#חושך
Explore tagged Tumblr posts
Video
2005, Sderot Rothschild, Tel-Aviv by te amo Via Flickr: Taken on Fujifilm Provia, Nikon FM2n, Nikon Nikkor 43-86 mm f/ 3.5, processed on "Darktable 4.6"
#2005#Sderot#Rothschild#Tel-Aviv#Fujifilm#Provia#Nikon#FM2#Israel#street#people#sunset#darck#שדרות#רוטשי#שקיעה#חושך#flickr
2 notes
·
View notes
Note
You would never believe it -
youtube
a chanuka song should sound like a call to war against the seleucids
A CHANNUKAH SONG SHOULD SOUND LIKE A CALL TO WAR AGAINST THE SELEUCIDS!!! WE ARE ALL FORGETTING OUR ROOTS
204 notes
·
View notes
Text
די אני לא אוהב שעון חורף. למה זה חוקי בכלל שיהיה חושך בשש בערב, מה זה פה??
22 notes
·
View notes
Text
Round 1 Group 1
Khoshekh (Welcome to Night Vale) vs The Admiral (The Magnus Archives) vs Pippa (The Penumbra Podcast)
Khoshekh's name is a Hebrew word- חושך, meaning "darkness". He purrs and rubs on your hand like a normal cat, but is trapped in a floating prison and cannot travel. Khoshekh is stated to have white socks, black tails, spine ridges, tentacles, pincers, wings, a stinger, more than two eyes, and five rows of teeth. He is able to produce both ordinary feline mews and low, guttural growls.
The Admiral enjoys sleeping on the radiator, getting belly rubs, and showing people his bottom.
Pippa loves tuna brik. She was catnapped and genetically duplicated in an assassination plot against her owner. Her known physical features are black and white splotched fur, a tastefully filed down stinger, six green eyes.
#Pippa 🤝 Khoshekh (having a stinger and more than two eyes)#best fictional cat#cats#polls#competitions#welcome to night vale#khoshekh#the magnus archives#the admiral#the penumbra podcast#Pippa
147 notes
·
View notes
Text
��והי שעת מבחן. ההבדל בין טוב לרע מיטשטש, קשה להחליט מה הדבר הנכון, באיזה שביל עלינו לצעוד כבני אדם, כאומה. זהו רגע קשה, אך מתוך הקושי עולה גם הזדמנות. זהו רגע להסתכל לתוך הלב, פנימה, ולשאול את עצמנו מי אנחנו, מה הערכים שמובילים אותנו. הגיע רגע האמת.
#אין אופציה שלישית כי זה לא סקר לפחדנים#יש מצבים שבהם אסור לשבת על הגדר#לכו עם הלב שלכם#ישראבלר#חנוכה#israel
30 notes
·
View notes
Note
∞
בכאב מצאתי אושר
באור גדול מצאתי חושך
כל השקרים סופם אמת
ןכמה יש לי עוד לתת
-נעים עכשיו, עילאי בוטנר וילדי החוץ
(My attempt at translating)
In the pain i found joy
In great light i found darkness
All of the lies end in truth
And how much more i have to give
-נעים עכשיו, elai botner and yaldei hachutz
23 notes
·
View notes
Text
This Chanukah, I came across a [new to me] Chanukah song, באנו חושך לגרש and was excited to look it up to see if I liked it, and for some reason could not find a single normal version of it on YouTube??
(Yes, I searched using both Hebrew and English transliteration.)
Friends, this is what I found:
Lots of kid-themed ones, most of which were genuinely horrifying, saccharine, or both, like this version.
Several uploads of this dramatic macho version.
Wispy, folksy versions that gave me a contact high
Whatever this is
Messianics (like a lot of them, more than average)
Does anyone have a good version they can recommend? From what I can tell, I'd like the underlying tune, but this was a bit much.
29 notes
·
View notes
Text
My name is in Baanu Choshech haha!
באנו חושך לגרש
בידינו אור ואש
כל אחד הוא אור קטן
וכולנו אור איתן
סורה חושך אלה שחור
סורה מפני האור
סורה חושך אלא שחור
סורה מפני האור
well now im curious
10K notes
·
View notes
Text
Grief
הדפס תחריט יבש: חושך ואור. שיר של אלנה מיכאלקובה סבתי נתנה לי פעם עצה:בזמנים קשיםהתקדמי בצעדים קטנים.עשי את מה שעלייך לעשות,אבל לאט לאט.אל תחשבי על העתיד,או על מה שעלול לקרות מחר.שטפי את הכלים.לאט.הסירי את האבק.לאט.כתבי את המכתב.לאט.הכיני את המרק.לאט.את רואה?את מתקדמת,צעד אחד בכל פעם.קחי צעד אחד ואז עצרי.לנוח מעט.תשבחי את עצמך.קחי צעד נוסף.ואז עוד אחד.לא תשימי לב,והנה הצעדים שלךמזדרזים…
0 notes
Text
באולם / יואב יוסיפוב
מגיע בשבע עוד ריק האולם
יושב סתם למטה מנגן סתם סולם
מכוון ת'גיטרה ופורט לעצמי
ורואה אותה לפתע בראשי
מופיע הערב לבד
מסתכל בתוך חושך מוחלט
מחפש בקהל לראות
אולי גם את הגעת
מופיע הערב לבד
רק אני עם גיטרה אחת
מנסה מרחוק לראות
אולי גם את לבד
כבר שבע וחצי עוד ריק האולם
חוטף איזה סנדוויץ' עולה לבמה
מחבר ת'גיטרה ושר לעצמי
ומדמיין שהיא יושבת שם מולי
מופיע הערב לבד …
כבר שמונה ורבע עוד פחות משעה
תופס לי כיסא שם בשורה השנייה
נשען לי אחורה נרגע וחושב
איך הערב כאן בדיוק גם היא תשב
מופיע הערב לבד …
כבר רבע לתשע מתמלא האולם
מחכה מאחור שם נשען על סולם
אנש��ם נכנסים כבר ושומע אותם
וחושב אולי גם את נמצאת כבר שם
מופיע הערב לבד …
דקה לחצות כבר וריק האולם
העונה הסתיימה לה הופעה אחרונה
ואם היא היתה כאן אז היא כבר תדע
שהשיר הזה נכתב רק בשבילה
מופיע הערב לבד …
0 notes
Text
כובד ראש בעבודה מהו
תשמ"ז - מאמר כ"ה 1987 - מאמר 25
חז"ל אמרו (ברכות ל', ע"ב) "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש".
ופירוש רש"י "כובד ראש פירושו הכנעה". עוד שם תנו רבנן "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך קלות ראש". ופירוש רש"י "קלות ראש פירושו חילוף של כובד ראש".
ויש להבין, כשהוא אומר "אלא מתוך כובד ראש", משמע אם אין לו כובד ראש אין להתפלל. ואח"כ כתוב "אין עומדין להתפלל, ולא מתוך קלות ראש". משמע, אם אין שם קלות ראש, כבר יכולין להתפלל, ולא צריכים עד שיהיה לו כובד ראש.
אלא מכאן משמע, שאם אין לו קלות ראש, אז יש לו כובד ראש. וכן להיפך, שאם אין לו כובד ראש, כבר יש לו קלות ראש. כלומר, שאין שום אמצע בין כובד ראש לקלות ראש. ומשום זה אין שום סתירה בין הלשונות. אבל צריכים להבין, איך הוא דבר זה, שלא יהיה בחינת אמצע בין כובד ראש לקלות ראש.
ובעיקר צריכים להבין, מה זה תפלה, שאמרו "אין עומדין להתפלל, אלא" לפי התנאים שחז"ל אמרו. כלומר, מהי תפלה, שמוכרחים להיות שם תנאים אלו, אחרת לא יכולים להתפלל.
חז"ל אמרו (תענית ב') וזה לשונם "לאהבה את ה' אלקיכם, ולעבדו בכל לבבכם". איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר, זו תפלה.
ויש להבין, מדוע נקרא תפלה "עבודה שבלב", יותר משאר מצות התורה, וכי לימוד התורה אינו עבודה גדולה כמו תפלה.
ועוד יש לשאול, למה דוקא תפלה נקראת "עבודה שבלב". ואין לומר, שרק תפלה שייכת ללב ולא תורה, הלא גם תורה שייכת ללב, כמו שאמר הרבי אבן עזרא ז"ל (מובא בהקדמה לספר "פנים מסבירות") וזה לשונו "ודע כי התורה לא נתנה, אלא לאנשי לבב". אם כן יש להבין:
א. מדוע נקראת תפלה, "עבודה" יותר משאר מצות.
ב. מדוע נקראת תפלה עבודת הלב דוקא, ולא עבודה שבמוח. ולתפלה, שהיא עבודה שבלב, חז"ל אמרו לנו "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". שמשמע, שדוקא ע"י זה התפלה שלו תהיה בסדר. אם כן יש להבין מהו "כובד ראש".
ולהבין את הנ"ל, צריכים להקדים ולחזור את דבר הידוע, בענין מטרת הבריאה. הגם שהוא ברור, אבל כדאי לחזור, בכדי לזכור המטרה, שזה סגולה, שלא יחטיאו את המטרה. בענין מטרת הבריאה, יש לדבר רק משני נושאים:
א. מהבורא, שהוא המשפיע,
ב. מהנבראים, שהם מקבלי השפע.
כי מטרת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו", ברא נבראים, שיקבלו את מה שהוא רוצה לתת להם. כלומר, שהם יקבלו הנאה מה שהוא רוצה לתת להם. כי זה פירוש "להטיב". כי לא שייך לומר, שמקבל משהו טוב ולא נהנה. כלומר, אם הוא לא נהנה מהדבר, מדוע נקרא זה "טוב".
אמנם אנו רואים, שאין האדם נהנה, אלא רק מדבר שהוא משתוקק אליו. ומשום זה ברא בהנבראים רצון להשתוקק לקבל תענוגים. וזה מכונה "רצון לקבל לתועלת עצמו". ובעולמות העליונים מכונה הרצון לקבל לתועלת עצמו, בשם "מלכות". וכן מכונה בחינה זו בשם "עביות", לאחר שנפסלה הרצון לקבל לעצמו, ואסור להשתמש עם כלי זה בלי תיקונים.
אולם נעשה כאן תיקון על הרצון לקבל, שלא להשתמש עמו כמו שהוא יצא מתחילת בריאתו, היינו בשורש הראשון כשנולד, מסיבת שינוי צורה שיש בינו לבין הבורא, היות שהבורא הוא המשפיע והנבראים יהיו מקבלים.
ובכדי שיהא השתוות הצורה, כלומר שגם המקבל יהיה נבחן לבחינת משפיע, אחרת אם לא תהיה השתוות הצורה, זה יגרום שהנבראים, בעת קבלתם הטוב והעונג, ירגישו בזה אי נעימות, המכונה "בושה". ובכדי להציל מהנבראים הבושה הזו, נעשה תיקון, המכונה "מקבל בעמ"נ להשפיע". כלומר, הגם שהוא מקבל עם הכלי, הנקרא "השתוקקות".
זאת אומרת, שאי אפשר להנות מהטוב, אם הוא לא משתוקק לקבל את הטוב. רק התיקון הוא, שהוא צריך לתת כוונה על המעשה. כלומר הוא צריך לראות, אף על פי שהרצון לקבל להדבר, הוא בכל תקפו, מכל מקום אם אין הוא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מוותר על התענוג, אף על פי שהוא משתוקק מאוד.
והסיבה שהוא מוותר, צריכה להיות רק מטעם, שהוא רוצה בדביקות ה', המכונה "השתוות הצורה", בסוד מה שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום". ומתיקון הנ"ל נמשך לנו בחינת צמצום והסתר. כלומר, שמטרם שיש לתחתונים הכוונה הזו, שיוכלו לוותר על התענוגים הכי גדולים, אם הם לא יכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, שורה חושך בעולם.
כלומר, שהבורא נסתר מהנבראים, שלא מרגישים אותו. וצריכים להאמין למעלה מהדעת, שיש לו קשר עם הנבראים, שהוא ברא אותם בעמ"נ לתת להם טוב ועונג. מה שאין כן מה שנגלה לעינינו, מטרם שאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא מונח תחת שליטת החושך, ואינו מאיר שום דבר רוחני, ולא נגלה אז המטרה של הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, מסיבת שרואים אז רק סבל ומכאובים בעולם, ולא רואים את ההשגחה של טוב ומטיב. ורק מוטל עלינו להאמין, שמטרת הבריאה, להטיב לנבראיו, הוא אמת ויציב. ומה שאנו לא רואים, זה הוא מטעם תיקון בשבילנו, הנקרא "צמצום והסתרת פנים".
וזהו כמו שאומר (במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", אות י') וזה לשונו "והנך מוציא איך שהנפש הזאת, שהוא אור החיים המלובש בגוף, נמשכת יש מיש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה לכלי המיוחד לה, הנקרא גוף, ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר שורש מוצאו".
וזה גורם לנו, שיש לנו עבודה של האמונה, מסיבת שכבר לא ניכר בנפש שלנו, שהיא באה מהבורא, אלא שצריכים עבודה מיוחדת, להאמין בה', שהוא המנהיג את כל הנבראים. לפי זה יוצא לנו, שכל הכבידות שאנו מרגישים בעבודה דלהשפיע, הוא אינו מטעם שקשה לנו לעבוד בלא תמורה, מטעם הטבע שבנו, הנקרא "רצון לקבל", אלא שיש כאן ענין אחר לגמרי, היות לפי הכלל שאאמו"ר זצ"ל אמר, כי יש בטבע שלנו ענין, שכל תחתון רוצה להתבטל לגבי העליון, החשוב לו ביותר. ויש הנאה לאדם פשוט, שהוא משמש לאדם חשוב, כדרשת חז"ל (קדושין ז') "שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת", כי קבלתו, שהיא עמ"נ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה.
והטעם הוא, כי מצד הטבע יש הנאה, שהאדם נותן ומשפיע לאדם חשוב. ולפי זה מתעוררת השאלה, מדוע קשה לנו לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע. והתשובה היא כנ"ל, היות שמסיבת תיקון הנהמא דכסופא נעשה תיקון, הנקרא "צמצום", "הסתר", ו"חושך". שכל זמן שהנבראים נמצאים בשליטת המקבל לעצמו, כל כך נתרחקו משורשם, עד שאינו ניכר מקור מוצאם כנ"ל.
וניתן לנו עבודת אמונה למעלה מהדעת, שאף על פי ש��ין אנו רואים ומרגישים שום ענין רוחני, עלינו לעבוד הכל למעלה מהדעת, זה גרם לנו הכבידות בעבודה דלהשפיע. ובהאמור יוצא, כשאנו רוצים ללכת בעבודה על דרך האמת, אנו צריכים לבקש מהקב"ה, שיתן לנו כח האמונה.
וכמו שכתוב (בתפלת רבי אלימלך "תפלה קודם התפלה") "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק". זאת אומרת, כשהקב"ה יתן לנו את כח האמונה, שנרגיש שאנו משמשים מלך מלכי המלכים, בטח שהגוף שלנו יתבטל "כנר בפני האבוקה".
אולם היות שאנו נולדנו מצד הטבע, שיש לנו שכל ודעת, שהוא המנהיג שלנו, שהוא המורה דרך, והוא אומר לנו מה שטוב ומה שהוא רע בשבילנו, לכן כל דבר שהוא לא מבין זה בהדעת שלו, הוא אומר לנו, שדבר זה לא טוב בשבילנו.
אם כן כשניתן לנו עבודת האמונה למעלה מהדעת, בא הדעת שלנו ונותן לנו להבין, שלא כדאי ללכת בדרך הזו. אלא הוא בא בטענה "וכי בחנם נתן לנו הקב"ה שכל, בטח כל מה שברא הוא לטובתנו". כלומר, שאנחנו נשמח בזה. ומביא לנו ראיה ממה שכתוב "כפי שכלו יהלל איש".
פתאום בא האדם ואומר להגוף "נכון, עד עתה אתה היית המורה דרך שלי. ואף פעם לא עשיתי שום דבר מה שהוא נגד הדעת, כלומר, מה שאתה מצוה לי לעשות. אבל מכאן ולהבא, תדע לך, שכל מה שאתה תגיד לי לעשות, אני לא אשמע בקולך. רק כפי ששמעתי מפי ספרים וסופרים. אני מקבל עלי עול מלכות שמים בלמעלה מהדעת, ואני רוצה לשמש להבורא כראוי לפני מלך גדול, ומעתה אני לא רוצה לדאוג משהו בשבילו, אלא כל מחשבותי יהיו רק לטובתך, הבורא.
ובהאמור יוצא, שלא חסר לאדם שום דבר, שתהיה לו היכולת להגיע להאמת, אלא רק בחינת אמונה למעלה מהדעת. שעל זה הגוף עומד בכל תוקף, ומתנגד לזה, ומזה נמשך שאין אנו מתקדמים בעבודת ה'. וזה נקרא "כובד ראש", ש"ראש" נקרא בחינת הדעת שבאדם. ואם האדם הולך לפי מה שהדעת אומר לו, נקרא זה "קלות דעת". היינו, שדבר זה קל להדעת לסבול, שהאדם יעשה מעשים לפי מה שהדעת מחייב אותו.
מה שאין כן אם האדם רוצה ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא "כובד ראש". פירוש, שקשה להדעת, הנקרא "ראש", לסבול, בזמן שהאדם רוצה ללכת נגד הדעת, וזה אצלו לעול ולמשא. וזה נקרא "כובד ראש".
ובזה יש לפרש מה שכתוב "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". כלומר חז"ל מיעצים לנו, מה יש לאדם להתפלל. אומרים לנו "אלא מתוך כובד ראש". כלומר, כי האדם צריך לראות מטרם שהוא מתפלל, מה חסר לו, שעל החסרון הזה הוא מתפלל, שהקב"ה ימלא חסרונו.
לכן כדאי מקודם שיבדוק עצמו, אם הוא יכול לקבל על עצמו ללכת באמונה למעלה מהדעת, הנקרא "כובד ראש". ורק אז ילך להתפלל, שהקב"ה יתן לו קביעת האמונה בלבו. כי אם תהיה אמונה למעלה מהדעת, כבר יש לו הכל, כנ"ל, שקטן מתבטל בפני גדול.
וזהו שפירש רש"י, שכובד ראש הוא הכנעה. ומהי הכנעה. זהו שהאדם מכניע עצמו בפני הגדול ושומע דעתו של הגדול. זאת אומרת, אם ילד קטן אומר לאדם גדול איזה דבר, והגדול רואה, שזהו לפי ההגיון, מה שהילד אומר לו, בודאי הגדול ישמע בקולו. ואיננו אומר, שהגדול מכניע עצמו בפני הקטן.
אלא מה נקרא "הכנעה". אם אדם בא ושואל בעצת הגדול "מה לעשות". והגדול אומר "לעשות כך וכך". והאדם רואה, שזהו ממש נגד השכל. ואם ישאל את מי שהוא, אם כדאי לשמוע, מה שהגדול אמר לו, ובטח יגיד לו, הלא זהו נגד ההגיון, ואסור לך לשמוע בקולו. ומכל מקום אדם זה מכניע עצמו, היינו הוא מכניע את דעתו, וגם דעת העולם, שהם נגד דעת הגדול, ושומע בקולו. זה נקרא "הכנעה", שהוא שומע בקולו של הגדול למעלה מהדעת.
וזה קשה מאוד לעשות, שזה נקרא "כבד הדבר לעשות". וגם זה נקרא "כבד פה וכבד לשון אנכי", הנאמר אצל משה רבנו עליו השלום. היות שמשה נקרא "רעיא מהימנא", היות שבחינת משה נקראת "אמונה". ובאמונה אין שם "פה ולשון", כי "פה ולשון" משמע, שמסביר את הדברים בשכל ובדעת. ובחינת משה היא בחינת אמונה למעלה מהדעת.
ומזה נוכל להבין, מה שרש"י מפרש על "קלות ראש" פירושו חילוף של "כובד ראש". מדוע הוא לא מפרש ישר, אלא הוא אומר בלשון חילוף של "כובד ראש". זהו משום שרוצה לפרש לנו ביתר בהירות, מה זה "כובד ראש", שהוא ענין אמונה למעלה מהדעת. לכן הוא אומר לנו על קלות ראש, שהיא ההיפך מבחינת אמונה למעלה מהדעת.
כלומר, להסביר לנו, שאין בחינת אמצע ביניהם. אלא אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "כובד ראש" או "בתוך הדעת", הנקרא "קלות ראש", משום דבר המלובש בשכל ודעת זה קל לראש להסכים, שהאדם יבצע את הפעולות האלו, הנבנים על יסוד שהשכל החיצון מבין.
מה שאין כן אם אומרים להאדם, שיעשה מעשים מה שהוא נגד השכל והדעת, זהו כובד ראש. כלומר, שזהו כובד משא, שהשכל יוכל לסבול. ולכן כשאומרים לאדם, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", הוא מתנגד.
ובהאמור נבין, מדוע המשנה אומרת "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". משמע, שאם אין לו כובד ראש, אין לו להתפלל. וגמרא אומרת "אין עומדין להתפלל, ולא מתוך קלות ראש".
ושאלנו, שכאן משמע, שאם אין לו קלות ראש, ואפילו שאין לו כובד ראש, כבר יכול להתפלל. משמע, שאין כאן תחנת ביניים. ולפי הנ"ל, אין באמת תחנת ביניים, אלא או שיש לו אמונה למעלה מהדעת, שנקראת "כובד ראש", או שיש לו אמונה תוך הדעת, שזה נקרא "קלות ראש", מסיבת שזה קל לראש להבין ולהסכים, אם השכל מחייב אותו, שנחוץ לו לעשות הפעולות האלו.
אבל באמצע אין שום דבר. אי לזאת, בטח שמי שרוצה להתפלל לה', בטח שיש לו אמונה, אחרת לא היה הולך להתפלל. אלא:
א. או שמתפלל על בסיס אמונה בתוך הדעת, הנקראת "קלות ראש", כפירוש רש"י, שאין לו הכנעה.
ב. או שמתפלל בכובד ראש, שיש לו הכנעה. כלומר, שמכניע את דעתו ולא מסתכל עליו, כאילו הוא כלום לא שוה, אלא כל הבסיס שלו בנוי על אמונה למעלה מהדעת.
ועתה נוכל להבין את השאלה מה ששאלנו, מדוע נקראת תפלה "עבודה". ולא עוד, אלא שנקראת "עבודה שבלב". ידוע, עבודה נקרא, אם האדם צריך לעשות איזה דבר, שהגוף לא נהנה מעשייתה. זה נקרא "עבודה". ולכן אין האדם מסוגל לעבוד בלי שכר. מה שאין כן אם האדם נהנה מהעבודה, זה לא נחשב ליגיעה.
זאת אומרת, אותו המעשה שהאדם עושה, אצל אדם זה שאינו נהנה מעשייתה, נקרא אצלו "יגיעה". ולהשני, שהוא כן נהנה מהמעשה שהוא עושה, אצלו לא נחשב זה ליגיעה ועבודה. וממילא הוא לא צריך לקבל תמורתה שום שכר, מטעם כי אין האדם מסוגל לעשות מעשה בלי הנאה. ולכן כשהוא כן עושה מעשה ולא נהנה ממנו, אם כן מדוע הוא כן עושה את המעשה.
התשובה היא, כי הוא מצפה שע"י היגיעה שהוא עשה עכשיו, הוא יהנה ממנה אח"כ, היינו שיקבל שכר תמורת העבודה, והוא יהנה. נמצא, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, ואין לו הנאה, איך הוא מקבל כח עבודה. אלא מוכרחים לומר, שהוא מסתכל על התמורה. ומזה הוא מקבל חומרי דלק לעבודה.
לדוגמא, נגיד, כשבא אדמו"ר מלובביץ' לשדה תעופה, ויש לו איזה תיק, והוא נותן לסבל, בטח הסבל עובד, ולוקח התיק בכדי להביאו להמונית. ואח"כ הוא ידרוש תמורה עבור עבודתו. ו��וא מטעם, שאינו מכיר בחשיבות הרבי. מה שאין כן אם הרבי יתן התיק לאיזה חסיד מהחסידים שלו, והרבי ירצה לשלם לו תמורת עבודתו, בטח החסיד לא ירצה לקבל. מטעם, היות שהוא כבר קיבל הנאה בעת העבודה. כי להון תועפות יחשב לו, בזה ששימש את הרבי.
וכפי שהסברנו, שענין תפלה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד.
היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך.
ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאין כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב".
ולפי זה יש לפרש "אין עומדין להתפלל", כי תפלה הוא חסרון, שחסר לאדם משהו, ואין ביכולתו ובכוחות עצמו להשיג את מבוקשו. הוא מבקש לאחרים, שיעזרו לו. ולכן כשאדם הולך להתפלל לה', שיעזור לו, הוא צריך מקודם לראות, מה חסר לו באמת. כלומר, אם יתנו לו את מבוקשו, הוא כבר איש שלם, ואינו חסר לו כלום.
וזה שייך לומר דוקא על בחינת אמונה, כי בזמן שהאדם זוכה לאמונה למעלה מהדעת בקביעות, כבר הוא זוכה להכל. לכן אמרו "אין עומדין להתפלל, אלא על חסרון של כובד ראש". היינו, שה' יתן לו את אור האמונה.
מקור
0 notes
Text
במבט לאחור- משנה א' עד היום
מדיה: רישום פחם, צילום דיגיטלי, ניו מדיה- בעיקר קולאז' דיגיטלי, וידאו-קולאז' והצבות וידאו, ספר
נושאים ומוטיבים: חושך ואור, נשיות, העולם/עידן הדיגיטלי, נוסטלגיה, הנוף הביתי שלי (מושב), פואטיקה, נעורים במרחב הדיגיטלי, יופי ברגיל/משעמם/מכוער (בצילום), דקדנס
דימויים: נוף של שדות, בניינים/חלונות, מקורות אור, שפה דיגיטלית- חלונות, עכבר, הודעות שגיאה, טעינה וכדומה, גליטרים ו"פיקסלים", תוכן רדי מייד מרשתות חברתיות, מסכים
0 notes
Text
זהו. אין קליטה, אין חשמל, אין מים, אין גז, אין קורת גג, אין בתי חולים, אין תקשורת, אין אוכל. חושך, והפצצות. פצצות מגיהנום, טכנולוגיות חדשות ואכזריות שלא ידענו כמוהן, הרג "אסתטי", לא ברברי בידיים כמו החיות ברי המוות, מרחוק, גיהינום שנופל מלמעלה.
מחר נקום, ונגלה שהאנושות מתה, והחברה הישראלית? כשישאלו אותה איפה היית? איך נתת לממשלה פשיסטית שמכרה את אזרחיה, עבור חזון משיחי. שהפקירה באזרחיה, שאחרי כל כך הרבות זוועות ואובדן בלתי נתפס, שיכנעו את כולנו שאובדן צלם של אנוש זה מחיר סביר לשלם כנקמה, ושזה יביא לכולנו ביטחון. איזה אשליה אכזרית.
הלכה האנושות. עם הילדים בעזה, עם יותר מ1.3 מיליון אנשים בלי בתים, חיים שלמים שנמחקו ויימחקו בלילה הארור הזה. הלכה האנושות כשנקמה הייתה יותר חשובה מהחזרת ילדים מהשבי, וחיי חיילים - צעירים שבויים לשירות ממשלה אכזרית. הלכו החיים, נכבה האור. נגמר האוויר.
https://twitter.com/sally_abed/status/1718000891507192012?s=19
1 note
·
View note
Text
פתיחה כוללת
להבקיאים בע"ח, וגם שוה לכל נפש, ע"ד מתחילה למגמר והדר למיסבר:
(אות א') אמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליה מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל, שלכאורה תמוה מאד, דלמה ועל מה הטריח השי"ת מלאך ממרום, להכות ולהגדיל עשב הקטן שאין לה ערך של כלום.
והנה המאמר הזה הוא מסודות הבריאה הארוכים מלפרשם. כי לב חכמים עד אין חקר, לגלות טפח ולכסות טפחיים במליצתם הזהב, להיותם נזהרים מלגלות תורה לתלמיד שאינו הגון. אשר ע"כ אמרו ז"ל, שאין למדין מדברי אגדה, בהיות דברי האגדה חתומים וסתומים לפני ההמון כולו. ואינם מגולים זולת ליחידי סגולה שבדור וכן מצינו ג"כ בספר הזוהר, שרשב"י ציוה את רבי אבא, שהוא יכתוב את הסודות, משום שיודע לגלות ברזא. עיין באידרא, פי', דאיתא שם, דעל כל רז ורז שגילה רשב"י בסודות החכמה, הי' בכי ואמר, ווי אי אימא ווי א�� לא אימא, אי לא אימא, יאבדין חבריי' מילא דא, ואי אימא, ינדעין חייביא איך למפלח למאריהון. [היה בוכה ואמר, אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה. אם לא אגלה, יאבדו הידיעות מהחברים. ואם אגלה, ידעו הרשעים איך לעבוד את אדונם]. פי', כי היה צר לו מב' צדדים, אם לא יגלה סודות התורה, אז יאבדו הסודות גם מחכמים האמתיים יראי השם, ואם יגלה הסודות, אז יכשלו בהם אינשי דלא מעלי [אנשים שאינם ראויים], שלא יבינו הדברים בשורשם, ויבואו לאכול פגה. ע"כ בחר רשב"י ברבי אבא שהוא יכתוב, בשביל חכמתו במלאכת המליצה, לסדר הדברים באופן שיהי' מגולים בכל צרכן לכל אותם שהמה כדאים להבינם, ויהיו מכוסים וחתומים לאותם שאינם כדאים להבינם. וזה שאמר, שיודע רבי אבא לגלות ברזא. כלומר, דאע"פ שמגלה, מ"מ נשאר ברזא למי שאינו כדאי. אמנם הבטיחו לנו בזוהר הק', דעתידא חכמתא דא להגלות לגמרי בסוף יומיא ואפי' לקטנים, ועוד אמרו דבחיבורא דא יפקון בני ישראל מן גלותא, פי' שבהגלות חכמת האמת יזכו ישראל לגאולה השלימה, וכן אנו רואים שלאט לאט מתגלה דברי הזוהר והסודות הכמוסים בחכמת האמת, דור אחר דור, עד שנזכה שיתגלה כל החכמה הזו, ואז נזכה לגאולה השלימה.
וכדי לבוא לביאור המאמר שהתחלנו בו, נקדים לבאר את המשנה בספר היצירה המפורסמת, דאיתא שם בסוד עשר הספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. וכבר עמדו בה רוב המפרשים אמנם אנו נפרש אותה ע"פ דרכינו. באופן שיהי' הדברים מגולים לכל מבקש דבר ה'.
ונודע שעשר הספירות, הם נק' כתר. חכמה. בינה. חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד. מלכות. ואיתא בשער הקדמות למורנו האר"י ז"ל, בדרוש הדעת, אשר באמת אינם אלא חמשה בחי', דהיינו כתר. חכמה. בינה. זעיר אנפין, ומלכות. אלא שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, חג"ת נה"י. והנה הארכתי בהרחבה בפנים חיבורי זה [פירוש פנים מאירות ומסבירות לספר "עץ חיים"] בענין עשר הספירות. וכאן אבוא בקצרה, כי חפצי בפתיחה כוללת הזו, ליתן לפני המעיין מושג כללי ונאמן, בהקפת רוב החכמה הארוכה הזו. והישרה אמיתיית בסגנון הלימוד. בספר עץ חיים, אשר רוב המעיינים נכשלין מאוד בפירוש הדברים, להיות המובנים הרוחניים שהמה למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, נבטאים ומתבארים בלשון הגשמי, המדומים ונערכים במקומות וזמנים. ועוד נוסף על זה, שאין מסודר בכהאר"י ז"ל שום סדר למתחילים בחכמה זו. ונתחברו הספרים בחיבור אמרותיו הקדושים שהי' אומר לפני תלמידיו יום יום, אשר התלמידים הי' מעצמם חכמים ��דולים בחכמת האמת. ע"כ אין לך מאמר גדול או קטן בכל הספרים שנתחברו שלא יהי' צריכים לו בקיאות אמיתי בכל החכמה בכללות, לכן ילאו בהם המעיינים, ובשום אופן לא יתקשרו להם הענינים. ע"כ יצאתי בפתיחה הזו לקשר רוב הענינים ויסודות החכמה במושג קצר באופן שיהי' מזומן ביד המעיין לכל מאמר ומאמר שירצה לעיין בכהאר"י ז"ל. וע"כ איני מאריך לפרש כל ענין וענין עד סופו, כי זה יתבאר בפנים חיבורי, אלא מקצר ועולה, באופן שיספיק לענין הנרצה לי. וכן אמרו ז"ל בתחילה למגמר והדר למסבר.
והנה כייל לן [לימד אותנו] הרב, אשר ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, אינם באמת אלא חמשה בחי', כח"ב ז"א ומלכות כנ"ל, והוא סוד שם בן ד', י"ה ו"ה, דקוצו של יוד הוא כתר, והיוד הוא חכמה, והי הוא בינה, ואו הוא זעיר אנפין, הכולל ששה ספירות חג"ת נה"י. והי אחרונה הוא מלכות. וצריך לידע, שהאותיות והספירות הם ענין אחד, אלא לפי הכלל שאין לך אור מתפשט בלי כלי, ע"כ כשאנו מדברים משניהם יחד, דהיינו כשהאור מלובש בהכלי, אז נקראים ספירות, וכשאנו מדברים מהכלים לבד, נקראים אותיות.
וז"ס שאיתא בהמאור, אשר הלבן שבספר התורה רומז לאור, והשחור שבס"ת דהיינו האותיות רומזים לכלים. פי', ע"ד שפירש הרמב"ן ז"ל בסו"ה יוצר אור ובורא חושך, ופי' שענין הוצאת יש מאין נקרא בורא, כי הוא חידוש מה שלא היה מטרם שנברא. והנה באור, וכל טוב ועונג הכלול באור, אין זה חידוש ובחי' הוצאת יש מאין, אלא הוא יש מן יש, דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו ית' עצמו. וע"כ נאמר יוצר אור, דאינו ענין בריאה, אלא ענין יצירה, כלומר, מצייר האור באופן שדרי מטה יוכלו לקבלו, אבל החושך, שהיא חידוש שנתחדש עם הבריאה. בהוצאת יש מאין, כלומר שאינו כלול ח"ו במהותו ית', ע"כ נאמר ובורא חושך.
והנה החושך הוא הפכי אמיתי להאור, ולפ"ז צריך להבין, איך אפשר זה, שהחושך יהי' נמשך ויוצא מן האור.
וב"פנים מסבירות" ענף א' הארכתי בזה עש"ה, ואטייל כאן בקצרה.
דנודע מה שאיתא בזוהר בדבר מטרת הבריאה, שהיא להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב, ע"ש. ומובן, דכל מה שאצלו ית' הוא רצון, יהיה אצל הנבראים חוק מחוייב ומוכרח. ונמצא דכיון שחשב השי"ת להנות לנבראיו, תיכף הוטבע טבע מחוייב בהנבראים, שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו החשק הגדול לקבל שפעו ית'. ותדע שזה החשק נקרא כלי, בערך שורש.
וע"כ אמרו המקובלים שאין לך אור בלי כלי, כי הרצון לקבל הכלול בכל נאצל ונברא הוא הכלי, והוא ג"כ כל מדת האור, כלומר שמקבל בדקדוק כפי שיעור שרוצה, לא פחות ולא יותר, כי אין כפיה נוהגת ברוחניות, ואפי' בהגשמיים אינה מסטרא דקדושה.
וברור, שהכלי משונה צורתה מן האור, דע"כ נבחנת תחת שם כלי. ולא בשם אור. וצריך להבין ענין שינוי צורה הזאת. אמנם כן, זה הרצון לקבל עצמו הוא שינוי צורה גדולה. מפני שאין צורה הזו נוהגת כלל וכלל בהמאציל ית', דממי יקבל ח"ו, אלא שנתחדשה, ע"ד המצאת יש מאין, עכשיו בהנאצל הראשון, שבו הרצון לקבל מעילת העילות ית', ועיין בפמ"ס ע"א.
ומתבאר בזה, מ"ש בזוהר הק', דכתר עליון אוּכָּמָא [שחור] היא לגבי עילת העילות, דכונתם על בחי' הרצון לקבל הכלול בנאצל הא', ומכנים שינוי הצורה הזו בשם אוּכָּמָא [שחור], משום שאיננה בהמאציל ית', וע"כ הוא שורש להחושך, שהוא גוון שחור בערך האור, והפכי לו. ונתבאר בפמ"ס, דכמו שדברים גשמיים נבדלין זמ"ז ע"י גרזן ומקבת, כן הרוחניים נבדלין זה מזה בשינוי הצורה שיש ביניהם, ובהגדיל השינוי צורה. עד להפכיות. מהקצה אל הקצה, נעשה ביניהם פירוד גמור, עש"ה.
ונתבאר שם, דצורת הרצון לקבל תיכף כלול בכל אור המתפשט הימנו ית', ורק בבחי' כח נעלם, אשר אין כח הנעלם הזה מתגלה אל הנאצל, זולת בהתגברות הנאצל לרצות בתוספות שפע, יתר מכפי שיעור שבהתפשטות שלו מצד המאציל. עד"מ, כשהמאכל יונעם ויבושם לחיך, יתגבר חשקו לרצות בתוספת מאכל, יותר משיעור אכילתו. ולכן, אחר שהנאצל מתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע. יתר מכשיעור שבהתפשטותו, אז נגלה הכלי קבלה בפועל. והענין הוא משום שאין צורה זו נוהגת בו ית', אלא בהנאצל ע"כ אינה נגמרת אלא בהתעוררות הנאצל, והבן היטב.
(אות ב') ולפיכך, אין התפשטות אורו ית' יוצא מכלל מאציל לבחי' נאצל, עד שיעבור עליו ד' בחי', שנקראים חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. כי כללות התפשטות אורו ית' נקרא חכמה, שהוא כל שיעור עצמות האור של הנאצל ההוא.
וכשהוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, נבחן זה לבחי' ב' שנק' בינה. ובבחי' הב' לבד יש להבחין בה ג' הבחנות:
הבחנה א', אשר מהותה של ספי' בינה הוא עצם אחד מהחכמה.
הבחנה ב', ענין התגברות הרצון שגילתה, שמטעם זה נגלה בה שורש לכלי קבלה, ובערך הזה יש בה שינוי צורה, דהיינו עביות בערך אור החכמה, ונקרא זה גבורה עילאה.
הבחנה ג', היא מהות השפע שהשיגה ע"י התעוררות רצונה עצמה, שאור הזה נבחן בשם לפי עצמו, דהיינו אור דחסדים, ששפל הרבה מאור החכמה, המתפשט מצד המאציל לבדו, ואור דחסדים משותף ג"כ מצד הנאצל והתגברותו כנ"ל, דהגבורה שהיא בחי' אור שנתעבה, נעשה שורש לאור דחסדים.
וג' הבחנות האלו יחד נקראים בשם בינה ובחי' ב' מחכמה, כנ"ל. ונתבארו ב' הספירות, חכמה, ובינה, והכתר ה"ס א"ס ב"ה, בבחי' שהוא שורש להנאצל.
אמנם אע"פ, שבחי' ב' כבר גילתה התגברות הרצון שבה אל הפועל מ"מ עדיין איננה ראויה להיות בחי' כלי קבלה שלימה, והענין, כי ברוחניות קרובים המה מאד הכלי עם האור שבו, ותלויים ממש זה בזה, שבהעלם האור יתבטל הכלי, ובהעלם הכלי יתבטל האור, וחשיבות הכלי כחשיבות אורה, וכדומה, וע"כ לא נשלמה בהבינה צורת הכלי קבלה, להיותה מעצם אור החכמה כנ"ל, וע"כ אור דחסדים שהמשיכה ע"י התגברותה עצמה, הי' בטל בשיעור עצמותה כנר בפני אבוקה, וע"כ, זהו אור דחסדים, התפשט עוד מהבינה ולחוץ מבחינתה, גם נתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מצד הבינה, אז נשלמה הכלי קבלה. וע"כ אנו מבחינים עוד ב' בחי', בחי' ג' ובחי' ד', שמהות התפשטות שנתפשט מהבינה, ששם עדיין צורת הכלי כלול בכח בהעלם, בכל עוד שלא התגבר אחר תוספת, זה נק' זעיר אנפין. ומה שהתגבר לתוספת שפע, נק' כלי מלכות, שהוא כלי קבלה שנשלמה בהנאצל ההיא, שעכשיו כלול הוא מאור וכלי, ובזה יצא מכלל מאציל, ונבחן בשם נאצל.
אלה הם ד' בחי' הנודעים בשם חו"ב וז"א ומלכות, וה"ס שם בן ד'. דחו"ב ה"ס י"ה, וזו"ן ה"ס ו"ה: והם נבחנים בעשר ספירות, מפני שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.
והענין דמהותו של הז"א הוא אור דחסד וגבורה, דהיינו ב' הבחי' אור דחסדים וגבורה עילאה, שנתפשטו מהבינה ולחוץ ��נ"ל. ויש כאן להבחין, שבהבינה, הגבורה הוא קודם ושורש לאור דחסדים, אמנם בת"ת להיפך, אשר החסד הוא קודם לאור הגבורה, מפני שעיקר התפשטותו הוא אור החסד. אלא שהגבורה טפילה בו אגב אמיה הבינה, ובזה תבין מ"ש ב"עץ החיים" ובמרשב"י אשר בעולם הנקודים היה הגבורה דז"א קודם לחסד שלו, והיינו משום דהזו"נ דנקודים נחשבים לזו"ן דבינה, ולא לזו"ן ממש דב' בחי' התחתונות, מד' בחי' הנודעים, כמו"ש במקומו, וע"כ הגבורה דז"א קודמת לחסד שלו.
וספירת ת"ת דז"א, הוא יחודם דחו"ג הנ"ל לפעולת הכלי מלכות, ונק' ת"ת, על שם שהאור מתפאר בעצמו על בחי' הא', שהוא החכמה שלא הספיקה בהתגברות רצונה לעשות כלי, אבל בחי' הג', שהוא חו"ג המתפשטים מהבינה ולחוץ, הספיקו לעשות כלי מלכות, שז"ס כתפארת אדם לשבת בית. ובזה נתבאר ג' הספירות חג"ת דז"א, והמה נק' ג' אבות, להיותם עיקר אצילותו של הז"א, ונצח הוד יסוד, נקראים בנים, להיותם מתפשטים מן החג"ת.
והענין שמסבת הצמצום הא' המתבאר בפנים הספר היטב, נעשה מסך קשה בכלי המלכות, פירוש אשר בחי' הד' שבכלי מלכות, מעכבת האור העליון, שלא תתפשט לבחי' הד', והיא מסבת השינוי צורה שיש שם, כמו"ש במקומו. והנה האור מתפשט ורוצה לבוא גם בבחי' הד', כי כן טבע האור העליון להתפשט אך לתחתונים עד כמעט שהוא נפרד ממקומו, כמו"ש בפמ"ס שם, וע"כ נעשה בין האור העליון המתפשט לכלי מלכות, ובין המסך המעכב שבכלי המלכות, בחי' זווג דהכאה. כעין אור השמש המכה בעששית וחוזרים הניצוצים לאחוריהם. ולכן יצא מבחי' זווג דהכאה הזאת, עשר ספירות חדשות, שנקראים ע"ס דאור חוזר. ונמצא שיש ב' פעמים ע"ס בכל נאצל, שהם ע"ס דאור ישר ע"פ ד' הבחי', וע"ס דאור חוזר כנ"ל.
ודע שזה אור העליון שהתפשט שוב מחג"ת דז"א, לזווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, המה נקראים נצח הוד יסוד. ובזה תבין המובא בתיקוני זוהר, דהמלכות היא רביעי לאבות, ושביעי לבנין, דהיינו שהמלכות מתחילת אצילותה נבחנת מפעולת התפארת דז"א כנ"ל, ונמצאת נמשכת אחר החג"ת, שנקראים אבות כנ"ל, ומצד הארת או"ח שבהמסך שלה, נמצאת נמשכת אחרי הנה"י שהתפשטו אליה לזווג דהכאה כנ"ל, והנה"י נקראין בנין דחג"ת, כנ"ל, ע"כ הוא שביעי לבנין, והרי נתבארו מהותם של עשר הספירות כח"ב חג"ת נה"י מלכות, בשורשם לנכון, שהוא ידיעה הראשונה בחכמת האמת, המחוייבים להמצא לעיני המעין תמיד בעיונו בחכמה הזו.
ועתה מובן הזהרה הנאמנה של ספר היצירה, עשר ולא תשע. פי' דכיון דמהצמצום ולמטה נעשה מסך המעכב בבחי' הד' כנ"ל, א"כ אפשר ח"ו לטעות ולומר, שבחי' הד' נדחית מעשר הספירות, ונשאר בקדושה ח"ו זולת תשע הספירות. ע"כ עומד ומזהיר עשר ולא תשע. ומזהיר עוד, עשר ולא אחד עשר, פי' דאל תטעה לומר שבחי' הד' נעשה לכלי קבלה אחר הצמצום. וא"כ יש ב' ספירות במלכות אחת היא בחי' המסך המעלה או"ח תמיד, וכלי קבלה לקבל ג"כ אור ישר, ע"כ אומר, עשר ולא י"א, ודו"ק.
(אות ג') והנה ה' הבחנות גדולות יש בע"ס הנ"ל, שאל יליזו מעיניך ויישירו אורחותיך לנגדך בעיון החכמה.
הבחן א' הוא אור העצמות שהוא כללות האור מא"ס ב"ה שמצוי בנאצל ההוא, והוא העיקר, להיות שאין ענין התחתון משותף כאן כלל וכלל. שנק' חכמה דאור ישר.
הבחן הב', הוא אור דחסדים הנמשך מעילא לתתא, שהוא אור המשותף בהתעוררות גבורת הנאצל דבחי' ב' שהוא אור הבינה שמשכה כנ"ל.
הבחן ג', הוא אור דחסדים העולין מתתא לעילא ע"י זווג דהכאה כנ"ל, וה��א נקרא אור חוזר, שעולה ונמשך מצד הנאצל לבד, בסיבת העיכוב כנ"ל.
הבחן ד', הוא אור הגבורה עילאה. דהיינו בחי' ב' שהיא עביות הבינה, שקנתה בהתגברותה כנ"ל.
הבחן ה', הוא גבורה תתאה והיינו הבחי' ד' אשר התגברות הרצון נתפעל באור דחסדים המשותף מצד הנאצל, כנ"ל, שנקרא כלי מלכות דאור ישר, אשר גבורה זו ה"ס הכלי דע"ס, כנ"ל וזכור זה.
ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך. על אור העליון שלא יתפשט בבחי' ד' והוא השורש ג"כ ליגיעה ע"מ לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחי' פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחה ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של בעל הבית. ותדע, שאין כאן בעוה"ז שום מציאות או הנהגה, שלא תהיה מושרשת בעולמות העליונים, שמשם מתפשטין ענפים לעולמות התחתונים. עד שנמשך ונגלה לנו בעוה"ז. והנך רואה שכללות העבודה והיגיעה, מושרשת בהמסך שבכלי מלכות, המעכבת לאור העליון הנחמד לה, מפאת המאציל שרוצה להנות כנ"ל, וכל מה שהוא מחשבה בהמאציל, הוא חוק מוכרח ומחויב בהנאצל, כמובן שאין צריך לכלי מעשה, אלא מחשבתו ית' גומרת, ועכ"ז היא בוחרת בעצמה שלא לקבל אור העליון, שלא יבוא לידי שינוי צורה כנ"ל, ועי' בפמ"ס ע"א. ונמצא ערך כח העיכוב שבהמסך, שוה עם ערך היגיעה. וענין השכר שבעל הבית נותן לפועל, נשרש באור חוזר היוצא ע"י זווג דהכאה, אשר על ידי שהמסך נעשה שורש לאו"ח, נמצא בזה שחוזרת להיות כתר לע"ס הללו דאו"ח וגם לאו"י, כמו שיתבאר עוד, אשר כל הריוח הזה הגיעה לה, מסבת פעולת העיכוב כנ"ל.
המתבאר מהנ"ל, שכל ענין עשר הספירות אינם אלא כלי האחת הנקרא מלכות, אלא להשתלמות צורתה, נבחנים לה ג' שורשים, שהם ג' בחי'. חכמה, ובינה, וז"א, הנמשכים זה מזה כנ"ל. ודע שהמלכות הזו עדיין כלולה באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, שנקראת מלכות דא"ס. שבה היתה ענין הצמצום הא', כמו"ש בפנים מסבירות ענף א', שלסבת השתוות הצורה להמאציל, נתעלה רצונה מלקבל בבחי' הד', ואז נמשך לה מא"ס ב"ה אור הקו, שאור הקו הוא כולל לכל האור הנמשך בה' עולמות, שנק' אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה, שאור הזה בכללותו, מכונה בשם קו, מלשון קו המידה, להיותו נמשך בהעולמות, במדה ומספר קצוב בכל עולם ועולם, כצורת כלי מלכות דאותו עולם, כמו"ש בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה.
וענין חמשה העולמות הנ"ל, הם ממש ענין הכתר וד' הבחי' הנודעים שבעשר הספירות אשר עולם הא"ק הוא עולם הכתר, ועולם האצילות הוא עולם החכמה, ועולם הבריאה הוא עולם הבינה, ועולם היצירה הוא עולם של זעיר אנפין, ועולם העשיה הוא עולם המלכות, אלא שבכל עולם ועולם יש ע"ס, וכל ספירה וספירה מע"ס של העולם, כלולה ג"כ מע"ס, כמו"ש בפנים.
וענין התחלקותם לה' העולמות הנ"ל, הוא משום שמתחילה צריכה הכלי מלכות, להכלל בכל ספירה וספירה עד הכתר, וזה מתהוה:
א. בהתפ"א דאח"פ דא"ק, ששם נכללה בזו"ן.
ב. ובהתפ"ב, דאח"פ נכללה בבינה.
ג. ובעולם הנקודים, נכללה בחכמה.
ד. ובעולם האצילות נכללה בכתר.
וכיון שנכללה המלכות בכל ספירה וספירה אז מתחיל עולם התיקון, שראשם הוא עולם האצילות הנ"ל, דהיינו ששם מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' א', ואח"כ מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' ב', וברא עולם הבריאה. ואח"כ מתלבש בבחי' ג', ויצר עולם היצירה. ואח"כ מתלבש בבחי' ד', וברא עולם העשיה. כמו שיתבאר בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה, איך כל אלו יוצאים זה מזה, ע"ד החיוב דקודם ונמשך, ונקשרים אלו באלו.
(אות ד') וצריך מקודם להבין תכ��נת כל עולם ועולם מא"ק ואבי"ע. שאבארם אחד לאחד. ונתחיל מעולם הכתר, שהוא עולם אדם קדמון. וכלי ראשון שלו הוא עולם העקודים. וז"ל הרב ז"ל בשער עקודים פ"ג בא"ד. והנה כל עשר ספירות יצאו, אבל לא יצאו יחד כולם. רק מתחילה יצאה בחי' מלכות מעולם העקודים. ומלכות הזו יצאה בבחי' נפש וכו'. ואח"כ נמשכו ויצאו שאר החלקים עד הכתר וכו'. ובבוא הכתר נמצאת המלכות שלימה מכל ה' אורות פנימיים שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה וכו'. והיו חסרים עדיין כל הספירות הנ"ל. שיצאו בלי תשלומין. לכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל תשלומיהם. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחילת כולם. והנה בהתעלם הכתר עלתה אור החכמה במקום הכתר. ובינה במקום חכמה. וז"א במקום בינה. ומלכות במקום ז"א. ואח"כ נתעלם גם החכמה להמאציל. ועלתה הבינה אחר החכמה לכתר. והז"א לחכמה. ומלכות לבינה. ואח"כ נתעלם גם הבינה. ועלה הז"א לכתר. והמלכות לחכמה. ואח"כ נתעלם גם הז"א. ועלה המלכות לכתר. עד שנסתלקה גם המלכות למאציל. ואח"כ שוב חזר האור מהמאציל, והתפשט בהם. אמנם לא על סידורם כבתחילה. אלא אור הכתר לא חזר ויצא ונשאר נעלם. וע"כ יצא אור החכמה בכלי הכתר. ואור הבינה בכלי חכמה. ואור ז"א בכלי בינה. ואור מלכות בכלי ז"א. ונשאר כלי מלכות בלי אור כלל עכ"ל בקיצור. עוד שם: עשר ספירות דעקודים יצאו מתתא לעילא, מתחילה יצא המלכות. ואח"כ הז"א. ואח"כ הבינה. ואח"כ החכמה. אח"כ הכתר עכ"ל.
וצריך להבין היטב, ענין יציאת הספירות מעילא לתתא ומתתא לעילא. הנזכר בדברי הרב. דודאי, שאין המדובר בערכי מעלה מטה, קודם ואח"כ, שבזמן ומקום. אלא בערך קודם ונמשך, עילה ועלול. וא"כ איך אפשר שהמלכות תצא בתחילה, ואח"כ הז"א, ואח"כ הבינה, עד הכתר שהוא השורש לכולם, יצא לאחרונה. שהוא תמוה לכאורה. ומי ומה נתן והיפך העליונים למטה והתחתונים למעלה.
והענין דכבר נתבאר סדר ע"ס דאור ישר. שהם ה' מדרגות זה למטה מזה. דהיינו על פי שיעור הזדככות דכל או"א מאור העב שנשתנה צורתו, דהיינו הבחי' הד'. אשר בחי' א', להיותה בבחי' העלם בכח, היא חשובה במדרגה. ובחי' ב' שכבר יצאה מכח אל הפועל ע"י שהתגברה ברצון, גרוע מבחי' א'. ובחי' ג' גרוע מבחי' ב'. עד שבחי' ד' שהיא המלכות. גרוע מכולם בשביל העוביות שבה שהיא יותר מכולם. כנ"ל ע"ש.
גם נודע, שאחר שיצאה כלי המלכות עבר עליה צמצום הא'. שלא לקבל בבחי' ד'. שזה הכח העיכוב נקרא מסך. ואשר האור ישר יורד מא"ס ב"ה, ופוגע במסך שבהמלכות, אז נעשה זווג דהכאה, ויוצא ע"י זה ע"ס דאור חוזר. כמו"ש בפנים בענף ג' ע"ש. והנה בע"ס דאור חוזר האלו, נהפכו המדרגות בערך ע"ס דאור ישר. דע"ס דאו"י יהי' כל היותר זך, יותר עליון במעלה ויותר משובח כנ"ל. אמנם בע"ס דאור חוזר, יהי' כל היותר עב, יותר עליון ויותר משובח. והוא משום שהמלכות היא הכתר והשורש לע"ס דאו"ח האלו, לסבת מסך העב שלה המעכב על האור מלירד על הבחי' ד' שלה, וע"כ שב המלכות להיות כתר, בסוד נעוץ סופו בתחילתו. כמו"ש בענף ג' בפמ"ס ע"ש. ונמצא שהז"א מקבל האור מהכתר דאו"ח, וע"כ נחשב הז"א לדרגת חכמה. והבינה נחשבת לדרגת בינה משום שמקבלת מז"א השב להיות חכמה כנ"ל. והחכמה דאו"י, נחשב באו"ח, לז"א. להיותו מקבל האו"ח מהבינה. וכתר דאור ישר, נחשב למלכות באו"ח. להיותו מקבל מהז"א כנ"ל. והנך מוצא, שכל הזך בהמדרגה, יהי' יותר נמוך במעלה ושבח. והבן היטב.
אמנם ע"ס דאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד בעשר הכלים. ובחיבורם כאחד, נמצאים כל המדרגות בערך השו��. כי המלכות, יהי' קומתה שוה עם הכתר מצד האו"ח ששב המלכות להיות כתר כנ"ל. וכן הז"א, שוה עם החכמה להיות הז"א בחי' חכמה דאור חוזר כנ"ל. והחכמה, שוה קומתה עם הכתר להיות הכתר מקבל ממנה האו"ח, כמו שהחכמה מקבל מהכתר את האור ישר. וכיון שהז"א שוה קומתו עם החכמה כנ"ל והחכמה עם הכתר. נמצא גם הז"א, שוה קומתו עם הכתר. והבן. ונמצא בזה, שבסיבת יציאת הע"ס דאו"ח מבחי' הד', הושוו כל המדרגות שבע"ס, בקומה שוה עד הכתר.
(אות ה') והנה עשר ספירות דעולם העקודים חזרו ונתעלמו. וצריך להבין סיבת הסתלקות שלהם. והנה הרב אומר הטעם דבעת שיצאו לא יצאו שלימים, וע"כ חזרו והסתלקו כדי לקבל תשלומיהם כמו שמובא דבריו לעיל.
אמנם צריך להבין ענין החסרון, וענין התיקון שהגיע להם ע"י הסתלקותם הזה, וכאן כתב הרב שהחסרון היה מפני שהכתר לא יצא אלא בבחי' נפש, ובמקום אחר כתב שהחסרון היה מפני שאור פנימי ואור מקיף יצאו מנקב אחד, והיה מבטשים זה בזה, וז"ל בהיכל א"ק שער ו' שער העקודים פ"א בא"ד ואח"כ באו הטעמים התחתונים, שהם מתחת לאותיות, שהם בחי' אורות היוצאים דרך הפה של א"ק משם ולחוץ, והנה בכאן התחברו האורות חיבור גמור, כי הרי הם יוצאים דרך צנור א' לבד וכו', וכיון שכבר נתחברו האורות המקיפים ופנימיים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים וכו'. לכן ה' אורות פנימיים והאורות מקיפין יצאו קשורים יחד, וע"כ נקראים עקודים מלשון ויעקוד את יצחק וכו', ולכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחי' כלים וכו' עכ"ל. פי', דאורות דאוזן ודחוטם הי' האור פנימי מתפשט דרך נקבים השמאלים דאוזן ודחוטם, ואור מקיף היה מתפשט דרך נקבים הימנים דאוזן ודחוטם. וע"כ נתקיימו ולא נסתלקו, משום שיש כלי מיוחד לאו"פ, וכלי מיוחד לאו"מ. אמנם באורות דפה, שאין שם אלא נקב אחד. והיו האו"פ והאו"מ בכלי אחד, ע"כ היו מבטשים זב"ז וע"כ הי' מסתלק האור ונפלו הכלים למטה. כלומר דנפלו ממעלתם, וניתוסף עיבוי על עיבוי הקדום, ובזה נעשו כלים, כי הסתלקות האור גומר ומשלים בחי' הכלים.
וכדי להבין היטב ענין הב' נקבים, דאוזן, וחוטם דא"ק. וענין נקב אחד, דפה דא"ק. וענין ה' פנימיים וה' מקיפין. וענין הביטוש, וענין הכלים והעיבוי, צריך אני להאריך, להיות שדברי הרב בענינים האלו נאמרים בקיצור נמרץ, ומכ"ש בעניני המקיפין, שלכאורה סותר את עצמו בכל דרוש ודרוש, דפעם אומר שמחוטם, ולמעלה מחוטם, הי' בהם ה' אורות פנימיים כח"ב זו"ן וה' אורות מקיפין כח"ב זו"ן, אמנם מפה ולמטה, נפסקו מקיפי בינה זו"ן, ולא נשאר אלא ב' מקיפין כתר חכמה, וה"פ כח"ב זו"ן, ופעם אמר שמעולם הנקודים ולמטה, נפסקו המקיפין התחתונים, אבל באורות דפה, יש עוד ה' אורות מקיפין וה' אורות פנימיים, ופעם אומר שבכל אבי"ע יש ה"פ וה"מ, ועוד סתירות כאלו.
(אות ו') ובפנים הספר [פנים מאירות ומסבירות] באתי בארוכה, ופה אקצר ועולה כדי שלא לצאת מהענין, ועי' בענף א' וענף ד', בסדר עשר הספי' בסוד ד' הבחי' דע"ס דאור ישר ואו"ח, ונתבאר שם, שבכל עשר ספי', נמצא ב' בחי' התפשטות וב' בחי' התעבות, המתפשטים מהשורש, שהוא הכתר דע"ס האלו, דמתחילה מתפשט החכמה, והיא בחי' התפשטות בהרחבה, כלומר שהתפשטות הזה כולל כל האור הנמשך מא"ס אל הנאצל ההוא, והכלי שנק' אור העב, דהיינו הרצון לקבל הכלול בהתפשטות האור, שמחמת זה קונה שינוי צורה מהמאציל שאין בו בחי' קבלה, וע"כ נעשה כהה מן האור, עדיין איננה מגולה, בהתפשטות הזה דהרחבה, כל עוד שאינו מתגבר ברצונו אחר תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, אמנם כלול הוא מאור העב הנ"ל, מצד המאציל שרצונו ��השפיע אליו. ולפיכך הוא מחויב לגלות כלי קבלה שלו, ולהוציאה מכח אל הפועל, ולפיכך היא מתעבה בדרך התפשטותו, כלומר שמתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, וזה ההתעבות שנעשה בהתפשטות הזה, נגדר בשם לפי עצמו, מסבת התגברותו, ונקרא בינה, דכהה מן אור החכמה, שבה נגלה הרצון לקבל בפועל. ובינה זו, אינה ראויה עוד לבחי' כלי ממש, להיות עצמותה מעצם החכמה כנ"ל, אלא היא שורש לכלי, כי אין הכלי יכול להתגלם בשלימות, זולת מהתעבות הנעשה בהתפשטות השני, שהיא נק' התפשטות ע"י חלון, פי' שתוספת השפע שהמשיכה הבינה ע"י התגברותה, מתפשט הימנה ולחוץ, ונקרא אור דחסדים, לאפוקי מהתפשטות דהרחבה הא', שנקרא אור העצמות.
והנה התפשטות דע"י חלון המתפשט מהבינה נקרא ז"א, והוא מתעבה ג"כ בדרך התפשטותו, כמו התפשטות הא', והיינו, שגם הוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מן הבינה, שבזה הוא מוציא כלי הקבלה הכלול בו אל הפועל כנ"ל, והנה ההתעבות השני הזה, נקרא בשם לפי עצמו, משום דע"י ההתגברות נעשה כהה מן האור דהתפשטות, ונקרא מלכות.
והנה בחי' ד' שהיא ההתעבות שנעשה בהתפשטות שע"י חלון שנק' מלכות, היא הכלי קבלה הגמורה, ולא ג' בחי' שקדמו לה שהמה נשתלשלו רק לגלות בחי' זו הד', על דרך הנ"ל.
ועליה עובר סוד הצמצום הא', ומונעת את עצמה שלא לקבל שפע בבחי' זו הד', מטעם שינוי הצורה שמתגלה בה, וכח העיכוב הזה, נק' מסך או פרגוד, כלומר כי מעכבת את השפע להאיר ולהתפשט בעצמה, והבן.
וזהו כל ההבחן מן התעבות הא' שנעשה בהתפשטות דהרחבה, בין התעבות שנעשה בהתפשטות ע"י חלון, כי בהתעבות הא' אין הצמצום שולט שם. וע"כ היא ראויה לקבלת אור, וע"כ נקראת חלון, כלומר מקבלת, כמו הבית המקבל אור יומם ע"י החלון שבו.
משא"כ התעבות ב', שולט, עליה כח הצמצום, ומונעת את עצמה מלקבל השפע בעוביות שלה, וע"כ נקראת מסך, כלומר מעכב על האור, והבן.
ואחר שנגלה בחי' ד' עם המסך שלה כנ"ל, שוב מתפשט האור אליה, והמסך מעכב עליו כנ"ל, ואז נעשה מזה בחי' זווג דהכאה, ויוצא מזה עשר ספירות דאור חוזר כמו"ש בענף ג' עש"ה. וסידור ע"ס האלו, הם בהיפך מן הע"ס דאו"י, שהם יוצאים מתתא לעילא, כי המסך שהוציא את האור הגדול הזה, והוא שורש לו, נעשה לכתר, שז"ס נעוץ סופן בתחילתן, דכמו שהכתר הוא תחילה וראש לע"ס דאו"י, כן הסוף שהיא המלכות נעשה תחילה וראש לע"ס דאו"ח, ושב המלכות להיות כתר לע"ס ההם, וז"א דע"ס דאו"י נעשה עכשיו לחכמה, כי המקבל הראשון מן השורש נקרא חכמה, ועד"ז השאר, עד הכתר דאו"י, שנערך למלכות בע"ס דאו"ח, להיותו מקבל מן הז"א דאו"ח, שהוא חכמה דאו"י, והבן.
ונמצא דע"ס כח"ב זו"ן דאו"י, נבחנים המדרגות בערך הזכות מאור העב, שכל הזך ביותר הוא עליון וחשוב ביותר, ובע"ס כח"ב זו"ן דאו"ח, נבחנים המדרגות בערך העוביות, שכל מדרגה שהיא עב ביותר, יהי' עליון וחשוב ביותר כנ"ל, ובזה נמצאים העליונים דע"ס דאו"י, יהיו למטה בע"ס דאו"ח, והתחתונים דע"ס דאו"י, יהיו למעלה בע"ס דאו"ח.
והנה ע"ס הראשונים המתפשטים מא"ס ב"ה, נק' אדם קדמון, והם שורשים לכלים דראש, וע"כ נק' הע"ס ע"ש כלי הראש, דהיינו גולגלתא, עינים, אזנים, הם כח"ב דע"ס דא"ק, וחוטם, ופה, ה"ס ז"א, ומלכות, דע"ס דא"ק, ונודע שע"ס נכללים זה מזה, כמו"ש בפנים, ע"כ נתפשטו כל או"א מגולגלתא ועינים ואח"פ הנ"ל, על ע"ס. ומע"ס שנתפשטו בגולגלתא ועינים, שהם כתר וחכמה דע"ס דא"ק אסור בהם הדיבור, ואין לנו עסק בהם, ואנו מתחילים לדבר מאח"פ ולמטה, דהיינו מבינה וזו"ן דא"ק.
ונודע שעשר הספי' ה"ס כתר וד' הבחי' חו"ב וזו"ן, ויש בהם או"פ, ואו"מ, פי' מה שכבר התלבש בכלי נקרא או"פ, ומה שעוד לא התלבש בכלי נק' אור מקיף, ונמצא שבכל או"א מע"ס דאח"פ דא"ק יש ה' פנימיים כח"ב זו"ן. ו��' מקיפין כח"ב זו"ן.
(אות ז') עתה נבאר תכונתם עצמם של או"פ ואו"מ דכללות ע"ס דא"ק. והנה כבר נתבאר ענין ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח שיש בכל ע"ס, שגם בע"ס דא"ק האלו יש ע"ס דאו"י מכתר עד מלכות ועד"ז ע"ס דאו"ח ממלכות עד הכתר, והנה האור ישר נמשך ובא בשלימות אל הנאצל ההוא. אמנם ע"ס דאו"ח לא נמשך במילואו תיכף אל הנאצל ההוא אלא הוא נמשך באמצעות כל הפרצופין הנאצלים אחר אדם קדמון.
והענין דכל הנמשך מצד המאציל נמשך בכל השלימות, ובכל המילואים, שהוא ע"ס דאור ישר. משא"כ ע"ס דאו"ח, שנמשכים מצד הנאצל דהיינו מכח העיכוב שבבחי' ד' שנק' מסך כנ"ל, זה אינו יוצא תיכף בכל מילואו, אלא כל נאצל ונאצל יש לו חלק בו, והוא נפרה ונרבה לפי ריבוי הנאצלים, כמו"ש בפנים; ובזה תבין, שע"ס דאור ישר וחלק מע"ס דאו"ח ה"ס או"פ, וכללות האו"ח ה"ס או"מ.
וכבר נתבאר לעיל, שיש ב' נוקבין בע"ס, דהיינו ההתעבות שבהתפשטות דהרחבה, וההתעבות דהתפשטות ע"י חלון, שנק' בינה ומלכות ותדע שבחי' בינה ה"ס כלי פנימי, שבה מתלבש כל או"פ. והמלכות, ה"ס כלי חיצון, שבה מתלבש כל או"מ, כלומר שהאו"מ נקשר בה, להיותה בעלת המסך שאינו ראוי לקבלה מפני כח העיכוב שבו, אלא הוא השורש לע"ס דאו"ח כנ"ל.
והנה נתבאר היטב תוכנם של או"פ ואו"מ, ותוכנם של כלי פנימי וכלי חיצון, ובזה מובן לשון הרב ז"ל המובא לעיל באות ה' בענין ה"פ וה"מ שיצאו קשורים זה בזה וכו' דרך פה דא"ק וכו' עש"ה פי' דסובב על מה שביאר בשער טנת"א פ"א, אשר אור פנימי ואו"מ דע"ס דאזנים, וכן או"פ ואו"מ דע"ס דחוטם, יצאו בב' כלים, כלי פנימי לאו"פ וכלי חצון לאו"מ, והם מרוחקין זה מזה, כי מנקב אזן ימין יוצאים ה' מקיפין כח"ב זו"ן, ומנקב אוזן שמאל יוצאים ה' פנימיים כח"ב זו"ן, ועד"ז בחוטם ולפיכך משמיענו כאן בע"ס דפה דא"ק, שאין כאן ב' כלים מיוחדים, אלא שניהם, הן ה"פ והן ה"מ, יצאו מקושרים בכלי אחד, שהוא הפה שנק' מלכות דא"ק, דהיינו בחי' ד' כנ"ל, אבל כלי פנימי שהיא בחי' ב' ובחי' בינה, אין כאן. כנ"ל ודו"ק.
ואין להקשות ע"ז, איך אפשר לאו"פ שה"ס ע"ס דאו"י, להתלבש בכלי דפה שה"ס בחי' ד', שהותקנה בסוד המסך ואינה ראוי' לקבלה, כנ"ל. והענין, דהמלכות עצמה, נבחנת על ד' בחינות מיוחדות, שנקראים, עצמות, גידין, בשר, עור. העצמות דהמלכות, יורה על עצם בנינה. שהוא בחי' ז"א ממש, דהיינו ההתפשטות ע"י חלון, אלא שנתעבה בדרך התפשטותו מסבת התגברות הרצון להמשיך תוספת שפע יתר מכפי התפשטותו מהבינה. וע"כ נגדר בשם לפי עצמו כנ"ל, ולכן נבחנים בה ב' הבחי', בחי' א', הוא העצמות שבה, שהוא חלק הז"א. ובחי' ב', היא העוביות הנוסף בה מחמת התגברותה, ונקרא גידין. ומה שנוטלת מכח הצמצום, דהיינו כח העיכוב שלא לקבל שפע באור העב הזה, אשר נק' מסך, שהיא בעל הזווג דע"ס דאו"ח כנ"ל, הוא בחי' ד' דהמלכות, ונקרא עור. ואו"ח העולה מהמסך מכח הזווג, נקרא בשר, והוא בחי' ג' דהמלכות.
והנך מוצא, אשר המלכות היא כלולה ג"כ מהתפשטות הבינה, ואדרבא היא עצם בנינה כנ"ל, ותבין אשר בחי' העצמות שבמלכות נעשית לכלי פנימי לה"פ דאורות דפה, ובחי' העור שבה נעשית לכלי חיצון לה"מ דאורות דפה. ונתבאר היטב, איך ה"פ כח"ב זו"ן וה"מ כח"ב זו"ן, יצאו בכלי אחד שהיא המלכות, ובה עצמה יש ג"כ ב' כלים פנימי וחצון, אמנם מקושרים זה בזה, דהא כל הד' הבחי' המה רק כלי א' שהיא המלכות.
(אות ח') ועתה נבאר ענין ההכאה והביטוש, שהי' בין או"מ לאו"פ בסבת עקודתם בכלי אחד, ועיין בעה"ח בהיכל א"ק ש"ב ע"ג, וגם בשער עקודים פ"ב, שטבע של או"פ לזכך את הכלי שהוא מלובש בה ע"ש. לפיכך, כיון שבע"ס דפה דא"ק היו האו"פ והאו"מ קשורים בכלי אחד דמלכות, היה האו"פ הולך ומזכך את הכלי מלכות דרגא אחר דרגא, וזהו סיבת הסתלקות של ע"ס דפה, שנק' עולם העקודים.
והענין דכבר נתבאר לעיל באות ו' ואות ד', אשר ע"ס דאו"ח הם בערך ההפכי מע"ס דאור ישר, כי בע"ס דאור ישר, יהי' המדרגות מתעלים זה על זה לפי הזכות שלהם. עד השורש שהוא הזך שבכולם. אבל בע"ס דאו"ח, יתעלו המדרגות זה על זה לפי העוביות שלהם, עד השורש שהוא היותר עב מכולם. שהיא בחי' הד', ומלכות ששב להיות כתר. ובחי' ג' חכמה, ובחי' ב' בינה, ובחי' א' ז"א, והכתר לבחי' מלכות.
ומתחילה נזדכך המסך בדרגא אחת, דהיינו שנזדכך צורת אור העב דבחי' ד' שבו וקיבל צורת העוביות דבחי' ג', וזה נקרא שאור המלכות נסתלקה ממקומה ועלתה לכלי דז"א, מפני שגם אז נתפשט האור ישר מהא"ס על המסך, וגם אז שלט בהמסך כח העיכוב עד שנעשה זווג דהכאה, ויצאו ע"ס דאו"ח מהמסך דבחי' ג', אמנם אינם עוד בקומת הכתר כבתחילה אלא הם בקומת חכמה, והיינו משום דהעוביית דבחי' ז"א ובחי' ג' דאור ישר יש לו ערך חכמה באו"ח כנ"ל, ונמצא שהמסך לא שב להיות כתר בסבת האו"ח. אלא שב להיות חכמה. ואח"כ נזדכך עוד, וקיבל הזיכוך דבחי' ב', שהיא בחי' בינה, וגם שם נתפשט אליה האור ישר עד לזווג דהכאה והעלאת או"ח, אמנם בקומת בינה, וכמו שאבדה לה העוביות דבחי' ג' ובחי' ד' כן נחסרו לה ב' ספירות הראשונות דאו"ח כנ"ל. ואח"כ נזדכך עוד וקיבל הזיכוך דבחי' א', וגם נזדווג בו האו"י מהא"ס ועלה אור החוזר, אמנם בקומת ז"א, ונחסר לה גם בחי' בינה. ואח"כ נזדכך עוד עד לצורת השורש, שעלתה למעלת הכתר, ואז אין עוד עוביות כלל בהמסך, וא"כ אין עוד עמה בחי' זווג דהכאה מאור ישר, וע"כ נעלם האו"ח לגמרי מע"ס דעקודים, ועיין בפנים בענף ג' וענף ד' שנתבאר כ"ז בארוכה.
והנה נתבאר שכיון שגם או"פ מלובש בכלי מלכות, לכן הוא הולך ומזככו דרגא אחר דרגא, ובדרך זיכוכו הולכים ונעלמים הע"ס כח"ב זו"ן דאור חוזר. מפני שבעת עלייתה לבחי' כתר שוב נאבד מהמסך כל הסגולה שלו להעלות או"ח כנ"ל, אמנם גם הע"ס דאור ישר ג"כ נסתלקו עמו, והוא מפני שהאור ישר והאו"ח קשורים ותלויים זה [בזה].
בחי' א', הוא כללות כל האור המתפשט מהא"ס אל הנאצל ההוא, שנק' חכמה.
ובחי' ב', היא בחי' ההתעבות, שנקנה לו ע"י התגברות הרצון להמשיך שפע חדשה, ונקרא בינה כנ"ל.
וע"כ יש בספי' בינה ג' הבחנות:
הבחן א', הוא עצם בנינה, שהיא חלק מהחכמה עצמו.
הבחן ב', היא אור שנתעבה בה, דהיינו ע"י התגברותה להמשיך שפע חדשה מהכתר.
הבחן ג', היא מהות השפע שהיא יונקת מהכתר, שנקרא אור דחסדים, שהוא שפל הרבה מאור החכמה הנמשך ישר מהמאציל, משא"כ אור הבינה שיונקת מהכתר, הוא משותף ע"י הקדם ההתגברות שלה שנתעבה בשבילו, כנ"ל.
והנה בעת שהבינה יונקת אור דחסדים מהכתר, אינה יונקת אז אור החכמה מספי' החכמה, וע"כ נחשבת עם החכמה אחור באחור. ונמצא, שאור החכמה, שהוא אור העצמות דכללות הע"ס שבנאצל ההוא נפסקת הימנו, בשביל הבינה שהסבה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, אמנם בעת שמתגלה בחי' הד', וע"ס דאו"ח היוצאים הימנה, שהיא ג"כ בחי' אור דחסדים, עוד במדה יתירה מאור דחסדים שבבינה, אז אין הבינה צריכה עוד אל יניקת אור דחסדים מהכתר, כי מגיע לה מאו"ח דמלכות בשפע גדול, וע"כ מחזרת פניה אל החכמה, ושוב יונקת אור החכמה, ואז נמשך גם אור החכמה בשפע, בכללות הע"ס שבנאצל ההוא, וזה נק' פנים בפנים דחו"ב, שהרויחו בסבת או"ח העולה מהמלכות. אמנם מטרם הגלות הכלי מלכות, היה הבינה נותנת פניה אל הכתר, שזהו מצב הסגולתא דטעמים, אשר הבינה נמצא מתחת הכתר כמו החכמה, אלא שהחכמה יונקת מהכתר אור דעצמות, והבינה יונקת מהכתר אור דחסדים, וכיון שאור העצמות הוא כללות האור שבהנאצל, ע"כ נבחן החכמה לבחי' ימין, ואור דחסדים נבחן לבחי' שמאל להיותו משותף בגבורה, כנ"ל.
והנה נתבאר אשר אור העצמות אינו יכול להתפשט בכללות ע"ס דאור ישר, לסיבת הבינה שהיא עמו אחור באחור, זולת ע"י זווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, שאז אין הבינה צריכה עוד לאור דחסדים, ושב�� פב"פ עם החכמה, ונמצא אשר בעת שהסתלקו הע"ס דאו"ח מעולם העקודים כנ"ל, נמצא שגם אור העצמות דע"ס דאור ישר ג"כ הסתלקו עמו, כי אור החכמה והאור חוזר תלויים זב"ז כנ"ל, ולא נשאר שם בעולם עקודים זולת בחי' אחוריים דבינה, דהיינו אור דחסדים וגבורה שלה, כנ"ל.
ובזה תבין דברי הרב ז"ל שהבאנו לעיל, אשר מטבע של האור פנימי לזכך הכלי שהוא מלובש בו כנ"ל, כי סובב על אור החכמה שמתלבש בפנימיות הנאצל, ע"י הבינה ששב עמו פב"פ, כנ"ל, שעל ידי זה נמצאים מזדככים אחוריים דהבינה. וכיון שאחורים דבינה שהיא בחי' ב', הוא השורש לבחי' ד', כנ"ל, א"כ, כיון שמזדכך השורש, מזדכך עמו גם הענף ובחי' הד'.
(אות י') ועתה נבאר ענין הביטוש דאורות פנימיים עם אורות מקיפים בסבת עקודתם זה בזה, שהבאתי לעיל באות ה', ואביא עוד לשון הרב ז"ל בשער עקודים פרק ה' שמבאר שם בעצמו ענין הביטוש הזה בארוכה, וז"ל בקיצור באמצע דיבור, נמצא שיש [בהתפשטות האור דעולם העקודים והסתלקותו בחזרה אל המאציל] ג' מיני אורות:
אור הא' הראשון שבכולם דהיינו אורות דעקודים נקרא טעמים, הב' הוא הרשימו שנשאר עוד מזה האור אחר הסתלקותו ונקרא תגין. הג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספירות שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין ונקרא נקודות.
ובבוא אור ג' שנקרא נקודות, ופוגע באור הב' שנקרא רשימו שהוא רחמים, אז מכים ומבטשים זה בזה, שהם ב' הפכים זה אור ישר שהוא רחמים, וזה או"ח שהוא דין, ואז נופלין ניצוצין מאו"ח היורד שהוא דין, ואלו הניצוצין הוא אור אחר רביעי, שנקרא אותיות, וה"ס ד' בחי' טעמים נקודות תגין אותיות, שכולם היו נכללים בכאן בענין העקודים וכו', ואלו הניצוצין שנפלו מאו"ח היורד הם, דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבירת הכלים בעולם הנקודים וכו', עכ"ל.
פי' דבריו, לפי המתבאר לעיל בסדר התפשטות האור לעולם עקודים, שמתחילה מתפשט האור מא"ס ב"ה עד לזווג דהכאה במסך שבכלי מלכות, ואז יוצאים הימנה ע"ס דאו"ח מתתא לעילא כנ"ל באות ו', שיש להם ערך הפכי, והעליונים דאו"י יהי' תחתונים באו"ח, שבע"ס דאו"ח מתמעטים המדרגות בערך הזיכוך, שז"א שהוא זך מהמלכות יהי' במדרגה פחותה מהמלכות, והוא רק בערך חכמה בע"ס דאו"ח. והבינה שזכה ביותר מהז"א, נתמעטה במדרגה ואין בה אלא ערך בינה. והחכמה שזכה ביותר מהבינה, נתמעטה במדרגה ואין לה אלא ערך ז"א. והכתר היא בערך מלכות, כמו"ש שם ובפנים בענף ג', אמנם אחר שהאו"י והאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד, לפיכך נעשה בזה ערך השוה, שכל או"א מע"ס יהי' קומתו עד הכתר, כמו"ש באות ד'. וכללות הזה דעולם העקודים דהיינו ההתפשט ושוב דאור א"ס ב"ה מכתר עד מלכות וממלכות עד הכתר, והאו"ח מתחבר יחד עם האו"י בקומה שוה עד הכתר, נקרא טעמים, או התפשטות א' דעקודים.
והנה נתבאר לעיל אות ח', שבסבת האו"פ שמלובש ג"כ בכלי מלכות שטבעו לזכך את הכלי, ע"כ הולך ומזדכך המסך בסבתו בדרך הדרגה, שמתחילה מקבל זיכוך כבחי' הג' ונק' שעלה המסך לז"א, ואז אור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר עד המסך שבכלי ז"א, ומז"א לכתר, שבזה נתמעט ערך האו"ח העולה מהמסך לדרגת חכמה, כערך ז"א של או"ח. ועד"ז יורדים המדרגות בהזדככות המסך עד להזדככות דבחי' כתר דאו"י ואז בטל המסך, ונשבת זווג דהכאה, כנ"ל. והנה כללות האו"ח הזה, היורד מדרגא לדרגא עד שנעלם כולו נקרא אור הנקודות. מפני שסוד המסך נמשך מנקודת הצמצום, דע"כ מעכב ג"כ לאור ישר מלבוא ולהתפשט בתוכו, כמו נקודה האמצעית דצמצום הא', דקישטה בעצמה ועזבה את האור שבה, ובחרה ביותר בהזדככות מעוביותה, כדי להשוות צורתה אל המאציל, כמו שנתבאר בארוכה בענף א' בפנים מסבירות, וע"כ מוטבע בהמסך כח הזה דהיינו הרצון להזדככות, והבן היטב.
ועתה נבאר סוד הרשימו, שהוא אור התגין, דנודע דאע"פ שהאור מסתלק מ"מ מניח אחריו רשימו, וע"כ כללות ההתפשטות א' דעולם העקודים שהתפשט ��שוב מכתר למלכות וממלכות לכתר, ויצאו שם ע"ס שקומתם שוה עד הכתר באור פנימי, ועד"ז ע"ס דאו"מ, כנ"ל באות ז', [עש"ה שלא הי' כאן כלי מיוחד לאו"פ וכלי מיוחד לאו"מ] והכלי הזו בכללה נקרא כלי דכתר, מפני שכל ע"ס היו בקומת כתר, ולכן אע"פ שחזר ונסתלק התפשטות הזה, מ"מ נשאר הימנו רשימו המקיים ומחזיק את צורה הקודמת שם, שלא תתבטל לגמרי בסבת הסתלקות האור.
ועפ"ז תבין, איך אור הרשימו הנשאר מהתפשטות הא', ואור חוזר היורד שהוא אור הנקודות, המה ב' הפכים ומכים ומבטשים זה בזה, כי אור הרשימו מתחזקת על התפשטות הא', שהאור הישר היה מתפשט עד המסך דבחי' ד', וחפצה מאוד שהמסך ישאר בעוביות דבחי' ד' דוקא, דרק ע"י סגולת העוביות היתרה שבהבחי' הד' יש לה ערך דקומת הכתר כנ"ל. אמנם אור הנקודות דהיינו המסך עצמו, אדרבה הוא מתחזק בכל כחו אך להזדכך מאור העב שבו, שהוא בחי' דין וחפץ להזדכך לגמרי, ולהשוות צורתו להמאציל ית' כי נטבע בו התחלה הראשונה מנקודת הצמצום, שהוא שורשו כנ"ל, והבן היטב.
(אות י"א) וע"ז נבין אור הרביעי, שנפלו ע"י ביטושם דאור הרשימו עם אור הנקודות, שנקראים אותיות, שהם דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבה"כ דעולם הנקודים. וצריך שתדע, שבכל מקום שמובא בזוהר, תיקונים ובכהאר"י ז"ל לשון ניצוצין או נצצין או התנוצצות, יורה על בחי' אור חוזר. כי הארות אור ישר, מוגדר בשם אורות או נהורין וכדו', והארות או"ח מוגדר בשם ניצוצין או זיקין או התנוצצות וכדומה. ובזה תבין דענין הניצוצין שנפלו ע"י ביטוש דהרשימו באו"ח היורד, הוא ג"כ בחי' רשימו, אלא שהיא רשימו דאור חוזר, וע"כ מוגדר בשם נצוצין.
והנה נתבאר לעיל אות ח', סדר הירידה דאו"ח, שמתחילה קיבל לזיכוך דז"א ונמצא נעתק מבחי' ד' שהוא כלי מלכות האמיתית, וכשאור א"ס ב"ה התפשט ושוב להמסך שבכלי ז"א, יהי' אור המלכות הזה בקומת חכמה, ונגרע מכללות האור דהעקודים בחי' הכתר, מפני שהמלכות שבז"א לא שב להיות כתר אלא חכמה, [ונתבאר שעיקר נותן מדת הקומה בכללות הע"ס של הנאצל הוא אור המלכות כנ"ל ועי' בפנים מסבירות ענף ד'] ונמצא כלי מלכות האמיתיית בלי אור, והיה צריך להשאר בה ב' רשימות, רשימו א' מאור הטעמים, שהוא מקיים ומחזיק העוביות דבחי' ד' כמה שיכולה, ורשימו הב' מאור הנקודות, דהיינו מזה האור המיוחס להמסך וחפץ בהזדככות כנ"ל. אמנם שניהם אינם יכולים להשאר ביחד, שהמה הפכים זה לזה, כי במקום שנמצא הרשימו דהטעמים נקרא כלי דכתר, על שם שע"ס שלו המה בקומת הכתר כנ"ל, ובמקום שנמצא רשימו דאור חוזר היורד, נקרא כלי דחכמה, או דלמטה מכתר, וע"כ נסתלקה מהמלכות גם הרשימו שלה, ועלתה ג"כ לכלי ז"א, ורשימו דאו"ח היורד נשאר על מקומו. ונמצא, שכאן נדחה הרשימו בשביל הניצוצין דאו"ח, אמנם מכאן ולהלן נדחין הניצוצין דאו"ח, בשביל אור הרשימו.
ואחר זה בעליית המסך למקום בינה, כלומר שקיבל זיכוך דבחי' ב', ואור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר לבינה ומבינה לכתר, אז נגרע ג"כ בחי' חכמה, ונמצא כלי ז"א נשארים בלי אור, ונשאר גם שם ב' רשימות, מאור הטעמים, ומאור חוזר ההפכים זל"ז, וכאן גבר הרשימו על הניצוצין דאו"ח, שהרשימו דטעמים נשאר בכלי ז"א, וע"כ נשאר בבחי' כלי דכתר. אמנם הרשימו דאו"ח, שהיא הניצוצין דכלי חכמה, המה נדחין למטה מטבור, כלומר למטה מכלי דכתר, כי התפשטות עולם העקודים היא עד הטבור, דמלכות דעקודים נקרא טבור. וכבר נודע ששם נשארין ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שערכם בחי' כתר דחכמה, דהרשימו דמלכות דטעמים שהמה בחי' כתר ממש, עלה לז"א כנ"ל, וניצוצין שנפלו מכלי ז"א שהמה ניצוצין דחכמה שבחכמה, נפלו למטה מטבור, ששם כתר חכמה כנ"ל.
ועד"ז, בעליית המסך לחכמה, כלומר שנזדכך לבחי' א', עדיין הי' אור א"ס מתפשט ושוב מכתר לחכמה ומחכמה לכתר, שאור הזה הוא בקומת ז"א, ונגרע ג"כ קומת הבינה, ונשאר כלי בינה ריקנית בלי אור ונשארו ב' רשימות כנ"ל ורשימו ד��עמים נשארו במקומם, ורשימו דאו"ח היורד נדחין ונפלו, למטה מניצוצין דחכמה שלמטה מטבור, כנ"ל.
ואח"ז נזדכך עד לבחי' הכתר שהוא השורש, וממילא אבד כל בחי' העוביות שבו, וממילא בטל הזווג דהכאה, ואין עוד או"ח, ונמצא שלא נפל כלל ניצוצין מבחי' הכתר, אלא נשאר שם רשימו דהטעמים לבדה.
והנה נתבאר היטב, ענין ההפכיות בין הרשימו ואו"ח היורד, דע"כ נתפרדה החבילה, ורשימו דע"ס דהטעמים נשארים במקומם, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דכתר עד הטבור דא"ק, והניצוצין שהם רשימו דאו"ח היורד, נפלו לחוץ ממדרגתם שהיו בו, ומכונים למטה מטבור, כלומר למטה ממלכות דעקודים, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דחכמה, כנ"ל שהם נקראים אותיות.
(אות י"ב) והנה סיבת ההזדככות כבר נתבאר לעיל אות ט' בסופו, משום דאו"פ קשור בכלי מלכות, שהוא באמת רק כלי חיצון לאו"מ, כמו"ש באות זיין ע"ש, ועל כן בהיות האו"ח עולה ומשיב חו"ב פנים בפנים כנ"ל באות ט', נמצא בחי' עוביות דבינה הלכה הימנה, דחזרה ומתעצמת עם החכמה לעצם אחד כמו שהיו מתחילה, ובהבטל העוביות שבשורש בטל עמו ממילא גם העוביית שבענף, ובזה תשכיל שסדר התעצמות הבינה עם החכמה היא מזככת עמה גם המסך, וגם הוא עולה על ידה ובסבתה, מדרגא לדרגא עד שמתעלם. שמתחילת ביאת האו"ח אל הבינה והיא מתחלת להחזיר פניה אל החכמה, עולה בזה המסך מבחי' ד' ובחי' ג'. וכשיונקת אור החכמה מפנים דחכמה, נמצא המסך מתעלה לבחי' ב'. וכשמתעצמת עם החכמה לעצם אחד, אז עולה המסך לבחי' א' עד שמתעלה לבחי' השורש, שז"ס המוזכר באד"ר, ואשתאיב ניצוצא. ואכמ"ל.
היוצא מזה, שאור החכמה שהוא כללות אור העצמות שבהנאצל הא'. דהיינו עולם העקודים, ואור חוזר העולה מכלי מלכות. נמצאים קשורים זה בזה, ורדופים זה מזה. כי בלעדי האו"ח לא יוכל אור החכמה להתפשט בהנאצל, מסיבת הבינה שמשימה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, ואחוריה לחכמה, כלומר שלא תינק ממנו אור העצמות, אלא בצאת האו"ח, נמצאת הבינה משיבה פניה אל החכמה, ורק אז יכול אור העצמות להתפשט בהנאצל. ונמצא אור העצמות תלוי באו"ח. אמנם, בעת שיבת חו"ב פב"פ, ופסקה יניקתה מהכתר, נמצא מתבטל העוביות שבה, וממילא בטל ג"כ העוביות שבהענף שהוא המסך, וממילא נעלם ג"כ האו"ח, ונמצא שהאו"ח נדחה ונרדף בסבת אור העצמות.
ובזה יתבאר היטב לשון הרב ז"ל שהבאתי לעיל אות ה', אשר או"פ ואו"מ מבטשים זה בזה, ומהכאתם אתייליד הויות הכלים. כי או"פ, ה"ס אור החכמה המתפשט בהנאצל בסיבת האו"ח כנ"ל, ואו"מ ה"ס המסך שהוא כלי חיצון שקשור בו כל האו"מ העתיד לצאת בעולמות מבחי' האו"ח, כנ"ל באות ז' ע"ש. ואעפ"י שהמה תלויים זה בזה, מ"מ האו"פ המתפשט ע"י השבת חו"ב פב"פ מבטש באו"מ, שמזכך להמסך וגורם להסתלקות האור מעולם העקודים, ובזה נתפרדו ג"כ הרשימות דטעמים ודאו"ח זה מזה כנ"ל, ורשימו דאו"ח נדחה חוץ ממחיצתה, דהיינו למטה מטבור, שנקראים אותיות, והמה הם הכלים כנודע, ודו"ק היטב.
(אות י"ג) והנה נתבאר היטב סיבת הסתלקות, מפאת הזדככות המסך ע"ד המדרגה, עד שנעלם כל האו"ח, ועמו גם אור העצמות דכתר וחכמה דאור ישר. אולם עוד לא נשאר כך, אלא אחר העלמת אור העצמות, מפאת הבינה שהחזירה פניה אל הכתר לשפע אור דחסדים, נמצא שחזר אליה האחוריים והעוביות כמקדם, ואם כן חוזר העוביות שלה גם אל המסך שהוא ענף שלה. כנ"ל. ונודע שאור הישר מן המאציל אינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע, ולפיכך אחר שהמסך חזר ונתעבה, שוב נתחדש עליו אור ישר דא"ס, על ד' הבחי' הנודעים עד לזווג דאו"ח, ושוב מתפשטים הע"ס דאו"י ואו"ח בעולם העקודים, וזה נקרא התפשטות ב' דעולם העקודים.
אמנם, מאחר שהחו"ב שבו להיות פב"פ ע"י האו"ח כנ"ל, נמצא שוב מזדככת העוביות ואחורים דבינה, כנ"ל, ועמה גם העוביות דהמסך שהוא ענף שלה, ושוב מתבטל זווג דהכאה והאו"ח, וחוזרת הבינה לינק אור דחסדים מהכתר, ונמצא שוב מסתלק אור העצמות כמקדם. וכמו ��ן על דרך זה, אחר ששב האחורים והעוביות אל הבינה, חוזר ונמשך העוביות גם על המסך, וממילא שוב מתחדש האו"י על המסך, שבסגולתו מתפשט ג"כ אור העצמות כנ"ל. ועד"ז, תמיד חוזר חלילה, שבביאת האו"ח, שב ומתפשט אור העצמות, ובביאת אור העצמות, מסתלק האו"ח, ובהסתלקות האו"ח, שוב מתעבה המסך, ושוב מתחדש האו"ח, ושוב מתפשט אור העצמות, וחוזר חלילה. וכו', כנ"ל. ונמצא התפשטות הב' הזה, תמיד כמו שלהבת המתנענע לכאן ולכאן. והיינו שאומר הרב, שאו"פ ואו"מ הנעקדים בכלי אחד, הם מכים זב"ז, ומבטשים זב"ז.
ומובן הבחן הגדול מן התפ"א דעקודים, שהיה בקומת הכתר משום דאו"י מזדווג עם המסך דבחי"ד, לההתפשטות של עתה, שהוא רק בקומת החכמה, להיות כל עוביות דהמסך הוא רק התפשטות מעוביות הבינה, ע"ד עוביות דז"א, שע"כ אינו ממשיך אלא קומת אור החכמה, כנ"ל באות ח', וגם אור הזה אינו קבוע וקיים, אלא כשלהבת המתנענע לכאן ולכאן, והנה נתבאר היטב, שענין התפ"ב דעקודים. היא ענין נמשך מהסתלקות דהתפ"א גופיה. ודו"ק.
(אות י"ד) ובזה נבוא להבין דברי הרב ז"ל בשער נקודים פ"א וב'. אשר הא"ק צמצם א"ע, והעלה כל האורות שמטבור ולמטה למטבור ולמעלה, ועלו למ"ן לע"ב דגולגלתא, ופריס שם חד פריסה בגוי מעוהי, והאור שעלה מנה"י יצא דרך עינים, עד שנמשך למטה מטבור, ונתפשטו לע"ס דעולם הנקודים, ומן האור שנתחדש ע"י עליית מ"ן, נמשך ג"כ ובקע להפרסא וירד למטה מטבור, שמתפשט דרך נקבי הטבור ויסוד לע"ס דעולם הנקודים. ומב' אורות אלו, נבנו הע"ס דהנקודים, ע"ש. וענין ב' אורות הללו, וענין הצמצום החדש הזה, צריך ביאור רחב, שיתבאר במקומו אמנם נבאר כאן בהם לפי הצורך במקום הזה.
והנה האורות שלמטה מטבור דא"ק; כבר נתבאר לעיל אות י"א, שה"ס האותיות והניצוצין, שנפלו ע"י הביטוש דהרשימו דכתר וטעמים ברשימו דחכמה ונקודות, עד שיצאו למטה מכל הרשימו דכתר, שמקום יציאה הזה, נק' נה"י ולמטה מטבור, עש"ה. והנה עתה אחר שחזר התפשטות הב' לעולם העקודים, כנ"ל, שהיא רק אור החכמה בכלי דכתר, א"כ נעשה שוב השתוות, בין רשימות דטעמים לרשימות דנקודות, דשניהם בחי' חכמה ולפיכך נמשכו ועלו כל הכח"ב זו"ן דרשימות הנקודות דמלמטה מטבור, ונתחברו שוב עם הרשימות שלמעלה מטבור. והיינו שאומר הרב, שהא"ק העלה האור שמטבורו ולמטה, למעלה מטבורו.
אמנם צריך להבין למה נקרא זה צמצום. והענין, משום דב' בחי' יש בהניצוצין שעלו:
הא', הוא ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שנשארו בטבור גופי', שהוא מלכות דעקודים, ובחי' הד'. אשר אור דהתפשטות ב' אינו מגיע אליה, להיותו מבחי' ג' ועוביות מהתפשטות אחורים דהבינה כנ"ל.
הבחן הב'. היא ניצוצין דחו"ב וזו"ן, שהמה מבחי' ג'. כנ"ל באות י"א וי"ב עש"ה.
ולפיכך, אחר שעלו חו"ב זו"ן דניצוצין, נתרבו שם האורות יותר מקדם, לסיבת העוביות שנתוסף עליהם מחמת נפילתן למטה מטבור, וע"כ נמשך שם ג"כ ניצוצין דהכתר שבטבור, שהמה בחי' הד', וממילא נתפשט ונתחדש עליהם האו"י דא"ס ב"ה, שאינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע כנ"ל, ונעשה הזווג דאו"ח בבחי' הד' וע"כ יצאו ע"ס חדשים בקומת כתר, כמו בהתפשטות הא'.
והנך רואה, איך שנעשה מהניצוצין שעלו ב' בחי' ע"ס: דמחו"ב זו"ן דניצוצין, שהתתקנו בעלייתם לבד, להיותם מבחי' ג' כמו התפשטות הב', נמצאים מתוקנים בבחי' ע"ס בקומת חכמה. ומניצוצין דכתר, הותתקנו ע"ס חדשים בקומת כתר. וב' פרצופים האלה, המה שורשים לפרצופי או"א וישסו"ת דאצילות, שפרצוף החדש בקומת הכתר ה"ס או"א, ונקרא חכמה, ואבא דאצילות. ופרצוף דאור הישן, שהיא בקומת חכמה, ה"ס ישסו"ת. ונקרא בינה, ואימא דאצילות. ובשורשים אלה, תבין המוזכר באידרא זוטא, דאבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה, וא��א עצמו התתקן כעין דו"נ. כי פרצוף העליון שהוא בקומת כתר. שנקרא אבא, התתקן כעין דו"נ, כי העלה אליו בחי' הד', שה"ס הנוקבא והמלכות. והבינה, שה"ס פרצוף התחתון, שקומתו למטה מכתר. נמצא שיצאה חוץ מאבא, לסיבת הנוקבא, שה"ס בחי' הד', אשר מעכבת ומסיימת על אור העליון, שלא יתפשט למטה הימנה, דע"כ נקראת בחי' ד' הזו פרסא, בלי נקב הנוהג בבחי' ב', ואין ישסו"ת מלבישין לאור הכתר מסבת הפרסא הזו, והבן.
ונמצא שבחי' ב' שה"ס בינה שעליה לא הי' כלל הצמצום הא' נמצאת נגרעת עכשיו, שנתצמצמה ג"כ, לסיבת מציאותה למטה מבחי' ד'. והיינו שאמר הרב, שהא"ק צמצם את עצמו בהעלאת אור דמטבור ולמטה, דסובב על בחי' ב' שנתצמצמה עכשיו, בסבת העליית מ"ן, כנ"ל והבן זה.
(אות ט"ו) וצריך שתדע, ההבדל הגדול בין ראש לגוף, שהראש נקרא ג"ר, והגוף נקרא ו"ק או ז"ת או זו"ן. וגם הגוף עצמו נחלק לג"ר וזו"ן. ושורש ההתחלקות הזה, הוא משום דעד הפה, שה"ס מלכות, נמצא האו"י בעיקר הבנין, והאו"ח העולה ומתחבר עמו, הוא רק בחי' לבוש אליו, והפכי לו, הגוף, שהיא התפשטות המסך עצמו, באותו שיעור שמלביש לספירות דראש, וע"כ יהיה האו"ח, עיקר בנינו, וע"ס דאו"י כמו ענפים אליו. אמנם נקרא זו"ן, אע"ג שעיקרו אינו אלא מלכות כנ"ל. והוא משום דאין לך אור המלכות כלל בהמציאות, זולת עם נה"י דז"א המתחברים עמה בזווג דהכאה כנ"ל, וע"כ נחשבים שניהם לאחד, המתפשטים בסוד האו"ח. וכבר נתבאר לעיל, שענין המסך המעכב, והאו"ח היוצא בסבתו, אינו נחשב על המאציל. רק על הנאצל לבד, ולפיכך הראש נבחן שהוא עצמות אור המאציל, והגוף נבחן על פעולת הנאצל עצמו לבד והבן היטב.
ובזה יתבאר לך, ה' פרצופין הכוללים דא"ק, הנקראים, גולגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, על סדר אצילותם, והלבשתם זא"ז ואיך הם נקשרים זב"ז, ויוצאים זה מזה ע"ד קודם ונמשך, מחמת מחשבתו ית' היחידה ומיוחדת, שמתבארת היטב בפמ"ס בענף א', שה"ס להנות לנבראיו, אשר מחשבתו ית' זו ה"ס השורש לבחי' הכלי, ולבחי' הצמצום הא', שנעשית בבחי' הד'. אמנם בהמשכה בלתי ישרה, כמ"ש שם באות ז' ע"ד משל מעשיר וכו'. וע"ש באות ח'. אשר מחשבה היחידה הזאת, מקפת כל המציאות וכל העולמות, וכל ריבוי הבחי' והצורות וההנהגות עד גמר התיקון, שכולם יחזרו ויתיחדו באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, ביחודו הפשוט בצורה האחת שעומדת עלינו "להנות לנבראיו". עש"ה.
והנה תיכף מסוד הצמצום בבחי' הד', שה"ס גדלות הרצון, בערך מלכות דא"ס, נתגלו בהרשימו שנתרוקנה מהאור, ד' צורות של הדרגה, בבחי' הכלי. שנק' חו"ב וז"א ומלכות. ובהם או"פ ואו"מ. הרי י"ב צורות. ואח"כ שנמשך האור על בחי' הרשימו הנ"ל. עד לנקודת הצמצום, כי אורו ית' אינו נפסק כלל כנ"ל וזכור זה, אז נמשך הקו הדק לתוך הרשימו, ונקרא דק, משום דאור העצמות אינו מתפשט להנאצל, זולת בהאו"ח העולה בזווג מהמסך כנ"ל, ובסגולת האו"ח נתגלה צלם א"ק בסוד פרצוף גולגלתא, שנק' בדוגמא, תחילת הקו. והוא מתפשט על כ"ה בחי', דיש כח"ב זו"ן באורך וכן בעובי יש כח"ב זו"ן כנ"ל שמשום דהמלכות שב להיות כתר, ע"כ מתפשט כל אחד מכח"ב זו"ן לע"ס עד הכתר, ונקרא בדוגמא, גולגלתא, עינים, אח"פ, או גולגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שכאו"א קומתו עד הגולגלתא, והבן. ומפנימית הנאצל הזה יוצאים הארותיו לחוץ, ע"ד שנתבאר בדף ל"ב בפמ"ס בענף ג' אות ב', ע"ש ��יטב סדר יציאת האורות לחוץ בסיבת הזדככות המסך.
(אות ט"ז) ולפיכך מתחילה יצא הע"ב לחוץ, ויציאה היא ענין גרעון שמסבת הזדככות בחי' הד' דא"ק הפנימי שנק' פה קיבלה לעוביות דבחי' ג', ואחר שאור א"ס נמשך על מסך זה. יוצאים ע"ס חדשים בקומת חכמה כנ"ל, שנקרא ע"ב.
ונמצא, שע"ב היוצא לחוץ נגרע מע"ב הנשאר בפנימיות הא"ק, בקומת כתר.
ונמצא שכתר דע"ב החיצון מלביש על חכמה דגולגלתא, ומתפשט עד הטבור דא"ק הפנימי, ויש בו ג"כ כ"ה בחי', דע"ס דאו"י שלו שהם, גולגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה שלו, מתפשטים כאו"א בסגולת האו"ח על ה' בחי', עד כתר ע"ב. אמנם כתר כללי דא"ק הפנימי, נשאר מגולה כנ"ל.
ונבחן בו ג"כ ראש וגוף, כנ"ל, שמפה ולמטה נק' גוף, להיותו רק התפשטות המסך לבד, וע"כ נעקדים שם האו"פ והאו"מ בבחי' הד' דע"ב לבד, דע"כ היו מוכרחים לחזור ולהסתלק, כנ"ל, שהם נק' עולם הנקודים, שהוא בחי' זו"ן וגוף דע"ב החיצון, כנ"ל.
וכבר נתבאר, שמן ההסתלקות גופי', חזר העוביות אל המסך, והגיע שם התפשטות ב', כנ"ל אות י"ג וי"ד, שהוא הממשיך האורות דלמטה מטבור למעלה מטבור, שמהעלאה הזו מתתקנים או"א עילאין, והופרס פרסא מתחתיהם, וישסו"ת מהפרסא עד הטבור, אשר כל העלאה הזו, נקרא פרצוף ס"ג החיצון, כלומר, שיצא מדרגתו הקודמת, שבע"ב החיצון הי' הבינה, בקומת כתר חכמה, שה"ס אור האוזן עד שבולת הזקן, אמנם בפרצוף זה, שנעשה מניצוצין, שנפלו מאורות דפה דע"ב החיצון, נמצא שהבינה דפרצוף זה הוא מתחת כל ע"ס דאו"א עלאין, ונגרעת משום זה בבחי' הכתר כנ"ל. ומקומו, מפה ולמטה, כלומר משבולת הזקן שהוא סוד גולגלתא שלו, וכמו שהע"ב החיצון מלביש רק למלכות דכתר הכללי. וט"ר נשארים מגולים, כן הס"ג החיצון, אינו מלביש רק למלכות דכתר דע"ב, דהיינו מפה ולמטה, וט"ר שלו שה"ס כללות הראש, נשאר מגולה. וכמו שהע"ב הוציא ענפיו דרך שערות רישא, כן ס"ג הזה הוציא ענפיו דרך שערות אח"פ, שית' במקומם, שה"ס האור הנגרע מהם בסבת יציאתם, בערך העליון, שנשאר שם בהשערות, בסוד מקיפים, ע"ד מקיף חוזר. והס"ג הזה מלביש להא"ק משבולת הזקן עד סיומו, דהיינו בחי' הראש שלו שה"ס ג"ר, נמשכין עד הטבור, שהם בערך, גולגלתא, עינים, ואוזן, וחוטם; ופה שלו מתפשט בעצמו לע"ס דגופא, ע"ד הפה דע"ב החיצון כנ"ל. ומקרה אורות דפה דס"ג החיצון, כמו מקרה אורות דפה דע"ב החיצון, שמסבת עקידתם בכלי אחד, נעשה גם בהם הזדככות המסך בדרך המדרגה, עד שנזדכך לבחי' הכתר ונעלם כל ההתפשטות. שז"ס שבירת הכלים ונפילת רפ"ח ניצוצין כמ"ש במקומו. אמנם זה קרה רק בבחי' זו"ן שלהם, ולא בג"ר שלהם, והיינו משום תיקון הפרסא, כמו שית' במקומו.
ואח"כ נמשכו ועלו גם הניצוצין שנפלו מפה דס"ג החיצון, בסוד עליית מ"ן, כמ"ש במקומם, שאז יצא המ"ה החדש, והותתקנו ע"ס דאצילות בסוד י"ב פרצופין. אשר כל הבחי' הקודמות נכללים בעולם האצילות, כמ"ש בע"ה, ומעולם האצילות נחתם עולם הבריאה, באופן שכל שנמצא באצילות נחתם בהבריאה ומהבריאה נחתם היצירה, ומהיצירה נחתם העשיה, וע"כ אין לך שום מציאות או הנהגה בתחתונים שאין לה יחס ישר להעליונים, שממנו יוצא ונמשך עד למהות תחתון.
וזה שאמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל. כי כל הנמשך מעולם עליון לתחתון, הוא נמשך ע"י זווגים, אלא העולמות נחלקים לפנימיות וחיצוניות, אשר בחי' הפנימיות של העולמות, מאצילות ולמטה, אינו נמשך דרך זווג דהכאה בהמסך כנ"ל, אלא דרך זווג יסודות, כמ"ש במקומו, אמנם בחי' החיצוניות שנמשכים מעולם לעולם, נמשכים ע"י זווג דהכאה. שז"ס ע"ה מכה וכו', וזה שדקדקו חז"ל, שהמלאך ��בעולם היצירה, שהוא השורש העשב דבעולם עשיה, הוא משפיע לה ומגדלה, בבחי' זווג דהכאה, והיינו מכה ואומר לה גדל, דאמירה ה"ס השפעה, כנודע. ונתבאר היטב ענין קודם ונמשך, דגולגלתא, ע"ב, ס"ג, דא"ק. ואיכות הלבשתם זה על זה, ושכל תחתון הוא בערך זו"ן דעליון, שנמשך רק מניצוצין דאורות הפה דעליון.
ונתבאר, שביציאת הע"ב לחוץ, נכלל המסך בבחי' ג' וביציאת הס"ג לחוץ נכלל המסך בבחי' ב', לנוק' דאבא, וביציאת המ"ה מפנים לחוץ, נכלל המסך בבחי' א', שזה ית' עוד במקומו. ומלכות דבחי' ג' נק' טבור, ודבחי' ב' נקרא פרסא, ודבחי' א' נקרא קרומא, ואכ"מ להאריך יותר, רק קשרתי הענינים בשורשם, בדרך קצר וקל, שזהו כונתי במקום הזה, ובפנים הספר מתבארים הדברים בהרחבה בע"ה.
0 notes