#ואז זה לא יצא משהו

[jvp-wannabe]

Hebrew Israeli rant, non-Hebrew speakers are welcome to (try to) google translate

(edit: keep in mind that Google tends to translate the Hebrew term for the lgbtq+ community, הקהילה הגאה, as "the gay comunity" for whatever reason)

ANTIZIONISTS DNI

אוקיי. זה לא קשור לעמוד שלי בשום צורה, וזה גם ממש לא הפורמט, אבל הרגשתי צורך שהדברים האלה יהיו כתובים איפשהו ואני כבר לא ככ משתמשת ברשתות חברתיות אחרות

ואני יודעת שאנחנו בתקופה שיש לנו מספיק צרות על הראש והלב רק נסדק עוד ועוד בכל יום שעובר, דווקא בגלל זה זאת גם תקופה שבה קרעים שיש לנו בעם רק מטרידים יותר בכל הזדמנות שבה הם מתגלים.

יש משהו אצלנו, ישראלים - אנחנו כל כך רגילים לאנשים שעצם הצורה שבה אנחנו חיים מפריעה להם. וזה לא רק קשור לאנטישמיות ואנטיציונות או מה-שזה-לא-יהיה זה גם בינינו, החילונים רגילים לזה שיש כאלה שאומרים שהם לא יהודים ואפילו קוראים להם "גויים דוברי עברית" (כאילו שאנטישמים לא רוצים לשחוט לנו את הצורה בדיוק באותה המידה וכאילו שמשמעות המילה "גוי" היא לא "עם" במקור). חרדים רגילים לזה שרואים בהם קיצוניים בוגדי המדינה כאילו שאין חרדים שרואים בעצמם חלק מהמדינה וגם מתגייסים לצבא והכל. הדתיים רגילים שחילונים מסוימים רואים בהם תמהוניים פרמיטיביים שלא מאמינים במדע או כל שיט אחר שאנשים מצליחים לחשוב עליו

ותמיד מדברים על כמה שזה לא טוב והכל וכמה שחשוב לצמצם את הסטיגמות האלה וכל הדיבורים הנורא יפים האלה באוויר

ואז מגיעה הקהילה הגאה, ועוד יותר הקהילה הטראנסית

ויכול להיות שאני אדבר יותר מהכיוון של הקהילה הטראנסית כי זה משהו שקצת יותר קרוב אלי במובן מסויים

אבל כשזה מגיע לקהילה הגאה בארץ מרגיש לי שתמיד מסתכלים על זה מהכיוון של

יש חילונים שתומכים ואז יש חילונים שלא תומכים ואת הדתיים שלא תומכים

ולא יודעת, אולי בתור מישהי שגדלה בסביבה שכן יצא לי גם להיות הרבה בסביבת אנשים דתיים וגם להכיר אנשים מהקהילה שהגיעו גם להיות החברים הכי טובים שלי, אני תמיד איכשהו חשבתי שנקודת המבט הזאת של "הדתיים תמיד נגד" היא אבסורדית ושזה חלק מהסטיגמה והכל

ובאיזשהו מקום להיות בטאמבלר רק חיזק את קו המחשבה הזה כי אני רואה בחו"ל המון מקרים של יהודים דתיים שהם תומכים בקהילה הגאה וגם הרבה מקרים שהם חלק מהקהילה הגאה ומוצאים דרכים איך הדת היהודית יכולה לבוא עם זהויות גאות יד ביד

שבלי קשר, אני חושבת שזה ממש יפה כי זה הרי מה שאנחנו היהודים עושים כבר במשך אלפי שנים - מוצאים איך החיים שלנו כן יכולים להסתדר עם הדת ומנהגי היהדות כי אלוהים יצר את התורה בשבילנו ולכן לא יכול להיות שהיא לא תתאים לחיים שלנו, ולכן אם היא "לא מתאימה" אז סימן שאנחנו צריכים לפרש משהו באופן אחר כך שהיא כן תתאים כי היא נוצרה בשבילנו (ואני אומרת את זה ממקום חילוני לגמרי, פשוט מקצת היכרות עם אנשים דתיים וממקום אולי קצת יותר מסורתי)

ולא יודעת, במובן מסויים מרגיש לי שקיבלתי בימים האחרונים קצת סטירה לפרצוף

וזה מאוד קשה להסביר את זה בלי להכנס בדיוק למה שנתקלתי בו אבל בגדול זה נחשב "מכיל כלפי הדתיים" פשוט לא להכיר בקיום של הקהילה הגאה ולהדחיק את הנושא של הקהילה הגאה

וזה כזה. אנחנו לא מדחיקים את הקיום של החילונים בשביל להיות מכילים כלפי דתיים, נכון? אנחנו לא מדחיקים את הקיום של החרדים בשביל להיות מכילים כלפי חילונים, נכון? איך זה שמותר לדבר על זה שקיימים אנשים חילונים שאפילו לא אוכלים כשר וזה בסדר כלפי דתיים גם אם הם לא מסכימים עם זה, אבל לדבר על קבוצה אחרת של יהודים שחיים קצת אחרת זה לא בסדר רק מעצם ההזכרה שזה קיים? כאילו

זאת בסך הכל קבוצה של יהודים שחיים את החיים בצורה אחרת ונותנים ליהדות שלהם משמעות אחרת. לא משנה אם הם חילונים שהדת פחות חשובה להם אבל הם כן חלק מכלל ישראל, או יהודים דתיים שמצליחים לשלב יחד עם הדת (דבר שהוא שוב סופר מדהים בעיניי). אלה בסך הכל יהודים שחיים קצת אחרת ולא כופים את אורח חייהם על אף אחד אחר ולא שוללים את זכות הקיום של אף אחד אחר, ואם למישהו זה מפריע אז זה עליו, לא עליהם.

ואני פשוט פיזית לא יודעת אם זה משהו שאני בכלל אוכל לעמוד בו אם אני יום אחד אצליח להבין מה לעזאזל עובר עליי וזה יגמר בזה שאני "אצא מהארון" או איך שלא תקראו לזה

כי תמיד היו לי חברים דתיים ובמובן מסויים הייתי יותר קרובה אליהם מרוב האנשים החילונים בחיים שלי אבל לא יודעת. כל התקופה הארורה הזאת ערערה הרבה דברים שחשבתי שידעתי והייתי חייבת להעלות את זה על הכתב איכשהו.

אני חושבת שאני אקח הפסקה מטאמבלר לקצת זמן (לא שהעמוד הזה היה הכי פעיל בכל מקרה).

עם ישראל חי

[emmafallsinlove]

היה לי משעמם ורציתי לכתוב אחרי הרבה זמן שלא, ופשוט... זה קרה. זה קצת רנדומלי ואין באמת הסבר לקטע הזה חח

קצת על נועה ואביב כי אני מאוד אוהבת אותן והתאהבתי בהן מאוד

מתייגת בלוגים שאולי ירצו לקרוא את זה אני לא יודעת @jewvian @mayalice18 @ani-tolaat-bli-toelet

"נועה?" קולה של אביב נשמע ליד דלת הכניסה, ולאחר מכן נשמע רעש סגירת הדלת. "נועה, הצלחתי להביא קרמבואיים." בת זוגתה בחמש שנים האחרונות הכריזה בהתלהבות, זורקת את מפתחות הרכב אל עבר הקערה שנמצאה ליד דלת הכניסה לדירה שלהן.

"אני במטבח!" נועה קראה, בדיוק מנמיכה את האש כאשר אביב נכנסה והניחה את שקיות הקניות על השולחן, מורידה את המעיל שלבשה ותלתה אותו על הכיסא במטבח.

"היי." אביב חייכה אליה, מסיטה שערה סוררת אל מאחורי אוזנייה, ורכנה כדי לנשק את נועה. "איך היה שיעור הנהיגה שלך היום?"

נועה שתקה לרגע. "היה בסדר." אמרה, ואז הכריחה את עצמה להמשיך את דבריה, "הוא אמר שרק עוד כמה שיעורים ואולי הוא יגיש אותי לטסט פנימי, ואם הטסט הפנימי ילך טוב אז –"

אביב חייכה והחלה להוציא את הקניות מתוך השקיות. "זה נהדר, לא? תראי איך התקדמת רק בחודש אחד! לי לקח מעל שבעה חודשים אז שהוצאתי את הרישיון." אביב חייכה אליה בעידוד, ונועה הכריחה את עצמה לחייך בחזרה.

כשהתקשרה לבשר לאמא שלה שעברה את התיאוריה (בפעם הראשונה שנבחנה, למען האמת), אמא שלה הייתה שקטה מעבר לקו עד שהיא אמרה: "אוי נונ'לה... בשביל מה את צריכה את זה... את כל כך אוהבת רכבות ותחבורה ציבורית, למה את צריכה את הרישיון הזה, ואם יקרה לך משהו –"

"כי אני רוצה." נועה אמרה, וזו הייתה האמת. או לפחות, חלק ממנה. היא אהבה לנסוע ברכבות ובאוטובוסים, אבל היא גם אהבה לנהוג. מהרגע שעלתה על ההגה בפעם הראשונה נגלה בפניה עולם שלם שהיא לא הייתה מודעת אליו, ואחת המטרות שהציבה לעצמה זה להוציא את רישיון הנהיגה שלה כמה שיותר מוקדם.

"אני פשוט חושבת שזה לא לכולם, נונ'לה." אמא שלה ניסתה לומר בעדינות, "ואת כל כך אוהבת את הרכבות.. בשביל מה את צריכה רישיון.. אני ואבא תמיד אוספים אותך שאת מגיעה לארוחות שישי לפעמים בלי אביב ו –"

"אמא." נועה זוכרת איך החזיקה את הטלפון אז, קרוב אליה, נלחמת בדמעות שאיימו לרדת כשקבעה: "אמא של אביב מצאה לי מורה באזור שאחד התלמידים שלה למד אצלו, וקבעתי לי שיעור נהיגה בשעה 17:00 ואם זה מפריע לך אז אמא של אביב אמרה שהיא תהיה המלווה שלי בחצי שנה הזו, את בכלל לא חייבת."

"נונ'ה..." אמא שלה ניסתה אז, "זה לא מה שאמרתי, מובן שאני אשמח להיות המלווה שלך כשתוציאי את הרישיון, אני פשוט לא חושבת שזה לכולם ו-"

כמו עם הצבא, נועה חשבה לעצמה אז. שניסיתם לשכנע אותי לעשות שירות לאומי במשך חודשים עד שהחלטתי שאני מתגייסת.

"אמא." נועה אמרה, "זה שאת הוצאת רישיון בגיל 17 ומסרבת לנהוג מעל לעשרים שנה זו לא הבעיה שלי." ואז, לפני שתתחרט על דבריה, היא אמרה שהיא חייבת ללכת.

"הינה, קחי." קולה של אביב החזיר אותה אל המציאות, והיא בהתה בבת זוגתה, לפני שהיא ראתה שהיא מגישה לה קרמבו מוקה מאחד הקופסאות שפתחה.

נועה לקחה את הקרמבו ונגסה בו. "ביררתי לגבי ביטוחים היום." אביב נידבה את המידע, "אני חושבת שזה לא יצא כל כך יקר, אלא אם כן ההורים שלך עדיין מתכננים לקנות לך רכב –"

"אני לא רוצה." נועה אמרה, והביטה בסיר האורז שעל הגז, סוגרת אותו כאשר וידאה שהוא מוכן. "יש לנו את הרכב שלנו, וזה מספיק."

למען האמת, זה מעולם לא היה הרכב שלהן. הסיבה היחידה שנועה קראה לרכב הזה 'הרכב שלנו' זה כי אביב וההורים שלה (ונועה, גם) חיפשו במשך חודשים רכב קטן וקומפקטי, ולבסוף – שהלכו לאחת הסוכנויות לראות את הרכבים – אביב התעקשה שגם נועה תשב במושב הנהג.

"אבל אין לי רישיון." נועה מחתה אז, והביטה בבת זוגתה בבלבול קל.

"אז מה?" אביב הביטה בה בחזרה, "שימי את הידיים על ההגה, תרגישי אם הוא נוח לך, תקרבי את הכיסא – את מזיזה את הידית שם בצד בשביל זה." היא הסבירה בעדינות, ונועה זוכרת איך הן ישבו לפחות שעה וחצי ברכב הלא מונע, עם דלת הנהג פתוחה, וידיה של נועה אחזו בהגה עד שמרפקי כפות ידיה היו לבנות, עד שהיא הרגישה שאולי – זה הרכב שהן צריכות.

הוא היה קטן, בצבע אדמדם לכיוון בורדו, והיה עליו כמה שריטות מהפעם ההיא שאביב נתקעה בברז כיבוי לפני שנתיים, אבל זה היה הרכב שלה, האחד בו הן נסעו בו לטיולים בצפון ולים המלח, עם מערכת הרדיו הישנה, עם קורא הדיסקים שאביב התעקשה שיהיה שם כי ‘אני אוספת אותם כמו פוקימונים’ ונועה זוכרת איך היא צחקה מזה אז. האחד שהשאירו בשדה התעופה שנסעו לחו"ל לשבועיים, האחד שהיה שייך להן, בכל מובן המילה.

ונועה לא רצתה שההורים שלה ינסו לקנות לה רכב אחר, מתקדם יותר, או שהם ינסו לגשר על הפער ועל השיחה שקרתה עם אמא שלה בטענה שהם מוכנים לקנות לה רכב שהוא לא שנת 2009 לדבריהם ("הרכב של אביב הוא שנת 2015" נועה אמרה בקור, "ואנחנו אוהבות אותו ככה.")

"אה." אביב אמרה, ונועה הביטה בה שוב, מנסה להתנתק מהמחשבות שמילאו את מוחה כאשר אביב סיימה לסדר חפיסות הפסטה בארון במטבח, ליד השימורים וקופסאות הקרמבואים במדף הממתקים במגירה התחתונה. "אז ביררתי לגבי ביטוחים, היה לי קצת כמה שעות פנויות בפקקים בדרך הביתה."

"מצאת משהו מעניין?" נועה התיישבה באחת הכיסאות במטבח.

"מבחינת ביטוחים? לא ממש." אביב הודתה. "אמא אמרה שהיא תתקשר לכמה חברות ותעשה השוואת מחירים, כי גם ככה צריך לחדש את הביטוח בעוד חודש, ואז כבר נוסיף אותך."

"ומה אם לא אוציא את הרישיון בעוד חודש?" נועה הניחה את הקרמבו על השולחן, חרדה עולה בה מהמחשבה הזו.

"אז נוסיף אותך לביטוח בעוד חודשיים." אביב אמרה, כאילו זה לא עניין גדול, ואז פנתה לכיוון הכיור, שוטפת את ידיה לפני שמזגה לעצמה אורז ולצידו שעועית שנועה הכינה מוקדם יותר בערב.

"את רוצה גם או שאת רוצה לסיים את הקרמבו קודם?" אביב שאלה.

"אני אסיים את הקרמבו." נועה אמרה.

אביב חייכה אליה ברוך. "אין בעיה." היא התיישבה בשולחן המטבח.

נועה קמה בכדי להכניס את החפיסה הפתוחה אל מגירת הממתקים שלהן.

"נועה," אביב קראה.

"כן?" נועה לא הסתובבה אליה עדיין.

"תשאירי אחד בחוץ גם בשבילי."

[letaot-ze-magniv]

קראת בזמן האחרון ספר טוב? או בכללי מה הספר האהוב עליך?

אני כרגע שומע את האודיובוק של six of crows ויחסית נהנה חוץ מזה שאני שונא את מתיאס ומקווה שהוא יפול לבור ולא יצא משם שוב.

הספר האהוב עליי הוא the ballad of songbirds and snakes, שזה הפריקוול הנפלא של משחקי הרעב. הוא מלא בסימבוליזם ושיחות מעניינות על אידיאולוגיה ומלחמה. יש שתי סיבות עיקריות שאני מאוד מתחבר אליו.

הראשונה היא השיח על מלחמה. אני בכללי אוהב את הפרספקטיבה של הסופרת על מלחמה, שבמלחמה אין מנצחים וכולם גוונים שונים של חרא. אחת הנקודות בפריקוול הייתה שהמלחמה בין המחוזות לקפיטול לעולם לא נגמרה, היא פשוט נכנסה לסטטוס קוו שאנשים הכילו. שאני חושב שזה די מה שקרה בין ישראל לפלסטין בשנים האחרונות עד האסון™️. גם ממש אהבתי את השיח לגבי מה שהארנה מוציאה מאנשים, ומאוד הזדהיתי עם הרעיון שהארנה היא לא רק מקום אלא גם אירוע ואווירה (מלחמה) ושהיא מוציאה מאנשים את הצדדים הכי קיצוניים שבהם, לטוב ולרע

השניה היא הדמות של סנו. הוא מרתק אותי כי אני איש מאוד אמפתי שמרגיש אשמה בכמויות מטורפות וזה הזוי לי לחשוב על מישהו שפשוט לא מרגיש רע על דברים שהוא עושה ומוצא להכל הצדקות. אני לא מזדהה איתו בכלל מהבחינה הזאת. אני כן מזדהה עם העובדה שכל החיים שלו הם הצגה אחת גדולה. התמה של העמדות פנים לשם כבוד ושמירה על שלום בית והמניפולציות העדינות אבל המכוונות הן משהו שאני מאוד מזדהה איתו בגלל הבית שבו גדלתי (פולני קלאסי) והתפקידים שמילאתי בחיים של אנשים (שק חבטות ושומר שלום). הרעיון הזה שיש דרך נכונה שבה הבן המושלם אמור להתנהג ואז סיפוק כשאני מצליח ותסכול כשאני נכשל… זה וייב. זה וייב.

[anaelllllla]

הגעתי מוקדם והכנתי סלט עגבניות וחתכתי מלון במקום. ליאור לא אוהב מלון, עמליה אליענה מאוד אוהבות. עמליה לא הייתה במפגש, כי יש לה טיול מבצפר. שלחתי לה אוכל. אליענה באה רעבה ממש ואכלה, שמה לה מנה כפולה ובסוף השאירה ירקות מבושלים, כנראה לא ככ אהבה. ליאור לא אכל סלטים, אלא רק נקניק קבנוס שהוא אוהב ואורז.

התחלנו לשחק כדורגל בחדר. כשהוא הפסיד קצת הוא כעס ואמר ששונא אותי. הייתי קצת מופתעת מהמילים האלה. אבל הרגשתי שהוא לא אומר את זה באמת, אלא זה פוזה חדשה שהוא מאמץ. להיות גס וקיצוני, אולי מהדמויות שהוא רואה בטלויזיה או בבית שם. אמרתי לו שאין לו מה להתעצבן, שזה משחק, וגם שאני מבקיעה גול, אני עדיין אוהבת אותו ורוצה שהוא יאהב אותי גם (וזה קשה להבקיע לו כי הוא טוב וזריז). והוא אמר לי לא, אמר שהוא אכזרי. ופה הבנתי שזה משהו חדש שהוא למד. ואז המשגיחה התחילה להתערב ולהעיר לו על הדיבור, וביקשתי שתניח לו, שאני אסתדר איתו בעצמי. חשוב לי שיגיד מה הכל בגלוי ובלי הטפת מוסר.

דברנו על זה שאנשים אכזרים הם לא חזקים כמו שהוא חושב, אלא הם חלשים דווקא. ואנשים רכים ואוהבים הם החזקים דווקא. כי להתעצבן כל מפגר יודע, אבל לעצור את הכעס ולהתייחס באהבה יודעים המיעוטים החזקים והרכים דווקא. הוא שמע.

עכשיו אני חושבת שלרוב הוא צודק, וכשהוא מתעצבן הוא גם צודק. ובאמת בתקופה אחרונה יש לי מחשבות לא טובות. ויכול להיות שהוא מרגיש. הייתי צריכה באותם רגעים לחשוב במה אני לא בסדר. אני לא בסדר בזה שהילדים במצב כזה אצל האבא שליהם, שלא יודע לתת להם את מה שהם צריכים ומחסיר מהם אמא וקשר וממלא אותם בדברים שליליים וטפלים.

אחרי זה יצאנו לחצר, הוא נתן לי לבצע תרגילים ואמרתי שאם אני מצליחה הוא עושה תרגיל גם. שאם אני מבקיעה ואז הוא לא מתעצבן, אלא משחק איתי באהבה. וכך היה. עשינו כאלה תרגילים על הלב והוא דווקא בסדר עם זה, מתחבר ומשתפר תוך דקות ספורות. גם סיפר שאליענה ביקשה ממנו משהו, והוא נתן לה. הוא ילד לאנג'י ואני מחזיקה מזה ברמות. גם אמרתי לו על זה.

יותר מאוחר הצטרפו עוד שני ילדים קטנים שהתחילו לקחת מאיתנו חלק מהצעצועים שליאור העמיד אותם בשביל אותות לתרגילים. והוא התעצבן. פעם לא היה כזה. פעם הוא מאוד אהב ילדים אליענה גם ראתה שהוא מתעצבן. אמרה שהוא נעשה גם כזה כשהוא עם החברים שלו מבית ספר ושהיא ממש לא אוהבת אותם. כי כשהוא איתה הוא ילד טוב, אבל כשהוא איתם, הם ממש מתנהגים מגעיל וגם כלפיה. וליאור מודע לזה, ששם הוא מתנהג אחרת. יצא לנו משחק מתוח. כי ליאור גם היה לחוץ שיקחו לו משחקים או שיגמר הזמן מהר והוא נאלץ להפרד. קיצור ראיתי שהוא מאוד לחוץ ועצבני ובועט בכדור חזק ואז העירו לנו והלכנו לשחק במקום שאין שם אנשים כדי לא לפגוע באף אחד. אולי הייתי צריכה לכעוס עליו ולהגיד שירגע. אבל לא הרגשתי לנכון. אני יותר רציתי לחבק אותו, כי משהו מציק לו ורע לו.

כתבתי לרווחה בקשה נוספת להוסיף לנו שעות יחד וגם לאפשר שיחות וידאו! דני מ@$#% מנע את זה בדיון ודרש שלא ושופטת הסכימה לו. אז ביקשתי שיאפשרו.

אליענה משתעממת שם בבית לכן הולכת לאלף חוגים כי זה מעביר לה את הזמן. נשמע עצוב. עמליה פשוט בורחת מהבית. כי הפלגיש שלו נמצאת שם, יושבת בחדר וכל היום מתצפטת עליהם במצלמה, רודפת אותם על כל דבר ומתנקלת. יש פסנתר, אבל אסור לנגן. לבשל גם הן לא יכולות כי היא מתנפלת על כל דבר עם צרחות. מחטטת לבנות בדברים ובבגדים, מעלימה לה דברים, זורקת. נעלמה אפילו חבילת פדים, איזו עלובה. לעמליה נמאס מזה, הלכה להתלונן על זה בבית ספר. כי במרכז קשר לא מתייחסים. נראה שתפקיד של מרכז קשר הוא להשגיח שיוכלו להתנקל בילדים והם לא יאכלו להגן על עצמן. אין מילים🤷‍♀️.

וזהו בגדול.

קיבלו מלא אוכל גם שיהיה להם למשך השבוע.

ועוד מעט אני חוזרת לפתח תקווה. זה נושא הקרוב על הפרק. עוד לא יודעת כלום. אבל חייבת!!!

[meshaceh-ceevim]

כשפרנקו מגיע לדוכן מכירות של שפע קלאב בדיוק לפניו איש נוסף נפל קורבן לדוכן אבל באמצע המשפט פשוט הלך וכך חסך מעצמו,פרנקו ראה את זה, אבל הוא בכל זאת לא מעלה בדעתו את האופציה הזו בכלל, ורואה כאן קרב מוחות, אויב שבא להראות את כוחותיו, או משחק, כמו שהוא אומר לו בסוף ,טוב אתה ,שחקן טוב. הוא מצפה לקרב בכל פעם שמגיע לסופר, כי זה מרגש לפגוש אויב ראוי לקרב,וזה מספק את צרכי תאוות פשעי המלחמה, או קצת רעל ליום טוב. ובפרק הבא לו כשיש דוכן של דוכני עיתונות חברתית במקום דוכן השפע קלאב, בהתאם מועסק בו גם נציג מכירות קצת יותר מתוחכם,הרי אף אחד לא אוהב שמתנפלים אליו, הסוד הוא למשוך דברים אליך במקום לעבוד קשה. וזה מה שהנציג עשה,הוא גרם לפרנקו ליצור סצנה שלמה ולעבור טלטלה רגשית לגבי מי שהוא, כל זה רק מלהעמיד פנים שהוא לא יודע מה הולך ושאין לו כוונה רעה. הוא רק עמד והתעלם ממנו, בזמן שפרנקו התבשל בחוסר הביטחון שלו, אז הוא התחיל לנסות לקבל את אותו התשומת לב שהוא קיבל מהנציג הקודם,הוא לא מבין למה הוא לא מקבל את זה וזה משגע אותו,הוא כבר הופך לאקטיבי עם המזימות שלו למשןך תשומת לב,וזה בדיוק מה שהצייד רוצה, ואז כשהוא בשפל שלו לבוש בבגדים שלא שלו, החליף את הזהות שלו בשבילו בשביל שיתן לו את האישור שלו, הוא רואה את זה,ודוחה אותו בפעם השלישית אולי, הוא רואה דרך הדמות את הערס שהוא, והוא פונה אליו ולא לדמות שהוא רוצה שיפנו אליה. ואז הוא מאבד את זה ושם את הקלפים על השולחן, ובעצם שבר את המשחק, ברגע שהוא הודה שזה משחק ואמר בכנות מה הולך פה,אי אפשר להיות צבועים יותר,המשחק נגמר,אלא אם הצד השני לא מוכן להראות את הקלפים שלו ולהיות כנה מתוך אמפטיה לכנות של השני,בגלל זה הנציג המשיך להיות בדמות שלו והתנצל,הוא קיבל את הכעס של פרנקו מה שמכריח אותו לחוות בושה קרינגית איומה כי הוא הוא מרגיש מטומטם,בדיוק המטרה של גסלייטינג, ואז אין לו ברירה אלה לקנות מנויים ביד רחבה כי אז הוא הוא יצטרך להודות שהוא מעולם לא רצה לקנות מנוי וכל המטרה של זה הייתה מטומטמת אבל מאוד מובנת וחשובה לאגו, ואחרי המבוכה הראשונה שהוא הרגיש הוא לא היה מסוגל לחשוב על זה בכלל לכן ישר ניסה להחזיר את כדור הכוח אליו,ולהוכיח לנציג הפוך ממה שחשב עליו כדי שגם הוא יצא מטומטם, על אפך ועל חמתך אני רוצה לקנות מנוי,הוא יוצא משם, ברגע שכדור הכוח עבר אליו הוא הולך לפניו שיקרה עוד משהו שיחליף את העמדות,וכי הוא ניצח בקרב וזה נגמר,הנציג טעה והשקר שלו ניצח. ואז שנקין מראיין את הנציג מכירות והוא לראשונה כנה, ומודה בתכנית הפשוטה שלו אך הגאונית. מסכם אותה בשני מילים, להתעלם מאנשים.

[rabash-maamarim]

ויצא יעקב

תשמ"ה - מאמר י' 1985 - מאמר 10

"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה. מה הוא צדיק, ומהו הרושם שהצדיק עושה בעת יציאתו.

ויש לפרש, שהקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים". שפירושו הוא, כי בזמן שהאדם מקורב לה', היינו שמרגיש שה' קרוב אליו, שמרגיש איך שה' עושה לו טוב, אז יש לו טעם בתורה וטעם בתפלה. ובכל עסקיו שהוא עושה, הוא מרגיש שה' קרוב אליו. ומה שהוא עושה, הוא עושה הכל בשמחה ובהתרוממות רוח.

ואח"כ הוא בא לידי ירידה, היינו שאין לו טעם בלימוד התורה ובמעשים טובים, רק שנשאר לו רושם, שהיה לו זמן, שהיה בזמן עליה. שכן היה מרגיש טעם בתורה ומצות, והיה לו אז מצב של שמחה. והרושם הזה שנשאר גורם לו געגועים לחזור למצב הקודם. זאת אומרת, לאחר כמה זמן, הוא מתעורר ע"י הרושם שנשאר בו, שיראה לעשות איזה עצות, לחזור למצב שבו היה לו, שהיה נקרא מצב של עליה, וכעת הוא מרגיש את שפלותו, איך שהוא מרוחק מכל דבר רוחני.

ואז נשאלת השאלה, לשם מה באה לו הירידה הזו. מי מרויח מזה. או שבא לו מטעם עונש, שהוא צריך עכשיו לתקן את עצמו, על מה שחטא. אבל הוא לא יודע, מה היה החטא שלו, שבשביל זה ירד ממצב העליה שבו היה נמצא. אם כן הוא לא יודע מה לתקן. נמצא, מצד אחד הוא לא רואה שום חסרון מצד עצמו, שבשביל זה בא לידי ירידה. אלא על כורחך מוכרח לומר, שבא מצד ה'. אז באה השאלה, מה הרויח מזה, שהוריד אותו ממדרגתו.

וזה יכולים לפרש את מה שאמרו חז"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, היינו בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההרגשות וההתפעלות מתורה ומצות. והיות שהאדם לא היה לו לתת את החשיבות הזאת, שהקב"ה נמצא בתוכו, כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", איך להעריך את זה, לדעת מי שנמצא בתוכו, ולתת הכבוד, בשיעור מה שצריכים. נמצא, שאף פעם לא היו יכולים לעזור, שיקבל מדרגה יותר עליונה, כיון שיש לו סיפוק בעבודה.

לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, שמן השמים העלוהו וקרבוהו, והוא לא מחשיב את זה. ואם תשאל, למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה שלו, זהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאור אין הבחן מדרגות, אלא כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור. לכן אמר ז"ל, אם אדם מקבל משהו מלמעלה, ויש לו שכל להחשיב את זה, כך ההארה מתגדלת אצלו, ואינו צריך לשום אור יותר גדול, אלא הוא בעצמו, על ידי זה שמחשיב אותה (ההארה), היא מתגדלת, ומאירה לו כל פעם במדרגה יותר גדולה.

נראה מזה, שכל החטא היה, שבשביל זה נפל ממדרגתו הוא, בזה שלא החשיב את מצבו, והיה לו סיפוק. מזה נמצא, שהיה מוכרח להישאר בדרגה זו לעולמים. לכן הירידה הזו שקיבל, היתה לטובתו, שע"י זה תהיה לו היכולת לעלות במעלות הקודש.

ולכן יהיה הפירוש, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". פירוש, שכל החשיבות היתה נמצאת בה, אלא שלא ידע להעריך את חשיבותה, לכן "יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".

נמצא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שהוא צריך לידע, שמשום שבזמן שהצדיק היה בעיר, לא היה משים לב להחשיב אותה, "את הודה, זיוה והדרה". אלא פנה, היינו שלא היה לו את החשיבות של כל מדרגות החשיבות הנ"ל. זה נקרא "עושה רושם", היינו שהוא צריך להירשם אצלו, ש"סיבת יציאת צדיק מן המקום", היה לסיבת פנה, היינו שבאמת היו שם כל המדרגות, אלא הוא לא שם לב לזה, כי היה לו לדעת, שבאור אין השתנות, אלא הכל תלוי בהכלים. נמצא, שיכולים לומר, שלא היתה מחמת חטא ההסתלקות הזו, אלא שהיתה בכדי שיהיה לו מקום להתעלות במעלות הקודש.

עוד יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות.

יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה ד��ל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה.

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". המפרשים מקשים: "יורדים" היה צריך לומר, ואח"כ "עולים". להבין זה על דרך העבודה, צריך לפרש, שהסולם מרמז על האדם, שהאדם עומד למטה בארץ, אבל ראשו של אדם הוא מגיע השמימה. זאת אומרת, כשהאדם מתחיל ללכת למעלה, הוא מגיע השמימה, ואין לו להתרעם, בזה שהסולם מוצב ארצה.

אבל צריכים מקודם להבין מה זה "ארצה", שאנו רואים, שהארץ היא דבר השפל ביותר, שאין למטה ממנה. ובכל זאת אנו רואים, שכל הבנינים היפים ופירות הטובים באים מהארץ דוקא.

זה ידוע, שהארץ מרומז על הרצון לקבל, שהוא היסוד, שכל הבריאה וכל הרע שישנו בעולם, נמשך מהרצון הזה, כידוע, שכל המלחמות והרציחות וכדומה, הרצון לקבל הוא השורש לכל זה. וזה נקרא "סולם מוצב ארצה", שהאדם מוצב בתחילת ביאתו לעולם, ארצה, שהוא מלשון ארצה, היינו אני רוצה לקבל. וזו היא בחינת שפלות, שאין יותר למטה ממנה. אבל "ראשו מגיע שמימה", היינו, שדוקא ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, שארצה, יש להמילת ארצה, שתי משמעויות:

א. מלשון ארצה, היינו אני רוצה,

ב. מלשון ארץ, שהיא בחינת שפלות.

כידוע, שעיקר הבריאה הוא רק הרצון לקבל, שכך יצא בתחילת הבריאה רק הרצון לקבל. ואח"כ נעשו התיקונים, הנקראים השתוות הצורה, שפירושו, שהתחתון, הנקרא ארץ, מגיע לידי השתוות עם השמים, שהוא נקרא המשפיע. וזה יכולים לפרש, שהאדם, אף על פי שהוא עומד בארציות, מכל מקום יש בידו לתקן, שראשו, הנקרא סוף של הסולם, מגיע השמימה, יהיה בהשתוות הצורה עם השמים, שהיא הבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וכמו שתחילת הבריאה יצא מקודם המקבל ואח"כ נתקן בעמ"נ להשפיע, כמו כן הסולם, המרומז לאדם מוצב ארצה, ההתחלה הוא בארציות ואח"כ מגיע השמימה, שהכוונה היא, שלא להתפעל מזה שהאדם רואה, שהוא מלא ארציות, ואין בו שום ניצוצי השפעה, ואינו יכול להאמין, שיש מציאות, שהגוף שלו יסכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, אלא שיאמין, שדרך וסדר העבודה, רוצה הבורא, שיהיה דוקא באופן כזה, שיהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ובזה נבין מה שכתוב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ושאלו מפרשים, הלא מלאכים הם בשמים, והיה צריך לכתוב מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים". ויש לפרש, הכוונה היא על האדם, שהוא שליח ה', כי מלאך נקרא שליח. ואלו אנשים שהולכים בדרך ה', נקראים מלאכי אלקים. והם מקודם עולים, ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, ומגיעים עד הסוף הסולם, שנקרא "ראשו מגיע השמימה". "ואח"כ יורדים", שפירושו, שכל עליות וירידות הן מסיבת, שיש בהסולם שני קצוות:

א. "מוצב ארצה", היינו מקום השפלות.

ב. ומצד השני "ראשו מגיע השמימה".

זאת אומרת, שבשיעור שהוא מחשיב את "ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להרגיש את שפלותה של "מוצב ארצה", ולהצטער על זה, מה שהוא נמצא בארציות. מה שאין כן אם אין לו מושג אמיתי ב"ראשו מגיע השמימה", אין לו במה להתפעל, בזה שהוא נמצא במצב של ירידה.

נמצא, שהפירוש יהיה, שבשיעור שהוא עולה ל"ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להעריך את שיעור שפלותו של הירידה. וזה הפירוש של מה שכתוב מקודם "עולים" ואח"כ "יורדים", מטעם, שאין אדם מרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, אלא בשיעור שהוא משער את חשיבתו של השמימה.

וזהו "עולים" ואח"כ "יורדים", משום שהסולם, שהאדם צריך לעלות, בכדי למלאות את שליחותו, שנשלח לעולם הזה מטעם ה', מתחיל ממדרגות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, מתחילת השפלות, שהוא הרצון לקבל, מצד הטבע שלו, "וראשו", היינו בסוף הסולם הוא צריך להגיע השמימה, שהוא בחינת רק להשפיע, שזה נקרא "שמים", כי ארץ נקראת "מקבל" ושמים נקרא "משפיע".

ועוד יש לפרש "עולים ויורדים", שהאדם צריך לדעת, שבזמן שהוא מרגיש שנמצא בזמן ירידה, לדוגמא, שהאדם, בזמן שעוסק במסחר, או שעובד בבית חרושת, או סתם שהולך ברחוב וכדומה, פתאום הוא מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה, אז הוא צריך לדעת, שזה בא לו, היינו הידיעה הזאת, שהוא בשפלות, הוא מצד עליה. וזה נקרא "עולים" מקודם ואח"כ "יורדים", כי אם לא היתה עליה בדרגה, מצד התעוררות מלמעלה, לא היה בא לידי הרגשה זו, אלא קוראים אותו מלמעלה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל עבודה שלנו היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, יש להסולם של אדם שתי בחינות, שעם ב' בחינות הוא עולה בסולם החיים:

א. ש"הסולם מוצב ארצה", שהוא הרצון לקבל, מוצב אצלו בבחינת ארץ, שהיא בחינת שפלות, שארץ נקרא מקבל בחינת נוקבא, שמקבלת מן השמים, ששמים נקרא בחינת זכר, בחינת משפיע. "וראשו מגיע השמימה", זאת אומרת, שבחינת השפעה, שנקרא שמים, היא אצלו בחינת ראש, היינו דבר חשוב. ובשיעור הזה שבחינת השפעה נחשבת אצלו לראש, בשיעור הזה ארץ, שהיא בחינת רצון לקבל, נחשבת אצלו לבחינת ארצה, היינו בחינת שפלות.

ב. ש"ארץ", היינו ארצה, נקרא אצלו ראש. ובחינת שמימה נקרא בחינת שפלות.

והנה "מלאכי אלקים" פירוש, מי שעושה חשבון, שהוא בא לעולם הזה בשליחות הבורא, לתקן תיקונים, אז הוא נקרא בחינת "מלאכי אלקים עולים ויורדים" בו, היינו שהם רואים את סולם החיים, שהוא מוצב ארצה, שהרצון לקבל הוא בחינת שפלות.

"וראשו מגיע השמימה", היינו כנ"ל, שאצלו השמים, שהוא בחינת השפעה. זאת אומרת, שהם מחכים לבוא לבחינת השפעה, משום שעיקר עבודתם הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. וזהו אצלם בחינת ראש. ובזמן שהם מקבלים רצון, שיוכלו להשפיע, זה נקרא אצלם בחינת התרוממות. ולזה הם מצפים. ובזמן שהם מונחים תחת שליטת ארצה, כנ"ל, אז מרגישים בחינת שפלות. והם מצפים רק להשפיע להבורא.

מקור

[jewvian]

כן זו סדרה ממש מצחיקה, ראיתי כבר 4 פרקים (זה בנטפליקס) וזה ממש קורע. היא נהדרת.

אני בסדר! אגב, עוד שאלה - האם סיימת בזמנו את הפלייליסט של ג׳ס ורורי או שויתרת על זה? 🤙🏻

והחום הוא בהחלט לא נסבל 😄 איך הסתדרת עם זה היום?

וואו אני לא מרחמת על מי שהיה צריך לתרגם את הסדרה לנטפליקס חח יש כל כך הרבה בדיחות מילוליות שם שזה טראגי לתרגם אותן 😂

הגעתי לסוף שלהם בתור זוג בסדרה המקורית (לפני החידוש) ואז שכחתי לסיים כי זה כאילו... גם ככה היה מבאס חחח ולא יודעת, לא יצא ��י להמשיך אחרי הנקודה הזאת. גם שמעתי שהחידוש לא משהו?

וכן, איכסה קיץ. איכסה חום. היה את החמסין הזה שיש תמיד בפסח וזה הזכיר לי שצריך להתכונן לניקיונות של החג וכאילו?? הלו?? אנחנו טכנית עדיין בפברואר??? בקיצור גועל נפש, אני לא מאמינה שצריך להספיד כבר את החורף.

אבל אני שמחה שאצלך הכל בסדר אמנון יקר! למרות החום המגעיל והכל חח

[hakdamat-sefer-hazohar]

המצווה השנייה

[פקודא תניינא]

.198 המצווה השנייה זו מצווה, שמצוות היראה נאחזת בה ואינה יוצאת ממנה לעולם. והיא אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה. ומהי אהבה שלמה? זוהי אהבה רבה, שכתוב, התהלך לפניי והיֵה תמים. תמים, פירושו, שלם באהבה. ושכתוב, ויאמר אלקים יהי אור, זוהי אהבה שלמה, הנקראת אהבה רבה. וכאן היא מצווה, שיאהב אדם את אדונו כראוי.

כי יש אהבה התלויה בדבר, שבאה מרוב טובה, שהשפיע לו ה', שע"י זה מתדבק בו בלב ונפש. והנה אע"פ שדבוק בה' בתכלית השלמות, מ"מ נחשבת לאהבה בלתי שלמה.

כמ"ש, את האלקים התהלך נוח. אשר נוח היה צריך סעד לתמוך בו, כי היה נסעד ברוב טובה שהשפיע לו ה'. אמנם אברהם לא היה צריך סעד לתמוך בו, כמ"ש, התהלך לפניי והיה תמים. כי התהלך לפניי, פירושו, בלי סעד, אלא לפניי. ואע"פ שלא תדע, אם אבוא אחריך לתמוך בך. זוהי אהבה שלמה, אהבה רבה. שאע"פ שאיני נותן לך כלום, מ"מ תהיה אהבתך שלמה. להידבק בי בכל לב ונפש.

.199 אמר רבי אלעזר: אבי, אהבה בשלמות, אני שמעתי פירושה. אמר לו: אמור בני לפני רבי פינחס, כי הוא נמצא באותה המדרגה. אמר רבי אלעזר, אהבה רבה, היא אהבה שלמה, שהיא בשלמות משני הצדדים, ואם לא התכללה בשני הצדדים, אין היא אהבה בשלמות כראוי.

פירוש. שאמר לו לפרש בחינת אהבה רבה לפני רבי פינחס, משום שהוא כבר השיג מידת אהבה רבה כהלכתה, ויבין היטב מה שיאמר. שאהבה שלמה היא בשלמות משני הצדדים, בין בדין ובין בחסד. ואפילו הוא נוטל את נשמתך, תהיה אהבתך בה' בשלמות הגמורה, כמו בעת שנותן לך כל טוב שבעולם.

.200 בשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו משום שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו יִכּוֹנו לו, ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההיפך, והקב"ה יהפוך עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו, ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אהבה זו אינה אהבה שיש לה יסוד.

שמתוך ששורש אהבתו מיוסד על דבר משהו, נמצא, אם בטל הדבר, בטלה האהבה.

.201 אהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות. זוהי אהבה כראוי.

כי האור שנברא בששת ימי בראשית, במאמר יהי אור, חזר ונגנז, שנאמר בזוהר, יהי אור לעוה"ז ויהי אור לעוה"ב. כי נגנז האור מעוה"ז, והוא מתגלה רק לצדיקים לעוה"ב. ולמה נגנז? כי עם גניזת האור, יצא דין קשה בעוה"ז, שע"י זה נכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלמות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.

כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלמות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי.

.202 לקח אותו רבי שמעון ונישק אותו. בא רבי פינחס ונישק ובירך אותו. ואמר, ודאי הקב"ה שְׁלָחַני כאן. זהו אור הדק, שאמרו לי שנכלל בביתי, ואח"כ יאיר כל העולם.

אמר רבי אלעזר, ודאי, היראה אינה צריכה להישכח בכל המצוות. כש"כ במצוות האהבה, צריכה היראה להתדבק בה. ואיך היא מתדבקת? כי האהבה היא טוב מצד אחד, בשעה שנותן לו עושר וטוב, אריכות ימים בנים ומזון. ואז צריכים לעורר היראה, ולירוא שלא יגרום החטא, ויתהפך עליו הגלגל. ועל זה כתוב, אשרי אדם מפחד תמיד, כי היראה כלולה באהבה.

.203 וכך צריך לעורר היראה בצד האחר של דין קשה. כי כשרואה, שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה, ויירא מפני אדונו כראוי ולא יקשה ליבו. ועל זה כתוב, ומקשה ליבו ייפול ברעה. שייפול בצד האחר, שנקרא רעה. נמצאת היראה שנאחזת בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה, ונכללת מהם. ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה, היא האהבה השלמה כראוי.

כי היראה היא מצווה, הכוללת כל המצוות שבתורה, להיותה השער לאמונת ה'. שלפי התעוררות יראתו, כן שורה בו האמונה בהשגחת ה'. וע"כ אין לשכוח היראה בכל מצווה ומצווה. וכש"כ במצוות האהבה, שצריכים לעורר עימה היראה. כי במצוות האהבה, היראה מתייחדת בה ממש. וע"כ צריכים לעורר היראה בב' הצדדים של האהבה, הן באהבה בעת חסד והצלחת דרכיו, והן באהבה בעת דין הקשה.

וע"כ אומר, צריכה היראה להתדבק באהבה. ואיך היא מתדבקת בה? מורה שלא נטעה בדבריו, במה שאמר, שאהבה שלמה, היא בעת שנוטל נפשו, בעת דין הקשה. ונחשוב, שהכוונה היא, שלא לפחד כלום מפני הדין הקשה, אלא רק להתדבק באהבתו במסירות נפש בלי שום יראה. ולכן מבאר, שצריכה היראה להתדבק באהבה. ואיך היא מתדבקת בה? האם גם את היראה צריך לעורר, בעת ההיא, כמו שמעורר את האהבה השלמה?

והנה חוזר על ב' הצדדים של האהבה, בין בדין ובין בחסד ובהצלחת דרכיו. ואומר, שצריכים לעורר היראה בב' הצדדים של האהבה, שבעת החסד והצלחת דרכיו, צריך לעורר יראה מפני ה', שמא יגרום החטא ויתקרר מאהבת ה'. ונמצא בזה, שכולל היראה באהבה.

וכן בצד הב' של האהבה, בעת דין הקשה, יעורר יראה מה', ולא יקשה ליבו, ויסיח דעתו מהדין. ונמצא בזה, שגם כאן כולל היראה באהבה. ואם נוהג כן, נמצא תמיד באהבה שלמה, כראוי להיות.

ועל התכללות היראה באהבה בצד החסד, מביא הפסוק, אשרי אדם מפחד תמיד. ומבאר את המילה תמיד, שמשמע, אפילו בעת שה' עושה טובות עימו, צריך ג"כ לפחד ממנו, שמא יגרום החטא.

ועל התכללות היראה באהבה בצד הדין, מביא הכתוב, מקשה ליבו ייפול ברעה. שהמשמעות היא, שאין להקשות ליבו בעת הדין, משום סיבה שבעולם, כי אז ייפול לס"א, שנקראת רעה. אלא שצריכים אז לעורר ביותר את היראה, לירוא מפניו, ולכלול היראה באהבה שלמה שלו שבעת ההיא. אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השנייה, אינן לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו.

והנה התבארו ב' המצוות הראשונות. שמצווה ראשונה, היראה, כללות כל התורה והמצוות, והיא בראשית, ומתבארת בפסוק הראשון, בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. כלומר, שהיראה, ראשית, ממנה יצאו השמיים והארץ, זו"ן, וענפיהם, בי"ע. והפסוק השני פירוש עונשה, ארבע מיתות: תוהו חנק, בוהו סקילה, חושך שריפה, ורוח הרג.

ומצווה שנייה היא אהבה. מתבארת בכתוב, ויאמר אלקים יהי אור. ובה ב' צדדים:

צד א', בעושר וטוב, ובאריכות ימים, בנים ומזון.

צד ב', בכל נפשך ובכל מאודך, בעת שנוטל הנפש והרכוש שלך, תהיה האהבה שלמה, כמו בעת שנותן לך עושר ואריכות ימים.

אשר כדי לגלות אהבה זו, נגנז האור של מעשה בראשית. וכשנגנז, יצא דין הקשה. גם צריכים להכליל היראה באהבה בב' הצדדים שלה:

בצד א' צריכים לירוא, שלא יגרום החטא ותתמעט אהבתו.

ובצד ב' צריכים לירוא מפני הגניזה, שזה הדין שה' דן אותו.

וזהו לפי פשוטם של דברי הזוהר. אמנם כדי להמשיך הביאור בשאר המצוות, צריכים לבאר הדברים בעמקות יתרה, במדרגות עליונות דאצילות.

ארבע האותיות הוי"ה, חו"ב תו"מ, נקראות בזוהר יראה, אהבה, תורה, מצווה. י', חכמה, יראה. ה"ר, בינה, אהבה. ו', תורה. ה"ת, מצווה.

וכתוב, בראשית ברא אלקים. זוהי המצווה הראשונה לכולן, ומצווה זו נקראת יראת ה', ראשית. כי פרצוף א"א, הוא הכלל של כל עולם האצילות, המאיר לכל העולמות דרך הלבושים שלו, הנקראים או"א וישסו"ת וזו"ן. והוא נקרא ג"כ חו"ס, משום שהחכמה שלו נסתמה בראשו, ואינו משפיע ממנה כלום לעולמות. ורק הבינה דא"א מאירה לעולמות.

ולפיכך בינה זו נקראת ראשית, להיותה הראשית והשורש לכל העולמות. ונקראת יראת ה', יראת הרוממות, משום שהוא גדול ומושל בכל, העיקר והשורש של כל העולמות, והכול נחשב כאַין לפניו. וממנה יצאו הזו"ן, הנקראים שמיים וארץ. וזה ביאור הכתוב, בראשית, עם יראה, ברא אלקים שמיים וארץ, שהם זו"ן.

וכמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'. וכתוב, יראת ה' ראשית דעת. משום שיראה נקרא ראשית. כי המוחין הם חב"ד, אמנם החכמה של המוחין, אינה חכמה ממש דא"א, אלא רק בינה דא"א. כי הבינה דא"א, כשעולה לראש דא"א, חוזרת שם להיות חכמה, ומשפיעה חכמה לפרצופים. ונמצא שהבינה, שהיא יראה, היא ראשית אל החכמה. כמ"ש, ראשית חכמה יראת ה'.

וכן היא ראשית אל הדעת. כי הדעת הוא שורש הזו"ן, שהם מעלים אותה לראש דא"א, לקבל חכמה. וע"כ גם הזו"ן מקבלים חכמה ממנה. כמ"ש, יראת ה' ראשית דעת.

והמצווה השנייה זו מצווה, שמצוות היראה נאחזת בה, ואינה יוצאת ממנה לעולם. והיא אהבה, שיאהב אדם את אדונו אהבה שלמה. כי החכמה נקראת אהבה, כי י' דהוי"ה עצם הבינה, ג"ר שבה, או"א עילאין, אוירא דכיא, ואור החכמה סתום בהן. וגילוי אור החכמה מז"ת דבינה, הנקראות ישסו"ת, ה"ר דהוי"ה. וע"כ הם נקראים אהבה.

והיא מצווה שנייה, שאחר היראה, משום שחכמה זו אינה מתקבלת מחכמה דא"א עצמה, אלא מהבינה, שהיא יראה. ומצוות היראה נאחזת בה, ואינה יוצאת ממנה לעולם. שהבינה מיוחדת תמיד בחכמה, ואינה נפרדת ממנה לעולם. ובכל מקום שיש בינה, נמצאת עימה בהכרח גם חכמה. כי חו"ב דבוקות תמיד זו בזו, ולא תמצא לעולם חכמה בלי בינה, או בינה בלי חכמה.

ומשמיענו בזה, שאע"פ שנאמר, כי מצווה ראשונה היא יראה, בינה, אל תטעה, שהיא בינה בלי חכמה. וכן במצווה שנייה, שהיא אהבה, חכמה, אל תטעה, שהיא חכמה בלי בינה. אלא שיש חכמה גם במצווה ראשונה, ויש בינה גם במצווה שנייה. כי חו"ב כלולות ובאות יחד, ואינן נפרדות לעולם. אלא אנו מכנים אותן לפי השליטה, כי במצווה הראשונה, או"א עילאין, ג"ר דבינה, עצם הבינה, עיקר השליטה היא בינה, וע"כ קוראים לה יראה. ובמצווה השנייה עיקר השליטה היא חכמה, ע"כ אנו קוראים לה אהבה.

ומהי אהבה שלמה? זוהי אהבה רבה. כמ"ש, ויאמר אלקים, יהי אור. פירוש, כי בראשית, הוא מאמר סתום. ועיקר גילוי של בראשית, מתחיל במאמר, יהי אור, שהוא עליית הבינה, ראשית, אל הראש דא"א, שחוזרת שם לחכמה. ואז נקראת חו"ב יחד בשם אהבה רבה. וזהו, יהי אור. כי בינה עלתה לא"א, ומשפיעה אור אל כל העולמות, באהבה רבה, שהיא חו"ב.

ובשני צדדים מפורשת האהבה להקב"ה: יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שונאיו, דרכיו ייכונו לו. ומתוך כך אוהב אותו. ואהבה שלמה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, ובין בחסד והצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלמה, שבשני צדדים, בחסד ובדין. וע"כ, האור של מעשה בראשית יצא, ואח"כ נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה.

לכן אמר, יהי אור לעוה"ז, ויהי אור לעוה"ב. כי ראה, שאין העוה"ז ראוי להשתמש בו, עמד וגנז אותו בעוה"ב, שלמעלה מפרסא בתוך מעֵי א"א, ששם בחינת עוה"ב, במקום עמידת או"א עילאין, ג"ר דבינה, המסתיימות בחזה דא"א, ששם הפרסא, המבדילה בין מים עליונים, או"א עילאין, ובין מים תחתונים, ישסו"ת וזו"ן. כי מהחזה ולמטה דא"א, חשך האור ואינו מאיר עוד. וישסו"ת, העומדים מחזה עד הטבור דא"א, ז"ת דבינה, האור גנוז שם ואינו מאיר בהם.

ונמצא, שהבינה נחלקה לב' צדדים. כי ג"ר שבה, או"א עילאין, העומדים למעלה מחזה דא"א, מים עליונים, האור מגולה בהם. והזוכה למדרגת או"א עילאין, יש לו עושר ואריכות ימים, ובנים כשתילי זיתים סובבים שולחנו, ושולט על שונאיו, דרכיו ייכונו לו, וכל אשר יעשה יצליח.

אמנם ��"ת דבינה, העומדות למטה מחזה דא"א, מים תחתונים, כבר האור נגנז מהם. והמקבלים מהן, צריכים לאהוב את ה', אפילו נוטל את נפשם.

וזה עניין ב' צדדים של אהבה, שהן ג"ר וז"ת דבינה, מבחינת הימין שבה, אהבה. וזה נעשה ע"י גניזת האור של מעשה בראשית. והזוכה להיות שלם באהבת ה', באהבה דאו"א עילאין ובאהבה דישסו"ת, זו אהבה כראוי.

וצריך להכליל את היראה בב' צדדים הללו של אהבה. כי בצד החסד, או"א עילאין, צריכים לעורר היראה, שלא יגרום החטא. וכך בצד האהבה דישסו"ת, צריך לעורר היראה בצד דין קשה, ישסו"ת. כי כשרואה, שדין קשה שורה עליו, יעורר אז היראה, ויירא מפני אדונו כראוי. ולא יקשה ליבו, כי חו"ב, שהן אהבה ויראה, דבוקות תמיד זו בזו. ולפיכך יש להכליל בינה, יראה, הן בג"ר דבינה, או"א, והן בז"ת דבינה, ישסו"ת.

ואז נמצאת היראה שנאחזת בשני הצדדים, בצד הטוב והאהבה, ובצד דין הקשה, ונכללת מהם. ואם היראה נכללת בצד הטוב והאהבה, היא אהבה שלמה כראוי. ויש כאן שניים שהם ארבעה, כי אין אהבה אלא בב' צדדים, שהם ג"ר וז"ת דבינה. ואין אהבה שלמה בכל אחד מב' הצדדים, אלא אם יש בכל אחד מהם יראה. כי לא תצויר כלל חכמה בלי בינה, שהיא אהבה בלי יראה.

[miraculousladybugisrael]

להתחתן עם הילדה הזאת

חלק 1 - להתחתן עם הילדה הזאת

בואו נגיד שלמרינט יש מחברת מיוחדת. המחברת הזאת מלאה בציורים של הבית העתידי שלה, של אדריאן בתור מבוגר מתעסק במספר מקצועות, של החתונה של מרינט ואדריאן והכי חשוב, הילדים העתידיים שלהם.

בואו נגיד שמרינט בטעות הביאה את המחברת הזאת לבית הספר במקום את המחברת הרגילה שלה. בואו נגיד שהיא בטעות הפילה את המחברת הזאת בזמן שרצה אל מחוץ לבית הספר בכדי להיפגש עם גברת שאמאק בשביל לשמור על מנון.

בואו נגיד שאדריאן היה בסביבה ולקח את המחברת.

הוא לא הצליח לקרוא לה לפני שהיא ברחה, אז הוא שמר עליה, והחליט שיחזיר לה אותה מחר. הוא נכנס למכונית ונסע הביתה.

אבל כמובן שהוא חתול, סקרן כמו תמיד. לא יזיק להציץ, נכון? חוץ מזה, מרינט היא מעצבת כל כך מוכשרת, אולי הוא יוכל להגיד מילה טובה לאבא שלו.

הוא לא ציפה לראות את שמלת החתונה על העמוד הראשון, דיוקן-עצמי שלה בגולגול עם תחרה לבנה מדהימה. זה מדהים. זה ריגש אותו, היא כבר מדמיינת את עצמה בחתונה שלה, החיוך הרך שלה כשהיא עומדת מול בעלה לעתיד.

הוא העביר לעמוד הבא. ולחייו האדימו.

מסתבר שבעלה לעתיד היה הוא.

שם הוא היה, בחליפת בז' שטופת שמש ומבריקה, ובחיוך גדול, שיניו מבצבצות. שיערו מבולגן והעניבה שלו קצת רפויה, והדיוק עם הפרטים הקטנים הפתיע אותו. שהיא לא ציפתה שהוא יהיה מושלם. שהיא לא רצתה שהוא יהיה מושלם.

ליבו פעם חזק בחזהו, והוא העביר לעמוד הבא.

זה הוא בחלוק מעבדה, עומד ליד איזו מכונה מסובכת שמרינט בטח חיפשה תמונות בשביל לצייר אותה. לצידו נמצאת המילה "פיזיקאי".

הוא העביר שוב לעמוד הבא.

זה הוא בחליפה פשוטה, לובש עניבה, עומד מול לוח ומדבר אל קבוצת תלמידים. לצד הציור הזה כתובה המילה "פרופסור".

הוא העביר עמוד פעם נוספת.

זה הוא בחליפת סייף, עומד בראש פודיום. בידו האחת הוא מחזיק מדליה נוצצת, הכרוכה סביב צווארו, כשחיוך על פניו. בידו השנייה, הוא מחזיק קסדה שהצמיד לגופו. "סייף." הוא לא היה צריך לקרוא את המילה בכדי לנחש הפעם.

הוא העביר לפחות חמישה עשר עמודים, בכל אחד מהם הוא נמצא, מתמקד בעיסוק אחר, עיסוקים שקשורים לאחד מתחביביו או לנושאים שאהב, אפילו דברים שהתעניין בהם רק פעם בכמה זמן. הוא כמעט צחק כשראה את עצמו כרקדן קרח. הוא לא ישקר, הוא כן אהב החלקה על הקרח, אבל ברצינות?

העמוד האחרון השאיר אותו עם דמעות.

זה הוא, שוכב בנוחות על ספה, שני ילדים קטנים מתחת לכל זרוע שלו, וילדה קטנה מכונסת באמצע חזהו. כל ארבעת האנשים בתמונה היו רדומים מול הטלוויזיה. "אבא שנשאר בבית" נכתב ליד הציור הזה.

הוא נחנק על יבבה. הנהג שלו הסתכל עליו דרך המראה בדאגה, וראה שעל פניו הופיע חיוך. אז אלה דמעות של שמחה.

העמוד הבא הראה את שלושת הילדים ביחד. החיוך שלו גדל כשהסתכל על שמות המשפחה שלהם.

הוגו דופן-צ'אנג-אגרסט

לואיס דופן-צ'אנג-אגרסט

עיניו נעצרו על שמה של הילדה, וליבו נעצר.

אמילי "אמה" דופן-צ'אנג-אגרסט.

הוא בהה, ובהה, ובהה. ואז הוא סגר את המחברת, הביא אותה אל חזהו, כמעט פחד לשחרר אותה. הוא הביט אל מחוץ לחלון וראה את האחוזה. מסתבר שהם היו כאן במשך כמה זמן.

הוא רץ אל חדרו, נעל את הדלת, ולא יצא עד שהוא זכר כל אחד מהעמודים במחברת. לא היה לו אכפת מה יהיו התוצאות.

הוא אכל את ארוחת הערב שלו באותו הלילה בחלימה בהקיץ. גבריאל אפילו ירד לאכול איתו, כשנטלי שהייתה מודאגת יידעה אותו על התנהגותו המוזרה של בנו. אדריאן בקושי שם לב לנוכחותו, התרכז לחלוטין במחשבותיו, חייך בזמן שהוא ריחף בשלווה על ענן. שום דבר שאמרו לו לא הפריע לו.

הוא דמיין את חייו עם מרינט. אותה בגולגול יפה ומקצועי, בחיוך מבויש ואוהב, לבושה בזמן שהיא עושה את דרכה אל המשרד בתור מעצבת אופנה. אותו בלבוש נוח בזמן שהוא מכין ארוחת בוקר למשפחה של חמישה, מנשק את לחייהם של שלושת ילדיו ואת שפתיה של אישתו. אותו עוזר לילדיו להתלבש, לצחצח את השיניים, ולוקח אותם לבית הספר. מטפל באוגר שיש להם בבית, בגלל שדי בטוח שיהיה להם אוגר, הוא בטוח בזה. הוא יביא ארוחת צהריים ביתית לאישתו בעבודתה, והיא תעזוב את הכל בשביל לאכול איתו בגלל שזה סוג הבן-אדם שהיא— קשובה... אוהבת...

יפה, מוחו מסר לו. החיוך שלה, האישיות שלה, העבודה שלה. הכל פשוט מדהים. הוא אפילו לא העמיד פנים שהוא לא הסכים. מרינט תכננה חיים שלמים סביבו. היא ידעה מה היא רוצה. מקומה בתור מעצבת אופנה לא ישתנה, גם לא שמלת החתונה שלה. אבל היא השאירה את החלק שלו בחיים כל כך פתוח. כל אופציה מתמקדת סביב משהו שהוא בטח ירצה לעשות בעתיד. כל האפשרויות שיכול היה לבחור מהן, שמות הילדים שלו, המקום בו יגורו, שמות המשפחה, וכו' וכו'.

הוא טמן את פניו בכרית שלו ובעט ברגליו, מחשבותיו עברו פעם נוספת לשם הילדה, אמילי "אמה" דופן-צ'אנג-אגרסט. היא רוצה לקרוא לבתם לעתיד על שם אמא שלו.

הוא נרדם מהבכי שלו באותו הלילה, אבל הפעם אלה היו דמעות של שמחה.

הוא התעורר בבוקר למחרת עם משימה יחידה במוחו.

'אני הולך להתחתן עם הילדה הזאת!'

קרדיט ל Miraculous_Max (Maximilian_Alexander) ב ArchiveOfOurOwn

@my-miraculous-headcanons

Marry That Girl - Miraculous_Max (Maximilian_Alexander) - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

[carpeteer]

ליגת ההימורים מונדיאל 2022

שלום חברים, ברוכים הבאים לקטאר!

מבעד לדיונות הזהובות והררי המזומנים, נוצצים בשמש שמונה איצטדיונים שיארחו למשך כחודש ימים 32 נבחרות מהטובות בעולם.

4 שנים מורטות עצבים של המתנה מגיעות לסיומן והנה אנחנו בפתח של הימור מונדיאל נוסף. כבר עברנו שני הימורי מונדיאל קודמים (ב-2014 זכה רועי אלון בתואר אלוף וב-2018 היה זה אלי איליושין) ואני בטוח שהמונדיאל השלישי יהיה המוצלח מבין כולם.

עונת ליגת ההימורים הנוכחית שלנו תיכנס בקרוב, כמו הליגות האחרות ברחבי העולם, לפגרה לתקופה של כחודש. אנחנו נחזור אל הליגה בסיום המונדיאל. אתר ליגת ההימורים של המונדיאל ייפתח ויהיה הבית שלנו הרחק מהבית.

ליגת ההימורים של המונדיאל היא הימור על כסף אמיתי. עלות ההשתתפות הינה 80 שקלים לאדם. כל הכסף שייגבה יחזור אל המשתתפים בצורת פרסים כאשר המקום הראשון יזכה ב-70 אחוזים מסך הכסף, המקום השני יזכה ב-20 אחוזים מסך הכסף, והמקום השלישי יזכה ב-10 אחוזים מסך הכסף. כמה כסף זה יצא תלוי בכמות האנשים שיירשמו - אפרסם את הסכומים כאשר רשימת המשתתפים תיסגר. אני מניח שכמות המשתתפים תהיה סביב הכמות הנוכחית אך בכל מקרה לא אאפשר ליותר מ-20 אנשים לקחת חלק.

ההרשמה מתחילה מרגע זה - והיא תימשך עד שבוע לפני שריקת הפתיחה של המונדיאל, כלומר 13 לנובמבר. לא יישלחו אישורי השתתפות בכתב - ההשתתפות של כל אחד תאושר אך ורק כאשר הכסף ייתקבל אצלי.

ניתן להעביר את הכסף באמצעות ביט, פייבוקס או במזומן וכאמור, רק כשהכסף מאושר ואצלי ההשתתפות מאושרת.

במהלך העונה, כל הימור יוסף אל הטופס לא יאוחר מ-48 שעות לפני שריקת הפתיחה שלו. בשלב הבתים ובשלבים המוקדמים המשחקים יהיו בטופס הרבה לפני שריקות הפתיחה. בשלבים המאוחרים, כאשר זהויות המשתתפות במשחקים נקבעות דינמית, אשתדל להוסיף את המשחקים סמוך ככל האפשר לזמן קביעתן. האחריות של כל משתתף בהימור היא להכנס עצמאית אל האתר, לשלוח את ההימורים וגם לוודא שהם התקבלו בהצלחה (צביעת המשחקים בטופס בצבע ירוק). אם מתקרבת שעת משחק ואני אראה שמישהו פיספס הימור אשתדל לתזכר אבל אני לא יכול להבטיח. כמו כן, במידה ויש כשלים טכניים, אתר לא עובד לכם, אתם לא מצליחים להמר וכו'.. אפשר לשלוח לי הודעה בטלגרם או במסרון ואזין את ההימור ידנית. אני לא רוצה שמישהו יבוא בטענות שהוא שלח הימור ולא התקבל וכו' - זה לא האינטרס שלי.

שיטת הניקוד - שימו לב, בניגוד לליגות האחרונות, להימור המונדיאל אנחנו נחזור לשיטת הניקוד הישנה והאחודה. ההגיון הוא שמספר המשחקים הוא קבוע וכל המשחקים בטורניר יהיו בהימור. אי לכך הניקוד יהיה כך קבוע לכל משחק ולא תלוי בכמות האנשים שהימרה בצורה דומה. להערכתי משהו בסגנון 2 נקודות לניחוש נכון ו-5 לבול. כנראה שבשלבים המאוחרים יהיה ניקוד גבוה יותר לכל משחק. הניקוד יוחלט סופית בהמשך.

לפני פתיחת הטורניר יהיו הימורי חימום. חשוב מאוד שתהמרו, לפחות על משחק אחד, כדי לוודא שהכל עובד אצלכם כמו שצריך. ממליץ גם לא לחכות עם ההימורים לשניות האחרונות (ההימורים נסגרים 10 דקות לפני שריקות הפתיחה). אם יש צורך לחכות עד סמוך ככל הניתן לשריקות הפתיחה ואז לשלוח הימור, מומלץ להזין תוצאה ראשונית הרבה לפני המשחק, ואז מקסימום לעדכן אותה כשמפורסמים ההרכבים של הנבחרות.

עדכון 10 בנובמבר 2022: חברים אנחנו בישורת האחרונה. יש כבר הימורי חימום בטופס! חשוב שתשימו לב, שיטת הניקוד שונה מעונת ליגת ההימורים הרגילה להלן שיטת הניקוד לליגת המונדיאל. שימו לב, מדובר בשיטת הניקוד הקלאסית עם הניקוד האחיד לניחושים מוצלחים ובולים! שלב הבתים: פגיעה 2 נקודות, בול 5 נקודות (מקס' 5 נקודות למשחק) שמינית ורבע הגמר: פגיעה (90 דקות) 2 נקודות, בול (90 דקות) 5 נקודות, ניחוש מעפילה לסיבוב הבא 1 נק' (מקסימום 6 נקודות למשחק) חצי הגמר, גמר, ומשחק על המקום השלישי: פגיעה (90 דקות) 4 נקודות, בול (90 דקות) 10 נקודות, ניחוש מעפילה/מקום 3/זוכת הטורניר 2 נק' (מקסי' 12 נקודות למשחק)

כמו כן, שימו לב הימורים נחשפים 30 דקות לפני שריקת הפתיחה - ולא 10 דקות כמו שיש בעונה הרגילה

[imsureiminvisible]

קקה דודידו!

[bs-maamarim]

סוד העיבור - לידה

א. כללים

הכלל והפרט

עיון המשכילים בבריאה, במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'. מלאכת ה' נקראת "השגחה", או טבע הבריאה.

והמה לא יקראו "גוף" אלא, לחומר הפשוט של בשר ודם בתכונתו הדוממת, בלי שום צורה. כי כל מה שנקרא בשם "צורה", הוא נבחן לכח רוחני ואינו גוף.

ולפיכך יצא לנו חוק, אשר כל הגופות שוות. אלא, כמו כדור הארץ, שהוא גוף יחיד, ולא ייתכן לחלקו לרבים, באשר לא מצאנו בו חידוש צורה מחלק זה לחלק אחר - כן לא יתחלק הדומם לריבוי פרטים.

וכל כח הריבוי שבעולם, הוא כח רוחני נפלא במינו, ולפיכך, כל כלל מוטעם ומשובח, כי בא מהכח הרוחני, וכל פרט מגונה ושפל. ובזה ניכר ההבדל בין האדם האנוכי ובין האדם המסור לעמו.

וודאי הוא, שערך הכלל נגדר לפי גודל הריבוי שבו. כי אם החלטנו שכח הריבוי, הוא ענין רוחני וחשוב - אם כן, אם הריבוי יותר גדול - הוא יותר חשוב.

ומכאן, שהמסור לעמו יותר חשוב מהמסור לעירו. והמסור לעולם יותר חשוב מהמסור לעמו. וזה מושכל ראשון!

לידה ברוחניות

לפיכך, כמו שיש לידה לפרט, מצד בנין הגופים - כן יש לידה לכלל, והיא, על-ידי חידוש כח רוחני, דהיינו, התפתחות השכליים היא לידה לכלל, כי ברוחני שינוי הצורה יחלק העולמות זה מזה, ולידה זו פירושה, לבוא בעולם התיקון.

יציאת מצרים נקראת לידה

ואם אנו מדברים בסוד הריבוי במהות הרוחני, הריהו בדומה לעניין הגשמי שנולד מבטן אמו, שהוא עולם חשוך ומקולקל בכל מיני לכלוך ואי נעימות, אל עולם הנאור בכל השלימות - עולם התיקון.

ובזה מובן עניין ההכנה, בגדר המובן בממלכת הכהנים, שהגיעו לכך על-ידי נבואת משה רבנו, ומשום זה זכו לחירות ממלאך המות, ולקבלת התורה. ואז היו צריכים ללידה חדשה, לאויר העולם הנאור, המכונה בכתוב: "ארץ חמדה טובה ורחבה".

נולד מת

והנה הולד הזה נולד מת, כי אחר ההריון, שהוא כור הברזל ושעבוד מצרים, באה הלידה, ולא היו מוכשרים עוד לנשום רוח חיים מהעולם הנאור, שהיו מובטחים לבא לשם - עד שהתחילה הספירה ומלחמת עמלק ונסיונות המים וכו' - והגיעו למדבר סיני. וסיני הוראתה שנאה (כמ"ש חז"ל) כי מבטאם שוה. דהיינו, ההתיסרות הנהוג בכל מחלה.

הלידה לאבא ואמא

ואז נעשו ראויים לשאוף רוח חיים, והתקיימה בהם הנבואה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מתחילה ממלכת כהנים, לבטל קנינם הפרטי, ואחר כך גוי קדוש, שהוא להשפיע נחת רוח לקונם, על-ידי "ואהבת לרעך כמוך".

וכמו בגשמיות שהולד נופל לידים אוהבות ונאמנות, שהם, אביו ואמו הדואגים לו ומבטיחים קיומו ובריאותו - כמו-כן, לאחר שלכל אחד הוכן ששים רבוא דואגים לקיומו, נשמו רוח חיים, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופירש"י "כאיש אחד בלב אחד".

ב. אחור ופנים

האדם עיניו מלפניו, המרמז שאינו יכול להסתכל אלא לעתיד, דהיינו, בסדרי גידול מתתא לעילא. אולם אינו יכול להסתכל מאחוריו, דהיינו, בסדרי העיבור מעילא לתתא (כמ"ש "אל תביט אחריך" בפרשת לוט).

לפיכך הוא נעשק מכל ידיעה אמיתית, כי חסר לו ההתחלה, והוא דומה לספר שחסר בו חציו הראשון, שאי אפשר להבין מתוכו כלום. וכל היתרון לבעלי ההשגה הוא, שהם זוכים להשיג גם סוד העיבור, כלומר, המהלך של מעילא לתתא.

כי האדם כולל הכל, וזה נראה בעליל, כאשר מסתכל ומעיין בדבר מה, הכל יודעים שאינו מסתכל אף משהו מחוץ לגופו ורעיונותיו עצמו - ועם כל זה, הוא משיג את כל העולם כולו, ויודע מה חושבים בני העולם ומעריך אותם כיצד למצוא חן בעיניהם, ומתאים עצמו לרצונם.

וכדי להגיע לידיעות אלו, אינו צריך רק להסתכל בתוך עצמו - וכבר מבין מחשבות בני גילו. כי כולם שוים זה לזה, והאדם עצמו כוללם בתוכיותו. וסייג לידיעותיו הוא, אשר עיבורו עצמו אינו יודע ואינו זוכר מהזמן ההוא לספר משם אף משהו.

שער החמישים

וזה סוד הכתוב: "וראית את אחורי ופני לא יראו". כי משה רבינו השיג את סוד העיבור, כלומר, כל הבחינות שמעילא לתתא בתכלית השלימות, המכונה "אחוריים של עולמות הרוחניים" - ולא היה חסר לו, אלא להסתכל גם ב"פנים", דהיינו, לראות כל העתיד עד גמרו של התיקון המכונה נו"ן שערי בינה, - כי קומת הבינה היא מאה שערים, שבינה מכונה בלשון המקובלים, בשם "אמא", להיותה אמא של כל העולם כולו, שהזוכה להשיג כל מאה שערים שבה - זוכה להתגלות השלימות.

כי חמישים שעריהם מאחור, הם סוד העיבור, דהיינו המהלך מעילא לתתא. וחמישים שעריהם מלפנים, הם דרך ההתפתחות המחוייבת עד גמר התיקון, שאז: "מלאה הארץ דעה את ה'" - וכן "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

וזה שהתפלל משה רבנו "הראני נא את כבדך", - דהיינו, כל החמישים שערי בינה שמפנים. ואמר לו ה': "וראית את אחורי" - די לך שאתה רואה את כל החמישים שבאחורי, בבחינת מעילא לתתא. "ופני לא יראו", - כי לא תראה את כל החמישים שמפנים - "כי לא יראני האדם וחי", - כלומר, לפני שמגיע הזמן המוכשר, שיסתגלו הכלים ויתפתחו בכל שלמותם.

ומטרם זה מוכרח הוא למות על ידי הראיה הזאת, כי הכלים לא יוכלו לקבל האור הגדול הזה ויתבטלו. וז"ש: "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה, חסר אחד".

וברוחניות אינו נוהג חסרון, אלא, או כולו, או לא כלום, כעניין, "נדר שהותר מקצתו הותר כולו". אבל לעת קץ, שיגדלו מדת הכלים, ויתפתחו בשיעורם הרצוי, אז יהיו ראויים להשגת שער הנו"ן. (גם תדע אשר יש שני מיני השגות, נבואה וחכמה. מצד החכמה השיג משה כמו כל החכמים, - אבל מצד הנבואה לא היה יכול להשיג, ועל דבר זה אמרו חז"ל: "חכם עדיף מנביא". - וכן אמרו ששלמה השיג שער הנו"ן).

הנפש מוליד את הגוף: העיבור והגידול

כשם שבחטה הזרועה אנו מוצאים בה שני מהלכים:

א. משעת הנחתה באדמה, שאז היא מתחילה לפשוט הצורה של בחינתה עצמה, הנבחנת למולידה, עד שבאה לבחינת אפס, כלומר, לבחינת המצע של שלילה מצורת אבותיה, והפועל נעשה לכח. ועד אז נחשבת לבחינת עיבור, הנמשך מהמהלך של מעילא לתתא,

ב. וכשבאה לנקודה האחרונה, מתחיל הגידול והצמיחה, שהוא המהלך של מתתא לעילא, עד שמשיגה קומתה של המוליד שלה.

הכלל והפרט שווים

הכלל והפרט שווים ההדדי, כמו שתי טיפות מים, הן בחיצוניות העולם, דהיינו, מצב הפלנטה בכללם. והן בפנימיותו, כי אפילו באטום (פרודה) המימי היותר קטן, אנו מוצאים שם מערכת שלימה, של שמש ופלנטות הרצים סביבו, ממש כמו בעולם הגדול. ועד"ז האדם שהוא פנימיות העולם, גם בו תמצא כל התמונות של העולמות העליונים, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כמו שאמרו המקובלים: שראש הוא אצילות, ועד החזה בריאה, ומשם עד הטבור יצירה, ומטבור ולמטה עשיה.

ועל-כן עיבור של אדם, תראה גם מהלך של מעילא לתתא. דהיינו, התפשטות איטית מהמוליד שלו - אמו, עד שנעתק וניתק ממנה לגמרי, כי יוצא לאויר העולם, ויצא מפועל לנפעל - מרשות מולידו עד רשות עצמו.

ואז מתחיל המהלך של מתתא לעילא - ימי היניקה, שעדיין דבוק בשדי אמו, עד שצורתו נשלמת, בשיעור האחרון של קומת מולידיו.

אולם אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה הוא, פירוש, כי בהכרח שאינו יליד אשה, אלא, עפר מהאדמה, כמו שאר הבריות הראשונות שנתהוו מעפר ההוא. כמ"ש: "הכל היה מן העפר", אולם העפר הזה נמשך מהעולמות העליונים הקודמים לה.

והוא כי גם למעלה יש אור וכלי. האור, הוא בצורות שבקבלה. והכלי, הוא הרצון לקבל את הצורות המותאמות ההם. והכלי הזה, שהוא, הרצון לקבל, הוא תמיד בלי קביעות של משהו, לא מחשיבות, ולא ממשות עצמאית העומדת בפני עצמה זולת עם המקובל אליה. ועל-כן אין לה שום ערך יותר מהמקובל.

למשל: העני הרוצה לקבל עשירות, אין לו שום חשיבות יותר מהעני השמח בחלקו. ואינו רוצה לקבל עשירות. אלא אדרבה, הוא עוד גרוע ממנו. והוא, כי הרצון לקבל, עם הדבר המקובל נעשה לאחד, והמה רק שני חצאי דבר, וכל חצי כשהוא לעצמו ונבדל, אין לו שום ערך עצמי שיהיה מה לדבר ולשאת ולתת עמו.

ג. מהו נשמה

חוק ההתפתחות ע"פ חכמת הקבלה

אי אפשר להתבונן בשום דבר, בטרם שרואים את הדבר מתחילתו עד סופו. ומתוך שהאדם אינו מרגיש שום דבר, אלא מתוך עצמו, (ע"ד שחכמי הראיה, מצאו שאין הצבעים שוים בכל העינים, אלא רק הסכמה יש כאן) על-כן הוא מחוייב, להכיר את עצמו מתחילה עד סוף. דהיינו, עכ"פ מזמן עיבורו עד היותו לאיש. וכיון שאינו כן, כי האדם מתחיל להכיר את עצמו, רק בהיותו איש שלם. לפיכך, נעדר ממנו היכולת להתבונן בעצמו.

אין לך אדם שמכיר את עצמו

טעם שני הוא, כי להכיר איזה דבר, צריכים בעיקר להתבונן לתכונות הרעות שבדבר, ומתוך שאין האדם יכול לראות נגעי עצמו, (ובאותו שיעור שמושאל לו ממה שרואה באחרים, הוא רואה ג"כ באספקלריה שאינה מאירה) מטעם, כי כל רע המחוייב לבוא לכלל קבלה לאדם, הרי מגיע לו בעונג, שאם לא כן, לא היה מקבלו. וחוק הוא שכל דבר שיש בו תענוג, אין האדם מחשיב אותו לרע, זולת על-ידי נסיונות רבות המתפתחים בהם, ולזה צריכים ימים ושנים, וגם זכרון והקש והתבוננות, אשר לא כל אדם מסוגל לזה. לפיכך אין לך אדם שיהיה מכיר את עצמו.

אולם המקובלים בעלי השגה הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם, נשמה.

נשמה זו היא קנין אדה"ר

כבר ביארתי לעיל באות ב', שהעולמות באים בהשגה בשני דרכים, מעילא לתתא ומתתא לעילא, שמתחילה משיגים מעילא לתתא, את השתלשלות הנשמה. ואחר-כך, מתתא לעילא, שהיא ההשגה עצמה. מהלך הראשון מכונה בשם עיבור, משום שערכו כמו הטפה ההולכת ומתנתקת ממוח האב, ובאה בעיבור האם, עד שיוצאת לאויר העולם. שהוא נבחן כמו דרגא האחרונה - מעילא לתתא. דהיינו, בהתחשב עם העילה של הולד. הרי עד שם היה עדיין מחובר באיזה חלק בבחינת אבא ואמא שלו. דהיינו העילה. ובביאתו לאויר העולם, נכנס לרשות עצמו, שזהו הסדר של מעילא לתתא.

וטעם כל זאת, כי מחשבתו יתברך יחידה, ועל-כן כל המקרים שוים, והכל דומה לפרט.

עיבור וגידול גוף כנשמה

מעת לידתו שהוא נמצא אז בנקודת הריחוק, מתחילה שיבתו להשגה - מתתא לעילא, שזה נקרא חוק ההתפתחות, והוא הולך ממש על אותם הדרכים והמבואות שירדו מעילא לתתא.

וזהו מושג למקובלים. אולם לעינים הגשמיים, נראים רק מצבים פשוטים, איטיים, דרגתיים, עד שגדלה קומתו כמו אבא ואמא שלו, ואז נקרא, שהשיג כל הדרגות מתתא לעילא. דהיינו דבר שלם.

ד. מעילא לתתא - ומתתא לעילא

הגידול מלמד על העיבור

ומאחר ששני המהלכים שהם מעילא לתתא ומתתא לעילא, דומים כמו שתי טיפות מים. נוכל להבין את מהלך מעילא לתתא בהתבוננותינו במהלך של מתתא לעילא, והוא המהלך השני של ההתפתחות, שהוא הגידול והצמיחה.

ואתה מוצא ארבע עולמות אבי"ע, שמתחילה הוא עשיה - למשל, כשנתבונן בכל מהלך גידול הפרי מהנטיעה ועד גמר בישולו, נמצא ארבעה מצבים:

הא' - בטרם מתראה בו אותות הביכור, והם כל חוקי המצבים שבפרי - והוא עולם העשיה.

הב' - משעה שאפשר לאכלו ולשבוע, אולם עדיין אין בו טעם - והוא יצירה.

הג' - משעה שנגלה בה מקצת טעם - והוא בריאה.

הד' - בשעה שנגלה כל טעמו ויפיו - והוא אצילות. וסדר זה הוא מתתא לעילא.

כל נאצל ונולד, בא על שני דרכים

כל ענין מעילא לתתא ומתתא לעילא שנתבאר בכלל ארבע עולמות אבי"ע, כל אלה נוהג אפילו בפרט הקטן ביותר שבעולמות, דהיינו, בכל עילה ועלול.

עילה פירושו, אב, שורש, גורם. עלול פירושו, שהוא נפעל ונעשה על-ידי העילה. ועל-כן מכונה בן, או ענף, או נמשך ונגרם.

וענין שני מהלכים אלו בפרטות, מובן ממש כמו בהכלל. אשר מעילא לתתא, הוא, דרך התבדלות העלול מהעילה שלו, עד שיוצא ונעשה רשות בפני עצמו. וענין מתתא לעילא הוא חוק ההתפתחות המעוררהו לגדול מתתא לעילא, עד שמשיג העילה שלו. כלומר, שמשתוה לגמרי כמותו. וכמו שביארנו לעיל, ענין אב ותולדה הגשמי שממוח אביו עד הלידה, הוא זמן עלייתו מתתא לעילא, וכעין זה תשפוט בכל ארבע מיני דצח"ם. וכמו באצילות פרטי הרוחניות, כמו כן בכלל כל העולמות.

וטעם הדבר, כי מאחד יוצא יחידה, וכל הדרכים שקיבלה אותה היחידה, מחייבת את כל ההשתלשלויות הבאות אחריה, הן בכלל והן בפרט.

ה. ההתחקות אחר הבריאה

לידת האנושות המאושרת

כשאנו מסתכלים בחותם של מעשה בראשית, אנו מוצאים שם כתוב: "אשר ברא אלקים לעשות" שהמשמעות, שמלאכת השי"ת, הערוכה בבריאה לפנינו, היא נתונה לנו, כדי לעשות ולהוסיף עליה. כי אם לא כן, הרי המלה "לעשות", מיותרת לגמרי וריקנית מכל תוכן. והיה צריך לומר: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים" - ועל מה נתוספה כאן המלה "לעשות"? - אלא בהכרח שמקרא זה מלמדנו, כי כל שיעור המלאכה שהניח השי"ת בבריאה, הוא בשיעור מדויק לא פחות ולא יותר, אלא במידה כדי שנוכל לעשות בעצמינו את השלמתה והתפתחותה.

והאמת היא, שכל התפתחותינו בבריאה ההיא, אינה רק ההתחקות אחריה. כי כל טעם ויופי הצבעים שאנו מתקנים ומחדשים, אינם אלא התחקות אחר הצבעים מלאי הטעם שאנו מוצאים אותם בפרחים. וכן הנגר, מאין הוא יודע לעשות שולחן בן ארבע רגלים, אם לא שהתחקה אחר מלאכת השי"ת שעשה בריות עומדות על ארבע רגלים, או מאין הוא יודע לשלב שני עצים זה בזה, אם לא שהתחקה באברי הגוף המלוכדים זה בזה, והלך ותיקן את עציו כדוגמתם.

וכן הולכים בני אדם, מסתכלים ולומדים היטב להבין את המציאות הערוכה לפנינו בתכלית הטעם והיופי, ואחר-כך כשמבינים אותם, המה מתחקים לעשות כדוגמתם. והדוגמה הזו נעשית בסיס לדוגמא אחרת, עד שכבר ברא האדם עולם נאה, ומלא המצאות. מתוך הסתכלות במלאכת הבריאה, בנו אוירון עם כנפים כדוגמת העוף בעלי הכנפים. בנו רדיו שקולט גלי קול כדוגמת האזנים. בקיצור כל הצלחותינו מוצעת לפנינו בבריאה ובמציאות כמו שהוא, ולא חסר לנו אלא להתחקות אחריה ולעשות.

המציאות וקיום המציאות מכחישים זה את זה

כי המציאות, כלומר, הבריאה בכללה וכן כל חלקיה הנבראים בריות מבחינת מה השייך לקיומם, אנו מוצאים ערוך בטוב טעם, וכל יופי ונועם, בלי שום חסרון כחוט השערה, ממש עולם נאור. וכשנעמיד נגד זה את קיום המציאות הזה, דהיינו, סדרי הזנתם ופרנסתם של כל הבריות הללו, המה מבולבלים, בלי סדר ובלי טעם ובפראיות גדולה. והנה דבר המציאות וקיום המציאות בכללה כבר בארנו במאמר "סוד האחדות" ומשם תדרשנו.

סיום ולידה

ותדע מכל זה, אשר הכלל משתוה תמיד עם הפרט, שהשי"ת בעצמותו, לא ירגיש את הריבוי, שהוא תמיד בסוד רשות היחיד, ותקיש טובת הכלל מהפרט.

וכמו שמציאותו ולידתו של הפרט, אשר ערך השי"ת, מכח הטבע, הוא נבחן מעת לידתו וביאתו למקום שהכין השי"ת בעדו, שנקרא עולם הזה, נבחן שדאג בעדו שיפול לידי אוהבים נאמנים, שיטפלו בו ויבריאו אותו וידאגו לכל צרכיו בתכלית המסירות והאהבה.

כן הכלל כולו, אם רוצה להולד ולצאת לאויר העולם מתוקן בעד הכלל כולו, אז יש לדאוג שהילד הכללי הזה, יפול אצל הורים נאמנים שיאהבו אותו במסירות נפש, לא פחות מאבא ואמא - והיינו על-ידי המצוה של ��הבת זולתו. בדומה להכנה של מתן תורה.

אולם כאן נעסוק רק במין האדם בלבד. ונראה כמה מן הנועם והטוב אשר מלאכת השי"ת מסדרת אותו בדבר מציאותו, שיתקיים עד שראוי להקרא, בצורת אדם הפועל, וכשנקח את סדר קיומו עצמו, כמה מן המאוס ואיום נמצא בו, בכל אשר יפנה ירשיע, וכל זכות קיומו נבנה על חורבן חברו.

ו. המתוקן והנזקק לפעולת האדם

אשר ברא אלקים לעשות

ותדע, שהשי"ת לא הזדקק למלאכת הבריאה, אלא באותו שיעור שלא ניתן כח להאדם לפעול שם, ובדומה למלאכת העיכול, ברא השי"ת כך אשר בישול המזונות בתוך קיבתנו נעשה בלי טרחתנו.

אבל, מאותה נקודה שנמצא כח בידי האדם עצמו לפעול שם - מפני שזה כל טעם והנחת רוח של השי"ת, שרצה להנות מפעולתו. דהיינו, לפעול מין בריות שיוכלו להוסיף ולהנות ולברא דוגמתו.

אבל אינו רוצה בשום אופן לבשל הקדירה שלנו שעל גבי הכירה, בלי ידיעתינו, וזה משום, שאנו יכולים לעשות זאת בכוחותינו.

בדומה לרב ותלמיד, שכל מגמתו של הרב, הוא, לתת כח לתלמיד שיהיה כמותו, וללמד לתלמידים אחרים כמותו. כמ"כ יש להשי"ת נחת רוח שבריותיו בוראים ומחדשים דוגמתו. אשר כל כח החידוש וההתפתחות שלנו אינו חידוש באמת, אלא, מין התחקות יש כאן. ועד כמה שההתחקות מתאימה עם מלאכת הטבע - באותו שיעור נמדד שיעור התפתחותינו.

ומכאן אנו יודעים, אשר יש כח בידינו לתקן את עצמינו, קיום המציאות - כדוגמת הטבע הנעימה של המציאות. והמופת לזה הוא, שאם לא היה הק��"ה פועל שלימות השגחתו, גם בבחינה ההיא, כי "היד ה' תקצר"? אלא הכרח הוא, שבמקום זה, שהוא תיקון עצמינו, יש לאל ידינו לתקן עצמינו.

ז. התנועה כסימן לחיים

דצ"ח - מדבר

מבחינת החיים הרוחניים, מחולקים הבריות לשניים, דצ"ח - ומדבר. דצ"ח: הוא בחינת מתים גמורים. מדבר: הוא בחינת חי.

החיים הם כח התנועה. ונודע, שתחילת החיים נעשה על ידי שתי פעולות מנוגדות בתכלית.

כי גם המדבר, כאשר נולד הוא בבחינת מת, עד שמעוררים אותו על ידי דחיפות. - כי הכלים שלו מוכנים לקבל חיים ותנועה עוד בבטן אמו, - ובביאתו לאויר העולם פועל על בשרו אויר העולם בקרירות שאינו רגיל בו, ואז נגרם לעורר ההתכווצות.

ואחרי ההתכווצות הראשונה, מוכרח להתפשט שוב לשיעורו הקודם. וב' הדברים ההתכווצות וההתפשטות המה הפסיעה הראשונה המקבלת לו חיים.

אמנם לפעמים מחמת חולשת הלידה, הרי העובר נחלש, ולא יתעורר בו ההתכווצות. כי מקרה קבלת קרירות אויר העולם חלש הוא מלפעול עליו ההתכווצות, ועל כן נולד מת, כלומר, שלא היה לו עוד המקום והסיבה שהחיים יתלבשו בו, שמקורו מתחיל מכח ההתכווצות.

כי אם אין התכווצות פנימית - אין התפשטות. כי לא יתפשט בשום אופן יותר מגבולו, ואם כן אין תנועה. והנה, הסימן של הבריה שמוכשרת לאור החיים הוא, אשר יש בה כח לפחות לעשות התכווצות משום איזה סיבה, אשר אז בא אור החיים ועושה התפשטות, ונעשה תנועה ראשונה של חיים. ולכן לא תפסק עוד התנועה הימנו, ונעשה חי מתנועע.

ותנועה ראשונה זו נקראת נשמה, דהיינו, רוח חיים שנושם באפו, כמ"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים".

אבל דצ"ח אין בהם כח הזה, לעשות התכווצות פנימית, מכל גורם שיהיה. - וכיון שכן, אין אפשרות לאור החיים להתלבש בהם, ולגרום להתפשטות.

אשר חוק נתן ולא יעבור, שבלעדי ההתכווצות וההתפשטות לא יוכל הכלי להתפשט מעבר לגבולו. ועל כן משפט הדצ"ח הוא למיתה עולמית.

והמדבר מוכשר באמת כולו לחיים, אלא שנולד מת, כאמור לעיל, מפני שצריך לאיזה סיבה וגורם אשר יפעל עליו, שיעשה לפחות התכווצות הראשון, אשר זה נגרם לו על ידי האויר הקר המגיע לו מתורה ומעשים טובים.

איכות ההתכווצות

ההתכווצות צריכה להיות מכח הבריה עצמה. ואנו מבחינים בב' מיני התכווצות.

הא' היא התכווצות הבאה מגורם חיצוני כמו קרירות.

הב', היא התכווצות הבאה מבנין הכלי עצמו.

א. כמו שתראה כשמכים ודוחקים את העובר הנולד להקיצו, אף-על-פי שבכל לחיצה והכאה נעשה התכווצות בגופו של הולד - מכל מקום ההתפשטות החוזרת, אינה חוזרת מכח אור החיים, אלא מתוך בנין הכלי עצמו, שמוכרח תמיד להיות בדיוק על גבולו וחוקו, - ועל-כן כשבא איזה גורם ולוחץ אותו, אזי יש כח בכלי עצמו לחזור למקומו בריחוק, מכח הגורם גבולו החיובי.

ב. אבל אם ההתכווצות נעשית גם היא מתוך הכלי עצמו, ולא מחמת גורם חיצוני - אז אינה מוכשרת באמת כלל וכלל לחזור ולהתפשט לגבולה הקודם, בשיעור הקודם. מפני שההתכווצות המתפעל בה נעשה מתוך בנינה. ועל-כן אי אפשר שתחזור לגבולה המוכן לה מראש.

זולת הבורא יתברך, כלומר, שאור פרטי חדש צריך להתלבש בה, להשיבה לחוקה, שאור ההוא נוסף על אורה הקודם, להיות בה בקביעות. דהיינו, בכל פעם שתתכווץ, חוזר האור, וגורם לו להתפשט למדתה הקודמת. ואור ההוא נקרא חיים.

ב' התכווצויות, חלקי וכללי. כנגדן ב' התפשטויות

דם הוא הנפש. כי צבע אודם צריך שצבע לבן יתחבר בו ואז יקרא דם. - ובטרם שנתחבר בו לנצחיות - אינו נקרא דם, כי אז שכיבה וקימה נוהג בו. כי טבעו או-דם, ואז נצבע בו בחינת קימה שלא בקביעות, שנקרא רק צבע או-דם, מלשון "דום לה'". ועל כן חוזר ונופל הצבע ממנו, ונעשה לבן בלי שום צבע, שהוא שכיבה שלא בקביעות.

וכאשר מתחברים שניהם אזי נעשים לגידים של דם חיים.

כאשר שניהם נעשו לגידים של דם חיים, היינו, שעושים בו הניגודים. האחת לנפש חיה, כלומר, שנחתך האו מן האודם, ונשאר דם לקביעות - עם כל זה בחינת שכיבה וקימה שהיו קודם, מתחברים עתה גם כן בדם הזה.

ועל-כן מבחינים שני מינים בדם, אדום, ולבן כנודע, דהיינו, אותם אדום ולבן, שמקודם שמשו בזה אחר זה - התקבצו בינתיים ועשו את הדם הזה, שנקרא נפש חיה. ותדע שה"ס התכווצות חלקי והתפשטות חלקי שנקרא נפש ורוח. ודו"ק.

אמנם אור הזה שעשה ההתפשטות - החלקי דנפש, הנה הוא אור עליון נפלא וכללי. ועל-כן דרכו למלאות ולהשלים על כל מיני התכווצות שנרשמו באותו הבנין.

ונודע שכבר היה בגוף הזה בחינת לבן בחלק שאינו ראוי לקבל צבע של או-דם, כי. .. של האודם נשדדו ונפלו בעת כי יתועדו יחדיו שוא לך וכו'. ועל-כן אחר שהאור השלים את התפשטות א' דאור נפש חיה הנ"ל, חוזר וממלא ההתכווצות הישן הזה שנעשה בו מימים קדמונים. ותדע שהוא הנקרא התפשטות כללי, או גידי מוח, הנמשך מחומר האודם, שנימח ממנו המראה לגמרי.

וז"ש: "ויפח באפיו" - בב' אפים, א'. אף, דאודם-לבן. ב'. אף, דלבן הנימח לגמרי. "ויהי האדם לנפש חיה", מתחילה מתוך האף דאודם-לבן, שה"ס הדם והתפשטות א' כנ"ל. אולם סופו היה "נשמת חיים", כי התפשט גם באף הב' דלבן הנימח, שה"ס נשמה ובחינת ג"ר.

גם תדע שהתפשטות א' דגידי דם ה"ס יש לו יחס למוח תחתון גופני הנקרא מח העצמות, ששם. .. הפועלים שלא מדעתו, והוא מפני שהמצב הבינים, מאף א' לאף ב' הוא זמן גידול של. ... .. והנה אז פועל האור לגמרי שלא מדעתו של האדם, כי עדיין לא השיג נשמתו.

והתפשטות ב' בגידים ממוחים שנשמרים לו בבחינת הפכיות ב', שנקרא אף ב' כנ"ל, הוא היחס של מח העליון:. ... .., לבחינת ג' מוחין שבו הפועלים מדעת שנקרא. ...

הפכיות מראש לגוף

כי נתבאר שבגידים ממוחים נמצא האודם בימין, שהוא הצבע והישות המתקבל על הנייר הזה. והלבן ה"ס השמאל הגמור, כי אף ב' נמחק ממנו, ולא נשאר בו אפילו צבע, באופן שהאודם, הוא הישות, והלבן, הוא העדר.

והפכי אליו גידי דם, כי האודם, ה"ס השמאל, דהיינו או שנתחבר למפרע, ובסוד נהר ואולי. מה-שאין-כן הלבן, הגם שהוא סוד שכיבה, מכל מקום עתה נעשה תמונה זו לימין, וקימה. דע"כ הוא נפש נצחי, שלא צריך עוד לצבע, וצבע האודם שנשאר ונרשם מלמפרע, הרי עתה הושם לשמאל בגבורה, שנקרא דם בלי או - באופן שהלבן בימין, שא"צ ולא יארע בו ענין צבע אודם. והאודם נחשב לו בשמאל רק לגבורה שנקראת דם.

וכאן צריך שתבין שרשימו דאודם האמור באף א' וגידיהם שעלו לשמאל הרי אחר אף הב' לבחינת נשמה, הריהו נמחק ונעבר מבנין זה לעולם. ולפיכך הראש המוח הוא לבן בלי אודם כלל.

עיבור

הולד בימי עיבורו, הוא כמו צומח ממש ותו לא, וכל תנועותיו אינם נקראים תנועות חיים, כי התנועות נעשים על-ידי אמו, שהעובר חלק ממנה.

הסביבה שלו נקראת בטן ואם הוא הגבול של הסביבה המוטל עליו, ואוכל מה שאמו אוכלת וכו'. והלידה מתחילה מראש מקוה.

מהות החיים

הכרת החי הוא המהות העצמית. ועניין התנועה מוגדר בהתכווצות עיין לעיל, כי אי אפשר לשום בריה לצאת מגבולה כחוט השערה.

וזה נמשך מראש מקוה, כי שמה נתינתה של כח הזה להצטמצם מעט פחות מגבולו - בענין השאלה.

ודע שכל עוד שכח אחר מכווץ אותו למטה משיעורו, אין זה עושה את הדומם לבעל חי.

אלא רק מחוייב להתכווץ מעצמו, אבל איך זה אפשרי בעודו דומם? על-זה צריך תפילה, שיזכה לכח עליון.

ובזה אפשר להבין את הסתום דתחות אומ"ק ועניין לא יראני האדם וחי, כי החי הוא בעל התנועה, ואם אי אפשר לו עוד להתכווץ אינו חי, אלא דומם. וז"ס צדיקים מיתתם בנשיקה, דהיינו, שמאבדים כח התכווצות.

[eshcolit-sgula]

אוקיי אממ לעוד מישהו מכם זה קורה שאתם אוהבים משהו מאוד למשך תקופה ארוכה אבל עם הזמן אתם מאבדים עניין/הטעם שלכם משתנה ואז אתם מרגישים אשמים שאתם כבר לא אוהבים את הדבר?

נגיד עכשיו יצא ללוק המינגס (הזמר של 5sos) אלבום סולו, עכשיו אני אוהבת את הלהקה מאוד וגם את לוק אבל כאילו... הטעם שלי במוזיקה ממש שונה מאיך שהוא היה לפני 3 שנים כשנכנסתי לפאנדום והאמת האלבום סולו לא בדיוק קולע לטעם הנוכחי שלי, וכאילו אני מרגישה אשמה או מבוכה, אפילו אכזבה שאני לא נהנית מזה כמו שחשבתי, ואז אני כועסת על עצמי שאני לא תומכת בלוק (וחד משמעית מגיע לו חיים שלי הוא). אין בזה היגיון אפילו, דברים כאלה קורים ואני מתפתחת וזה לגיטימי, אבל למה אני מרגישה חרא שיש לי התראה על קליפ חדש או משהו ואני מתמלאת בחרדה ובעצבות שאני פשוט לא מסוגלת להנות מהשיר גם אם הוא כן טוב, מבינים אותי?

סתם, זה מתסכל, מוזמנים להתעלם.

[anaelllllla]

מתי יהיה פה טוב?

למה כולם שונאים אותנו? "ככה זה". למה תמיד צריכות להיות פה מלחמות ואנשים צריכים למות? "ככה זה". למה תמיד יאשימו אותנו בכל צרות העולם? "ככה זה".

ויש גם שאלות שעליהן פחות ברורה התשובה. כמו למשל: מתי יהיה פה טוב? מתי תיגמר המלחמה? איך אפשר להכריע את כוחות הרשע?

תשובות של אנשי צבא, פוליטיקאים, פרשנים וכן הלאה, נשאיר לכלי התקשורת. כאן ננסה לחפש משהו עמוק יותר. ובגלל שאנחנו ישראלים, נתחיל מהשורה התחתונה.

מתי יהיה פה טוב? כשאנחנו נלמד להיות טובים זה לזה, לחיות באהבה. לא רק בזמן מלחמה, אלא בימי השגרה. איפה שאנחנו לא מסוגלים לסבול מישהו עם דעה שונה, איפה שבין הלבבות התפשטה לאחרונה שנאה גדולה.

מתי תיגמר המלחמה? כשנכריע אותה בינינו. בתוך המחשבות והרצונות שלנו. כשנמגר יחד את כל היחס הרע לזולת, ונכסה אותו ביחס של קבלה והכלה. נכון, הוא חושב אחרת ואולי בעיניי ההתנהגות שלו איומה, אבל אין מה לעשות, הוא אח שלי. משפחה.

איך אפשר להכריע את כוחות הרשע? החמאס ואיראן הם תוצאה. הבעיה שלנו היא קודם כל עם עצמנו. ולכן, היא גם הרבה יותר גדולה ועמוקה.

ועוד משהו, אם לא ניסגר על עצמנו במהרה, אזהרת המסע שהוציא משרד החוץ ביחס לכל מדינות העולם עלולה להיות רק הפרומו למציאות שחורה. ישראלים לא יהיו רצויים באף מדינה בעולם, וביתר דיוק בסכנה עצומה.

אבל יש מקום לתקווה גדולה. "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע", אמר הנביא ירמיהו. כנראה שהיינו צריכים לקבל מהחיים כזו סטירה שלא ראינו מאז השואה, כדי להתעורר ולהפוך את המדינה שלנו למנורה. לחברת מופת שתאיר לעולם כולו דרך חדשה, חיים בחיבור מעל כל הניגודים, באהבה מעל שנאה.

ועכשיו להתחלה. מה הקשר בין הפירוד שמתגלה בינינו, לבין האויבים החיצוניים שקמים עלינו לכלותינו? יש תחושה שזה איכשהו קשור, אבל מאיפה זה נובע במהות של הדברים? מה, כשהשנאה שמבעבעת בינינו חוצה איזה גבול, היא מייצרת מין פקודת הפעלה למרצחים שבאים עלינו? נשמע קצת כמו תסריט של מדע בדיוני.

"כשיתרומם ישראל על פי סגולתו האמיתית הפנימית", אומר הראי"ה קוק, "ליתן לכל העולם כולו צורה חדשה ומתוקנת, אז לא ישראל בלבד יתרומם כי אם כל העולם כולו. אז תחל תקופה חדשה שאין בה שום תערובות של זוהמת הרע, הרשעה וההתקוממות לא תפעול עליה מאומה, הכעס והעצב לא יוכל לשלוט בקרבה, ודאגה על שיווי המשקל של העולם לא יוכל לעלות על לב. אז יתבטל כוח הזרוע מעיקרו, והחרב תאבד את עיקר חשיבותה ותיהפך לגנאי גמור".

ננסה לפרק את הדברים לאט. הראי"ה קוק טוען שטבועה בפנימיות האומה איזו סגולה מיוחדת. איתה אנחנו יכולים להתרומם, ולתת לכל העולם צורה מתוקנת. וכשזה יקרה, לא זו בלבד שאנחנו עצמנו נתעלה, אלא כל העולם איתנו יחד. ואז תחל תקופה חדשה, בלי כוחניות, חרב ומלחמה.

מהי אותה סגולה? הרב יהודה אשלג, הידוע בכינויו "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, אומר כך: "האומה הישראלית נתקנה ונעשתה כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו. שיוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת זולתו".

בעל הסולם מדבר על הזדככות כלל-אנושית לכיוון של אהבת הזולת. כלומר, על התפתחות פנימית בטבע האדם שתעביר אותו ממחשבה אגואיסטית על עצמו בלבד, ליחס של אהבה לכולם ודאגה לטובתם.

במלחמה רואים את זה חזק. אנשים עוזבים את הכול ומוסרים את כל ליבם לטובת העם, ויש באוויר איזו הרגשה שכזו מסירות נפש אין בשום אומה בעולם. עם ישראל חי. העם של האהבה. העם שהתהווה בעולם כקבוצת הדגמה.

הרי מה אברהם אבינו גילה? מה הפך אותו לאב האומה? שהכול אחד. שהטבע מאוחד. שיש כוח אחד בכל הבריאה, כוח החיים והיצירה, והתכונה שלו היא השפעה טובה. אהבה ונתינה טהורה. ואנחנו, כולנו בניו. וצריכים להתאחד באהבה, כמו שהוא אחד. להתחבר מעל כל השוני המובנה שיש בין אנשים, מעל כל חילוקי הדעות וההבדלים, מעל כל החלוקה לעמים ומגזרים. להיות כאגודה אחת. מחוברים.

עם האידיאה הזו יצא אברהם הבבלי למסע הסברה באזור מסופוטמיה, יחד עם אשתו שרה. אלפים ורבבות התחברו לדבריו, והפכו לקהילה מיוחדת שנקראה "אנשי בית אברהם". מהם נעשה אחר כך העם שלנו, כמו שמתאר הרמב"ם בספר המדע.

אז אנחנו אומת סטארט-אפ לא מהמאה ה-21, אלא ממש מאז. לאורך הדורות, כל אדם בעולם שהרגיש בליבו שכן, הכול אחד, הכול אהבה, בא והצטרף לשורות האומה. רות המואבייה, שממנה יצא דוד המלך, אחר כך הוריו של רבי עקיבא, אונקלוס הגר ואחרים. העם של האהבה, העם שהיווה דוגמה לעתיד המאוחד של האנושות כולה. עד הקריסה הגדולה.

[hamoralimona]

כשנסגרת דלת נפתח חלון חברים

אז ככה

אחרי שספגתי דחייה מדוצניק, הגעתי להבנה שאהבתי את הרעיון שלו ולא את דוצניק עצמו. אמרתי "נו שוין" והמשכתי הלאה בחיי.

עוד קצת רקע:

אחרי מבצע "שומר חומות", תפקידי היה לאסוף מכלל האגפים חומרים שמסכמים את המבצע בתוך האגפים. האגף היחידי שהצלחתי לאסוף ממנו את כלל החומרים באופן מסודר ומהיר היה אגף תכנון, והנה למה:

כשהתקשרתי ללשכה, הפנו אותי לאחד בשם יהלי. כשדיברנו בטלפון הוא נשמע חברותי ביותר ועזר לי המון, ושאלתי אותו איפה הוא משרת, הוא אמר שבקריה. אמרתי לו: "איזה קטע, גם אני! בוא ניפגש מתישהו!" ויצא לנו להיפגש בהפסקות העבודה כמה פעמים, ובזמן האחרון לא ראינו אחד את השני המוןןןןן זמן (משהו כמו חודש וחצי). אז כשכתבתי לו בראשון האחרון שאני מתקרבת למשרד שלו, הוא אמר שהוא בדיוק יוצא לסדר משהו, ושאצטרף אליו ואל אחד החברים שלו שאיתו הלך לעשות את הסידור. בדרך לדבר שהם היו צריכים לסדר, סיפרתי להם על סיפורי שקרה לי ברוכבי על סוסי בארץ עוץ, והתמרמרתי על כך שאני צריכה בן זוג ומהר כי החורף מתקרב ואני צריכה שמישהו יחבק אותי כשיש ברקים בחוץ (עושים לי טריגר). אחרי שהחבר שבא איתנו הלך לשק"ם, ליוויתי את יהלי למשרד שלו.

הוא אמר לי: "אני חייב לשאול כי אחרת אתחרפן... את רוצה לצאת איתי לדייט?"

הייתי בשוק. עצרתי לרגע, ואמרתי: "אומייגאד. כן. אומייגאד כן אני רוצה כן!"

והוא אמר לי שהוא שמח שאמרתי כן, ושנקבע בטלפון את המקום והשעה. אמרתי לו שהוא לא יכול לברוח כל כך מהר, ושאנחנו צריכים פינה שקטה לדבר על זה. מצאנו גרם מדרגות שקט ליד המשרד שלו, ואמרתי לו שזה נורא חדש לי, אז אני רוצה לקחת את זה לאט. (למי שלא זוכר את כל סאגת הדייטינג של הקהילה הזאת, @ani-lo-buba היא האקסית האחת והיחידה שלי ולא הייתי מחליפה אותה באף אחת אחרת. את האקסית הכי טובה בעולם😘) הוא אמר שהוא לא יצא עם אף אחת לפני כן אז זה נשמע לו מצוין. אז כשנפרדנו לשלום התחבקנו והוא רעד מרוב התרגשות (seriously, it was like hugging a vibrator) ולא סיפרתי לאף אחד אבל כולם הבינו ישר.

ביקשתי ממנו לכתוב לי כשהוא מגיע הביתה, וכשהוא כתב לי אמרתי לו תודה. הוא כתב לי "your wish is my command" וזה זרק אותי ל"הנסיכה הקסומה". אז אמרתי לו שזה מה שאני רוצה לעשות בדייט - לראות "הנסיכה הקסומה" ולהתכרבל. הוא הסכים. קבענו שנעשה את זה אצלי, והוא יישן אצלי וניסע ביחד לקריה למחרת.

לא ישנתי באותו הלילה דקה, הכנתי פלייליסט לנסיעה שלנו, לא הפסקתי לחשוב עליו.

בבוקר של אותו יום של הדייט הראשון, לא יכולתי להתרכז מרוב התרגשות, אמרתי שאני חייבת לראות אותו לפני אחרת אני אתפוצץ. הלכתי לעשות משהו בלשכה שלנו אז עצרתי במשרד שלו לומר שלום. לא רציתי להפריע לו יותר מדי, אז באתי רק לומר לו שלום ולתת לו חיבוק. כשנפרדנו לשלום נתתי לו נשיקה על הלחי.

ואז בשעה 13:50 בערך החלפתי לבגדים אזרחיים, ויצאתי לפגוש אותו בש.ג. כשהוא ראה אותי בשמלה הוא היה קצת בשוק, אבל הוא אמר שלי שלום ושאני יפה, ויצאנו מהקריה הביתה.

התכרבלנו ברכבת, והוא נישק אותי על המצח דרך המסיכה, נסענו ברכב שלי הביתה מהרכבת, והחזקנו ידיים כל הנסיעה.

בערך אחרי 10 דקות שהקשבנו למוזיקה הוא הבין שהכנתי פלייליסט עם שירי אהבה בשביל הנסיעה הזו, והוא צחק עליי אבל הוא אמר שזה חמוד ושהוא אוהב את זה.

כשנסענו הביתה אך אחד לא היה בבית אז ישר עלינו לחדר שלי, ושכחנו מהסרט, פשוט התכרבלנו במשך שעתיים וחצי. כל כמה דקות שאלתי אותו איך הוא מרגיש ועל מה הוא חושב, והוא תמיד ענה את אותה התשובה: "אני כל כך שמח, אני לא חושב על כלום חוץ ממך" ואז דיברנו על כמה שאני עדיין בשוק, שאלתי אותו: "איך היה לך אומץ? לשאול אותי? אם זה היה הפוך לא הייתי מעזה לנסוץ אפילו." "אמרתי לך. אם לא הייתי שואל הייתי אוכל לעצמי את הלב עד סוף חיי. הייתי מתחרפן!" "מה? למה? כמה זמן אתה כבר חושב על זה? שבוע? שבועיים?" "אני חושב על זה כבר חודשים." הייתי ממש מופתעת, ושאלתי בצחוק: "so what is it like to be with the girl of your dreams?" והוא ענה לי בשיא הרצינות: "it's wonderful." ואז, הוא נישק אותי. (וכן הוא לא ממש ידע איך אז הייתי צריכה ללמד אותו אבל זה היה חמוד ממש)

אז בשעה שש וחצי בערך החלטנו לרדת למטה לראות את המשפחה שלי כי לא רציתי להירדם כל כך מוקדם.

אז אכלנו סושי, ואמא שלי ראתה שהוא אוהב דג נא בסושי (אני לא...) אז היא אישרה אותו, ואבא שלי חזר מאיפשהו, והוא שאל את יהלי "רוצה שש בש?" ויהלי הסכים (למרות שהוא לא כל כך טוב בזה) והם ממש הסתדרו! וזה ממש שימח אותי שהם הסתדרו כי זה לא מובן מאליו בכלל. דיברנו על כל מיני דברים מעצבנים שאנשים עושים, והחלטנו לקרוא אחד לשני בשנות חיבה מתנשאים בעברית גבוהה, כי אנחנו לא בייסיק✨. הוא סיפר לי שהיה בחור בפנימייה שלו שענה "אמאשך" על הכל. וכשהבנתי איפה הוא למד, הבנתי שיש לנו חברה משותפת. שלחנו לה תמונה והיא התחרפנה לאיזה 10 דקות לנסות להבין אם אנחנו ביחד או לא

בשעה שמונה בערך עלינו לחדר שלי חזרה, כל אחד בתורו הלך להתקלח ולהתארגן לשינה, וכשיצאתי מהמקלחת הוא מחא כפיים על השירה שלי. זה היה מדהים.

הלכנו לישון בשעה תשע, ונרדמנו מחובקים. כל פעם שזזתי כי משהו לא הסתדר לי, הוא זז גם כן כדי שיהיה לי יותר נוח, שזה מדהים בעיניי. פעם אחת הוא שם יד על הבטן שלי (שזה איזור שהוא מאוד רגיש אצלי) וביקשתי ממנו להרים את היד, ובכיתי קצת. והוא שאל אותי למה אני בוכה וחיבק אותי חזק והוא אמר שהוא מצטער, למרות שזו לא אשמתו. ולא הצלחתי להירדם עד חצות בערך, כי פחדתי שאני אתעורר והוא לא יהיה שם... שזה הכל חלום. והוא אמר לי "אני כאן איתך, אני לא הולך לשום מקום. אין לך מה לדאוג. בסדר?"

התעוררנו לפני הזמן, והוא אמר לי לקחת את הזמן, מבחינתו הוא שם כפכפים ואנחנו מוכנים. הנסיעה חזור הייתה בדיוק כמו ההלוך - חיבוקים והחזקות ידיים כל הנסיעה. וכשנפרדנו לשלום התנשקנו וביקשתי ממנו שימהר הביתה לפני הגשם.

וזה היה פשוט מדהים. אני כל כך שמחה שהוא שאל, אחרת לא היה לי האומץ לעשות את זה בחיים.

[rabash-maamarim]

ויצא יעקב

תשמ"ה - מאמר י' 1985 - מאמר 10

"ויצא יעקב". ופירש רש"י וזה לשונו, ולא היה צריך לכתוב אלא "וילך יעקב חרנה". ולמה הזכיר יציאתו. אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום, עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה", עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה. מה הוא צדיק, ומהו הרושם שהצדיק עושה בעת יציאתו.

ויש לפרש, שהקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב "ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים". שפירושו הוא, כי בזמן שהאדם מקורב לה', היינו שמרגיש שה' קרוב אליו, שמרגיש איך שה' עושה לו טוב, אז יש לו טעם בתורה וטעם בתפלה. ובכל עסקיו שהוא עושה, הוא מרגיש שה' קרוב אליו. ומה שהוא עושה, הוא עושה הכל בשמחה ובהתרוממות רוח.

ואח"כ הוא בא לידי ירידה, היינו שאין לו טעם בלימוד התורה ובמעשים טובים, רק שנשאר לו רושם, שהיה לו זמן, שהיה בזמן עליה. שכן היה מרגיש טעם בתורה ומצות, והיה לו אז מצב של שמחה. והרושם הזה שנשאר גורם לו געגועים לחזור למצב הקודם. זאת אומרת, לאחר כמה זמן, הוא מתעורר ע"י הרושם שנשאר בו, שיראה לעשות איזה עצות, לחזור למצב שבו היה לו, שהיה נקרא מצב של עליה, וכעת הוא מרגיש את שפלותו, איך שהוא מרוחק מכל דבר רוחני.

ואז נשאלת השאלה, לשם מה באה לו הירידה הזו. מי מרויח מזה. או שבא לו מטעם עונש, שהוא צריך עכשיו לתקן את עצמו, על מה שחטא. אבל הוא לא יודע, מה היה החטא שלו, שבשביל זה ירד ממצב העליה שבו היה נמצא. אם כן הוא לא יודע מה לתקן. נמצא, מצד אחד הוא לא רואה שום חסרון מצד עצמו, שבשביל זה בא לידי ירידה. אלא על כורחך מוכרח לומר, שבא מצד ה'. אז באה השאלה, מה הרויח מזה, שהוריד אותו ממדרגתו.

וזה יכולים לפרש את מה שאמרו חז"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". כי בזמן העליה, נקרא שהקב"ה נמצא בהמקום, היינו בהגוף, ואז הוא גורם לו את ההרגשות וההתפעלות מתורה ומצות. והיות שהאדם לא היה לו לתת את החשיבות הזאת, שהקב"ה נמצא בתוכו, כמו שכתוב "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם", איך להעריך את זה, לדעת מי שנמצא בתוכו, ולתת הכבוד, בשיעור מה שצריכים. נמצא, שאף פעם לא היו יכולים לעזור, שיקבל מדרגה יותר עליונה, כיון שיש לו סיפוק בעבודה.

לכן הורידו אותו משמים, בכדי שידע עוד הפעם, איך להעריך את זה, שמן השמים העלוהו וקרבוהו, והוא לא מחשיב את זה. ואם תשאל, למה צריכים, שהאדם יחשיב את מצב העליה שלו, זהו כמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שבאור אין הבחן מדרגות, אלא כל ענין גדלות וקטנות תלוי בהשגת הכלים, כפי מה שהכלים משיגים את האור, כך הוא גדלותו של האור. לכן אמר ז"ל, אם אדם מקבל משהו מלמעלה, ויש לו שכל להחשיב את זה, כך ההארה מתגדלת אצלו, ואינו צריך לשום אור יותר גדול, אלא הוא בעצמו, על ידי זה שמחשיב אותה (ההארה), היא מתגדלת, ומאירה לו כל פעם במדרגה יותר גדולה.

נראה מזה, שכל החטא היה, שבשביל זה נפל ממדרגתו הוא, בזה שלא החשיב את מצבו, והיה לו סיפוק. מזה נמצא, שהיה מוכרח להישאר בדרגה זו לעולמים. לכן הירידה הזו שקיבל, היתה לטובתו, שע"י זה תהיה לו היכולת לעלות במעלות הקודש.

ולכן יהיה הפירוש, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". פירוש, שכל החשיבות היתה נמצאת בה, אלא שלא ידע להעריך את חשיבותה, לכן "יצא משם פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה".

נמצא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שהוא צריך לידע, שמשום שבזמן שהצדיק היה בעיר, לא היה משים לב להחשיב אותה, "את הודה, זיוה והדרה". אלא פנה, היינו שלא היה לו את החשיבות של כל מדרגות החשיבות הנ"ל. זה נקרא "עושה רושם", היינו שהוא צריך להירשם אצלו, ש"סיבת יציאת צדיק מן המקום", היה לסיבת פנה, היינו שבאמת היו שם כל המדרגות, אלא הוא לא שם לב לזה, כי היה לו לדעת, שבאור אין השתנות, אלא הכל תלוי בהכלים. נמצא, שיכולים לומר, שלא היתה מחמת חטא ההסתלקות הזו, אלא שהיתה בכדי שיהיה לו מקום להתעלות במעלות הקודש.

עוד יש לפרש את המאמר הנ"ל, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם", הכוונה על האדם, ש"בזמן שהצדיק בעיר", פירושו, שהאדם יכול להצדיק את ההשגחה, אז כשהוא מתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא, ואומר, שבטח הקב"ה, שהוא הטוב ומטיב, מתנהג עמי בהנהגת טוב ומטיב, אלא שהוא רוצה, שאני ארגיש כמו שאני מרגיש, נמצא, שהוא מצדיק את ההשגחה. אז תיכף הוא רואה את חשיבותה של עבודה דלהשפיע, ושל למעלה מהדעת. וזה נקרא, "שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה". שאז הוא (רואה) את כל המעלות.

יצא משם. היינו שיצא מלהצדיק את ההשגחה, ורוצה לראות הכל בתוך הדעת. אז הוא לא מרגיש שום טעם בעבודה דעל מנת להשפיע. אז "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". ונופל שוב לתוך אהבה עצמית. פירוש, שאז אין לו שום מושג, רק בעבודה הנבנית על בסיס שבתוך הדעת.

וזה נקרא, ש"יציאת צדיק מן המקום עושה רושם". שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה "עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת", זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שמזמן שהאדם אומר, "שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ", הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה.

"והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". המפרשים מקשים: "יורדים" היה צריך לומר, ואח"כ "עולים". להבין זה על דרך העבודה, צריך לפרש, שהסולם מרמז על האדם, שהאדם עומד למטה בארץ, אבל ראשו של אדם הוא מגיע השמימה. זאת אומרת, כשהאדם מתחיל ללכת למעלה, הוא מגיע השמימה, ואין לו להתרעם, בזה שהסולם מוצב ארצה.

אבל צריכים מקודם להבין מה זה "ארצה", שאנו רואים, שהארץ היא דבר השפל ביותר, שאין למטה ממנה. ובכל זאת אנו רואים, שכל הבנינים היפים ופירות הטובים באים מהארץ דוקא.

זה ידוע, שהארץ מרומז על הרצון לקבל, שהוא היסוד, שכל הבריאה וכל הרע שישנו בעולם, נמשך מהרצון הזה, כידוע, שכל המלחמות והרציחות וכדומה, הרצון לקבל הוא השורש לכל זה. וזה נקרא "סולם מוצב ארצה", שהאדם מוצב בתחילת ביאתו לעולם, ארצה, שהוא מלשון ארצה, היינו אני רוצה לקבל. וזו היא בחינת שפלות, שאין יותר למטה ממנה. אבל "ראשו מגיע שמימה", היינו, שדוקא ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, שארצה, יש להמילת ארצה, שתי משמעויות:

א. מלשון ארצה, היינו אני רוצה,

ב. מלשון ארץ, שהיא בחינת שפלות.

כידוע, שעיקר הבריאה הוא רק הרצון לקבל, שכך יצא בתחילת הבריאה רק הרצון לקבל. ואח"כ נעשו התיקונים, הנקראים השתוות הצורה, שפירושו, שהתחתון, הנקרא ארץ, מגיע לידי השתוות עם השמים, שהוא נקרא המשפיע. וזה יכולים לפרש, שהאדם, אף על פי שהוא עומד בארציות, מכל מקום יש בידו לתקן, שראשו, הנקרא סוף של הסולם, מגיע השמימה, יהיה בהשתוות הצורה עם השמים, שהיא הבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע.

וכמו שתחילת הבריאה יצא מקודם המקבל ואח"כ נתקן בעמ"נ להשפיע, כמו כן הסולם, המרומז לאדם מוצב ארצה, ההתחלה הוא בארציות ואח"כ מגיע השמימה, שהכוונה היא, שלא להתפעל מזה שהאדם רואה, שהוא מלא ארציות, ואין בו שום ניצוצי השפעה, ואינו יכול להאמין, שיש מציאות, שהגוף שלו יסכים לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, אלא שיאמין, שדרך וסדר העבודה, רוצה הבורא, שיהיה דוקא באופן כזה, שיהיה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

ובזה נבין מה שכתוב, "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ושאלו מפרשים, הלא מלאכים הם בשמים, והיה צריך לכתוב מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים". ויש לפרש, הכוונה היא על האדם, שהוא שליח ה', כי מלאך נקרא שליח. ואלו אנשים שהולכים בדרך ה', נקראים מלאכי אלקים. והם מקודם עולים, ע"י זה שהסולם מוצב ארצה, ומגיעים עד הסוף הסולם, שנקרא "ראשו מגיע השמימה". "ואח"כ יורדים", שפירושו, שכל עליות וירידות הן מסיבת, שיש בהסולם שני קצוות:

א. "מוצב ארצה", היינו מקום השפלות.

ב. ומצד השני "ראשו מגיע השמימה".

זאת אומרת, שבשיעור שהוא מחשיב את "ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להרגיש את שפלותה של "מוצב ארצה", ולהצטער על זה, מה שהוא נמצא בארציות. מה שאין כן אם אין לו מושג אמיתי ב"ראשו מגיע השמימה", אין לו במה להתפעל, בזה שהוא נמצא במצב של ירידה.

נמצא, שהפירוש יהיה, שבשיעור שהוא עולה ל"ראשו מגיע השמימה", אז הוא יכול להעריך את שיעור שפלותו של הירידה. וזה הפירוש של מה שכתוב מקודם "עולים" ואח"כ "יורדים", מטעם, שאין אדם מרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, אלא בשיעור שהוא משער את חשיבתו של השמימה.

וזהו "עולים" ואח"כ "יורדים", משום שהסולם, שהאדם צריך לעלות, בכדי למלאות את שליחותו, שנשלח לעולם הזה מטעם ה', מתחיל ממדרגות "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, מתחילת השפלות, שהוא הרצון לקבל, מצד הטבע שלו, "וראשו", היינו בסוף הסולם הוא צריך להגיע השמימה, שהוא בחינת רק להשפיע, שזה נקרא "שמים", כי ארץ נקראת "מקבל" ושמים נקרא "משפיע".

ועוד יש לפרש "עולים ויורדים", שהאדם צריך לדעת, שבזמן שהוא מרגיש שנמצא בזמן ירידה, לדוגמא, שהאדם, בזמן שעוסק במסחר, או שעובד בבית חרושת, או סתם שהולך ברחוב וכדומה, פתאום הוא מתעורר משנתו, וראה את עצמו, שנמצא במצב ירידה, אז הוא צריך לדעת, שזה בא לו, היינו הידיעה הזאת, שהוא בשפלות, הוא מצד עליה. וזה נקרא "עולים" מקודם ואח"כ "יורדים", כי אם לא היתה עליה בדרגה, מצד התעוררות מלמעלה, לא היה בא לידי הרגשה זו, אלא קוראים אותו מלמעלה.

נמצא לפי הנ"ל, שכל עבודה שלנו היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". זאת אומרת, יש להסולם של אדם שתי בחינות, שעם ב' בחינות הוא עולה בסולם החיים:

א. ש"הסולם מוצב ארצה", שהוא הרצון לקבל, מוצב אצלו בבחינת ארץ, שהיא בחינת שפלות, שארץ נקרא מקבל בחינת נוקבא, שמקבלת מן השמים, ששמים נקרא בחינת זכר, בחינת משפיע. "וראשו מגיע השמימה", זאת אומרת, שבחינת השפעה, שנקרא שמים, היא אצלו בחינת ראש, היינו דבר חשוב. ובשיעור הזה שבחינת השפעה נחשבת אצלו לראש, בשיעור הזה ארץ, שהיא בחינת רצון לקבל, נחשבת אצלו לבחינת ארצה, היינו בחינת שפלות.

ב. ש"ארץ", היינו ארצה, נקרא אצלו ראש. ובחינת שמימה נקרא בחינת שפלות.

והנה "מלאכי אלקים" פירוש, מי שעושה חשבון, שהוא בא לעולם הזה בשליחות הבורא, לתקן תיקונים, אז הוא נקרא בחינת "מלאכי אלקים עולים ויורדים" בו, היינו שהם רואים את סולם החיים, שהוא מוצב ארצה, שהרצון לקבל הוא בחינת שפלות.

"וראשו מגיע השמימה", היינו כנ"ל, שאצלו השמים, שהוא בחינת השפעה. זאת אומרת, שהם מחכים לבוא לבחינת השפעה, משום שעיקר עבודתם הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. וזהו אצלם בחינת ראש. ובזמן שהם מקבלים רצון, שיוכלו להשפיע, זה נקרא אצלם בחינת התרוממות. ולזה הם מצפים. ובזמן שהם מונחים תחת שליטת ארצה, כנ"ל, אז מרגישים בחינת שפלות. והם מצפים רק להשפיע להבורא.

מקור