#החורבן

[psychologeek]

I have these thoughts, about how fucked up it is that people use "genocide" and "holocaust" BECAUSE it's jews and a Jewish state they talk about.

How, even if it was genocide-

(it's not)

- out of 15 shades of genocide in the last century, you make sure to compare to something that happened to us.

That is still happening, because this is what being Jewish is-

"that in every generation", we say every year, "they are standing for us to parish us."

"שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".

And the "them" isn't spesified (it's not like it's one. And they keep changing. Whoever has the power to.)

And it is present, continues, because it is ALWAYS and it's a warning and a promise and a reminder. It's happening. Now, tomorrow - it's coming.

Always.

I think about over two thousands bloody years.

I think about the way the holocaust shaped us -

The way The Destruction shaped us -

Two thousand years of blood and exiles and -

From the burning of The House to the burning homes in the ghettos.

I think about the way HaKhurban, The Destruction, is one word. A Name.

(there's one, big event)

I think the way HaShoa, the Disaster, is one word. A name.

I think about the destruction of the foundation, of Dat and Bnei Israel and the way it had to be shifted, as a way of life that is so inherently related to land, that it took about hundreds of years to make the transition from a Home, Beit HaMikdash, meaning "house of the hollying" to smaller houses of worship, Batey Knesset, meaning "houses of gathering".

I think about turning from a nation to smaller communities, Kehilot.

I think about destruction and ashes and death.

I think about shattered glass and people burning with holly places, and I don't know if it's 80 or 2000 years ago.

I think about destruction

I think about glass, melting in the heat. Turning to new shapes.

I think about waves, going back and forth.

I think about the doors of Nikanor, and a hidden basket on the Nile, and overcrowded ships.

I think about communities burning, living behind one from town, two from family. An ember saved from the Pyre.

I think about the destruction of communities.

I think about the re-forging of a nation.

(it isn't pretty. It isn't gentle. It is broken and painful and destructive and heat)

I think about Rabi Akiva looking at the destroyed Kodesh HaKodashim, the Holliest chamber in the Holliest place, where even the Kohen Gadol can only enter once a year.

I think about foxes running around, in the violated, broken sanctuary.

(I think about bones, dry and old, rising from their graves and forming a structure. I think about the pain of recreating neurons and muscles and skin)

I think about Rabi Akiva, and remember -

(He laughed)

[myprism]

אני שמאלני. תמיד הייתי. אני אנטי מלחמה. קשה לי עם מה שקורה בעזה לחפים מפשע. נשבר לי הלב. באמת. אין טיפת ציניות במילים האלה שאני כותב כאן.

אבל (!!!), קודם כל העם שלי, האנשים שלי, הפצעים שלי. החורבן שנגרם לי.

זה מאוד טהור ונאור לדאוג ולהפגין למען החלש, אבל מי דואג לנו? מי רואה את האובדן הנוראי שלנו? אפילו זמן להתאבל לא היה לנו ולמי בכלל אכפת? זה לא טרנדי.

תחזירו לי את החטופים.

[breslevmeir]

בכיתם על החורבן וגלות ישראל? עכשיו תאמינו בשמחת הגאולה https://www.breslevmeir.com/?p=23548

[chornykot]

כל החפירות האלה על החורבן גורמות לי לאמץ גישה שומרונית

[vlad-newreality]

יום תשעה באב הוא יום אבל על הנשמה השבורה, שאותה עזב האור העליון, הבורא. אנחנו לא רוצים להחזיר את הבורא, לשקם את הנשמה השבורה - זהו החורבן וזהו הפשע שעליהם יש להצטער. יש לבכות על בית המקדש שנחרב בתוכנו, על חורבן הנשמה.

אוי לנו שאחים נלחמים, איש באחיו מתעמתים בני ישר-אל אל תשכחו, כי מאותו אב אתם יצאתם קול בכי תמרורים נשמע ברחובות, ביום תשעה באב אנו נזכרים בחורבן ביתנו, בגלות מר השנים אך הפעם הבכי הוא על אחים חלוקים, על עם שסוע ופגוע.

עד מתי נמשיך להאשים, ולא נראה אלו את אלו כבני אדם הגיעה העת להתעלות לסלוח ולאחות, לחבק ולאהוב כמו בימים עברו רק אם נתאחד כעם אחד, נזכה שוב לשמחה ולאורה בבית מקדשנו השלישי, אשר יבנה במהרה בימינו, בתוך ליבנו.

ביום הזה נבקש לקרב לבבות זה אל זה, ןרק אם נאהב איש את רעהו, ונכבד זה את זה נזכה לגאולה שלמה, ולשלום נצחי.

[simhiandsons-blog]

כוס חתן

זה הרגע,עוד מעט יתכנסו כל האורחים לאירוג החשוב בחייכם כזוג,חלקם יכינו את הפלאפונים בכדי לצלם את הרגע המרגש,חלקם יצעקו מזל טוב או שכוייח ואז הגיע הזמן לשבור את הכוס ולהתחיל בחגיגה ! כוס חתן שהיא חלק מרכזי בעריכת טקס החתונה,נעוצה במסורת עתיקה שבה הכוס לרוב,עטופה בבד או במפית ומונחת על הרצפה מול החתן.לרוב הרב העורך את הטקס ישיר עם הקהל: "אם אשכחך ירושלים". אנו כיהודים שחווים שמחה עצומה,לא שוכחים את הרגעים הפחות שמחים,ולכאן נכנסת לתמונה כוס החתן. יש לא מעט סיבות שבגינן החתנים שוברים את הכוס,הסיבה הראשונה היא לזכר החורבן שעמדו בו היהודים ב-2000 השנים האחרונות,דבר המסמל את הסבל שהם עברו עד היום. פרשנות נוספת באה לציין שעצם שבירת הכוס,מסמלת מחיקה של כך הסדקים הפוטנציאליים שעלולים להופיע במערכת יחסים.יש זוגות שלאחר שבירת כוס נוהגים לעשות מהשברים פסיפס דקורטיבי כלשהו. ניפוץ הכוס היא מסורת נהדרת,בעלת משמעות שונה לזוגות רבים.

[the-shoemaker-report]

Meriting the Final Redemption

It is taught (Berachot 3a): אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שָׁלֹשׁ מִשְׁמָרוֹת הָוֵי הַלַּיְלָה וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹאֵג כַּאֲרִי וְאוֹמֵר אוֹי לִי שֶׁחֵרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלִיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם (Rav Yitzchak bar Shmuel said in the name of Rav, There are three watches in the night—and regarding each one, the Holy One, blessed be He, sits and roars like a lion, and says, ‘Woe to Me that I destroyed My house, burned My palace and exiled My children among the nations of the world’). Tosefot ha‑Rosh writes on this: וראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש כמו שנא' קומי רוני בלילה לראש אשמורות (It is proper for all those who fear Heaven to be distressed and concerned at that time, and to pour out supplications about the destruction of the Holy Temple, as it says [Eichah 2:19], ‘Rise, sing in the night, at the beginning of the watches…’).

Consistent emphasis is placed on this point in the initial three sections of the very first chapter of the Shulchan Aruch (O.C. 1:1‑3): יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר...המשכים להתחנן לפני בוראו יכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות רצויה...ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש (One should strengthen himself like a lion to stand in the morning in the service of his Creator, so that he would wake up the morning [and not the other way around]…The one who gets up early to supplicate before his Creator should aim for the hours when the watches are changing…and the prayer that one prays at those hours regarding the destruction [of the Temple] and regarding the exile is favorable…It is proper for all who fear Heaven to be distressed and concerned about the destruction of the Holy Temple). In addition, the Mishnah Berurah writes at the beginning of a very lengthy passage describing the importance and virtues of rising early to recite the prayer that has come to be known as Tikkun Chatzot, the Midnight Repair (O.C. 1:3:9): והמקובלים האריכו מאוד בגודל מעלת קימת חצות כי רבה היא (And the Kabbalists expound at great length about the tremendous value of rising at midnight because it is very great).

It is told of R' Eliyahu Lopian (1876-1970) that he started rising at midnight to recite Tikkun Chatzot only later in life. When asked about this, he replied, “When I leave this world and come before the Heavenly tribunal, they will ask me if I kept the Shulchan Aruch and presumably I will say I did. They’re sure to say, ‘Let’s check,’ and they will probably start going through the Shulchan Aruch section by section, law by law. If they catch me on some detail after about two hundred sections, I might be able to come up with an answer. But what am I going to say if they catch me on the very first section?”

True, our Sages did not obligate everyone to get up out of bed at midnight and recite Tikkun Chatzot. They understood our limitations; however, they didn’t ignore the obligation either. As we read above (O.C. 1:3), it is only incumbent upon those who fear Heaven. So just ask yourself one simple question: Do I fear G‑d?

Many have been taught that reciting Tikkun Chatzot is something that just the super-religious, the Kabbalists or the tzaddikim do. But is this so? R' Nachman taught otherwise (Sichot ha-Ran 301): שֶׁעִקָּר עֲבוֹדַת אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא בַּחֹרֶף לָקוּם בַּחֲצוֹת לַיְלָה וּבַקַּיִץ בְּעֵת שֶׁהַלַּיְלָה קָצָר מְאֹד שֶׁאָז אֵין עוֹמְדִין בַּחֲצוֹת בְּחוּץ לָאָרֶץ...אָז יִזָּהֵר לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר (A Jew’s main devotion in the winter is to rise at midnight, and in the summer when the night is very short when we don’t rise at midnight outside of Eretz Yisrael, then we need to be careful to get up in the morning early at dawn). A Jew’s main devotion is Tikkun Chatzot? How can this be true?

When we get up in the middle of the night to mourn over the destruction of the Temple, we are following in the footsteps of Mashiach (Tehillim 119:62): חֲצוֹת־לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ (I rise at midnight to give You thanks regarding your righteous judgments). These ‘righteous judgments’ allude to the destruction of the Temple and our long, bitter exile. Even for these terrible decrees, which admittedly are very difficult to understand, we thank Hashem because (as we have written many times before) everything—including all of the events in our lives that are very difficult to understand—everything Hashem does, He does for our good. But why is it so important to accept Hashem’s ‘righteous judgments’ specifically at midnight? Midnight is the moment of the greatest darkness, the greatest constriction of consciousness (the world is typically asleep, i.e. ‘unconscious’ at that time) and the greatest judgments. But it is also the opportunity for change for the better because it is the moment when harsh decrees can be mitigated, i.e. ‘sweetened’, as R' Nachman states (Likutei Moharan 149): חֲצוֹת הוּא מְסֻגָּל כְּמוֹ פִּדְיוֹן כִּי הוּא הַמְתָּקַת הַדִּינִים (Midnight is highly effective, like a ransom, because it sweetens judgments).

It is difficult to mourn over the destruction of the Holy Temple. It happened so long ago. It seems so distant from us, so abstract, so foreign. All true; therefore, instead of focusing on the destruction per se we can focus on ourselves. By focusing on our own deficiencies, we share in the suffering of the Shechinah. And anyway, the fact that the Holy Temple is no longer with us does not give us an excuse to obstruct its rebuilding. In other words, midnight is the optimal time for cheshbon nefesh [self-examination, introspection]. This is the secret of what Tikkun Chatzot is really all about, and this is how R' Nachman summed it up (L.M. II:67): עַל־כֵּן מְאֹד צָרִיךְ לִזָּהֵר לָקוּם בַּחֲצוֹת לִהְיוֹת מִתְאַבֵּל עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כִּי אוּלַי בַּ��ִּלְגּוּל הָרִאשׁוֹן הָיָה הוּא הַגּוֹרֵם שֶׁיֶּחֱרַב הַבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וַאֲפִלּוּ אִם לָאו אוּלַי הוּא מְעַכֵּב עַתָּה בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ וְנֶחֱשָׁב גַם־כֵּן כְּאִלּוּ הוּא גָּרַם לְהַחֲרִיבוֹ (Therefore, it is very necessary to be careful to get up at midnight, to mourn about the destruction of the Holy Temple, because perhaps in one’s first incarnation, he was responsible for its destruction, and even if not, perhaps he is obstructing its rebuilding now, and that is also considered as if he caused its destruction). By getting up at midnight and sharing in the pain of the Shechinah, we are doing what we can to rebuild the Holy Temple. And this empowers us to begin repairing, i.e. doing tikkun on, our deficiencies one by one.

Tikkun Chatzot is about expanded consciousness and redemption. To receive these, we need to interrupt our sleep at the very moment when our consciousness is at its lowest. Why? This is when redemption takes place (Likutei Halachot, Hashkamat ha-Boker 1:15): שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קִימַת חֲצוֹת מַמָּשׁ שֶׁאָז הוּא תַּכְלִית הַקַּטְנוּת וְאָז דַּיְקָא הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת מִנְּפִילָתוֹ וּבָזֶה תָּלוּי הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָט (This is an aspect of rising precisely at midnight for then is the ultimate smallness, for specifically then is the aspect of arousal from sleep, which is an aspect of arousal from one’s fallen state, and redemption both collectively and individually depends on this).

We can now understand why all past redemptions took place at midnight—as we acknowledge during נרצה [Nirtzah] at the end of the Pesach Seder. From Avraham’s crushing defeat of the four kings, to Lavan’s dream in which Hashem told him to cease and desist from hounding Yaakov, to the death of Egypt’s firstborn, to the destruction of Sisera’s and Sancheriv’s armies, to the fall of Babylon, to the deliverance of Daniel from the lion’s den, etc. All of these momentous events of redemption took place at midnight. And so it will be in the future (Hashkamat ha-Boker 1:15): וְעַל־כֵּן הָיְתָה גְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה בַּחֲצוֹת דַּיְקָא וְכֵן גְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאָנוּ מְקַוִּים בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ תִּהְיֶה עַל־יְדֵי בְּחִינַת חֲצוֹת עַל־יְדֵי הַכְּשֵׁרִים וְהַיְּרֵאִים שֶׁעוֹמְדִים בְּכָל לַיְלָה בַּחֲצוֹת (Therefore, the first redemption [from Egypt] took place precisely at midnight, and likewise the last redemption that we hope will come speedily in our days, will come through the aspect of midnight by virtue of those kosher and G‑d fearing Jews who get up each night at midnight). The final redemption will come about by virtue of those who rise at midnight? That’s quite a statement. But is it true? Yes, it is what the prophet wrote (Yeshayah 62:6‑7): עַל־��וֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כׇּל־הַיּוֹם וְכׇל־הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת־יְהֹוָה אַל־דֳּמִי לָכֶם׃ וְאַל־תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד־יְכוֹנֵן וְעַד־יָשִׂים אֶת־יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ (I appointed watchmen upon your walls Yerushalayim, all day and night, constantly, they won’t be silent. Those of you who remind Hashem, do not be quiet! Don’t give Him any quiet until He establishes and makes Yerushalayim a praise on the earth).

The three daily prayers correspond to the Patriarchs: Shacharit to Avraham, Minchah to Yitzchak and Arvit to Yaakov (Berachot 26b). And the three Patriarchs correspond to the three ‘legs’ of the מֶרְכָּבָה [Merkavah, Divine Chariot] as stated in Bereshit Rabbah 47:6. But there are actually four ‘legs’ to the Merkavah (Yechezkel 1). Who merited the fourth ‘leg’? It is none other than David ha-Melech (Zohar Chadash Lech Lecha 32a‑b). The Chofetz Chaim brings this down in Shemirat ha-Lashon Sha’ar ha-Tevunah 8: וְאָמְרוּ רַזַ"ל שֶׁבְּאוֹתוֹ שָׁעָה זָכָה דָּוִד לִהְיוֹת הָרְבִיעִי לְרַגְלֵי מֶרְכָּבָה (Our Rabbis said that at that time [when David accepted the cursing of Shimi ben Gera] David merited to become the fourth leg of the Merkavah). If David corresponds to the fourth leg, what is the fourth prayer? Obviously, it is Tikkun Chatzot, the midnight prayer that focuses on nothing but the destruction of and the yearning for the Holy Temple, a prayer aptly corresponding to David since he (and his son) merited to build it in the first place. This secret is actually alluded to in the first blessing of the Shemoneh Esrei. Have you ever wondered why we say הָקֵל הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא קֵל עֶלְיון (the great, mighty and awesome G‑d, the supreme G-d)? Isn’t it sufficient to say “the great, mighty and awesome G-d”? After all, these are the attributes that correspond respectively to Avraham, Yitzchak and Yaakov: “great” corresponds to Avraham’s perception of Hashem as well as his own personal mastery of chesed, “mighty” being Yitzchak’s perception and mastery of gevurah, and “awesome” being that of Yaakov in tiferet. Why do we need to say “the supreme G-d”? Now you know the answer. It is because those words encapsulate David ha-Melech’s perception of G‑d as well as his own personal mastery. David is Mashiach, the anointed king, the supreme sovereign below, even as Hashem is the supreme sovereign above.

Now we can understand something fascinating. In the future, Hashem will prepare a banquet for the tzaddikim (Pesachim 119b). After the meal, the cup of blessing gets passed around, first to Avraham, then to Yitzchak, Yaakov, Moshe and Yehoshua, but no one will feel worthy to lead the group in blessing Hashem. Finally, the cup is given to David; he accepts it and leads the group. As it is written (Tehillim 116:13):  כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה׳ אֶקְרָא (I will lift up the cup of salvations and I will call upon the name of Hashem).

In this short article, we have tried to lay out some of the rationale for this prayer, but what we can’t do is explain its beauty and sweetness. To appreciate that, you will have to experience it yourself. So if you want to have a part in meriting the final redemption, why not begin rising in the night to pray Tikkun Chatzot?

[hello-there]

Communities are a new way to connect with the people on Tumblr who care about the things you care about! Browse Communities to find the perfect one for your interests or create a new one and invite your friends and mutuals!

[levtov1]

האגו המתגבר 153: על הריסות הדור הקודם קם הדור הבא #חורבן זה נקרא שהיה לנו מצב #טוב, ופתאום מגיע לנו מצב #רע. פתאום מתגלים בינינו מצבים רעים של חוסר #שוויון, חוסר #חיבור, חוסר #הבנה, חוסר #השתוות, חוסר #דביקות. בכל אופני הקשר בינינו נעשה לנו #חסר חסר חסר, וזה התגלות #החורבן. כלומר, כל המערכת שפעם היתה נראית כמערכת חיבור ו#חיבוק #אחד, שפועלת בהבנה הדדית ו#תמיכה הדדית, פתאום היא מתפוררת ולא מגלה יותר בתוכה כוחות ל#איחוד וחיבור. כך קורה בחברה אנושית מ#דור לדור, שמתגלים כל הליקויים של הדור, ובא הדור הבא שמזלזל בהם ו'מתקן' אותם, בונה משהו #חדש על פני ההריסות שנשארו מהדור הקודם. כי תמיד הבנייה היא על פני החורבן הקודם, בונים מדרגה חדשה מאין ברירה. משתמשים בכל המצבים שהיו בדור הקודם ונשברו, כדי ללמוד מה זה יותר גבוה ויותר #מוצלח, ממה שהיה קודם. כך פועל בחברה האנושית כוח הטבע הטבעי כדי #לפתח אותה. ולכן כל דור נעשה יותר #חכם, יותר #מבין, יותר #מרגיש, ויש לו #פתרונות משלו. #אגוהמתגבר #אגו #אהבה #ואהבתלרעךכמוך #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור #מטרה #אושר https://www.instagram.com/p/CReAyxohxMO/?utm_medium=tumblr

[kabclip2020]

גם היום אנחנו נמצאים בגילוי השבירה, בגילוי החורבן, בגילוי החטא. לכן מתפרץ וירוס שנקרא 'קורונה', קראון (crown), כתר, כמו האגו שיושב על הראש שלנו ושולט בנו. מחלה שיותר ויותר מרחיקה בינינו, ומגלה לנו עד כמה אנחנו לא אוהבים ודוחים ושונאים זה את זה. גילוי הקורונה זה גילוי הצורה האגואיסטית שאנחנו לא מסוגלים להתחבר, שלא איכפת לנו מה קורה עם השכן, אם הוא חי או מת. וכל אחד מאיתנו חולה בה, כי אני לא יכול להתקרב למי שנמצא לידי.

[oy-vey-zmir]

אתה מתעורר באמצע הלילה מהחלום.

זה החלום האחרון. אתה יודע שזה החלום האחרון. חיכית לו כבר ארבעים ושמונה שנים. תמיד ידעת שהוא יגיע.

אתה מרים את היד, מגשש את דרכך אל הטלפון שמונח על השידה ליד המיטה שלך, כמעט מעיר בטעות את הילד שלך שעדיין מפחד לישון לבד בחדר שלו. אתה לא מאשים אותו. אתה מבין. גם אתה מעולם לא הצלחת ללכת לישון לבד, אבל טוב, נו, כל אחד וסיבותיו שלו. לילד יש סיוטים על להיכשל באנגלית, ולך יש סיוטים על... חלום.

אתה מדליק את המסך בשתי לחיצות ולוחץ על האייקון הצהוב של אפליקציית הפתקים, נכנס לקובץ המתויק בתור 'החורבן', ומתחיל לכתוב.

במשך השנים הקובץ הזה החליף שמות כמו גרביים; פעם קראו לו בשם של החתול של השכנה ממול שנכנס לדירה דרך החלון ואכל את דג הזהב של אחותך, ואז בשם של המורה שהכשילה אותך בהיסטוריה כשהיית בן עשר, ואז בשם של ראש הממשלה. בסוף החלטת על שם קצר, קלאסי, ישיר. החורבן. אם כבר לדבר על זה, למה לא לקרוא לילד בשמו?

אתה כותב את התאריך והשעה ואת פרטי החלום, והשמיים מהחלון של חדר השינה שלך מתחילים להבהב באפור-כחול. עומד לרדת גשם, אתה חושב.

לא כל יום מישהו חולם את סופה של מדינת ישראל ויודע במאת האחוזים שפרי דמיונו יהפוך למציאות. אבל לא חלמת על הגשם. ולא קנית מטרייה.

מה הטעם בלהיות נביא אם אני לא מצליח לנבא את מזג האוויר, אומר בראש שלך הקול העייף שאין לו כוח לעמוד בפקקים של תשע בבוקר בזמן שמבול מכה בגג של המכונית שלקחת לשטיפה אתמול. ואם את הגשם לא הצלחת לנבא נכון, אולי גם שארית הנבואה הזו...

לא. אתה יודע שזה נכון.

אתה יודע כבר ארבעים ושמונה שנים. תמיד ידעת.

מתחיל לרדת גשם בחוץ.

אתה קם מהמיטה, מדליק את האור במסדרון ונכנס למקלחת בפעם האחרונה בהחלט.

אתה תקוע בפקקים של כביש ארבע, לוגם מכוס הקפה שביד שלך, שמפזרת ניחוח מר ועשיר בכל המכונית; היד השנייה מונחת על ההגה.

הפקק בטח נראה כמו מצעד נמלים לבחור מלמעלה, אתה חושב בעגמומיות ולוקח עוד שלוק מהקפה. מצעד נמלים שטובעות במזג האוויר הלא החלטי וההסעות המייגעות לחוגים של הילדים והמסים המוגזמים. מצעד נמלים שיפסיקו לחכות בפקקים אחרי היום, אתה מבין ברגע דוקר וחריף של הארה, כי כבר לא יהיו יותר נמלים.

אנשים, אתה מתקן את עצמך. אנשים. כשהיית בן עשרים ואחת הייתה תקופה בה פיתחת שיגעון גדלות מזעזע ואתה לא מוכן לחזור לתקופה הזו. חוץ מזה, אתה לא יותר טוב משאר האנשים שעומדים בפקק המזעזע הזה; הדבר היחיד שמבדיל בינך וביניהם הוא היכולת שלך לדעת מה יקרה בעתיד, או יותר ספציפית, בעתיד של מדינת ישראל.

אתה מגביר את החימום וחלונות המכונית נאטמים לאט לאט בצבע אפור חלבי, מפרידים בינך ובין שאר הנהגים העייפים שבחוץ, שחושבים שהם בדרך לעוד יום עבודה נורמטיבי ולא מעלים בדעתם שזו הפעם האחרונה שיחכו בפקק של תשע בבוקר. מצעד הנמלים זוחל לאט לעבר הרמזור והגשם דופק על גג המכונית, דופק חזק מדי - ואתה לא יכול שלא לחשוב שזו הדרך שלו להגיד לך, וואלה, דפקת אותם. תראה מה עשית. כל שאר הנביאים שלי הזהירו אותם בזמן, ואתה לא אמרת מילה.

צפירה רועמת מחזירה אותך מהמחשבות אל הכביש ואתה לוחץ על דוושת הגז, לוגם מהקפה שהתקרר בינתיים.

יותר מדי סוכר, ופחות מדי אומץ.

אתה עומד בין כל המוניות הצופרות מחוץ לשדה התעופה, מנסה נואשות לתפוס את תשומת הלב של אחד מהנהגים הזועפים כדי לקחת מונית הביתה. אתה מקלל את הרגע שבו החלטת שאין מספיק מקום בבגאז' של המכונית שלך למזוודות של אשתך ושל הילד והחלטת להזמין מונית לשדה.

הגשם מצליף בפנים שלך; אתה מנגב את עדשות המשקפיים בשרוול החולצה שלך, וחוזר על הפעולה, ושוב, ואז מוותר. אתה מועד לעבר אחת מתחנות האוטובוס הריקות ובוחן את הלוח שמציג את מסלולי קוי האוטובוס בעיניים מצומצמות. יש לך רק אוטובוס אחד, והוא מגיע פעם בשעה.

אתה מתיישב בכבדות על הספסל הרטוב ומביט בעוברים ושבים שממהרים להיכנס לתוך שדה התעופה ולהימלט מהמבול.

אתה מרגיש דקירת אשמה כשאתה נזכר בנסיעה לשדה, כשהילד שלך ניסה לשכנע אותך בפעם השמינית לבוא איתם לצ'כיה. הסברת לו שיש לך יותר מדי עבודה, וכבר אין זמן לקנות עוד כרטיס טיסה, וטיול שורשים זה ממש כיף והוא יהיה בסדר גמור עם אמא.

אבל אתה לא חושב שהצלחת לשכנע אותו עד הסוף. מעולם לא ידעת להתחמק משאלות בצורה מדויקת, אבל איך אפשר להאשים אותך? איך מסבירים לילד בן תשע שאבא שלו מרגיש אשמה על כך שלא הספיק להזהיר את תושביי מולדתו ולכן הוא נשאר מאחור בגלל תקווה קטנה, מזערית, חסרת סיכוי, שיספיק לתקן את מה שעשה?

אתה לא יודע.

אתה בוהה במדרכה המוכתמת בבוץ, ותחושה משונה של השלמה מהורהרת מציפה אותך. טיפות הגשם שמכות בלבנים המלוכלכות יוצאות שלוליות בצבע כהה, כמעט ארגמן.

זה הסוף, אתה חושב. זה הסוף. זה החורבן.

אתה יושב בתחנת האוטובוס בעשר בלילה,

ו��ופה בסוף של מדינת ישראל.

[kissesandmolotovs]

הבחירות לא יביאו ישועה - אבל ביכולתן להמיט חורבן, ולכן מסוכן להתעלם מהן. אין כאן דמוקרטיה (#איןכאןדמוקרטיה) - ישראל שולטת בשטח שחיים בו כ- 13 מליון בני אדם, אבל 5 מיליונים נולדים ומתים בלי דרך לגיטימית להשפיע על מדיניות. ובכל זאת, הבחירות לכנסת הן מנגנון מרכזי של השלטון הציוני, ועד כה ניתנת לנו אפשרות לקחת בהן ��לק ולהשפיע מעט על האופן בו הממשלה תשלוט בחיינו בשנים הקר��בות - וזה לא דבר לזלזל בו. בבחירות הקרובות ייתכן שנקבל לראשונה כנסת שלא רק מדירה את נציגי החברה הפלסטינית מהקואליציה ומוועדת חוץ בטחון - אלא בקושי יש בה נציגים כאלו. ייתכן שגם הציונים המתונים של מרצ יישארו בחוץ, בעוד תלמידיו של כהנא חוזרים ובגדול. כנסת שכזו יכולה להפוך את השנים האחרונות לזיכרון מתוק מתקופה עדינה והגיונית יותר, עד כמה שזה נראה מופרך כרגע. בתור מי שנהנים מזכויות יתר בתוך השלטון הקולוניאלי הציוני, אין לנו זכות לוותר על הכלי הזה להתנגדות. הכנסת לא תביא ישועה ואסור לתלות בה את כל תקוותינו - בשביל לבנות תקווה צריך להתארגן ולבנות כוח פוליטי מלמטה, לא סתם לשלשל פתק ולקוות לממשלה טובה יותר. אבל שווה בהחלט, בין הפגנה לפגישה לפעולה ישירה, לקחת את הזמן המעט כדי לתת עוד קול למעט המפלגות שנותנות איזשהי קונטרה לפשיזציה המתגברת. לכל ה��חות כיוון שכל קול שלא הולך לימין מעלה את רף הקולות שנדרש בשביל שמפלגות הימין הקיצוני יקבלו עוד מנדט. עוד יכול להיות פה הרבה יותר גרוע. בואו לא נפסיק לנסות לבלום את החורבן בזמן שאנחנו בונים תקווה. ~מקסי~ #קהילות_לפני_בחירות #אניאצביעכברבקבר אבל אתן עדיין יכולות לשלוח לנו קטעים 200 מילים +- על הבחירות.

[kabbalah101us]

בית המקדש - מה הקשר בין החורבן הבית החיצוני לפנימי

בית המקדש – מה הקשר בין החורבן הבית החיצוני לפנימי

#קבלה #תודעת הנסתר #חכמת #הקבלה

[vlad-newreality]

חכמת הקבלה מלמדת שכל התורה נלמדת בתוך אדם אחד. כל הסיפורים, כל הדמויות, כל המצבים, מתרחשים בפנימיותו של אדם שמתפתח מבחינה רוחנית. אדם הוא עולם קטן, נאמר על כך בספר הזוהר.

"מצרים" מסמלת את הטבע האגואיסטי ששולט בכל אדם. כאשר מתעוררת באדם "נקודה ישראלית", נקודה של אהבת הזולת, הוא מרגיש רצון להשתחרר משליטת האגו. עתה עליו ללמוד לעומק כיצד בנוי מנגנון האגו, איך הוא משעבד אותו ושולל את חירותו, ומהי השיטה להשתחרר ממנו.

סיפור יציאת מצרים על רגל אחת, הוא סיפור על נס היציאה מכבלי חוק האגואיזם אל חוק אחר שמאפשר להתחבר בקשרי אהבה ובהדדיות חמה זה לזה. היציאה ממצרים היא יציאה מהאגו, בריחה משנאת הזולת.

אפשר לזרז את הנס הזה. חכמת הקבלה מלמדת איך לקרב אלינו את הנס בהתעוררות מצידנו. אם נשתדל לקיים את חוק האלטרואיזם, ננסה ככל האפשר לפעול לפי הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך", אז נעורר את הנס, נמשוך אותו אלינו. פשוטו כמשמעו.

מבחינה חומרית אולי יש הכול בשפע, אבל סיפוק נפשי חסר. מאוד חסר. אנשים פחות ופחות מרוצים מהחיים, פחות שמחים. פחות מתחתנים, פחות עושים ילדים. תרופות הרגעה, סמים, ואיכשהו סוחבים. כאן זו בדיוק ההזדמנות שלנו לעשות סדר. להבין שהמשך ההתפתחות שלנו חייב להיות במישור הפנימי.

בהגדרות רוחניות, מאז החורבן טרם חזרנו להיות עם ישראל. עם ישראל זה רק כשאנחנו מחוברים "כאיש אחד בלב אחד". נקודה. עד כה התנהלנו כקיבוץ גלויות, כאסופת עדות, מגזרים ומפלגות, אבל היום אנחנו מוכרחים כבר להיוולד כעם. לצאת ממצרים. ללמוד להתחבר באהבת אחים מעל כל השוני, מעל כל חילוקי הדעות הלגיטימיים.

כשנתייחס טוב איש לאחיו תחזור השמחה לחיינו, יחזור הסיפוק הנפשי והצבע ללחיים. אנחנו נקום בבוקר עם חיוך גדול ונעביר את היום בכיף, מוקפים באנשים תומכים ואוהבים. וכשישראל הקטנה תספק דוגמה של חיים מתוך חיבור ואהבה, העולם כולו ימחא לנו כפיים.

ליל הסדר מגיע בלילה, בחושך, אבל בעצם יש בו המון אור. צריך רק לפתח תכונות מתאימות כדי לפקוח עיניים ולראות. שתהיה לנו לידה קלה.

[hoshvilim]

יהודה ואדומיאה - הישרדות יהודית לאחר החורבן *

יהודה ואדומיאה – הישרדות יהודית לאחר החורבן *

יהודה ואדומיאה – הישרדות יהודית לאחר החורבן. פרופ’ חיים בן דוד-על הישוב היהודי בעבר הירדן

לפי המחקר הארכאולוגי האדומים הופיעו באזור באלף ה-3 לפנה”ס ובמשך כ-1000 שנה ישבו באזור ועבדו את אדמתם כחקלאים. העיר שעיר שבארץ אדום נזכרת לראשונה בכתובת מצרית מ-1300 לפנה”ס והשם אדום בכתובת אחרת מ-1215 לפנה”ס.

בימי בית שני היגרו האדומים לדרום הר חברון הריק מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה.…

[yonitmatilsky]

היום יום הולדת עגול עברי י״ז בתמוז - צום. יום החורבן או תחילת המצור, זה לא באמת משנה, זה היה לפני אלפי שנים. לכבוד יום הולדת 40 קיבלתי מתנה מאוד מיוחדת פתיחה חדשה התחלה מ - 0 החלפתי קידומת נמחקו זכרונות המחשב שלא גיביתי ולא העליתי לענן ומתוך החורבן הזה של הבית שלי מתוך האופל של פריצה של שודדים אלי הביתה באמצע היום קיבלתי הרגשה שאין כמותה קיבלתי במתנה להבין את עוצמת הקהילה העוטפת אותי קבלתי תזכורת לחברים יקרים מפז ומשפחה חזקה ואיתנה ואת ההכרה המחוזקת שמכל נפילה, ומהמורה בדרך אני צומחת מתחזקת ומחובקת חזק. התמיכה שהוצעה לי, בין אם קיבלתי או סירבתי בנימוס הרחיבה לי את הלב לאין שיעור. גנבים יכולים לגנוב לי רכוש ואני יכולה לאבד עבודה שנעשתה (ולא גובתה) אבל אין להעריך בכלל את הרגשות שנסבו סביבי בימים האחרונים. תודה ותודה ועוד אלפי תודות, למקללים בשמי, את בני הבליעל שפרצו. למנחמים מכל הספקטרום. ולאלה שמזכירים לי במחוות קטנות אך מורגשות היטב שעדין אפשר להסתכל על הכל דרך משקפיים ורודות. יש כאן צמיחה וגם שיעור חשוב גיבוי גיבוי ועוד גיבוי. ואל תשכחו לגבות ולשמור. גם אם רק יוצאים מהבית למכולת ומיד חוזרים. (at יונית - שמיים וארץ מצלמת באהבה Yonit Sky&Earth Photography)

[drornow-blog1]

לומדים אהבה בדר"ור

השבוע החלה תקופת אבל לעם היהודי הידוע בכינוי "שלושת השבועות". בתקופה זו נחרבו שני בתי המקדש, ואנו מכבדים את האבלות על החורבן בהימנעות ממוסיקה וקיום אירועים משמחים כגון חתונות. תקופת האבל המסורתית הזו נפתחת בצום י"ז בתמוז, שנפל השבוע על יום שלישי.הסיבה הניתנת לנו לחורבן בית שני הינה שנאת החינם שהייתה בקרב עם ישראל. 

אנו מנצלים את השמן הזה לחיזוק היחסים שלנו אחד עם השני.מסיבה זו, יום שלישי היה יום רגוע במחנה דר"ור, והבנות עסקו בקישוט כדים, שלאחר מכן הכניסו אליהם פתקים ועליהם מחמאות אחת לשנייה. בהמשך היום הבנות נחו וצפו בסרט רדיו – סרט ספורט משנת 2003 העוסק בנושא קבלת האחר.