#בא לי לבכות

[flashbacksechoes]

אנחנו לא מצליחים להשיג את סבא שלי מהבוקר ואין לנו מושג מה קורה איתו.

הלוואי שהייתי יכולה לא להרגיש דברים.

[perachbar]

בֵּית אוֹהֲבִים

בַּיִת מָלֵא אוֹרוֹת

חָבוּי בְּגַן בָּאֲפֵלָה הַגְּדוֹלָה.

אִם יִהְיֶה לָנוּ מַזָּל

יִתְמוֹטֵט הַבַּיִת וְהָאוֹר יְשֻחְרַר

לְכָל הָעוֹלָם.

יהודה עמיחי.

[noaghere]

פשוט בא לי לבכות, באמת

מה זו המציאות הסיוטית הזאת שאנחנו חיים בה

כאילו מצד אחד בעולם חשפו את הפרצוף האמיתי שלהם לגבי יהודים וישראלים בפרט ואני נכנסת לחרדה רק מלהיכנס לכל רשת חברתית ואפילו ליוטיוב אני לא יכולה להיכנס כי גם שם מצהירים בולשיט על "ציונאצים" כי למי אכפת מלחקור ולקרוא ולהבין שלמילים ולהצהרות בולשיט שלהם יש השלכות על קבוצה לא קטנה של אנשים שממילא חיו בסכנה מעצם קיומם. בכלל עכשיו גם עם הבחירות בא לי שטראמפ ינצח רק כדי שהם יטעמו ממה שהם הכינו לעצמם, קארמה לפרצוף, שלא יהיה להם הפלות, שתמות הסביבה ושיסבלו קצת סבל אמיתי במקום בחיים של אנשים שהם לא מבינים ולא מנסים להבין באמת לעומק חוץ מבאמצעות טרנדים ותמונות עצובות שיש להם אזהרה שהן מזויפות וקישורים מפוקפקים ממשתמשים "מאוד אמיתיים ומסכנים" שכועסים כשמפקפקים בהם

באמת לא פגשתי חבורת מנותקים פריווילגרים יותר מאשר הקנדים שפגשתי כשהייתי במחנה קיץ עכשיו בשליחות בקנדה והם סתם אנשים רגילים שלא מבינים שהמציאות יותר מורכבת משחור ולבן וטוב ורע

ועכשיו מצד שני יש את הביזיון שזה הממשלה שלנו שזין על החטופים, זין על החיילים, למי אכפת שחרא ומפחיד לחיות פה כל עוד החרדים הקיצוניים (אני כועסת אז אני מכלילה ולצערי הם קבוצה לא מבוטלת שהיא הגורם שמתסיס עוד יותר כרגע) מקבלים את מ�� שהם רוצים ומחזיקים את ביבי בביצים והוא רוצה עוד כוח ועוד כסף לשפץ את הבית בקיסריה ולדאוג ליאירלה שלו

די כאילו כמה אפשר עוד? אני חשבתי ואולי קיוויתי שהגענו כבר לשפל אבל לכו תדעו כנראה יש חרא עמוק יותר מזה שאנחנו נמצאים בו כרגע

וזהו תודה שבאתם לטד טוק שלי אני חוזרת ללמוד לפסיכומטרי כאילו אני מאמינה שתהיה מדינה עוד בזמן של המועד בדצמבר

[jewvian]

יצא לי לציין מספר מכובד של ימי זיכרון לשואה. אני בעצמי נכדה לניצולים, משני הצדדים, וגדלתי על הסיפורים של כולם.

אבל השנה זה אחרת. אני לא זוכרת מתי היום הזה הכה בי כל כך קשה כמו השנה.

פחדתי מהתקופה הזאת חודשים ארוכים, ועכשיו זה כאן. עוד פחות מרבע שעה תתחיל העצרת ביד ושם ואני כבר שבר כלי.

אין לי יותר מדיי דברים עמוקים להגיד, זה מרגיש כמו לחפור בפצע שחשבתי שנסגר אבל הוא מדמם מחדש. אני לא יודעת איך בכלל לגשת למגירות הסגורות שבראש שלי.

אולי יום אחד אכתוב על זה יותר, אבל עכשיו רק בא לי לבכות ולא לצאת מהמיטה.

[swimmingtvshowghostwoman]

שהכל התחיל הייתי אצל חברה אחריי המסיבה שבאמת הייתה אחת המוצלחות, קמנו כולנו בבלבול וזה היה באמת סיטואציה הזויה שכל דבר שקוראים מרגיש יותר פייק מהקודם. התחלנו לנסוע צפונה והכל פשוט היה מוזר וקשה וכל כך מבלבל , הייתה נסיעה באמת אחת הקשות. הגעתי הביתה וכל מה שאני זוכרת זה שהייתי דבוקה לטלוויזיה ודאגתי לכולם והרגשתי פשוט חוסר אונים, וכל מה שרציתי זה לחזור לבסיס ולעבוד ולהבין מה קורה. וכמובן הראש תמיד חושב על השחרור.שאמור היה להיות חודש אחריי.

ניסיתי לדבר עם כמה שיותר אנשים מהבסיס וחברים ופשוט להבין מה קורה.

בערב המפקדת אמרה לנו שאנחנו לא מגיעים ובחיים לא הרגשתי כל כך שחורות מלא לחזור לבסיס.

בראשון הייתי בבית ובאמת שהתחרפנתי, אני זוכרת שדיברתי עם חברה שהייתה בבסיס ושאלתי אותה על שמועות ומה קורה היא כתבה לי שיש שמועות ושלא יודעים כלום. ושיש הרוג. ופשוט התחלתי לבכות. מפחד . מתהיות. מהגרוע מכל, שקרה.

בחיים שלי לא בכיתי ככה, לפחות שעה וחצי של בכי רצוף ובכי אמיתי, מתישהו נרגעתי ואז אמא הגיעה והתחלתי לבכות שוב.

בערב מישהי דיברה איתי על צורך שלי בבסיס ומפה לשם יום אחריי הייתי בבסיס.

בדרך לבסיס דברים היו קצת יותר ברורים, היה שמות מי פצוע, וידוע שמישהו מת. לא ידעתי איך לאכול את זה אבל לפחות אני מגיעה לבסיס. שהגעתי התארגנתי והלכתי למשרדים. אני זוכרת שהגעתי והאנרגיות באמת היו זוועה, כאילו כל הבסיס ריק ומלא בו זמנית והכל בלאגן אבל במועדון זה בועה.

אחריי חצי שעה בערך שמענו את מישהי מלמטה בוכה וצועקת והמאבחנת לקחה אותה לפסיכולוג, אחד המשקים בא וישב איתנו ורמז שהוא יודע מה קורה אבל לא יכול להגיד אבל שמישהו מת. אחריי 15 דק בערך המאבחנת נכנסה ואמרה לנו על מי מת , ישבתי בערך 20 דק בשוק טוטאלי אני אפילו לא יודעת מה עבר לי בראש ואז הלכתי למשרד שלה ופשוט בכינו.

יש כל כך הרבה מה להגיד עליו בתור בן אדם ועליו בתור אובדן. אבל אני לא יודעת כמה אני מוכנה להיכנס לזה.

בכיתי כל כך הרבה עליו ועל המחזור שלו ועל המשפחה שלו ופשוט על כולם.

אני מנסה לחשוב איך לעבור למשהו אחר שקרה. אבל איך, איך עוברים לחשוב על משהו אחר ולכתוב על זה אם זה העיקר בעצם, ואני יודעת שהוא היה מתחרפן לראות את כולנו ככה, אבל הוא לא פה לראות, וזה פשוט לא נתפס . גם אחריי הלוויה ואחריי השבעה ואחריי זה שכבר עבר חודש שלם, זה לא נתפס.

[a-kiss-against-time]

אני יושבת באיזה קפה קטן בתאילנד יורד מבול האופנוע הירוק החתיך שלי בחוץ רטוב לחלוטין יש בנוף שדות אורז קסומים ובתוכי יש סערה עוד יותר גדולה מהגשם שיש מולי.

בחוץ זה גשם כיפי כזה שמרטיב ולא כואב שבהכי גרוע מחליקים ממנו קצת בפנים יש רעמים וברקים ורוחות שמעיפות וגשם חזק שכואב על הכתפיים כשהוא פוגע.

חסר לי שלווה בי חסר לי רוגע ותחושה שנכון כי אין תחושה של נכון יש תחושה של להמתין לרע להמתין לטוב פשוט להמתין כאילו אני על הולד ותכף אני אחזור וכרגע הגוף שלי משוטט לו בעולם יושב לקפה יושב לסיגריה רואה נוף שחצי עולם לא פריוולגי מספיק לראות ואני לא מסופקת אין בי ��יפוק ואין בי ואין בי ואין בי מה כן יש בי בואו נדבר על מה שכן יש.

יש בי הכרת תודה רוב הזמן

ונחישות חלק מהזמן

ועקרונות בערך וערכים בערך ואני מכירה את עצמי בערך

מה זה כל הספק הזה למה יש בי ספק וחוסר שלווה מה אני מחפשת מה אני אמצא לאן אני מנסה להגיע דרך איפה בא לי לבוא האם הבחירות שלי חכמות האם הן נכונות לי?

בא לי להתחבר לעצמי להיות בלבד שלי כי מרגיש לי שאין בי מספיק לספק לסביבה שלי אז אני משתמשת בדיפולט בתכונות שלא דורשות אנרגיה ובמילים ומשפטים ואנרגיה שידעתי לספק כבר שנים מהחיים אז זה מגיע בקלות אבל לא מכניס לי כלום חזרה.

פאי מרגישה תקועה בדיוק כמו בבית. לראות אנשים לעשות פעילויות לשבת לעוד קפה לשבת לעוד ג׳וינט להרהר ולחזור על עצמי על אותו לופ אותו צד של אותה קסטה ואז להכניב תעפרון להחסיר אחורה ולשמוע שוב. לא לחדש רק לחזור, להתעלם ולהעלם.

עבדתי על הקליפה הזאת כן שלא תבינו לא נכון זאת קליפה איכותית ערכים טובים עדיין הולכים לפניי עדיין חשוב לי לשמור ולהגן לטפל ולחייך לשאול ולבלות. יש בי אנרגיה להתחבר אליה אבל אני לא מחוברת אני רוצה למצוא משהו אחר בתוכי להרגיש שוב מי אני כשהחדר חשוך כולם הלכו ואת לבד בחדר.

כבר תקופה שאני עם אנשים כל יום, מבורך. ברכה כל ההון האנושי הזה כל הטוב והאהבה ואני לא מתכוונת להשמע כפוית טובה. משהו בי צריך שניה את האבסלוט של הלבד שגם אם ממש בא לי אין מישהו מוכר לברוח לשיחה איתו שאני חייבת להתמודד לבד.

בא לי לצרוח ולשבור ולהשתולל ואז בא לי להרגע ולנשום נשימה אמיתית מהלב אחת כזאת שלא מרגישים בה את הכובד של החזה ואת הכובד של החיים. שיש מאה אחוז חמצן ולא פיפטי פיפטי עם החרדות.

בא לי לכתוב ולכתוב עד שיצא ממני המיץ והכל יהיה בחוץ ולא יהיה בפנים בא לי ככ הרבה דברים וגם לא בא לי כלום בא לי פשוט לישון במיטה ולכבות את הראש. וגם בא לי לשבת במרפסת עם כוסית וויסקי אחת שיש בה מספיק להדליק לי את הלב שוב ולבכות פשוט להתייפח על כל הכאב שיש בי.

על היתמות שלי מאבא על הכאב של לסעוד את סבתא למוות על הכאב של לאכזב את צ׳רלי במוות שלו על הכאב של העם שלי וכך החיילים והחטופים שחווים גהנום שאני לא יכולה ךדמיין על הכאב של החוסר יכולת של הלהרגיש קטנה וחסרת יעילות במצב הגדול הזה על האבידות שיש לי בטיול ובעולם בכללי על המראה הזאת שעומדת לי באמצע הלב שלא נותנת לי להסתכל על הצד השני בלי לראות את כל הפאקים של הצד שאני בו. על חברים שלא יוצא לי לראות ועל בתי קפה שנסגרו ועל בתים שיעברו פינוי בינוי ועל תקופה שלא תחזור של לגור ביחד עם אחים וכלב ומשפחה או אפילו פשוט לגור עם אמא שלי באותה דירה. על שנים שהבעיות שלי לא היו שלי הן היו של הצבא ואני הייתי כלי שלא היה צריך ��חשוב ואז פתאום יום אחד לעזוב את כל המסגרת ולהיות שוב רק עם עצמי בעולם.

על הקושי שלי להביע כשאכפת לי באמת ועל הקושי שלי לבקש חיבוק כשזה כל מה שבא לי על המחנק בגרון כשבא לי לבכות אבל לא להצליח להגיע לזה באמת על החולשה הזאת שיש לי ברגליים ובבטן כשאני חושבת על מה לעשות עם עצמי כל יום.

לא יודעת אפילו איך לסיים את זה הקלה לא השגתי מזה ככ אבל נחמד לנסות

[musical-lizard]

בא לי לבכות קצת אני חושב שרוב הביטחון שיש לי עכשיו זה כי זה כל כך רחוק ממני. אתה רחוק וזה נותן לי ביטחון בתיאוריה בלבד. בדימיון. כשאני אהיה עם זה מול הפנים שלי אני אפחד ואקפא ולא אוכל לעשות כלום. ואם כן זה יתפוצץ לי בפנים. אני אעדיף שתטביע אותי

[myprism]

בא לי לבכות אבל אני אקח כדור

[help-i-am-lost-in-space]

נתראה במועד דצמבר חברים

[witchofeindor]

כמה עוד פרשיות כאלו צריך כדי להבין שמדובר בפאקינג כת???

בא לי להקיא.

נמאס לי מהכת החרדית ונמאס לי מהימין ונמאס לי מהחיבור של הימין הפאשיסטי לכת החרדית. דיי.

כמה עוד סבל של נשים יעבור לנו תחת הראדר?

[ofekma]

דיייי 😭😭😭

[letaot-ze-magniv]

למה יום רבין עצוב לי. אנחנו רואים עכשיו דוקומנטרי ואשכרה בא לי לבכות.

[sweetlittleoreo]

@baal-zvuv וכל מי שאמר שהוא כמעט בכה מהבחירות האלה

אני חלק מזה עכשיו

[my-friends-fan]

סוף העולם וחברים

 התעוררתי בשתיים בבוקר מהטלפון, זה היה טומי, הוא נשמע חנוק וחסר אוויר כשהוא שאל אותי "היי... אמ.. זה בסדר אם אני בא לישון אצלך?" "טומי? מה קרה?" שאלתי, חצי ישן. דממה... "דנה... אוקיי, יש מפתח ספייר מתחת לשטיח. תיכנס ואל תעיר אותי יש לי משהו מחר." הפעם הוא ענה "תודה אחי אתה גבר אמיתי." "בסדר מה שתגיד..." לא הצלחתי לישון עד ששמעתי את טומי נכנס, מנסה להיות הכי שקט שיש אבל הפסיעות הכבדות שלו זהו מי זה היה. כשהתעוררתי הוא ישב בספה, אוכל דגנים מתוך מחבת ורואה חדשות בערוץ 12. "פאק שכחתי לשטוף כלים, סורי טום..." "הכל טוב גבר אני טוב בלאלתר, בא לך לשבת איתי? אני רואה חדשות, יש כאן איזה בחור שמדבר על המשיח או משהו, לא לגמרי הבנתי..." אין לי הרבה זמן חשבתי לעצמי "... טוב זוז נראה מה יש" בטלוויזיה ישב רבי אחד ודיבר על ספר דברי הימים אבל דיי התנתקתי מזה. "תגיד, מה היה הקטע אתמול?" האוזניים שלו זזו לרגע, הוא תמיד מזיז את האוזניים כשהוא לחוץ או מובך, לא נראה לי שהוא שם לב לזה אבל זה תמיד משעשע אותי לראות. "היא אמרה משהו על זה שאני לא מספיק רציני ושאין לה כוח יותר ואז סילקה אותי מהדירה שלנ-שלה." פאק, אולי לא הייתי צריך לדבר על זה... "נשמע כבד אחי...." "כן, בסדר, למי אכפת. קיצר אני נשאר כאן לאיזה שבוע" הוא אף פעם לא ביקש פשוט אמר, תמיד חשבתי שזה מגניב אבל כרגע זה סתם הציק. "...טוב," קמתי מהספה "אני חייב לעוף, יש ביצים וחלב במקרר, דגנים למעלה ואם אתה ממש ממש צריך משהו המכולת שש בניינים שמאלה מכאן." "אוקיי." הוא כבר הפסיק להקשיב וחזר לדגנים שלו ולטלוויזיה. לפני שיצאתי מהדירה הוא אמר "היי, תודה, אחי, אתה אחלה גבר." "כן כן משתגיד" זה עשה לי נחמד האמתי. העבודה הייתה חרא, אותו בולשיט, הדבר היחיד שהיה באמת מעניין זה כשהתחיל לרדת ברד בגודל פסיכי, נראה לי ניפץ כמה חלונות וגגי מכוניות. בצהריים התחיל להתחמם ועד שחזרתי הביתה כבר היה רותח. "תקשיב אתה לא מבין מה קורה עם המזג אוויר היום" טומי לא הקשיב, הוא פשוט ישב שם, דמעות מיובשות ותמונה של דנה ביד. "הכל טוב...?" הוא קפץ לשנייה "פאק, מה? כן כן הכל סבבה" הוא אמר בזמן שהוא בלע אוויר כאילו ��וא טובע, כמו כשהיינו קטנים ואמא שלו לקחה אותנו לים המלח, טומי לא סיפר לה שהוא לא היה באמת הולך לשיעורי שחייה שלו, הוא תמיד הלך אלי לשחק כדורגל וכשהגענו למים הוא זז בהם כמו כלב ואני הייתי צריך לסחוב אותו עד לחוף. "אמ... אוקיי..." בחדשות דיברו על השינוי באקלים אבל גם אז לא לגמרי הקשבתי. גם באותו הלילה לא הצלחתי לישון, רק חשבתי על הטיול לים המלח ועל טומי ועל הסופה ועל הברד ועל החום והכל התערבב כמו מערבולת אחת ענקית. בבוקר קיבלתי הודעה מהבוס שלי לא לבוא כי המשטרה באה, משהו על פולחן במרתף של הבניין או משהו זה היה מלא בשגיעוט חטיב ו רו וח ים מוזרים. טומי שכב בסלון עם אותה תמונה של דנה ולא זז. "בוקר.... טוב...?" "היי..." לא נראה לי שהוא ישן. "איך היה הלילה שלך?" הוא לא ענה. אחרי כמה שניות של דממה הלכתי למקלחת, יכולתי לשמוע אותו מייבב דרך הקירות וחוזר על השם שלה ו"אני מצטער" שוב ושוב. בצהריים החדשות התחילו לדבר על המתים חוזרים לחיים והרבי מאתמול דיבר שוב על המשיח. טומי שינה את התנוחה שלו משוכב ליושב כפוף, טלפון ביד, המספר שלה על המסך. בערב הוא נרדם עם הטלוויזיה עדיין דלוקה. עכשיו הם דיברו על אנשי העולם מתאספים בירושלים ועל הכוכבים שנעלמים. כמעט הצלחתי להירדם לפני שמעתי את הצעידות של טומי מגיעות לחדר שלי "אני לא יכול לישון..." "אוקיי... ו?" "אני יכול לישון איתך? הספה מכאיבה לי לגב" פאק.... לא הרגשתי טוב לראות אותו ככה, עדיף שהוא לא יהיה לבד כרגע. "טוב... בוא לכאן, אבל אל תתקרב יותר מדי" פיניתי לו מקום וניסיתי לחזור לישון, לא הצלחתי גם הפעם. בבוקר היו צעקות ברחוב ונראה לי שאישה זקנה עפה לשמיים. טומי עדיין ישן, הוא היה נראה כל כך רגוע. הכנתי לעצמי כוס קפה וצפיתי בחדשות. הקריין סיפר על איך שהרב דני מוצקין חזר לאלוהים ולמשך חצי שעה הראו תמונות של אלו "שחזרו לאלוהים" ונר יום כיפור בוער, זה הזכיר לי איך שכשהיינו מתבגרים אני וטומי תמיד ישבנו וצפינו בנר יום כיפור, לגמרי מסטולים, טומי תמיד היה מספר על הסבים שלו מהשואה ועל הדודה שמתה במלחמת לבנון. אני תמיד הייתי יושב ומקשיב לאותם הסיפורים שוב ושוב, הייתי יכול להקשיב לסיפורים שלו לנצח, עד שהעולם נמחק וכל מה שנשאר זה שנינו, הנר, והסיפורים. בצהריים טומי קם, עדיין היו לו דמעות מיובשות וקצת נזלת אבל עכשיו הוא היה נראה פשוט מבולבל, "החשמל הפסיק לעבוד..." "הטלוויזיה עדיין פועלת." הסתכלתי חזרה למסך אבל גם היא הפסיקה. "מוזר.... טומי אתה-" טומי עמד באמצע המסדרון, שוב בוכה, "דנה...." זהו, לא היה לי יותר כוח לזה "קיבינימאט סתום כבר עם החרא הזה!" הוא הפסיק לבכות, האוזניים שלו זזו מהר ובלי הפסקה. " 'דנה זה ודנה זה' נמאס, שיגעת כבר!" לא הצלחתי לעצור את עצמי יותר "אני לא יודע אם שמת לב אבל כל העולם הזה פאקינג נמחק ואתה לא מפסיק לשבת כאן בדירה ולהתבכיין על איזו עוד אחת שבטח כבר הלכה לגיהנום אם כל הכופרים או משהו" "אחי אנ-" "די עם האחי והגבר הזה קוראים לי גאי, טומי, גאי. אני לא הגבר שלך ואני לא האח שלך, אני מכיר אותך כבר, מה, 20 שנה? ואתה תמיד מתנהג כמו חירש שלא שומע כלום. הבנות האלו תמיד מגיעות ועוזבות אבל אני תמיד נשאר." טומי התחיל לדבר "מה אתה מנסה לומר כרג-" "אני מנסה לומר שאני אוהב אותך טומי, ועם הכמה דקות האחרונות בעולם המזדיין הזה אני רוצה להישאר איתך, כמו שתמיד נשארתי, לפני ואחרי כל דנה וכל אחת שנתקעת עליה. אני עדיין כאן, אתה מבין את זה??" אני כבר התחלתי להיחנק והדמעות התאספו בריסים כמו ים המלח שעוד שניה יטביע אותי ואת טומי. הוא עמד שם שקט לרגע ואז עם פנים רגועות אמר "טוב." "ט-טוב?" שאלתי, חצי בוכה חצי נחנק. "כן, טוב. בכמה דקות האלו מה אתה רוצה לעשות?" שיט... לא חשבתי כזה קדימה. "אמ... אולי אתה יכול לספר לי סיפורים חדשים שכתבת?" טומי ישב על הספה ובאתי צפוף לידו. הוא התחיל לומר "אז ככה,".

[unavoidableslutt]

קצה האף שלי מגרד

אני חושבת ומחפשת בתוך שטחי העור הרח של הדעת איך לצייר את כל המתרחש בתוכי בלי ייפוי יתר, כמו שזה, בלי להסתיר

אני מיואשת.

אני באמת מיואשת לחפש, ואפילו, סתם לחכות.

לא יודעת מהיכן להתחיל.

אני רוצה בבת אחת לדבר על כמה שהמצב הזה יוצר אובססיה לא בריאה בשום צורה, החלטות לא רציונליות, ומחשבות חסרות כל תכלית וקרקע יציב לחלוטין.

אני בחיפושים אחרי דברי הבנה והכלה.

אני אפילו לא כל כך רוצה סקס.

אני רוצה לשכב מתחת לשמיכה ולהסתכל, אני רוצה ללטף את השיער, אני רוצה לשכב על החזה של בן אדם אהוב, לשמוע את הלב דופק. אני לא רוצה מילים גרנדיוזיות, אני לא רוצה מחויבויות מורכבות. אפשר, אבל ברגע נתון זה הדבר פשוט אינו רלוונטי.

אני לא מכירה אותך, אבל אני כל כך רוצה, כל כך רוצה להכיר אותך, רוצה שלא נפסיק לדבר ואף נשכח עייפות מהי.

אני רוצה לשמוע מה גרם לך לבכות. מה גורם לך לתהות, היכן אמא ואבא פגעו, עד כמה התחושות השטלתו. ממה את מפחדת בלילה, מה גורם לך לאושר, מה גורם לך לקחת לגימה כל כך עמוקה שאת מרגישה את הריאות. מה גורם לך לצמרמורת, מה גורם לך להרגיש שייך, מה גורם לך לפחד משתיקות ומבטים, מדוע אתה לא אוהב את עצמך מספיק. מה את חושבת על המהומות הפוליטיות ואיזה חלק זה לוקח בחייך. ספרי לי משהו שעוד בחיים לא סיפרת לאף אחד.

ואני אקשיב, ואם, גם את תהיי במקום של להקשיב, אשתף.

אני אקשיב, ולפעמים אצחק, לפעמים אבכה, אהנהן, ואביט.

הנה את עומדת בפניי,

דמות מוכרת בשמך הדגול,

אני לא שופטת,

אני רק מסתכלת,

תחושותיי פתוחות כלפי העולם

הנה שלמות,

בכל פרמטר אפשרי

וכמה שאני אוהבת

אותך

אני מרגישה שמין נהיה כל כך משעמם, אני מחפשת ליצור קשר עין במהלכו, ואין לי עם מי, אין שם אדם, יש שם גוף. אין שם ריקוד בין שני אנשים, יש שם רק אני, ואוננות מתקדמת. ושוב, אני יוצאת לא מסופקת. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי חשמל בקצה האצבעות.

לא זוכרת מתי פעם אחרונה שקלתי לעשות משהו אחרת עבור מישהו מתוך אהבה אמיתית ו��מוקה, לא מתוך הורמונים משתוללים, לא מתוך מחויבות חברתית, נדמה לי, כי, זה טרם קרה.

אני מרגישה של' הייתה בזבוז של זמני. זה לימד אותי הרבה על עצמי, אך אהבה לא הייתה שם, אני הייתי בתוך אשלייה ענקית, וזה כל כך מביך, להיזכר בכל זה, בא לי להקיא רק ממחשבה אחת, תתרחקי ממני, תרדי ממני, בבקשה. למה אני רואה את הפרצוף שלך בכל מקום. את גורמת לי להקיא, לשלשל, תצאי לי מהראש, צאי לי מהגוף. אני רוצה לשטוף את עצמי, לקרצף, לגרד את אותך ממני, תצאי לי מהדעת, תצאי לי מהזכרון, אני רוצה לצרוח ולברוח עם כמה שאני שונאת אותך, אני רוצה למחוק אותך ללא זכר.

הלב שלי פגום, אמרו לי כי אני מחפשת משהו אבוד בזמן הלא נכון.

אני רוצה אהבה מעבר לכסף, מעבר להחלטות, אני רוצה הכלה והבנה דרך מילים, נמאס לי משיחות פשוטות על כלום ושום דבר, אני חושבת, שאני על סף פרישה. באמת. אינני מסוגלת עוד.

אני רוצה לכתוב מכתבים, מכתבים מלאי תשוקה, ושזו תהיה התקשורת היחידה, אני רוצה לרוץ לתא הדואר, ולמצוא מכתב ולהריח אותו, ולחבק אותו. להרגיש שהלב שלי עוד רגע מתפוצץ.

אני רוצה לנהוג בכביש במאה ארבעים קמ"ש, ולהיכנס בעמוד, שכך, תהיה המוות שלי. ברגע שמח, בו הרגשתי סוף סוף חופשייה וחזקה, ופוף, הכל התרסק בבת אחת, כמו חלום בהקיץ בליל קיץ חם.

מרגישה כי גירדתי את קצה הקרחון עם פומפייה קטנה, ושיש עוד שחייה כל כך עמוקה עד הקרקעית, קשה להגיע, מחניק. המילים שאני מכירה, לא מספיקות, לא מספיקות לתאר את הכאב שאני מנסה לתאר. הכאב והריק, ריק, רק, רקבון.

[jewvian]

יצאתי עם חום מהפרק הזה אלוהים ישמור וגם ככה יש מחסור בתרופות בבתי המרקחת תזמינו לי אמבולנס בהול 😩😩😩

"הפולשת - נועה יוצאת שבת בבית הוריה עם משימה שמפחידה אותה יותר מכל. התוכנית שלה מסתבכת עקב נוכחותה של אורחת לא רצויה."

החלק הראשון של תקציר הפרק?? מושלם. שפ'ס קיס לגמרי. צרחות כפול 2.

אבל מה זה החלק השני??? איזו אורחת??? מישהי אחרת שהיא לא שמרית??? אלוהים אני במתח היסטרי אין לי מושג מה הולך להיות 😭