#בית במושב

[prosites-site-seo]

בעלי משקים? אתם חולמים, ואנחנו מלווים ומבצעים! 🌾

החלום שלכם לבית במושב או במשק יכול להפוך למציאות בקלות, עם הליווי המלא שלנו. אנחנו כאן כדי להוריד לכם את כל כאבי הראש – ניהול ספקים, תיאום מול גורמים שונים, ו��יווי צמוד לכל אורך התהליך, מהרעיון ועד לקבלת המפתח.

🚪 מה אנחנו מציעים? ✔️ ליווי אישי ומקצועי בתכנון ובבנייה. ✔️ ניהול מלא מול כל הספקים והקבלנים. ✔️ שקט נפשי – אנחנו דואגים להכל, אתם רק צריכים להתרכז בתוצאה.

🏡 חולמים על בית מושלם במשק שלכם? תנו לנו להפוך את החלום שלכם למציאות.

📞 צרו קשר עכשיו ונתחיל לתכנן יחד את הבית שלכם. לשיחת ייעוץ ראשונית חייגו או שלחו וואטסאפ 054-806-0023 מחכים לשמוע מכם.

למידע נוסף: https://or-tam.co.il/%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9D

[shlufim]

Nurit (Amsalem) Berger z"l, 59 years old, was murdered by a hamas terrorist in her home in Netiv HaAsara in the massacre of October 7th, 2023. On the morning of Oct 7, Nurit was woken up by the noise of rocket barrages. She went to the bathroom, and a terrorist that targeted the Berger family home threw a grenade through the window. She was killed on the spot. Nurit was a beloved wife, mother, daughter, sister and friend. May she rest in peace.

נורית ברגר ז''ל, בת 59, נרצחה בביתה במושב נתיב העשרה על ידי מחבל חמאס במתקפת הטרור האכזרית ב7 לאוקטובר, כ''ב תשרי תשפ''ד. נורית הייתה אישה, אם, בת, אחות וחברה אהובה. יהי זכרה ברוך. ת.נ.צ.ב.ה.

מתוך כתבה של כאן11 על תקיפת המחבל את בית משפחת ברגר.

[efratmeiri]

Retro-vintage residential unit in the moshav – 60 sq.m. Retro-vintage residential unit in the moshav – 60 sq.m. More and more older people are seeking to create housing solutions for themselves or for profit. Mostly people who are approaching the third age, and live in very large private homes. In moshavim, there is the possibility, in some cases, of splitting the large residence, into several small housing units. All this is contingent on the guidelines of the construction plan, the number of housing units existing in the estate, and the regulations of the Planning and Building Law. The project presented here is a residential unit design project for an elderly person. The unit is part of a larger residential house, and adjacent to it. The unit was designed in accordance with the customer's requirements, and needs, taking into account his age. The unit is entirely decorated in a retro-vintage style, with the furniture inherited by the owner.

[hasharonet]

מה קרה במושב בית יהשע כאשר הגיע שר החינוך יואב קיש ? https://tinyurl.com/273hd48m שר החינוך יואב קיש הגיע בבוקר יום שני 12... #ביתיהשע #יואבקיש

[newhome4u-properties-israel]

בקדימה למכירה קוטג' מושקע 7 חד'+מרתף כיחידה עצמאית...מחפשים #בית מרווח ב #קדימה - #לב_השרון ?  זה בדיוק הנכס בשבלכם,מהרו לקבוע פגישה בהקדם כי הוא נכס נדיר שיחטף מהשוק החודש.בית מושקע בטוב טעם,נדיר במקומו הנוח והשקט,נדיר כי יש בו: יחידת משרד 2 חד' עם כניסה נפרדת,יש גם מרתף מסודר כיחידת מגורים עצמאית עם מטבח ושירותים ומקלחת נוחים ויפים. והכל רק ב פחות מ 4 מליון שקל. טל' 050-5746326 שיווק #בתי_יוקרה בשרון ו #עמק_חפר תביאו את המזוודות ו...תתחדשו!!!  

[miraculousladybugisrael]

הקו הפתוח - חלק 19: לכודים

אדריאן התעורר לצפירה רועשת באוזנו ונפל מהמיטה בתסבוכת של פאניקה וסמיכות. זו הייתה רק התראת אקומה, הוא אמר לעצמו, משפשף את ידיו בפניו בכדי להתעורר. הפינה של הטלפון שלו השאירה סימן על הלחי (כי אולי או אולי לא הוא נרדם בזמן שהסתכל על תמונות של החיפושית).

כשהושיט יד כדי לכבות את ההתראה, הוא קלט רק את המידע החשוב ביותר. השעה הייתה כמעט 7 בבוקר, החיפושית לא שלחה לו הודעה ובית הספר נדחה בגלל שמפלצת סגולה עם תותחים מחוברים לידיים השתוללה מול בית הספר פרונסוואה דופונט.

הוא כבר יכול לפגוש שוב את החיפושית?! זה היה מעולה! היא כמעט נישקה אותו אתמול בלילה! מה אם היום הוא היום?!

הוא לקח את הזמן כשהתלבש וכשבחר בגדים נקיים (רק למקרה שהיא תרצה שהוא יחשוף את עצמו בפניה – הוא לא רצה שהיא תראה את פיג'מת החיפושית המדהימה שהוא לבש!), צחצח את השיניים (בגלל שאם היום הוא היום?!), ואז שלח לה הודעה שהוא בדרך. הוא הוסיף אימוג'י שולח נשיקה בסוף לפני שהוא הספיק לחשוב על זה. יכול להיות שהיא תחשוב שהוא נואש מדי. ורק בגלל שהוא היה נואש לא אומר שהיא צריכה לדעת את זה!

הדרך לבית הספר הייתה כל כך נקייה שהחתול השחור נתן למוחו לסטות למחשבות אחרות בזמן שהוא בדרכו לקרב. אתמול בלילה, שפתיה של החיפושית היו כל כך קרובות לשלו שהוא יכול היה לשכנע את עצמו שהן כמעט נגעו. היא כמעט נישקה אותו שני לילות ברצף! התמקדות באכזבה ובתסכול של ה"כמעט" הייתה מפתה. הוא היה כל כך קרוב, והוא לא ידע איך להתגבר על מה שעלול להיות האכזבה האחרונה שלו. במקום זאת הוא בחר להסתכל על הצד החיובי. החיפושית התייחסה אליו כאל אפשרות, מישהו שהיא רצתה לנשק, אפילו אם היא לא תרשה לעצמה עדיין. זה היה הרבה יותר ממה שהוא אי פעם דמיין שיכול לקרות לפני שני לילות.

הרוח צלפה על פניו כשהוא חתך את האוויר, דוחף את עצמו לעבר בית הספר. מה יכול היה לקרות אם היא הייתה נשארת? הדמיון שלו השתולל מאז שעזבה אתמול בלילה. מקרים של וידויים נלחשים, ליטופים עדינים ונשיקות בגשם היו דלק נוסף לשריריו והניעו אותו לקראת הקרב, לקראת החיפושית שלו.

כשהוא הגיע לבית הספר, הכל היה נטוש, אבל ה��יבה הייתה ברורה. במבנה וברחוב היו עשרות בורות, קוטר של שני מטרים כל אחד. רסיסים של זכוכית ונתחים של אספלט לכלכו את הקרקע. זה לא היה טוב. עם מבט חטוף לעבר המאפייה של דופן-צ'אנג (הוא נרגע מעט כשראה שביתה של חברתו לא נהרס), החתול השחור עקב אחרי שביל המדרכה השבורה.

היה קל לעקוב אחרי השביל. מכוניות ואנשים עשו את דרכם סביב הבורות כמיטב יכולתם, בדרכם לעבודה למרות הסכנה. בלי שום איום מיידי, מוחו נדד אוטומטית בחזרה אל החיפושית פעם נוספת. זה היה מדהים שהיא בילתה איתו כל כך הרבה זמן כשכל מה שעשה היה לבקש. מה אם לשאול אותה יעבוד שוב? מה אם הוא יזמין אותה לצאת איתו לדייט? או מה אם הוא יכול היה לנשק אותה, או לחשוף בפניה את הזהות שלו, או להיות החבר שלה, או להתקשר אליה במקום לשלוח הודעה?

לא, אלה היו יותר מדי. היא לא הייתה צריכה לדעת כמה נואש הוא היה. היא לא תאהב את זה. הוא רק יזמין אותה לדייט. זה הכל.

השביל המשיך לצומת, לכיוון לב העיר. יהיו שם עוד אנשים והחיפושית כנראה כבר נלחמה לבד בניסיון להגן עליהם. הוא התקדם מהר יותר.

ככל שהתקרב, כך ראה יותר חריצים ומכתשים ברחובות. ברז כיבוי אש שבור פלט מים. מכוניות עם גגות הרוסים השמיעו את האזעקות שלהן. פתאום נשמע קול יבבה.

עוקב אחר הקול, החתול השחור הסתובב באמצע הקפיצה שלו ונחת ליד שורה של מכוניות חונות. הן היו מכוסות בענפים. העץ על המדרכה ליד התפוצץ לחתיכות.

מבעד לשמשה הקדמית המנופצת הוא ראה משפחה, אבא מצטופף במושב האחורי, זרועותיו סביב שתי ילדות קטנות. החתול השחור פתח את דלת הנוסע והחליק פנימה. "היי! כולם כאן בסדר?" הילדה הצעירה יותר מבין השתיים נראתה כבת חמש והיא חיבקה תיק גב לחזה הקטן שלה. היא הפסיקה לבכות כשהיא ראתה אותו והיא חייכה.

"חתלתול!"

"זה אני."

הילדה השנייה הייתה בת שמונה בערך, הוא ניחש. היא לא בכתה, אבל היא נראתה סגורה בעצמה. לחייה היו אדומות ושפתיה רעדו. "מה אתה עושה כאן?! אתה לא אמור להילחם במפלצת?"

האבא גם נראה מפוחד, אבל הוא כיסה את הפחד עם קשיחות. מנסה לשמור על הבנות שלו רגועות. הם לא צריכים לחיות עם זה.

"הו, הייתי בדרך לשם, אבל אני חושב שאני צריך קצת עזרה." החתול השחור התכופף אליהן כאילו סיפר להן סוד. "אני די אבוד. ראיתן לאיזה כיוון הנבל המטופש הלך? אני צריך למצוא אותו ולהציל את היום!"

"אתה הולך להביס אותו?" הילדה הקטנה שאלה. גם היא התקרבה אליו, עיניה זוהרות וערניות, למרות שהדמעות שעל לחייה עדיין לא התייבשו.

"לחלוטין," הוא אמר. "תוכלו לעזור לי?"

"הוא הלך לשם!" הילדה השנייה אמרה, מצבי��ה בהתרגשות, כל הסימנים לפחד נעלמו. "החיפושית רדפה אחריו! ראינו אותה!"

"באמת? טוב, אז כדאי שאמהר או שהחיפושית תנצח לפני שאגיע לשם!" הוא לחץ ידיים עם השלושה לפני שהאבא לחש, "תודה."

"אני כאן כדי לעזור," החתול השחור אמר, הוא טיפס החוצה מהמכונית ועף לכיוון אליו הילדה בת השמונה הצביעה. לא שהוא היה צריך הכוונה. המדרכה השבורה יצרה שביל מדויק.

בפחות מדקה, הוא שמע חריקה של מתכת מתקפלת וצעקת אזהרה של החיפושית, עם עוד דחיפה קטנה הוא היה שם לצידה כשהיא מתחבאת מאחורי מכונית מעשנת הפוכה. היא הסתובבה אליו כשהיא שמעה אותו נוחת. לפני שהוא יכול היה להגיד לה שלום, היא הורידה את מבטה וחייכה בביישנות. סימן טוב בשבילו!

"השם של נבל-העל הוא דודג'בוי," היא אמרה לברכיים שלו. "ידי-אקדח, יורה כדורי-גומי חזקים. משהו לגבי שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר בגלל שהיום יש שיעור ספורט."

החתול השחור הציץ מעל המכונית. היה קשה לפספס את נבל-העל. גבוה פי שניים ועבה פי שלושה מבן-אדם רגיל, כולו סגול וכועס.

"אף אחד לא רוצה אותי בקבוצה שלהם!" דודג'בוי צעק לשמיים. "טוב, עכשיו אני הכי טוב. תבחרו בי!" הוא ירה כדורי-גומי לאוויר, בזמן שהוא מסתובב.

"אני מניחה שהאקומה נמצא באחת הידיים שלו או בתיק הגב שלו. לא בטוחה במה בדיוק." היא משכה את עצמה ליד החתול השחור בשביל לראות את הנבל, נותנת לידה לנוח על המכונית.

כדורי-הגומי התרסקו למדרכה במעגל מסביב לנבל-העל, שוברים את המדרכה בריסוקים מפחידים.

"אני מרגישה שאנחנו צריכים להישאר ביחד הפעם, מאחר שהוא כל כך מסוכן," היא אמרה. "ואז נקפוץ לכיוונים נגדיים כשהוא יורה בשביל לבלבל אותו."

"חיפושית." החתול השחור לקח את ידה ונישק אותה. "אני אשמח להישאר לצידך."

פלירטוט בזמן הקרב היה מרושע מצידו. הוא מעולם לא ראה את התגובה שלה בגלל שדודג'בוי ראה את הראשים שלהם מציצים מעל המכונית והוא ירה. שניהם קפצו מעל ראשו. גג המכונית השתטח לפנים המכונית כשהיא נחבטה בבניין סמוך.

הם נחתו על גרם מדרגות עבה שמוביל למתחם דירות. לא היו תזוזות מצד החלונות והוא קיווה שזה אומר שהבניין היה ריק.

"זה היה קרוב," החיפושית אמרה.

"לא אכפת לי אם זה יהיה קרוב יותר," הוא אמר, מגניב זרוע מסביב למתניה.

החיפושית צייצה והתרחקה, אבל היא לא צעקה עליו להפסיק כמו שהיא הייתה עושה בדרך כלל. עוד סימן טוב בשבילו. היא זרקה את היו-יו שלה בזמן שגבו של דודג'בוי היה מופנה אליהם והוא הסתובב כל כך מהר שהוא כמעט איבד את שיווי המשקל שלו, ידי-האקדח שלו גורמים לכובד רב עליו, והיריות הבאות שלו היו רחוקות, למרות שהוא הצליח להפיל את היו-יו של החיפושית על הדרך.

החיפושית צדקה. הוא היה נבל-על מסוכן. כשהם לא היו בטווח הראייה שלו, הוא היה יורה לכל כיוון שהוא, רק מעוניין לצעוק לעיר איך אף אחד לא רצה אותו. כשהוא ראה אותם, הוא היה חדור מטרה, יורה הרבה מאוד כדורי-גומי קשיחים ל��ברם. הם התחבאו או התחמקו, וזה גרם ללחימה וללכידה שלו להיות קשים יותר.

כמובן, חתול שחור היה חייב להודות שהוא לא עזר כל כך. כמו היום ההוא עם אובליביו, הוא לא יכול היה לסתום את הפה שלו, אבל הפעם כל פלירטוט שלו הסיח את דעתה בדיוק כמוהו.

כשהוא אמר לה שעיניה היו כמו הכוכבים, היא נגעה במקום בו התליון בדרך כלל היה בו. כשהוא אמר לה שהיא הייתה מיאו-דהימה, היא כיסתה את פיה לאט מדי בכדי להסתיר את החיוך שלה. לקחו לה כמה שניות עד שהצליחה להתאפס על עצמה בשביל להזהיר אותו מהתקפה של נבל-העל. אחרי כמה קפיצות בשביל לברוח מיריות כדורים, החיפושית התלוננה, "זה יותר מדי מוקדם בשביל זה."

החתול השחור החליק לידה בכלום זמן ולחש, "לפחות עכשיו אני יודע כמה יפה את בבוקר."

היא סתרה לזרועו, והוא הניח שזה הגיע לו.

"אתה הולך לעזור לי או לא?" היא אמרה. ידיה רעדו ברגע שהיא אחזה ביו-יו שלה.

"סליחה, לא יכול. השמש נמצאת בעיניים שלי." היא הסתובבה אליו עם מבט מבולבל. שניהם עמדו בצל של גורד שחקים. הוא קרץ. "כבר אמרתי שאת מאירה את החיים שלי?"

זו הייתה אשמתו. החיפושית בהתה בו, לחלוטין לא מגיבה למטח הפלירטוטים שלו והיא לא הסתובבה מהר מספיק. דודג'בוי ירה, והחתול השחור קפץ לפניה משך אותה אליו משתמש במקל שלו בשביל לקחת את שניהם למקום מבטחים. נבל-העל צרח.

הם עלו לאוויר, אף לאף, ידיה היו סביב צווארו, זרועו סביב מתניה, מושך אותה קרוב אליו. בשביל לשמור עליה טוב יותר, כמובן. עם פניה שכל כך קרובות לשלו, היה קל לראות את עיניה מסתכלות על שפתיו. נשיקה באוויר לא הייתה פנטזיה שהוא ידע שהוא רוצה עד אז, אבל היא הניחה במהירות את לחיה על שלו, בשביל שהיא לא תתפתה. (או ככה לפחות הוא חשב.)

היא הגיבה כל כך לאט שזה כמעט הכניס אותה לבעיה. הוא צריך להרגיש אשם שהוא גורם לקרב הזה להיות קשה יותר משהוא צריך להיות, אבל השמחה שלו כשהוא מצליח להשפיע עליה כל כך גרמה לה לעזוב את זה.

הם נחתו על גג שטוח, רחוק מספיק מהקצה בכדי שדודג'בוי לא יראה אותם. ברגע שהחיפושית עמדה על רגליה, היא התרחקה ממנו. "אתה צריך להפסיק עם זה," היא אמרה. "אני לא יכולה לעבוד ככה."

"להפסיק עם מה?" החתול השחור שאל, ידיו מאחורי גבו כאילו הוא נתפס גונב עוגיות. "אני פשוט שמח. זה הכל."

"שמח," היא גיחכה. ואז גמגמה לעצמה, "יותר כמו מתרגש מדי מהניצחון שלך."

"אז את מודה שכבשתי את הלב שלך, הא?" הוא נרתע ממילותיו והתייצב נגד הדחייה הבלתי נמנעת ממנה. זה ילמד אותו לא לדבר מבלי לחשוב קודם. הוא ידע שהיא לא הייתה מוכנה להודות בשום דבר.

החיפושית סובבה את היו-יו שלה, זרקה אותו לעמוד ברחוב, ומשכה אותו מעט בכדי לבחון את האחיזה שלו בעמוד. "אולי." ואז היא התנדנדה משם.

נשען על המקל שלו בשביל תמיכה, החתול השחור צפה בה מתרחקת, ברכיו רועדות. אולי. אולי. זה לא היה משהו שהיה צריך לגרום לרגליו להפוך לג'לי. זה לא היה כן.

אבל זה גם לא היה לא.

מרגיש קצר נשימה, הוא ��תן לעצמו לספור עד שלוש בשביל להתאפס על עצמו לפני שהוא עוקב אחריה. עדיין היה להם נבל-על להביס.

"החלטתי להפסיק עם הפ��ירטוטים," הוא הודיע ברגע שנחת לצידה.

"כל כך בוגר מצידך. לא הייתי מצפה לזה."

דודג'בוי ירה לעברם מטח כדורים סגולים, והם התגלגלו לכיוונים מנוגדים. החתול השחור קרא לה מהצד השני של הרחוב. "זה רק לקרב. אני יודע שאת לא באמת רוצה שאפסיק."

החיפושית משכה את היו-יו שלה בחזרה, גורמת לדודג'בוי ליפול, נותנת לעצמה כמה שניות לדלג לצד השני של הרחוב לכיוון החתול השחור ולגרור אותו אל מאחורי הבניין, רחוק מטווח הראייה של הנבל. "שמת לב שהוא תוקף רק אותנו?"

"אני לא שומע סתירה. את רוצה שאני ארעיף עלייך אהבה, נכון? את כבר מתגעגעת לזה."

"הוא עוזב את האזרחים בשקט," היא המשיכה, מצביעה על צוות חדשות המפנה את דרכו בזהירות בשולי הקרב ועדיין לא סותרת את דבריו!

"לא שמתי לב," הוא אמר. "יכול להיות שדעתי קצת מוסחת היום."

"אבל אני עדיין מודאגת שעוברי אורח יפגעו. אנחנו צריכים לשים לב מה נמצא מאחורינו כשאנחנו מתחמקים. בסדר?" היא הציצה ממעבר לפינה כדי לצפות במפלצת.

"לשים לב לסביבה. קיבלתי. הבחנה יפה, חיפושית שלי. אני שמח שאנחנו שותפים."

"תפסיק כבר."

"זה בכלל לא היה פלירטוט!" הוא צעק אחרי שהיא רצה והוא לא יכול היה לראות אותה. "אני רק הייתי נחמד!"

"תפסיק להיות כל כך נחמד."

גם עם ההתמקדות המחודשת שלו בקרב, זה לא הלך טוב. דודג'בוי היה מסוכן, והימנעות מפציעה משך את כל הריכוז שלו.

טוב, כמעט את כל הריכוז שלו.

בין התחמקות אחת לאחרת, הוא עדיין מצא זמן בכדי לחייך לעברה ברכות כשהוא תפס את תשומת ליבה, הוא לחש מחמאות כשהם "בטעות" התחמקו לאותו הכיוון ושלח אליה נשיקות כשגבה היה מופנה אליו. ידי-האקדח היו בלתי נתינות לשבירה עד כמה שהבינו. הוא הציע להרוס אותם, אבל החיפושית התעקשה שהם צריכים לחכות.

"הוא מנסה להגן על תיק-הגב שלו מאיתנו." היא אמרה, מתנשפת. "שמת לב?" הם התחבאו ברווח צר בין בניינים. הוא לא היה מרווח מספיק בשביל שניהם, אז הם נלחצו זה לצד זו בפינה, איפה שהנבל לא ייראה אותם, וזה היה קל בשביל החתול השחור להעמיד פנים שהיא בחרה במקום המחבוא הזה בדיוק שביל זה. היא הניחה את פניה כנגד הבניין כשעיניה עצומות.

"את חושבת ששם נמצא האקומה?" הוא שאל.

"אולי? אני חושבת שאנחנו צריכים לפחות לחכות קצת לפני שנשתמש בכוחות שלנו. אנחנו עדיין לא יודעים מספיק."

"אני אחכה בשבילך לנצח." עציץ סדוק נפל מאדן חלון ולכלוך, עלים ועלי כותרת התפזרו לפניהם. חיננית אחת ששרדה את הנפילה נחה ליד רגליו, אז הוא הסתכן, תפס אותה והושיט אותה לחיפושית.

"חשבתי שאמרת שאתה הולך להפסיק עם הפלירטוטים," היא אמרה, בוהה בפרח.

"והפסקתי! אני פשוט כן."

ידה רעדה כששלחה אותה בשביל לאחוז בפרח, לפני שהיא משכה אותה בחזרה. "תודה, אבל אין לי מקום שאוכל לשים אותו בו."

עם עיניו שמסתכלות על פניה, מוודא שעדיין מותר לו לגעת בה, הוא הסתכל מאחורי ראשה ותקע את הפרח באחת הקוקיות שלה.

"��וא הולך להיעלם ברגע שאטהר את האקומה."

"אז?" הוא חיזק את הקוקיה שלה, בשביל לוודא שהפרח נמצא במקומו.

"הכתבים יראו. זה יהיה בחדשות בכל מקום."

הוא חיזק את הקוקיה השנייה שלה, רק בשביל תירוץ להמשיך לגעת בה. "את רוצה שאוציא אותו?"

"לא."

קול שבירה היה האזהרה היחידה שהם קיבלו. אבנים ירדו עליהם ברגע שהם החליקו מאדן החלון. החתול השחור דחף את החיפושית אל הדלת, מגן על ראשה בזרועותיו. אבן אחת גדולה נפלה על גבו והוא נאנח בכאב.

"אתה בסדר?"

החתול השחור מצמץ דמעות מעיניו.

החיפושית אחזה בפניו וחזרה על השאלה, בזמן שהוא החזיק את זרועותיו מעל ראשה. הכאב התמוגג מעט ברגע שהיא ליטפה את לחיו עם אגודלה.

הוא רצה להגיד איזה פלירטוט, להגיד משהו מצחיק שישבור את הלחץ שנבנה ביניהם שגרם לו לרצות לשכוח את הנבל, את הבניינים השבורים ואת האבנים, ופשוט לנשק אותה, אבל היא הסתכלה עליו בזאת פתיחות, כל הקירות שהיא בדרך כלל העמידה בפניו נעלמו, והדבר היחיד שהוא יכול היה לומר היה, "את כל כך יפה."

עיניה של החיפושית נפלו לרגליה, והוא חשב שהוא הגזים למרות שהוא לא הבין למה. למה היא הייתה שקטה? רק כשהיא הסתכלה עליו בחזרה, הוא הבין שהיא התביישה. הוא לא הבין שהחיפושית יכולה אפילו להיות ביישנית. החיוך הכי קטן ממנו גרם לסומק להופיע על לחייה, אבל חצי שנייה לאחר מכן הוא נעלם.

"אתה מתוק. למה הסתרת את זה ממני במשך כל כך הרבה זמן?" לפני שהוא יכול היה להבין איך להגיב לזה, היא קפצה על קצות האצבעות שלה בשביל לנשק את לחיו, התכופפה מתחת לזרועו ורצה לכיוון נבל-העל. טוב, היא ניסתה לרוץ. חתיכה של אספלט שבור שיצא מהמדרכה היה בדרכה והיא מעדה. הוא הושיט את ידו ברפלקס כדי לתפוס אותה למרות שהיא הייתה רחוקה מדי, אבל היא לא הייתה צריכה עזרה.

היא צעקה, "צריך להתרכז," ונעלמה בהמשך הרחוב. הוא לא היה בטוח אם היא דיברה אליו או אל עצמה.

כשהוא עם המקל שלו בידו, ועם גב שעדיין כואב, הוא התכוון לעקוב אחריה, אבל מחשבותיו החזיקו אותו במקומו. היא קראה לו מתוק. אף אחד לא אמר את זה על החתול השחור לפני כן. הערה כזאת הייתה נזרקת לעבר אדריאן. אבל היא אהבה את זה. היא אהבה את המתיקות שלו, מה שאומר שהיא תאהב את שני הצדדים שלו. הם באמת נועדו זה לזו!

כשהוא חזר לקרב, התעורר אצלו רצון חדש להביס את המפלצת מהר בכדי שיהיה לו זמן להראות לה כמה מתוק הוא היה.

"אנחנו צריכים לשנות מיקום," החיפושית צעקה לעברו מעל ראשו של דודג'בוי. "הבניינים האלה הולכים לקרוס אם הם ייפגעו יותר."

"קיבלתי. היי דראגון בול, או איך שלא קוראים לך." החתול השחור נגע בראשו עם המקל שלו. הפגיעה גרמה לו לרעוד עד לכתפיו. "בוא תרדוף אחרי החתלתול!" הוא אמר, וקפץ על המקל שלו מעל הרחוב. אם הוא יישאר מעל ראשו של דודג'בוי, ההתקפות שלו יהיו לכיוון מעלה ויהוו פחות סכנה לאנשים. או שזאת הייתה התוכנית, בכל מקרה.

דודג'בוי חיכה עד שהחתול השחור היה מספיק גבוה. זו הייתה הצעקה של החיפושית שגרמה לו להבין שמשהו היה לא בסדר. מראש המקל שלו, הוא הוריד את ראשו וראה את דודג'בוי מכוון לא אליו, אלא לתחתית המקל. בטנו של החתול השחור התכווצה כשהוא הרגיש את הירייה והוא צנח לעבר המדרכה השבורה מתחתיו. החיפושית תפסה אותו באוויר, כשהפרח שהיה בשיערה נפל לקרקע.

"חיפושית שלי," הוא התנשף כשרגליו נגעו בקרקע. איפה היה המקל שלו? "אני חב לך את חיי. איך את רוצה שאפצה אותך?"

"רוץ."

"זו בקשה מוזרה," הוא אמר, עדיין מסתכל סביבו, מחפש אחר המקל. "קיוויתי שתרצי נשיקה."

"רוץ!"

"מה-"

הוא הרים את מבטו בדיוק בזמן כדי למנוע מעצמו למעוד בזמן שהחיפושית דחפה אותו. פרפר סגול הופיע מול פניו של דודג'בוי ופניו התפתלו מכאב. לקח לו יותר מדי זמן ועש-לילה לא היה מרוצה. חדשות רעות בשבילם. בטלטלה של בהלה, השניים רצו אל תוך סמטה מוצללת, כשדודג'בוי רועד מאחוריהם.

"יש רעיון לאן ללכת?" החתול השחור שאל.

"קדימה," היא התנשפה. "רחוק ממנו."

"אז אנחנו מאלתרים?"

היא לא ענתה.

דרכה של הסמטה הסתיימה והוא ניסה לקפוץ מעל הקיר, ולא הצליח. כשידיו החלו להחליק במורד הלבנים, החיפושית תפסה אותו, מעיפה את שניהם מעל הבניין אל תוך קהל של אנשים.

היו יותר מדי אנשים בעיר הזאת. לכל מקום שהם רצו או התנדנדו, מכוניות ואנשים צרחו וצעקו כשהמפלצת ירתה לכל עבר. ובכל פעם שהיא הרימה אותו, קול המאמץ שלה נשמע חזק יותר ויותר.

משך הקרב והמשקל שלו פגעו ביכולת שלה לעמוד.

"אנחנו צריכים לחזור לבית הספר," החתול השחור לבסוף אמר. "עדיין נפנה את המקום. יש שם פחות אנשים." החיפושית שינתה את הכיוון באנחה.

"סליחה. נוכל לחזור ול-"

תשובתה של החיפושית הייתה הידוק אחיזתה במותניו ונדנוד שניהם לכיוון בית הספר. זרועותיה בטח בערו מכל הסחיבה שהייתה צריכה לעשות בדקות האחרונות, למרות שהוא לא יכול היה להתלונן על שהיה קרוב אליה כל כך כשהם עפו מעל בניינים רחבים ומגרשי חניה רחבים עוד יותר. היא התעוותה ואז רעדה, והאחיזה שלה בחוט-היו-יו החליקה מעט. "אני נוחתת נחיתת חירום על הגג הזה," היא אמרה. הם פספסו, נוחתים על ערימה של דלתות זכוכית כפולות כשהכוח שלה נגמר. קניון. החתול השחור התגלגל מגבו הכואב לצידו.

"סליחה," היא אמרה, משפשפת את כתפה הימנית.

דודג'בוי נחת כל כך חזק על מכונית לידם שהוא שיטח אותה. כוח הנחיתה הרעידה את האספלט ואת רגליו.

"אין זמן לדאוג לגבי זה," הוא אמר, לוקח את היו-יו שלה ואוחז בידה השמאלית. הוא שנא את זה, אבל לא היה מקום אחר ללכת אליו מאשר פנימה. אנשים טיילו בצד השני של הדלת, בקושי שמו לב כששני גיבורי-העל רצו לידם, אבל תשומת הלב שלהם נמשכה לדודג'בוי. צווחות וצרחות הדהדו מהרצפות למסדרונות רחבים מאחוריהם. החתול השחור נרתע מהרעש. הם היו צריכים לצאת משם לפני שמישהו באמת ייפגע.

"שם," החיפושית אמרה, עטה דרך הכניסה הרחבה לחנות בגדים, החתול השחור מאחוריה, קרוב אליה, ודודג'בוי רק קצת יותר מאחוריו.

הם נעו מצד אל צד והפנו מעברים, מנסים לאבד את הנבל שרודף אחריהם ולמצוא מוצא. למה החנויות האלה תמיד כל כך ענקיות? אנשים באמת היו צריכים את כל הבגדים האלה? הו תראו, הוא דגמן את החול��ה הזאת לפני חודש.

התרסקות של מתלה בגדים משכה את תשומת ליבו והוא התחיל להתרכז בלאתר את המפלצת על ידי שימוש בשמיעה הטובה שלו. צעדיו המרתיעים של דודג'בוי הלכו ודעכו. הם לאט לאט עצרו כשניסה להחליט לאיזה כיוון לפנות.

"אני חושב שהוא איבד אותנו."

"כאן," החיפושית התנשפה. היא אחזה בידו ובאומץ גררה אותו למעבר בין מתלים של בגדים. הלב שלו התחיל לפעום מהר יותר בדרך שלא הייתה קשורה לקרב. אפילו כשהם היו אבודים בקניון, עם חייהם בסכנה, הייתה לה תוכנית, וכרגע זה היה כרוך בגרירה שלו למקום סודי.

"אני אוהב את הכיוון שזה הולך אליו."

היא סימנה לו לשתוק בזמן שהיא דוחפת אותו – נזהרת לא לפגוע בגב שלו – אל תוך מתלה עגול של שמלות ארוכות מספיק שמגיעות לרצפה. ברגע שהם הסתתרו באמצע, היא ערבבה את הבגדים וסגרה את הרווח דרכו נכנסו.

"אם רצי�� להיות איתי לבד, חיפושיתוש-"

"תוכל לשתוק שנייה?" הקול שלה היה חלש מדי והוא בקושי יכול היה לשמוע אותה, למרות השמיעה הקסומה שלו. "הכדורים האלה יכולים לשבור מתכת. אני בטוחה שלא תהיה להם בעיה לשבור את הצלעות שלך."

דודג'בוי התקרב, בכל צעד שעשה הוא חבט אל תוך האריח וסדק אותו. הם חיכו כשהוא עצר ואז הסתובב לכיוון אחר, רק בשביל לחזור על דרכו, מנסה למצוא אותם. זה היה רק עניין של זמן עד שהוא יצליח.

הם היו לכודים.

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

[israelinews]

כמה ספייס! בית כפרי עם גינה ענקית מלאה בעצי פרי

הם בנו בית גדול במושב וביקשו מהמעצבת להשאיר הרבה ספייס ולא לנצל כל פינה למשהו ספציפי. התוצאה היא אחד הבתים הכי כיפיים שיצא לנו לראות לאחרונה Fri, 28 May 2021 04:54:00 GMT https://home.walla.co.il/item/3437486

[efratmeiri]

Retro-vintage residential unit in the moshav – 60 sq.m. More and more older people are seeking to create housing solutions for themselves or for profit. Mostly people who are approaching the third age, and live in very large private homes. In moshavim, there is the possibility, in some cases, of splitting the large residence, into several small housing units. All this is contingent on the guidelines of the construction plan, the number of housing units existing in the estate, and the regulations of the Planning and Building Law. The project presented here is a residential unit design project for an elderly person. The unit is part of a larger residential house, and adjacent to it. The unit was designed in accordance with the customer's requirements, and needs, taking into account his age. The unit is entirely decorated in a retro-vintage style, with the furniture inherited by the owner.

[maccabihaifafc]

‏‎אנחנו זוכרים את אוהד הקבוצה, נועם עציוני ז"ל. נועם עציוני בן עליזה ואבישי ז״ל נולד ביום כ׳ בתשרי תשל״ז (14.10.1976) במושב מגדים הסמוך חיפה. במהלך שנות בית הספר היסודי והחטיבה עד כיתה י׳ הקדיש נועם זמן רב לאימוני הכדורגל במסגרת מכבי חיפה, הוא נסע מספר פעמים בשבוע לחיפה, בתחילה כדי ללמוד בבית הספר של הקבוצה ולאחר מכן לשחק בקבוצת הנוער של מכבי חיפה, נועם היה השוער, ותמיד היה אוהד מסור של הקבוצה. גם על המגרש הוא לא היה אחד שמוותר, אלא אם היו לו מטרות חשובות יותר. עד גיל 16 הוא התחרה עם ניר דוידוביץ’ על אפודת השוער הראשון בקבוצות שבהן הם שיחקו במחלקת הנוער. לא פעם הוא הצהיר לבני משפחתו שהכדורגל עבורו הוא סוג של שאיפה. הוא התאמן תחת מאמן השוערים חיים לוין, השקיע בעבודה קשה ולא פספס שום אימון. לא תמיד היה לו קל, אבל הוא המשיך לעבוד ולהזיע, ואהב את המשחק. "הוא היה בחור נהדר", אמר דוידוביץ'. "יש לנו הרבה תמונות ביחד. הוא היה מאוד רציני באימונים ונתן את כל מה שהוא היה יכול. עברו המון שנים מאז, אבל כל פעם כשאנחנו מגיעים ליום הזיכרון אני ישר נזכר בו. היה לי מאוד עצוב באותו היום שבו שמעתי על מה שקרה. בכלל, עצוב לי על כל חלל שנפל, אבל במיוחד כשאתה מכיר את המשפחה ואת מי שנהרג אז לא קל להתמודד עם הדברים האלה". “הוא היה יכול להיות שוער מצוין”, אמר חיים לוין, שזוכר את הילד שגידל גם כיום. וככזה, נועם גם לקח החלטות אמיצות. הוא כאמור מאוד אהב את המשחק, עד שהגיעו מחשבות אחרות שהפכו את הכדורגל להיות בעל חשיבות נמוכה יותר בסדר העדיפויות שלו. דוידוביץ’ המשיך לקריירה מפוארת, בעוד שעציוני עזב את הקבוצה והחליט להתמסר ללימודים. “אחת מהסיבות שנועם עזב את מכבי חיפה זה בגלל שרצה ללכת לעשות לבגרויות וללמוד הנדסת תעשייה וניהול. הוא רצה להשקיע יותר בלימודים”, סיפר אחיו שגב. ביולי 1995 החל נועם את שרותו הצבאי ב״עורב נח״ל״, לאחר שלושה חודשים נשלח נועם לקורס חובשים ולאחר מכן חזר לצוות שלו כחובש. למרות שסבל משברי הליכה לא התלונן, והשתדל להמשיך לעזור לחבריו, ולא ליפול עליהם כנטל. בערב של יום כ״ח בשבט תשנ״ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב, שבעים ושלושה הלוחמים שעשו את דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו, וביניהם נועם שהיה בן עשרים וחצי שנה בנופלו. כתב מפקד היחידה בה שירת נועם: ״נועם היה לוחם מעולה בכל רמ״ח אבריו. חובש מסור ומקצועי ביותר, העניק לחבריו שקט וביטחון. נועם הרשים במיוחד בדבקותו במשימה וברצון להשיג יעדים שהציב לעצמו״. יהיה זכרו ברוך!‎‏ https://www.instagram.com/p/CNotnbfLG1U/?igshid=hmq7lkzsn4t7

[maorbuzaglo]

שמח לבשר שהאקדמיה שלי מגיעה אליכם, תושבי הדרום- הערב ב-18:00 במושב מנוחה מחכה לכולכם⚽️ חשבנו באקדמיה איך לעשות הכל כדי שלילדי הדרום יהיה בית חם ומקצועני בצורה המתקדמת ביותר בכפוף לכללי משרד הבריאות תוך שמירה על ההנחיות. שריינו מקום - 📞053-7422270 ניפגש ב18:00 לאימון התרשמות מיוחד 🙏❤ @nextlevel_football_academy (at מושב מנוחה) https://www.instagram.com/p/CE9DIDXDVEdeb7cBnOgFKOjliBRtiejFRrnCwA0/?igshid=13clfkehkkag

[newhome4u-properties-israel]

מחפשים #בית מרווח ב #קדימה - #לב_השרון ? זה בדיוק הנכס בשבלכם,מהרו לקבוע פגישה בהקדם כי הוא נכס נדיר שיחטף מהשוק החודש.בית מושקע בטוב טעם,נדיר במקומו הנוח והשקט,נדיר כי יש בו יחידת משרד 2 חד' עם כניסה נפרדת,יש גם מרתף מסודר כיחידת מגורים עצמאית עם מטבח ושירותים ומקלחת נוחים ויפים. והכל רק ב פחות מ 4 מליון שקל. טל' 050-5746326 שיווק #בתי_יוקרה בשרון ו #עמק_חפר

[naamarak]

סיכום 2017 בקולנוע, בנוהל

02017, אל תעלבי או משהו, אבל היית חרא. כאילו, בקולנוע. בישראל. במציאות דווקא היית בסדר - הכרתי אנשים חדשים שאני אוהבת ומעריכה, התחתנתי, סיימתי עוד שנת לימודים בצורה (סוג של) מכובדת, שפטתי בשני פסטיבלים, התחלתי להקליט פודקאסט, הצטרפתי לפורום המבקרים ועוד כל מיני דברים נחמדים כאלה. [גם סגרו את בית הקפה האהוב עליי והייתי ביותר מדי שבעות, לוויות וביקורי חולים, אבל זה פחות קריטי]. אבל בכל הנוגע לסרטים, סיימתי את השנה הזו במיני משבר. המון סרטים שיכלו להציל את המצב עבורי יגיעו הנה רק בתחילת 2018, אחרים לא יגיעו בכלל, ואני נתקעתי עם רשימה ארוכה מדי של כישלונות ואכזבות ורשימה קצרה וקצת אנדרוולמינג של סרטים שבאמת נגעו בי. ובכל זאת, עשיתי מאמצים ובחרתי 15 סרטים שאהבתי השנה מאוד מאוד. כרגיל, הסיכום שלי מגיע באיחור. ב-2018 אהיה אדם יעיל וזריז. אולי.

*ניסיתי להשאיר את הפוסט סביב הסרטים עצמם, אז לא התייחסתי בכלל לענייני האוסקר, הארווי ויינשטיין והקריפים האחרים שנתפסו וכל מה שקרה בעקבות זה. 

לא מספיק סיכום בשבילכם? יופי, כי יש לי עוד המון: התארחתי, לצד אבנר שביט, אצל יאיר רוה בסינמסקופ אחר כך יאיר בא להתארח אצלנו בגיקונומי פיצ’רינג לסיכום שנה טרנס אטלנטי אייטם סיכום “רציני” במאקו כותבי עין הדג בוחרים סרטי שנה יהונתן צרויה ואני בוחרים את הדמויות וההופעות של השנה - חלק א’, חלק ב’

כותרות הפתיחה הטובות ביותר: תיקו! "שומרי הגלקסיה 2" ו"בייבי דרייבר"

ה-MVP של 2017: נטפליקס לא כזה מעניין אותי לנחש איך ספריית הסטרימינג תשנה את עולם הקולנוע או לנתח את השינוי שהיא כבר הביאה. אני רק רוצה לתת הצדעה קטנה למוצר שעשה את החיים שלי יותר נוחים בשנתיים האחרונות. ההיצע הטלוויזיוני של 2017 עניין אותי יותר מהקולנועי, כך שרבצתי מול עמוד הבית הצבעוני של נטפליקס חלק ניכר מהשנה, ועל הדרך ראיתי גם לפחות 8 סרטים "מקוריים" (הגדרה שלהם, בתכלס הם מפיצים ולא חברת הפקה). לא כולם היו טובים, אבל בגלל שנטפליקס כל כך משתדלים להביא חומר שימשוך ויעניין את הקהל הסקפטי, רובם היו לכל הפחות מעניינים, הטובים שבהם לקחו סיכון עם שחקנים לא מוכרים, עלילות יוצאות דופן או פרמיס מטורלל. יש עוד הרבה מקום לשיפור - אבל לפחות הם מנסים, לא מובן מאליו בכלל בעידן של ניסיונות כושלים לפרנצ'ייזים וחידושים לדברים שאף אחד לא התגעגע אליהם.

ובעצם, אני כן אגיד משהו על השינוי שנטפליקס הביאה לשטח - היא החזירה אותי לתיכון. אני יכולה לראות את הסרטים האלה מהטלפון באוטובוס, אבל כשלמאגר נכנס סרט שהוא אירוע קולנועי אמיתי, הוא הופך לחגיגה, עם הודעות ה��וניות בווטסאפ, סלון מלא באנשים, תחושה של טקס, שיחה וניתוח. גם היום אנשים רוצים לראות קולנוע עם אחרים, להיות חלק מחוויה תרבותית וחברתית, להשקיע כסף, מאמץ וזמן כדי לראות את הסרט המעניין החדש על מסך שראוי לו ובאיכות גבוהה.

ועם זאת, חשוב להוריד בעת הצורך. הרימייק הכי גרוע: הגרסה האמריקאית של "מחברת המוות", שעלתה בנטפליקס ומחק מסדרת אנימה די מעיקה גם את מעט הטוב שכן היה בה. ההבדלים בין שתי הגרסאות כל כך גדולים ומה שקיבלנו בסוף כל כך סתמי שלא ברור לי למה לעבד את הסיפור המסוים הזה בכלל. בסדרה: נער מבריק ומגלומן זוכה בכוח אלוהי, נקלע לקרב מוחות עם כל העולם ומשתגע. בסרט: טרגדיה רומנטית בכיכובם של חנון מעיק שצועק מוזר ומעודדת שגדולה עליו באיזה עשר רמות. הוא אולי ויג'ילנטה שרוצח מלא אנשים, אבל הבחורה לא מצייתת לכל מה שהוא אומר, אז כמובן שהיא הרעה בסיפור הזה.

"הגזמתם" השנה: התלונות על "מלחמת הכוכבים: אחרוניי הג'דיי" אני לא מבינה איזה סרט כל האנשים האלה ראו, כי כשאני מריצה בראש את הפרק האחרון בעלילות הגלקסיה אני חושבת על כמה רגעים "נפיצים" אבל אף אחד מהם לא גרם לי להגיד "Oh no they did not!". אין שם משהו שבאמת מצדיקה סטטוסים כמו "הסרט הכי גרוע בסדרה, כל מי שאוהב אותו טמבל" או עצומות "תמחקו את הסרט מהקאנון של הסדרה או שאני רוצח את השחקנית של רוז ומתאבד". חבר'ה, אנחנו אנשים מבוגרים. רובנו. אפשר קצת צ'יל?

הפתעת השנה: "ה��רדסים - הכפר האבוד" סרט מצויר של הדרדסים שהיה לא מעצבן, אינטילגנטי למדי ואפילו פמיניסטי? מי הייתה חושבת.

הסגן, או ההפתעה האנושית: אנסל אלגרוט יודע לשחק! זאת ועוד - הוא מושלם לתפקיד הראשי בבייבי דרייבר: גם מצחיק, גם חינני, גם אמין ברגעים הדרמטיים, גם עובד טוב עם הדמויות המרכזיות האחרות. זה לא אומר שסלחתי לו על "אשמת הכוכבים", חלילה, אבל זה מספיק קרוב. 

הסרטון הטוב ביותר של כוכב קולנוע לקידום שער של מגזין: סרטון מדהים של ווג בנושא אל פאנינג ו-Faning:

הנה עוד אחד נחמד, הפעם של גל גדות

הטוויסט המטומטם הכי כיפי: לקראת סוף "פיץ' פרפקט 3" יש סיקוונס אקשן ארוך ומאוד משונה בכיכובה של רבל ווילסון. הוא לא קשור לסיפור או לטון של הסדרה וכשהוא התחיל הייתי בטוחה ש��ה יהיה מביך ומטומטם. מה שהגיע אחר כך אולי לא היה חף לחלוטין ממבוכה או טמטום, אבל דווקא די נהנתי והוא עשה לי חשק לראות קומדיית אקשן אמיתית בכיכובה של ווילסון. אפילו השורה "אוי לא, המאמן שלי לשעבר בהתאבקות ג'לי!" לא הרסה את הכיף.

בשביל מה אתה טוב" השנה: "האמן הגדול ביותר", סרט היסטורי שאין בו שמץ של דיוק היסטורי, סיפור "מעורר השראה" שמשתמש באנשים בלתי רגילים כקישוט רקע לסיפור על איש לבן, עשיר וחתיך, והכי חמור - מחזמר שחוץ משניים (שלושה אם אני ביום נדיב) כל השירים בו גרועים וסתמיים.

הזוג הכי חמוד: דיאנה וסטיב, "וונדר וומן"

הכימיה ביניהם אמינה וממכרת, הם מאזנים ומשלימים האחד את השנייה, וגם אם הם לא אומרים את זה בקול רם, ברור לגמרי שהם מעריצים זה את זו וזו את זה. מי אמר שזוגות בסרטים הוליוודיים צריכים להיות משעממים ומאולצים? הם גם נורא יפים, אבל זה לא לגמרי קשור. מקום שני: ג'סיקה ובון, "ג'סיקה ג'יימס המופלאה"

בחירת השם הכי הולמת: ב"בלייד ראנר 2049" לדמות של ריאן גוסלינג אין ממש שם, רק קוד, שמתחיל באותיות קיי.די, As In פיליפ קיי דיק. צחקתי בסצנה לא מצחיקה כמו טמבלית.

הדמות המצוירת הכי מרגיזה: הקיפודים ב"פרדיננד" יש איזה דיבור שילדים אוהבים חיות מצחיקות, אבל בסרט המסוים הזה כבר יש רליפים קומיים בחבורת השוורים הצעירים, יש שלושה סוסים "מצחיקים" עם מבטא גרמני, יש גם עז שמספרת בדיחות. באמת חייבים גם קיפודים בצבעי פסטל?

הנפילה הכי כואבת: "ולריאן ועיר אלף הכוכבים" מדברים על הסרט הזה כעל אחד הגרועים של השנה, אבל אם הייתי צריכה לדרג הוא אפילו לא היה נכנס אצלי לטופ (בוטום?) 10. זה אומר יותר על השנה הזו מ��שר עליו, כי זה סרט בהחלט לא טוב ובעיקר ממש משעמם, אבל היו לא כוונות טובות ויש בו כמה רגעים חביבים וארט סבבה. עם זאת, מדובר בסרט עם הפער הכי גדול בין סצנת הפתיחה שלו (מגניבה! כיפית! מסקרנת!) לכל מה שקורה אחריה (משעמם ודי אוקוורד). אבקש לרשום בפורטוקול - השתעממתי גם ב"אלמנט החמישי".

הסצנה הכי מוגזמת: הצוללת ב"מהיר ועצבני 8" זאת כבר מזמן לא סדרת סרטים על מירוצי מכוניות, זה ניסיון לבדוק כמה רחוק אפשר למתוח את גבולות הספקטקל עד שהקהל יוותר (או ימות מהתקף אפליפטי). כבר היו לנו מכוניות שצונחות ממטוס, מכונית נוסעת לתוך מטוס ממריא, זינוק מגורד שחקים עצום אחד לאחר. כדי להתעלות על זה, הפרק השמיני הלך על כמות - גשם של מכוניות נופלות מחניון אל הכביש - וגודל - מרדף על הקרח בין כמה כלי רכב לצוללת גרעינית שברגע השיא פורצת מהמים ברעש גדול. הסרט הבא חייב להתרחש בחלל, אני לא יודעת מה עוד נשאר להם לעשות עכשיו.

עם זאת, האקשן הכי מוגזם הוא דווקא "ג'ון וויק 2", אבל כנראה בגלל שלא ראיתי את "מהומה בבלוק 99".

הטיזר הכי טוב: "חי בסרט"

יאללה שייצא כבר.

הפרס על שם מוגאטו לסרט שגרם לי לתהות אם אני לוקחת כדורי טרלול או שכל שאר העולם לוקח כדורי טרלול: "ספליט" יש לא מעט אנשים שאוהבים את הסרט הזה שגרם לי לדפוק את הראש במושב ולוותר על הצפייה העתידית בכל דבר ששאמאלן יהיה מעורב בו. אני לא יודעת למה. הסרט הזה לא היה הכי רע שראיתי השנה, אבל לא היה סרט שהכעיס אותי יותר. לא אהבתי שום החלטה שנעשתה בו, מבימוי השחקנים דרך הצבעוניות, העיצוב, הצילום, הדמויות וכל התפתחות עלילתית ועד מופע האימים של ג'יימס מקאבוי בסיום.

עוד שנאתי: “אמא!”, אבל הרבה הרבה פחות. 

הסרט שימצאו בבית של רוצח מטורף אחרי שהוא ינסה לשרוף את כדור הארץ: "אימוג'י" כן, גם זה לא היה הסרט הכי גרוע של 2017, אבל הוא נתן חתיכת פייט על התואר. זה סרט ממש טיפשי ועצלני, עם דמויות גרועות, סיפור גרוע וסוף ממש מטומטם, הוא בעיקר מעליב. את האינטליגנציה, מחנכים באשר הם, את הדור שעבור הכסף שלהם יצרו אותו. מוצר מביך וחסר בושה, שמקבל טוויסט מאוד אפל בשלב מוקדם של הסיפור וסוגר הכל בסוף עם חיוך מאולץ ומסיבת ריקודים. מקום שני: "סוף טוב", להיט הסוציופתים החדש של הנקה, רק "להרוג אייל קדוש" עורר יותר חשש ממנו לבריאות הנפשית של הבמאי. אבל זה כבר נחשב 2018.

ה-CGI הכי ירוד: "משמר המפרץ" עוד סרט ממש מחורבן שלא זוכה בכל הקטגוריות השליליות רק בגלל ש-2017 הייתה שנה מחרידה. אני מדברת ספציפית על סצנת השריפה, שהיא אסון מכל בחינה אבל בעיקר בענייני אפקטים.

מניאק השנה: ז'אן לוק גודאר "יוצא מן הכלל" הוא סרט על איזה אפס עצום גודאר. כדי להוכיח זאת, היה צריך תסריטאי ובמאי זוכה אוסקר, שחקן מצוין וחתיך שעשה מייקאובר כדי להראות מרופט, כוכבת מקסימה, שחקני משנה מצוינים שחזור היסטורי מרהיב והרבה סצנות שבהן נשברים לגודאר המשקפיים. ב"אנשים ומקומות" היה צריך הרבה פחות - רק הודעה על דלת זכוכית לאנייס ורדה, שטרחה והביאה לפגישה המתוכננת שלהם מאפים שהוא אוהב. הוא הבריז. ברור שהוא הבריז, האפס הזה.

הסרטים עם המוזיקה הכי כיפית: "לא פה, לא שם", "בייבי דרייבר", "שומרי הגלקסיה 2"

הסרט עם הפסקול הכי מצ'וקמק: "פצצה אטומית" היה סרט לא טוב כל כך, עם שתיים-שלוש סצנות אקשן סבבה. כדי שלא נשים לב שרוב הזמן הוא משעמם ומעיק, פוצצו אותו בלהיטים מהתקופה, אבל רק כאלה נדושים רצח או שכבר השתמשו בהם יותר טוב בסרטים אחרים. ההצלחה היחידה שלהם הייתה עם השיר הזה (לא בסרטון - סצנת סקס עם הקטע השמח בסוף השיר) אבל האווירה הכללית הייתה של פלייליסט יוטיוב בנושא "אייטיז במזרח ברלין", כשרק במקרה השיר מסתנכרן עם מה שקורה על המסך.

השיר הכי חרוש: הייתי בטוחה שהמנצח יהיה "Easy", ששמעתי פעמיים באותו היום, ב"בייבי דרייבר" וגם ב"משמר המפרץ", אבל אז הגיע שיר אחר ועקף אותו בסיבוב. "Take Me Home, Country Roads" היה השיר האהוב על צ'אנינג טייטום ב"לוגאן לאקי", כיכב בסצנה ממש מביכה ב"קינגסמן" והבנתי שגם ב"נוסע השמיני: קובננט" יש לו תפקיד משמעותי. האם ג'ון דנברס מכר את נשמתו לשטן?

הטרנד הכי מעיק בטריילרים: קאברים דרמטיים ועצובים לא חדש, אבל השנה הגעתי לכזה מיאוס מהנושא שכמעט שרפתי מסך. למשל, עוד למשל. הכי נוראי מכולם - “רובוטריקים” שוחטים א�� הפליימינג ליפס.

עם זאת, השימוש הכי מעצבן בשיר בטריילר היה בטריילר של "כל הכסף שבעולם", שלקח את הביצוע המקורי והמושלם Time of the Season ומתח לו את הצורה כדי שיתאים לקצב של ההתרחשות. לא קול!!!

העיבוד המצטיין לסיפור לעוס: "סינדרלה החתולה" הוא סרט אנימציה איטלקי שהוקרן השנה בפסטיבל חיפה ואחר כך גם באוטופיה, שם תפסתי אותו. זה סרט די מוזר עם קצב איטי למדי והרבה שירים, שמצליח לקחת את הסיפור הכי חרוש בעולם ולעשות איתו משהו שונה ומרענן. מהתקציר (הסיפור הרגיל מתרחש על ספינה נטושה, מלאה בהולוגרמות של זיכרונות עבר, בנמל נאפולי מוכה הפשע) זה לא נשמע כל כך מעניין, אבל הסרט עצמו מאוד יצירתי ויש בו כמה סצנות מעולות. ההישג הכי גדול שלו מבחינתי - להפוך סוף סוף את האם החורגת לדמות נוגעת ללב, שאפשר כמעט להבין ולהזדהות איתה.

פדיחת השנה: השפם של הנרי קאביל נמחק דיגיטלית

מקום שני: אסון הפוטושופ שהוא הפוסטר המוקדם של "ספיידרמן"

התרגום המבאס: "פצצה אטומית". מה אתם, בני 13?

התרגום הכי תמוה בכתוביות: הדמות מ”ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל” מסבירה שהיא לא באד-אס כמו שהיא נראית. מה עשו המתרגמ/ת? תרגמו באד-אס ל”מניאקית”. באופן עקבי. כל הסרט.

התרגום המוצלח יותר מהמקור: "מז"ל טוב" שדרוג של ממש לשם האימה הגנרי Happy Death Day. 

הסרט החמוד הזה זוכה גם בתואר חווית הצפייה המבאסת של השנה, כיוון שצפיתי בו באולם ענק בכפר סבא, מלא ילדים בני 10-15 שצעקו, נבהלו מכל מצמוץ וכיוונו לייזרים על המסך. העובדה שלפני ההקרנה הגענו לקניון הלא נ��ון ורצנו משם בבהלה מחשש שנותקף ע"י ליצנים בטח לא עזרה.

השורה הכי טובה: <ספוילר ל"תברח"> "I'm TS-motherfuckin'-A. We handle shit. That's what we do. Consider this situation fuckin' handled". <ספוילר/>

השורה הכי מגוכחת: תחרות צמודה בין שני סרטים "אירוטיים", שבעצם עשו פחות חשק למין מהשירותים של התחנה המרכזית. "חמישים גוונים של אופל" סיפק רגע מביך מאין כמוהו שבו אנה אומרת לכריסטיאן "הייתי רומנטיקנית, עד שקלקלת אותי עם הKinky Fuckery שלך" בספק כעס ספק צחוק, אבל כלום לא מתעלה על הצעקה "הנהלת המלון ביקשה שתזדייני בשקט" באמצע "זוג יונים", שמגיעה משום מקום והולכת משם לאותו שום מקום בדיוק.

ההגשה הכי מעצבנת של שורה: "ולריאן" - המדריך שמלווה את המבקרים בשוק המכונה ביג מרקט מרגיש צורך לצעוק שוב ושוב "ביג מרקט!", כאילו הוא פוקימון סוג ז' שכולם מקללים כל פעם שהם נתקלים בו במשחק.

הטייפקאסט הכי ספציפי: כיילב לנדרי ג’ונס בתפקיד אח של בת הזוג של הגיבור שעושה לו חיים קשים, טיפוס עלוב ומלחיץ שעדיף להתרחק ממנו כי ברור מהרגע הראשון שהוא מסוכן (ג’רמי ב”תברח”, ג’יי.בי ב”תוצרת אמריקה”). הוא שיחק גם ב”טווין פיקס: החזרה” את אותה הדמות בדיוק רק בנסיבות קצת שונות (בן הזוג האפס והנרקומן של הבת של בובי ושלי), וב”שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי” הוא עושה משהו קצת שונה, אבל עדיין נראה ממש משונה וקצת פתטי. 

סרט הילדים הכי מטריד: "בייבי בוס" אז… אמא של הגיבור הייתה בהריון. ואז התינוק הגיע. במונית. בחליפה. והוא בעצם נשלח מחברה עסקית סודית כדי לרגל אחרי ההורים שלו, שלא שמים לב שהוא לא מתעורר בלילה, או שהוא מדבר, או שהוא לא אוהב אותם או צריך אותם ואפילו נגעל מגילויי חיבה. אחיו הגדול נכנס לכאלה סרטים מכל עניין התינוק שהוא מפתח חרדות קשות - אולי ההורים שלי לא אוהבים אותי יותר כי יש כמות מוגבלת של אהבה להעניק? אולי אם אני לא אהיה ילד טוב מספיק יפטרו אותי מהמשפחה? אחר כך הילד והתינוק מתגנבים ביחד לטיסה וגורמים לזה להראות יותר קל מלפלח מסטיק מהסופר, מגיעים לווגאס ומוציאים את עצמה בלימוזינה מלאה בחורות שיכורות שמנשקות את התינוק ונותנות אלכוהול לילד. בסוף (ספוילר, אם למישהו אכפת) התינוק עוזב את המשפחה ומגיעים מלא תינוקות למחוק אותו!!! מהמוח של המשפחה!!!!! אני מבינה שהכל פה מטאפורי אבל יש מצב שהגזמנו קצת?

הסרט הטוב ברמת העיקרון שלא עשה לי כלום: "דנקרק" אני מתנצלת. באמת שכן. אין לי שום דבר נגד הסרט הזה, פשוט לא נגע בי בכלל בכלל.

סרט ההמשך הכי מביך: "קינגסמן: מעגל הזהב" זה לא שהסרט הראשון בסדרה היה ממש טוב, אבל לפחות היו בו כמה סצנות טובות, או תסריט שאיננו אסון מוחלט. השני נראה כאילו כתבו אותו בעשר דקות, כולל סצנות כמו "הגיבור שוכב עם מישהי כדי להשתיל לה מכשיר מעקב באיבר המין" או "אלטון ג'ון בורח מכלבים רובוטים מכוערים" ומשפיל את כל המעורבים בו, לרבות האלי בארי, ג'ף ברידג'ס וצ'אנינג טייטום, שבקושי עושה משהו בסרט אבל מופיע בפוסטרים.

הגיף הכי טוב מתוך סרט:

הרגע המבלבל של השנה: להקת מכוניות ב"מכוניות 3" בסצנה שמתרחשת בבר רואים למשך כמה שניות להקת רוק-בלוז-קאנטרי-משהו דרומי גנרי של מכוניות, שהקפיצה לי מליון שאלות לראש. למה לזמרת יש מין חתיכת בד מגולגלת על הראש כדי לדמות שיער? לאף דמות אחרת אין שיער! למה מכוניות מנגנות בכלים של אנשים שלא מתאימות לגוף שלהן? האם רק מלגזות יכולות לנגן בגיטרה כי רק להן יש משהו דמוי ידיים? איך נראית תעשיית המוזיקה בעולם המשונה הזה? למה המכוניות ממשיכות לעשות דברים של אנשים, כמו ללכת לשירותים או לנגן בגיטרה בס? למה הפרנצ'ייז המסריט הזה עדיין קיים????

ביזאר השנה: התנין ב"תיקון" (תודה מקרב ליהונתן צרויה על הגיף)

הסצנה הזו גרמה למישהו שחלק איתי אולם בסינמטק לצרוח ולהיקרע מצחוק במשך דקה וחצי.

חרטוט השנה: "האמן הגדול מכולם", סרט שיש בו פחות אמת היסטורית מב"מחברת המוות". הסרט הזה מעוות את ההיסטוריה ברמות שערורייתיות כדי שנחשוב שפי.טי ברנהאם היה איש הגון וטוב לב, שהקים את הספארי האנושי שלו כדי לשמח את אשתו ולעזור לחריגים בחבר'ה ולא כדי לנצל את הרצון של אנשים לצחוק על "פריקים", שחייו היו טלנובלה מסעירה ולא אוסף של החלטות עסקיות מפוקפקות מוסרית, וכמובן - שהוא המציא את הקרקס כשהיה צעיר, כרזימטי וחתיך כמו יו ג'קמן, ולא טרח זקן שאוהב כסף ונראה כמו דלורית.

הגניזה הכי מדכאת: Gigantic דיסני הכריזו רשמית השנה שהם מוותרים על הסרט המתוכנן שלהם על פי ג'ק ואפון הפלא. הרימייק של "דמבו" מבית טים ברטון ממשיך בהפקה כמתוכנן, למקרה שחששתם.

מלכת העולם לשנת 2017: קייט בלאנשט "מניפסטו" בכלל צולם ב-2015, אבל יצא רק השנה וגאד דאמט זה כל כך מגניב ומוזר. גם בתור הלה היא הייתה סבבה.

מלך העולם לשנת 2017:  אדם דרייבר, שסוף סוף כבש את לבי ב"שתיקה", "פטרסון", "לוגאן לאקי" ו"מלחמת הכוכבים" (והעונה האחרונה של "בנות").

הפוסטר הכי יפה: "בייבי דרייבר"

לא לגמרי הבנתי אם זה פוסטר רשמי לא, אבל הנה האתר של המעצב/ת

הפוסטר הכי מכוער: "קו הדממה"

הסרט הכי מכוער: מסתבר שאין מכוער יותר מסרטי אנימציה בשקל וחצי שלא מגיעים לקולנוע, נגיד זה וזה.

הפאן-ארט הכי שווים: ברור ש"אחרוניי הג'דיי"! דוגמה אחת מיני רבות, לא מחוכמת אבל חמודה:

מקור

והנה גם סרטון חדש ומושלם שע-ק-ר-ו-נ-י-ת יצא ב-2018 אבל נו, בחייאת <ספוילרים גדולים>

הפוסטר שהוא בעצם פאן-ארט הטוב ביותר:

מפה

"למה לעזאזל זה הגיע לארץ" השנה: "הגיבורים של בוסטון" הרגיש כמו טקס יום הזיכרון שאין למי שאיננו אמריקאי ו/או נכח בבוסטון בתקופת הפיגוע סיבה לראות, "מצוד לילי" היה גנרי מארץ הגנרים, אבל המנצח חייב להיות "הבקתה", סרט נוצרי מיסיונרי מטורלל שהוקרן בישראל אך ורק בגלל שאביב אלוש משחק בו את ישו.

ואם כבר דיברנו על זה, אז...

הסרט הכי גרוע: "הבקתה" זה סרט על בנאדם שהבת שלו נרצחת ואז הוא פוגש את אלוהים המכונה "אבא" שהוא בעצם אוקטביה ספנסר ואביב אלוש הוא ישו ורוח הקודש היא אישה צעירה שמנצנצת בשמש והם גרים בבית מושלם מלא באביזרי נוי ממקס סטוק ומוקף בגינה ענקית והכל שם יפה אפילו המקום שבו נמצאים הילדים המתים ואז האבא המתעלל של הגיבור מגיע והוא נראה כמו כדור נצנצים ואלוהים ממש טובה בלאפות והיא לא עונה ��ל שאלות כי בחייאת, מה היא תענה למישהו שהבת שלו נרצחה והכל אקראי לגמרי וטיפשי ומצחיק לא בכוונה ומה לעזאזל קורה פה????

הסרט הכי גרוע שאנשים אשכרה ראו: "המגדל האפל", שהוא פשוט סרט לא גמור, או "זוג יונים", שכל ההחלטות האמנותיות בו שגויות? קשה לבחור, אז למה או או כשאפשר גם וגם.  

האאוטפיט הכי משפיל: קיטש צבאי ב”פיץ’ פרפקט 3″

ה-Video Essay הכי טוב על קולנוע: סיכום הקולנוע השנתי של דיוויד ארליך מאינדי וויר מרגיש כמו קליפ או סרט קצר יותר מאשר כמו וידיאו אסיי, אבל באתרים אחרים התייחסו אליו ככז, אז זרמתי. אניווי, הוא מושלם.

ואיך אפשר בלי אהובתי לינדזי אליס, שגם השנה אחראית על כמה מהדברים הכי מעניינים ביוטיוב. כדאי לנסות את סדרת לימודי הקולנוע דרך "רובוטריקים" שלה, והיו לה השנה גם סרטונים מושלמים על "רנט", "פוקהונטס" ו"מואנה", "שומרי הגלקסיה 2", "הגיבן מנוטרדאם" ועוד.

הביקורת הכי מצחיקה ביוטיוב: ראיתי את הביקורת של כריס סטאקמן על "אימוג'י" 3 פעמים לפחות ועכשיו שנזכרתי בה אני רוצה לראות שוב. הרגע האהוב עליי: "הם חייבים להגיע לדרופבוקס!!! :("

הסצנה הדרמטית הכי מגוחכת: "קינגסמן" - דמות מקריבה את עצמה למען טובת העולם ועושה זאת תוך כדי שהיא מזייפת שיר בקולי קולות, עם ליווי כלי דרמטי ברקע. בעצם, כל סצנה דרמטית בקינגסמן. מספיק. תתמקדו בדברים שאתם טובים בהם. כמו… אמממ… לא יודעת, חליפות?

חמידות השנה: ע"ע התמונה למעלה + אוקג'ה.

ציון מיוחד לשבח למחלקת הארט: "יוצא מן הכלל" הכל בסרט הזה יפה - הבגדים, הבתים, הרחובות, המצלמות, הנופים, השיער של סטייסי מרטין, הלחם, הריבה. אם היה אפשר לראות את האוויר שהם נושמים, כנראה גם הוא היה יפה.

השם הכי מסורבל: "אשתו של שומר גן החיות". אולי, נגיד, "האישה מגן החיות"? כי קיבלתי מהסרט ווייב שהמקום היה מתפרק בלעדיה.

הדיבור הכי מעצבן: כנראה שנטלי פורטמן ב"ג'קי", אחד הסרטים שהכי ביאסו אותי השנה. אני יודעת שככה ג'קי קנדי אשכרה נשמעה. זה עדיין מעצבן.

הסרטים שאני הכי שמחה שלא ראיתי: "רובוטריקים" פרק 6782, "קו הדממה" (ראיתי שתי עונות של "מתים לרגע", נראה לי זה מספיק), הסרט הלא ברור הזה עם איימי שומר, "איש השלג", "המומייה".

הסרטים שאני הכי מבואסת שלא ראיתי: "עניינים אישיים", "הסוכן", "פרנץ".

הסרטים שכולם שנאו חוץ ממני: "טריינספוטינג 2", "המלך ארתור".

הקראש המוזר לשנת 2017: באסטרד מ”פאטי קייקס”

הוא מסתובב עם עדשה לבנה אחת, יותר מדי פירסינג, גר בבקתה ביער, כנראה מתוסבך רצח ועושה לחברות שלו חיים קשים, אבל איזה חמודדדדד.

הזוג הכי גרוע: ולריאן ולורלין, "ולריאן" "אולי אם אני אציע לה נישואים כל שלוש דקות בסוף היא תשכח שאני דוש ושיש לי בגרות נפשית של ילד בן עשר ותסכים!". כמו כן, למה למחוק את לורלין משם הסרט כשהיא קלירלי הצד המוצלח יותר של הצמד?

הורס השירים הרשמי של 2017: "הכל שבור ורוקד" למה לעשות ככה ל"אל תדליקו לי נר", או ליוסי אלפנט, או בכלל?

מתאמץ השנה: הפלאש של עזרא מילר

סתום ת'פה.

הנבל המצטיין: יש לי סימפטיה לא לגמרי מוסברת למייקל קיטון, ולדעתי הוא הרבה יותר אמין בתור הבאד גאי ב”ספיידרמן: השיבה הביתה” מאשר כבאטמן/בירדמן. כמו כן - היי! בירדמן הצטרף ליקום הקולנועי של מארוול!

שחושבים על זה, גם ב”המייסד” קיטון משחק מניאק מוכשר וחביב שבנה קריירה בדרכים לא לגמרי כשרות, והסרט הזה אשכרה גרם לי לדמוע מרוב כעס בסיום, אז כנראה שהוא פשוט צריך לשחק נבלים.

הרגע האירוני של השנה בקולנוע: באולם קולנוע סמוך לסניף של מקדונלדס, יושבת אישה וצופה בסרט “המייסד” תוך כדי שהיא שותה ברעש גדול קולה בכוס ממותגת של מקדונלדס.

הנבל הכי מאעפן: מפלצת גנרית ממשחק מחשב ב"ליגת הצדק", נבל כה מביך שצחקתי בקול רם כשהוא הופיע בפעם הראשונה, ובקול עוד יותר רם כשהוא קרא לקופסאות "אמא".

התספורות הכי טובות: לורה דארן ב"מלחמת הכוכבים", גל גדות ב"וונדר וומן", טסה תומפסון ב"ת'ור"

התספורת הרעה: שרליז ת'רון, "מהיר ועצבני 8"

+שיער הפנים המכוער: "רצח באוריינט אקספרס"

אנטי קליימקס השנה: "מלחמת 90 הדקות" סרט שכל כולו מבוסס על הרעיון שמשחק כדורגל בין ישראל לפלשתין יכריע את הסכסוך אחת ולתמיד. הוא לא מנתח לעומק את היוזמה והחוקיות שעומדת מאחוריה, אין בו סיפור מעניין במיוחד והדמויות היחידות שמקבלות פוקוס הן של עסקני כדורגל מרירים. המשחק עצמו לא בסרט. בכלל. אפילו לא שנייה ממנו. הוא אפילו לא מתבטל מסיבה טרגית כלשהו. הסרט פשוט נגמר לפניו. מה???? (ולא, משה איבגי ממש לא מספיק טוב כאן כדי שפסטיבל קולנוע ייצא מגדרו וייתן לו פרס למרות שהוא עבריין מין סדרתי, לכאורה. למעשה, הוא לא טוב כאן בכלל). המייקאובר הכי קיצוני: ריטה רפולסה, "פאוור ריינג'רס" הו, שלום לך, דמות עם צורה מוזרה וקרניים ענקיות בסדרת הטלוויזיה, שבגרסת הסרט הפכה לנבלית לוהטת בתלבושת ירוקה צמודה עם קוקו הדוק כקונדום. ורגע, תמיד היית אובססיבית לזהב? ואכלת דונאטס כשאת ממתינה לגיבורים שיבואו להילחם בך?

הפרסומת הכי חסרת בושה: קריספי קרים ב"פאוור ריינג'רס" סגנים: הצבא האמריקאי ב"פיץ' פרפקט 3", מותג וודקה ב"פצצה אטומית". "אימוג'י" לא נחשב כי ��ין בו פרסומות, הוא עצמו פרסומת.

התבזות השנה: התשובה המתבקשת היא סר פטריק סטיוארט בתפקיד קקי מחייך ב"אימוג'י", אבל זה יותר בדיחה מאשר אשכרה תפקיד. אישית, הרבה יותר הביך אותי לראות את אוקטביה ספנסר בתפקיד "אבא" AKA אלוהים ב"בקתה". גם גילה אלמגור חוטפת מכה מפטיש ב"אנטנה" היה די מבאס. 

הדוקומנטרי הטוב ביותר / הצמד הקולנועי הכי מוצלח: “אנשים ומקומות” כל הזמן אומרים על סרטים שהם “מעוררי השראה”, בייחוד כאלה שמספרים על אמנים ויוצרים. זה נורא קל להגיד, עברית היא שפה מוגבלת וכל זה, אבל במקרה של “אנשים ומקומות” (שלדעתי בכלל היה צריך להיקרא “נופים ופרצופים”) יש לזה כיסוי. אגנס ורדה ו-JR הם טיפוסים קצת אקצנטריים, כל אחד בדרכו, שיודעים בדיוק איזו אמנות מעניינת אותם ואילו חוויות מושכות אותם. שניהם אוהבים, יותר מאשר את היצירה שלהם, אנשים. נדיר לראות סרט שגורם לדברים מסובכים ומלחיצים כמו יצירה, מסעות ומפגש עם אנשים זרים בכזו קלילות, וזה מדבק. זה פסיפס מקסים של סיפורים אנושיים קטנים עד עצומים בגודלם, אבל גם זריקת מרץ שאשכרה גורמת לצופה לרצות לקום וללכת, לשמוע על החיים של מישהו אחר, לראות משהו חדש. בשנה שבה מיתוס האמן המשוגע והדושבג הפך לדיון הכי רלוונטי, הסרט הזה הוא עדות נגד - אמן יכול, ואפילו עדיף שיהיה, בעלים של לב טוב וראש פתוח.

הדמות הטובה ביותר בסרט בינוני ומטה: אפריל מ"המסיבה" בתיקו עם רוני מ"כמעט מפורסמת" פירטתי על זה יותר בעין הדג, כאן על אפריל וכאן על רוני.

האחלה חמודה של השנה: מלאני לינסקי לינסקי הופיעה השנה בתפקיד הראשי בסרט Don't Feel at Home in This World Anymore, בקטע שביימה סנט וינסנט לאנתולוגיית האימה הנשית XX וגם בסדרה (הגרועה) Girlboss. שלושת הדמויות שלה היו שונות לגמרי, אבל בכל המקרים לינסקי הייתה הדבר הכי טוב בסרט / הסדרה. עוד בבקשה.

הסצנה התמוהה ביותר: הפלאש וסייבורג <ספוילר, בערך> חופרים את סופרמן החוצה מהקבר, "ליגת הצדק" ברוס, לא אמרנו שאתה מיליונר? זו ��אמת הדרך הכי טובה לעשות את זה?

ביזיון השנה: "ליגת הצדק" מחרבן על "וונדר וומן" עם מדים קטנים יותר לאמזונות וצילום שיוצא בגדרו כדי להציג לנו את התחת של דיאנה. 

רגע הWTF הכי משמח: פרידה קאלו מופיעה ב"קוקו" ומתגלה כאמנית וידיאו ארט אוונגרדית.

לרוב אני מסיימת את החלק הזה של הפוסט עם הכתוביות, אבל הפעם אני רוצה לסגור עם הסיום הכי יפה לסדרת סרטים - סצנת הסיום המקסימה של הסרט הבינוני למדי "פיץ' פרפקט 3". הסצנה עצמה עוד לא ביוטיוב, אז נסתפק בשיר שמבוצע בה.

ולסיום סיומת: הסרטים האהובים עליי מ2017

לא נכנסו ל-15 אבל עדיין סבבה:

"פאטי קייקס" - פטרישה לנשיאות 2020. "הצד האחר של התקווה" - נחמד לדעת שסרט על פליטים סורים ועל כמה שהשוודים הם אומה קרה ואנטיפתית יכול להיות גם מצחיק. “מז”ל טוב” - שני סרטים מהשנה האחרונה שיחקו עם פרמיס של סרט ניינטיז ואיפשרו לדמויות שלהם למות ולחזור לחיים שוב ושוב. זה האחד שהיה אשכרה כיף לראות. "לוגאן" - הלוואי שנקבל סרט רק על חבורת הילדים הזו, כולל קרוס אובר עם "סטריינג'ר ט'ינגס". "לוגאן לאקי" - הפיל גוד של השנה. "אור ירח" - צבעים יפים, אנשים יפים. "בריגסבי הדב" - נראה כמו דאחקה, אבל הוא הרבה יותר מזה. ”פלא” - ככה בדיוק נראה סרט אמריקאי מרגש, חינוכי ומתוק כשעושים אותו כמו שצריך.  "סיפור רפאים" - אני עוד לא מספיק סינפילית כדי להתרגש מ12 דקות של אכילת פאי, אבל זה סרט נורא יפה ואחראי לאחד (כמה?) מהרגעים הכי עצובים שראיתי בסרט. "נרודה" - יפה לאללה. נדחק מהרשימה ברגע האחרון.

15. "על גוף ונפש"

בעיקר בזכות: אחת הדמויות הכי נוגעות ללב שראיתי בסרט אי פעם הסרט ההונגרי הזה הצטרף לרשימה אחרון כי הוא יצא ממש לפני שנייה וחצי, אבל היה קשה להשאיר אותו בחוץ. לא הכל עבד לי בסרט הזה, אבל מה שכן, עבד בענק. התאהבתי בו כבר כששמעתי את הפרמיס הבסיסי (זוג קולגות מתאהב אחרי שמתברר להם כי הם חולמים את אותו החלום כל לילה) והסרט עצמו התחיל מעניין, אבל כבש אותי לגמרי רק בחצי השני, כשהזוג צריך אשכרה להתמודד עם מה שמרחיק אותם זה מזו בחיים האמיתיים. הפרשי גילאים, ציניות, פחד, אבל גם העובדה שמריה (אלכסנדרה בורבלי המדהימה) סובלת מתסמונת אספרגר ובכלל לא מבינה את הרעיון של מיניות ומגע פיזי. התהליך שהיא עוברת כדי להיות מסוגלת לממש את התשוקה שלה הוא סיפור קולנועי נדיר וסופר מרגש. 

14. "נורמן"

בעיקר בזכות: הברומאנס הבלתי שגרתי הסרט הזה שבר לי את הלב. שוב ושוב ושוב. זה הישג אדיר לגרום לצופה לאהוב ולעודד מישהו שהאיפיון הבסיסי ביותר שלו הוא כנראה “פתטי”, בטח כשהפתטי הזה הוא בעצם עסקן שעלול, בטעות או שלא, להשפיע על פוליטיקאים ודרכם על החיים שלנו. אין הרבה סיבות לחבב את נורמן, אבל ממש קשה לא לחבב אותו, או לפחות לרחם עליו מספיק כדי לקוות שפעם אחת משהו יסתדר לו כבר. כשהדמויות סביבו מתחילות להתעבות, לקבל שכבות ורבדים ולחשוף את הפצעים של עצמן, זה כבר הופך לסרט הרבה יות�� רגשי מהדרמה הקומית הפוליטית הממוצעת. ליאור אשכנזי ממש מעולה ומבלבל בתפקידו כהכלאה של ביבי נתניהו ואהוד אולמרט, אבל השוס פה זה ריצ’ארד גיר שנבלע לתוך התפקיד עד ששוכחים שמדובר בשחקן.  

12. "שומרי הגלקסיה 2" + "ת'ור ראגנרוק"

בעיקר בזכות: כיף עם נשמה מארוול היו בדיוק מה שרציתי ב-2017, עם שלושה סרטים שהיה לי כיף לראות ולא התפדחתי להמליץ עליהם לחברים. החביב עליי מביניהם הפרק השני של “שומרי הגלקסיה”, אבל בפער לא גדול. שני הסרטים האלה לא כל כך דומים, מעבר לעובדה ששניהם של מארוול בלי תוספת ההיסטריה שמאפיינת את הקהל (והסרטים עצמם, במידה מסוימת) ה”חשובים” יותר של המותג. מה שכן יש להם במשותף זה 1. במאים שהצליחו לשמור על חותם אישי גם בעבודה מול תאגיד מפלצתי ו-2. תכסיס הטעייה - הם נראים כמו סרטי אקשן פשוטים ומטופשים, אבל מסתירים מתחת דברים יותר מעניינים ונוגעים. הראשון מתעסק המון בהורות ובמשפחה בעייתיות, אפילו מתעללות. השני מדבר על האלימות שבקפטיליזם וגם על פוסט קולניאליזם. חלק מהזמן זה מוסתר יותר מדי עמוק, אבל זה לגמרי שם, והופך את הצפייה בהם מסתם כיף למשהו קצת יותר גדול.

11. "וונדר וומן"

בעיקר בזכות: הגיבורה שלא ידעתי שמעניינת אותי וונדר וומן לא כל כך עניינה אותי לפני הליהוק של גל גדות. לא ראיתי אף סדרה מצוירת בכיכובה בילדות והיא לא הופיעה בסרטי קולנוע בגל הקומיקס של שנות התבגרותי. רק כשהתייבשתי באולם וחיכיתי שהסרט יתחיל כבר הרשיתי לעצמי קצת להתרגש מזה שתכף אצפה סרט על גיבורת על חזקה ומגניבה, עם מבטא מזרח-תיכוני. זאת ועוד - סרט הוליוודי שהשחקנית הראשית בו צצה מולי פעם כשעבדתי בדוכן דיסקים ושאלה אם יש לנו מוזיקה לילדים. בסופו, הבנתי פתאום שדווקא כן היה חסר לי סרט ממש כזה, סרט גיבורי על הומניסטי, לא ציני, כזה שמעדיף לנסות לרגש מאשר לעשות תחרות מגניבות, או במקרה המקובל בסרטי די.סי - לבדוק כמה רציני ומדכא סרטים על אנשים שרוצים להציל את העולם יכול להיות. “וונדר וומן” הוא סרט בלתי מושלם אבל מחמם לב, עם שחקנים שכיף לראות ודיאלוגים שכיף לשמוע, אקשן מגניב וסצנות זכירות וייחודיות. יותר מכל, יש בו גיבורה מעולה מהסוג שכמעט לא עושים יותר - אמיצה, אוהבת אדם ואלטרואיסטית, כזו שמעדיפה להדוף כדורים מלהרהר בקיום ובמשמעות הסמלית של המעשים שלה. 

10. "קוקו"

בעיקר בזכות: המופע של שיא הרגש בדירוג הבלתי עקבי ובלתי מסודר של סרטי פיקסאר בראש שלי, “קוקו” לא ממוקם בטופ 5. עם זאת, כשיש רק שני סרטים בכל תולדות האולפן שבאמת לא עושים לי את זה, גם המקום השלישי-לפני-אחרון מוצלח הרבה יותר מסרט ממוצע של אולפן אחר (ולא שם “קוקו” מדורג כרגע). ויזואליה מרהיבה, דמויות מקסימות, רגש בסיטונאות, בדיחות טובות - בול בכל המטרות. יש לי תחושה שאם הייתי רואה את הסרט הזה בגיל 10 ומטה, הייתי מפחדת ממנו. זה אולי אחד הסרטים הכי צבעוניים בתולדות פיקסאר, ורגעים מסוימים בו מרגישים כאילו כוונו ישירות לגילאי 5-6, אבל הוא בכל זאת מתרחש בעולם הבא, ובכל זאת מזכיר לנו את מה שאנחנו חייבים להדחיק כדי לתפקד. קראתי לא מזמן שאמא של דיסני מתה בגלל תקלה בבית שדיסני עצמו קנה להורים שלו במתנה, מה שעשוי להסביר את האמהות המתות בסרטי דיסני הראשונים. אולי אחד ההורים של ג’ון לאסטר מת מאלצהיימר, והעיסוק המתמשך של פיקסאר בזיכרון, בצורך לזכור ובהכרח לשכוח את מי ומה שאיבדנו, הוא פשוט הדרך שלו להתמודד?

9. "תברח"

בעיקר בזכות: השילוב בין קלילות לבעתה אם צריך לתאר את “תברח” במילה אחת, המילה הכי מתאימה בעיניי היא Charming. מקסים כמו בחור מצחיק במסיבה, לא כמו סרט של דיסני. עם הנושא הנפיץ והבאזז המשוגע, ממש קל לפתח אנטגוניזם לסרט הזה עוד לפני שהוא מתחיל. אבל כשהוא מתחיל קשה לא להיות בעדו - מה לעשות, ממש כיף איתו. כל השחקנים בו טובים וכל דמות יכולה הייתה להיות כוכבת של סרט, הדיאלוגים אדירים והעשייה הקולנועית מתאימה בול לסיפור המאוד מסוים הזה. אפשר לדסקס לעומק על האמירה, המסרים, ההשפעה החברתית וכל אלה, אבל ההישג הגדול כאן מבחינתי הוא היכולת לשלב את כל זה עם מתח, הומור, אנרגיה וכיף, הדברים האלה שאנשים באים לסרטים בשבילם. כבר שמעתי תלונות מכמה אנשים שלקראת הסוף הסרט נהיה “הזוי מדי” בשבילם (יענו, ציפינו לדרמה קומית וקיבלנו, כפי שהסרט הבטיח מהרגע הראשון, משהו בין מותחן לאימה), אבל בשבילי (כמי שמעדיפה את האימה שלה מהולה היטב בז’אנר אחר) זה היה בדיוק השילוב הנכון. 

8. "סיפורי מאירוביץ'"

בעיקר בזכות: קאסט מהחלומות  הסרטים של נואה באומבך תמיד מרגישים לי כאילו לא קורה בהם שום דבר. זה לא נכון, בטח לא בסרט המסוים הזה, שתופס את כל הדמויות שלו בנקודה משמעותית בחייהן ומאלץ אותן להתמודד עם האישיוז שלהן עם עצמן ועם המשפחה שלהן. כשאני אומרת שבסרט קורה “שום דבר”, אני בעצם אומרת - בסרטים האלה אין מסע, אירוע רב חשיבות או משימה שצריך להשלים. הכוח של באומבך בכותב טמון בהיקף הסיפורים ובאינטימיות שהוא יוצר בין הדמויות שלו לצופה. גם כאן, אנחנו נכנסים לנעליהם של שני אחים ואחות למחצה שחולקים אבא מחורבן מאוד ונבדלים בסוג הדפיקויות שהקשר איתו השאיר בהם. באומבך כותב סיפור משפחתי שהוא בעצם אסופה של רגעים מצחיקים ועצובים, מביכים ומרגשים. ההתרחשויות משנות את הגיבורים שלנו, אבל בסוף הסרט הם יישארו, פחות או יותר, אותו הדבר. אם לצטט את אליזבת מארוול, המנצחת האמיתית בקאסט הענקים הזה - "אני יכולה לשבור את כל המכוניות בחניון ולשרוף את בית החולים, אבל זה לא יבטל את הדפיקות שלי”. 

7. "לא פה, לא שם"

בעיקר בזכות: השותפות שאף פעם לא היו לי כשיצאנו מהסרט (צפייה שנייה בשבילי, ראשונה בשבילו), בן הזוג שלי אמר שפתאום הוא מבין מה הפריע לי ולנשים אחרות בכל כך הרבה סצנות אונס. אז כן, יש בסרט הזה סצנת אונס כואבת לצפייה, בלתי מעוצבת, כזו שלא מבוימת ומצולמת כמו סצנת מין וגם לא מתענגת על הכאב של האישה. זה עדיין לא העיקר. העיקר הוא ש”לא פה לא שם” מראה את הדברים הקשים והאיומים, אבל מאזן כל כך יפה עם מה שדווקא שווה לחיות בשבילו. יש מליון סרטים על כמה קשה להיות אישה ולא תמיד הסרטים האלה מתעכבים גם על הדרכים שבהן אנחנו יכולות לעזור זו לזו ולעצמנו, להילחם בחזרה. ועדיין, אין פה נאיביות - הסרט לא מתיימר לפתור את המצב או אפילו לשים עליו איזה פלסטר בשביל התחושה הטובה. 

6. "בפינה זו של העולם"

בעיקר בזכות: הפרק החסר בשיעור היסטוריה סרטו זוכה הפרסים של סונאו קטאבוצ'י הוקרן בישראל רק במסגרת פסטיבל הקולנוע היפני, כי סרטי אנימה מגיעים לארץ רק אם מיאזאקי ביים או הפיק אותם. זה לא סרט לסינמה סיטי חלילה, אבל לסרט כל כך מיוחד בהחלט מגיע איזה סיבוב פסטיבלים. סוזו, נערה מגושמת ויצירתית, עוזבת את בית הוריה כדי להתחתן ועוברת לגור עם משפחת בעלה הטרי. סוזו לא לגמרי יודעת איך להיות “רעייה”, היא גם עדיין לא בטוחה עם איזה מין אדם היא התחתנה, בכלל היה לה מישהו אחר בראש, לפחות בבית החדש יש נוף יפה ואחיינית חמודה. הקאץ’ - השנה היא 1944 וכל משפחתה של סוזו גרה בהירושימה. הסרט הזה הוא שילוב בלתי אפשרי בין טרגדיות איומות, פחד מוות ורגעיים קומיים משונים, ויש לו דרך אחרת, יחידה במינה, לתאר את החיים בצל מלחמה, את הניסיון להמשיך לחיות כרגיל כשגם בנורמליות כבר לא נשאר שום דבר נורמלי.

5. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי"

בעיקר בזכות: התזכורת איך ילדה בת 10 מגיבה לדברים ריאן ג’ונסון לא איכזב אותי אפילו קצת - זה היה הכי כיף שהיה לי בקולנוע כבר המון זמן, וסרט “מלחמת הכוכבים” שהכי אהבתי מאז “האימפריה מכה שנית”. אהבתי את זה שכל דמות הפכה בסרט הזה להיות יותר בן אדם ופחות רעיון, אהבתי את הדמויות החדשות, אהבתי את איך שהכל נראה ונשמע, את הכיוונים שהעלילה פנתה בהם, את החיבור לסוגיות חברתיות (אתם יכולים להמשיך להתייחס לסדרה כאל מע��ייה שייקספירית בחלל, אבל זו עדיין תנועת מחתרת, לא משחקי הכס), אפילו את הקטע הביזארי והידוע לשמצה עם גנרלית כזו או אחרת. מי שלא טוב לו יום טוב לו.

4. "נשות המאה העשרים"

בעיקר בזכות: סיפור ההתבגרות היפה של השנה הסרט האנדרייטד של השנה פשוט יצא שנה מוקדם מדי. עכשיו, כשכולם מדברים על גבריות רעילה ושואלים את עצמם איך לחנך ילדים לכבד אחרים ובפרט אחרות, הוא היה יכול לקבל את תשומת הלב הראויה לו. הדרמה הקומית הזו מתרחשת בסוף שנות השבעים וזה כיף גדול (מוזיקה! עיצוב תקופתי! תספורות מצוינות!) אבל השאלות שהוא מעלה על חינוך ופמיניזם עדיין רלוונטיות לאללה. קל לראות שהסיפור מבוסס על סיפורו האישי של הבמאי-תסריטאי - הנער המתבגר שבמרכזו מקסים וטמבל ממש כמו ההוא שישב שולחן מאחורייך בבית ספר, והאהבה העצומה שיש לו לדמות האם וגם לחונכות הצעירות יותר של אותו נער - אנט בנינט, גרטה גרוויג ואל פאנינג - שובה את הלב ומדבקת. אם יש סרט אחד שאני מצטערת שלא ראיתי השנה שוב - זה האחד הזה.

3. "בייבי דרייבר"

בעיקר בזכות: המוזיקה, העריכה ומה שביניהן אין לי משהו מאוד מקורי או משכנע לומר - אדגר רייט עושה בדיוק את הסרטים שאני רוצה לראות. זה הישג די מרשים מבחינתי, כי הסרט הזה שונה למדי מסרטים קודמים שלו ועדיין התאהבתי מכף רגל ועד ראש. אני מעריצה את הדיוק של רייט, שמתעכב גם על הפרטים הכי קטנים וייתכן שגרם לעורך שלו לרצות להתאבד עם עריכה מדויקת לקצב של הפסקול ברמת השנייה. חוץ מזה, הוא הפך שני שחקנים שתחושותיי כלפיהם נעו בין “למה הם בוחרים כאלה סרטים מאעפנים” ל”וואי למי אכפת” והפך אותם, לפחות למשך שעתיים, לאנשים האהובים עליי בעולם.  

2. "פטרסון"

בעיקר בזכות: הנשמה היתרה

זה אמנם לא סרט על קטר קטן אלא על נהג אוטובוס גבוה מאוד, אבל��The Little Film That Could זה שם מאוד ראוי בשבילו. אדם דרייבר כל כך טוב כאן שאפשר היה להאמין שהוא משחק את עצמו, עד שנזכרים שהוא ככה בכל התפקידים שלו, ושבעצם מדובר באחד השחקנים הכי טובים בעולם כרגע. ג’ים ג’רמוש כל כך טוב כאן שאפשר כמעט לשכוח שרוב האנשים לא מתייחסים ליצירה האחרונה שלו כאל סרט לגיטימי. זה הרי סרט על אדם שאין לו מטרת על או שאיפה גדולה, סתם בחור פשוט שרוצה לחיות בנוחות עם האישה שהוא אוהב, להקשיב לנוסעים משוחחים ביניהם, לכתוב קצת, לשתות משהו וללכת לישון. אין תוכנית, אין תוכנית. חיים, נקודה. למה זה מצליח? שוב, ג’ים ג’רמוש מצליח בדיוק במקומות שכמעט כל במאי אחר היה עולה על העצבים. 

1. “אוקג’ה”

בעיקר בזכות: אוקג’ה רבאק, אני קלישאה מילניאלית. סרט השנה שלי עשה בלאגנים בפסטיבל קאן, הופץ רק בנטפליקס, מספר על ילדה וחיית המחמד שלה שלא קיימת במציאות, חצי מהדמויות נראות כאילו הוציאו אותן הרגע מחוברת קומיקס ויש גם חבורה של טבעונים לוחמניים שעושים קעקוע בשביל להתנצל אחד בשני השני. אבל מה לעשות, לבונג ג’ון-הו יש ראש מדהים, מי אני שאתלונן? “אוקג’ה” היה בשבילי כמו רכבת שדים, שמרימה ומפילה ומטלטלת ומשחקת בי כמו בבובת סמרטוטים חסרת משקל, אבל לפחות עושה באדיבות ובחוכמה, לא בשביל לגרום לי להקיא. לא שאין בסרט הזה סיבות להקיא, או לבכות, או לרצות למות, מזל שיש בו גם סצנות כל כך מקסימות שאין מקום להחזיק הכל. עדיף קלישאה מחסרת לב, לא?

[yossiyuger]

עיצוב פנים כפרי - יוסי יוגר, מתמחה בתחום עיצוב פנים כפרי מודרני ובעל תואר שני באדריכלות יעזור לכם להגיע להרמוניה שאתם כל כך מחפשים מהפך ב עיצוב פנים כפרי במושב בבית סוכנות בן 80 שנה. דירות מעוצבות, מסעדות ובתי מלון, טיפים בעיצוב ועוד - כל מה שרציתם לדעת על עיצוב פנים, באתר העיצוב יוסי יוגר הגדולה ואת התשובה לזה אני מציגה בהרבה מאוד פרויקטים שעשיתי - ככה ש-עיצוב פנים כפרי מודרני או עיצוב פנים כפרי עדין - הם מושגים שאנחנו בעצם המצאנו זוג + 4 ילדים, ביקשו בית על קומה אחת בסגנון עיצוב פנים כפרי לייט וסגנון קלאסי עיצוב פנים בתים פרטיים מעצבי פנים מומלצים במרכז: מומחים שאתם חייבים להכיר מעצב פנים מומלץ תוכל לגרום לכם להימנע מטעויות שיפוץ יקרות שעלולות לקרות עקב חוסר ידע בתחום בקרו אותנו בבלוג https://yossiyuger.blogspot.com/

[brokerli]

Kav Yashar

New Post has been published on https://brokerli.com/feeds/kav-yashar/

Kav Yashar

נתיב פיתוח מתקדמת בפרויקט הפינוי בינוי הגדול בבית שמש

Source: nadi - נדלן Published on 2020-04-26

אל על תוציא טיסות נוסעים מיוחדות לפריז, לונדון ומיאמי | כל הפרטים

Source: maariv עסקים Published on 2020-04-26

בנק ישראל מתריע מנקיטה במדיניות פופוליסטית של מחיקת חובות למשקי בית ולעסקים

Source: נדלן ותשתיות גלובס Published on 2020-04-26

סלקום, גולן ואקספון יתמודדו ביחד במכרז הדור החמישי

Source: globes הייטק Published on 2020-04-26

סוף ל”פרוטקשן” במושב בלפוריה: ניצחון לבעלי קרקעות פרטיים

Source: nadi - נדלן Published on 2020-04-26

אושרה תכנית לבניית 7,200 דירות בעתלית

Source: maariv עסקים Published on 2020-04-26

לאחר 9 שנים בתפקיד: מנכ"ל אפריקה מגורים, אורן הוד, פורש

Source: נדלן ותשתיות גלובס Published on 2020-04-26

חברת צרפתי שמעון קיבלה היתר בניה והחלה בביצוע פרויקט צרפתי במבשרת ציון

Source: nadi - נדלן Published on 2020-04-26

פרשנות: שיכון מורחב - מה עומד מאחורי ההחלטה של ליצמן לעזוב את תיק הבריאות, ומה הוא מתכנן בתחום הדיור

Source: נדלן ותשתיות גלובס Published on 2020-04-26

ארה"ב בדרך למחסור בבשר בתקופה הקרובה, ביונד מיט המרוויחה הגדולה

Source: maariv עסקים Published on 2020-04-26

אלביט מערכות: חוזה בהיקף 103 מיליון דולר לאספקת חליפות ל"א

Source: maariv עסקים Published on 2020-04-26

45 הדירות שהתרוקנו והפכו את חיי היזם הירושלמי לקרב הישרדות

Source: נדלן ותשתיות גלובס Published on 2020-04-26

S&P 500 - התמקדות בממד הזמן הקצר

Source: maariv עסקים Published on 2020-04-26

תקנות החירום בענייני מיסוי החמיצו כמה דברים מהותיים

Source: נדלן ותשתיות גלובס Published on 2020-04-26

הראש הקטן של העיריות הגדולות במשבר הקורונה

Source: כלכליסט נדלן Published on 2020-04-26

מחפשים עסקים למכירה? נסו את ברוקרלי

[shiur-lo-chashuv]

עם כל הכבוד לזה שבתי קברות נוצריים ישנים שאף אחד לא דואג להם הפכו לאייקון של וייב לבתי קברות, אולי הבתי קברות שאתם הולכים אליהם פשוט משעממים כי במושב של סבתא שלי מעבר לגדר של בית הקברות יש שביל מטיילים צר שלא הרבה הולכים בו, וצוק תלול (מאוד), ומסביב יש עצים שלפני שנה-שנתיים כשהרוח היתה חזקה ממש היא הפילה אותם על הקברים. והקברים של הסבים רבים וסבים רבים רבים (וכן הלאה) שלי עוד עומדים שם ואכן יש עליהם קצת טחב אבל עדיין אפשר לקרוא את השמות כי מנקים את הקברים באופן סדיר💅

בתי קברות בארץ ככ חסרי וייב

[maccabihaifafc]

‏‎אנחנו זוכרים את אוהד הקבוצה, נועם עציוני ז"ל. נועם עציוני בן עליזה ואבישי ז״ל נולד ביום כ׳ בתשרי תשל״ז (14.10.1976) במושב מגדים הסמוך חיפה. במהלך שנות בית הספר היסודי והחטיבה עד כיתה י׳ הקדיש נועם זמן רב לאימוני הכדורגל במסגרת מכבי חיפה, הוא נסע מספר פעמים בשבוע לחיפה, בתחילה כדי ללמוד בבית הספר של הקבוצה ולאחר מכן לשחק בקבוצת הנוער של מכבי חיפה, נועם היה השוער, ותמיד היה אוהד מסור של הקבוצה. גם על המגרש הוא לא היה אחד שמוותר, אלא אם היו לו מטרות חשובות יותר. עד גיל 16 הוא התחרה עם ניר דוידוביץ’ על אפודת השוער הראשון בקבוצות שבהן הם שיחקו במחלקת הנוער. לא פעם הוא הצהיר לבני משפחתו שהכדורגל עבורו הוא סוג של שאיפה. הוא התאמן תחת מאמן השוערים חיים לוין, השקיע בעבודה קשה ולא פספס שום אימון. לא תמיד היה לו קל, אבל הוא המשיך לעבוד ולהזיע, ואהב את המשחק. "הוא היה בחור נהדר", אמר דוידוביץ'. "יש לנו הרבה תמונות ביחד. הוא היה מאוד רציני באימונים ונתן את כל מה שהוא היה יכול. עברו המון שנים מאז, אבל כל פעם כשאנחנו מגיעים ליום הזיכרון אני ישר נזכר בו. היה לי מאוד עצוב באותו היום שבו שמעתי על מה שקרה. בכלל, עצוב לי על כל חלל שנפל, אבל במיוחד כשאתה מכיר את המשפחה ואת מי שנהרג אז לא קל להתמודד עם הדברים האלה". “הוא היה יכול להיות שוער מצוין”, אמר חיים לוין, שזוכר את הילד שגידל גם כיום. וככזה, נועם גם לקח החלטות אמיצות. הוא כאמור מאוד אהב את המשחק, עד שהגיעו מחשבות אחרות שהפכו את הכדורגל להיות בעל חשיבות נמוכה יותר בסדר העדיפויות שלו. דוידוביץ’ המשיך לקריירה מפוארת, בעוד שעציוני עזב את הקבוצה והחליט להתמסר ללימודים. “אחת מהסיבות שנועם עזב את מכבי חיפה זה בגלל שרצה ללכת לעשות לבגרויות וללמוד הנדסת תעשייה וניהול. הוא רצה להשקיע יותר בלימודים”, סיפר אחיו שגב. ביולי 1995 החל נועם את שרותו הצבאי ב״עורב נח״ל״, לאחר שלושה חודשים נשלח נועם לקורס חובשים ולאחר מכן חזר לצוות שלו כחובש. למרות שסבל משברי הליכה לא התלונן, והשתדל להמשיך לעזור לחבריו, ולא ליפול עליהם כנטל. בערב של יום כ״ח בשבט תשנ״ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב, שבעים ושלושה הלוחמים שעשו את דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו, וביניהם נועם שהיה בן עשרים וחצי שנה בנופלו. "רציתי לקטוף פרח קטן, ואמא אמרה אסור, זה מוגן. ובכל העולם יש חוקים לא לקטוף פרחים מוגנים. אולי אני סתם ילדה קטנה, שלא יודעת ולא מבינה אבל זה נראה קצת מוזר- שפרחים אסור וחיילים מותר! " יהיה זכרו ברוך! ‎‏ https://www.instagram.com/p/B_hrtvvF4jM/?igshid=1fu8xmvk2y5zx