבין הלא מודע הממשי. ��בחינתי התנשקות זו מהווה דרך להבליט את המַחבָּר עם הגוף, עם האירוע בגוף הראשוני שקבע את דרך ההתענגות המועדפת. האם מַחבָּר זה עם הלא מודע הממשי הוא הכרחי וכיצד האמונה מכוננת אותו?

פרויד הצביע על מקומה של האמונה מראשית דרכו. כבר בכתב היד K [1896] , בדברו על אובססיה ועל פרנויה, הוא מדבר על כך, על "התכחשות האמונה" Versagens des Glaubens]] ובאחד המכתבים לפליס על אודות הפרנויה הוא משתמש במונח אי-אמונה [Unglauben][3]. ניתן לומר בהכללה שבטקסטים אלה אי האמונה הוא סוג של שלילה, של התכחשות לחיבור בין ייצוגים, המותיר ייצוג מסוים בגדר ייצוג זר ונדחה.

עם פיתוחיו של לאקאן אנו יודעים שהאמונה בדבר-מה כרוכה גם בלא להאמין; כלומר יש הבדל בין שלילת האמונה, שהיא פעולה הכרוכה בדיאלקטיקה הקיימת בין אמונה להעדר אמונה, לבין אי-אמונה שאינה יוצרת כל רווח, שהיא מונוליתית.

המקרה של איש הזאבים מוסיף פרט רלוונטי ביותר לגבי האמונה, לגבי הנקודה היוצרת את הזרות בין ייצוגים. המקרה פורש באופן מיוחד את היחסים בין המחשבה על הסירוס לבין האמונה בכך. הדיווח מבליט כי איש הזאבים אינו מקבל את קיומו של הסירוס, כשבו בזמן קיימת המחשבה על כך ומדגיש את האופן שהדבר השפיע עליו ביחסו למציאותו או לממשותו של הסירוס. לא אכנס כאן לפרטים.

הנקודה המתווספת דווקא באמצעות מקרה זה היא שהאמונה כרוכה לא רק בהופעתה של מחשבה אלא בשכנוע שהיא יכולה לעורר, בשכנוע לגבי קיומו של הסירוס. מה גורם לשכנוע זה?

נראה לי כי הרעיון הפרוידיאני שבמאמר השלילה יכול לכוון אותנו בעניין זה. פרויד מדבר על כך שבדיקת המציאות כרוכה בעצם במציאתו המחודשת של האובייקט, או במילים אחרות בשכנוע כי האובייקט עודו קיים כשאין זה אומר למצאו מחדש באמצעות התפיסה. באיזה אופן אפוא? שכנוע זה נשען בעצם על קביעתו של משפט קיום לגבי האובייקט, הווה אומר קביעת קיומו של סיפוק מסוים, והאפשרות לערוך קביעה זו קשורה כידוע באובדן האובייקט או במילים אחרות בתיחומה של ההתענגות, בכך שההתענגות מצאה/תמצא גבול. אם אין גבול להתענגות, היא מציפה והופכת לביצה שהסובייקט שוקע בה ולכן היא אינה מאפשרת לבנות כל פרספקטיבה על העולם. קיימת רק וודאות מוחלטת לגבי המשמעות. במילים אחרות משמעות ממשמעות, כפי שמכנה זאת לאקאן, וודאות שהיא, שאלוהים מדבר אלי ולא שאלוהים הוא לא מודע. אז מאמינים ל...

מכאן שהאמונה ב... אינה רק זו המכוננת את הסימפטום כמה שיודע משהו שאינו ידוע לנו אלא בו בזמן היא מכוננת את קביעתו של משפט קיום על אודות האובייקט האבוד, על אודות התענגות מסוימת הפועלת כסיבה והמהווה גם גבול בין מה יכול לקבל הסמלה לבין מה שמחוץ למובן הנוגע לאירוע בגוף, למה שנרשם בגוף בעקבות המפגש  בין הגוף לשפה ואינו ניתן לריפוי.

הבה נזכור גם שבקשר, הקשר הבורומאי שהסינתום מהווה, הסימפטום מוצא את גבולותיו. לאקאן אומר לנו: "לממשי יש קיום רק אם הוא נתקל במעצור שמציבים הסמלי והדמיוני" [4][23 , עמ' 50 ספרדית] -כלומר תיחומה של ההתענגות הוא תוצר של ה��חבר עם הגוף המבחין אפוא בין התענגות לבין הלא מודע, בין התענגות לבין הסמלי. באופן פרדוקסלי קשירה זו בין שלושת הסדרים, סביר להניח כי בכל הצורות שהיא יכולה לקבל, לא רק תוחמת את ההתענגות אלא יוצרת באמצעותה ניתוק מהמנוי ללא מודע. קשירה זו קובעת משפט קיום ייחודי.

האמונה ב... קיימת כמובן מתחילתה של אנליזה, כשבמהלכה ישנה חתירה אל אותו אירוע ראשוני שנכתב על הגוף, ההיתקלות בהתענגות, ובאופן זה גם חתירה אל מציאת דרך אחרת להסתדר אתו, להפעיל את הקשירה באופן אחר. ניתן לומר שבפסיכוזה הדרך היא בכיוון ההפוך, זאת אומרת, להביא את מה שההוויה המדברת מאמינה לו, הקולות למשל או מחשבת השווא, לגדר של משהו ש דווקא מוצא שיום. במובן מסוים מדובר במציאת שיום למה שדווקא נדחה מהממד סמלי. ניתן להניח שבאמצעות שיום זה נקבע משפט קיום מסוג אחר, משפט המעניק הפעם קיום לאחדות הגופנית של ההוויה המדברת ובכך קיום ל"אני", קונסיסטנטיות.

  [1] שם.

[2] שם

[3] מכתב מ- 30-5-1896 .

[4] לאקאן ז'. סמינר 23 , Le Sinthome , צרפתית עמ' 50 , ספרדית עמ' 50 .

[reshetlacanianit-blog]

הדימוי יוצר נדמה

קלאודיה אידן

הנושא המקבץ אותנו היום הוא האפקט והיישום התרפויטי של הצילום, הוידאו והקולנוע. ניתן אפוא לומר שהציר המרכזי של הכנס הוא האפקט התרפויטי של הדימוי ויישומו. עלי לציין שצילום וקולנוע קרובים מאד לליבי. אני מצלמת ולומדת צילום מזה שנים רבות. איך הגעתי לעסוק בצילום? זה היה באחת הנסיעות שלי כשראיתי תערוכת צילום עם עבודות של מן ריי ובין העבודות היו מספר פריימים שאפשר היה לראות את הקווים שהצלם רשם עליהם, קווי crop , חתך. עובדה זו הביאה אותי אל הצילום, כלומר דווקא התיחום, הגזירה שהצילום עורך.

תיחום זה נוגע לדעתי בהבחנה, בהפרדה בין הדימוי, בין מה שאנו רואים לבין מה שמניע לאותו חתך, שהדימוי מסתיר בעצם. כלומר הנקודה החסרה אשר ממנה נצפה מה שנראה בדימוי, בתצלום. זה בדיוק מה שמפריד בין הראיה לבין המבט. הדימוי הוא מה שנראה, מה שהעין רואה, לעומת זאת, רצוני לומר שהמבט הוא הסיבה לפעולת הצפייה. כלומר מה שחוזר אלינו מבחוץ, ומעצמנו ובעצם הופך אותנו לנצפים. ז'אק לאקאן אומר על המבט: "המבט הוא הכלי אשר דרכו מגולם האור ואשר דרכו - אם תרשו לי להשתמש במילה מתוך פירוקה, כפי שאני נוהג לעשות- אני photo-grafie". במילים אחרות ,המבט הוא הרושם, המצלם, כבאלומת אור את הסובייקט ויוצר את דימויו. בהזדמנות זו אתייחס בעיקר ל��קומו של הדימוי על פי הפסיכואנליזה. אתחיל וא��מר שגם אם לפסיכואנליזה יש אפקטים תרפויטיים היא אינה פסיכותרפיה, הפסיכואנליזה היא יישום ההעברה אל הלא מודע.   כיצד הפסיכואנליזה מתייחסת לדימויים? באופן כללי ניתן לומר שהדימוי יוצר נדמה. מה פשר הדבר? אנסה לפרוש בפניכם את הקואורדינטות של מקום הדימוי ותפקידו במערכת הנפשית. מאז ומעולם התעוררו שאלות ותהיות בקשר לדימוי - מה מעורר אותן? ובכן, ביסודו של כל דימוי יש דבר-מה מרמה. ממד זה של רמייה הוא הגרעין שבו נעוצה סוגיית היחס שבין תמונה שבנינו לגבי המציאות בצורותיה השונות, לבין מה שאיננו רוצים לדעת עליו. בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, המחשב, האייפונים ועוד, בימינו התחום הויזואלי מציף אותנו. הצפה זו נשענת לדעתי על כוח ההיפנוט של הדימוי. בנוסף לכך, התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת לשנות דימויים מקצה לקצה ולעוות התרחשויות כדי להתאימן לאידאולוגיה מסוימת, לאינטרסים חשודים ולתעמולה מבדלת. מובן שהשימוש באמצעים הטכנולוגיים הקיימים מציע גם נוחיות הולכת וגדלה. מאחורי הנוחיות שבשימוש במכשירים הללו למיניהם, מאחורי הקומוניקציה המהירה, המידית עם האחרים בכל מקום בעולם, מהאפשרות לטפל בסידורים האדמניסטרטיביים בלי לצאת מהבית ובלא תורים, מהצפייה בסרטים ובסדרות והשמעת מוזיקה, ועוד בלי כל מאמץ, מאחורי כל אלה ההסתגרות חוגגת ועמה אפשרויות הדיבור והקשר החברתי נעלמים ומעניקים את מלוא המקום לסיפוק יוצא דופן ואוטו-ארוטי. התחום החזותי מעצים בימינו עוד יותר את המציאות הוירטואלית, את הנדמה. באותו כיוון עלינו למקם גם את תמונת המציאות שיש לכל אחד מאתנו. היא אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית לחלוטין, בנוייה מהפילטר שבנינו כדי לראות את ההתרחשויות שאנו חוווים או שאנו עדים להן. מבעד לפילטר הזה אנחנו מפרשים את אשר קורה, את תמונת העולם והיחסים עם האחרים. הממד של הרמייה שבכל דימוי מוכר היטב באומנות ומתבטא במושג trompe l'oeil"", מלכודת לעין. הטכניקה ליצירת אשליה חזותית מוכרת כבר מתקופות קדומות וזכתה לפריחה  מחודשת בתקופת הרנסנס. הדוגמא הקלאסית "למלכודת העין" מובאת על ידי פליני הזקן, היסטוריון נטורליסטי רומי. פליני תיאר בספרו עבודה של זאוקסיס, צייר יווני מסוף המאה ה-5 ותחילת המאה ה-4 לפני הספירה, שצייר ענבים כה מציאותיים עד שציפורים ניסו לאכלם. מהתיאורים ידוע גם שהתנהלה תחרות בין זאוקסיס לבין פראסיוס. זה האחרון צייר וילון, וכשנתבקש להסירו כדי שניתן יהיה לצפות ביצירתו התגלתה התרמית. עם הגילוי הכריז זאוקסיס על פראסיוס כעל המנצח בתחרות, בטענה שהוא עצמו רימה ציפורים אך פראסיוס הצליח לרמות אמן. גם החלום הוא מעין מלכודת לעין. הדימוי שאנו רואים בשנתנו לוכד את הסובייקט ורק ההליכה אל מעבר למה שנראה ופירוק המרכיבים מאפשרים לערוך קריאה שלו. החלום הוא תצורת הלא מודע האוטיסטית ביותר, הוא סצנה המובילה לסיפוק הלוצינטורי. וסיפור החלום מהווה בנוסף, בין אם ביודעין לבין אם שלא ביודעין, דרך ממוסכת להצבת שאלה לגבי מקומו והווייתו של מספר החלום כפי שאלה באים לידי ביטוי בתוכו. מקום דומה יש לכל זכרונות המסך. כל אלה ממסכים דבר-מה אינטימי הנוגע להווייתנו. ומדוע למסך זאת? מאחר שבאופן עקרוני איננו רוצים לדעת על האמת של הסיפוק שלנו אף שלכאורה אנו מעוניינים לדעת מהו פשר החלום או המעשה. עם פרויד, אנו יודעים שהחלום הוא מימוש של מאוויים. ציינתי קודם את השאלה של זה המספר חלום על מקומו בו. על פי הפסיכואנליזה מקום זה נעוץ במקום שחלומות ההורים העניקו לנו עוד טרם היוולדנו. זו מעין חידה שכל אחד מאיתנו מנסה לפתור דרך היחסים שנרקמים ביננו לבין האחרים, הורים או דמויות אחרות. שאלה זו, ליתר דיוק ניסיון זה למצוא מעין תשובה, מתפתחים בין מה שאומרים לנו, הדיבור של הסובבים אותנו, לבין עמדותיהם או מעשיהם כלפינו וכלפי הסובבים. אנחנו בונים לעצמינו תשובה סביב מה שאנו מניחים שהוא המקום שרצו לתת לנו. תשובה שיש לה כמובן פן ויזואלי, סצנה, תמונה, שגם היא פועלת כמשענת למאוויים שלנו. חוסר הישע שמתעורר בנו אל מול החידה הזו, מול השאלה: מה רוצים מאיתנו וכמה רוצים אותנו, מביאה אותנו להיאחז ביחסים דמיוניים, בתמונות שראינו ובנינו.   השילוב הנוצר בין הנדמה הזה לבין הסיפוק הנעוץ בו, יוצר מצד אחד קבעון שמנחה לא מעט את חיינו ומצד שני מהווה לפעמים דרך שמאפשרת לנסח דבר-מה, לבנות דבר-מה המחלץ אותנו במידה מסוימת מחוסר הישע. באמצעות דוגמאות שונות ננסה לחדד את איפיוניו של הדימוי. בראש ובראשונה, הסיוט. מה קורה בו בעצם? לרוב מתעוררים אנו מוצפים חרדה מאחר שנתקלנו במשהו שלרוב מכוסה, שהפילטר הפנטזמטי הזה שבנינו כדי לקרוא את המציאות נסדק ואנו רואים את מה שלגבינו הנו בגדר זוועה. אחת העדויות של פרימו לוי מעניקה לנו דוגמא מצוינת. בספרו  "וזהו האדם?", הוא מספר על הלילות באושוויץ, על מה שהוא מכנה החלומות והסיוטים הקולקטיביים שחוזרים על עצמם לילה אחר לילה. מצד אחד על החלום שבו הוא נמצא בביתו ומספר לנוכחים על הרעב, על בדיקת הכינים, על הקאפו שהכה אותו באפו ולאחר מכן שלח אותו לרחוץ את פניו בגלל הדימום. הוא אומר: "אני נהנה הנאה רבה להיות בבית, בין ידידים, הנאה גופנית, שאין להביע במילים. אבל אני מבחין שאין מאזינים בתשומת לב. אדרבא, הם ממש אדישים: משוחחים ביניהם על נושאים אחרים כאילו אינני ביניהם". ואז מוסיף : "צער אין סופי מתפשט בגופי....כאב טהור שבגללו ילדים בוכים". דוגמת הסיוט, מעמיקה עוד יותר בסדק שסיוט פוער. הוא אומר בהתייחסותו אל שכניו בבקתה: "רבים ממצמצים בשפתיים ומניעים את לסתותיהם. חולמים שאוכלים... חלום אכזרי - מי שחיבר את הסיפור המיתולוגי על עינויי טנטלוס ודאי התנסה בהם. בחלומותינו לא רק רואים את התבשילים אלא אף חשים אותם בידיים, מאכלי תאווה למיניהם. ממשיים. מריחים את ניחוחם העז והנעים. מישהו מקרב אותם אלינו עד ששפתינו נוגעות בהם, ואז, מסיבה זו או אחרת, איננו מצליחים לאכול. באותו רגע החלום מתפרק וכל פרט ופרט כאילו מתקיים לעצמו, ואולם מיד שבים הפרטים ומתלכדים והעלילה מתחילה להתרקם שוב דומה ושונה גם יחד..."..."חלום טנטלוס וחלום סיפור הבית משתלבים ברקמת תמונות שונות ומשונות: יסורי היום, הרעב, המכות, הקור, העייפות, הפחד וחוסר הפרטיות נהפכים בלילות לסיוטים מבעיתים...בכל רגע מתעוררים אחוזי פלצות למשמע איזו פקודה שמישהו צורח בזעם, בשפה לא מובנת...אנו עומדים על המשמר ומצפים לרגע...זה רגע של סבל רב עד כי בהתקרבו נמוגה השינה העמוקה ביותר". זהו הרגע בו נשמעת הקריאה, עדינה באופן מפתיע אך שמשסעת את תמונת החלום: "Aufstehen" או "Wstawac", ["לקום"] ומעמידה את החולם מול הגרוע ביותר, מול הזוועה הממשית. השיחה המדומינת רוויית ההנאה כמו האכילה הנעימה וממשית כל כך, משוסעים בממשות של אין מקשיב לכאב ולסבל כמו אל מול הקריאה הפוקדת לקום אל הזוועה של היום-יום במחנה. הדוגמא השנייה שברצוני להציג בפניכם, מדגימה כיצד בפני מצב של חוסר ישע מוחלט, דימוי יכול לשמש משענת וגשר לקשר עם העולם ועם האחרים. זהו סיפור הלקוח מספרה של הסופרת ועתונאית ג'ניאב בריזק, "52 או החיים השניים". מסופר בו על אישה העומדת ללדת בפעם הראשונה בחייה. היא נמצאת כבר בבית החולים. הלידה מעוררת בה פלצות, היא מפחדת מאד למות, חשה חרדה עצומה שמבחינתה משליכה אותה אל קצה תהום. הרופא והאחיות גוערים בה על התנהגותה הלא מתאימה, הפחדנית, חסרת רסן  ולחלוטין אינטלקטואלית מבחינתם, היא פשוט קוץ בתחת. הרי לידה הוא דבר טבעי ביותר, אין להגזים, מה הם המשחקים האלה! מספיק עם ההצגות! היא, היולדת, מבקשת רק שמישהו יקשיב לה, שיתמוך בה "ללא מילים, מישהו שלא יעורר בי אימה, שלא יתן לי את הרושם שעלי לקפוץ  לריק ללא מצנח, כאילו זה הדבר הבנלי ביותר בעולם...כשאני אומרת לידה, אני לא רואה דבר קדימה, וגם לא מאחור. תהום. לא כלום. וכל הנשים האלה שמצחקקות, שמתקדמות בגוונים השונים, כל הנשים האלה השלוות, הרגועות מראש, רחוקות מלהרגיע אותי, הן מעוררות בי תחושת חוסר ישע חדה אף יותר." הלידה מגיעה ��התינוקת הקטנה יוצאת לעולם, מה לעשות עכשיו?! היא נושמת, היא בוכה, יש להגיש לה את השד, אך היא אינה מצליחה, היא צופה דרך החלון בתקווה שאולי הישועה תבוא משם :"אני לא מעיזה - היא אומרת- להגיד שרע לי, כך שכובה עם פעוטה דבוקה אלי, שצורחת מזעם ובוכה מרעב. לבד, אנו לבד, כה לבד, הילדה ואני. לבסוף אני מעיזה להתישב ולהשען על הכריות, הקטנה בוכה לתוך שקע זרועותי, הדימויים של הבתולה והילוד מציפים אותי. אומנות הציור, שמלות כחולות. היא יונקת בקלות." לדעתי, שתי דוגמאות אלה מראת כיצד הדימויים, יהיה זה בחלום או בחלום בהקיץ, פועלים כמסך, כרעלה המצעפת את הזוועה, את הממשי המשסע אותנו, אותו ממשי אשר איננו רוצים לדעת עליו. במקרה של הסיוט, הסדק בדימוי של החלום, המופיע ברגע שאנו מתקרבים מדי למה שאיננו  רוצים לדעת, מעיר אותנו וקרבה זו מציפה בחרדה. בסיפור על היולדת , ניתן להבחין בפעולה ההפוכה של הדימוי, אומנם כמסך, אך כמסך הבא הפעם לכסות על התהום שנפערה בסובייקט זה. לעתים דימויים יכולים להוות משענת, גשר בין מה שלא ניתן להגיד כלל לבין האפשרות לפתוח מחדש בשרשרת הדיבור והמעשה. באופן כללי הדימוי יוצר גשטלט המכסה על הסירוס, על החסר. כל פטיש מגלם פעולה זו. בדרך כלל הפטיש הוא הדימוי האחרון שהסובייקט ראה לפני גילוי החסר, גילוי הסירוס. הדימוי בא לכסות על מה שהתגלה ובכך לשלול כל חסר או זוועה.   כפי שציינתי, בהתחלה יש לדימוי, לממד הדמיוני בכלל, פן נוסף. אומנם הדמיוני מותיר אותנו במימד הדואלי של היחסים לגבי העולם ולגבי היחסים עם הזולת, דהיינו במישור של היריבות, של הכוח והשליטה, הוא מהווה במקרים מסוימים חזות לפעילות הדחפית, כלומר חזות לממד הסיפוק המועדף שקובע את מקומינו ביחסים אלה. לכן, רצוני להצביע על תפקיד הדימוי כגורם מקבע. לשם כך אתייחס לדוגמא שפרויד מציג באמצעות הפנטזמה "מכים ילד". לאקאן ידבר על הפנטזמה הבסיסית הפועלת במערכת הנפשית כאקסיומה, כלומר כזו שנותרת מחוץ לכל הסבר ומובן אך שבאצמעותה ניתן להסביר את הסימפטומים. לא אכנס לכל פרטי המאמר, אציין רק שפרויד גילה את קיומה של פנטזיה זו במספר פציינטים, בעלי מבנים שונים, הן גברים והן נשים. פנטזיה שמנחה את כל האופן בו הם נצבים מול האחרים ומול העולם. יש לציין שהפנטזמה היא שונה אצל כל סובייקט וסובייקט. ננסה להעלות קצת עור וגידים על שלד הרעיון הזה. מדובר באישה צעירה, באומנית, אשר מנסה בכל דרך אפשרית לקדם ולפלס את דרכה האומנותית, המוצאת עצמה כרגע בפרשת דרכים. היא התקבלה למספר בתי ספר בחו'ל, יוקרתיים ביותר, ומזה חודשים רבים מדברת על ההכרח להשיג מלגות שיכסו את שכר הלימוד. הזמן דוחק, אך למרות זאת היא דוחה את החיפוש, או ליתר דיוק אינה מחפשת ברצינות. לבסוף, ניתן לומר בדקה התשעים, היא מעיזה בפעם הראשונה להפוך לשלה את השאלה: למה? למה לא חיפשתי, למה אני מפספסת את ההזדמנות הזאת? לצד זאת, יש לציין שיחסיה עם האחרים, בעיקר עם המין השני, רוויים תלונות על כך שאינם שומעים אותה, אינם רואים אותה ודואגים לעצמם בלבד. לרוב היא לא רק ביקורתית  כלפיהם אלא מנסה גם "לחנכם". למשל לחנך את בן זוגה לדאוג גם לאחרים, הווה אומר לדאוג לה. היא מצדה, אינה יכולה לשאת כל ביקורת, כל הערה שתצביע על חסר כלשהו בה. הערות אלה מתפרש��ת על ידיה כשיפוטיות משפילה וכהתעללות. נקודה זו נוגעת לכך שהיא נולדה עם בעיה גופנית שהצריכה טיפולים רבים בילדותה. אלה היו טיפולים שנחוו כהתעללות, ככאב טהור וכמסירתה על ידי הוריה לרופאים בלא שאיש נתן לה הסבר כלשהו. חוסר ישע מוחלט. כל סיטואציה כאובה או מטרידה, כמו מותה של סבתא אהובה, מתיחות בינה לבין דמות סמכותית כמו מרצה או מעביד, או פשוט הבדלי עמדות בינה לבין בן זוגה, הנם תרבית להופעתם מצד אחד של האחר כמתעלל, כמי שיש להוכיח אותו על כך ומצד שני של עצמה המושמת במקומו של אובייקט חסר ישע בידיו של האחר, של גוף בעייתי המחייב "תיקון". קורבן. מקום זה משוחזר בכל יחסיה במידה כזו או אחרת. כעת היא מוצאת עצמה שוב קורבן למצב, קורבן מעצם התנהלותה. באמצעות ההמתנה שגזרה על עצמה, היא גורמת לכך שלא תוכל להיות מושא לדאגתו של האחר, דבר המתפרש כהתעללות בה.  זוהי הסצנה שהיא מעמידה על במת היחסים עם האחרים. סצנה שבנוסף לפן החזותי, דמיוני, נושאת בחובה סיפוק מהימצאותה במקום הזה של גוף פגום אשר מתעללים בו. האנליזה חותרת לשנות את זווית הראיה, לשנות את הפרספקטיבה שממנה צופים על היחסים. במקרה שלה, האנליזה חותרת לחשיפת דרך סיפוק זו, שבו בזמן מסבה לה סבל רב, כדי שתוכל למצוא את הדרך לשנות במשהו את מקומה ביחס לאחרים. .