#גוש חיה

[psychologeek]

אחרי מות (חיים): בין "גבעת התחמושת" ל"בדמייך חיי"

"במותם ציוו לנו את החיים"

ואני חושבת על איזה משפט יהודי זה.

"הוראות אלו נכתבו בדם" זה משפט נפוץ. ואני חושבת על כמה נפוץ זה היה, כדי ש"במותם" ייכנס לנו לפנתיאון.

אני מסתכלת על א.נשים בטאמבלר. ואני קוראת על האדרת מוות. ואני קוראת על קידוש המוות, ואני חושבת

(במותם ציוו לנו)

אני חושבת על איך, לאורך הדורות, זו נהייתה לאט לאט קביעה עוקפת-הלכה.

על כמה נפוץ זה היה, שהרמב"ם במאה ה11(12?) התיר לומר את השאהדה, "להתאסלם" (לפחות לכאורה) במקרה של זה-או-מוות.

(ואני נזכרת שמשפחתו של הרמב״ם ברחה מאנדלוס בגלל המוח'דין, ולא מתפלאת בכלל.)

אני זוכרת ללמוד על "בשעת השמד" (כשמאיימים על היהדות כדת) ואיך אסור לשנות אפילו מדרך קשירת הנעליים.

(ועדיין, בשואה. מצאו דרך להתיר, זו לא "שעת השמד", כי זה לא עניין דתי.)

אני חושבת על "לחם עוני" ב(טרנזישטט, אולי? או אושוויץ?) רב שהתיר לבני הקהילה לאכול לחם בפסח, מאחר וזהו "לחם עוני" פר אקסלנס.

(הוא עצמו לא אכל.)

אני חושבת על עשרת הרוגי מלכות, ועל רבי אמנון ממגנצא, ועל יהדות ואהבה וחיים ומוות ואומץ.

כל כך הרבה אומץ.

ותקווה.

(על זרעים של מנהגים והנרייטה סולד שראיינה 400 ילדים קטנים (ילדי טהרן) כדי להבין מאיזה בית הם באו, איזה חינוך הם קיבלו, כדי לשים אותם במערכת החינוך המתאימה. כדי לנסות להמשיך את מה שההורים היו רוצים, את הסביבה שגדלו. להתאים מקום לאדם.)

אריות

"אך מי שעוד רצה לחיות," אומר השיר, "אסור היה לו להיות-"

על גבעת התחמושת

(שם)

בחברון (1929)

בבארות-יצחק (1948)

בסיני

בבארי (2023)

(אבל גם בקריית שמונה; בגוש עציון; בירושלים; במעלה אדומים; באילת; במעלה עקרבים; באשקלון; באופקים; בתל אביב ורמת גן ובחולון ובעפולה ובחדרה ונתניה ו--)

"אסור היה לו להיות/" הם שרים.

(ויש מי שעד היום, מוסיפים מקומות בסוף: בישראל; בכפר עזה; בניו יורק; בקליפורניה; בפולין; בתימן; ב-)

"על גבעת התחמושת"

(אבל זה לא הסוף.

זה לא הסוף, אתם מבינים?

כי-)

"בשבע ועשרים," הוא מסיים. "אל בית הספר לשוטרים/אספו את כל הנשארים."

כי, הנה הקטע -

תמיד יש נשארים.

"חזרנו אל העיר שבעה... השמש במזרח גבהה... על בונקרים מבוצרים, ועל אחינו הגברים/ שנשארו שם בני עשרים/ על גבעת התחמושת".

(הם חוזרים, אבל לא כולם)

אני חושבת על חבורה של בני עשרים. בראש שלי, השיר הזה בערך מאותה תקופה של "יש ערימה של חבר'ה על הקבר הדשא". (אנחנו שנינו מאותו הכפר חלקה).

אני חושבת על חבורת מתים, ואני לא צריכה ללכת רחוק מדי.

אני חושבת על דם וכאב ומוות מוות מוות.

מתבוססת בדמייך

"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך/ואומר לך בדמייך חיי."

במקור, הפסוק מהווה תוכחה: אני עובר, ואת מתגוללת בדם, לא היגיינית, לא מטופחת, לא דואגת לעצמך. לא מנסה למשוך את עצמך למעלה.

אפרת גוש עשתה מזה שיר שלא נכשל לגרום לי לבכות.

"חיי," היא אומרת לנו. "חיי - בדמייך חיי".

כן, היא אומרת. כן. זה כואב וקשה ונורא.

זה מכוער ופצוע ומדמם.

זה לא היגייני ולא נעים וזה מסריח.

(אבל את חיה. את חיה את חיה את חיה. למרות הכל את חיה).

"ואעבור עליך ואראך," היא שרה.

(זה לא הסיפור שלה. ואולי, אלו מילים שמישהו אמר לה פעם - כשהיא הייתה במקום הזה?)

"מתבוססת בדמייך"

אני רואה אותך, היא אומרת לנו. אני רואה אותך עם כל החרא שיש. עם כל הדם שמרוח על הרצפה והקירות המתמוטטים והפצעים הנגועים שלא חבשת.

"ואומר לך "

(כי היא לא מתעלמת. למרות שזה כל כך הרבה יותר קל להביט הצידה. למרות שהריח נוראי. למרות הפחד והכיעור והחיידקים. אז היא שמה מסיכה וחלוק ולובשת כפפות ולא צועקת עלייך למה עשית.)

"בדמייך - חיי"

(דווקא מזה שרע, וקשה וקרוב לחזה - דווקא מתוך זה שכל כך של כך רע. דווקא מתוך זה -

את צומחת. את תחיי.)

והפירושים על הפסוק המקורי ממשילים את דם הלידה ודם הווסת (ואני חושבת על ברית, דם ובין הבתרים ותינוקות והמשכיות וכאב גדול גדול גדול כל כך).

ויש מקום גם לזה וגם לזה, אני חושבת.

יש מקום להגיד "יאללה, קומי. ככה את חיה?"

ויש מקום להגיד "זה בסדר, ככה. את חיה."

ואם נחזור לגבעה (שאני חיה עליה):

"במותם ציוו לנו חיים".

וזה קשה. ונוראי.

וזה עצוב.

ולכל אחד יש דרך אחרת להתמודד עם זה.

(אבל זה אפשר. כי אין ברירה או כי זה מה שהם רצו או כי החיים ממשיכים או כל סיבה אחרת.)

החיים ממשיכים

(כי ככה זה)

וזה אפשרי.

ואם זה קשה - אם זה מרגיש בלתי אפשרי, כמובן, אבל גם אם זה "רק" קשה או מייאש או-

אם זה קשה, אל תפחדו לבקש עזרה.

בבקשה.

אתם חשובים.

ביום הזיכרון הזה, אנחנו זוכרים את כל הנפגעים.

"במותם ציוו לנו את החיים"

(מגיע לך יותר מרק לשרוד)

[vardhanlezuz]

על לא עוול בכפי היא נזפה בי ונשלחתי לחדר לסיפוק מרוסית "עם זאת, הוא השכיל לשמוח למראה אי-הדמיון שלו לעצמו, ונימק: אם אותי אי אפשר לזהות, לא יהיה אפשר לזהות שום דבר... והתכוון בזה שהכל הוא מעשה ידיו של מישהו אחר, ולא של זה שאינו דומה לו כלל, ולפיכך, אם האשם האמיתי נעלם, אי אפשר לבוא בטענות לליובה המשתקף ברגע ההווה... מחשבותיו הלכו והסתבכו בהיגיון מופתי. הנראות, הנגלות, הבולטות הקיצוניות שלו לעין כל הפחידו והביכו אותו. הוא חש את קוצר ידו ולהעלים את עצמו באותה חריפות שבה רוצח בשגגה חש, מן הסתם. את קוצר ידו להשמיד את גופת קרבנו; עד כמה אי אפשר להיפטר מקילוגרמים אחדים של בשר, עד כמה אין איפה להעלים אותם! והוא יישב מולם עד הבוקר ויתנדנד כמו אדם הסובל מכאב שיניים – מול גוש הבשר שהחיים עזבו אותו בקלות רבה כל כך ושאין איפה, אי אפשר להעלים אותו. יישב מזועזע מהחומריות של העולם, ויתעמת לראשונה עם חוסר האפשרות לגבור על קטגוריות מופשטות שהתגשמו. האגנוסטיקנים לא עשו שום מעשה - קל להם לדבר. לו רק היו מנסים לפעול במציאות שהם רואים אותם בחלומם! פושע הוא מטריאליסט בעל כורחו; הוא עשה מעשה, הוא ראה את הסיבה והתולדה ממש "כמו שאני רואה אותך". הסיבה השתטחה אפיים ארצה – התולדה ממשיכה להתקיים. מטריאליסט הוא אידיאליסט שביצע פשע. האדם כבר מזמן אינו חי בעולם חומרי. בעולם חומרי חיה רק החיה. בעולם חומרי הכל מפחיד כל כך, נכון כל כך, בלתי נמנע כל כך! ליובה הבין פחד מהו." [בית פושקין / אנדרי ביטוב עם עובד תרגום מיכאל שקודניקוב ע"מ 429] #שלומלנמרוש פרק ג

Charlotte Adigéry & Bolis Pupul - Ceci n'est pas un cliché (Official Video)