#אני לא יכולה להיות אופטימית יותר

[jewvian]

תאגיד השידור זה הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות, אני לא מכירה אדם שלא צופה במשהו שיצא משם. אם זה סדרות, חדשות, דוקו או הסכתים, כל הסרטונים בדיגיטל, התאגיד מייצר תוכן איכותי באופן יומיומי.

הרצון החוזר של הליכוד לסגור אותו רק מראה כמה שהערוץ הזה אפקטיבי. כל התירוצים המטומטמים שלהם על זה שהתאגיד מבזבז כספים או שאין להם רייטינג - אין יותר פייק ניוז מזה. פורסם היום שההסכמים הקואליציוניים המתגבשים יגיעו לשווי של 100 מיליארד שקל. מאה פאקינג מיליארד! הולכים לפתוח משרדי ממשלה חדשים כדי לספק חברי כנסת מונפצים, המשק יחווה הפסדים מטורפים, המדינה תחזור לגירעון פסיכי כמו שהיה פה בתקופת הקורונה.

אבל התאגיד זה הבעיה של הממשלה הנכסת? זה בזבוז הכספים של המדינה?

יש לתאגיד מיליוני צפיות בדיגיטל, חברת החדשות שלהם חושפת מחדלים ושחיטויות שמרעידים את הציבור, הם אשכרה משקיעים בתוכן איכותי ולא בתוכניות ריאלטי זולות כמו בערוצים אחרים. ההפקות שלהם זוכות בפרסים גם בארץ וגם בעולם!

אז על מה הליכוד מדבר לעזאזל? המפלגה שמתגאה שהיא הכי דמוקרטית במדינה מוכיחה פעם אחר פעם שההפך הוא הנכון. "ערוץ תעמולה שמאלני" הם קוראים לתאגיד, ערוץ שהיה המפלט של עיתונאים נרדפים מערוצי תקשורת שונים. ערוץ שנותן בית לדעות מגוונות, לכתבים מרקעים שונים. זה הערוץ הנורא והאיום שמפחיד את המפלגה הגדולה בישראל?

"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" אמרה מירי רגב בפעם הקודמת שהליכוד רצה לסגור את התאגיד. אז עוד היו מתנגדים מהקואליציה והליכוד התקפל. מי אמור להיות המבוגר האחראי עכשיו? מי הולך להגן על השידור הציבורי? סמוטריץ'? גולדקנופף? אבי מעוז?

כשהתפרסמו תוצאות הבחירות הייתי שבורה, כן, אבל החלטתי להיות אופטימית. כמה נורא כבר יהיה פה? כולם רוצים בטובת המדינה בסופו של דבר.

עם כל פליטת פה של חברי הקואליציה הנכנסת אני מבינה שטעיתי. זאת הולכת להיות הממשלה החשוכה בתולדות המדינה ואני מפחדת. כל יום שאני פותחת חדשות וקוראת על הסכמים חדשים או שומעת ח"כים עתידיים מתרברבים במה שהם הולכים לעשות - אני אשכרה מפחדת.

ביבי יכול להגיד מה שבא לו, כמו תמיד. הוא יכחיש וינזוף במי שצריך ויגיד שאין מה לדאוג, שהממשלה הולכת לחבק את כל העם ושהכל יהיה בסדר. אני לא מאמינה לו.

זה יתחיל במשהו "קל" כמו האיום על התאגיד, על בתי המשפט, על הקהילה הגאה. זה תמיד מתחיל בקטנה. כולנו יודעים איך זה ייגמר, כל אחד שעשה בגרות יודע איך זה ייגמר, כי זה היופי בהיסטוריה; אפשר לזהות תהליכים כאלה מקילומטרים.

[aloniti4u]

דת

גדלתי במשפחה מסורתית.

ההורים חונכו בילדותם במסגרות דתיות, אבל כשבגרו הם יצאו מהדת ועדיין שמרו על ערכים ומסורת.

אני חונכתי, בידיעה שיש בורא עולם ושצריך לשמור על המצוות ועל עשרת הדברות, ועל זה גדלתי.

לא שאלתי שאלות למה, ומדוע צריך את זה,פשוט עשיתי מה שאומרים לי כי הרגשתי שההורים שלי רוצים בטובתי, וכיבדתי את הדרך שלהם.

האמת שרוב שנותיי בתור ילדה כיבדתי את הוריי.

אני לא זוכרת שאיי פעם המרתי את פיהם או מרדתי בהם, ילדה טובה של אמא ואבא. עושה כל מה שמבקשים ממנה ככתוב בפסוק "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" בשבילי הם הדבר היקר לי בחיי.

וככה גדלתי באמונה שלמה שיש מי ששומר עלי, שאם קשה לי זה הכל לטובה, וצריך תמיד להיות אופטימיים ושמחים. נכון להיום זה בדיוק מי שאני.

אופטימית ושמחה. גם ברגעים קשים אני תמיד אומרת לעצמי שהכול זמני והכל עובר בחיים. או כמו שאומרים הגדולים "הזמן מרפא את הפצעים".

*** הבגד עושה את האדם, או האדם את הבגד?***

"אמא יש לי מסיבה מחר, תבואי איתי לקנות בגדים טוב?"

"אני לא יודעת אם יש לי זמן, אני אודיע לך אחר כך" השיבה אמא והמשיכה לקלף תפוחי אדמה.

"אבל אמא אין לי מה ללבוש את חייבת לבוא איתי לקנות בגדים, בבקשה אמא, תבואי איתי. אמא בבקשה, בבקשה" התחננתי.

"טוב בסדר אבוא איתך" אמרה בלית ברירה.

אמא שלי היא הכי בשבילי. היא תמיד יודעת לבחור את הבגדים הכי יפים והכי מתאימים לי.

כשאני צריכה ללכת לקנות בגדים לבד, אני תמיד בוחרת את הבגדים בצבע שחור או בצבעים מזעז��ים ששום אדם שפוי לא היה בוחר אותם.

לפני שנכנסנו לחנות הבגדים עמדה בחלון הראוה שמלה שחורה עם מחשוף עמוק ושסע בצד, וכמה יהלומים קטנים מקושטים בכתפיות.

"אמא את זו אני רוצה!" קראתי בהתלהבות.

"שוב שחור? אולי תחליפי לצבע אחר?"

"לא,לא,לא אני רוצה את זאת".

"טוב בסדר" נשמע ויתור בקולה.

המוכרת הגישה לנו את השמלה וכשמדדתי אותה, היא כל כך החמיאה לי שלא רציתי להסיר אותה מעלי.

"היא יושבת עליך טוב, והבד שלה נעים" אמרה אמא.

"נכון, חייכתי וליטפתי את השמלה. "היא מושלמת".

הבטתי בעצמי במראה והרגשתי איך ליבי מתמלא באושר. הרגשתי איך אני הופכת מנערה לאישה.

אישה יפה וסקסית.

נישקתי את אמא נשיקה גדולה ואמא חייכה ואמרה "תתחדשי"

רוב הזמן הרגשתי שאני בוגרת לגילי, שאני נמשכת לדברים יפים. הייתי נכנסת לחנויות של הלבשה תחתונה ומסתכלת על הסחורה בקפידה.

מנסה לבחור לי את הסט הכי יפה שעיניי נחו עליהם.כמו לבחור את החזיות והתחתונים עם התחרה, אלה עם הבד הרך והנעים.

יש משהו נשי וסקסי בהלבשה תחתונה שגורם לי לחייך. וזה תמיד מושך אותי לשם. הרגשה משונה, כמו יום חול ויום קודש.

אם אני לובשת תחתונים רגילים אז ההרגשה היא רגילה. אבל כשאני לובשת את התחתונים עם התחרה משהו בי משתנה, אני מרגישה שאני הופכת לאישה יפה יותר, סקסית וחושנית, וככה אני רוצה להרגיש כל הזמן.

בהתחלה הייתי מתביישת מאמא ולא רציתי שהיא תראה מה אני קונה, אז הייתי מחביאה אותם בארון, וכשרציתי להרגיש את ההרגשה המיוחדת שממלאת אותי באושר ויופי הייתי לובשת את תחתוני התחרה איתם הרגשתי הכי יפה בעולם.

הייתי מביטה בעצמי במראה ומחייכת. מעבירה יד על החזה שלי ומלטפת את החזייה ורואה כמה שהיא מחמיאה לי. לפעמים הייתי מדמיינת לי את הבחור שיראה אותי ככה עם תחתונים וחזייה, ויאמר לי שאני הדבר הכי יפה שראה. כשידיו הגדולות אוחזות בי ומלטפות את גופי ולא מרפות, עד כי אני יכולה להרגיש את שפתיו הרכות והחמות נוגעות בעורי, ושולחות נשיקות רכות ומתוקות המתפזרות על כל גופי, וגורמות לי לתחושה נפלאה.

שמלות! אני כל כך אוהבת שמלות.

הן סקסיות, הן מחמיאות לגוף והן גורמות לי להרגיש הכי נשית.

אני חושבת שהלבשה תחתונה משנה את ההרגשה לכל היום. וכשאני מרגישה יפה וסקסית מבפנים

אז גם אחרים מרגישים את היופי שבא מתוכי.

וככה התחלתי להתהלך עם בגדים חשופים. שמלות קצרצרות וחולצות בטן, חוץ מגופיות, גופיות לא אהבתי.

זה היה נראה לי יותר מידי בשבילי, חוץ מזה שתמיד חשבתי שהזרועות שלי שמנות אז ויתרתי.

אני זוכרת מקרה אחד לא נעים שלבשתי חולצת סטרפלס שחורה ומעליה עליונית שלא מכסה כמעט כלום, וחצאית מיני שחורה וצמודה המבליטה את קימוריי.

זה היה באחד הערבים. קבענו לצאת כמה חברות. אחי הגדול שראה אותי ��בושה בבגדים האלה אמר לי " מה זה הדבר הזה? את לא יוצאת ככה, תראי איך את לבושה."

"מה איכפת לך מה אני לובשת?"

"אתה לא אבא שלי שתחנך אותי" גערתי בו.

"אני לא אבא שלך אבל את לא יוצאת מהבית ככה"

"טוב, טוב, זוז ותן לי ללכת אני מאחרת" התחלתי להתעצבן.

"אלכס, אני אומר לך לכי תחליפי אחרת את לא תצאי מהבית" הבטתי בו במבט עצבני הושטתי את ידי לדלת הידית בכדי לצאת ואז הוא תפס אותי בעליונית ומשך אותה חזק עד שנקרעה.

"מפגר, אני לא סובלת אותך" צעקתי עליו והתחלתי לבכות.

"מי אתה שתגיד לי איך להתלבש" כעסתי כל כך.

"מצטער מותק, אחותי לא תתלבש כמו זונה"

התחלתי לבכות אך לא רציתי שהאיפור ימחק, חדלתי מיד והחלפתי את הבגדים לשמלה יותר נוחה.

זאת הפעם הראשונה שהעירו לי על הבגדים ולא ההורים שלי.

מאותו יום החלטתי שאני מתלבשת כמו שאני רוצה.

כמה שיותר צמוד ויותר חשוף הכי טוב.

אהבתי להתלבש נועז הרגשתי איך אני מושכת תשומת לב מהסביבה, זה גרם לי להרגיש יפה ומלאת בטחון, למעשה לא היה לי בטחון בכלל רק ניסיתי להסוות זאת דרך הבגדים.

לפעמים זה הצליח ולפעמים לא.

בשבתות כשהיינו מבקרים את הסבים והסבתות לא העזתי ללכת חשוף או צמוד מידי.

הם דתיים וגרים בסביבה דתית ככה שלא רציתי שהשכנים או הסביבה ידברו עליהם לשון הרע.

לא בגלל שהעירו לי או אילצו אותי, פשוט הרגשתי לא נוח ללכת חצי ערומה במחיצתם, אז התלבשתי יותר צנוע, בגלל אהבתי הגדולה אליהם. אני אומרת שצריך לשמור על רמה מסוימת של כבוד למבוגרים.

***

"לא. את לא באמת מתכוונת ללכת עם השמלה הזאת"

"למה לא?" השבתי

"כי היא חשופה"

"מה?? תגיד אתה בסדר? מה חשוף בה מה? זה שרואים קצת עור זה חשוף? אפילו ציצים לא רואים.אני אחנוק את עצמי וזהו".

"תקשיבי!"

"את לא הולכת עם השמלה הזאת וזהו ככה החלטתי"

"לעזאזל איתך מה יש לך? התחלתי לבכות.

"או שתלבשי משהו אחר או שאת לא באה איתי. אני לא יכול שאנשים יראו אותך ככה ויתחילו לדבר"

"מה איכפת לי מאנשים. מה איכפת לך מה יגידו? ממתי אתה מחשבן לאנשים? לא נעים לי אנשים מכירים אותי מבית הכנסת זה לא מתאים"

"יודע מה, לך לבד אני לא באה" הגבתי בעצבנות.

"אל תבואי את לא עושה לי טובה"

"לא רוצה את החיים האלה איתך, לא רוצה את הדת המזדיינת הזאת אני רוצה להתגרש לא מתאים לי"

"אני נראית כמו זקנה עם החצאיות המטופשות האלה וכיסויי הראש. אני נראית איתם כמו חייזר. לא מתאים לי, לא רוצה את זה.

די מספיק! אני רוצה להתלבש איך שאני רוצה. להראות סקסית, יפה לא כמו זקנה בת 90."

"איתי את תלכי צנוע ומה שאת לובשת כרגע ממש לא מתאים לי"

"השמלה הזאת צנועה! מספיק עם השטויות שלך. למה אני צריכה את כל השיט הזה?

כי את אישה נשואה ואישה נשואה צריכה ללכת בצניעות עם בעלה, במיוחד אם הוא דתי.

"הצחקת אותי" הגבתי בעצבנות.

"יש מלא נשים נשואות המתלבשות כמו פרחות בשוק ובכל זאת הן יותר דתיות מהדתיות עצמן" הלבוש לא קובע מי אתה, הנפש שלך האישיות שבפנים היא זו שקובעת.

"יודע מה, לך לבד לחתונה הזאת, אין לי חשק ללכת."

"אני הולך" אמר ויצא בטריקה חזקה מ��בית..

פשטתי את השמלה וזרקתי אותה בעצבנות על הרצפה. דמעות החלו לזלוג מעיניי וכל מה שרציתי זה ללכת לישון ולא לשמוע אף אחד.

[kissmyeye-blog1]

זין

אני משותקת בגלל פחד שמשהו יקרה. איך אני מרגישה בזמן שמשהו קורה?

אני יורדת לסלון והוא לא שם, שמה לי מהר אוכל, ואז הוא בא ונעמד מולי , שם ידיים על המותניים מחייך ומסתכל עליי. אני מצמידה את השיניים התחתונות לעליונות בכוח, מרגישה כאב כלשהו בחזה, או שהנשימה מתחזקת, או דפיקות הלב, או שניהם. אני נגעלת ומתעצבנת. תמיד כשהוא עושה את זה זה מרגיש כמו הצהרת בעלות. חוץ מזה שזה קריפי ומעצבן כי הנוכחות שלו תמיד מעיקה.

אני יורדת במדרגות לסלון והוא עולה. הוא חוסם את הדרך ונעמד באותו אופן ואני עוצרת ומחכה שיזוז. הוא פורש ידיים לחיבוק ואני לוקחת צעד קדימה ונכנסת לחיבוק שלו. קפואה והידיים שלי לא נוגעות בו . אני מרגישה אותו דבר. מצד אחד מגעיל לי וזה כוחני כי כל דבר שהוא עושה זה בכוח , הנוכחות שלו בחיים שלי היא לא בהסכמתי. מצד שני יש בי 10% שמרגיש שזה נעים לקבל חיבוק וזה הופך את הכל לפי עשר יותר מגעיל כי זה מגעיל ומבלבל להרגיש ככה.

אני יושבת בסלון רואה טלויזיה ושואל איפה השלט או לחילופין לוקח אותו ומעביר ערוץ. 

אני מרגישה שאני קטנה וחלשה ולא יכולה להתנגד, אני מתמלאת בזעם ורחמים עצמיים כי כל פעם שמשהו כזה קורה אני חושבת ׳זה אבא שלי שמתנהג ככה׳ וזה לא נורמלי. אני מרגישה לא חשובה. אני קמה והולכת.

אני יורדת לסלון והוא יושב במטבח שמול המדרגות ושותה תה והפנים שלו קצת כעוסות.  אני מרגישה פחד ומכניסה את עצמי למוד של הישרדות שבו אני מעמידה פנים שאני קשוחה. מפסיקה לפחד ויותר מתחילה להיות דרוכה , כאילו שהוא האריה ואני הנחש. ואני צריכה לשחק את המשחק ולהגיב בחכמה כדי ששום דבר רע לא יקרה.

אני רואה טלויזיה בסלון ומרגישה אמיצה, הוא בא מהעבודה ומדבר איתי כמה זמן ואז אני אומרת משהו חצוף  והפנים שלו הופכות להיות ממש זועפות כמו לפני שהוא מרביץ, אני מפחדת ויודעת מה יקרה עכשיו ,הוא מתקרב אלי ומביא לי כאפה לראש ואומר תתחכמי ואני אוציא לך את הראש.  אני לא מרגישה פחד , לא הייתי קוראת לזה הקלה, אני ישר אומרת לעצמי שעכשיו הוא חזק על בחורה כמוני אבל עוד כמה שנים הוא יצטער על זה כי רגעים כאלה מנקים אותי מרגשות אשמה ואני חופשייה לא לראות אותו יותר.

אני מתחצפנת והוא מסתכל עלי ומבקש ממני להכין לו תה ויודע שזה מעצבן אותי ועושה את זה כדי לעצבן אותי ולהזכיר לי מי הבוס. אני מדחיקה כל מחשבה ומזכירה לעצמי שאני כבר לא חיה פה ומכינה בשקט. אבל זה לא היה ככה תמיד, פעם כשהוא היה אומר לי, לא מבקש, להכין לו תה הייתי מרגישה אפסית וחלשה וזעם. בתקופה של הדיכאון שלפני הצבא אני זוכרת שרעדתי מעצבים עם הכוס בידיים והלכתי לבכות בשירותים. דמיינתי אותו נהרג בכל מיני דרכים וזה הרגיע אותי במהלך הכנת התה. הכי אני שונאת להגיש לו את התה כמו שפחה.

לנקות בשישי כשהוא בבית. כי הוא תמיד יושב סלון ורואה טלויזיה. כולם סביבו עובדים. אמא מנקה 80% אני משתדלת לנקות בקומה למעלה אבל לפעמים אמא מבקשת אז אני מנקה אבק בחלק בסלון שהכי רחוק ממנו והגוף שלי מתמלא בעצבים כי אני חושבת על זה שהוא יושב שם כמו שיח סעודי ואמא מקבלת על עצמה את כל זה וכל המצב הזה כלכך סוריאליסטי אחרי שחוויתי את החיים אחרת כשחייתי מחוץ לבית. כל כך מעצבן. אני שונאת שהוא קורא לאח שלי טיפש וקורא לו לעבוד בגינה כל הזמן ולתזכר אותי במתי צריך לשלם לחשמל ובכל דבר כי הוא לא זוכר כלום אז במקום לנהל יומן הוא אומר לאח שלי ולאמא שלי להזכיר לו דברים. אח שלי וסבתא עד שהיא מתה היו מחממים לו אוכל לפני העבודה ומעירים אותו לפני העבודה. ככל שהשנים עוברות אני מבינה כמה זה מוזר והזוי. שונאת את הפרצוף שלו כשהוא מתעצבן כי הוא נראה כמו מפלצת דוחה ומפחידה ואלימה , ואני שונאת את הפרצוף שלו כשהוא מחייך כי הוא כלכך מכוער ויכול להתפך בשניה. אני שונאת שהוא מבזבז את הכסף שלהם על דברים שלא צריך. הוא קנה באינטרנט את כל הוויש ליסט שלו שהייתה שווה 3000 שקל וגילה על זה מאוחר מידי ולא יכל להחזיר, נתן כסף לחבר שלו שביקש להלוות והחבר נעלם. הוא טיפש ואינפנטיל וחסר אחריות ואלים, האגו שלו מנהל אותו, איך מגדרים איש שמרגיש צורך לפוצץ כלב במכות כדי להרגיש חזק? אפס. סטיתי מהנושא. אני משותקת בגלל פחד שמשהו יקרה. איך אני מרגישה בזמן שמשהו קורה? אין תשובה אחת אבל זה בכלל רלוונטי לעניין הבנות בדירה? הן לא ירביצו לי. אני מפחדת מדברים אחרים. לפעמים  אני מרגישה ממש רע כשהפחד מתממש , לפעמים לא.  בלבלתי את עצמי.

כל פעם שאני חוזרת למציאות ונזכרת כמה אני בפיגור עם השיעורי בית אני רוצה להפסיק לחשוב. אולי מחר אני אהיה יותר חכמה. או יותר אמיצה.  

חראברא אני לא יודעת איך אני אעבור את השבוע הזה  אני לא מבינה את עצמי לא יודעת למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת לא יודעת למה לא אכפת לי לא יודעת למה הפכתי להיות כזאת אפאתית לא יודעת מה קורה . למה אני לא רוצה לחיות, למה אני מוותרת , אולי די? סיבה לחיות ולא לוותר לעצמי: אם יהיה לי הרבה ��סף החוויות שלי יהיו כיפיות יותר אני אינפנטילית כמוהו ולכן לא רואה את העתיד כמו שילדים לא רואים את התוצאות של המעשים שלהם. אולי זה נוירולוגי. אולי לא? אני לא הגיונית. למה אני כזאת 

לא סיבה מספיק טובה כי א׳ אני לא באמת מאמינה בה ב׳ אני אופטימית מסיבה לא ברורה ובטוחה שיהיה לי מספיק כסף. אולי שווה להתאמץ ולא לוותר בשביל ההווה ולא רק בשביל העתיד?

שונאת משפטי מוטיבציה, שונאת את המילה מאמץ. כואב לי לחשוב עליה.

למה? כי אני לא רגילה להתאמץ, כי אני רגילה לשכב במיטה שלי ולחכות שהיום ייגמר. כי ככה מוח שלי עוצב וכדי לשנות את זה אני צריכה בהדרגה לשנות את ההרגל, ולצ׳פר את עצמי כשאני מתנהגת יפה. זה הכל יופי טופי אבל אני מנסה לעשות תואר בבצלאל והכל מלחיץ בטירוף כי מצד אחד החלק החברתי שמתנגש בחרדה,, בצד שני הלימודים עצמם שאני תמיד צריכה להוכיח את עצמי אחרת בתרגילי קבוצה אני נתקעת עם מתקשים כמוני או בלתי מוכשרים. ואני לא עומדת בלחץ. זה יותר מידי בתקופה שמה שאני הכי צריכה זה לעבוד על עצמי.אולי אחרי זה יהיה טוב. כי מה שלא הורג מחשל? או משאיר צלקות נפשיות ?  זין בעין לכי לישון תיכף ותשכחי מהכל עד מחר בבוקר ותהי קצת יותר  חכמה ואולי ייצא מזה משהו טוב