#מה קרה שם

[sabamba]

רשימת קניות של אבא שלי למי שצריך:

-חלב (הוא חזר)

-מילקי טופ

-קוטג'

-גבינה צהובה

-חלות

-ישראל היום

-מטאטא

-דלי

יום טוב

[emmafallsinlove]

היה לי משעמם ורציתי לכתוב אחרי הרבה זמן שלא, ופשוט... זה קרה. זה קצת רנדומלי ואין באמת הסבר לקטע הזה חח

קצת על נועה ואביב כי אני מאוד אוהבת אותן והתאהבתי בהן מאוד

מתייגת בלוגים שאולי ירצו לקרוא את זה אני לא יודעת @jewvian @mayalice18 @ani-tolaat-bli-toelet

"נועה?" קולה של אביב נשמע ליד דלת הכניסה, ולאחר מכן נשמע רעש סגירת הדלת. "נועה, הצלחתי להביא קרמבואיים." בת זוגתה בחמש שנים האחרונות הכריזה בהתלהבות, זורקת את מפתחות הרכב אל עבר הקערה שנמצאה ליד דלת הכניסה לדירה שלהן.

"אני במטבח!" נועה קראה, בדיוק מנמיכה את האש כאשר אביב נכנסה והניחה את שקיות הקניות על השולחן, מורידה את המעיל שלבשה ותלתה אותו על הכיסא במטבח.

"היי." אביב חייכה אליה, מסיטה שערה סוררת אל מאחורי אוזנייה, ורכנה כדי לנשק את נועה. "איך היה שיעור הנהיגה שלך היום?"

נועה שתקה לרגע. "היה בסדר." אמרה, ואז הכריחה את עצמה להמשיך את דבריה, "הוא אמר שרק עוד כמה שיעורים ואולי הוא יגיש אותי לטסט פנימי, ואם הטסט הפנימי ילך טוב אז –"

אביב חייכה והחלה להוציא את הקניות מתוך השקיות. "זה נהדר, לא? תראי איך התקדמת רק בחודש אחד! לי לקח מעל שבעה חודשים אז שהוצאתי את הרישיון." אביב חייכה אליה בעידוד, ונועה הכריחה את עצמה לחייך בחזרה.

כשהתקשרה לבשר לאמא שלה שעברה את התיאוריה (בפעם הראשונה שנבחנה, למען האמת), אמא שלה הייתה שקטה מעבר לקו עד שהיא אמרה: "אוי נונ'לה... בשביל מה את צריכה את זה... את כל כך אוהבת רכבות ותחבורה ציבורית, למה את צריכה את הרישיון הזה, ואם יקרה לך משהו –"

"כי אני רוצה." נועה אמרה, וזו הייתה האמת. או לפחות, חלק ממנה. היא אהבה לנסוע ברכבות ובאוטובוסים, אבל היא גם אהבה לנהוג. מהרגע שעלתה על ההגה בפעם הראשונה נגלה בפניה עולם שלם שהיא לא הייתה מודעת אליו, ואחת המטרות שהציבה לעצמה זה להוציא את רישיון הנהיגה שלה כמה שיותר מוקדם.

"אני פשוט חושבת שזה לא לכולם, נונ'לה." אמא שלה ניסתה לומר בעדינות, "ואת כל כך אוהבת את הרכבות.. בשביל מה את צריכה רישיון.. אני ואבא תמיד אוספים אותך שאת מגיעה לארוחות שישי לפעמים בלי אביב ו –"

"אמא." נועה זוכרת איך החזיקה את הטלפון אז, קרוב אליה, נלחמת בדמעות שאיימו לרדת כשקבעה: "אמא של אביב מצאה לי מורה באזור שאחד התלמידים שלה למד אצלו, וקבעתי לי שיעור נהיגה בשעה 17:00 ואם זה מפריע לך אז אמא של אביב אמרה שהיא תהיה המלווה שלי בחצי שנה הזו, את בכלל לא חייבת."

"נונ'ה..." אמא שלה ניסתה אז, "זה לא מה שאמרתי, מובן שאני אשמח להיות המלווה שלך כשתוציאי את הרישיון, אני פשוט לא חושבת שזה לכולם ו-"

כמו עם הצבא, נועה חשבה לעצמה אז. שניסיתם לשכנע אותי לעשות שירות לאומי במשך חודשים עד שהחלטתי שאני מתגייסת.

"אמא." נועה אמרה, "זה שאת הוצאת רישיון בגיל 17 ומסרבת לנהוג מעל לעשרים שנה זו לא הבעיה שלי." ואז, לפני שתתחרט על דבריה, היא אמרה שהיא חייבת ללכת.

"הינה, קחי." קולה של אביב החזיר אותה אל המציאות, והיא בהתה בבת זוגתה, לפני שהיא ראתה שהיא מגישה לה קרמבו מוקה מאחד הקופסאות שפתחה.

נועה לקחה את הקרמבו ונגסה בו. "ביררתי לגבי ביטוחים היום." אביב נידבה את המידע, "אני חושבת שזה לא יצא כל כך יקר, אלא אם כן ההורים שלך עדיין מתכננים לקנות לך רכב –"

"אני לא רוצה." נועה אמרה, והביטה בסיר האורז שעל הגז, סוגרת אותו כאשר וידאה שהוא מוכן. "יש לנו את הרכב שלנו, וזה מספיק."

למען האמת, זה מעולם לא היה הרכב שלהן. הסיבה היחידה שנועה קראה לרכב הזה 'הרכב שלנו' זה כי אביב וההורים שלה (ונועה, גם) חיפשו במשך חודשים רכב קטן וקומפקטי, ולבסוף – שהלכו לאחת הסוכנויות לראות את הרכבים – אביב התעקשה שגם נועה תשב במושב הנהג.

"אבל אין לי רישיון." נועה מחתה אז, והביטה בבת זוגתה בבלבול קל.

"אז מה?" אביב הביטה בה בחזרה, "שימי את הידיים על ההגה, תרגישי אם הוא נוח לך, תקרבי את הכיסא – את מזיזה את הידית שם בצד בשביל זה." היא הסבירה בעדינות, ונועה זוכרת איך הן ישבו לפחות שעה וחצי ברכב הלא מונע, עם דלת הנהג פתוחה, וידיה של נועה אחזו בהגה עד שמרפקי כפות ידיה היו לבנות, עד שהיא הרגישה שאולי – זה הרכב שהן צריכות.

הוא היה קטן, בצבע אדמדם לכיוון בורדו, והיה עליו כמה שריטות מהפעם ההיא שאביב נתקעה בברז כיבוי לפני שנתיים, אבל זה היה הרכב שלה, האחד בו הן נסעו בו לטיולים בצפון ולים המלח, עם מערכת הרדיו הישנה, עם קורא הדיסקים שאביב התעקשה שיהיה שם כי ‘אני אוספת אותם כמו פוקימונים’ ונועה זוכרת איך היא צחקה מזה אז. האחד שהשאירו בשדה התעופה שנסעו לחו"ל לשבועיים, האחד שהיה שייך להן, בכל מובן המילה.

ונועה לא רצתה שההורים שלה ינסו לקנות לה רכב אחר, מתקדם יותר, או שהם ינסו לגשר על הפער ועל השיחה שקרתה עם אמא שלה בטענה שהם מוכנים לקנות לה רכב שהוא לא שנת 2009 לדבריהם ("הרכב של אביב הוא שנת 2015" נועה אמרה בקור, "ואנחנו אוהבות אותו ככה.")

"אה." אביב אמרה, ונועה הביטה בה שוב, מנסה להתנתק מהמחשבות שמילאו את מוחה כאשר אביב סיימה לסדר חפיסות הפסטה בארון במטבח, ליד השימורים וקופסאות הקרמבואים במדף הממתקים במגירה התחתונה. "אז ביררתי לגבי ביטוחים, היה לי קצת כמה שעות פנויות בפקקים בדרך הביתה."

"מצאת משהו מעניין?" נועה התיישבה באחת הכיסאות במטבח.

"מבחינת ביטוחים? לא ממש." אביב הודתה. "אמא אמרה שהיא תתקשר לכמה חברות ותעשה השוואת מחירים, כי גם ככה צריך לחדש את הביטוח בעוד חודש, ואז כבר נוסיף אותך."

"ומה אם לא אוציא את הרישיון בעוד חודש?" נועה הניחה את הקרמבו על השולחן, חרדה עולה בה מהמחשבה הזו.

"אז נוסיף אותך לביטוח בעוד חודשיים." אביב אמרה, כאילו זה לא עניין גדול, ואז פנתה לכיוון הכיור, שוטפת את ידיה לפני שמזגה לעצמה אורז ולצידו שעועית שנועה הכינה מוקדם יותר בערב.

"את רוצה גם או שאת רוצה לסיים את הקרמבו קודם?" אביב שאלה.

"אני אסיים את הקרמבו." נועה אמרה.

אביב חייכה אליה ברוך. "אין בעיה." היא התיישבה בשולחן המטבח.

נועה קמה בכדי להכניס את החפיסה הפתוחה אל מגירת הממתקים שלהן.

"נועה," אביב קראה.

"כן?" נועה לא הסתובבה אליה עדיין.

"תשאירי אחד בחוץ גם בשבילי."

[noaghere]

טוב בחיים לא העלתי פה משהו למרות שאני כבר 8 שנים בערך בטאמבלר ואני לא בטוחה איך באמת לתייג דברים או מה אני עושה (מאוד בומרי מצידי למרות שאני בת 21) אבל אחרי כל מה שראיתי פה בחודש האחרון א��י כבר לא יכולה יותר.

פעם טאמבלר סימן עבורי מקום שקט שאני יכולה להיות מי שאני ולראות ייצוג של החנוניות שבי ולראות שזה בסדר ומקובל כשלא באמת היו אנשים סביבי עם אותם תחומי עניין.

גם בכל מיני מצבים פוליטיים, בארץ ובעולם, מצאתי שאנשים פה מייצגים בערך את הדעות שלי, כותבים דברים שאני חושבת ושאני עוד פעם מרגישה שרואים ומקבלים אותי.

אבל החל מה 7.10 רמת האנטישמיות והשנאה לא מפסיקה להפחיד אותי, פעם ביום בערך אני עושה את הטעות של להסתכל על מה שאנשים מעלים שקשור למצב ואני כמעט בוכה אחרי כמה פוסטים.

איך אנשים מסרבים לראות את מה שקורה פה? כל הפמניסטים.ות, הלהט"ב, האנשים שמחשיבים את עצמם "ווק" וכאילו. יש מעל 1400 נרצחים והמספר רק עולה, 247 חטופים שמתוכם רק 5 שוחררו (ואחת בגלל מבצע צבאי), סרטונים של תינוקות שערפו להם את הראש, גופות שרופות, עדויות של השורדים, איך זה לא מספיק לאף אחד??? איך זה משהו שיש אחריו "כן, אבל..."???

אני משרתת כרגע באילת ועובדת עם משפחות ואנשים שפונו מהבתים שלהם והסיפוריםשלהם זה ברמת סיפורים מהשואה, בחיים לא חשבתי שאשמע עדויות מצמררות כל כך ממקרים לא מתקופת השואה.

הטיעונים הכי טיפשיים שכואבים לי?

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד: טוב כפרה בואו לישראל תראו חברי כנסת, שופטים.ות, רופאים.ות, אחים.ות, קצינים.ות ערביים ולא רק - יש אנשים מכל המוצאים, עדות ודתות בעמדות מפתח במדינה.

2. יש לנו את כיפת ברזל זה לא חוכמה: כי אנחנו השתמשנו בכסף שלנו בשביל להגן על האזרחים, חמאס השתמשו בביליוני דולרים שהם קיבלו לבנות מנהרות מתחת לבתי חולים, בתי ספר וגנים ובשביל לבנות טילים שנזרקים על ישראל.

3.הפלסטינאים לא עשו כלום והם רק רוצים שלום: לפני ה 7.10 אני האמנתי בזה, בלב שלם, שיש אנשים שם שרוצים איתנו שלום, אבל אחרי היום הארור הזה שרואים תיעודים ממצלמות שאחרי שהמחבלים הצליחו לעבור את הגדר ולחדור למדינה כמות האזרחים ה"חפים מפשע" שהגיעו בשביל לרצוח, לחטוף ולאנוס היא מטורפת ולא נתפסת. והסרטונים שבהם רואים חמאסניקים מציגים לראווה גופות ואת הפלסטינאים חוגגים ברחובות?? אני לא מצליחה להוציא את זה מהראש שלי.

4. "ישראל מבצעת רצח עם": לא??? האוכלוסייה הפלסטינית רק גדלה!! רצח עם זה שלפני 1939 היו 12 מיליון יהודים בעולם ורק עכשיו!!! יש אותה כמות בערך שוב.

נמאס לי.

נמאס לי לפחד.

נמאס לי לבכות.

נמאס לי מה "מנהיגים" שלנו שכל יום מתגלה גודל המחדל שקרה באשמתם.

נמאס לי שהעולם תמיד מחפש תירוץ לשנוא יהודים.

נמאס לי מכל הכביכול ליברלים שהטיעון הכי טוב שלהם למצב זה "educate yourself" כשאנשים שגרים פה מסבירים להם מה קורה ואין להם באמת מה לומר.

ונכון, ישראל לא מושלמת, רחוק מאוווווד מזה, בחודשים האחרונים היה בעיקר שנאה וגועל אחד כלפי השני אבל ברגע שהכל קרה? ברגע שמשהו איפס אותנו? לאף אחד כבר לא שינה ימין ושמאל, חרדים וחילונים, גברים ונשים, כולם התאחדו ביחד למען מי שנפגע במתקפה האכזרית ולמען הגנת המדינה. אנשים שלא היו במילואים שנים הגיעו, חיילים שהשתחררו הרגע חזרו מהטיולים שלהם ונפלו במלחמה על הגנת המולדת.

בחיים לא הייתי יותר גאה להיות ישראלית ויהודיה כמו היום.

אני מקווה שכל הישראלים/יהודים שפה שומרים על עצמם כי העולם זה מקום מאוד מפחיד עבורנו כרגע, אנחנו חזקים ואנחנו נעבור את זה, אין ברירה אחרת.

[wolrith]

הלכתי ליד ושם לא מזמן - למי שלא בישראל אבל איכשהו יודע לקרוא עברית, זה המוזיאון שואה הגדול שלנו בירושלים. המבנה בנוי בסגנון ברוטליזם, הראשון שראיתי שבאמת יש לו פילוסופיה ולא סתם נראה כמו גוש בטון מכוער. בפנים יש מאות תצוגות שמספרים את אירועי השואה בסדר שהן קרו בערך, מהעלייה של היטלר לשלטון עד לצעדות המוות והקמת מדינת ישראל בסופו של דבר.

אני הסתובבתי שם עם מדריכה שהסבירה על כל תצוגה לעומק, מהנעליים של הנספים עד לשלטי הפגנה של נאצים, שכתבו דברים כגון "חזרו לפלסטין" וכזה. התעמולה של הנאצים מאוד מזכירה לי, כמובן, את התעמולה כיום. המדריכה אפילו הסבירה קצת איך חלק מהתעמולה השתחלה לעולם כיום.

יש שם גם חדר שמציג את תגובת העולם לשואה - איך שאפילו כשהיה ברור מה קורה, התגובה הייתה חלשה וחסרת מאמץ. איך שהמלחמה הייתה מרוכזת בלקחת את השטח בחזרה ולהפיל את היטלר, אבל אף פעם לא בכוונה להציל יהודים. היהודים שנוצלו היו במקרה מטוב לבם של חיילים או פשוט כתוצאה מניצחון לפני שהספיקו להרוג אותם במחנות. העולם כולו עמד בשקט בזמן שרצח העם הכי גרוע בהיסטוריה קרה מולם, ולא עשה כלום עד שהיה ברור שהיטלר ישפיע גם עליהם לרעה.

קיבלנו את מולדתנו אחרי שנים של סבל ודיכוי כל מאמץ ציוני - רצו שנהיה מפוצלים וקלים להשמדה. רק כשיצאנו מהשואה ונלחמנו הסכימו לתת לנו מדינה תחת תנאים קשים, רק כדי להוכיח שהם לא כמו נאצים. מיד אחרי ההקמה, נשכחנו. או שהדעה הייתה נגדינו, או שלא זכרו אותנו כלל. במלחמות היינו לבד נגד אויבים רבים. כל מדינה אחרת שהייתה נתקפת כמו שאנחנו נתקפנו מספר פעמים, הייתה מקבלת תמיכה בין לאומית מוחלטת ועזרה צבאים בימו. בשבילנו עשו את המינימום - נאלצנו לעבוד ולהפו�� אותנו לבעלי תועלת. למדנו שלעולם לא נתקבל בקהילה הבין לאומית, לעולם לא יעזרו ליהודים מרצון. הפכנו את עצמינו ליקרים למערב רק כדי שלא נדאג מהשמדה בכל רגע. לעולם לא יקבלו אותנו בציבור למה שאנחנו, אבל כלקוח צבאי אמריקאי, או מבצר במזרח התיכון, אי אפשר לנטוש אותנו שוב. היהודים למדו שכדי למנוע אסון, אנו צריכים להיות יקרים מלנט��ש ולהשמיד.

המילים האחרונות של אחד מקורבנות השואה מוצגים על שלט גדול לקראת היציאה של יד ושם. אלו מילים שמהדהדות כיום ומצלצלות לי בראש. המילים האחרונות שלו לפני שנספה ברצח עמו, בבדידות מהעולם לפני רצח קהילתו ומשפחתו:

זכור את אשר עשה לך עמלק.

[mexashepot]

קרועה בין 'צריך לקרוא בדיוק מה קרה לגופות כדי לדעת מה קרה ולא לשכוח' לבין 'צריך לשמור גם על השפיות ועל הבריאות הנפשית'

הפעמים הקודמות בהם זה קרה לי?

כשאוקראינה שיחררה שטחים שרוסיה כבשה וקראתי עדויות של מעשי הטבח שהרוסים עשו שם

וכמובן גם בשואה

[edgarthepooh]

אתמול ישבתי עם החברה הכי טובה שלי, ושאלתי אותה האם היא שינתה את דעתה על ההפגנות בעקבות מה שקרה באוניברסיטת קולומביה. מלבד העובדה שהיא לא שמעה על זה, *אחרי* שסיפרתי לה מה קרה, ואמרתי לה *שוב* את מה ש-*המפגינים עצמם אומרים*- "אנחנו לא רוצים שתי מדינות, אנחנו רוצים את הכל" ושהמנהיג של המחאה בקולומביה אמר שהוא "רוצה להרוג ציונים" וש-"לציונים לא מגיע לחיות", היא *עדיין* חוזרת על המנטרה הקדושה של "אלו רק הפגנות נגד המלחמה ובעד שלום". אני באמת לא מבינה איך אנשים מסוגלים להיות כל כך עיוורים ומטומטמים. זה כבר הגיע למצב של דת אצלם-גם אם מראים להם באותות ובמופתים שזה לא המצב, הם מתעלמים.

לא נעים לי לומר, אבל השמאל המערבי הביא את גל הפופוליזם הימני על עצמו. אותה חברה בוכה לי אחר כך על "אני לא מבינה למה אנשים הצביעו למפלגת הימין הקיצוני בגרמניה"... אולי בגלל שאתם שם בשמאל האירופאי הוכחתם שאתם לא קובעים את העמדות שלכם על סמך עובדות אלא על סמך מה שמתיישב עם התורה הפרוגרסיבית? אולי כל האנשים שהצביעו לימין בגרמניה לא הצביעו בגלל שהם גזענים ועיוורים, אולי העמדות שלהם לא באמת השתנו, אלא אלו אתם שנכשלתם? זה באמת מעייף ומוכיח לי שאני יכולה להתחבר עם אנשים מחו"ל, אבל שאסור לנו כיהודים להסתמך על אומות אחרות ושאנחנו חייבים להגן על עצמנו.

[zonatcannibalism]

הי ישראלים יקרים אולי תפסיקו להיות פאקינג חארות תמיכה בעזתים זאת לא תמיכה בחמאס האנשים שם באמת צריכים סיוע הומניטרי. מה קרה לכם? אני מבינים שקשה. אני מבינים אם אין לכם כוח יותר. גם לי אין. אבל זאת סתם רשעות. לאנשים שלא עשו כלום לא מגיע לסבול. וחשוב שנזכור את זה, כי החרא הזה כל כך קשה כרגע. בדיוק בגלל שאנחנו עוברים עכשיו את הדבר הכי קשה שעברנו מאז מלחמת העצמאות, או אפילו השואה. אי אפשר לתת לזה להפוך אותנו למפלצות. אין לכם כוח לאמפתיה כרגע? גם לי. וזה בסדר, אבל חשוב גם להכיר בזה שיש צורך באמפתיה.

[letaot-ze-magniv]

מה שלומך לטאות? איך היו היומיים הראשונים בצהל?

אני לא אוהב את המקום הזה. ביום הראשון הייתי לכוד בבקו״מ למשך שעות והגעתי למגורים שלי רק ב23:30. ביום השני נשברתי נפשית על המפקדים שלי ועשיתי עליהם היפרונטילציה ובכיתי להם שאני רוצה להתאבד. אני לא מהווה סכנה לעצמי אז הם בינתיים פשוט קבעו לי תור לקבן בהקדם האפשרי. שזה יהיה כנראה עוד נצח. יש בזה חלקים נחמדים, מצאתי הומואית חדשה (ליאן אם את בטאמבלר מה המצב יא מלכה את אייקונית רצח) ויש שם אנשים טובים. ומפקד הקורס נחמד אליי אז אני מקבל אישור ותמיכה מדמות סמכות גברית.

החלק הכי קשה הוא להיות רחוק מהחברה שלי. היא הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי והיא גורמת לי לא לשנוא את עצמי ולהרגיש שאני לא עומד להתפרק. לטענתה האומץ והחמלה כלפי עצמי אלה חלקים שיש לי גם בלעדיה והיא פשוט נותנת לי כוחות לבטא אותם. אבל זה עדיין גיהנום להיות רחוק ממנה. לא להיות דרמטי או משהו אבל פיזית כואב לי שאנחנו לא ביחד ולא יכולים להיות ביחד מתי שאני רק רוצה. אנשים אחרים אולי לא יבינו את זה אבל זה בגלל שהם עדיין לא מצאו את האחד שלהם והם לא מבינים עד כמה עמוק החיבור הזה. אני אוהב אותה כל כך ואני לא ��סוגל לא להיות לידה ולגעת בה ולהרגיש אותה איתי למשך יותר מיומיים.

האוכל סביר מינוס. הנעליים לא נוחות. אני מבולבל כל הזמן ולא מקבל מספיק שעות שינה. כואב לי הגב.

[jewvian]

רוצה להוסיף לגבי האסק שנשלח על מה החבר'ה מהמפקדת יעשו אחרי הצבא ואולי סוג של פורמט של פאנפיק שאני אכתוב: נועה לא הייתה אמורה להיאבד בניו יורק, היא תכננה את הטיול כבר שנתיים, קראה כל מדריך טיולים אפשרי שיכלה לקחת מהספריה העירונית, צפתה בשעות על גבי שעות של אנשים מטיילים בניו יורק, חקרה כל רחוב ואת הרחובות המגבילים במקרה ומשהו נורא יקרה, היא אמורה להכיר את העיר כמו את כף ידה. או לפחות, מספיק טוב כדי לדעת לחזור למלון ששכרה, לנעול את הדלת, לשכב על המיטה ולהיזכר ברשימה של כל הדברים שיש לה להספיק ביום למחרת.

ללכת לספרייה העירונית. לבקר בפארק של מריה הרמנדז. להצטלם בטיים סקוואר כי ההורים שלה ביקשו תמונה.

הכל היה אמור להיות מתוכנן. הייתה לה תוכנית מסודרת לגבי הכל.

אבל פניה לא נכונה בשדרה החמישית, הובילה אותה לג'ינג'ר בר (בר לסביות לפי גוגל חח) וגרמה לה להתמודד פנים מול פנים אחרי 4 שנים מול הבן אדם שרצתה לפגוש יותר מכל - שמרית.

מה דעתך? רוצה להוסיף לזה?

אוי זה טוב, זה כל כך טוב!

קודם כל ברור שנועה תתכנן את הטיול עד לרמת הדקה חח הכל אצלה מסודר טיפ טופ.

יש לי אבל עוד רעיון/תוספת: היא תכננה להגיע לשם. זאת אומרת, לא ספציפית לבר לסביות - היא פשוט הסתכלה במדריך טיולים ישן, משנות התשעים, ושם היה כתוב שבאותה כתובת אמורה להיות גלריה או איזו חנות של פיצ'פקעס שעניינה אותה, אבל במקום אלה..... בום. בר לסביות.

היא רק תכננה להיכנס ולשאול אם מישהו יודע מה קרה למקום הקודם, אולי הבעלים עברו מקום או שהיא רשמה את הכתובת הלא נכונה (למרות שהיא בטוחה שהיא בדקה את הספר עשרות פעמים), אבל אז אישה נחמדה עם שיער קצר התחילה לדבר איתה ולשאול שאלות ולא היה לה נעים לקום וללכת, אז היא נשארה עוד קצת ועוד קצת. היא כמעט ושכחה למה היא נכנסה למקום הזה מלכתחילה.

"יזריאל? סאמי שלנו גם מיזריאל!"

אוקיי. אז מה? נועה חשבה לעצמה עד שאותה אישה נחמדה הפנתה את מבטה לכיוון הבר. היא לא ידעה איך היא לא שמה לב אליה מהרגע הראשון, אולי היא פשוט לא ציפתה לראות את הפנים האלה אי פעם. אבל שם בבר, עומדת ומדברת עם אחת הלקוחות, נמצאת שמרית.

"יו סאמי! יש לנו פה חברה מיזריאל!"

קודם כל נועה חייבת לתקן את האישה הזאת כי הצורה שבה היא הוגה את השם ישראל מתחילה לחרפן אותה. אבל אז מבטה של שמרית הצטלב בשלה ולרגע (או שניים) היא הפסיקה לנשום.

אז היא נופפה לה. היא לא ידעה מה לעשות חוץ מזה. שמרית המשיכה להביט בה לשנייה נוספת עד שהסיטה את עינייה וחזרה לדבר עם הלקוחה.

האישה שישבה עם נועה כל הזמן הזה הזעיפה את פניה. "בדרך כלל היא יותר נחמדה. לא משנה. בכל מקרה-" והיא המשיכה לדבר ולדבר. נועה הפסיקה להקשיב, לא בקטע רע, היא הייתה אישה מאוד מאוד נחמדה. אבל הנוכחות של שמרית בבועה הקטנה הזאת של הבר ערערה אותה לגמרי.

המוח שלה התחלק לשניים. חלק ממנה רצה לקום וללכת, לברוח מהמקום הזה ולחזור ללו"ז שלה שגם ככה באיחור של רבע שעה. אבל החלק השני, שאיכשהו היה קולני יותר, דחק בה להישאר. מה יהיה אחר כך? היא לא ידעה, אבל לא היה אכפת לה להמשיך ולהביט בשמרית עוד קצת.

היא נראתה טוב. שיערה השחור היה אסוף גבוה על הראש, צווארה הארוך חשוף. היא לבשה גופיה לבנה עם כיתוב כלשהו, נועה לא יכלה לזהות מה בדיוק. היא עבדה בזריזות על הבר, מגישה משקאות שנועה לא מכירה את שמם וכנראה גם לא תכיר. לא היה נראה שהנוכחות של נועה במקום מפריעה לה, או שהיא פשוט ידעה להסתיר את זה.

האישה שמולה הפסיקה לדבר. היא שמה לב שנועה לא ממש איתה. "היא תפסה לך את העין, אה?" נועה הביטה בה. היא יכלה לשקר, להמציא תירוצים, אבל היא בחרה לומר את האמת.

"אני מכירה אותה. הכרתי. עברו כבר שנים."

האישה הסתובבה והביטה בשמרית ואז חזרה להביט בנועה. "וואו. שיט. פאקינג עולם קטן. עבר ביניכן משהו קשוח?" נועה הנהנה.

"עשיתי טעויות."

"כולנו עושים טעויות," האישה אמרה ולגמה מכוס המשקה שלה. "לכי לדבר איתה, זה גדול יותר משתיכן אם הגורל הפגיש ביניכן ככה."

נועה לא הייתה צריכה יותר מזה כדי לקום מהכיסא. עברו ארבע שנים מהפגישה האחרונה של שתיהן, ארבע שנים מאותו הלילה הדפוק שהרס לה את הכל. בדיעבד כן? היא לא ידעה אז כמה חרטה עוד תשב לה על הכתפיים.

היא הודתה לאותה אישה ועשתה את דרכה אל הבר, אל שמרית, גבה פונה על קהל הלקוחות הקטן בזמן שסידרה בקבוקי משקה שונים.

"היי," נועה אמרה. היא ראתה את גבה של שמרית נדרך, תנועותיה עוצרות למחצית השנייה לפני שהסתובבה אל נועה.

"היי," היא ענתה לה בחזרה. הן עמדו משני צידי הבר שנהיה לבריקדה פרטית של שמרית, קו הגנה אחרון שהיא לא ידעה שתצטרך. "מה את עושה בניו יורק?" היא שאלה את נועה בעברית, מוותרת מראש על סמול טוק אפשרי או על שיחת חולין נימוסית או סתם גילויי שמחה או רגש שהוא לא... טינה.

"מטיילת. חסכתי קצת כסף-"

"ידעת שאני פה?" שמרית ��תכה אותה.

"לא, לא-" נועה מיהרה להגן על עצמה. "אני במקרה נכנסתי, הייתה פה פעם גלריה שקראתי עליה באיזה מדריך לא מעודכן, מסתבר. איך יכולתי לדעת שאת כאן?"

שמרית משכה בכתפיה. "לא יודעת. צירוף מקרים קצת מוזר, לא?"

"צירופי מקרים קורים, בגלל זה הם צירופי מקרים."

שמרית צחקה לעצמה, מרירות קלה שטפה את צחוקה. "סבבה. אוקיי." היא הסתובבה ופנתה להמשך עבודתה.

"למה קוראים לך פה סאמי?" נועה שאלה אותה, עוקבת אחריה מצידו השני של הבר.

"תנסי את ללמד אמריקאים איך אומרים שמרית," שמרית ענתה מבלי להסתובב.

נועה שתקה, מביטה בשמרית מתעסקת בדברים שונים מאחורי הבר. לקוחה חדשה נכנסה וביקשה את תשומת ליבה. היא דיברה איתה בחיוך, צחקה מאיזו בדיחה שנועה לא הבינה, הגישה לה בקבוק בירה קר. נועה המשיכה להביט בה, היא קינאה בלקוחה על החיוך והצחוק ותשומת הלב ששמרית שפכה עליה. אבל היא המשיכה לשתוק.

"נתראה בשישי!" הלקוחה אמרה לשמרית לפני שעברה לחלק האחורי של המקום, נעלמת מעיניהן של השתיים.

"מה יש בשישי?"

"לא עניינך."

איה. נועה השפילה את מבטה. ארבע שנים אולי עברו, אבל הדקירה הזאת הרגישה חדה כאילו נאמרה ברחוב שמחוץ לביתה.

שמרית נשמה עמוק. "סליחה, לא התכוונתי."

"את כן," נועה אמרה בפשטות, כי זאת הייתה האמת, אפילו אם שמרית ניסתה להכחיש זאת באיזו התנצלות רפה. הכאב והאכזבה ששתיהן ממשיכות לסחוב, כל אחת בדרכה, עדיין נותנים את אותותיהם.

"אני כן, נכון," שמרית הודתה בקול חלש ונשכה את שפתה התחתונה. "לא חשבתי שאני אי פעם אראה אותך. ועוד פה, מכל המקומות בעולם. כאילו, מה?" היא צחקה לעצמה. היא הרימה את ראשה והביטה בנועה, מבטה חודר.

"אני ממש רוצה לשנוא אותך עכשיו."

נועה לא הבינה. "לא הבנתי."

שמרית עצמה את עיניה בחוזקה, רק לשנייה אחת, ואז פתחה אותן במהרה. "את יודעת מה? זה לא הזמן ולא המקום," היא אמרה, מתחרטת על ההודאה הקודמת שיצאה מפיה, מתחרטת אולי על מילים עתידיות שעמדו על לשונה. היא רצתה לסיים את הספק שיחה, ספק עינוי שקורה ביניהן.

נועה של פעם הייתה מהנהנת, אומרת שלום, ויוצאת מהמקום בזריזות. היא לא הייתה מעוניינת בקונפליקטים, לא להתחיל ולא לסיים אותם. כמה שיותר להכחיש, כמה שיותר לוותר, במקרים נדירים היא אולי עוד הייתה מנסה... אבל לא תמיד. לא מעבר.

אבל עכשיו זה ההווה, ונועה של היום היא לא הנועה של פעם - הנועה שהייתה בורחת או נותנת לשמרית לברוח בעצמה. יכול להיות שהאישה שקיבלה את פניה, ושאת שמה שכחה לבקש, צדקה? יכול להיות שזה הכל יד הגורל? נועה לא ידעה אם היא האמינה בדבר כזה בכלל, זה לא פרגמטי להטיל את כל כובד העולם על משהו שרירותי, רעיוני, לא מוחשי.

הרי צירופי מקרים... קורים. זאת עובדה.

כמו ששמרית נפלה דווקא למחלקה שלה. למחלקה של סאלי, האמת, אבל סאלי נפצעה באותו היום ונועה הייתה פנויה להחליף אותה. במקרה. או כמו ששמרית ננעלה מחוץ לאוהל שלה, כאילו שזה אפשרי מלכתחילה, אבל זה קרה והן נפגשו על הגג של השק"ם גם במקרה. זאת אומרת, נועה הייתה על הגג כדי לעזור לחייל הזה... דודו? דוד? ושמרית פשוט עברה שם. במקרה, כן? והיא עלתה לשם עם המגבת המגוחכת שלה והשיער הפזור. והן דיברו על דברים שהן לא סיפרו מעולם לאף אחד. ואז הן התנשקו.

והכל הלך לעזאזל, וזה לא היה במקרה, כי היא הייתה דפוקה ואנוכית, והיא הכאיבה לשמרית בכל כך הרבה מובנים. נועה ידעה שהיא זאת שמחזיקה את רוב האשמה לבדה, אם לא את כולה, ואין פה שום מקריות או גורל.

אז היא החליטה לקחת את המושכות לידיים. היא לא הולכת לחכות לצירוף המקרים הבא שיפגיש ביניהן. היא לא הולכת לעזוב.

"ואולי זה כן?" היא איתגרה את שמרית. "כן הזמן וכן המקום?"

שמרית הביטה בה בהשתאות. "נועה לויתן גידלה פתאום ביצים?"

"זה לא פתאום. וזה סקסיסטי להגיד דבר כזה."

"וואו. אוקיי. אוקיי," שמרית חייכה לעצמה והרימה ארגז משקאות שעמד מאחורי הבר. נועה לא ידעה איך לקרוא את התגובה שלה; זאת הייתה הסכמה? הסכמה על מה? אולי היא הייתה אגרסיבית מדיי עם ההתפרצות שלה? אם בכלל זאת הייתה התפרצות? נועה השתדלה לא להרים את הקול, בכל זאת מקום ציבורי וחינכו אותה לא להתנהג ככה, בפזיזות שכזאת. אבל יצא לה קצת פזיז, לא?

"את חייבת להפסיק עם המחשבות והחישובים, או לא יודעת מה, שהולך לך בראש."

קולה של שמרית פוצץ את בועת חוסר הבטחון שאיכשהו נוצרה סביבה. היא הביטה בשמרית, שהסתכלה עליה במבט רציני כזה, חודר. ארגז המשקאות עדיין בידיה.

"יום שישי יש כאן אירוע שירה, לסביות וביסיות בוכות על אקסיות - זה הוייב של רוב האירועים האלה," שמרית אמרה, משנה פתאום את כיוון השיחה. "אם את עדיין בניו יורק אז... תבואי."

"בסדר, אני אבוא," נועה הנהנה, קופצת על ההזדמנות שניתנה לה. "מתי?"

"בערב, בסביבות שמונה," שמרית ענתה. "תגיעי לפני שנוכל לדבר." היא פנתה ללכת לפני שהסתובבה שוב אל נועה. "אם בא לך."

"כן, כן," נועה מיהרה לומר. "בא לי, כן."

שמרית חייכה אליה, החיוך החם והאמיתי הזה שלה, זה שנועה חשבה שלא תחווה יותר לעולם. החיוך ארך אולי שנייה, אבל הפרפרים החלו לגדול בבטנה.

"מעולה, אז נתראה בשישי," שמרית חזרה על ההבטחה של נועה לפני שהסתובבה ופנתה אל חדר אחורי כלשהו מאחורי הבר. נועה נשארה לעמוד במקומה עוד כמה שניות, מעכלת את חצי השעה האחרונה.

היא תצטרך לעשות שינויים בלו"ז.

[dinozaurtual]

היי, בקשר לפוסט ששאלת אם הטאגים של מישהו זה תיאוריית קונספירציה או אמיתי

אני לא מרבלגת כי יש לי עוקבים מחול אני לא רוצה שיהיה misinformation כי הם יקראו רק את האנגלית

אז ככה לפי מה שאני הבנתי-

הם שחררו את 4 החטופות בזמן ההפצצות ואם באמת הפסקת האש שהם מבקשים הייתה בשביל לשחרר היו מארגנים משהו נקודתי

הדיבור על הפסקת האש קרה באותם ימים ששחררו את 2 החטופות הישראליות (שאחת מהן התראיינה) למיטב זכרוני.

אומרים שהבעיה שלהם היא שמתחיל להיגמר להם הדלק בשביל לאוורר את המנהרות (איפה שחמאס ��ושבים) והם דואגים שהם לא יוכלו ל��פקד שם בלי דלק. הפסקת האש מאפשרת להם להתחמש מחדש (תחת התירוץ של צורך בעזרה הומניטרית שברור שלא תינתן לאזרחים באמת) בדלק, בטילים, בנשקים וכל טוב מהתומכים שלהם (קטאר, איראן, סין ורוסיה)

וגם הטענה שבכל עזה מפציצים לא נכונה. צבל שלח הרבה מאוד אזהרות לאזרחים להתפנות מהחלק הצפוני ולעבור לחלק הדרומי בו הם יהיו בטוחים מההפצצות (נוהל הקש בגג, פלאיירים, שיחות טלפון). לצערינו מהקלטות של קצינים שהתקשרו לאזרחים בבקשה להתפנות עלה שחמאס חוסמים להם שם את הדרכים לאיזורים הבטוחים במטרה להשתמש בהם כמגן אנושי.

בימים האחרונים השתדלתי להתנתק מהחדשות אז לא לקחת את כל מה שאני אומרת כ100% המצב הנוכחי אבל זה מה שהבנתי בימים שחמאס ביקש הפסקת אש של 24 שעות (עכשיו זה כבר לא על הפרק)

אהה גם קחו בחשבון שהם לא הציעו לשחרר את כולם, היה דיבור על לשחרר 50

קודם כל תודה שלקחת את הזמן לכתוב לי תשובה!! מעריכה את זה מאוד 💕

השאלה שלי הייתה פחות "האם זה קונספירציה או אמיתי" אלא יותר "האם זו קונספירציה מוכרת שהרבה אנשים מפיצים עכשיו או שהבנאדם הספציפי שרשם את הטאגים האלה פשוט התחלק על השכל".

כי אם זו האופציה הראשונה, המצב של הmisinformation בשמאל הבינלאומי גרוע אפילו יותר ממה שחשבתי וזה פאקינג מדכא בטירוף.

מצד שני, אני מרגישה שאם זו הייתה קונספירציה מוכרת כבר הייתי נתקלת בה מבלוגרים אחרים אז קשה לי להבין אם שאר העולם אשכרה חושב שאנחנו אלה שמתעללים בשבויים הישראלים כדי להאשים את החמסניקים המסכנים או לא.. 😭😭

[another-shibolet]

במהלך השירות שלי עשיתי שמירות בבסיס מכ"מים לא מוכר של חיל האוויר, איפשהו באיזשהו חור. אני שמרתי במגדל, אבל חבר שיצא איתי לתורנות שמר בחמ"ל בתור כוח עבודה נוסף. וזה היה חמ"ל full blown - מסכי מחשב בנויים לתוך השולחן בשורות, עמדות לקצינים שונים מאחורי קירות זכוכית כמו בסרטים, מצלמות עם סוגי ראיה מיוחדים, משהו מתוך סרט. אפילו מצלמות בתוך הכיפה של המכ"מ שרואות את האנטנה שמסתובבת, the works.

והיה שם טלפון אדום, עם שפורפרת אדומה, וכבל מסולסל כמו של פעם בצבע אדום. יושב בשקט בין שאר המיליון טלפונים, ואין מחפשו.

יום אחד, בעודנו יושבים החמ"ליסט, חבר שלי, מ"כית ואני -- הטלפון מצלצל. צליל אוטנתי כזה, של טלפון שבו הצלצול מיוצר מפעמון אמיתי. החמ"ליסט מסתכל מסביב המום. אין מפקד חמ"ל מלבדו, ואין ישועה. "זה - בחיים לא קרה לי," הוא אומר. מישהו פולט, "מה קרה? מלחמה?"

החמ"ליסט מרים את הטלפון. את הברכה הרגילה של "חמ"ל שלום" החליף "הלו?" מודאג. שקט מוחלט שורר בחדר חוץ מהקול השקט של מאווררי שרתים.

ומבעד השפופרת כולנו שומעים: "היי, ראיתי את המספר הזה על סטיקר של "איך אני נוהג", חייגתי למספר הנכון?"

[ofermor]

"גורלות אבודים: טרגדיה של משפחה במערבולת של טרור ארגוני אנטיכתות".

***נכתב על בסיס כתבה באתר של עיתונאים חופשיים***

סיפורה של משפחה אחת שהפכה לקורבנות של פיגוע נגד כתות חושף את המציאות המחרידה איתה מתמודדים חפים מפשע רבים. משפחה זו חיה חיים רגילים: בעל, אישה ושני ילדים, ילד וילדה. הם היו אנשים תרבותיים ודתיים שהשתתפו בפגישות של עדי יהוה. ביתם התמלא בחום ושמחה, הילדים הלכו לבית הספר, ההורים עבדו, סיפקו למשפחה את כל מה שהם צריכים. עם זאת, הכל השתנה ברגע.

התקשורת החלה במסע הכפשות נגד ארגונם הדתי, האשימה את חבריו בטרור ועבדה עבור סוכנויות ביון זרות. האשמות אלו היו אבסורדיות וחסרות בסיס, אך השפעתן על דעת הקהל הייתה הרסנית. המשפחה מצאה את עצמה באור הזרקורים, נתונה לגינויים ולרדיפות פומביות.

בתחילה קיוו ההורים שהאמת תנצח והגורמים הרלוונטיים יסדרו את המצב. אבל המצב רק החמיר. הרטוריקה התקשורתית הפכה אגרסיבית יותר ויותר, ודעת הקהל השתנתה במהירות. חברים ושכנים החלו להימנע מהם, ואז הפכו עוינים לחלוטין. ילדים התמודדו עם לעג ודעות קדומות בבית הספר. חברה הניזונה משקרים הפכה למקור לשנאה.

לילה אחד הושלך לביתם בקבוק תבערה, אך ההורים הצליחו למנוע אסון. עד מהרה האב איבד את עבודתו עקב השמצות, וניסיונות למצוא עבודה חדשה לא צלחו. המשפחה מצאה את עצמה מבודדת, חסרת תמיכה והבנה.

בייאוש ניסו הורים להגן על משפחתם באמצעות פנייה לתקשורת ולחברים, אך קולם טבע בזרם של שקרים. עד מהרה הם נעצרו והואשמו במימון טרור. הדבר האחרון שהם ראו היו העיניים המבוהלות של ילדיהם כשהם נלקחו משם. הילדים נותרו לבד, הם נלקחו על ידי שירותי מגן והונחו בבית יתומים בשליטת ארגון אנטיכתות. שם התמודדו הילדים עם אכזריות. הם כונו "ילדי הכתות" בנוסף להתעללות פיזית, ילדים היו נתונים להתעללות מינית. ילדים חפים מפשע אלה ואחרים נאנסו על ידי אלה שהתפללו לאלוהים כי בית היתומים היה צמוד לכנסייה. הדבר המפחיד, המזעזע והמגעיל ביותר עבור הילדים שזה עתה הגיעו, היה ההיכרות שלהם עם חלק מאנשי הדת. ילדה קטנה בת 8, "חוטאת" ו"לא ראויה", נאלצה להתפלל בזמן שנאנסה, כי "גירשו ממנה את שד הכת". דבר דומה קרה לאחיה, שנקרא שוב ושוב לדבר עם חבר הכמורה ולאחר שהותקף מינית, נשלח "להתוודות" בפני איש דת חבר בתשובה על חטאיו.

הילדים הללו היו קורבנות של מערכת שגזלה מהם את עתידם. הם נשללו מילדותם והיו נתונים להשפלה ואלימות.

הסיפור הזה הוא רק אחד מני רבים. תנועות אנתיכתות ברחבי העולם יוצרות רשימות של ארגונים "בלתי רצויים" שחבריהם נרדפים. ילדיהם הופכים לקורבנות של צורה חדשה של נאציזם. מערכת זו הורסת משפחות וגוזלת מילדים את עתידם, ומותירה אותם נתונים לחסדי עולם אכזר.

היום אנחנו חייבים לחשוב איך אפשרנו לזה לקרות. כחברה, נכשלנו כשהפנו עורף לסבלם של אחרים. חשוב לא לשכוח שמאחורי כל מספר בדוח יש חיים וגורלות אמיתיים. עלינו לגנות ולהפסיק את העוול הזה כדי להגן על ילדים חפים מפשע ומשפחותיהם.

סיפורה של משפחה זו מזכיר לנו את חשיבות ההגנה על זכויות האדם ואת הצורך להילחם בהשמצות ובשנאה. אסור לנו להישאר אדישים לסבלם של אחרים ועלינו לעשות הכל כדי למנוע טרגדיות דומות בעתיד. הגנה על חיי חפים מפשע והבאת צדק חייבים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו כדי שסיפורים כאלה לא יקרו שוב.

[shachar-gall]

רק התלהבות שלך ממני מדליקה אותי עליך.

סקס וכסף הם רק אמצעי הכרחי להנות לי. אם אתה רוצה שאני אהנה באמת אז תשקיע פי 6 לפחות.

מילים נכונות וחכמה הם רק השפה להתקשר אלי. והרגשת בטחון כרטיס בטחון שלך שלא אוכל אותך. יחס ודאגה במשך היום הם רק חימום לפני הפעולה.

קשה?

זה הקטע, אתה לא רוצה להתאמץ בשביל מה שנעים לי. זה קשה לכן אני מסכימה על מה שיש ולא דורשת יותר, אבל אני מרגישה שאתה לא אוהב אותי וזה מדכא אותי.

כי אני יכולה להגיד לך שאני אני לא צריכה כלום, כסף לא העיקר ואתה אלוף בסקס ולעשות כאילו אני נהנית וגומרת. אבל זה יהיה צביעות ריקה. אם היא מספקת אותך, תשאר מה שאתה. אל תשתדל, אל תביא, אגיד לך שאוהבת אותך ככה ולא צריך כלום.

יתר מכך, אפתח לך רגלים, אסתום על צרכים שלי ונמשיך לחיות כמו מקודם. "לא קרה כלום. כסף לא עיקר החיים. ובסקס, זה בסדר אני נהנת מזה שאתה נהנה". היינו חיים ככה שנים, ושום דבר לא קרה.

לא יודעת מה לעשות עם זה. בעיני אתה אפס. אתה קטן עלי. לא ממלא, ורק גורם ליסורים. אני שונאת אותך על זה. וזה רק עניין שלך איתי. אני פה לא נגעתי בילדים, בבית, ובחברים. שבטח צריך להשקיע שם.

אז בטח הכלים שלי לא נכונים. שהבורא יתקן.

[a-kiss-against-time]

זכיתי לסגור את המעגל הזה

וזה מגניב

כי זה לא מעגל שעבר לי בראש בכלל

זה מהמעגלים האלה שהם חלודים בפינה וויתרת עליהם קצת

כאילו באנרגיה של אני לא רואה אף קו מציאות אחד שתלוי בי שיכול לסגור את המעגל הזה

ברמה של אפילו ויתרתי עליו קצת

אמרתי אולי הוא מאלה שיסגרו לי בגיל 40 נעבור ברחוב ונראה שהכל טוב שעברו מים תחת הגשר ויש ילדים ויש פרטנרים והכל בסדר איתנו

ואז אני אקבל את הטון הטוב הזה

את הלדעת שאנחנו בטוב

שזה נחמד לראות אחת את השניה

אבל במקום זה קיבלתי סגירת מעגל שהיא וואו

אם היו אלף דברים שיכולתי לנסות ולהכשל בהם

ליצור קשר לעשות שיהיה טוב

ורק דבר אחד ממנה רק שהיא תיזום רק שהיא תרצה

כי זה מה שחסר אני שמחה להיות בטוב

ואז מתוך האלף ואחת האחת קרה

היא הגיבה והיא שמחה והיא רצתה

אבל מה שלא חשבנו או תכננו אפילו לא ציפינו

זה החיבור

הוא עוד היה שם האהבה הזאת במגע

ולא בדיבור ולא בראש לא ברציונל

באמת היה ניתוק של פשוט

חברות

אבל במגע

וואו

בנקודה מסוימת הלב נשאב

הוא עוצר לרגע הוא מאט

המגע מוכר לו זה בית ישן לנוח בו

��הפגין אהבה לקבל אותה

וזה לא היה רק סקס

זה לא היה רק הלהט

זה היה הנשיקה על המצח

והחיבוק

והלנוח רגע ולה��גיש דפיקות לב ולהרגיש שוב איך הגוף כמו פאזל

מתאים

אהבתי אחרות

אהבתי חזק יותר ולעומק

אהבתי יציב ובבגרות

אבל הקלות באינטימיות שלנו

הטבעיות

טרם השוואתי לה

זה מסוכן כי הלב עוקב

הוא קולט ופועל אבל הפעם הוא יטעה

כי היא לא האחת וגם לא השנייה

אבל משום מה בפיזי אין לה מתחרה

וזה לא המראה

וזה לא האהבה

זה פשוט הפאזל שעובד ויוצר צורה

צורה שעובדת

אפילו מדהימה

מה אני אעשה שהיא הבחורה הלא נכונה

לפחות מעגל

ולא חשבתי שאזכה להגיד זאת עכשיו

סגרתי

[jewvian]

סורי אבל יש ספציפית בשרשור הזה שלושה יהודים ממדינות צפון אמריקה ומתגייר אחד שמתמייר לדעת מה זה כהניזם ואיך יהודים אמורים להגדיר את עצמם במדינה שלהם.

לא הבנתי מאיפה החוצפה להגיב על נושאים, שעם כל הכבוד, לא נוגעים אליכם בנקודת הזמן הנוכחית. כולנו פה יהודים (בערך) וארץ ישראל תמיד תהיה שייכת לכולנו ברמה הרוחנית וההיסטורית. אבל כשזה נוגע למדינת ישראל ולחיים בה - אם אתם לא נמצאים כאן פיזית ולומדים על בשרכם מה זה הסכסוך הישראלי פלסטיני - אז אין לכם שום זכות להתערב.

אתם יכולים לחפור על כל חרטא פרוגרסיבית שינקתם במדינות המוצא שלכם, וזה בסדר כי שם אתם גרים, אבל אל תתחילו להטיף מוסר ל"יהודים הרעים" שלא חולקים איתכם את אותה הפנטזיה של "שלום עם השכנים", כי השכנים שלכם הם לא השכנים שלנו. השכנים שלכם הם קארן ומייקל הפרוטסטנטים שעושים ברביקיו כל יום ראשון, בזמן שהשכנים שלנו מנסים להשמיד אותנו מעל לשבעים שנה. אפילו מאה שנה. אפילו יותר!

השביעי באוקטובר קרה אחרי עשורים של הבטחות כאלה מ"שכנינו היקרים", אחרי עשורים שבהם הם מימשו את אותם הבטחות שוב ושוב ושוב, אז באמת תסלחו לי שאני לא רוצה לשמוע את הדעות שלכם אי שם מיבשת רחוקה ובטוחה.

אז אולי יום אחד באיזה טיול תגלית תראו ערבי מוכר בייגל'ה ביפו או ירושלים ותחשבו שככה נראה השלום! ואז תחזרו למיטה החמה שלכם בטורונטו או פילדלפיה ותמשיכו לחלום על עולם שלא יקרה, לפחות בעתיד הקרוב, ולמחרת בבוקר תתעוררו לברביקיו עם קארן ומייקל והילדים המעצבנים שלהם ותבכו על הקפיטליזם ועל זה שפראפוצ'ינו בסטארבקאס עולה יותר ממנוי לשירות סטרימינג.

אבל בינתיים אנחנו, אלה שחיים בישראל, נמשיך לאכול את החרא שאתם מסרבים לראות.

את הדיון הזה אני רוצה לנהל עם מי שחי פה איתי, לא עם כאלה שחושבים מרחוק מה נכון ומה צודק, מה טוב ומה רע, ומנסים לשכנע אותי מה כדאי לי לעשות ואיך כדאי לי לחיות במדינה שלי.

אז אם הייתם צריכים להשתמש בגוגל טרנסלייט בשביל להבין מה אני אומרת - זאת ההוכחה הכי טובה שלי לזה שהדיון הנ"ל לא נוגע אליכם.

if you believe in jewish right of return but not palestinian right of return... literally what. our whole thing is that we were kicked out of our homeland but held fast to it and then returned. why should that not be available to other people. why should that not be available for palestinians.

[nataliesnews]

Fwd: While you prepare happily for Peisach this is how "kindly" we allow the Palestinian's in their most sacred day to go and pray english follows hebrew מחסום 300, יום ששי ראשון של רמדאן, 24/3/2023 משקיפות: נתניה גינזבורג (מצלמת) חנה בר"ג (מדווחת) כ- 100 מטר אחרי הרמזור של הרוזמרין מקים משמר הגבול מדי שנה ברמדאן מחסום. גם השנה עמד המחסום הזה על מקומו. בעלי זקנים ופאות ושביסים בדרכם לקבר רחל רשאים לעבור ברכב. אנחנו נאלצנו לחנות במרחק די ניכר ויצאנו לצעדת בוקר על רגליים בנות 170. התפלאנו על מיעוט התנועה ורק כעבור דקות הבנו כי שעון הקיץ הוא עוד אחד מתופעות ה"אפרטהייד" – בינתיים קיץ רק בישראל. לצד הפלסטיני עברנו בקלות – איש לא התעניין בנו. התנועה הדלילה בתחילת המשמרת אפשרה להתפנות לסקור את "הנפלאות והחידושים".  במעבר הגברים הוסיפו "חומות" המפרידות בין המעברים השונים. נוספו גם שתי עמדות בידוק ועמדה נוספת לזו שהכרנו משנים קודמות, עבור המאבטחים. מערכת דיגיטלית חדשה הוכנסה לשימוש מה שמזרז את המעבר. אפליקציה על הטלפון – קליק של הבודק ועוברים. הנשים עוברות במעבר שמשמש כלי רכב בימים אחרים והפעם לא השקפנו שם. הגילים כתמיד – עד 45 עם אישורים, 54-45 ללא אישורים אבל עם הרבה "אבלים". ילדים עד גיל 12 ללא מסמכים. בקבוקי המים שעמדו "לנוכח פני האומה" דיברו בעד עצמם. לאט לאט התגבר זרם העוברים ואתו גם המסורבים. המבוגרים שביניהם נשלחו הביתה בלווי קצר של חייל עד מעבר למחסום. אבל ה"פושעים הכבדים" נלקחו בלווי לצד הישראלי. למה? לאן? עוד יתברר. המשטרה, הצבא, משמר הגבול והשב"כ נוכחו במקום בהמוניהם. כולם חמושים מכף רגל ועד ראש. לא ניתן היה להתעלם מהמתח באוויר. ההתנהגות הייתה "קורקטית", מה שלא הסתיר שהכיבוש הוא אכזר ושעל חופש פולחן אין מה לדבר. מתאם הפעולות בשטחים, ראש המינהל וכל קציניו באו להנות מ"היעילות וההקלות שניתנו השנה". לא היינו שותפות להרגשה הזו אך הוכחנו כי אנחנו עוד כאן ורואות ומבינות. בשנים עברו דיווחנו על אוירה חגיגית, על אנשים במיטב מחלצותיהם עם ילדות קטנות בשמלות צבעוניות וילדים חמודים בחליפות קטנות. היום לא הייתה שום חגיגיות, אף אחד לא צחק, ילדים כמעט ולא ראינו. אנשים מיהרו לאוטובוסים וההרגשה הייתה שכל מה שרוצים זה להסתלק מהר ככל הניתן מההשפלה שבהליכה לתפילה באופן כזה. החלטנו לעזוב. תמיד עברנו בדרכנו הביתה דרך שער הברזל שהוא חלק מחומת הרשע העוטפת את בית לחם. שוטר עצר אותנו ודרש שנעבור "כמו הפלסטינים" דרך המחסום. ניסינו להתווכח – וחבל. תעודות הזהות נדרשו ונלקחו (ובוודאי גם צולמו), טילפנו ובררו ובסוף הודיעו לנו ש"אני רק מקיים הוראות". חשבנו שאת זה כבר שמענו פעם. עברנו דרך המחסום – ותמיד יש חצי כוס מלאה – ראינו מה עובר על אלפים מדי יום. כאשר הגענו לצד הישראלי הסבירו כי היציאה הרגילה סגורה "ואם אתן לא יכולות לדלג מעבר לגדר" צריך ללכת מסביב. לפתע הופיע שוטר שמכיר את נתניה והחליט שהוא יעביר אותנו בדרך הרגילה. מעבר לזה שהדרך קצרה ונוחה יותר ניתנה לנו הזדמנות לברר מה קרה "לפושעים הכבדים". בכניסה למחסום יש "כלוב" – כאין גינה מוזנחת סגורה. שם ישבו המעוכבים. לשאלתנו הסבירו כי "מחכים לאוטובוס שיקח אותם הביתה". אנחנו לא מספיק מעכבים שעות תמימות ויותר מדי מנוסות בכדי להאמין לשקר הזה. חזרנו לימי ה"ג'ורות" –ושולחים הביתה. כך מבטיחים שמי שהמלך לא חפץ בתפילתו לא יגיע למסגד ללא האישור הקדוש. ---------- Forwarded message --------- From: Natalie Ginsburg < natanyag@gmail.com > Checkpoint 300, first Friday of Ramadan, 24/3/2023 Observations: Natanya Ginsburg (camera) Hana Barag (reporting) About 100 meters after the Rosemary traffic light, the Border Guard sets up a checkpoint every year in Ramadan. This year the same thing. This barrier is in place. Those with beards and wigs and those with beards on their way to Rachel's tomb are allowed to pass by car. The ultra orthodox and religious….first class citizens. We had to park quite a distance away and went for a morning walk on 170 feet. We were amazed at the lack of traffic and onlya few minutes later we realized that summer time is another of the "apartheid" phenomena. - For now, it's summer only in Israel. to the side We passed thought the Palestinian entrance with no problem - no one was interested in us. The sparse traffic at the beginning of the shift made it possible to free up time to review the wonders and innovations as we came through To the men’s entrance had been added barriers which  separate the different passages. Two checkpoints and another checkpoint have also been  added which we knew from previous years, for the security guards. A new digital system has been put into use which speeds up the the transition/ An App on the phone - click the checker and pass. The women pass through a passage used by vehicles On other days and this time we didn't look there. The ages are the same as always - up to 45 with permits, 54-45 without permits though. But children up to the age of 12 without documents were turned back, some in tears. Unlike other years when the soldiers would so aside to drink, the bottles of water meant for them were clear to all and shows the way things are changing. Little by little the flow of those who passed increased and so did those who were rejected. The adults among them were sent home with a short escort by a soldier until crossing the checkpoint. But the serious criminals were escorted to the Israeli side. Why? where? It is not clear. The police, the army, the border guard and the Shin Bet were present in large numbers. Everyone is armed from head to toe. One could not ignore the tension in the air could be ignored. The behavior was "correct", which did not hide that the occupation was brutal. And there is nothing to talk about freedom of worship. The coordinator of operations in the territories, the head of the administration and all his officers came to enjoy themselves. Very proud of  "the efficiency and relief provided this year". We did not share this feeling but we showed  that we are still here and seeing  and understanding everything we saw/ In past years we reported on a festive atmosphere, on people in their best clothes  with little girls in colorful dresses And cute kids in little suits. Today there was no celebration, no one laughed, we hardly saw any children. People rushed to the buses and the feeling was that all they wanted was to get away from the humiliation as quickly as possible of having to go to prayer that in going to prayer in such a way. We decided to leave. We always passed on our way home through the iron gate which is part of the wall of evil that surrounds  Bethlehem. A policeman stopped us and demanded that we pass through like the Palestinians, through the checkpoint. We tried to argue - and it's a shame. Our IDs were required and taken (and of course also photographed), the police phoned to check  and in the end we were informed that "I'm just following instructions". We thought we had heard this before in another land. We passed through the checkpoint - and there is always a glass half full - we saw what happens to thousands every day. When we got to the Israeli side they explained that the normal exit was closed and if you can't jump over the fence" You have to go around”. Suddenly a policeman who knows Netanya appeared and decided that he would take us in the normal way. In addition to the fact that the way is shorter and more convenient, we were given the opportunity to find out what happened to the "serious criminals". At the entrance to the checkpoint there is a cage;  A sort of closed neglected garden. That's where the detainees sat. To our question he  explained that they are "Waiting for the bus to take them home". We are not innocent enough and too experienced to believe a lie this. We are back to the days of the jorra ( At the time a pit in the ground reminding of Calcutta where people who had in some way not been sufficiently submissive ,were delayed for hours and  then sent home. This is so that those whom the king does not desire with not get to the holy mosque to pray Henrietta Szold 2 Migdal Nofim Room 708 Kiryat Hayovel Jerusalem 9650230

Fwd: While you prepare happily for Peisach this is how "kindly" we allow the Palestinian's in their most sacred day to go and pray

מחסום 300, יום ששי ראשון של רמדאן, 24/3/2023

משקיפות: נתניה גינזבורג (מצלמת) חנה בר"ג (מדווחת)

כ- 100 מטר אחרי הרמזור של הרוזמרין מקים משמר הגבול מדי שנה ברמדאן מחסום. גם השנה עמד המחסום הזה על מקומו. בעלי זקנים ופאות ושביסים בדרכם לקבר רחל רשאים לעבור ברכב. אנחנו נאלצנו לחנות במרחק די ניכר ויצאנו לצעדת בוקר על רגליים בנות 170. התפלאנו על מיעוט התנועה ורק כעבור דקות הבנו כי שעון הקיץ הוא עוד אחד מתופעות ה"אפרטהייד" – בינתיים קיץ רק בישראל. לצד הפלסטיני עברנו בקלות – איש לא התעניין בנו.

התנועה הדלילה בתחילת המשמרת אפשרה להתפנות לסקור את "הנפלאות והחידושים".  במעבר הגברים הוסיפו "חומות" המפרידות בין המעברים השונים. נוספו גם שתי עמדות בידוק ועמדה נוספת לזו שהכרנו משנים קודמות, עבור המאבטחים. מערכת דיגיטלית חדשה הוכנסה לשימוש מה שמזרז את המעבר. אפליקציה על הטלפון – קליק של הבודק ועוברים. הנשים עוברות במעבר שמשמש כלי רכב בימים אחרים והפעם לא השקפנו שם. הגילים כתמיד – עד 45 עם אישורים, 54-45 ללא אישורים אבל עם הרבה "אבלים". ילדים עד גיל 12 ללא מסמכים. בקבוקי המים שעמדו "לנוכח פני האומה" דיברו בעד עצמם.

לאט לאט התגבר זרם העוברים ואתו גם המסורבים. המבוגרים שביניהם נשלחו הביתה בלווי קצר של חייל עד מעבר למחסום. אבל ה"פושעים הכבדים" נלקחו בלווי לצד הישראלי. למה? לאן? עוד יתברר.

המשטרה, הצבא, משמר הגבול והשב"כ נוכחו במקום בהמוניהם. כולם חמושים מכף רגל ועד ראש. לא ניתן היה להתעלם מהמתח באוויר. ההתנהגות הייתה "קורקטית", מה שלא הסתיר שהכיבוש הוא אכזר ושעל חופש פולחן אין מה לדבר. מתאם הפעולות בשטחים, ראש המינהל וכל קציניו באו להנות מ"היעילות וההקלות שניתנו השנה". לא היינו שותפות להרגשה הזו אך הוכחנו כי אנחנו עוד כאן ורואות ומבינות.

בשנים עברו דיווחנו על אוירה חגיגית, על אנשים במיטב מחלצותיהם עם ילדות קטנות בשמלות צבעוניות וילדים חמודים בחליפות קטנות. היום לא הייתה שום חגיגיות, אף אחד לא צחק, ילדים כמעט ולא ראינו. אנשים מיהרו לאוטובוסים וההרגשה הייתה שכל מה שרוצים זה להסתלק מהר ככל הניתן מההשפלה שבהליכה לתפילה באופן כזה.

החלטנו לעזוב. תמיד עברנו בדרכנו הביתה דרך שער הברזל שהוא חלק מחומת הרשע העוטפת את בית לחם. שוטר עצר אותנו ודרש שנעבור "כמו הפלסטינים" דרך המחסום. ניסינו להתווכח – וחבל. תעודות הזהות נדרשו ונלקחו (ובוודאי גם צולמו), טילפנו ובררו ובסוף הודיעו לנו ש"אני רק מקיים הוראות". חשבנו שאת זה כבר שמענו פעם. עברנו דרך המחסום – ותמיד יש חצי כוס מלאה – ראינו מה עובר על אלפים מדי יום. כאשר הגענו לצד הישראלי הסבירו כי היציאה הרגילה סגורה "ואם אתן לא יכולות לדלג מעבר לגדר" צריך ללכת מסביב. לפתע הופיע שוטר שמכיר את נתניה והחליט שהוא יעביר אותנו בדרך הרגילה. מעבר לזה שהדרך קצרה ונוחה יותר ניתנה לנו הזדמנות לברר מה קרה "לפושעים הכבדים". בכניסה למחסום יש "כלוב" – כאין גינה מוזנחת סגורה. שם ישבו המעוכבים. לשאלתנו הסבירו כי "מחכים לאוטובוס שיקח אותם הביתה". אנחנו לא מספיק מעכבים שעות תמימות ויותר מדי מנוסות בכדי להאמין לשקר הזה. חזרנו לימי ה"ג'ורות" –ושולחים הביתה. כך מבטיחים שמי שהמלך לא חפץ בתפילתו לא יגיע למסגד ללא האישור הקדוש.

---------- Forwarded message ---------

From: Natalie Ginsburg <

natanyag@gmail.com

>

Checkpoint 300, first Friday of Ramadan, 24/3/2023

Observations: Natanya Ginsburg (camera) Hana Barag (reporting)

About 100 meters after the Rosemary traffic light, the Border Guard sets up a checkpoint every year in Ramadan. This year the same thing.

This barrier is in place. Those with beards and wigs and those with beards on their way to Rachel's tomb are allowed to pass by car. The ultra orthodox and religious….first class citizens. We had to park quite a distance away and went for a morning walk on 170 feet. We were amazed at the lack of traffic and onlya few minutes later we realized that summer time is another of the "apartheid" phenomena. - For now, it's summer only in Israel. to the side

We passed thought the Palestinian entrance with no problem - no one was interested in us.

The sparse traffic at the beginning of the shift made it possible to free up time to review the wonders and innovations as we came through

To the men’s entrance had been added barriers which  separate the different passages. Two checkpoints and another checkpoint have also been  added which we knew from previous years, for the security guards. A new digital system has been put into use which speeds up the the transition/ An App on the phone - click the checker and pass. The women pass through a passage used by vehicles

On other days and this time we didn't look there. The ages are the same as always - up to 45 with permits, 54-45 without permits though. But children up to the age of 12 without documents were turned back, some in tears. Unlike other years when the soldiers would so aside to drink, the bottles of water meant for them were clear to all and shows the way things are changing.

Little by little the flow of those who passed increased and so did those who were rejected. The adults among them were sent home with a short escort by a soldier until crossing the checkpoint. But the serious criminals were escorted to the Israeli side. Why? where? It is not clear.

The police, the army, the border guard and the Shin Bet were present in large numbers. Everyone is armed from head to toe. One could not ignore the tension in the air could be ignored. The behavior was "correct", which did not hide that the occupation was brutal.

And there is nothing to talk about freedom of worship. The coordinator of operations in the territories, the head of the administration and all his officers came to enjoy themselves. Very proud of  "the efficiency and relief provided this year". We did not share this feeling but we showed  that we are still here and seeing  and understanding everything we saw/

In past years we reported on a festive atmosphere, on people in their best clothes  with little girls in colorful dresses And cute kids in little suits. Today there was no celebration, no one laughed, we hardly saw any children.

People rushed to the buses and the feeling was that all they wanted was to get away from the humiliation as quickly as possible of having to go to prayer that in going to prayer in such a way.

We decided to leave. We always passed on our way home through the iron gate which is part of the wall of evil that surrounds  Bethlehem. A policeman stopped us and demanded that we pass through like the Palestinians, through the checkpoint. We tried to argue - and it's a shame.

Our IDs were required and taken (and of course also photographed), the police phoned to check  and in the end we were informed that "I'm just following instructions". We thought we had heard this before in another land. We passed through the checkpoint - and there is always a glass half full - we saw what happens to thousands every day. When we got to the Israeli side they explained that the normal exit was closed and if you can't jump over the fence" You have to go around”. Suddenly a policeman who knows Netanya appeared and decided that he would take us in the normal way.

In addition to the fact that the way is shorter and more convenient, we were given the opportunity to find out what happened to the "serious criminals".

At the entrance to the checkpoint there is a cage;  A sort of closed neglected garden. That's where the detainees sat. To our question he  explained that they are "Waiting for the bus to take them home". We are not innocent enough and too experienced to believe a lie

this. We are back to the days of the jorra ( At the time a pit in the ground reminding of Calcutta where people who had in some way not been sufficiently submissive ,were delayed for hours and  then sent home. This is so that those whom the king does not desire with not get to the holy mosque to pray

--

--