#תמיד אפשר למחוק אחר כך

[burnyourdiaries]

לשרוף את היומן

ויקיפדיה מגדירה בלוגים ככה: בלוג הוא חלק מאתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות ("פוסטים") העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, לעיונם של גולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה. המילה "בלוג" היא הלחם של המילים מאנגלית: Web (רשת) ו-Log (יומן). אם ככה, היו לי הרבה בלוגים שונים בחיים שלי- חלקם אפילו היו מאוד מוצלחים, בסטנדרטים של הגילאים השונים שהם נוצרו בהם, ורובם ככולם נשענו על קביים ויזואליות, בתור אדם די חזותי (למרות שלדעתי אני לא מצליחה להראות כמו אדם חזותי). היה לי עמוד מימז בגיל 12-15. להגיד מימז זה קצת מורכב- זה היה עמוד טקסטפוסטים, כמו בטאמבלר, או יותר כמו בסיקרט, אבל הוא היה באינסטגרם- פוסטים מאוד צנועים וקצרים אבל הם רק לעתים נדירות היו אישיים, והתכוונו להצחיק בעיקר. זה היה אחרי שוויין ופייסבוק שניהם מתו, טוויטר לא דיבר לנוער ישראלי, ואינסטגרם היה הפלטפורמה הכי טובה למה שרציתי- מה גם שאמא שלי לא הסכימה לי להעלות תמונות שלי לאינסטגרם, אז החשבון הזה היה התירוץ שלי לקחת חלק בסערה התרבותית שכיתה ז' הכניסה לחיי. זאת אולי ההתנסות הראשונה שלי במיקרוסלביות- להתחיל מקטן, בטכניקה נגישה, וליצור אובייקט תרבותי שיוצר משהו שאין ממנו כל כך בארץ. כשהתחלתי להעלות פוסטים הייתה רק מישהי ישראלית אחת שהיה לה עמוד כזה, אני חושבת שקראו לה משהו כמו @גאדדאמן.ישראל, ואהבתי אותה ברמות- היא הייתה מצחיקה, צינית אבל כנה, והיא הייתה גדולה ממני במשהו כמו שלוש שנים- שזה התבלין הכי טעים לחברות אינטרנטית. הייתי מעלה באופן מספיק עקבי, ולא עברו 10 פוסטים עד שזיהיתי שאני צוברת עוקבים קבועים, לא הרבה אבל גם לא כל כך מעט, ושהם עושים לי לייקים ממש בשניות הראשונות שאחרי שהפוסטים עולים.

אחריה ואחרי קמו עוד כמה עמודים כאלו- וזה התגלגל (כמו הרבה מקומות באינטרנט) להיות מרחב לילדי פאנדומים, גיימינג, ותחומי עניין מהסוג הזה (לא מספיק נורמטיבי כדי להיות באינסטגרם הקלאסי אבל גם לא מספיק חנוני בשביל חמש יח"ל במשהו). אחרי העמוד הזה התחילה החגיגה- פתחתי עוד שני חשבונות באינסטגרם- אחד לתמונות שלי ועוד אחד למימז, מחקתי חשבון ואז פתחתי אחד ��חר- כדי להעלות תמונות שלי שוב אבל עם האסתטיקה האלטרנטיבית שניסיתי ליישם בחיים שלי, ואז פתחתי גם בלוג בטאמבלר וכשהתחילה לפרוח קהילה של בני נוער ישראלים בטאמבלר מצאתי את עצמי עם שלושה בלוגים- אחד לועזי, אחד ישראלי, ואחד ישראלי לדברים של חנונים (מהסוג שתיארתי קודם). פתחתי פייסבוק, העלתי אליו דברים מביכים ואז מחקתי, ויש לי עוד כל מיני חורים בעלילה כשאני מנסה להתחקות אחרי התהליכים האלה. בדיעבד אני נזכרת במשהו: עוד לפני אינסטגרם, מכיתה ד' בערך, היה לי חשבון בגוגל פלוס, והעליתי אליו ציורים דיגיטליים מעפנים (כנראה), והייתה לי בו חברה ממלזיה ודיברנו הרבה (אני תוהה עכשיו אם היא הייתה אדם מבוגר), ועוד כל מיני חברות מישראל עם שמות קצת דתיים שאהבו אנימה. האינטרנט תמיד היה מגרש המשחקים הכי מזמין בשבילי- שחיתי בו כמו סלמון מאושר, מגיבה בשגיאות כתיב באנגלית, משתמש בסלנג אמריקאי בבטחון מופרז (אבל תמיד בתקינות פוליטית), מורידה עכברים מעוצבים של הלו קיטי לבלוג בטאמבלר, דופקת וזורקת רשתות חברתיות שונות, מעלה פרקים ראשונים של ספרים מדומיינים לוואטפד ונוטשת. משהו ביכולת להשתין בכל פינה, להשאיר פירורי לחם- אבל תמיד לא עד הסוף, בלי להצטרך להבלע בזהות אחת- נתן לי מרחב התנסות מושלם- המורטוריום שכל נערה יוצרת יכולה לבקש לעצמה. בפריפריית מידל-קלאס העירונית שגדלתי בה הייתי צריכה לנשום את האוויר המזוהם בגוף הפיזי שלי, לבחור מגמה, לבחור חברות, לעשות שפם. בגוף המרושת שלי, לעומתו, יכלתי לנשום מה שבא לי, ולרשום מה שבא לי, ולהיוולד מחדש כמה שאני רק רוצה, ולהתאבד בלי להתחייב למוות אף פעם, וזה היה אדיר, ואני רוצה את זה בחזרה (אז נראה לי שאני חוזרת).

[supergoper]

האם אפשר למחוק עוקבים באינסטגרם?

מה החלום הישראלי? נראה כי לא נגזים אם נאמר כי חלומם של בני נוער רבים זה להיות סלבריטאים. נערים ונערות רבות חולמים לככב בטלוויזיה, להיות מפורסמים ולככב בשערי הרכילות. ניתן למתוח ביקורת על מגמה זו אך אנחנו בוחרים שלא לעשות זאת ולכבד את רצונם של בני הנוער. אז מהי הדרך להתפרסם? כיצד נוכל להפוך לסלבריטאים? התשובה היא שאחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת היא באמצעות פיתוח פרופיל משמעותי ברשתות החברתיות בדגש על האינסטגרם. באמצעות האינסטגרם ניתן להגיע לקהלים עצומים ולהיחשף לאנשים רבים וכך להפוך למפורסמים ואף להגיע לטלוויזיה. האינסטגרם היא רשת חברתית מעולה שקל מאוד להפעיל אותה וכחלק מכך חשוב מאוד שתדעו כי התשובה לשאלה האם אפשר למחוק עוקבים באינסטגרם היא חיובית. כך גם המפורסמים ביותר יכולים להחליט כי הם לא מעוניינים בכל העוקבים שלהם ולמחוק חלק מהם.

האם אפשר למחוק עוקבים באינסטגרם – אבל למה לעשות זאת?

אז התשובה לשאלה האם אפשר למחוק עוקבים באינסטגרם היא חיובית, אך אנחנו חייבים לשאול מדוע לעשות זאת? הרי כל העיקרון באינסטגרם הוא שיהיו לך כמה שיותר עוקבים. אז זהו שלא תמיד זה כל כך טוב שיש לכם כל כך הרבה עוקבים ואת זאת אתם חייבים להבין. לעתים יהיו לכם עוקבים לא אמתיים שלא יהיו מעורבים בפוסטים שאתם מעלים והדבר יפגע בכם. עוקבים אלה כדאי למחוק ובהקדם. זוהי רק סיבה אחת מדוע לעתים כדאי למחוק עוקבים מהאינסטגרם ומדוע כל כך כדאי לעשות זאת. על כן אתם חייבים לקחת בחשבון כי מחיקת עוקבים באינסטגרם היא לפעמים מחויבת המציאות.

האם אפשר למחוק עוקבים באינסטגרם – זכרו כי מדובר בפעולה בלתי הפיכה

עליכם לזכור כאשר אתם שואלים את השאלה האם אפשר למחוק עוקבים באינסטגרם כי מדובר בפעולה לא הפיכה. כלומר כל עוקב שמחקתם לא יחזור אליכם ואת זאת אתם חייבים לקחת בחשבון. לכן אם אתם רוצים למחוק עוקבים מהאינסטגרם עשו זאת תוך מחשבה עמוקה וזאת בכדי להבטיח כי לא תתחרטו על כך אחר כך כשיהיה מאוחר מדי.

הפוסט האם אפשר למחוק עוקבים באינסטגרם? הופיע ראשון בSuperGoper

from SuperGoper https://www.supergoper.co.il/%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%a2%d7%95%d7%a7%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%98%d7%92%d7%a8%d7%9d/

[reshetlacanianit-blog]

ההזיה מאפשרת את המציאות

סוסנה הולר

ידוע שפרויד הניח שהקשר עם המציאות, היכולת של הנפשיות שלנו לחבר אותנו עם המציאות עוברת תחילה דרך תפיסה של משהו שלא קיים.  חוויה ראשונית של סיפוק יחד עם התנועה שנעשתה בזמנו זכורות בעת הופעת מצב של דחיפות או של איוווי. אז מופעלת מחדש הטענה (קטקסיס) ויש חזרה של משהו שיוצר דבר מה הדומה לתפיסה (פרצפציה) והיא הזיה. אם ההזיה גורמת לפעולת רפלקס, תוצאתה הבלתי נמנעת תהיה האכזבה, המפח ((Entoishung וידרש חיפוש חדש של סיפוק, הפעם בהתחשב בסימני המציאות. מהלך המחשבה של פרויד משכנע, דרכו ברורה, הן ב"פרויקט לפסיכולוגיה לנברולוגים" והן בפרק השביעי של פשר החלומות. אך תמיד סקרנה אותי השאלה על אודות הכורח הלוגי שהביא את פרויד להציע השערה זאת של הזיה התחלתית קודמת לקשר עם המציאות. השאלה התעקשה במחשבה שלי שהרי השערה זאת לא יכולה להתבסס על עדות ילדית גם אין היא נשענת על הקליניקה של ההלוצינציה הפסיכוטית. השאלה , ישנה אך עיקשת, מצאה לה נתיב והביאה אותי לתשובה כשלא חיפשתי אותה. בעבודתי זו אני מתכוונת לחלוק את הפתעתי.

מבנה המעבר `]meever] בסמינר   "פרטנר סימפטום", בשעור של ה28 בינואר 1998, ז'ק אלאן מילר מתדיין על פרק 5 של הסמינר XX של לאקאן. פרק זה עוסק כולו במשפט התחלתי בו לאקאן קובע ש"כל הצרכים של ההוויה המדברת נגועים בעובדת היותם כרוכים בסיפוק אחר אשר לו הם יכולים לחסור". מילר דן באותו סיפוק אחר שאיננו של הצורך וקובע שנהיר למדי שהסיפוק האחר הוא זה שנותן מקום  ללא מודע. הסיפוק האחר מופיע אצל פרויד, אומר מילר, בצורה מתמדת והוא עצם היסוד של ההתנסות הפסיכואנליטית. כבר בפשר החלומות "אותה התיחסות לצורך ולסיפוק שלו שוכן בו סיפוק אחר שאינו נובע מהשגת האובייקט אלא מסיפוק שפרויד קורא לו הלוצינטורי מה שמצדיק שיעמוד על הפרק מנגנון נפשי. אילו היו נוכחים רק הצורך וסיפוקו היינו יכולים לוותר, להמנע ממנגנון פסיכי." מילר טוען שהחל מסמינר XX לאקאן מעניק את מלא החשיבות להבניה הפרוידיאנית הזו, כשהוא מדבר על סיפוק אחר שמאפשר להבין את המושג הפרוידיאני Wunsch, איווי, שהרי הWunsch הפרוידיאני הוא רמיה של סיפוק הצורך בדרך הזיתית. עקרון המציאות הוא זה שמאפשר לסובייקט לעקור את עצמו מהקסם (fascination) של האיווי המסתפק באשליה. הבניה זו של פרויד תוארה על ידיי מילר כ"מבנה של מעבר" והוא עורך השוואה עם מה שאצל לאקאן בתחילת הוראתו היה המבנה של המעבר: זה לא היה סיפוק הזיתי. זה לא היה סיפוק, בעצם, אלא "מעבר" המובנה על ידיי התביעה, השפה, זו שהכרחית מבחינה פנומנית על מנת לקבל מענה מהעולם החיצון וכך להגיע לאובייקט הדרוש. הסיפוק, אם כך, היה עבור לאקאן סיפוק התביעה במציאות ולא בהזיה שהWunsch נושא אתו. בשעור זה מילר מוכיח שהמהפכה של לאקאן בשנת 1972 מחברת אותו עם פרויד באופן עמוק יותר כשהוא מדבר על הקשר האינטימי בין כל סיפוק של צורך עם סיפוק אחר שלא קשור לאובייקט מציאותי אלא לסדר סמלי אשר נהגה, מסמינר XX והלאה, כקשור בצורה אינטימית עם הליבידו, עם החיים ועם ההתענגות בגוף.

אירוע פרויד לאקאן מתאר בסמינר XVI ("מאחר לאחר") את הצורה חסרת התקדים בה ממשיג פרויד את הפעולה של עקרון העונג: הפריצה של ריגוש הנובע מתוככי האורגניזם, מצורך חיוני, כגון הרעב, מביאה לכך שהמנגנון הנפשי ינפיק הזיה של האובייקט. הוא משיג בדרך זו תפיסה שווה לאותו אובייקט שבמקור גרם לסיפוק ופעולה זו מווסתת על ידיי החזרה. דליתי מכאן שאובייקט זה המופיע בהזיה גורם, אם כך, להנאה אך אינו קיים. הוויסות ההומאוסטטי שנגרם על ידיי עקרון העונג אינו נושא אתו כל קריטריון של מציאות שהרי קריטריון המציאות חייב לכלול לא רק את השאלה האם האובייקט טוב או רע (משפט ייחוס) אלא גם האם הוא קיים או לא (משפט קיום) כפי שהסביר פרויד ב1925 במאמרו "השלילה". אך לפי קריאתו של לאקאן את הפרויקט ואת פרק VII של פשר החלומות, בחיפוש ההנאה אין מדובר על כך שהתוצאה הוודאית תהיה ההזיה. מדובר על אפשרות ההזיה, על האפשרות הספציפית של עקרון ההנאה  דרכו פרויד מנסה להסביר את הפרדוקס של החלימה. לאקאן אומד שבצעד זה, בהנחה זו של הזיה התחלתית שמביאה את עצם האפשרות לחלום, פרויד חונך עידן חדש בתולדות האנושות ולצעד זה קרא לו "אירוע פרויד". זהו אירוע היסטורי שממנו והלאה העולם האנושי אינו מוחזק על ידיי הטוב, כפי שרצו הפילוסופים, אלא על ידיי החלום. באופן זה, טוען לאקאן, פרויד מקשה בצורה רדיקאלית על "כל אפקט של ייצוג... זאת ההעלמות של הלימה כלשהי של הייצוג עם מה שקורה עם המיוצג". הווה אומר שכשפרויד מנסה להסביר את האפשרות הפרדוקסאלית של החלום, הוא מסביר בו בזמן את הבניה הפרדוקסאלית של המציאות האנושית.

הוויה.קיום. בהתחלת סמינר …..Ou Pireלאקאן מודיע שבאותה שנה יעסוק בעמימויות (ambiguities) סביב המהות (essence) והקיום (existence) על מנת לצאת מהבלבול בין השניים. הוא חוזר על הבעיתיות של הקביעה "קיים". הוא מחליט להקשות במה שנוגע לקיום וע��שה זאת בקשר לגברים ונשים וליחס ביניהם. הוא קובע שה"כל" אינו קונה לעצמו ערך של קיום ומדגים: לדבר על "כל בני האדם" כבני תמותה לא עונה לשאלה האם האדם קיים. היינו: לקבוע תכונה של הוויה אינו ערבות לקיומה. המספרים, שיתרונם בזה שהם חומקים מהשאלה של ההוויה, משמשים את לאקאן על מנת להציג את אי הקיום כשונה מהלא כלום. הוא מתיחס לפרגה (Frege), לחקירתו את האפס ולהיותו בן דורו של פרויד, ומבהיר: אי הקיום נוצר אך ורק בדיעבד (apres coup). הוא גם אומר שם שכשפרגה השתדל לפרוש  את ראשית ההתהוות הלוגית של המספרים הוא הובל "לא פחות ולא יותר מאשר לייסד את המספר "אחד" במושג אי הקיום"....."מדובר על המושג הריק, שלא כורך בתוכו אובייקט כלשהו ואין הוא המושג של הלא כלום, שהרי הוא מושג, אלא של מה שאינו קיים". לפי לאקאן אי הקיום הוא קיום של הסמל שעושה אותו לא קיים והוא נקרא בדרך כלל האפס. האפס, כסמל, קיים. זה מוכיח שאין לשוות בין אי הקיום והלא כלום, כי מזה האחרון שום דבר לא יוצא.   מדובר על האפס בתור אחד. מספר אחד. שם הוא גם מחבר בין אובדן הזקיפות (הdetumescence) אצל הזכר לבין הצורך לדבר שצובע את כל הצרכים של החייה המדברת. זוהי, אומר לאקאן, התגלית של פרויד. בפרק 9 של …..Ou Pireלאקאן אומר "כל עוד דנים בקיום, העינין יסוב תמיד סביב האחד (Un).....אין קיום אלא על רקע אי הקיום ולהפך- ex-sistere משמע לקבל את התמיכה רק מחוץ שאיננו" (משום כך הכל נסב סביב האחד הבודד) יש אצל לאקאן משהו נרמז אך לא מפורש כשהוא מתיחס אל פרגה ואל פרויד כאל בני אותו הדור.

המהלך של פרגה בשעור השביעי של הסמינר של 2011 (16 במרץ), ז'ק אלאן מילר מבהיר שהמושג הלאקאניאני של אחר גדול נרשם ברובד של ההוויה, להבדיל מהרובד של הקיום. האחר הגדול לא קיים אך היותו לא קיים לא מונע ממנו להיות. הדיבור גורם לאחר הגדול להיות. אנחנו יכולים לדבר על מה שלא קיים ולגרום לו להיות אך על מנת לדעת על הקיום עלינו לגשת ללוגיקה. שהרי ההוויה היא מראית עין בעוד שהקיום ממשי והגישה אליו היא, לפי לאקאן, דרך הלוגיקה. עובדת אי קיומו של האחר אומרת (implies) שהאחד קיים. "מכאן האמירה שהמציא לאקאן: Yad´´lun. זה גרעין השיח, ובכדי שתהיה הוויה צריך להיות לפני כן שיח. בהיותה תלויה בשיח ההוויה תלויה באחד......האחד שאנו מוצאים בשיח, מצומצם לגרעין שלו, הוא המסמן אחד. כל מסמן, במובן של כל אחד מהמסמנים הוא אחד. בתור שכזה הוא שולט ומתווה את ההוויה....המסמן אשר קיים כממשי שולט על כל הנדמים של ההוויה בשיח. הוא נתון ראשוני, אחד שנכון לקרוא לו מקורי מאחר ואי אפשר להגיע מעבר לו" אך מילר גם מבקש להסב את תשומת הלב לכך שהאחד המלכותי הזה אינו האחד שנמצא ברצף המספרים......מדובר על האחד של כל מסמן, לאחד שהוא כל מסמן. הוא Un tout seul. (אחד לבד) הוא מוסיף: האחד הזה הוא האחד שממנו אפשר להציב ולחשוב כל סימן כי רק מהאחד הזה ניתן להציב ולחשוב את החסר. הוא הסימן המקורי שממנו והלאה אפשר לספור: אחת, שתיים שלוש.... בתנאי שראשית כל נעבור דרך אי קיומו. החסר הזה, מסביר מילר בבהירות ובצורה משעשעת, נלכד על ידיי פרגה בהשענות על תאורית  הקבוצות. הוא תפס אותו כקבוצה הריקה כשעשה מהחסר סימן של אי קיום. אין. אין האחד. החסר של האחד הזה הופך לאפס ובזה מוליד את רצף המספרים. מילר מבליט כאן את המהלך של פרגה שנח על האחד הבודד. נחוץ אחד במקום ראשון שיימחק כדי לסמן אותו כאפס ואז הכל מתחיל.

המהלך של פרויד הדרך הזאת שהילכתי בה גרמה לי להבין ש: על מנת להסביר את התחלת הפעילות הנפשית, על מנת להבין איך נבנית המציאות היה נחוץ גם לפרויד אחד התחלתי, בודד; והאחד הזה הוא  ההזיה שנוצרת על ידי התהליך הקרוי ראשוני. במהלך זה פרויד מפענח את הלוגיקה של בנית המציאות האנושית: מניח הזיה התחלתית, שוות ערך לאחד הבודד, אותה יש למחוק כשהגוף לא מסתפק בהזיה של אובייקט הסיפוק. מחיקה זו מאפשרת לתפוס את החסר ומייצרת מקום למפגש, לתפיסה של האובייקט במציאות. אובייקט זה של המציאות לעולם לא יהיה זהה לאובייקט המלכותי של ההזיה ההתחלתית אך יתרונו הוא בזה שהוא מאפשר את תחילת ספירת המפגשים. כלומר: אותו אחד מלכותי, כפי שקורא לו מילר, יתן מקום לאחדים אחרים, ענווים יותר. מילר מבקש להסב את תשומת הלב לעמימות שבחסר עליו מתבססים המספרים: החסר הזה הוא מחד גיסא הקבוצה הריקה ומאידך גיסא משמעותו היא האפס ממנו נולד רצף המספרים בהוספת אחד פלוס אחד פלוס אחד..... אותה עמימות, אותה דו משמעות אנו פוגשים במהלך של פרויד שדומה כל כך לזה של בן דורו פרגה: ההזיה שבהתחלה, זו שכשהיא נמחקת היא מאתחלת את הפעולה הנפשית, נותנת מקום להמשגת החסר ובו זמנית דוחף הפיתוי שבה לפעול ולחפש. אנו יודעים שיש לנו נפש כי אנחנו יכולים לבחור בין שתי דרכים: למצוא את האובייקט או לחלום אותו. בנסיבות שונות של החיים אנו בוחרים באחת או בשניה. ניתן לראות פסיכואנליזה כהתנסות שמאפשרת לפקוח עיניים לחלום ולפעולה. לא היינו רוצים לפעול בלי לחלום וגם לא, כמובן, לחלום בלי לפעול.