#אני אוהבת את זה מאוד

[emmafallsinlove]

הגאונות של האחיין שלי בנץ שבסוף עונה 1 בנץ נכנס לבית של יוני וכזה ״יוני אתה חייב לבוא איתי״ ויוני כזה ״אנחנו עושים את זה עכשיו? הרגע שלחתי אותך״ ובנץ לבוש כמו מרטי מקפליי בחזרה לעתיד ואתמול כשראיתי את הפרק הייתי כזה אוי רפרנס לסרטים האהובים עליי בכל הזמנים? כן בבקשה. ואז פרק 10 עונה 2 (בחזרה לבגרויות א׳) שהכל פתאום מסתדר. ג א ו נ ו ת

[mexashepot]

נראה שאני היחידה ברמט שלא חושבת ש-יר ודאשה יוצאים, huh

[jewishicequeen]

✨🦋ילדי פיות🦋✨

תקריבים ומחשבות כל העיצובים שלהם מתחת לקאט-

וינטר מאוד מחויבת לאסתטיקה. זה התחיל כטיפה בחירה מודעת- היא הבינה שקל יותר לתרץ את בנצנצים שתמיד סביבה אם היא לובשת נצנצים כל הזמן גם ככה- אבל בתכלס, היא פשוט אוהבת את זה. אם היא היתה יכולה להסתובב כל החיים בבגדים שלה כפיה היא היתה עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. פרטים קטנים שהוספתי כאן- הטבעת שלה בצורת צבעוני, כי טוליפ היא הפיה שלה, ויש לה פלסטר על הרגל כי היא תמיד זו שנפצעת.

ניסיתי לגרום למגי להראות כמו sunshine incarnate. היא מאוד מנומשת, עם משקפיים ענקיים וחיוך אפילו גדול יותר. בספר היא מתוארת כבלונדינית אבל בראש שלי היא תמיד היתה ג׳ינג׳ית, אז ניסיתי להראות את זה בעיצוב. כמו ווינטר, גם לה יש אסתטיקה שהיא מקפידה עליה, אבל זה פחות צורח פיה.

כריסטי!! בהתחלה רציתי לעשות אותה הכי hardcore פיה שרק אפשר, ואז עם חצי עיצוב הבנתי שזה מרגיש מבוגר מדי. אני לא באמת זוכרת בת כמה כריסטי בספרים, אבל היא תמיד הרגישה לי מאוד צעירה ורק עכשיו מגלה את עצמה, אז בסוף הלכתי עם מראה פחות אלגנטי ומוקפד ויותר חופשי ונלהב. היא מכינה בעצמה הרבה מהתכשיטים שלה(וגם של אדוארד), ויש לה צמיד בצבעים של החבורה, שרשרת עם בת ים זהובה, ועגילים וסיכה של כנפיים בסגול וירוק- בשביל וינטר ואדוארד.

אצלי בראש היא זו שהכניסה את וינטר לאופנה הזאת, גם אם היא לא לובשת אותה בעצמה.

אדוארד מאוד מנסה לאזן בין החיים שלו כילד פיות- שהוא מאוד אוהב- לבין להיות חלק מהחברה, ושבני האדם סביבו לא יעיפו בו מבטים מוזרים מדי, אז הוא די עדין עם כל הקטע של ארץ קסם בבגדים שלו. הוא לובש ירוק בדרך כלל, ובגדים שנוחים לטיול בטבע, ואחרי הרבה שכנועים של כריסטי הוא הסכים שהיא תכין לו כמה תכשיטים קטנים, כי מי יכול להגיד לה לא. יש לו קעקוע של חבצלות לזכרה של לילי.

אחד הדברים שממש זכורים לי מענקי האבן היה כמה שוינטר לא האמינה שטימוטי ילד פיות, אז ניסיתי לגשת לזה משם. יש אצלו הפרדה די משמעותית בני שני העולמות, והוא לא מבין את הקטע של השאר של לשמור על האסתטיקה. זה התחיל פשוט כהתעקשות לא להצטרף והפך באיזשהו שלב לעבודה אקטיבית להראות כמה שיותר רחוק מזה. יש לו את השרשרת כמו לכולם, אבל שם זה מתחיל ונגמר.

[noalevitan]

כבר מלא זמן אני מנסה לנסח פוסט על האומץ של נועה. סתם דברים שמסתובבים לי בראש

פשוט חשבתי על כמה נועה מתאמנת בלהיות יותר ויותר אמיצה ככל שעובר הזמן. היא עושה דברים שהיא לא טובה בהם או יודעת איך לעשות אותם, ועושה אותם בכל זאת. זה בגלל שאחד המאפיינים הכי חשובים בנועה זה שהיא לא מוותרת בחיים. ישימו אותה בחמ"ל היא תהיה בחמ"ל. ישימו אותה במטבח היא תהיה במטבח. ישימו אותה מ"מ היא תהיה מ"מ, הדבר שהיא הוכשרה לעשות, והיא תהיה מ"מ גרועה מאוד אבל היא לא תוותר, היא תרצה להמשיך, ואולי בהתחלה היא תהיה קצת ראש בקיר, אבל בסוף היא תבין קצת יותר איך עושים דברים.

אבל זה לא רק שהיא לא מוותרת. אני מדבר על זה שהיא גם יוצאת מגבולות אזור הנוחות שלה, היא עושה דברים אמיצים שלא הייתה מעיזה לעשות פעם, כל הזמן; להתקשר למצ"ח בניגוד לפקודה ישירה מהמב"סית, לדבר עם שמרית מיוזמתה ולבחון את המיניות של עצמה, להגיע למסקנות, לצאת מהארון בפני יוגב (סצנה לדורות. איזה ילדה מדהימה זאת, שמבינה על עצמה דברים, שמדברת עליהם בקול, שקשה לה עם עצמה אבל מפסיקה, סוף כל סוף, להדחיק). לראות בחורה שהיא מחבבת בחדר אוכל ולנסות לדבר איתה, להבין שהיא מרגישה אליה רגשות רומנטיים ולנסות לממש אותם (לפחות בדרך שלה). באמת כמה דברים אמיצים היא עושה, וממשיכה לעשות כל הזמן. לראות את נועה ב3.01 שומרת קרמבו לאביב ואומרת לה "שמתי לב שאת אוהבת אז הבאתי לך" זה מטורף, זה חסר תקדים, מה זה הדבר הזה? איך את יודעת לעשות את הדברים המדהימים האלה? נועה של עונה 1 could never.

אני חושבת שנועה בעצם קצת מגלה שהשד לא גרוע כל כך. היא מגלה שלעשות דברים אמיצים זה משתלם. היא מגלה שהיא מסוגלת לעשות את הדברים האמיצים ולצאת בחיים, ולא רק בחיים, לצאת מורווחת.

עוד משהו זה שבפרק 3 נגיד אביב אומרת לה שכדאי לה לשתף מה נסגר איתה (היי סאפיר) ונועה נרתעת מזה, כי עדיין קשה לה לשתף, ברור, זה לא מפתיע. והיא בכל זאת, בדרך שלה, משתפת את מייקי, וזה עובד, ולא רק זה, היא באה אחר כך בפרק 4 לאביב ואומרת לה שזה עבד! והיא ממשיכה לשתף! היא פורצת את גבולות אזור הנוחות שלה ומודה בפני אנשים אחרים שהיא מצליחה לתקשר, והיא יודעת להגיד את זה, ומדברת את מה שהיא מרגישה, ו. באמת. וואו. מה שהיא עברה, מה שהיא עוברת, אני כל כך פאקינג גאה בה. היא כל כך ��נסה, כל הזמן, ובסוף בסוף יש לה גם הצלחות. בעונה הזאת יש לה המון הצלחות ואפילו אחרי הנשיקה הזאת בפרק 5, שהיא בהלם ממנה ולא יודעת איך להגיב, אני כל כך מחזיקה לה אצבעות שהיא תצליח אחר כך לדבר את הרגשות שלה. לא להתעלם מהם. לפתוח את הלב שלה קצת יותר. כל האומץ הזה, הוא קשה ומעייף. אבל אני מאמינה בה שהיא באמת מסוגלת.

זה מרגיש לפעמים שאני צופה בתינוק שעושה כל מיני דברים בפעם הראשונה. כל פרק אני יושב שם ואומר יופי נשמה שלי כל הכבוד וואו איזה יופי את מתקדמת, כמו תינוק שהולך קצת, ומצייר קצת, וקופץ קצת, כל פעם מותחת קצת את הגבול ומצליחה להגיע יותר רחוק. איזה דבר מופלא שאת, נועה.

[jewvian]

מסכימה איתך לגבי התרומות. זה הזיה אחת גדולה.

גם זה גורם לי לחשוב איך אפשר להתמודד עם זה שפרו פלסטלינה הורסים כל מרחב בטוח באתר הזה? בעיקר בפאנדומים? כי לחסום כבר לא בהכרח עוזר, בכנות. אני חוסמת על ימין ועל שמאל אבל זה כאילו הם צצים כל פעם מחדש.

זה קצת כמו שהתחילו להכין צמידי חברות להופעה של טיילור סוויפט והכל היה נורא יפה ועם השירים שלה ואנשים מחלקים ומביאים בהופעות (הייתי בהופעה בלונדון לפני פחות מחודש ויצאתי עם כמות יפה של צמידים) ואז היה פוסט מבלוג של ״עידכונים״ שפירסם ״סוויפטיז פור פלסטיין״ שהם קוראים לאנשים אחרים להכין צמידים למען פלסטין. כאילו להכין צמידים זה מה ש׳ישחרר את פלסטין׳ או בולשיט אחר.

אני כן יכולה לומר שמלא ישראלים בקבוצה של טיילור סוויפט בפייסבוק עשו צמידים עם bring them home ועם השם של רוני אשל ז״ל ואפילו באו עם חולצות עם תמונה שלה להופעה שהם וי.איי.פי וזה היה ותמיד מרגש וגם ההורים של רוני ביקשו שאם הולכים להופעות ומכינים צמידים לצלם להם ולשלוח כי רוני אהבה מאוד את טיילור סוויפט.

אבל הקטע הפופוליסטי הזול הזה של סוויפטיז פור פלסטיין הרגיז אותי ומרגיז אותי עד היום. כאילו, מרחב שחשבתי שהוא ״בטוח״ הבנתי שהוא לא.

זה מתיש. הכל כבר מתיש.

הבעיה היא שתרבות האינטרנט/פאנדומים אכלה לדור הזה את הראש. הם רואים את המלחמה הזאת מזווית של מלחמות שיפים, מזווית של הערצה.

��מו בכל פאנדום יש את מי שבעד ומי שנגד. הם מנותקים לגמרי מדקויות, מגאופוליטיקה, מאנשים שחיים את הסכסוך הזה במשך דורות. הם כאילו תימצתו לעצמם את כל העסק המחורבן הזה והפכו אותו למשהו שיהיה קל להתמודד איתו כי המוח שלהם לא מסוגל להכיל מורכבויות של בני אדם.

אין כבר רע נגד טוב, יש מי שמדכא ומי שמודכא. יש את אלה עם הכוח ואלה החלשים מנגד. הם חופרים על דמויות אפורות אבל שהבלורבו האמיתי שלהם מהמציאות מוציא משפט מהפה שלא בא להם בטוב הם יבטלו אותו ויחזרו לעולם הבינארי של בעד ונגד (אבל הם בעצמם א-בינאריים כמובן).

מינימום מאמץ למקסימום חשיפה. לשים אימוג'י של אבטיח בשם משתמש אבל להמשיך להזמין מוצרים בזול מעלי אקספרס. לקרוא לחרם אקדמי אבל לא לפתוח ספר היסטוריה אחד. 30 שניות בטיקטוק זה מספיק כדי לגבש דעה.

אני באמת מרחמת עליהם. הם גדלו לעולם זבל ואף אחד לא לימד אותם איך חיים בעולם האמיתי. הורים, מורים, מבוגרים אחראים - כל אחד פספס את ההזדמנות להכניס תוכן בדור האבוד הזה, להכניס ערכים או משהו אמיתי ומוחשי במקום ההתמקדות האובססיבית באינטרנט.

ועכשיו אנחנו חיים את הפספוס הזה. הדור שינק את האינטרנט עשה לו ארגון מחדש. הם קוראים ל"סייף ספייס" אבל בשביל מי? הם טוענים שהם מגנים על חלשים, אבל מי הם החלשים בדיוק? הם יוצרים גיפים של הפגנות, גיפים של פוליטיקאים, גיפים של סלבס שקוראים לרצח יהודים (בעקיפין או במישרין). מדפיסים סלוגנים על חולצות, על כיסויים לטלפון, על מדבקות לבקבוקי מים הרב פעמיים שהם שכחו לנקות כבר שנתיים.

כותבים פיקים על חטופים, מציירים דמויות מאנימה שתומכות בצד כזה או אחר, מכינים צמידים של פאקינג טיילור סוויפט (שעם כל הכבוד לא היא ולא המעריצות יודעות למצוא את ישראל ועזה על מפה). זה הכל משחק, זה הכל בשביל "לקחת חלק" ממשהו שהם לעולם לא יבינו לעומק.

אין לי מושג כבר מה רציתי לומר באסק הזה. היו לי הרבה מחשבות וכולן יצאו בבת אחת. כל מרחב שהייתי בו בעבר זוהם, אנשים שראיתי בתור ידידים קרובים קיללו אותי וברחו. כל מיני מפורסמים למינהם שתפסתי בתור אנשים חכמים פשוט איכזבו (לא שמלכתחילה צריך להסתכל ככה על מפורסמים, אבל בכל זאת).

יש את ההבנה הזאת, ההבנה היהודית שעוברת מדור לדור, שאנחנו לא רצויים. חוויתי את זה, זה קרה לי. האנטישמיים יקראו לזה איך שבא להם - אבל שורה תחתונה? אין לנו מקום איתם.

אז זהו. חרא מילות סיכום אבל זה מה שיש. אני אישית אוהבת להמשיך לחסום אנשים כי פרנציפ, אבל כל אחד והפרנציפ שלו.

[hindahoney]

Hey there love. My name is Noa and I'm from Israel. I would've sent a PM but I want other people (fellow jews, Israelis and the antisemitic that come across your blog to spread hate) to know how much of a fresh breath your support has been.

Your amazing strength reaches so deeply!

Your posts, your worlds, your grief. In the midst of doom-scrolling tumblr I found the ray of warm sunshine that is you and your blog. Unfortunately, most if not all of my friends are in a worse mental state than I could ever know, so in relation to them I'm doing just fine. (Mentally detached). So all this month I could only swallow my feelings and support them as much as I can, of course, never daring to fall apart Infront of those who can't take it.

Therefore, I come here to get support, look at the encouraging words of someone whom fights for me, for my friends, in the most absurd days we ever experienced.

Your support matters, your words are powerful, your soul reaches through the screen.

אהבה היא לא מילה שאני זורקת בקלות לכל עבר, בחיי היום יום שלי אני אדם מאוד פרטי, אבל את מיהודי התפוצות הראשונים שנתקלתי בפוסטים שלהם.... והם מחזיקים אותי שפוייה. תודה לך, אני אוהבת אותך ואת העוצמה והחוזק שאת מצליחה לשדר. 💜

המילים שלך ריגשו אותי מאוד, תודה. לעולם לא אפסיק להילחם למען מדינת ישראל. אני מקווה שאתה ומשפחתך במקום בטוח ושישמרו על עצמם. נעבור את זה ביחד💙💙💙

[hamoralimona]

שלום ישראבלר!

אלו ימים לא קלים, ולכן רציתי להפיץ אהבה ומתיקות. אם אתם לבד בבית ומתחשק לכם משהו מתוק, הנה מתכון של פנקייקס של אמא שלי בכמות לאדם אחד!

3/4 כוס קמח (אפילו כוס קמח. )

חצי ביצה (לקשקש ביצה בכוס, להוסיף רק חצי מהכמות )

3 כפות סוכר לבן

1/2 כפית א.אפיה

מעט תמצית וניל

1 כף שמן

1/2 כוס חלב

רבע כוס מי סודה או מים קרים

הוראות הכנה:

לערבב את המצרכים ביחד (לא ממש משנה באיזה סדר) בקערה

לחמם מחבת על אש בינונית (4-5 בכיירים אינדוקציה אם זה עוזר לכם)

לרסס בשמן/לשפוך קצת ולמרוח עם לקקן (קנולה!!! לא זית!!!)

ולטגן

המלצה שלי:

אחרי הפנקייק הראשון כבר תדעו כמה זמן צריך והאם להנמיך אש או לא. אני בדרך כלל אחרי שני פנקייקים מנמיכה את האש (3 בכיריים אינדוקציה) נותנת כמעט דקה בכל צד. אני לא מסתמכת על בועות, אלא על הקצוות של הפנקייק. אם אפשר להרים את הקצוות ולהכניס את המרית בלי שהכל נשפך, מעולה!

"אבל לימונה מה לעשות עם החצי ביצה שנשארה?" חביתה! תוסיפו ביצה או שתיים :)

הפנקייקים שלנו לא מאוד מתוקים ומאוד אווריריים אז אפשר לאכול אותם עם תוספות מלוחות!

לארוחת בוקר מלוחה מושלמת:

חביתה שהכנתם מחצי הביצה + עוד אחת או שתיים לתת קצת נפח (אם אתם משקיענים תוסיפו עגבניות שרי חצויות ובצל. טגנו את הבצל, אז את העגבניות כשהצג החתוך למטה, ואז תוסיפו את הביצים וקשקשו את החביתה הזו עד קבלת מרקם רצוי)

קפה לבחירתכם (קר על נטול לקטוז זה הפייבוריט שלי)

סלט שאתם אוהבים/ירקות חתוכים של בוקר (מלפפון, עגבניות שרי, קצת גזר או גמבה)

תוספות מעל הפנקייקים (גב��נות למריחה, חמאה או מרגרינה, אם בא לכם פרוסה של צהובה זה אחלה, ואבוקדו כשהעונה מגיעה )

וכמובן תבלינים לבחירתכם (אהובים עליי הם קייג'ון של "התבלינים של איילת", מלח גס ופלפל גרוס)

לארוחת בוקר מתוקה מושלמת:

סירופים וממרחים לבחירה (קיבלתי ממשפחה סירופ מייפל אמיתי מקנדה ואני מכורה קשות, אבל גם רגיל זה בסדר, בנוסף נוטלה זה אחלה)

פירות חתוכים לבחירה (אני אוהבת פטל באופן לא רגיל, אבל אין להשיג פה. בדרך כלל הפירות שלי הם בננה, אוכמניות, תותים, וכו')

אבקת סוכר לצלמים שבנינו

חמאה אם אתם אמריקנזרים

קפה טוב בצד (I'm the cold brew kind of gay)

בתיאבון!

[boker-tov-gidi-gov]

זה ממש מבאס אותי שכבר לא בטוח להיות יהודים וישראלים בחו״ל

אני מאוד אוהבת לטייל באירופה, הייתי שלוש פעמים בשנה האחרונה, ולמרות כל האזהרות הייתה לי אמונה באנשים ולא הסתרתי את הזהות שלי

ונכון לאותה תקופה גם לא הייתה לי סיבה, לא נתקלתי בשום תגובה עויינת גם בערים שנחשבות מאוד אנטישמיות כמו לונדון או פריז, ולא קיבלתי תגובות עוינות מילדים אמריקאים עם שיער סגול שפגשתי בהוסטלים

להפך, פגשתי הרבה ערבים שחלקם אפילו פלסטינים במקור ומה שהם אמרו לי כשסיפרתי שאני מישראל זה ״אנחנו שכנים״ והתגאו בכמה מילים שהם יודעים בעברית, שאלו אם יצא לי לטעום מאכלים שהם אוהבים מהארץ, אמרו לי איפה יש מכולת ישראלית לקנות במבה

ולפעמים ההצהרה שאני ישראלית עוררה דיון אבל הוא תמיד היה מתורבת וכל מי שפגשתי התעניין בחוויות ובדעות שלי כישראלית מן השורה וראו בי בן אדם גם כשהם מאוד התנגדו לפעולות של הממשלה שלנו

ומעבר לזה שהרדיקליזציה הזו מבאסת לי את הטיולים בחו״ל היא פשוט נורא נורא מסוכנת ואלה בדיוק הסימנים הראשונים של חברה לקראת קריסה מוסרית

[kpopinhebrew]

빈차 - מונית ריקה

או היוק:

יש לי עוד הרבה ללכת

ואין מונית ריקה

נראה שעומד לרדת גשם

הכתפיים הנפולות שלי מחזיקות את משקל היום

אני רוצה להניח אותו, רק לרגע

הבית רחוק

טאבלו:

שום דבר לא השתנה,

נשארתי לבד בגן המשחקים

אחרי שעליתי על מתקן המתח הגבוה.

כל החיים אני הולך על קצות האצבעות,

כל מה שאי פעם שהתבקשתי

היה קצת יותר מעל הידיים שלי שהתמתחו למעלה.

גובה הסטנדרט של העולם הולך ומשתווה לאוורסט,

ככל שאני מתקרב לפסגה,

כל מה שיש לי זה הרים של לחץ,

אני יודע שאני לעולם לא יכול לנוח

אין כדור שינה שיכול להרדים את הדאגות שלי,

אז אני נושך את הלשון ונשאר ער כל הלילה.

עכשיו זה ברור למה מלמדים אותנו לעמוד בתור

דבר ראשון כשאנחנו קטנים,

מערכות יחסית אנושיות מסובכות, הן כשלעצמן פרדוקס

יש רק מערכות יחסים,

ואין מקום לאנשים.

חלמתי חלומות מהפחד להיות רגיל,

עכשיו אני מקנא בפשטות.

בעוד שאני עומד לבד בגשם,

אם אני לא גדל,

כאבי גדילה הם רק כאב.

או היוק:

יש לי עוד הרבה ללכת

ואין מונית ריקה

נראה שעומד לרדת גשם

הכתפיים הנפולות שלי מחזיקות את משקל היום

אני רוצה להניח אותו, רק לרגע

הבית רחוק

מית׳רה:

ככל שאני מתקדם אני מפחד יותר,

אני רץ, אבל שתי רגליי והלב שלי

שכחו כבר בשביל מה.

החלום שהפך לעול,

התקווה היחידה שלי היא לנטוש אותו מאחור ולרוץ.

קח עוד צעד, הוא משדל אותי,

וכשאני מרים את הראש יש מלפניי צוק.

כשאני מסתכל אחורה, יש שורות של ציפיות מאחוריי,

מעמידות פנים כתומכות בי, ודוחפות את גבי.

יום אחד רציתי לתת ללב שלי מנוחה,

אבל הוא הסתרבל בין המספרים.

העולם מושיט לי יד מחושבת, אני לא רוצה לאחוז בה,

אבל אני יותר מפחד מלהישאר בידיים ריקות.

האם זמן הוא הדבר היחיד

שגם אם מחזיקים בו חזק, הוא ממשיך?

כשאני מסתכל על השמיים עם העננים הכהים,

אני חושב שגם לי היה פעם משהו כמו חלום,

קשה לי להירדם הלילה.

או היוק:

האם לא תוכלו לעצור

לרגע בשבילי?

כבר קשה לי להמשיך ללכת

הרוח נושבת, ועדיין

יש לי עוד הרבה ללכת

ואין מונית ריקה

נראה שעומד לרדת גשם

הכתפיים הנפולות שלי מחזיקות את משקל היום

אני רוצה להניח אותו, רק לרגע

הבית רחוק

האם אין לי מקום בעולם הרחב הזה?

האם אני לבד ברחוב הצפוף?

האם אין מושב אחד ריק בשבילי?

הבית כל כך רחוק

דברים שאני חייב לעשות,

כסף שאני צריך להרוויח,

היה עוד משהו חוץ מזה

דברים שאני חייב לעשות,

כסף שאני צריך להרוויח,

היה עוד משהו חוץ מזה

דברים שאני חייב לעשות,

כסף שאני צריך להרוויח,

היה עוד משהו חוץ מזה

הדרך שאני צריך ללכת בה,

גם לי היה משהו כמו חלום,

היה לי.

היה לי חלום

© KpopInHebrew

------

פוסט ראשון של אפיק היי!

אפיק היי האהובים שלי חוגגים היום 21 שנים מאז הדביוט שלהם. מזל טוב!🥳

הכרתי את אפיק היי מוקדם מאוד בתוך המסע שלי בתוך מוזיקה קוריאנית, ומוזיקה בכללי. זה היה לפני שש שנים בערך, הייתי צעירה, ולפני שהבנתי את עומק המילים של השירים שלהם, המנגינות והביט היפ-הופ הטהור משכו אותי מייד. כל כך נהניתי לדלג בין האלבומים שלהם ולגלות עוד ועוד שירים.

ואז אני זוכרת שקראתי תרגומים למילים באנגלית והתגלה בפניי עולם שלם. המורכבות המדהימה בכתיבה שלהם היא אחת מהסיבות שלקח לי זמן לתרגם שיר שלהם לעברית, שלא לדבר על בכלל לבחור איזה מהשירים לתרגם.

תרגום זאת מלאכה קשה, עדינה, שצריכה להיעשות בדיוק רב. בשינוי של מילה אחת ההרגשה של משפטים ופסקאות שלמות יכולה להשתנות. איך אפשר לתרגם מילים שלא קיימות בשפה אחרת? איך אפשר להעביר מסר כל כך חד מבלי להקהות אותו? אני לא יודעת אם אני מצליחה בזה, אבל אני ממשיכה לנסות ללמוד איך כל הזמן.

כשאני חושבת על אפיק היי, הדבר הראשון שעולה בראש שלי הוא 'גאונות'. אפילו אז, עם הידע המועט שלי בקוריאנית, נדהמתי לגלות פעם אחר פעם את השנינות בכתיבה שלהם, את משחקי המילים, דו המשמעויות והחריזות - ובנוסף לכך כל זה לרוב בשתי שפות במקביל (קוריאנית ואנגלית). ואחד הדברים הכי מהנים היו שככל שלמדתי קוריאנית יותר, תוגמלתי בכך שהצלחתי לפענח עוד ועוד מהם.

יש לאפיק היי מאות שירים, ואני באמת אוהבת את כולם. הבחירה באיזה מהם לתרגם קודם הייתה קשה מפני כך, וגם בגלל שאני כמובן עדיין לא מבינה הכל בעצמי, וקטונתי מלתרגם יצירות שכאלה.

ובכל זאת אני לא יכולה שלא לנסות לגעת באמנות שלהם, שאני כל כך מוקירה, כי העמוד הזה לא שווה כלום אם האמנים הכי אהובים עליי לא יהיו חלק ממנו.

אפיק היי, בבקשה אל תפרשו לעולם, החיים שלי תלויים בזה. אני אוכל למות בשקט באמת רק אחרי שאראה הופעה שלכם בלייב 🙏

[itsthebeckyzone]

בגלל שטיקטוק דחף לי מלא קטעים של הזוג הלהטבי מדרימארס נהייתי ממש אינבסטד ואז ראיתי קטעים של העלילה עצמה ובאמת שנהנתי אז מצאתי בטלגרם (אין לי כבלים זאת תחבולה) ועשיתי בינג ואני כרגע בעונה 2 פרק 5 ואני ממש נהנת

זה בול במידה של המד"ב עתידי שאני אוהבת, והאפקטים סבבה, חוץ מהgreen screens. לא יודעת למה, אבל תעשיית הגרין בארץ נוראית, אבל זה דיון לפעם אחרת כבר.

הכתיבה קצת לוקה במשמעות, וזה מאוד- טקסט בפנים, tell not show, וכמו רוב סדרות הנוער בארץ, אין הרבה שוטים בלי מלל, אבל! אני ממש נהנת, הדמויות חמודות, הסדרה מצולמת די טוב, את כל החלקים במאדים הם צלמו במכתש רמון וזה נראה יפהיפה, השחקנים חמודים, והטוויסטים סבבה,

אני חולה וזה באלי טוב בבינג'

וזהו תודה שבאתם להרצאה שלי

[emmafallsinlove]

היה לי משעמם ורציתי לכתוב אחרי הרבה זמן שלא, ופשוט... זה קרה. זה קצת רנדומלי ואין באמת הסבר לקטע הזה חח

קצת על נועה ואביב כי אני מאוד אוהבת אותן והתאהבתי בהן מאוד

מתייגת בלוגים שאולי ירצו לקרוא את זה אני לא יודעת @jewvian @mayalice18 @ani-tolaat-bli-toelet

"נועה?" קולה של אביב נשמע ליד דלת הכניסה, ולאחר מכן נשמע רעש סגירת הדלת. "נועה, הצלחתי להביא קרמבואיים." בת זוגתה בחמש שנים האחרונות הכריזה בהתלהבות, זורקת את מפתחות הרכב אל עבר הקערה שנמצאה ליד דלת הכניסה לדירה שלהן.

"אני במטבח!" נועה קראה, בדיוק מנמיכה את האש כאשר אביב נכנסה והניחה את שקיות הקניות על השולחן, מורידה את המעיל שלבשה ותלתה אותו על הכיסא במטבח.

"היי." אביב חייכה אליה, מסיטה שערה סוררת אל מאחורי אוזנייה, ורכנה כדי לנשק את נועה. "איך היה שיעור הנהיגה שלך היום?"

נועה שתקה לרגע. "היה בסדר." אמרה, ואז הכריחה את עצמה להמשיך את דבריה, "הוא אמר שרק עוד כמה שיעורים ואולי הוא יגיש אותי לטסט פנימי, ואם הטסט הפנימי ילך טוב אז –"

אביב חייכה והחלה להוציא את הקניות מתוך השקיות. "זה נהדר, לא? תראי איך התקדמת רק בחודש אחד! לי לקח מעל שבעה חודשים אז שהוצאתי את הרישיון." אביב חייכה אליה בעידוד, ונועה הכריחה את עצמה לחייך בחזרה.

כשהתקשרה לבשר לאמא שלה שעברה את התיאוריה (בפעם הראשונה שנבחנה, למען האמת), אמא שלה הייתה שקטה מעבר לקו עד שהיא אמרה: "אוי נונ'לה... בשביל מה את צריכה את זה... את כל כך אוהבת רכבות ותחבורה ציבורית, למה את צריכה את הרישיון הזה, ואם יקרה לך משהו –"

"כי אני רוצה." נועה אמרה, וזו הייתה האמת. או לפחות, חלק ממנה. היא אהבה לנסוע ברכבות ובאוטובוסים, אבל היא גם אהבה לנהוג. מהרגע שעלתה על ההגה בפעם הראשונה נגלה בפניה עולם שלם שהיא לא הייתה מודעת אליו, ואחת המטרות שהציבה לעצמה זה להוציא את רישיון הנהיגה שלה כמה שיותר מוקדם.

"אני פשוט חושבת שזה לא לכולם, נונ'לה." אמא שלה ניסתה לומר בעדינות, "ואת כל כך אוהבת את הרכבות.. בשביל מה את צריכה רישיון.. אני ואבא תמיד אוספים אותך שאת מגיעה לארוחות שישי לפעמים בלי אביב ו –"

"אמא." נועה זוכרת איך החזיקה את הטלפון אז, קרוב אליה, נלחמת בדמעות שאיימו לרדת כשקבעה: "אמא של אביב מצאה לי מורה באזור שאחד התלמידים שלה למד אצלו, וקבעתי לי שיעור נהיגה בשעה 17:00 ואם זה מפריע לך אז אמא של אביב אמרה שהיא תהיה המלווה שלי בחצי שנה הזו, את בכלל לא חייבת."

"נונ'ה..." אמא שלה ניסתה אז, "זה לא מה שאמרתי, מובן שאני אשמח להיות המלווה שלך כשתוציאי את הרישיון, אני פשוט לא חושבת שזה לכולם ו-"

כמו עם הצבא, נועה חשבה לעצמה אז. שניסיתם לשכנע אותי לעשות שירות לאומי במשך חודשים עד שהחלטתי שאני מתגייסת.

"אמא." נועה אמרה, "זה שאת הוצאת רישיון בגיל 17 ומסרבת לנהוג מעל לעשרים שנה זו לא הבעיה שלי." ואז, לפני שתתחרט על דבריה, היא אמרה שהיא חייבת ללכת.

"הינה, קחי." קולה של אביב החזיר אותה אל המציאות, והיא בהתה בבת זוגתה, לפני שהיא ראתה שהיא מגישה לה ��רמבו מוקה מאחד הקופסאות שפתחה.

נועה לקחה את הקרמבו ונגסה בו. "ביררתי לגבי ביטוחים היום." אביב נידבה את המידע, "אני חושבת שזה לא יצא כל כך יקר, אלא אם כן ההורים שלך עדיין מתכננים לקנות לך רכב –"

"אני לא רוצה." נועה אמרה, והביטה בסיר האורז שעל הגז, סוגרת אותו כאשר וידאה שהוא מוכן. "יש לנו את הרכב שלנו, וזה מספיק."

למען האמת, זה מעולם לא היה הרכב שלהן. הסיבה היחידה שנועה קראה לרכב הזה 'הרכב שלנו' זה כי אביב וההורים שלה (ונועה, גם) חיפשו במשך חודשים רכב קטן וקומפקטי, ולבסוף – שהלכו לאחת הסוכנויות לראות את הרכבים – אביב התעקשה שגם נועה תשב במושב הנהג.

"אבל אין לי רישיון." נועה מחתה אז, והביטה בבת זוגתה בבלבול קל.

"אז מה?" אביב הביטה בה בחזרה, "שימי את הידיים על ההגה, תרגישי אם הוא נוח לך, תקרבי את הכיסא – את מזיזה את הידית שם בצד בשביל זה." היא הסבירה בעדינות, ונועה זוכרת איך הן ישבו לפחות שעה וחצי ברכב הלא מונע, עם דלת הנהג פתוחה, וידיה של נועה אחזו בהגה עד שמרפקי כפות ידיה היו לבנות, עד שהיא הרגישה שאולי – זה הרכב שהן צריכות.

הוא היה קטן, בצבע אדמדם לכיוון בורדו, והיה עליו כמה שריטות מהפעם ההיא שאביב נתקעה בברז כיבוי לפני שנתיים, אבל זה היה הרכב שלה, האחד בו הן נסעו בו לטיולים בצפון ולים המלח, עם מערכת הרדיו הישנה, עם קורא הדיסקים שאביב התעקשה שיהיה שם כי ‘אני אוספת אותם כמו פוקימונים’ ונועה זוכרת איך היא צחקה מזה אז. האחד שהשאירו בשדה התעופה שנסעו לחו"ל לשבועיים, האחד שהיה שייך להן, בכל מובן המילה.

ונועה לא רצתה שההורים שלה ינסו לקנות לה רכב אחר, מתקדם יותר, או שהם ינסו לגשר על הפער ועל השיחה שקרתה עם אמא שלה בטענה שהם מוכנים לקנות לה רכב שהוא לא שנת 2009 לדבריהם ("הרכב של אביב הוא שנת 2015" נועה אמרה בקור, "ואנחנו אוהבות אותו ככה.")

"אה." אביב אמרה, ונועה הביטה בה שוב, מנסה להתנתק מהמחשבות שמילאו את מוחה כאשר אביב סיימה לסדר חפיסות הפסטה בארון במטבח, ליד השימורים וקופסאות הקרמבואים במדף הממתקים במגירה התחתונה. "אז ביררתי לגבי ביטוחים, היה לי קצת כמה שעות פנויות בפקקים בדרך הביתה."

"מצאת משהו מעניין?" נועה התיישבה באחת הכיסאות במטבח.

"מבחינת ביטוחים? לא ממש." אביב הודתה. "אמא אמרה שהיא תתקשר לכמה חברות ותעשה השוואת מחירים, כי גם ככה צריך לחדש את הביטוח בעוד חודש, ואז כבר נוסיף אותך."

"ומה אם לא אוציא את הרישיון בעוד חודש?" נועה הניחה את הקרמבו על השולחן, חרדה עולה בה מהמחשבה הזו.

"אז נוסיף אותך לביטוח בעוד חודשיים." אביב אמרה, כאילו זה לא עניין גדול, ואז פנתה לכיוון הכיור, שוטפת את ידיה לפני שמזגה לעצמה אורז ולצידו שעועית שנועה הכינה מוקדם יותר בערב.

"את רוצה גם או שאת רוצה לסיים את הקרמבו קודם?" אביב ��אלה.

"אני אסיים את הקרמבו." נועה אמרה.

אביב חייכה אליה ברוך. "אין בעיה." היא התיישבה בשולחן המטבח.

נועה קמה בכדי להכניס את החפיסה הפתוחה אל מגירת הממתקים שלהן.

"נועה," אביב קראה.

"כן?" נועה לא הסתובבה אליה עדיין.

"תשאירי אחד בחוץ גם בשבילי."

[krembovanil]

אני מאוד אוהבת את האפליקציה הזאת

זה או שהיא הכי מצחיקה בפער או שהיא אנטישמית בצורה בולטת (את החלק הזה אני לא אוהבת :(

[letaot-ze-magniv]

פאק אני כועס.

איכשהו נודע לסבתא של בת הזוג שלי שאני טרנס. אבא שלה טוען שזה כי הוא שלח לדודות שלה תמונה שלי ושלה והדודות שלה הניחו שאני בת ואז כשהם שמעו שאני בן הן פשוט הניחו שאני טרנסג’נדר. ואז הן החליטו לספר לסבתא של בת הזוג שלי שלא מבינה בזה כלום. הסיפור הזה מלא בכל כך הרבה חורים. בתור התחלה אני ליטרלי עובר. עוד כשהיה לי שיער ארוך היו פונים אליי בלשון זכר. הסיכוי שיותר מאדם אחד מאוד סנילי יחשוב שאני בחורה הוא פאקינג אפסי. ולמה שההנחה הראשונה של אנשים תהיה שאני טרנס???!?!!! זה פאקינג הזוי.

הניחוש שלי הוא שאבא של החברה שלי אמר את זה למישהו והוא מנסה לכסות לעצמו את התחת כי בת הזוג שלי גם ככה לא אוהבת אותו במיוחד וזה יגרום לקרע בקשר שלהם. ושאמא שלה או לא יודעת או משתתפת בכסתח.

אני פאקינג שונא את זה. יש לי תוכניות לחיים. התוכניות האלה הן להיות stealth ולבלות את שארית החיים שלי עם בת הזוג שלי. ועכשיו הן פאקינג סותרות!!!! כי נגזר עליי שחבורת נבלות שאני אפילו לא מכיר תדע פרטים אישיים טראומטיים עליי!!! ועכשיו אני אצטרך לבלות את שארית חיי מבועת מהמחשבה שאחד האידיוטים האלה פשוט. יחליט לספר לאנשים שאני טרנס!!!! כי למי אכפת מה לטאות רוצה??? למי אכפת שלטאות מנסה לחיות חיים נורמליים??? למי אכפת שלטאות מעדיף להחליט בעצמו איזה מידע רפואי למסור לזרים??? בואו פשוט נחשוף אותו לאלימות! זה נשמע כיף!

אני שונא את כל המשפחה שלה כרגע חוץ מהאחיות שלה שהן מתוקות ואני כל כך רוצה להרביץ להם עד שהם יספרו לי למה הם כל כך מטומטמים ואטומים. ואז אני רוצה לגלות דברים טראומטיים ומביכים לגביהם באותה המידה ולספר אותם לכמה רכלנים. נקמה!!!!😡😡😡😡😡😡😡

[jewvian]

דעתך על אביב מהמפקדת?

היא הדבר הכי טהור שאי פעם דרך בבט"ר המסריח הזה ואם מישהו יפגע בה אני אקח את החוק לידיים!!!

בעיקר נועה. וואי. נועה דיר באלק!!!!

כאילו יש חוט מקשר ביניהן, יש הרבה הקבלות, הרבה נקודות דמיון. נועה גם אשכרה הקשיבה לאביב בפרק 3 כשהיא התבאסה בשבילה על זה שהמחלקה לא נלחמה עליה (למרות שבהתחלה נועה לא ייחסה לזה חשיבות כי חוקים וצבא ומערכת גדולה יותר) וזה הזכיר לי את שמרית מעונה 1 פרק 10 עם "כולה כפיות" ואיך נועה הקשיבה לה אז.

נועה מקשיבה אך ורק לקראשים שלה זה קאנון!!!

אני עדיין לא יודעת לאן הסיפור עם אביב ילך. יש תחושה שנועה התאכזבה ממנה קצת, אבל היא כן לקחה את הדברים שהיא אמרה ללב והתעמתה עם מייקי לגבי חוסר היכולת/רצון של המחלקה להחזיר אותה (למרות שנרמז לנו שטולי ניסתה לעשות משהו... מעניין אם יגעו בזה שוב) אז כאילו.... נועה עדיין מנסה לגשש, זה ברור. היא מחשיבה את אביב כמישהי שאפשר לסמוך עליה רק מעצם העובדה שהיא הקשיבה לה.

השאלה אם אביב בעניין? אולי אביב כל כך בודדה שנועה קורצת לה מבחינה חברית נטו? אני כן חושבת שהן צריכות אחת את השנייה, אביב בקטע של בניית ביטחון עצמי ונועה בקטע של אינטראקציה אנושית חחח אז זה כן יהיה מעניין לראות לאן הכל יתפתח.

נועה 1000% מעוניינת בה, זה ברור, ואני מאוד מקווה שתתפתח פה מערכת יחסית שבה שני הצדדים יהיו בעניין ושהכל יהיה בריא וחמוד ומקסים ובלי שברון לב!!! אבל זאת עדיין המפקדת חחח צריך לקחת הכל פה בעירבון מוגבל.

והשחקנית של אביב, נעמי, היא אחותה של אביגיל הררי (ליבי בסדרה האי) וזה גומר לי את הבריאות כמה שהן דומות!!!! אז זה עוד בונוס חחח

בקיצור!! אני אוהבת את אביב כל כך ואני אגן עליה לנצח!!!!

[eshcolit-sgula]

היי אשכולית! :)

אני מגדירה את עצמי כארומנטית, ואני לא ממש מרגישה משיכה רומטית לאנשים, אבל אני עדיין רוצה להיות במערכות יחסים רומנטיות. זה דבר? יש לזה שם? זה הגיוני?

ממש לא חייבת לענות, אני פשוט יודעת שדיברת בעבר על א מיניות וכאלה (יכול להיות שאני מבלבלת אותך עם בלוג עיברי אחר) וחשבתי אוליי לשאול אותך

היי היי!

קודם כל, שמחה מאוד שמצאת את ההגדרה הרומנטית שמתאימה לך!

ובכן, אני לא חלק מהספקטרום היפיפה של א-מיניות וא-רומנטיות (אולי כן אבל אני עוד רחוקה משם, אני שומרת על ראש פתוח), אבל שמעתי מחברים ומאנשים אחרים ברחבי טאמבלר שזה לגמרי לגיטימי לרצות מערכת יחסים רומנטית למרות שאת לא חווה משיכה רומנטית! למען האמת, מערכת יחסים יכולה להיות כל דבר שמרגיש לך לנכון, העיקר שזה עם הפרטנרים המתאימים. אני לא יודעת אם יש לזה שם, אולי חבריי פה יוכלו לעזור, אבל זה לגמרי נשמע לי הגיוני!

אכן דיברתי בעבר כמה פעמים על א-מיניות אבל יותר בקטע של אני אוהבת אייסים ושונאת אפובים באופן אקטיבי. אם את חושבת על בלוג אחר ואם לא, אני עדיין כל כך שמחה שמצאת לנכון לשאול אותי!! לכבוד הוא לי❤️

[miraculousladybugisrael]

קצת על סיפור הרקע: במקור בסדרה, פליקס לא יכול היה להסיר את הטבעת או להפסיק להיות החתול השחור אלא אם כן החיפושית תנשק אותו. בנוסף לכך, כשהוא לא החתול השחור, הוא קולל במזל רע.

הכותבת לא רצתה להשתמש בשמות חיבה מהסדרה בין אדריאן\החתול השחור לחיפושית (כמו חיפושיתוש, חיפושית שלי, חתלתול וכו') בגלל שהיא הרגישה שהם אישיים ומיוחדים , אז היא המציאה חדשים בשביל פליקס\החתול השחור ולחיפושית.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אני מאוהבת בך, פליקס."

פליקס בהה במרינט במשך כמה שניות ולאחר מכן צחקק. לא היה לו זמן לזה היום; הוא תכנן להתוודות בעצמו לחיפושית הלילה והוא לא רצה ששום דבר יפריע לו או ינסה להסיח את דעתו היום. ההתוודות של מרינט כלפי רגשותיה לפליקס היה אחד מבין כל הרבים שהוא היה צריך להסתדר איתם; תקראו לזה קללה שהוטלה עליו, למרות שהפעם זה לא קרה בגלל הקסם שהטבעת שלו גרמה. 

"את לא אוהבת אותי, מרינט," הוא גיחך. "את אוהבת את מה שאני מייצג. פרסום, כסף, אופנה. את חושבת שאת יכולה לטעום קצת מכל אלה בזכותי." הוא הסתכל הצידה והוסיף, "את בדיוק כמו כולם."

מרינט פלטה, "ז-זה לא נכון! אני מחבבת אותך בזכות מי שאתה, לא בגלל שאתה ממשפחת אגרסט!"

"הו באמת?" הוא השיב בציניות. "איך בדיוק? את אפילו לא מכירה אותי," הוא פלט את מילותיו בזלזול.

אוספת נחישות כמה שהייתה יכולה, מרינט התווכחה, "אבל אני כן! שמתי לב לדברים שאתה מנסה להסתיר מאחרים. אתה תמיד שמור ורציני מבחוץ, אבל אני יודעת שמבפנים אתה אדם מאוד חמים ואוהב." היא הוסיפה בלחש, "אני יודעת שאתה מתנהג ככה בגלל שאתה מפחד שתהיה פגיע ושגם אחרים ייפגעו, בדיוק כמו שנפגעת בעבר."

פליקס נעץ בה מבט מלמעלה. "אז את למדת עליי? אני לא אוהב שאחרים בוחנים אותי, מרינט."

"לא, זה לא--! אני לא--!" היא גמגמה, נלחצת מבפנים, נלחמת ברצון לברוח או להסתתר, כל דבר בכדי לברוח מהמבט השופט שלו. "אני מצטערת, לא התכוונתי לחטט או לעצבן אותך! פשוט רציתי להבין אותך ולהבין--" "להבין מה?" הוא קטע אותה. "איך להרשים אותי? איך לדבר או מה ללבוש בשביל לגרום לי לשים לב אלייך? אי פעם בילית זמן בשביל באמת להכיר אותי?"

מרינט נרתעה והתכווצה בתוך עצמה, העוקץ של המילים שלו חדר לליבה. "זה לא זה! אתה אומר שאני לא מכירה אותך בכלל, אבל מעולם לא הסכמת לקבל את ההזמנות שנתתי לך שנלך לעשות משהו, או אפילו לדייטים! איך אני אמורה להכיר אותך יותר טוב אם אתה לא נותן לי הזדמנות?"

"אולי אני לא רוצה לתת לך הזדמנות. אי פעם חשבת שאולי אני רוצה להיות לבד?" הוא שילב את זרועותיו ואמר את המילים האחרונות, "תפסיקי לעקוב אחריי, מרינט. אני לא יכול לסבול סטוקרים."

מרינט לא האמינה. קראו לה סטוקרית. הבטן שלה התפתלה ופתאום הרגישה צורך להקיא. עם קולה, אחיד ככל שיכלה, אמרה בשקט כמעט בלחישה, "ב-בסדר. איך שאתה רוצה. אני לא אטריד אותך יותר, אני מבטיחה." היא הסתובבה ממנו, מקווה שתצליח לגרום לרגליה להתחיל לצעוד משם למרות הרגשת הסחרחורת שפתאום נפלה עליה. "תשמור על עצמך, פליקס. להתראות."

פליקס נאנח בכבדות ברגע שהיא התרחקה משם. הוא יכול היה להישבע שהוא שמה יבבה, אבל זה בטח היה רק בדמיון שלו.

שעות לאחר מכן, אחרי שהתחיל להחשיך, פליקס רץ מעל גגות העיר פריז בתור החתול השחור, קצת להתאמן לפני שהיה צריך ללכת לסיור שיהיה לו עם החיפושית ואם הוא היה לגמרי כן עם עצמו, גם להתרחק מהאחוזה המשעממת של אביו. הוא עצר על גג מאפייה שהייתה ליד בית הספר, נהנה ומתענג על ריחות המאכלים שמעולם לא הצליח לטעום, כשהוא שמע את מרינט מדברת בטלפון כשהיא מיבבת. זה היה מוזר. למה היא בוכה בשעה הזאת?

"לא... אני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר בסופו של דבר." היא נאנחה. "הרבה זמן." היא עצרה, מקשיבה למי שהיה בצד השני של הטלפון. "לא... לא, בבקשה אל תדברי על זה איתו. הוא הבהיר את זה שהוא לא רוצה שום דבר ממני ואני אכבד את זה."

החתול השחור הבין לרגע מה קרה. היא דיברה על פליקס, עליו ועל ההתוודות שלה ממוקדם יותר.

מרינט נאנחה והמשיכה כשדמעות בעיניה, "אולי הוא צודק. אולי אני באמת לא מכירה אותו בכלל. אולי פשוט השליתי את עצמי כל הזמן הזה בגלל שחשבתי שהבנתי אותו אפילו רק קצת. הו, איך הייתי יכולה להרוס את זה כל כך? בחיים לא הייתי צריכה להתוודות! ...לפחות אני יודעת מה הוא באמת חושב עליי עכשיו. בחיים לא ראיתי אותו מסתכל עליי ככה, כאילו שאני חלאה, כאילו שאני-" היא נחנקה מהיבבות של עצמה. "כאילו הייתי הדבר הכי גרוע שקרה לו בחיים! כאילו שהוא שונא אותי!"

ליבו של החתול נשמט והוא הרגיש כאילו הוא עצמו נפל אל תוך אמבטיה של מים קפואים. המילים שלו באמת השפיעו עליה עד כדי כך? הוא לא באמת שנא את מרינט. היא הייתה אדם נחמד ולבבי, היא תמיד עזרה לאחרים והייתה כל כך שמחה, אם קצת מפוזרת ומאחרת תמיד. עדיין, אשמה ישבה על ליבו באי נוחות והוא הרגיש מעט מסוחרר, ידיו מעט לחות ודביקות מתחת לתלבושת שלו. חלק ממנו רצה לעזוב כדי שלא יוכל לשמוע את ההמשך של השיחה, אבל חלק יותר עמוק שלו ידע שהוא היה ראוי לעינוי של לשמוע עד כמה הוא פגע בה.

הייתה עצירה נוספת בה מרינט המשיכה לייבב. "לא... אני מוותרת עליו. אולי אפילו אוותר על אהבה בכללי. סוג כזה של כאב לא שווה את זה." היא השתתקה לכמה שניות ואז ענתה, "כן, את צודקת. תודה שבדקת מה שלומי, אליה. את הכי טובה... כן, אני אהיה בקשר... בטח... גם אני אוהבת אותך. ביי."

נדהם, החתול השחור עדיין לא יכול היה לגרום לעצמו לעזוב את המרפסת. כששמע בחטוף (בסדר, כשהאזין בסתר) לשיחה הזאת, גרם לו לרעוד עד שד עצמותיו. מרינט הייתה כנה איתו מקודם. ההתוודות שלה הייתה אמיתית, מהלב. ולא רק שהיה לה אכפת ממנו, אלא היא גם הייתה יכולה לראות מבעד להתנהגות האנטי-חברית שלו שהשתמש בה בתור מגן מהעולם מאז שהיה ילד. עד כמה שיכול היה לזכור, הוא וויתר על לנסות להיות מובן, ומרינט הייתה היחידה שהצליחה לראות את כל הניסיונות שלו.

נחנק על בליעה לא נוחה בגרונו, הוא נענע את ראשו ונ��מד. הוא היה צריך להרגיע את הלחצים שלו לפני שהיה נפגש עם החיפושית כדי להצליח לשכנע את עצמו שהפעולות שלו היו לגמרי מוצדקות. הוא לא יכול היה לעצור את הדרך בה הרגיש. הוא לא חיבב את מרינט כמו שהיא כנראה חיבבה אותו. אולי הוא היה צריך להיות יותר אדיב כשדחה אותה, אבל זה לא מי שהוא היה. פליקס לא היה אדם נחמד כמוה. ומרינט התאוששה די מהר. היא הייתה מתגברת על זה. היא הייתה סולחת לו. ובסופו של דבר היא תמצא את האדם שתאהב ושיתאים לה. זה מעולם לא היה נועד להיות.

הוא התעלם מהבור הענק והריק שהיה בבטנו ועם מחשבותיו בראשו, הוא עף משם אל תוך הלילה, התמזג עם החושך, לשם הוא שייך.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אני מאוהב בך, חיפושית."

החיפושית פתחה את עיניה, בוהה קודם בחתול השחור ולאחר מכן בוורד האדום שהוא החזיק. היא הרגישה דקירות בעורפה, מפחדת משיחה שקיוותה שהיא מעולם לא תצטרך לעשות שוב, או לפחות לא באותו היום.

היא צבטה את אפה ונאנחה בעצב. החתול השחור שוב קיים את ההתוודות התיאטרלית שלו בדיוק כמו בכל שבוע, והפעם לא היה שינוי. היא פשוט לא הייתה מוכנה לזה שוב הלילה.

"חתול, תוכל להפסיק עם הקשקושים היום? אין לי מצב רוח. למען האמת, כמעט לא הגעתי לסיור הלילה." במבט השואל שהיה על פניו, היא הסבירה, "מוקדם יותר היום נדחיתי על ידי הבחור שאני מחבבת ו... הוא לא דחה אותי בעדינות." היא הסתובבה ממנו, מנסה מאוד לאזן את הנשימות שלה ולמצמץ דמעות שזלגו מעיניה פעם נוספת.

החתול לקח צעד קדימה והסתכל על ידה, מצהיר בדרמטיות, "מי יכול היה להיות כל כך נורא כלפייך, מלכתי? הוא בטח חייב להיות עיוור או אידיוט גמור בשביל לדחות בחורה כל כך מיוחדת כמוך."

היא לעגה לו. "הוא בהחלט לא חשב שאני כל כך מיוחדת."

שפתיו של החתול התמתחו לחיוך הצ'שייר המוכר שלו והגיב, "אז זה טוב שאני נמצא כאן, אשיר על השלמות שלך בכל צרפת ואתן לכולם לדעת עד כמה אני מעריץ אותך."

החיפושית נאנחה, מרחיקה את ידה, קולה רועד כשהיא הפסיקה אותו, "חתול, אל. אל תעשה לי את זה. לא היום. לא אחרי מה שקרה לי היום. אתה לא יכול להתחשב ברגשות שלי ולהפסיק להיות שאפתני מדי בנוגע לרגשות שלך?" אחרי עצירה ארוכה היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה, "אתה לא אוהב אותי, חתול. אתה... 'אתה אוהב את מה שאני מייצגת.'"

עיניו של החתול נפתחו לרווחה, הרגשה חזקה של דז'ה וו הופיעה וזה היה יותר מדי בכדי להיות סתם צירוף מקרים.

זה לא יכול להיות... לא, אין סיכוי, פשוט אין סיכוי. אין סיכוי שהגורל יהיה כל כך נורא.

דוחק את המחשבה החודרנית הזאת הצידה, הוא התווכח, "אבל חיפושית, אני כן אוהב אותך! אהבתי אותך מהרגע בו נפגשנו לראשונה!"

החיפושית נתנה לגיחוך קטן להישמט מפיה. "חתול. שנינו יודעים שזה שקר." כמה שניות חלפו והיא הצהירה באופן בוטה, "אני יודעת על הקללה שלך."

פיו של החתול נפתח לרווחה ברגע ששמע על הגילוי שלה, מרגיש משהו דומה לצליפת שוט. היא יודעת, הוא חשב. אבל איך?

"אתה פשוט רצית להשתמש בי. רצית מאז ומתמיד." החיפושית הכריזה בכעס. "טוב, אני לא קונה את זה! אלה שקרים, כל דבר שיוצא לך מהפה הוא שקר! מעולם לא היית כן איתי במערכת היחסים שלנו." היא הסתכלה עליו ודמעות החלו לזלוג." לא אכפת לך ממני בכלל," היא סערה.

מהר מאוד הוא איבד שליטה על השיחה שלהם. נואש, החתול אמר, "את יודעת שזה לא נכון! כן אכפת לי ממך!"

"הו, בבקשה," היא התנגדה במרירות בזמן שדמעותיה זלגו. "אכפת לך רק מעצמך. כל מה שאי פעם רצית ממני היה נשיקה בשביל לבטל את הקללה מהמופלא שלך ואז היית זורק אותי כשלא היית צריך אותי יותר. אם רק היית מבקש ממני, הייתי מבינה, אתה לא חושב שאני ראויה לפחות לזה?" היא עצמה את עיניה בחוזקה, גופה רעד.

החתול הרגיש רעד בגופו והוא הרגיש כאילו עוד שנייה עמד ליפול. למרות שהחיפושית צדקה בהשערה שלה שמערכת היחסים שלהם לא התחילה מרצונות טהורים, הוא באמת התאהב בה עמוקות והאהבה שלו כלפיה הייתה בלתי הפיכה. היא באמת, בכל ליבה חשבה שלא אכפת לו ממנה אחרי כל הזמן הזה?

"חיפושית, את חייבת להאמין לי, זה לא מהשאת חושבת!" הוא התעקש. "את האהבה של החיים שלי! את כל מה שאני צריך בחיים!"

החיפושית התנגדה בחריפות, "אבל מה איתי, חתול? מה לגבי מה שאני צריכה?"

החתול השיב במהרה, "אתן לך את כל מה שתבקשי! כל מה שתרצי יהיה שלך."

חסרת כוח היא השיבה, "אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה יותר." היא גמגמה, "אולי פליקס צדק. אולי אף אחד מאיתנו לא מכיר את השני."

החתול השחור הפך חיוור. לא יכול להיות שזה קורה. כל הזמן הזה, ממש מולו. הנערה שהייתה רחמנית, מתחשבת, מחוכמת, והא��ם הכי חשוב בחיים שלו. והוא היה יותר מדי עיוור, הנשמה שלו הייתה מרה מדי בכדי לשים לב אליה. כשחשב על זה עכשיו, לא היה באמת שוני בדרך בה שתיהן התנהגו, אמיצה וגלויה בדיוק כמו החיפושית. אבל לא היה אפשר להגיד אותו הדבר עליו. האישיות החופשייה והתיאטרלית שלו בתור החתול השחור הייתה ההפך הגמור ממה שפליקס היה מתחת למסכה. אין שום דרך שהיא הייתה מגלה שהם אותו אחד. לו, לעומת זאת, לא היה תירוץ. זה היה צריך להיות שקוף. אבל החיפושית צדקה. הוא היה אנוכי. והוא לא היה כנה. לא רק זה, אבל חוסר האכפתיות, היחס הנוראי שלו כלפי מרינט הרס כל סיכוי שהיה לו איתה. היא באמת הייתה מיוחדת כל כך והוא היה פשוט...

אני פשוט אידיוט, הוא הבין.

הכאב נחרט על פניה, היה אפשר לראות את עיניה האדומות והנפוחות למרות שלבשה מסכה, שום דבר מזה לא שייך לשם. היא לא ראויה למשהו אחר מלבד שמחה אבל היא סבלה. בגללו.

הוא לקח נשימה ברגע שהזיכרונות של מקרים שמילים פוגעות היו מופנות אליו עברו בראשו, זיכרונות שלו בתור ילד שהתחבא בארון, מייבב, מקווה נואשות לקבל אפילו כמות קטנה של אהבה ושל חום. עד שבסופו של דבר, שנים רבות עברו ואחרי אלפי שברונות לב ואכזבות, הוא סוף סוף עיבד והתרגל אליהם. ובזמן שההגנה הזאת עזרה לו לשמור על הלב שלו, זה גרם לו להיות חסר אכפתיות ואדיש כלפי אחרים. זה קרה רק לאחרונה בעקבות נדיבות וההשפעה של החיפושית, שפליקס לאט לאט התחיל ללמוד איך להרגיש שוב (אם כי צריך להודות שהוא עדיין לא היה כל כך טוב בזה, כמו שהמצב הנוכחי יכול להעיד עליו).

החיפושית יבבה ולפתע עצרה, כאילו בזה הרגע חלפה מחשבה בראשה. היא הניחה בצד את כל מה שהרגישה, נחישות מילאה את פניה והיא לקחה כמה צעדים קדימה לעבר החתול השחור עד שכמעט נגעו אחד בשנייה. היא הניחה את ידה על חזהו והסתכלה עליו, עיניה עדיין נראות חלולות וחסרות תקווה. ידה האחרת זזה לסנטר שלו, עוצמת את עיניה בזמן שסגרה את המרחק שנשאר ביניהם. 

ברגע שהיא התקרבה אליו, החתול נלחץ. "מ-מה את עושה?!"

"נותנת לך את מה שאתה רוצה," היא אמרה, מכווצת את שפתיה.

הוא משך את ראשו אחורה והיא פתחה את עיניה, חושפת עכשיו מבט נסער. החתול לקח כמה צעדים אחורה, מקווה שיתרחק ממנה מעט, אבל היא צעדה קדימה איתו, לא עוזבת אותו, עד שהוא נתקע בקיר ולא היה לו לאן ללכת. היא הדביקה אותו לקיר בחוזקה, משתמשת בשתי ידיה, מחזיקה אותו מספיק חזק בכדי שתוכל לנשק אותו.

"ח-חיפושית, חכי!" הוא גמגם. "אל תעשי את זה! את לא יכולה!"

כועסת, היא בכתה, "אתה לא רוצה להיות חופשי מהעול של להיות החתול השחור? לעולם לא תצטרך לראות אותי יותר. זה מה שאתה רוצה, לא? את החופש שלך?" היא פלטה. "נשיקה אחת ותוכל להיפטר מכל זה, ואז נוכל להפסיק את המשחק הזה. אתה לא אוהב אותי ואולי לעולם לא אהיה נאהבת כמו שאני רוצה להיות, אבל אני יכולה לשחרר אותך מהקללה הזאת. וממני."

ברגע הזה הוא עשה משהו שהוא לא חשב שיע��ה מעולם: הוא דחף אותה הצידה. הוא לא יכול היה לקבל את הנשיקה שלה. לא ככה. זו לא הייתה היא כרגע. היא הייתה פגועה, מתפרצת ומבקשת עזרה באותו הזמן. לא ככה הוא רצה לסיים את עבודתו בתור החתול השחור. זה לא יכול להסתיים ככה.

"חיפושית, תקשיבי לי!" הוא התחנן, מחזיק אותה בכתפיה. "אני לא רוצה את זה ואני יודע שגם את לא רוצה את זה! אני לא יכול להרשות לך לעשות את זה! את יותר מדי חשובה לי בשביל שאתן לך לעשות את זה!"

היא התפתלה באחיזתו. "אני לא מאמינה לך!!" היא צעקה, בקושי מצליחה לראות אותו מבעד לעיניה הדומעות.

לא מאפשר לה ללכת, החתול הגיב בשקט, "אני לא מאשים אותך. אני באמת לא מאשים אותך. אני לא הייתי שותף טוב; אני רימיתי אותך והייתי חסר רגישות כלפייך, ואני בטוח שמישהו אחר יכול היה לעשות את העבודה בתור החתול השחור הרבה יותר טוב ממני. אולי זה לא יפתיע אותך שאני לא כזה בן אדם טוב בחיים האמיתיים. למען האמת, אני ממש ממש נורא." הוא גיחך בחוסר הנאה.

החיפושית הפסיקה להתפתל והסתכלה עליו בבלבול.

החתול המשיך, "אבל אני מאמין שאנחנו ביחד מסיבה כלשהי ואני לא רוצה לוותר. אני אשמח להישאר איתך ולהמשיך להילחם לצידך. אני רוצה להגן עלייך, להרוס כל דבר שיעז לנסות לפגוע בך... אבל אם הדבר הזה הוא אני, אז..." הוא עצם את עיניו בחוזקה. "אם את באמת לא רוצה אותי כאן, אז אני יכול לעזוב. אני יכול לעזוב אותך ואני מבטיח שלא אטריד אותך יותר." הוא הסתכל עליה, מתחנן, עיניו נוצצות. "אבל אם תתני לי להישאר לצידך, אם תסבלי אותי, אז אשאר איתך לנצח. אני מבטיח."

במשך הנאום המהיר שלו, החיפושית בהתה בו, עיניה פתוחות לרווחה בחוסר אמון, אבל ברגע שהוא סיים, היא נשברה.

נכנס להלם ובהייה, חיפושית מבועתת ומלאת חרטה בכתה מולו, "חתול... הו חתול, אני מצטערת, אני כל כך מצטערת!" היא יבבה, אפילו לא מנסה לגרום לו לעצב. החתול בזהירות משך אותה קרוב אליו, עוטף אותה בזרועותיו. היא רעדה ויבבות כבדות וכואבות סחטו את גופה. הוא אחז אותה, הרגיע אותה, לחש לה, ליטף את ראשה בעדינות, נזהר שציפורניו לא יפגעו בשיערה הרך. הם נשארו ככה במשך הרבה זמן, נצמדים זה לזו כמו חבל הצלה.

שעה לאחר מכן, החיפושית והחתול השחור ישבו על גג זה לצד זו, רגליהם ומתניהם נוגעים. זרוע אחת של החתול עטפה בעדינות את כתפיה והאגודל ליטפה את אחת מזרועותיה, בזמן שהחיפושית הניחה את ראשה על חזהו, מחפשת נוחות. השניים ישבו בדממה נחמדה; הבכי של החיפושית הפסיק לבסוף והיא הייתה מותשת. נשימותיה הואטו והחתול תהה אם היא נרדמה. הוא קיווה בלהט שהרגע הזה ייקח נצח, אבל היו להם לימודים ביום למחרת ולפליקס הייתה התנצלות ארוכה מאוד שהוא היה צריך להתכונן אליה, אז זה היה הזמן להיפרד.

החתול דחף מעט את כתפה של החיפושית והיא התנערה קלות. "את ערה, פחזנית?"

"המממ..." היא נאנחה והתרפקה עליו. "בקושי."

הוא צחקק ומחץ אותה בעדינות. "אני ממש מתחרט על שאני צריך להפריע לך, אבל לצערי הגיע הזמן שניפרד הלילה."

החיפושית כחכחה בגרונה וכרכה את ידיה סביב מותניו בכעס מדומה, שגרם לו לצחוק.

הוא נגע באפה לרגע בשובבות. "את פשוט כל כך מתוקה, פחזנית. אבל לא נוכל לתת לך למרוד ככה. את הולכת הביתה אפילו אם אצטרך לקחת אותך לשם בעצמי." וכשאמר את זה, הוא פתאום נעמד בקפיצה, לוקח אותה בזרועותיו. התנועה הפתאומית גר��ה לה לכרוך את זרועותיה סביב צווארו ולצייץ בהפתעה. הוא המשיך בכך שדגדג את צידה ביד שהחזיקה את החלק העליון של גופה.

היא התפתלה מאחיזתו וצחקקה. "בסדר, בסדר, ניצחת, אני אלך הביתה! עכשיו תוריד אותי, אידיוט!"

מצחקק, החתול הוריד אותה לרצפה, למרות שידיו נשארו על מתניה, לא מוכנות לגמרי לשחרר אותה. בדומה אליו, היא שחררה את אחיזתה בצווארו, אבל ידיה התגלשו לחזהו. הוא יכול היה להרגיש את שיערות הידיים שלו סומרות ואת פניו מתחממות, ביחד עם פרפרים שמתעופפים בטירוף בחזה, והוא הודה על שהתלבושת שלו כיסתה את רוב גופו ככה שהיא לא הייתה יכולה לראות את זה.

הוא התרכז יותר והיא אמרה בקושי, "דרך אגב... אני מצטערת שניסיתי לנשק אותך. ואני מצטערת על כל הדברים הנוראיים שאמרתי לך."

החתול ליטף את לחייה ודיבר אליה ברוך, "את לא צריכה להתנצל. לא בפניי. אני יודע שהרגשת הרוסה ממה שקרה לך מקודם. הייתי צריך להתחשב יותר ברגשות שלך, להתנהג בצורה טקטית יותר." הוא קימט את מצחו והמשיך, "הבחור השני... הוא אידיוט. הוא לא ראוי לך. הוא לעולם לא יהיה ראוי לך," הוא אמר בתקיפות. "את יותר מדי טובה בשבילו, יותר מדי טהורה, מתוקה ונדיבה. אין שום תירוץ להתנהגות שלו כלפייך והוא לא ראוי לתשומת הלב שלך, או אפילו למחילה שלך."

החיפושית הסתכלה הצידה ממנו ומשכה בכתפיה. "הוא באמת לא בן אדם רע. למען האמת, אני אפילו לא יכולה לכעוס עליו. יש לו זכות לא להרגיש כלפיי אותו הדבר ולדחות אותי, אפילו אם הוא לא עשה את זה בדרך הנכונה. עכשיו אני פשוט מפחדת לדעת כמה מביך יהיה בבית הספר."

גבותיו של החתול הורמו בהלם וגרונו הרגיש יבש. איך היא יכולה להגן על פליקס אפילו עכשיו? זה היה בגלל שהיא מאוהבת בו והיא יכולה לראות דרכו את מה שהוא באמת מרגיש, או שהיא פשוט נחמדה כלפיו כמו לכל אחד אחר? בגלל שהכיר אותה, הוא חשד שמדובר באפשרות השנייה.

מהסס, הוא בלע את רוקו ולבסוף שאל, "את... את הולכת לדבר איתו על זה?"

היא נאנחה ונענעה את ראשה בשלילה. "נראה שהוא ממש לא מחבב אותי," היא השיבה. "אני לא אדבר איתו אלא אם כן אהיה חייבת, אם נצטרך לעשות ביחד עבודה או משהו."

החתול הזעיף את פניו. זה באמת סיכן את הידידות שהוא לא הבין שהייתה ביניהם.

"אני מצטער," הוא השיב מלא חרטה. "הלוואי והייתי יכול לפצות אותך."

היא חייכה חלושות, למרות שזה היה החיוך הכי עצוב שהוא אי פעם ראה על הפנים היפות שלה. הוא מעולם לא רצה לראות אותה ככה שוב. הוא הרגיש את ההגנה שתמיד הרגיש כשהיה לידה מכה בו, ומיד אחרי נזכר שהוא זה שגרם לה לכל כך הרבה כאב.

היא טפחה על זרועו. "אל תדאג, זו לא אשמתך, דובון שלי. זו לא אשמתך. לא היית יכול לדעת."

הדם של החתול התקרר, הלחץ והשנאה העצמית שהוא סחב על עצמו נבלעו במהרה בכל פעם שהוא חזר על השיחה הזאת בראשו. הוא בחיים לא היה ראוי לה; בחיים לא יהיה ראוי לאהבתה. אבל... בניגוד לזה, הוא עדיין רצה נואשות לקבל הזדמנות נוספת. הזדמנות נוספת לרדוף אחריה, לחזר אחריה כמו שצריך, להתייחס אליה כמו אל המלכה שהיא. רק עוד הזדמנות אחת להתנהג כלפיה אחרת, כמה שיוכל בשביל לפצות על מה שהרס, בכל מקרה. ואולי, רק אולי, בסופו של דבר היא תסלח לו. היה שווה לנסות. היא הייתה שווה את זה.

"אם זה משנה משהו," הוא אמר חלושות, "אני באמת מתכוון לזה. כשאני התוודיתי." הוא חיכך את עורפו והרגיש את פניו נצבעות באדום. "לא אמרתי את זה כמו שהייתי צריך. אני פשוט גרוע בזה. לשתף את הרגשות שלי ולהיות רגיש כלפיי אחרים. אני אשמח לנסות שוב מתישהו, ואשמח לעשות את זה כמו שצריך." הוא מחץ את ידיו זו בזו בלחץ. "את לא צריכה להגיד כלום, אני פשוט..." הוא הסתכל ישירות אליה ואמר בכנות, "פשוט רציתי שתדעי."

החיפושית קרנה בשמחה ולאחר מכן אחזה בלחץ באחת מהקוקיות שלה, מסמיקה וגורמת לנמשים שלה לבלוט. "הממ... אני תוהה אם זה באמת נכון. אם ככה, תודה, חתול. באמת." היא הסתובבה בעדינות ואז המשיכה, "א-אולי יום אחד, אם באמת תרגיש ככה, ואם תוכל להוכיח את זה... אולי נוכל--" היא היססה לכמה רגעים והמשיכה, "טוב... אני לא רוצה לצפות ליותר מדי. אני לא רוצה לצפות ובסוף להתאכזב. וגם אני לא רוצה להכאיב לך; אני אצטרך זמן לוותר על הבחור שאני מאוהבת בו... הרבה זמן." החתול הרגיש שהגוף שלו נחלש ברגע ששמע את המילים האלה פעם נוספת, את המילים ששמע את מרינט אומרת מהמרפסת שלה. "אני באמת אהבתי אותו מאוד." היא הסתכלה עליו והחיוך המוכר שלה הופיע על פניה. "אבל אם אתה מוכן, אז... אני מניחה שנוכל לחכות ולראות מה יקרה."

החתול השחור התקרב והחזיק את ידה, מנשק את אצבעותיה. "אחכה כמה שצריך, מלכתי. הכל בשבילך."

קרדיט ל Eden Daphne (edelet) ב ArchiveOfOurOwn

The Curse of Love - EdenDaphne (edelet) - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]