#הכריש | Explore Tumblr posts and blogs

naamarak · 8 years ago

Text

סיכום 2016 בקולנוע, יאי!

(אממ כן עוד חצי שנה אני בת 27, מה יהיה)

כותרות הפתיחה הכי טובות: "דדפול" מה אני אעשה, זה היה כיף.

youtube

סצנת הפתיחה הכי פסיכית: "היא" חתול מביט באדישות בבעלים שלו מותקפת ע"י פורץ, מאבד עניין והולך. חבר שלי לוחש "הייצוג הכי נאמן של חתול בקולנוע אי פעם". גם ההתחלה של “נאון דימון” משוגעת.

המונחים שהוצאו השנה מהקשרם: פוליטקלי קורקט / Diversity מפלצת איומה השתלטה על העולם והיא מכריחה יוצרים אומללים לשלב בסרטיהם נשים, שחורים, אסייאתים, לטינים, מוסלמים ולהטב"קים. בואו נדבר על כמה איומה היא ואיך היא אשמה בכל דבר בעולם, מרצח חפים מפשע ועד עליית טראמפ לשלטון, במקום לדבר, נניח, על זה שבאמת יש הדרה או אפליה כלפי חלקים משמעותיים מהאוכלוסייה, שהרי המצב הטבעי הוא היעדרם וכל ניסיון לשינוי איננו טבעי ואופורטוניסטי נטו. האם דמות באופרת חלל שמדברת במבטא מקסיקני מודגש היא באמת יותר "תלושה" מכזו שמדברת במבטא בריטי מצוחצח? למה אישה בסרט אקשן זה "טרנד"? ולמה סרט לא טוב (לדעת הדובר/ת) שביים גבר שחור או שמככבת בו קבוצת נשים הופך מיד ל”הפי.סי הורס את התרבות” או "תראו מה קורה כשמנסים לשלב אנשים בכוח"? אני כמובן גם לא עפה על הקיצוניות השנייה AKA "הסרט היה טוב אבל לא אהבתי אותו כי הזוג הראשי הטרו", אבל יש פחות כאלה והעולם גם ככה די מתעלם ממה שהם אומרים.

רך אגב, זוכרים שכולם דיברו על זה שב"מוצאים את דורי" יש זוג לסביות? אז הן הופיעו לבדיוק שלוש שניות ואני אפילו לא חושבת שהן אשכרה זוג. מצד שני, "חסידודס" סיפקו את הרגע ה-Diverse של השנה, והאמת שהוא היה ממש מרגש. <ספויילר> בסוף הסרט החסידות מביאות המוני תינוקות למשפחות מרחבי העולם, ויש שם פחות או יותר הכל מהכל: זוגות הטרו וחד מיניים, אמהות חד הוריות והרבה יותר צבעים מאלה שיש במציאות. ליטרלי, לאנשים בסרט יש שיער ורוד וכחול באופן טבעי. <ספויילר/>

הפתעת השנה: ככל הנראה "באש ובמים", סרט שנשלחתי לראות בשישי אחר הצהריים אחרי ששמעתי עליו ממש כלום. כבר הייתי מוכנה להשתעמם רצח, אבל אז התברר לי שזה בכלל סרט חכם, מצחיק ומרגש. גם "משחקי חובה", שהציג את עצמו די רע עם טריילר מבאס והתחלה בנאלית, התברר בהמשך כסרט נעורים ממש סבבה. היו גם הפתעות משמחות מסוגת "חשבתי שזה יהיה חרא נוראי ואיזה מזל שלא", נגיד "טרולים" ו"חסידודס".

התרגום המבאס: "סינג סטריט" הופך ל"מועדון שנות ה-80" למרות שאין בו בכלל מועדון. עוד ביאוסים: "המדריך לסינגלס", "חסידודס", "השכנים של ג'ונס", "המשפחה הפרסית שלי".

הטריילר הכי לא עושה חשק: יש ממש המון כי זו הייתה שנת קדימונים איומה, אז אציין כאן רק את אלה שעשו לי חשק לבכות ולצחוק בו זמנית - “גרימסבי”, שנראה כמו מערכון ברוח “מה נסגר עם הקולנוע בימינו” או טריילר פארודי בסרט על אחורי הקלעים של הוליווד, ו”יופי נסתר”, בו נתקלתי בעמוד פייסבוק שלקח אותו ממש ברצינות (”דמעות!” וכל זה) וגרם לי לנחור מצחוק. למקרה שפספסתם - וויל סמית’ מדבר עם מושגים מופשטים כמו מוות ואהבה (קירה נייטלי) וזה יותר מצחיק מקומדיה ישראלית ממוצעת בערוץ 2.

הטרנד הכי מעיק בטריילרים: קאטים אובר-דרמטיים מדי עם כמה שניות חושך וצליל "DUMMM" מתכתי ומעיק. למשל:

youtube

הברקת התרגום בכתוביות: "שוגר דודה" בסרט "מדריך לסינגלס". חייבת להגיד שאני לא זוכרת מה זה היה במקור, מה גם שציינתי לעצמי כבר אחרי הצפייה שרוב הסרט מתורגם פח (כולל השם), אבל זה סופר מצחיק וגם שימושי.

הברקה זהה באיכותה גיליתי רק אתמול בדיבוב העברי של “מואנה” - כשמאווי פוגש את הגיבורה לראשונה הוא חותם על המשוט שלה בעזרת מקור של תרנגול ומכריז “כשמשתמשים בציפור כדי לכתוב, זה נקרא טוויטינג”. בעברית תורגמה הבדיחה החצי-מצחיקה הזו לאחת טובה בהרבה: “כשמשתמשים במקור כדי לכתוב, זו כתיבה מקורית”. למרבה הצער, כל שאר הסצנה (וגם השיר שמגיע אחריה) תורגמו לא טוב בכלל.

הטריילר הכי תמוה: הטריילר הראשון של "בייבי בוס", הדרימוורקס הבא, כזה מוזר שצפיתי בו ארבע-חמש פעמים רק כדי לנסות להבין מה דה פאק. אני כנראה יכולה לדקלם אותו בעל פה.

הקידום הכי טוב לסרט לא טוב: "גרימסבי" מושק כמו מוצר של אפל

הדמות הכי בלתי נסבלת: לקס לות'ר, "באטמן נגד סופרמן" זה לא סוג שג'סי אייזנברג הוא אחד האנשים השנואים עליי בהוליווד, אבל מדובר בשיא שלילי חדש של ניג'וס ומנייריזם. יכול להיות שחיבתי לדמות בסרטי "סופרמן" הישנים גרמה לי לסבול מהגרסה החדשה אפילו יותר. מקום שני - התאום המרושע של וודי הארלסון, "האשליה 2". זוכרים שהדמות הזו הייתה הכי פחות עלובה במקור? אז הנה, עוד אחד, רק עם קול מעצבן, חוש הומור מחריד ותלתלים לא ברורים. שלישי - הצהוב מ"אנגרי בירדס". הכל בסרט הזה נורא, אבל זה הטופ של הטופ.

הסוף הכי WTF: "קלוברפילד 10" ספוילר, מין הסתם: מישל נמלטת מהבית שבו הייתה כלואה כל הסרט כדי לגלות שאכן פלשו חייזרים לכדור הארץ, מה שהופך לסצנת קרב ממש מוזרה ומיותרת. כל מי שמודע לקיום של "קלוברפילד" המקורי כבר ידע את זה, כן?

קפיצת הכריש הכי מרהיבה: "אקס מן: אפוקליפסה", שוב הסצנה הזו אפילו יותר טובה מההיא ב"העתיד שהיה", אבל זה בסדר, כי גם הסרט הזה יותר רע מההוא באופן משמעותי.

youtube

הסרט הטוב ברמת העיקרון שלא עשה לי כלום: "הבן של שאול" כן, בסדר, זה חדשני ומטלטל וסצנת הפתיחה מעולה ושואה וכל זה. כמעט שום דבר בסרט הזה לא נגע בי. אולי הוא לא אמור. אבל הוא גם לא אמור לשעמם ברמה שכמעט וארדם באמצע, אבל הופ, תראו מה קרה.

סיקוונס האקשן הכי אוקוורד: "הג'וב הצרפתי" זה מתחיל במרדף החלקות על הגג, ממשיך עם בחור צרפתי בחלוק צמר מרביץ לגיבור ונגמר כשהגיבור חוטף אגרוף שמפיל אותו מאופנוע. לא ראיתי טעם לצפות בהמשך הסרט המשעמם הזה, אז יכול להיות שהיו שם דברים אפילו יותר עילגים ומוזרים מזה.

הכי כלום בפיתה: "ג'ייסון בורן" אין בסרט הזה שום דבר מעניין. זה עיבוד קולנועי לאוויר. הכל ממוחזר וסתמי, פשוט סבל צרוף.

השמלה הנחשקת ביותר: “בעלי ברית” אבל אין מצב שזה יפה באותה מידה על כלות שאין להן את הפרצוף של מריון קוטיאר.

הסמליות הכי ירודה: המקצוע של תורם הזרע, "הרומן של מגי" כל הדמויות בסרט הזה עוסקות במקצועות סמליים, למשל הגיבורה (גרטה גרוויג) הרצינית אבל רומנטיקנית היא מרצה שמלמדת סטודנטים לאמנות איך להתפרנס ("אני בדיוק באמצע בין הרוח והחומר") ובעלה המבוגר, שעזב למענה את אשתו, הוא אקדמאי כבוי ומדוכא שבמשך שנים כתב ספרי עיון ועכשיו מבזבז זמן על ניסיונות כושלים לכתוב רומן בכורה. אך כלום לא משתווה למקצועו של גאי, הגבר שאמור לשמש למגי כתורם זרע - הוא יצרן של חמוצים ביתיים, עם התמחות במלפפונים משובחים. נו. בא-פאקינג-מת. הסמליות הדוחה אבל מצוינת של השנה, לעומת זאת, היא ב"אנשים שהם לא אני", לא אסביר לעומק כשתצפו בסרט שימו לב לצורה שבה הבחור שהגיבורה יוצאת איתו מתייחס לגמירות של הפנים.

האקשן הכי טוב: "רכבת לבוסאן" מכות מתוזמרות בחלל מצומצם, שימוש מושלם בחושך, מרדפי ענק עם עשרות זומבים (כולל אחת משוגעת מצולמת מגובה) ועלילה קלישאתית אבל גם מרגשת. הסרט הקוריאני הזה היה כה טוב שראיתי אותו פעמיים באותו חודש. כמו כן - הזוג שכולל אישה בהריון וגבר ענק שנלחם כמו חיה הוא הגרסה הקוריאנית ל”אבינו”.

בשעה שלוש: איש מדהים שהייתם רוצים איתם בעת התפרצות של מגפה קטלנית

ה-Weirdest Boner: זימו ובאקי ב"מלחמת האזרחים" סצנה קלאסית של סרט גיבורים - הרשע התורן מנצל את החולשה של חברו הטוב של הגיבור, במקרה זה העובדה שהרוסים הפכו אותו למכונת מלחמה המופעלת באמצעות מילות קוד ברוסית. התוצאה: גבר נאה א' צועק מילים גנריות ברוסית על גבר נאה ב', שמגיב בסבל מוחצן מאוד וכמעט אורגזמי למראה. לא נעים להגיד, אבל זה די מחרמן.

אכזבת השנה: אין מנוס - "יחידת המתאבדים". היה לי חשד מוקדם שדי.סי לא יציגו סרט אשכרה כיפי, אבל לא תיארתי לעצמי איזה קשקוש זה הולך להיות. תמיד יהיה לנו הטריילר, או משהו.

הגיף הכי טוב מתוך סרט: "מוצאים את דורי"

המחוות הטובות ביותר: "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ברור שהאינטרנט ייצא מגדרו מהשילוב בין העולם של "הארי פוטר" ושנות העשרים העליזות בניו יורק. הנה, למשל, גרסת אנימה:

קוויני וטינה:

והפאן ארט הכי יפה שראיתי השנה:

הפוסטר הכי מגניב: "סינג סטריט" להבנתי זה פוסטר רשמי, אבל אל תתפסו אותי במילה:

ה-Video Essay הכי טוב על קולנוע: לינדזי אליס מפרקת את השפעת ה11/9 על הקולנוע, הטלוויזיה והתרבות הפופולרית. חלק א’, חלק ב’.

הבדיחה הכי טובה על סרט ביוטיוב: שיר השחפים של Bad Lip Reading, על בסיס סצנות מ"האימפריה מכה שנית". נחנקתי מצחוק.

youtube

השם הטוב ביותר לסרט: "חיי כקישוא".

השם הכי מטופש לדמות: יש לי חשד מסוים שאי��ליש לייסי, שם הגיבורה ב"ברוקלין", הוא סוג של עיוות של Irish Lass, וזה קצת מפגר. כמובן שזה כלום לעומת "נוסעים" שקרא לדמות של ג'ניפר לורנס אורורה, כשמה של היפייפיה הנדרמת, כיוון שהיא, ובכן, אישה יפה שישנה.

הסצנה הדרמטית הכי מגוחכת: "בעלי ברית" - מריון קוטיאר יולדת באמצע מלחמת העולם השנייה, טילים נופלים סביבה בעוד צוות בית החולים דוחף את מיטתה אל הרחוב. האפקטים גרועים ומכוערים. היולדת צועקת "זו אני האמיתית, מול פניו של אלוהים" או איזה קשקוש תמוה אחר, נותנת דחיפה והתינוקת בחוץ. אני צוחקת בקול רם. במקום השני והמתבקש - "מרת'ה!!!" מ"באטמן נגד סופרמן". נראה לי גם היה איזה משהו מפגר ב"האגדה של טרזן" עם סלואו מושן וכאלה ואני זוכרת שצחקתי ממנו מאוד, אבל הדחקתי את רוב הסרט.

הסצנה הכי חסרת רגישות: הרגע הנורא והמטופש ביותר בסרט המופת “אקס מן: אפוקליפסה” כה מוגזם שקשה להאמין שמישהו שמתיימר להבין משהו במשהו אישר אותו. חבורת המוטנטים של אפוקליפס, שבדיוק סיים לעשות לכולם מייקאובר, עומדת בכיף שלה באמצע מחנה אושוויץ, בחליפות צמודות והכל. המנהיג החליט שהדרך לרתום את מגנטו לשירותיו היא לשכנע אותו שאם הוא עצמו, אלוהים, לא היה תקוע בפירמידה בזמן השואה, הכל היה נראה אחרת. לסיום, הם מפרקים את המחנה עד היסוד. באמת. באמת באמת. אני נשבעת.

חמידות השנה: דווקא בשנה מלאה בחיות מדברות, הדבר הכי חמוד שהקולנוע הציג לנו היה פעוטות. מואנה בת ה-3, בייבי-דורי עם העיניים הענקיות, התינוקת המושלמת מ"חסידודס" או הילדה מ"אור בין האוקיינוסים", שממלמלת לעצמה הזיות כמו "אני בת 4 והבובה שלי בת 5, היא לומדת בבית ספר לפרחים". וגם - העצלן/קוף/מה שזה לא יהיה מ"חיות הפלא", שהוא בתכלס הגרסה של ג'יי.קיי רולינג לפוקימון.

הזוג הכי גרוע: כנראה שאורורה וג'ים ב"נוסעים", סרט שבו <ספויילר> הגיבור מתעורר עקב תקלה בחללית שנוסעת לכוכב מרוחק, מתאהב באישה ישנה ומעיר אותה כדי שתארח לו חברה להמשך הנסיעה, כלומר גוזר עליה חיים שלמים לצידו עד מותם הבלתי נמנע לפני ההגעה ליעד. אבל זה בסדר, כי הוא חתיך! <ספויילר/>. גם הזוג הראשי ב"Don't Think Twice" בעייתי מאוד ומציג תקשורת לקויה ברמות חריגות, אבל לפחות הסרט מודע לזה. ובינתיים ב"קפטן אמריקה" - הקפטן מתגפף עם אישה גנרית שאיננה באקי. ובינתיים ב"דוקטור סטריינג'" - מערכת יחסים נצלנית ותמוהה מאוד בין דושבג לאקסיתו. ועוד לא דיברנו על "בעלי ברית". אוי ווי.

הזוג הכי חמוד: אייליש וטוני ב"ברוקלין". גברים רגישים ופגיעים הם מראה נדיר בסרט רומנטי, בטח תקופתי. חבל, כי זה אחלה.

סיפור האהבה המוזר ביותר: “הצב האדום”.

הזוג הכי טרגי: מאז הצפייה בו בפסטיבל חיפה, די שכחתי את "As You Are", סרט חמוד למדי המלווה שני מתבגרים שמתאהבים לאחר שאמא של האחד ואבא של השני הופכים לזוג, בשלהי ימי הגראנג' של תחילת הניינטיז. לסרט הזה היו כמה בעיות, אבל השחקן הראשי, אוון קמפבל, מספיק מוצלח כדי שמבט אחד עליו יבהיר בדיוק מה הוא מרגיש, איזה מין בן אדם הוא ולמה אנחנו בעדו. הקשר שלו ושל אחיו החורג החדש הוא אחד התיאורים הכי יפים ומורכבים שראיתי בקולנוע לאהבה צעירה, בטח כשמדובר בזוג נערים. כואב לראות איך לאט-לאט הקסם הזה נהרס.

אנטי קליימקס השנה: הסוף המוזר של "אבינו", שהשאיר את רוב השאלות פתוחות וגרם לי לצעוק "מה?!" על המסך. גם "סאלי: נס על ההדסון" נגמר בצורה מטופשת: הסרט מתחיל בתור"גיבור לאומי מתקשה להתמודד עם הפוסט טראומה", הופך ל"גיבור לאומי שהוא גיבור ומדהים וגיבור וכל כך גיבור שכל הנשים רוצות לחבק אותו ולשכב איתו אבל גם יש לו איזה משפט מעצבן אוףףף" וכשהמשפט מגיע נראה כאילו גרופי בן עשר של סאלי כתב אותו, כשכל מי שהיה נגדו הופך במחי משפט וחצי למעריץ נלהב של הטייס הנועז ומתנצל שהעז אי פעם לפקפק בגדולתו.

הסרט שאמור להיות יפה אבל בעצם הוא ממש מכוער של השנה: "העי"ג" תסלחו לי, אסתטית (וגם קצת בדרכים אחרות) מדובר בסרט מאכזב לאללה. ה-CGI נראה רע, העיצוב מבאס, האנימציה מגושמת, הצבעים, רוב הזמן, מכוערים ועוד לא דיברנו על הפוסטר. או על סצנת הפלוצים האיומה.

האיסטר-אג הכי מצחיק: די.וי.די של דיסני ב”זוטור��פוליס”

היופמיזם הכי מוזר: לוונדר ג'וס בוקס כשם קוד לאיבר המין הנשי, "מייק ודייב מחפשים דייט".

הנאמברים המוזיקליים הטובים ביותר: “יחי קיסר!” "Drive It Like You Stole It" ב"סינג סטריט" "Get Back Up Again" ב"טרולים" כל מה שהוא לא הביצוע הראשון של "How Far I'll Go" ב"מואנה", האהובים עליי הם "Where You Are" ו"I am Moana". “לה לה לנד”, בעיקר הפתיחה והאודישן

התבזות השנה: התשובה המתבקשת היא אוסקר אייזק ב"אקס מן: אפוקליפסה", הופעה שהיא אסון מהשנייה הראשונה. אחד הגברים המוכשרים והיפים בהוליווד הפך לערימת קישוטים בצבע סגול, עם כוחות על מעורפלים וכוונות נבזיות מהסוג שאפילו בסדרה מצוירת היו מביכות את הצופים. גם התפקיד של לורנס פישבורן ב"נוסעים" מטופש ומיותר לגמרי ו"לבד בברלין" הוא התבזות לכל המעורבים בו, כולל אהובתי אמה תומפסון. אבל כלום לא מתעלה על "גרימסבי", שהפך את השחקנית זוכת האוסקר גבורי סידיבי לבדיחה שמונפובית וגם קצת גזענית (עם רמז לתקיפה מינית).

הדמות החביבה ביותר בסרט מבאס: אפשר לומר שהארלי קווין ודדשוט ב"יחידת המתאבדים" נופלים לקטגוריה הזו, אבל גם להם יש רגעים פשוט מזעזעים. אז אצטרך ללכת על הדמות של אירפאן קאן ב"התופת", שכל כך הצחיקה אותי שקצת בא לי לראות עליה סרט שלם.

העברית הכי יפה: קשה לי להסביר למה בדיוק, אבל "לעבור את הקיר" גרם לי לראות את שפת אמי באור חדש לחלוטין. תודה.

הכלב הטוב ביותר: בפסטיבל ירושלים נפלתי על סרט צ’כי בשם “סרט משפחתי”, שבין עלילותיו יש גם אחת על כלב שנתקע על אי בודד. זה כנראה המשחק הכי טוב של כלב לא מונפש שראיתי בחיים (כן, יותר מזה של ”האל הלבן”) ברמה שאני קצת חוששת שהשאירו את המסכן לבדו על אי ונתנו לו לסבול באופן אותנטי.

קראש השנה: חד משמעית, קייט מקינון המושלמת ��המדהימה, במיוחד ב"מכסחות השדים" הידוע לשמצה, בעיניי לא ממש בצדק.

ציון לשבח לסוף טוב יותר מהסרט עצמו: "רוג אחת" הוא די קשקוש וגם הכיף הפרמיטיבי שהפקתי מהצפייה בו התפוגג ברגע היציאה מהאולם, אבל <ספוילר> השוטים עם כוכב המוות בסיום פשוט מצוינים. בכיר האימפריה שניסה לקדם את יצירת כוכב המוות כל הסרט מבין שאותו נשק עומד לחסלו - כמה זה חזק! רגע מפעים בעוצמה הרגשית והוויז'ואלית שלו (בראש שלי הפסקול של הסצנה הוא "שקיעתה של הזריחה"), גם השוט העוקב של זוג המורדים הראשי מתחבק יחד לפני הסוף ממש יפה. זה הסוף ההולם והמתאים ביותר לסיפור, רק חבל כל שאר הסיפור נורא Meh. הייתי שמחה שיטרחו גם לכתוב דמויות שיהיה לי קצת אכפת מגורלן העגום. <ספוילר/>.

גועל הנפש של השנה: תיקו! מצד אחד "גרימסבי", ולא רק בגלל הסצנה שבה סשה ברון כהן צועק "זו מסיבת בוקקה של פילים!". מצד שני "ניאון דימון" (שהוקרן בירושלים תחת השם "דוגמניות ושדים") שרוב הזמן הוא מהמם ביופיו אבל יש כמה וכמה סצנות שכמעט גרמו לי להקיא.

הסרט הקצר הטוב ביותר: "בייקון וזעם האל" + "Tarikat" הראשון, דוקומנטרי קצרצר על אישה מבוגרת שטועמת לראשונה בחייה בייקון, הוא הכי רחוק מהכותרת הבאזזפידית הזו. הוכחה לכך שלא צריך הרבה זמן כדי לספר סיפור מרגש, במקרה שלי עד דמעות. השני הוא בכלל סרט גמר של במאית מהולנד, שבמשך 17 דקות היפנט אותי לחלוטין. אין עלילה של ממש, רק רצף של תנועות מהמסורת המוסלמית-סופית, אבל איכשהו זה מדהים.

השימוש הכי מבאס בשיר: "Welcome To New York" הגרוע והילדותי של טיילור סוויפט כיכב גם ב"מדריך לסינגלס" וגם ב"חיים הסודיים של חיות המחמד" והאכיל את הצופים בכפית את כל הקלישאות על התפוח הגדול. אה, ו"יחידת המתאבדים". סטטיסטית כנראה שלפחות אחד ממליארד השירים שממלאים את הפסקול של החרא הזה התאים למה שמתחולל על המסך, אבל בכלל לא בטוח.

העתיד הכי משעמם בסרט מדע בדיוני: "נוסעים" ראשית כל, למקרה שזה לא הובהר די הצורך, הסרט הזה הוא בזבוז זמן, כישרון וכסף ענקי. לעולם אל תסמכו על סרט מדע בדיוני שמתרחש בעתיד הרחוק וכל מה שיש לו לעשות עם זה הוא “ברמן אנדרואיד”. היי, אולי יש לנו חללית ענקית שיכולה להטיס נוסעים מורדמים בהקפאה לכוכב מרוחק, אבל כל השאר בערך אותו הדבר. "הרופא האוטומטי" הוא מיטה משוכללת, שלא עושה כלום בלי אישור של רופא אנושי. עובדי הניקיון? רומבות שעושות צלילים חמודים. העיצוב ה"עתידני" הוא סתם עיצובי אר-דקו גנריים שראינו אלף פעם. האופנה, סמלי הסטטוס, יחסי הכוחות המגדריים ואפילו קו הרקיע של ניו יורק יכלו להיות רלוונטיים גם לפני עשור. אבל היי, בעתיד זה סבבה לגמרי ללכת לבריכה עם בגדי ים לבנים!

דמות האנימציה המכוערת ביותר: הג’אנקי מ”מסיבת נקניקיות”. בעצם, כמעט כל הדמויות ב”מסיבת נקניקיות”. הניג’וס המאעפן הזה מזכיר לי מישהו שלמד איתי בשנה א’ והיה מגיש בשיעורי בימוי תרגילים מחפירים בטמטומם . כל הערה מהמרצה הייתה נענית ב”אה, כן, זאת האסתטיקה”.

הנבל הכי מאעפן: ללא צל של ספק - קארה דלווין בתור המכשפה ב"יחידת המתאבדים", מעיצוב הדמות המכוער ועד הקליימקס הפתטי שבו היא מנסה להשתלט על העולם בעזרת ריקודי בטן.

הסרט הכי גרוע: לאחר התלבטות לא קלה, החלטתי שכלום לא היה מביך כמו "אנגרי בירדס". ערימת אשפה שכולה חמדנות וסאבטקסט גזעני. אנחנו מדברים פה על סרט שבו הגיבורים משכשכים באגם שמתברר בהמשך כאסלה של מי שהם מחשיבים לגיבור לאומי או אפילו לאל. סרט שיש בו אולי שתי בדיחות מצחיקות וכל השאר רעות ברמה שמכאיבה לאוזניים. סרט שמלמד את הילדים להקשיב היטב לאיש הכועס שבטוח שכ�� המהגרים המרושעים האלה יאכלו את הילדים שלנו, הרי כעס איננו חלילה בעיה או סיפטום לבעיה גדולה יותר, זו תכונה הולמת לגיבור!

סגנים: "ה��ערה הדנית" שהדבר היחיד שמנע ממני להעמיד אותו במקום הראשון לצד הציפורים הזועמות הוא שלפחות הייתה לו כוונה טובה, אבל הוא רע ממש, ”באטמן נגד סופרמן”, "ברידג'ט ג'ונס בייבי", "יחידת המתאבדים", "אקס מן: אפוקליפסה", "התופת", "יום האם".

הסרט שאני הכי שמחה שלא ראיתי: אני מצליחה לחשוב בעיקר על המשכונים שחסכתי מעצמי. "אליס מעבד המראה", "עידן הקרח 5" , "היום השלישי: התחדשות", "המטרה לונדון" "זולנדר 2", "החתונה היוונית שלי 2" ו"הצייד: מלחמת החורף", שאם הייתי צריכה לנחש מי מהם הכי נורא כנראה הייתי בוחרת בו. היו גם "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים", שהיו מי שחשבו שהוא נחמד אבל אני מדחיקה אותו ואת קודמו, “הם בכל מקום”, "המעון של מיס מה-שמו לילדים משונים" עליו פסחתי כי טים ברטון מאעפן והנציגים המקומיים "ילד טוב ירושלים" ו"ארבע על ארבע".

הסרט שאני הכי מתבאסת שלא ראיתי שוב: “בלשים בע”מ” המגניב, שמטעמים שונים (היה באולם מישהו שהשתין על עצמ, בין היתר) אני לא זוכרת מספיק. אני כן זוכרת שהיה ממש כיף.

הסרט שהכי בייש את הפירמה: “קונג פו פנדה 3″ היה נפילה על הפרצוף של סדרה נחמדה ויצירתית, “אקס מן: אפוקליפסה” היה גרוע ברמות של “המפלט האחרון”, אבל אי אפשר להביס את “ברידג’ט ג’ונס בייבי”, קומדיה לא מצחיקה שהפכה את הגיבורה האהובה שלה לסמרטוט רצפה שאין ביכולתו לתפקד באופן עצמוני ומוסר ההשכל בו הוא “פחח, נשים”. כמו כן, הרימייק הטלוויזיוני המזעזע ל”מופע הקולנוע של רוקי”.

הסרט הכי שנוא: כמתבקש משמו, "שמונת השנואים". היו סרטים גרועים ממנו, אבל עד היום באמת שהייתי בסדר עם כל קשקוש שטרנטינו עשה (לא ראיתי את "חסין מוות"), מה שהחמיר את האכזבה. הייתי מנסה להסביר מה הציק לי במיוחד בשעמום המחץ הזה, אבל למזלי כבר יש לי קומיקס בנושא.

מתאמץ השנה: "יחידת המתאבדים", שפשוט ה��חנן על ברכיו שנחשוב שהוא מגניב וצעיר ואדג'י ומופרע ואפל כשבפועל הוא קקי מטומטם. בפער לא רב במקום השני: "המדריך לסינגלס".

התספורת הרעה של השנה: ג'ולייה רוברטס ב"יום האם" לצד בן פוסטר ב"וורקראפט", שאפילו לא ראיתי. התספורת הטובה: קייט מקינון ב"מכסחות השדים".

הטייפקאסט הכי ספציפי: פליסיטי ג'ונס <ספוילרים ל"רוג אחת" ו"התופת"> אישה צעירה שלכאורה נגררת לתוך האקשן בניגוד לרצונה אבל בהמשך מתברר שהיא בעצם לוחמת אידיאליסטית נגד הממסד. בסוף היא מתה למען המטרה אבל היא כזאת מעצבנת שלא בדיוק אכפת לי.

הסרט הכי מוזר: ברור ש"Swiss Army Man"! זה סרט על קריפ אובדני שמתחבר עם גופה שמתחילה לדבר ויש לה זקפה ופלוצים קסומים. הוא גם מצחיק וכיפי ואפילו מרגש, תאמינו או לא. כן, גם לי זה מוזר שדניאל רדקליף משחק זומבי יותר טוב משאדי רדמיין משחק טרנסג'נדרית, אבל מה אפשר לעשות.

הרגע הכי מוזר: בחור מתמזמז עם מברשת שיניים, בסרט אנימציה קצר ומשונה מאוד שראיתי בפסטיבל סרטי הסטודנטים. מסתבר שקוראים לו "729.D" והוא תוצרת בלגיה.

ביזיון השנה: "ספוטלייט" זוכה באוסקר זה דווקא סרט בסדר, אבל בשום צורה לא מעניין, מסעיר או קולנועי יותר מ"מקס הזועם: כביש הזעם", "מכונת הכסף" ו"האיש שנולד מחדש". אפילו “לבד על מאדים” יותר ראוי. גם “חדר” ו“ברוקלין”. קיצר, כולם.

הסרט שהכי לא ברור איך הוא לא הגיע למסכים בארץ: הייתה לנו כתבה שלמה בנושא במאקו, ומבחינתי החרפות הכי גדולות הן העובדה ש"פופסטאר", "A Bigger Splash" ו"Hunt For The Wilderpeople" זכו להתעלמות המפיצים, אבל בתכלס, אני יכולה בערך להבין למה. מה שלא הבנתי זה איך יצא שאיש לא הקרין פה את "שמונה ימים בשבוע", הדוקו החמוד של רון הווארד על סיבובי ההופעות של הביטלס, שראיתי בברלין ונהנתי ממנו בטירוף, כיאה למעריצה מושבעת. אפילו יש הופעות אורח מקסימות של וופי גולדברג וסיגורני וויבר! ולא רק שהוא לא הוקרן בישראל בכלל, בקושי דיברו עליו ואנשים אפילו לא מודעים לקיומו.

הדוקומנטרי שהכי אהבתי: "החיים: סרט מצויר" לא עפתי על "ויינר" ועל "מדוגדג" ואת "פרינסס שואו" פספסתי, אבל הסרט הזה הרטיט את לבי, גרם לי לבכות נהר וגם לימד אותי הרבה דברים שלא ידעתי. בכתבה שפורסמה לפני כמה שנים במוסף הארץ, הציג אביו של הילד אוון את הסיפור המדהים על בנו האוטיסט שהתנתק לחלוטין מהעולם וחזר לתקשר בזכות חיבתו לסרטי דיסני. הסרט מספר את הסיפור המטורף שוב והיטב, עם קצת עזרה מאנימציה, אבל גם ממשיך אותו ומתעד את חייו של אוון הבוגר, שלא רק מדבר היטב אלא גם מנהיג מועדון מעריצים של סרטי דיסני, נמצא לראשונה בחייו בקשר רומנטי ועומד לעבור לדירה משלו. זה משהו שאנחנו זוכים לראות רק לעיתים רחוקות, הרי בקולנוע אוטיסטים הם בדרך כלל העול שהורס את חייהם של ההורים/האחים שלהם ולא הגיבורים עצמם.

במקום השני הפרטי שלי נמצא דוקו-אנימציה מטורלל לחלוטין בשם "Nuts!", שהוקרן בפסטיבל ירושלים והתגלה כהזיה ממש כיפית.

הסרטים שהיו בסדר אבל שכחתי לגמרי שראיתי אותם תוך חודש-חודשיים: "האיש שנולד מחדש", "הקומונה" ואחיו התאום העקום "המשפחה הפרסית שלי", "ספוטלייט", “האמא השנייה”, "אן" (למרות שהוא די חמוד).

הציטוטים האהובים:

"סופת חול": "את תתחתני איתי גם אם לא יהיה לי ראש" (גבר לאהובתו, לאחר שהוסכם כי אביה עלול להוריד לו את הראש) "לה לה לנד": "No, Jamal. You be trippin'!" "ברוקלין": "They take a long time at first, and then no time at all” (נוסעת באונייה לאמריקה מסבירה למהגרת האירית אייליש כמה זמן לוקח למכתבים מהבית להגיע) "אנשים שהם לא אני": בערך הכל. "מואנה": "אני אכלתי את סבתא שלי! וזה לקח שבוע כי היא הייתה ממש ענקית" (הסרטן טאמטואה הרשע, בדיבובו של ג'מיין קלמנט, נכנס להיכל התהילה של נבלי דיסני) "דוקטור סטריינג': “Mister…” “Doctor” “Mister doctor?” “It’s... Strange” “Who am I to judge?”

הסרט הכי חמוד שלא ראיתם: "הפלישה" סרט VR שיצר במאי "מדגסקר" ומספר על מפגש מתוק ומצחיק בין חייזרים לארנבון צמרירי. עבדתי באירוע שכלל הקרנת סרטים במשקפי VR והאמת שלראות א��שים נחשפים לטכנולוגיה הזו בפעם הראשונה היה מטלטל. מתי בפעם האחרונה יצא לכם להתרגש באמת מטכנולוגיה חדשה? תתחילו להתכונן, כי בשנתיים-שלוש הקרובות גם לכם ייפול האסימון.

כותרות הסיום הכי טובות: "קובו". פשוט מושלם.

youtube

ולסיום סיומת: הסרטים האהובים עליי מהשנה החולפת

פרס מיוחד לסרט שנפסל בגלל חוקי הפורמט: “אנומליסה” כבר כתבתי על הסרט הזה בסיכום של שנה שעברה והיה נראה לי לא הגיוני להכליל אותו גם השנה, למרות שעקרונית הוא עלה בארץ בינואר 2016. אז הנה תזכורת - מדובר בסרט מעולה.

אהובים במיוחד מחוץ לטופ 15:

"מוצאים את דורי": אני אוהבת אותו יותר מהמקורי. "חיות הפלא": סרט בלתי מושלם שנהנתי ממנו מאוד. "מואנה": מחזמר בלתי מושלם שבא לי לראות שוב ושוב ושוב. "אמריקן האני": מתאים בול למי שלא מפחד מדרך ארוכה. "מנצ'סטר ליד הים": יפה, גם אם עושה חשק למות. "כולם רוצים את זה!!": פשוט כיפי. "פופסטאר": מצחיק לאללה. ”ספר הג’ונגל”: רימייק-דיסני הראשון שהוא לא חרא בכלל "קפטן פנטסטיק": איך אומרים אנשים בני מאה? "חומר למחשבה". "חסידודס": סרט הילדים הכי מצחיק שראיתי השנה. "לה לה לנד": ערב טוב לך, אמה סטון, את מושלמת. "גלים גבוהים": כנ"ל רק עם טילדה סווינטון. "The Hunt For Wilderpeople": קסם של דבר. "מיומנו של צלם חתונות": סצנת הריקוד מושלמת, גם שאר הסרט מצוין. "קרול": אפשר לבכות מרוב יופי.

זו השנה השלישית שאני מסכמת את השנה הקולנועית בתצורה כזו, והשנה אני מרגישה שההפרש בין סרט לסרט הוא הכי קטן שהיה. אני אוהבת את כל ה-15 האלה אהבת נפש.

15. "אהבה וידידות" תואר משנה: הסרט התקופתי הכיפי של השנה

וויט סטילמן עושה ג'יין אוסטן. כמובן שהתוצאה היא אחת הקומדיות הכי מהנות של 2016, שגם נראית מדהים ועושה חשק לסדרה שלמה שמתרחשת בחברה הגבוה והמיופיפת הזו. הקאסט ��ול, התסריט מופתי, הטון מדויק והעיצוב מושלם. וגם -קלואי סוויני! שובי לחיינו במהרה!

14. "ברוקלין" תואר משנה: ההוא שהתגנב ללב שלי ולא מתפנה

אובייקטיבית, יש כמה וכמה סרטים טובים יותר שיכלו לשבת במקום הזה במקומו. רגשית, הסרט הזה הרס אותי. ציפיתי בו פעמיים ובצפייה השנייה התחלתי לבכות עוד לפני שקרו דברים קשים ופשוט המשכתי והמשכתי. משהו בסרט הזה נגע בי מאוד, וזה לא רק בגלל שסירשה רונן מדהימה. רציתי עוד ועוד מהחיים של הדמויות האלה, לראות אותן מנהלות את החיים הקטנים והנחמדים שלהן למשך שנים רבות.

13. "אנשים שהם לא אני" תואר משנה: מראה שחורה

זה לא חוכמה שסטודנטית בת עשרים ומשהו לקולנוע שגרה בתל אביב ויצאה עם מלא דושבגים מתלהבת מסרט של בוגרת האוניברסיטה שלה על בת עשרים ומשהו שגרה בתל אביב ויוצאת עם מלא דושבגים. זאת ועוד - הסרט מתרחש ממש על הציר שאני נעה בתוכו כל יום, כולל סצנה בקפה האהוב עליי, ולמעשה אני אפילו מופיעה בסצנת הפתיחה כניצבת. אבל מה אני אעשה שהסרט הזה מדויק ברמות חריגות? יש בסרט הזה כל כך הרבה אמת שכאב לי פיזית לצפות בו ומאז שיצאתי מהאולם אני לא מפסיקה לצטט ממנו.

12. "חיי כקישוא" תואר משנה: לב ענק

מי היה מנחש שסרט עם שם כל כך מצחיק יתגלה כסרט אנימציית פלסטלינה שמלווה ילדים שהוצאו מבתיהם עקב מות הוריהם, אלימות, אי כשירות של ההורים לטפל בהם ושאר טרגדיות? נציג שוויץ לאוסקר בשפה זרה הוא סרט מתוק ומר, עצוב ומצחיק, כואב וצבעוני, ויותר מכל - עדין מאוד. העדינות הזו מאפשרת לו לספר את הסיפורים הכי עצובים בלי לשבור נפשית את הצופה ובעיקר בלי לטרחן.

11. "שבוע ויום" תואר משנה: הסצנה המצמררת של השנה

יש בסרט הזה משהו שגדל על הצופה מסצנה לסצנה ומצ��ייה לצפייה. למרות שהתלהבתי כבר בהתחלה, לקח לי זמן ממש להישאב פנימה, בסוף כבר הייתי כולי בפנים. שי אביבי נהדר, יבגניה דודינה מלכת העולם ותומר קפון מציג כאן את אחת הדמויות הטובות של 2016 בקולנוע. וכמובן, הסצנה ההיא עם אורי גבריאל, שלא ארחיב עליה למקרה שמישהו עדיין לא צפה בסרט הזה (למה?), אבל היא פשוט מרסקת.

10. "חדר" תואר משנה: פצצת מצרר של רגש

מה כבר נשאר לומר על הסרט הזה? כולם התאהבו בו, בברי לרסון המושלמת בתור האם השבורה אבל הכי הכי טובה, בילד המדהים ג'ייקוב טרמבלי, בתסריט המצוין ובסצנת הלידה מחדש המהממת. זה אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם השנה והוא לא אכזב אותי לרגע, גם כשהוא קצת הגזים נשארתי איתו.

9. "לעבור את הקיר" תואר משנה: הקומדיה הרומנטית הישראלית הכי טובה שראיתי

איך עושים קומדיה רומנטית כמו שצריך? פשוט מאוד: א. לא מעליבים את האינטליגנציה של הקהל. ב. זוכרים שזו אמורה להיות קומדיה וכותבים בדיחות אשכרה מצחיקות. ג. נשארים רומנטיקנים עד הסוף המר. אהבתי את סרטה השני של רמה בורשטיין הרבה יותר משציפיתי. כן, יש בעיות והסוף מוזר, אבל לי לא אכפת. נהנתי ממנו הנאה שלמה, התאהבתי עד מעל הראש בגיבורה שמגלמת בכישרון פסיכי נועה קולר, אפילו עוז זהבי לא הרס לי את הכיף.

8. "יחי קיסר!" תואר משנה: ממתק לסינפילים

שמעתי שיש אנשים שלא אוהבים את הסרט הזה אבל אני מתקשה להאמין שזה אפשרי. בשבילי, הוא עשה הכל נכון מהפריים הראשון ועד הסיום המעולה. פארודיה מבריקה על הוליווד הישנה, על דת ועל אקטיביזם, דיאלוגים מושלמים, שחקנים מעולים וצ'אנינג טייטום רוקד על השולחן, מה עוד אפשר לרצות?

7. "היא" תואר משנה: קרס לי המוח

סרט הקאמבק של פול ורהובן כל כך מ��זר ומבלבל שאפשר לקרוא אותו במאה דרכים שונות. לקח לי הרבה זמן לעכל מה באמת קורה שם, וככל שחשבתי עליו יותר אהבתי אותו יותר. איזבל הופר פשוט מדהימה כאן, והדמות שלה היא הוכחה שאפשר לכתוב דמות מורכבת ופגומה של אישה בלי ליפול לשטחיות ולסטריאוטיפים מבאסים. זו תהיה חרפה אם היא לא תקבל אוסקר על הופעתה כמישל (אבל ברור לי שהיא לא תקבל).

6. "המפגש" תואר משנה: מדע בדיוני כמו שצריך להיות

ומאישה מדהימה אחת לאחרת - לואיז, בלשנית שנעקרת מחייה הקטנים כדי להפוך לחלק מסיפור גדול הרבה יותר. אני לא מעריצה של סרטי “אנשים פוגשים חייזרים”, אבל הקלישאתיות של ההתחלה מחליפה במהירות צורה למשהו אחר, הרי הז'אנר הוא רק מלכודת. זה לא שסבלתי מהסצינות הראשונות, עוד לפני שהסיפור ממש התחיל כבר הייתי בדמעות, אבל לא היה לי מושג מה מצפה לי וכמה הסיפור הקטן-עצום הזה הולך לטלטל אותי. אני עדיין כמעט בוכה כשאני נזכרת בסצנה שבה האמת נחשפת. אם איזבל הופר לא תקבל אוסקר (והיא לא, נו), זאת צריכה להיות איימי אדאמס.

5. "זוטרופוליס" תואר משנה: הסרט שלא ידענו שאנחנו צריכים

ממש לא חשבתי שסרט חיות מדברות של דיסני הולך להיות כל כך מהנה, ויותר מזה - חכם. סרט סופר רלוונטי שלקח את הנושאים הנפיצים של התקופה - ייצוג, קבלת האחר, גזענות ודעות קדומות - ועושה משהו מילקשייק מתוק. גם בלי להתייחס לאספקטים האלה, זה פשוט סרט מהיר ומשמח שכיף לראות עם הילדים, עם החברים או סתם לבד. חוץ מזה, ג'ודי הופס וניק ויילד הם הזוג הכי חמוד השנה שיוצריו השתפנו (*סטגדיש*) להוציא מהארון הבין-גזעי.

4. "בגרות" תואר משנה: שיעור התסריטאות של השנה

אני? מאוהבת לגמרי בסרט דרמה רומני? דרמה חברתית שמהדהדת לאומה שלמה דרך סיפור משפחתי קטן? בלי מוזיקה, כמעט בלי קאטים? בדיוק הסרטים שאני נוטה לדלג עליהם בפסטיבלים. אז מה קורה פה? פשוט מאוד - ”בגרות”, החדש של כריסטיאן מונג'יו, הוא סרט מושלם, נקי, מתוקתק, שהכל בו נכון. כמעט אין בו קאטים, אבל גם אין בו שנייה מיותרת. לא קורה בו שום דבר שמח, אבל הוא לא ��דכא. מופת של בימוי, של כתיבה, של משחק, של מה לא בעצם.

3. "נעורים" תואר משנה: תענוג

פאולו סורנטינו כתב סיפור רב מימדי שאפשר לראות ולהבין מכל מיני כיוונים, אבל מבחינתי הוא יותר מכל סרט על תקשורת אנושית והניסיון ליצור קשר אינטימי אמיתי עם אחרים, באמצעים העקיפים עד הישירים ביותר. הדמויות חגות אחת סביב השנייה, מתנשאות ומוקסמות זו מזו. כל שוט מושלם, כל שורה בתסריט היא פגיעה בול. יצאתי מהסרט הזה באקסטזה, נרגשת מהתזכורת אילו דברים יפים אפשר לעשות בתוך המסגרת הסטנדרטית של סרט ולמה קולנוע הוא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם.

2. "קובו: אגדה של סמוראי" תואר משנה: ה"איך לעזאזל עשיתם את זה" השנתי

לא כל כך מפתיע שסטודיו לייקה לא הרוויחו בחזרה את המיליונים שעלתה להם הפקת הסרט הזה, אבל זה לא הופך את העניין למדכא פחות. הצצה קצרה בסרטוני מאחורי הקלעים שזמינים ביוטיוב, או אפילו סתם צפייה בסרט עצמו, מזכירה שהסטודיו הזה ממש לא מוריד סטנדרטים או מכוון לסיטואציות פשוטות וקטנות רק בגלל שכל כך קשה ויקר לצלם כל חתיכה ממנו. אומנותית, זה השתלם - יצא להם סרט ממיס ביופיו, מסעיר, טוב לב וחכם. מסחרית, יש בעיה - זה סיפור שילדים עלולים להיבהל ממנו, או סתם להתחיל לבכות, כי חוץ מטעם יקר יש לאולפן הזה גם חיבה לאימה ולאופל. המבוגרים, מצידם, נרתעים אנימציית הסטופ-מושן ומהשם הילדותי. כולם טועים. מדובר בפלא שאני אסירת תודה שזכיתי לחוות, עם אנימציה ומוזיקה מקסימות וסיפור שובר לב אבל גם אופטימי. אחד מהסרטים המונפשים המצטיינים של השנים האחרונות וקשה לומר שהתחרות קלה.

1. “מכונת הכסף” תואר משנה: העולם מטומטם, שיהיה בהצלחה

בשנה דבילית כמו 2016, שכולה אסונות וחדשות רעות, מובן מאליו שהסרט הטוב ביותר היה זה שאמר לנו כמה חודשים קודם שהכל עולה בלהבות. הטרגדיה המצחיקה והקצבית של אדם מקיי היא לא רק תזכורת למה שהפיל את אמריקה ב-2008, אלא אזהרה מפני הנפילה הבאה של האומה הגדולה ושל העולם המערבי יחד איתה. זה הישג כביר בפניי עצמו להצליח לכתוב סרט לא משעמם ולא מבלבל מדי על כלכלה, אלא יצירתי, תזזיתי ומדכא את התחת, אבל לא מדובר בסרט ציני ומר. לא צריך לחפור עמוק מדי בשביל למצוא בו לב - כי סטיב קארל נמצא שם כמעט כל הזמן, וההופעה שלו ריגשה אותי כמו שמעט הצליחו השנה. ביי 2016, היית מבאסת, אבל יש מצב שעוד נתגעגע אלייך.

#סיכום שנה #סיכום 2016 #קובו: אגדה של סמוראי #מכונת הכסף #נעורים #חיות הפלא

1 note · View note