#בא לי לבכות

[flashbacksechoes]

אנחנו לא מצליחים להשיג את סבא שלי מהבוקר ואין לנו מושג מה קורה איתו.

הלוואי שהייתי יכולה לא להרגיש דברים.

[emmafallsinlove]

המורה שלנו ליוניטי שכח להקליט את השיעור הכי חשוב בכל הסמסטר, האחד שבו הוא מציג לנו את הקונספט של ✨✨תכנות✨✨ אז הלכתי ליוטיוב ואחרי 4 שעות (היום ואתמול, כן?) של כאסח עם התוכנה זה קרה:

[perachbar]

בֵּית אוֹהֲבִים

בַּיִת מָלֵא אוֹרוֹת

חָבוּי בְּגַן בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.

אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל

יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר

לְכָל הָעוֹלָם.

יהודה עמיחי.

[bnncat]

רציתי לצאת להפסקה לבכות אבל החלטתי לשתות קפה במקום. נגמר הקפה שחור. לקחתי קפסולות. קפסולה אחת לא מספיקה חזקה אז הוספתי עוד אחת. במשך 5 דקות לא הבנתי למה המכונת קפה לא עובדת עד שראיתי שאין בה מים. לקח לי עוד חמש דקות להחליט איזה חלב לקחת (איך יש בבסיס הזה 3 סוגי חלב אבל אין קפה שחור?). באתי לערבב את הקפה. אין כפיות (איך יש בבסיס הזה 3 סוגי חלב אבל אין כפיות?????????). ערבבתי אותו עם מזלג. הקפה לא טעים. שכחתי שאני שונאת קפסולות. עכשיו יותר בא לי לבכות. אני בשפל

[noaghere]

פשוט בא לי לבכות, באמת

מה זו המציאות הסיוטית הזאת שאנחנו חיים בה

כאילו מצד אחד בעולם חשפו את הפרצוף האמיתי שלהם לגבי יהודים וישראלים בפרט ואני נכנסת לחרדה רק מלהיכנס לכל רשת חברתית ואפילו ליוטיוב אני לא יכולה להיכנס כי גם שם מצהירים בולשיט על "ציונאצים" כי למי אכפת מלחקור ולקרוא ולהבין שלמילים ולהצהרות בולשיט שלהם יש השלכות על קבוצה לא קטנה של אנשים שממילא חיו בסכנה מעצם קיומם. בכלל עכשיו גם עם הבחירות בא לי שטראמפ ינצח רק כדי שהם יטעמו ממה שהם הכינו לעצמם, קארמה לפרצוף, שלא יהיה להם הפ��ות, שתמות הסביבה ושיסבלו קצת סבל אמיתי במקום בחיים של אנשים שהם לא מבינים ולא מנסים להבין באמת לעומק חוץ מבאמצעות טרנדים ותמונות עצובות שיש להם אזהרה שהן מזויפות וקישורים מפוקפקים ממשתמשים "מאוד אמיתיים ומסכנים" שכועסים כשמפקפקים בהם

באמת לא פגשתי חבורת מנותקים פריווילגרים יותר מאשר הקנדים שפגשתי כשהייתי במחנה קיץ עכשיו בשליחות בקנדה והם סתם אנשים רגילים שלא מבינים שהמציאות יותר מורכבת משחור ולבן וטוב ורע

ועכשיו מצד שני יש את הביזיון שזה הממשלה שלנו שזין על החטופים, זין על החיילים, למי אכפת שחרא ומפחיד לחיות פה כל עוד החרדים הקיצוניים (אני כועסת אז אני מכלילה ולצערי הם קבוצה לא מבוטלת שהיא הגורם שמתסיס עוד יותר כרגע) מקבלים את מה שהם רוצים ומחזיקים את ביבי בביצים והוא רוצה עוד כוח ועוד כסף לשפץ את הבית בקיסריה ולדאוג ליאירלה שלו

די כאילו כמה אפשר עוד? אני חשבתי ואולי קיוויתי שהגענו כבר לשפל אבל לכו תדעו כנראה יש חרא עמוק יותר מזה שאנחנו נמצאים בו כרגע

וזהו תודה שבאתם לטד טוק שלי אני חוזרת ללמוד לפסיכומטרי כאילו אני מאמינה שתהיה מדינה עוד בזמן של המועד בדצמבר

[jewvian]

יצא לי לציין מספר מכובד של ימי זיכרון לשואה. אני בעצמי נכדה לניצולים, משני הצדדים, וגדלתי על הסיפורים של כולם.

אבל השנה זה אחרת. אני לא זוכרת מתי היום הזה הכה בי כל כך קשה כמו השנה.

פחדתי מהתקופה הזאת חודשים ארוכים, ועכשיו זה כאן. עוד פחות מרבע שעה תתחיל העצרת ביד ושם ואני כבר שבר כלי.

אין לי יותר מדיי דברים עמוקים להגיד, זה מרגיש כמו לחפור בפצע שחשבתי שנסגר אבל הוא מדמם מחדש. אני לא יודעת איך בכלל לגשת למגירות הסגורות שבראש שלי.

אולי יום אחד אכתוב על זה יותר, אבל עכשיו רק בא לי לבכות ולא לצאת מהמיטה.

[swimmingtvshowghostwoman]

שהכל התחיל הייתי אצל חברה אחריי המסיבה שבאמת הייתה אחת המוצלחות, קמנו כולנו בבלבול וזה היה באמת סיטואציה הזויה שכל דבר שקוראים מרגיש יותר פייק מהקודם. התחלנו לנסוע צפונה והכל פשוט היה מוזר וקשה וכל כך מבלבל , הייתה נסיעה באמת אחת הקשות. הגעתי הביתה וכל מה שאני זוכרת זה שהייתי דבוקה לטלוויזיה ודאגתי לכולם והרגשתי פשוט חוסר אונים, וכל מה שרציתי זה לחזור לבסיס ולעבוד ולהבין מה קורה. וכמובן הראש תמיד חושב על השחרור.שאמור היה להיות חודש אחריי.

ניסיתי לדבר עם כמה שיותר אנשים מהבסיס וחברים ופשוט להבין מה קורה.

בערב המפקדת אמרה לנו שאנחנו לא מגיעים ובחיים לא הרגשתי כל כך שחורות מלא לחזור לבסיס.

בראשון הייתי בבית ובאמת שהתחרפנתי, אני זוכרת שדיברתי עם חברה שהייתה בבסיס ושאלתי אותה על שמועות ומה קורה היא כתבה לי שיש שמועות ושלא יודעים כלום. ושיש הרוג. ופשוט התחלתי לבכות. מפחד . מתהיות. מהגרוע מכל, שקרה.

בחיים שלי לא בכיתי ככה, לפחות שעה וחצי של בכי רצוף ובכי אמיתי, מתישהו נרגעתי ואז אמא הגיעה והתחלתי לבכות שוב.

בערב מישהי דיברה איתי על צורך שלי בבסיס ומפה לשם יום אחריי הייתי בבסיס.

בדרך לבסיס דברים היו קצת יותר ברורים, היה שמות מי פצוע, וידוע שמישהו מת. לא ידעתי איך לאכול את זה אבל לפחות אני מגיעה לבסיס. שהגעתי התארגנתי והלכתי למשרדים. אני זוכרת שהגעתי והאנרגיות באמת היו זוועה, כאילו כל הבסיס ריק ומלא בו זמנית והכל בלאגן אבל במועדון זה בועה.

אחריי חצי שעה בערך שמענו את מישהי מלמטה בוכה וצועקת והמאבחנת ��קחה אותה לפסיכולוג, אחד המשקים בא וישב איתנו ורמז שהוא יודע מה קורה אבל לא יכול להגיד אבל שמישהו מת. אחריי 15 דק בערך המאבחנת נכנסה ואמרה לנו על מי מת , ישבתי בערך 20 דק בשוק טוטאלי ��ני אפילו לא יודעת מה עבר לי בראש ואז הלכתי למשרד שלה ופשוט בכינו.

יש כל כך הרבה מה להגיד עליו בתור בן אדם ועליו בתור אובדן. אבל אני לא יודעת כמה אני מוכנה להיכנס לזה.

בכיתי כל כך הרבה עליו ועל המחזור שלו ועל המשפחה שלו ופשוט על כולם.

אני מנסה לחשוב איך לעבור למשהו אחר שקרה. אבל איך, איך עוברים לחשוב על משהו אחר ולכתוב על זה אם זה העיקר בעצם, ואני יודעת שהוא היה מתחרפן לראות את כולנו ככה, אבל הוא לא פה לראות, וזה פשוט לא נתפס . גם אחריי הלוויה ואחריי השבעה ואחריי זה שכבר עבר חודש שלם, זה לא נתפס.

[a-kiss-against-time]

אני יושבת באיזה קפה קטן בתאילנד יורד מבול האופנוע הירוק החתיך שלי בחוץ רטוב לחלוטין יש בנוף שדות אורז קסומים ובתוכי יש סערה עוד יותר גדולה מהגשם שיש מולי.

בחוץ זה גשם כיפי כזה שמרטיב ולא כואב שבהכי גרוע מחליקים ממנו קצת בפנים יש רעמים וברקים ורוחות שמעיפות וגשם חזק שכואב על הכתפיים כשהוא פוגע.

חסר לי שלווה בי חסר לי רוגע ותחושה שנכון כי אין תחושה של נכון יש תחושה של להמתין לרע להמתין לטוב פשוט להמתין כאילו אני על הולד ותכף אני אחזור וכרגע הגוף שלי משוטט לו בעולם יושב לקפה יושב לסיגריה רואה נוף שחצי עולם לא פריוולגי מספיק לראות ואני לא מסופקת אין בי סיפוק ואין בי ואין בי ואין בי מה כן יש בי בואו נדבר על מה שכן יש.

יש בי הכרת תודה רוב הזמן

ונחישות חלק מהזמן

ועקרונות בערך וערכים בערך ואני מכירה את עצמי בערך

מה זה כל הספק הזה למה יש בי ספק וחוסר שלווה מה אני מחפשת מה אני אמצא לאן אני מנסה להגיע דרך איפה בא לי לבוא האם הבחירות שלי חכמות האם הן נכונות לי?

בא לי להתחבר לעצמי להיות בלבד שלי כי מרגיש לי שאין בי מספיק לספק לסביבה שלי אז אני משתמשת בדיפולט בתכונות שלא דורשות אנרגיה ובמילים ומשפטים ואנרגיה שידעתי לספק כבר שנים מהחיים אז זה מגיע בקלות אבל לא מכניס לי כלום חזרה.

פאי מרגישה תקועה בדיוק כמו בבית. לראות אנשים לעשות פעילויות לשבת לעוד קפה לשבת לעוד ג׳וינט להרהר ולחזור על עצמי על אותו לופ אותו צד של אותה קסטה ואז להכניב תעפרון להחסיר אחורה ולשמוע שוב. לא לחדש רק לחזור, להתעלם ולהעלם.

עבדתי על הקליפה הזאת כן שלא תבינו לא נכון זאת קליפה איכותית ערכים טובים עדיין הולכים לפניי עדיין חשוב לי לשמור ולהגן לטפל ולחייך לשאול ולבלות. יש בי אנרגיה להתחבר אליה אבל אני לא מחוברת אני רוצה למצוא משהו אחר בתוכי להרגיש שוב מי אני כשהחדר חשוך כולם הלכו ואת לבד בחדר.

כבר תקופה שאני עם אנשים כל יום, מבורך. ברכה כל ההון האנושי הזה כל הטוב והאהבה ואני לא מתכוונת להשמע כפוית טובה. משהו בי צריך שניה את האבסלוט של הלבד שגם אם ממש בא לי אין מישהו מוכר לברוח לשיחה איתו שאני חייבת להתמודד לבד.

בא לי לצרוח ולשבור ולהשתולל ואז בא לי להרגע ולנשום נשימה אמיתית מהלב אחת כזאת שלא מרגישים בה את הכובד של החזה ואת הכובד של החיים. שיש מאה אחוז חמצן ולא פיפטי פיפטי עם החרדות.

בא לי לכתוב ולכתוב עד שיצא ממני המיץ והכל יהיה בחוץ ולא יהיה בפנים בא לי ככ הרבה דברים וגם לא בא לי כלום בא לי פשוט לישון במיטה ולכבות את הראש. וגם בא לי לשבת במרפסת עם כוסית וויסקי אחת שיש בה מספיק להדליק לי את הלב שוב ולבכות פשוט להתייפח על כל הכאב שיש בי.

על היתמות שלי מאבא על הכאב של לסעוד את סבתא למוות על הכאב של לאכזב את צ׳רלי במוות שלו על הכאב של העם שלי וכך החיילים והחטופים שחווים גהנום שאני לא יכולה ךדמיין על הכאב של החוסר יכולת של הלהרגיש קטנה וחסרת יעילות במצב הגדול הזה על האבידות שיש לי בטיול ובעולם בכללי על המראה הזאת שעומדת לי באמצע הלב שלא נותנת לי להסתכל על הצד השני בלי לראות את כל הפאקים של הצד שאני בו. על חברים שלא יוצא לי לראות ועל בתי קפה שנסגרו ועל בתים שיעברו פינוי בינוי ועל תקופה שלא תחזור של לגור ביחד עם אחים וכלב ומשפחה או אפילו פשוט לגור עם אמא שלי באותה דירה. על שנים שהבעיות שלי לא היו שלי הן היו של הצבא ואני הייתי כלי שלא היה צריך לחשוב ואז פתאום יום אחד לעזוב את כל המסגרת ולהיות שוב רק עם עצמי בעולם.

על הקושי שלי להביע כשאכפת לי באמת ועל הקושי שלי לבקש חיבוק כשזה כל מה שבא לי על המחנק בגרון כשבא לי לבכות אבל לא להצליח להגיע לזה באמת על החולשה הזאת שיש לי ברגליים ובבטן כשאני חושבת על מה לעשות עם עצמי כל יום.

לא יודעת אפילו איך לסיים את זה הקלה לא השגתי מזה ככ אבל נחמד לנסות

[musical-lizard]

בא לי לבכות קצת אני חושב שרוב הביטחון שיש לי עכשיו זה כי זה כל כך רחוק ממני. אתה רחוק וזה נותן לי ביטחון בתיאוריה בלבד. בדימיון. כשאני אהיה עם זה מול הפנים שלי אני אפחד ואקפא ולא אוכל לעשות כלום. ואם כן זה יתפוצץ לי בפנים. אני אעדיף שתטביע אותי

[myprism]

בא לי לבכות אבל אני אקח כדור

[help-i-am-lost-in-space]

נתראה במועד דצמבר חברים

[eshcolit-sgula]

@letaot-ze-magniv @rainbow-worm-on-string @itsthebeckyzone @achisraeli @bnncat @bapina-bahoshech @hapijamot-hozrim @l-live-under-a-rock

טוב חברים זה רשמי, סיימנו תיכון!!!! מי היה מאמין שנגיע עד הלום! בכל הכנות אני חייבת לכם על כמה שעזרתם לי לשרוד את ��תיכון, במיוחד יא-יב, אם כשעזרתם לי במתמטיקה או שהייתם אוזן קשבת במסווה של לייקים לפוסט התמוטטות נפשית.

עשינו את זה!!!!!❤️ שתפו מה המרגש לגבי הסיום!!!

[witchofeindor]

כמה עוד פרשיות כאלו צריך כדי להבין שמדובר בפאקינג כת???

בא לי להקיא.

נמאס לי מהכת החרדית ונמאס לי מהימין ונמאס לי מהחיבור של הימין הפאשיסטי לכת החרדית. דיי.

כמה עוד סבל של נשים יעבור לנו תחת הראדר?

[ofekma]

דיייי 😭😭😭

[letaot-ze-magniv]

למה יום רבין עצוב לי. אנחנו רואים עכשיו דוקומנטרי ואשכרה בא לי לבכות.

[jewvian]

יצאתי עם חום מהפרק הזה אלוהים ישמור וגם ככה יש מחסור בתרופות בבתי המרקחת תזמינו לי אמבולנס בהול 😩😩😩

"הפולשת - נועה יוצאת שבת בבית הוריה עם משימה שמפחידה אותה יותר מכל. התוכנית שלה מסתבכת עקב נוכחותה של אורחת לא רצויה."

החלק הראשון של תקציר הפרק?? מושלם. שפ'ס קיס לגמרי. צרחות כפול 2.

אבל מה זה החלק השני??? איזו אורחת??? מישהי אחרת שהיא לא שמרית??? אלוהים אני במתח היסטרי אין לי מושג מה הולך להיות 😭