#חשבון

[dinozaurtual]

tiktok is insane actually. ur telling me people are out there saying the stupidest shit you've ever heard AND theyre actually attaching their face to it?????

[moran-with-a-g]

איך בעצם מוצאים אנשים בישראבלר לעקוב אחריהם. אין לי חברים. אנשים עם בלוגים בעברית השמיעו קול.

[shiur-lo-chashuv]

שלושה ימים בצהל וזוג מבוגר עצר אותי ואת חבר שלי ברחוב להצדיע לנו כי היינו על מדים

[bnncat]

המפקד שלי straight up שאל אותי לפני שטסתי אם חופשה תתקן לי את המצב הנפשי

ברור שאמרתי לו שלא אבל זה מצחיק כי עד לא מזמן חשבתי שכן

יצא מצב שבין פסח 2023 לפסח 2024 לא לקחתי אף יום חופש. ז״א שבמשך שנה שלמה חוץ מחופשים על חשבון המערכת (שבכלל השנה הייתה נאחסית וחצי מהם נפלו על סופשים) לא היה לי יום חופש במשך שנה

ואז בפסח האחרון סוף סוף אישרו לנו לקחת חופשים אז סגרתי דיל עם המפקד שלי שאסגור את החג הראשון ובתמורה אוכל לקחת חופש רצוף כל שאר החג (בפועל יצאתי פראיירית אבל פשוט רציתי כמה שיותר ימים רצופים בבית) ובאותה תקופה הרגשתי שחיקה מטורפת ועייפות לא נגמרת, כל יום הגעתי למשרד בקושי עבדתי הרגשתי בburnout פסיכי

משום מה הייתי בטוחה שאחרי שנה בלי חופש הפחות משבוע המסכן הזה יתקן אותי. ברור שזה לא עבד. חזרתי וישר הרגשתי אותו דבר ועם הזמן החוסר מוטיבציה שלי לעבוד רק החמירה.

מפה לשם הייתי בחול שבוע שעבר כי לפני חודש וחצי התחילו לאשר אצלנו טיסות וזה באמת באמת היה השבוע הכי טוב שלי מאז שהתחילה המלחמה הנוראית הזה, במשך שבוע כמעט ולא היו לי חרדות ודאגות ולא בכיתי והייתי כל כך רגועה

וסהכ הייתי השבוע 3 פעמים בבסיס מאז שחזרתי ואני לא מבינה איך אני שוב מרגישה אותו דבר כאילו זהו נרגעתי לקחתי שבוע של ים ורוגע ונוף ואוכל טעים לא אמורים לחזור רעננים אחרי חןפשנ? למה אני מרגישה מנטלית כאילו דרסה אותי משאית?

אני לא יודעת אם הבעיה היא בי אן בצבא או במדינה הזאת אבל כאילו למה אני פיזית לא מצל��חה להיות שמחה פה

[enansa-europe]

ir hobn tsu geyn tsurik tsu der fargangenheyt tsu kenen geyn tsu der tsukunft

[david-goldrock]

Id like to compliment your hebrew song choices for translation, if youd like no criticism stop reading here and סופ״ש נעים

If you dont mind, id like to note that the approach you seem to be taking prioritises approximating a 1:1 ratio between the original lyrics and your translations rather than conveying the meaning and imagery more eloquently. I feel that a lot of the beauty of the original text is lost when you go about it like this, maybe you should read english prose to get a feel for a natural and smooth lyricsm. Much love.

first of all, THANKS!

second of all, you are VERY right, this is a very deliberate choice, and it has its downsided

For the monolinguals: any complicated text CANNOT be actually translated one-to-one. all translations flow between "literal text oriented" and "meaning oriented", between "original grammar following" to "translated grammar following", and how much the meter and rhymes are kept.

My favorite example is the second verse of Ecclesiastes. In hebrew it goes like this:

"הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל"

How would you translate it?

Let's start by writing the text in english letters, so the problem is more easily shown:

Hevel Havalim amar Kohelet, Hevel Havalim haokl Hevel

Now let's tackle the easy words

Hevel Hevels said Kohelet, Hevel Hevels everything is Hevel

Now there are 3 stuff to tackle

Kohelet: it is used as a name, but most scholars agree it's a title for Solomon, meaning something like "He who gathers a crowd". should it be translated as a name or a title? maybe as the name of the book in the christian world, Ecclesiastes?

Hevel: It's a very complicated word, it represents a fleeting breath, but also fleetingness itself, and also meaninglessness itself. many choose meaningless or meaninglessness in this verse, but another verse the author calls childhood Hevel, should we believe that the author means that childhood is meaningless? maybe it should be fleeting in this context?

<x> <x>s: a hebrew expression meaning "The most something of something", for example "king of kings" would mean "The most king of the kings" or "The most important king of the kings" or "The king over all the kings". Should it be translated in the simplest way (king of kings) or with added interpretation (the king over all the kings)?

How did the official translators handle it? they didn't Here are a few options they chose:

I could continue for ages, it seems like every single translation translated these lines differently

Add to that the fact that even though I read english prose and listen to english songs, my vocubulary is obviously smaller than a mother-tongue speaker, and the choice becomes very easy

I translate as literally as I can (most of the time). I often add context in (red brackets), but no more than that. The reader can use their imagination to find the english version (or native language for a double-translation mess) they think fits the most, but I will make a very literal translation

That is with one main exceptions: phrases that mean different things in hebrew and english. for example, the hebrew לעשות חשבון does have a literal translation: doing math. but in english, doing the math means something like "adding one plus one", and not at all the hebrew meaning of "caring about what people think of you". In cases like these, I try to add a bit of interpretation, and sometimes write the original in red brackets

These are not strong rules by any means, I am doing this for fun after all, sometimes I get lazy, sometimes I forget that something is a phrase and automatically translate the meaning etc. But this is the reason

If someone else wants to go after the translations and add more interpretation so it sounds poetic, I'd be ecstatic. But to do that, I'd need to be able to write english songs and prose myself, and I am not of that level yet

If someone wants to see what that approach to translation looks like, may I recommend the amazing translation of "hallelujah" to Yiddish. it translated the meaning to Yiddish, and then the literal text to the english subtitles, showing exactly what it looks out

[hapizmon-ze-numa-numa-hey]

דמיינו לעצמכם את השחרור של צימר. היא לא מאלה שמשקיעות הרבה - קצת חטיפים ושתייה מהשקם, חגו (שתמיד העריכה את זה שצימר לא דופקת חשבון לאף אחד) מסדרת לה מהאפסנאות חד"פים, שולחן מתקפל וארגז קרמבו וקורצת לה. כולם מתכנסים - כולל ספיר שכבר משוחררת ובאה לשחרור של החברה הכי טובה שלה מצהל, וכפיר שבינה לבין ויסלר לא יודע איפה לקבור את עצמו (מזלו שדורין לא שם גם כן, למרות שבכנות, לאף אחת מהן לא אכפת ממנו). וצימר מתחילה כמובן בלהתלונן על הכל - על זה שאלה היו השנתיים הכי ארוכות בחיים שלה, שהיא שונאת טירונים, שכל החול מדכא אותה, שהיא לא תתגעגע ללהיסחב עם נשק - אבל גם שהיא פגשה פה את האנשים הכי טובים שהיא הכירה בחיים שלה.

ושלושת הר' מנסות לשכנע אותה לעשות מלא תמונות לפני הגזירה בכל הפוזות האפשריות אבל לצימר אין כוח לזה (למרות שהיא כן רוצה כמה תמונות חמודות, אז היא נותנת להן לביים אותה דקה עד שנמאס לה). ואז היא גוזרת וכולם צוהלים וצימר מרגישה גל של הקלה ודקירה קטנה בלב בו זמנית, ופתאום העולם נראה פשוט יותר.

מייקי יהיה הראשון לבוא לחבק אותה, ואחריו ספיר ויוגב וצליל (חיבוק קצר וקצת מוזר) וכל שאר האנשים. נועה תהנהן אליה ותחייך את החיוך הקטן שלה (אבל אחר כך תאזור אומץ ותיקח את אור לצד ותגיד לה שהיא גאה בדרך שהיא עשתה ושמחה שהיא הייתה חיילת שלה. צימר תחייך ותמשוך אותה לחיבוק, ונועה לא תדע איך להגיב בהתחלה, אבל אחרי כמה רגעים תתאפס ותחבק אותה בחזרה). וכשטולי באה לחבק אותה, צימר פשוט תופסת אותה ומנשקת אותה מול כולם (בסופש, כשטולי באה לצימר בפעם הראשונה והן מתכרבלות על הספה, טולי שואלת אותה למה היא עשתה את זה. צימר מושכת בכתפיים ואומרת ש"אני כבר משוחררת, אין בזה שום דבר לא חוקי שיפגע בך", וטולי לא עונה אלא רק מנשקת את המצח שלה). טולי קצת מופתעת בהתחלה אבל זורמת עם הרגע, וכשהן מתנתקות הרוב מחייכים, חלק (=חגו) מריעים, ויוגב מרים את הראש מהחטיפים לראות מה הוא פספס. כמעט כולם כבר יודעים עליהן, כמובן (חוץ מכפיר כי יש לו מנעד רגשי של כפית), אבל זה לא משנה.

אור צימרמן סוף סוף מרגישה כמו עצמה.

[jewvian]

אה ברור שביבי רוצה פגישה עם טראמפ במיאמי בשישי כדי להגיד "אוי לא נכנסת שבת! אצטרך לצערי לבלות את סוף השבוע כאן בארצות הברית עם רעייתי ולחגוג לבני היקר יום הולדת על חשבון משלם המיסים הישראלי!" ולא לחתוך ישר הביתה כי המדינה שלו במלחמה או משהו. חלילה.

[clarabosswald]

איך אני אמורה להסביר במילים כמה אני שונאת את ישראל (הממשלה, הפילוג, תרבות הימין הצודק מול הסמול הבוגדני, העליונות היהודית, המיליטריזם, תרבות "נולדנו לחיות על חרבנו"/"ניהול הסכסוך במקום סיום הסכסוך", הסטת המבט וההתעלמות מכל הבעיות שמכרסמות בדמוקרטיה והורסות את המדינה, כאילו התייחסות וטיפול בזה יבוא בהכרח על חשבון דברים אחרים כגון ביטחון המדינה)

וגם כמה אני אוהבת את ישראל (המקומות שבהם יש אחדות למרות הכול, ההומור השחור, כור ההיתוך היהודי, התרבות האומנותית על כל שכבותיה וההיסטוריה העשירה שלה, ההיסטוריה המטורפת הכללית של חבל הארץ הפיצי הזה, הקהילתיות וההדדיות, כל האנשים שעדיין נלחמים למען עתיד טוב יותר, הארץ שעם כל הדם והדמעות והכאב עדיין יפה ופורחת)

[ijustneedaplacethaticanventat]

הוא התאבד השבוע

זה כנראה אפילו לא היה קשור לבסיס

אני בקושי מכירה אותו

שאמרו לי את השם אפילו לא קפץ לי פרצוף

אבל אז שמעתי את הכינוי שלו וראיתי את הפרצוף

ואז נזכרתי

נזכרתי בחיוך

באופטימיות

בשמחת חיים

ונכון לא הכרתי אותו טוב אבל איך בן אדם שידוע בשמחה שלו מגיע למצב כזה

וגם אחריי ששמעתי פרטים והבנתי שזה יותר מסובך ושזה בעיות נפשיות שהוא מתמודד איתן שנים זה עדיין לא היה לי הגיוני

הוא אמור להיות שמח וחזק אמורה להיות רשת ביטחון ואנשים ששם בשבילו

ואם זה קרה לו מה יגרום לזה לא לקרות לעוד

הפרופיל שלו קפץ לי באינסטגרם בהצעות בתור איזה בדיחה נוראית של היקום

או יותר הגיוני שאמרתי את השם מלא פעמים שהטלפון שלי פשוט הניח שבאלי לעקוב אחריו בדיוק כמו שקרה עם כל שאר האנשים שהכרתי

נכנסתי לפרופיל שלו לראות אם יש תמונות

הוא פרטי

אבל היה קישור לחשבון אחר

חשבון של דברים שהוא כתב, קצת תמונות , דברים מהנקודת מבט שלו

זה נהיה עוד יותר לא הגיוני

[shiur-lo-chashuv]

אני יודעת שזה הכל בקטע של חשבון נפש ותענית אבל להגיד "צום מועיל" כל כך מצחיק אותי כי זה לומר כזה וואו כמה שאתה צריך את הצום הזה. יא כישלון רוחני.

[haomnamu]

נזכרתי באפליקציה הזאת- אמינו amino

וזו הייתה האפליקציה הראשונה שהשתמשתי בה לפאנדום וכו אי שם ב2017-18, עמוק בתוך הפייז אנדרטייל שלי. קיצר מסתבר שהחשבון הישן שלי עדיין קיים וזה ממש מגניב לראות את כל הציורים השינים שלי. משם גם הגעתי לטאמבלר, כי זו הייתה אפליקציה לא מאה ולהרבה היה גם חשבון טאמבלר אז החלטתי להצטרף לפה גם, אני כזה פזם שאני פה עוד מלפני החסימה של הפורנו 💁‍♂️💅

למרות שעוד סיבה שהצטרפתי היא שדיברו עליה בתור האפליקציה הלהטבית באינטרנט וממש רציתי להיות חלק מזה בתור ביסי עמוק בארון ומבולבל בטירוף.

[burnyourdiaries]

לשרוף את היומן

ויקיפדיה מגדירה בלוגים ככה: בלוג הוא חלק מאתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, לעיונם של גולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה. המילה "בלוג" היא הלחם של המילים מאנגלית: Web (רשת) ו-Log (יומן). אם ככה, היו לי הרבה בלוגים שונים בחיים שלי- חלקם אפילו היו מאוד מוצלחים, בסטנדרטים של הגילאים השונים שהם נוצרו בהם, ורובם ככולם נשענו על קביים ויזואליות, בתור אדם די חזותי (למרות שלדעתי אני לא מצליחה להראות כמו אדם חזותי). היה לי עמוד מימז בגיל 12-15. להגיד מימז זה קצת מורכב- זה היה עמוד טקסטפוסטים, כמו בטאמבלר, או יותר כמו בסיקרט, אבל הוא היה באינסטגרם- פוסטים מאוד צנועים וקצרים אבל הם רק לעתים נדירות היו אישיים, והתכוונו להצחיק בעיקר. זה היה אחרי שוויין ופייסבוק שניהם מתו, טוויטר לא דיבר לנוער ישראלי, ואינסטגרם היה הפלטפורמה הכי טובה למה שרציתי- מה גם שאמא שלי לא הסכימה לי להעלות תמונות שלי לאינסטגרם, אז החשבון הזה היה התירוץ שלי לקחת חלק בסערה התרבותית שכיתה ז' הכניסה לחיי. זאת אולי ההתנסות הראשונה שלי במיקרוסלביות- להתחיל מקטן, בטכניקה נגישה, וליצור אובייקט תרבותי שיוצר משהו שאין ממנו כל כך בארץ. כשהתחלתי להעלות פוסטים הייתה רק מישהי ישראלית אחת שהיה לה עמוד כזה, אני חושבת שקראו לה משהו כמו @גאדדאמן.ישראל, ואהבתי אותה ברמות- היא הייתה מצ��יקה, צינית אבל כנה, והיא הייתה גדו��ה ממני במשהו כמו שלוש שנים- שזה התבלין הכי טעים לחברות אינטרנטית. הייתי מעלה באופן מספיק עקבי, ולא עברו 10 פוסטים עד שזיהיתי שאני צוברת עוקבים קבועים, לא הרבה אבל גם לא כל כך מעט, ושהם עושים לי לייקים ממש בשניות הראשונות שאחרי שהפוסטים עולים.

אחריה ואחרי קמו עוד כמה עמודים כאלו- וזה התגלגל (כמו הרבה מקומות באינטרנט) להיות מרחב לילדי פאנדומים, גיימינג, ותחומי עניין מהסוג הזה (לא מספיק נורמטיבי כדי להיות באינסטגרם הקלאסי אבל גם לא מספיק חנוני בשביל חמש יח"ל במשהו). אחרי העמוד הזה התחילה החגיגה- פתחתי עוד שני חשבונות באינסטגרם- אחד לתמונות שלי ועוד אחד למימז, מחקתי חשבון ואז פתחתי אחד אחר- כדי להעלות תמונות שלי שוב אבל עם האסתטיקה האלטרנטיבית שניסיתי ליישם בחיים שלי, ואז פתחתי גם בלוג בטאמבלר וכשהתחילה לפרוח קהילה של בני נוער ישראלים בטאמבלר מצאתי את עצמי עם שלושה בלוגים- אחד לועזי, אחד ישראלי, ואחד ישראלי לדברים של חנונים (מהסוג שתיארתי קודם). פתחתי פייסבוק, העלתי אליו דברים מביכים ואז מחקתי, ויש לי עוד כל מיני חורים בעלילה כשאני מנסה להתחקות אחרי התהליכים האלה. בדיעבד אני נזכרת במשהו: עוד לפני אינסטגרם, מכיתה ד' בערך, היה לי חשבון בגוגל פלוס, והעליתי אליו ציורים דיגיטליים מעפנים (כנראה), והייתה לי בו חברה ממלזיה ודיברנו הרבה (אני תוהה עכשיו אם היא הייתה אדם מבוגר), ועוד כל מיני חברות מישראל עם שמות קצת דתיים שאהבו אנימה. האינטרנט תמיד היה מגרש המשחקים הכי מזמין בשבילי- שחיתי בו כמו סלמון מאושר, מגיבה בשגיאות כתיב באנגלית, משתמש בסלנג אמריקאי בבטחון מופרז (אבל תמיד בתקינות פוליטית), מורידה עכברים מעוצבים של הלו קיטי לבלוג בטאמבלר, דופקת וזורקת רשתות חברתיות שונות, מעלה פרקים ראשונים של ספרים מדומיינים לוואטפד ונוטשת. משהו ביכולת להשתין בכל פינה, להשאיר פירורי לחם- אבל תמיד לא עד הסוף, בלי להצטרך להבלע בזהות אחת- נתן לי מרחב התנסות מושלם- המורטוריום שכל נערה יוצרת יכולה לבקש לעצמה. בפריפריית מידל-קלאס העירונית שגדלתי בה הייתי צריכה לנשום את האוויר המזוהם בגוף הפיזי שלי, לבחור מגמה, לבחור חברות, לעשות שפם. בגוף המרושת שלי, לעומתו, יכלתי לנשום מה שבא לי, ולרשום מה שבא לי, ולהיוולד מחדש כמה שאני רק רוצה, ולהתאבד בלי להתחייב למוות אף פעם, וזה היה אדיר, ואני רוצה את זה בחזרה (אז נראה לי שאני חוזרת).