aloniti4u

[aloniti4u]

הילד הרע

איך מכל הגברים שחיזרו אחריי בחרתי אותך, הילד הרע של השכונה.

מי היה מאמין שילדה טובה ותמימה תצא עם נער שובב ומרדן.

עיניך ברקו כמו סיפרו לי סיפור, משכו אותי אליך כפרפר הנמשך לאש,.

וכמו עלה בשלכת נסחפתי אחריך כשאני יודעת שזו הדרך הנכונה.

ביקשתי לטבול באהבתך, לחסות בצילך, וכשטעמתי ממך,

דבש מתוק ניגר משפתותיך.

התמכרתי.

ליבי פעם לו בחוזקה

לא החסיר פעימה.

כן יודעת אני שמתחת לחזות הקשוחה מסתתר לו ילד קטן ואוהב.

ילד שעלי אף פעם לא יוותר.

אני יודעת את זה,

כי באותו יום שאמרו שאני לא בשבילך, הוכחת לכולם עד כמה אתה מאוהב.

אהוב שלי, חיים שלי,

אם ללכת אחריך זה לצעוד באש,

לחצות אוקיאנוסים וימים,

אז אני לא אוותר ואצעד איתך לעולם.

כי בי בחרת מכולן.

בי האמנת עוד לפני ששפתיך נחו על שפתיי.

עוד לפני הנגיעה הראשונה.

וכשראיתי את החיוך המבוייש שרוצה לצ��ת מתוכך,

ידעתי שאתה תהיה שלי לעד.

זה לא הצליח לך

להסתיר את החיוך,

גם אם ניסית להיות כזה קשוח בהתחלה.

אהבה נמדדת במעשים לא רק במילים.

את הירח היית מוריד לי אם היית יכול

אך אין לי צורך בו אהובי,

הוא מלא באבנים.

נתת לי את הלב שלך

חיבקת בחום

והיית לי בית.

זה מספיק בשביל להכיל אותי לכל אורך השנים.

אוהבת אותך כמו שלא אהבתי מעולם

והדרך לפנינו עוד רבה.

אז חכה דקה..

רוצה לומר לך כמה שזכיתי להיות אישתך.

והאהבה לא הייתה פועמת בי

אם לא היית נכנס לתוך חיי

[aloniti4u]

המילים הכתובות

בלילה כשישנת כתבתי לך מכתב.

כתבתי לך את כל המילים שלא העזתי לומר.

שחששתי שאם תדעי אותם תצחקי לי, או יותר גרוע מזה תעזבי.

אך את בחיוכך הנצחי ובסבלנות שניחנת בו, אספת אותי בין כפות ידייך ואמרת

"כמו מזג האויר אנחנו מתחלפים ומשתנים.

פעם אנחנו רוח, סוערים וסוחפים, ופעם אנחנו גשם

נרטבים אך נזהרים שלא למעוד, לא להחליק בסיבובים של החיים."

כשהגיע הסתיו ועלים החלו לנשור בשלכת הזלת דמעה.

אמרת שאנחנו בדיוק כמו העלים, יום יבוא וגם אצלנו הכל יגמר.

אחזתי בך, מחיתי ממך את הדמעה ורכנתי לשפתותייך.

נישקתי להן ברוך צמרמורת חלפה בגופך. חייכת.

הבטתי בך ולחשתי לאוזנך, "הכי מכל אני אוהב את השלכת, משהו בו מזכיר לי אותך.

הצבעים המתחלפים, הרכות שמשתנה, הפגיעות שבך כעלה נושר על קרקע יציבה.

והידיעה שגם אם לפעמים את דועכת אני כאן איתך. עם הזכרונות, והאהבה שלנו שגם בשלכת היא פורחת.

אני אוהב אותך את יודעת, בכל פעימה, בכל דקה, מחשבותיי מתמקדות רק בך אהובה.

לו רק ידעת עד כמה גדולה אהבתי.

האם היית מביטה בי אחרת? האם היית מ��לזלת? ואולי, לא היית מסירה לרגע את עינייך מעיני.

ואת, יש לך את העיניים הכי יפות.

כמראהו המרהיב של שלכת

[aloniti4u]

זרה.

הוא מעולם לא ראה תמונה שלה או שמע את קולה.

אך משהו בה סקרן אותו ומשך אותו אליה.

זה התחיל במכתב שכתבה.

המילים אשר היו כתובות על הדף, שחור על גבי לבן חדרו את מעטה הנוקשות של ליבו,

הוא הרגיש איך רעד קל עובר בו ומסמר את שיערותיו על זרועו.

ולמרות שהיה זה יום חם, הוא לפתע הרגיש מן קרירות מסוימת.

הוא שפשף את זרועו במהירות וחימם אותה.

הוא לא הבין איך כמה מילים יכולות לגרום לו לתגובה כזאת.

הוא קרא בשנית את מכתבה.

מילה אחר מילה. "כמה יופי ורוך יש באישה הזאת"

חשב לעצמו.

"אני חייב לדעת עליה יותר" מלמל לעצמו.

הוא חשב איך לפנות אליה אבל לא ידע איך היא תגיב.

"ומה אם אומר מילה לא במקום? היא ישר תנפנף אותי ותעלם.אני בטוח בזאת"

אז הוא חשב על דרך מקורית וכתב לה שיר.

"איך זה יכול להיות שאישה זרה שאינני מכיר

את חושיי מערפלת כסופה ביום בהיר.

מילותייך כרסיסי טל רעננים

מסירים אבק מליבי".

מהסס שלח לה את השיר וחיכה לתגובה ממנה.

לאחר חצי שעה היא הגיבה.

"הי, זה כל כך יפה, תודה"

"זה נכתב בשבילך. מגיע גם לך לקבל שירים" הגיב.

היא הסמיקה אמרה תודה ונעלמה.

הוא היה מאושר. לפחות הוא שלח לה שיר שתדע על קיומו. אולי היא עסוקה כרגע ולא ממש יכולה להגיב, או לנהל שיחה אחכה עם זה עד שתתפנה לבטח היא תחזור אלי.

שבוע ועוד שבוע חלף היא לא שלחה הודעה, גם לא סמיילי קטן.

היא כבר שכחה ממנו אך הוא, עדין דמותה הלא נראית מטיילת הלוך וחזור בראשו.

הוא מדמיין אותה, את שיערה הרך והגולש , את עיניה הרכות, את שפתיה החושניות לוחשות לו מילות אהבה.

את מגע ידה הנוגעת בו, ואת צבע עור גופה. הוא לא פסח על שום פרט.

הוא צריך להתקרב אליה יותר, הוא רוצה לדעת מה היא מרגישה. ואם בכלל היא שווה את כל הזמן והמאמץ.

הוא שלח לה הודעה:

"הי שוב, אני יכול לשאול אותך שאלה?"

"בטח" הגיבה לו

הפעם היא הייתה זריזה מפעם קודמת.

"למי את כותבת את כל המכתבים המרגשים הללו?"

"אני כותבת אותם לעצמי" השיבה.

"כל הכבוד את כותבת מרגש ונוגע"

"תודה זה מחמיא לי מאוד"

הם לא שמו לב כמה זמן עבר, הכימיה בינהם זרמה כמו מים. הם צחקו, ו��ו בזמן הרגישו שהם מנהלים שיחה מעבר למה שהם צריכים לדבר.

הוא הרגיש שהוא חייב לראות אותה, לשמוע את קולה והיא, היא חייכה לעצמה ושוב הרגישה מוחמאת על ידי גבר שלא מכיר אותה בכלל אלא לפי מכתביה בלבד.

היא ידעה שיש לה את הכח למגנט אליה אנשים.

לגרום להם לאהוב אותה כמו שהיא. היא ידעה איך להוריד מסיכות מעל פניהם של אנשים ולגרום להם להיות הם, הכי אמיתיים.

היה בה קסם אמיתי שהיה שייך רק לה.

לפעמים נדמה היה שזו התמימות שבה עם שילוב האישה שבתוכה שמגנטה את כולם אליה.

הם קבעו להיפגש למחרת ליד הטיילת בנמל.

"איך אני אזהה אותך?" הוא שאל

" תלך לפי האינטואיציה שלך, אני בטוחה שתזהה אותי" אמרה. ושלחה סמיילי קורץ.

הוא שלח לה ורד אדום וחיוך.

היא מהצד השני חייכה את חיוכה השובה לב, כתבה להתראות וסגרה את ההודעה.

[aloniti4u]

בדמעות שאת בוכה

אני כל כך מתגעגעת לאיש שהיית פעם.

אני יודעת שאנשים משתנים,אבל עד כדי כך שאינך מבחין בי. מה כבר עשיתי? איפה טעיתי שאתה מעניש אותי כך?

האם אין לי זכות להיות מאושרת?

האם אני כבר לא טובה בשבילך מספיק?

תגיד, פשוט תגיד.

הו, הנה שוב את מתחילה הופכת את הכל לדרמטי, מכערת את הכל. אדם התפרץ לתוך מילותיי.

אני החסרתי ממך פעם משהו?

אני אמרתי לך לא? אני קונה לך, מביא לך עושה את הכל וככה את מחזירה לי?

אז מה את רוצה ממני? מה את רוצה שאעשה?

אני עושה מספיק בשביל הבית הזה.

אבל אתה לא מבין שזה לא זה?. אני לא צריכה שתקנה לי ותעשה לי. אני לא ילדה קטנה שלך, אני יודעת להסתדר לבד.

אין לי צורך במתנות. אתה בעצמך רואה שאני מסתפקת במה שיש ואם אני רוצה או צריכה משהו אז אני קונה לעצמי. אין לי צורך שתתייחס אלי כמו ילדה קטנה. אני מספיק מבוגרת כדי להתנהל לבד, וממש ממש אני לא צריכה את הדאגה שלך.

תסתכל עלי!

הי אני מדברת אליך, תסתכל עלי.

כן מה את רוצה. אני רוצה שתביט בי.

שתראה אותי. אותה האישה שאהבת לפני עשרים שנה. שלא יכולת לחיות בלעדיי.

שתשאל איך אני מרגישה היום, שתחבק אותי.

לעזאזל, מתי הייתה הפעם האחרונה שבאת וחיבקת אותי? מתי בפעם האחרונה שאלת אם אני צריכה משהו?

אתה מתהלך בבית בטוח בעצמך ואומר "וואלה הכל טוב" אבל שום דבר לא טוב.

אני רוצה אותך! את האיש שלי לא את המתנות שלך.

אבל אתה יודע, אולי אני אשמה.

שתקתי כל כך הרבה זמן, חשבתי שתראה בעצמך את כל מה שקורה סביבך, את העצב שבעיניי, את חוסר שמחת החיים שבי.

אפילו את הכאב שבתוכי שהסתגרתי והתרחקתי ממך לא ראית. אתה פשוט מנותק.

תפסיקי לדבר שטויות, אני לא מנותק ולא כלום.

את אוהבת לעשות דרמה אולי זה היום הזה בחודש, או שהחברות שלך משגעות אותך.

הכל בסדר מותק תפסיקי את הדרמות האלה ותתחילי לצאת, אולי זה יעשה לך טוב, תרגעי ותחזרי לקדמותך.

כעסתי עליו, כל כך כעסתי על אדם שהרגשתי איך תיכף פרץ של דמעות מתפרץ מתוך עיני כהר געש רק רטוב יותר.

אספתי את עצמי ויצאתי מהבית. התחלתי ללכת אולי הליכה תשפר לי את מצב הרוח אמרתי לעצמי.

בנייד התנגן השיר של יואב יצחק עד סוף העולם

"אני רוצה שתדעי זה מכאן עד הסוף

בטוב וברע אני אמשיך לאהוב

אמריא לשמיים אחצה את הים

אלך אחריך עד סוף העולם.."

איפה ההבטחה שהבטחנו לאהוב אחד את השנייה עד הסוף?

גם כן סוף.

המחשבות התחילו לרוץ בתוך ראשי כאצן אולימפיאדה הממהר לנצח, רק שהפעם הוא הולך להפסיד. פרץ של דמעות שטף את עיניי, הפסקתי את המוזיקה והמשכתי ללכת כשאני בוכה את שארית כאביי.

[aloniti4u]

מלכה ליום אחד

"אבל המפקד, אני לא יכולה להישאר שבת"

"מה את לא מבינה? אמרתי את נשארת שבת וזהו!"

"זין"

"מה אמרת?

"כלום, שום דבר"

עוד שבת מחורבנת להעביר בבסיס המשעמם הזה, למה? בשביל מה?

בלית ברירה הסכמתי להישאר, שיהיה, גם ככה נשארו לי עוד חודשיים מעייפים וסיימתי שירות.

בוקר יום שלישי, אחרי משמרת לילה בבסיס אני מתעוררת חצי הפוכה, למה עכבר מזדיין הסתובב לי בין הרגליים בזמן שניסיתי לעצום את עיניי.

אני לא מפחדת מכלום בטח לא מעכברים, במקרה הכי טוב אני אוכל אותו. גם ככה אין לי מה לעשות בשעה כזו מאוחרת של הלילה, אז לפחות נשתעשע איתו.

ניסיתי לרדוף אחריו עם כפכף אבל הוא היה זריז יותר ממני, וברח מאחורי ארון מתכת כבד.

"שימות שם" אמר��י לעצמי.

חזרתי למיטה, מיטה גם כן. מדף שהפך לצורכי שינה ועליו מזרון שאם לא היה לי עור של פיל, לבטח כבר הייתי מקבלת סקביאס ופטורה ממשמרות שבת.

למחרת הגיע המפקד באיחור אלגנטי יש לומר וישר דרש

"אלכס תכיני קפה ובוקר טוב גם לך"

עם חיוך זדוני על פניו כאילו זכה בפרס שהשאיר אותי שבת.

"על האש", חייכתי אליו ובליבי רציתי להרוג אותו ואמרתי לעצמי

לעזאזל איתו.

להיות פקידה זה לא תפקיד בשמיים אבל לפחות אני מכירה כל יום אנשים מעניינים ומתאמצת להיראות יפה, מי יודע אולי ככה אמצא את אהבת חיי.

היום עבר בשעמום ובסחבת של ניירת ופקודות בלתי נגמרות, כשמפקד מעצבן ושמן עולה לי על העצבים.

ושוב פקודה..

"אלכס אני צריך שתעבירי את הדוחות האלה לסמג"ד".

"אבל למה אני?" תגיד לרותם שתלך היא לא עושה כלום.

"אלכססס", המפקד צעק כנראה לא יום מוצלח שלו. תמיד יכולתי לקלוט מתי יש למפקד יום מוצלח ומתי לא.

"בסדר", "בסדר" אני הולכת.

הגעתי לצד השני של הבסיס, ואיפה שיושבים המחלקות הגבוהות. ואז ראיתי אותו,

הוא ישב שם, הסמג"ד ומסביבו פקידות שיצאו מג'ורנלים.

מתי הן מספיקות להתאפר? שאלתי את עצמי.

הבלונדינית הגבוהה חייכה אלי והביטה בי במבט מוזר, ישר הבנתי שאני לא נראית לה. בטח בגדי הצבא שלי עושים לה בחילה.

"אפשר לעזור לך"? שאלה

"כן אני מחכה לסמ"ג"ד אני צריכה להעביר לו דוחות".

"הוא עסוק כרגע" השיבה בקוצר רוח כאילו ממהרת לאיזה מקום.

"את יכולה להשאיר את זה כאן ואני אמסור לו".

כלבה!

עד שיש לי הזדמנות להכיר את החתיך הזה.

"לא תודה, אני אחכה כאן" השבתי. הבלונדית עשתה פרצוף והלכה.

ישבתי שם בפינת החדר, העשוי רובו מעץ ועל קירותיו תלויות תעודות ותצלומים של חיילים מחייכים. תהיתי לעצמי אם אלה חילים שלו.

הסתובבתי והבטתי כשהוא משוחח בטלפון. הוא לא שיא היופי אבל יש בו משהו מושך. הוא נראה חזק ובטוח בעצמו וגברים כאלה תמיד הטריפו את מחשבתי.

כשהוא חייך בזמן שדיבר בטלפון, זה היה החיוך הכי יפה שראיתי מעודי.

יכולתי לראות את עיניו מתכווצות כאילו קרץ בזמן שחייך.

הבטתי בו ולא רציתי להסיר את עיניי ממנו, הרגשתי כמו מהופנטת, הרגשתי איך גופי מגיב לקול הבס שלו.

יכולתי לשבת שם שעות, לבהות בו ולהקשיב לו.

הוא סיים את שיחת הטלפון שהתארכה ופנה אלי

"כן אפשר לעזור לך?"

"הסמג"ד המפקד אבנר שלח אותי לתת לך דוחות ושתחתום עליהם".

לרגע איבדתי את הביטחון העצמי שלי והרגשתי לחץ קל בחזה.

הוא הביט בדו"חות ורפרף עליהם בקצרה וכשלא מצא את החותמת האישית שלו חתם בכתב ידו.

"הנה לך"חייך ומסר אותם לידיי.

חייכתי בחזרה ותהיתי מתי אוכל לראות אותו שוב.

כשיצאתי ממשרדו הבטתי בדוחות שנתן לי על החתום היה כתוב רון.

קוראים לו רון. חייכתי.

השבוע בבסיס עבר דיי בסדר, שגרתי.

אחרי תקופת שירות ארוכה הגיע הזמן להתאוורר.

פניתי אל המפקד שלי ואמרתי לו בסמכותיות.

"המפקד אני יוצאת לרגילה תתגעגע אלי? "

המפקד השמן צחק בקול רם," סומק צאי לך, אולי תתאפסי על עצמך ותחזרי עם מוטיבציה לעבוד"

צחקתי.

"נשארו לי חודשיים תתמודד" עניתי.

"לכי לכי לפני שאתחרט ותעשי עוד שבת"

הוא חייך.

המפקד שלי טוב, רק שלפעמים ��וא מוציא ממני את המכשפה שבי.

בשעה 13:00 בדיוק הגענו למלון במטולה.

המקום נראה מלא עד אפס מקום בחיילים וחיילות שנראו כנמלים ירוקות שמתרוצצות ממקום למקום.

"אלוהים" אמרתי "מה הולך פה?"

"סומק בואי" נשמע קולה של סיגל הקוראת לי מההמון. שותפתי לחדר בימים הקרובים.

"בואי, בואי כבר איזו עגלה נהיית" גערה בי סיגל.

סיגל רצתה להספיק לחרוש את העיר ובמיוחד להשתכשך בבריכה ולתפוס צבע.

לפי דעתי היא יותר ניסתה לצוד גברים מאשר להשתזף.

מתוך ההמון לפתע נשמעה בקריזה קולו של מי שאחראי על כל התנהלות בית המלון.

"חיילים יקרים, בשעה שמונה בערב כולנו מתאספים בלובי המלון לערב חוויתי ומהנה. בואו עם מצברוח משוחררים"

החיילים התפזרו וכל אחד חיפש את חדרו בו ישהה בשבוע הקרוב.

אני מקווה שהחדרים נורמליים אמרתי בליבי.

כשנכנסתי פנימה לחדרי הכל היה חשוך. זרקתי את המזוודה לצד הדלת והסטתי את הוילונות הכהים, פתחתי את החלונות כדי שיכנס קצר אור והחדר יתאוורר.

על המדף בצד ימין הונח התוכנייה לערב הראשון.

20:00 ארוחת ערב

21:00 התאספות בלובי המלוון

21:30 בחירת מיס המלון.

בחירת מיס המלון? זה נשמע מעניין.

אחרי שהתמקמנו אני והשותפה שלי לחדר כל אחת התארגנה בזריזות לערב המהנה.

"זה הולך להיות כיף, מעניין מי תזכה" אמרה שותפתי לחדר.

"נחכה ונראה" אמרתי והוספתי חיוך.

חשבתי לעצמי מה ללבוש ולבסוף החלטתי ללכת על חצאית מיני שחורה וחולצה כתומה.

נעלי עקב שחורות יעשו את העבודה. מאופרת קלות ומבושמת התארגנתי בזריזות בזמן ששותפתי לדירה עדיין במקלחת.

התיישבתי על קצה המיטה והתחלתי לדפדף בעיתון שהבאתי איתי.

שום דבר מעניין.

"זהו אני מוכנה" קראה בשמחה שותפתי לחדר וביחד ירדנו ללובי.

חיילים וחיילות מאושרים התלהכו בלובי עם כוסות שתיה. אדי האלכוהול הורגשו בחלל החדר ופתאום כולם נראו כל כך יפים.

המנחה התחיל את הערב והאווירה הייתה מהולה בשמחה.

"אני צריך חמש בנות שיעלו לבמה" אמר עם חיוך שובב על פניו.

המנחה חיכה שמישהי תעלה אך שום חיילת עדיין לא עלתה.

"בנות אתן ישנות עדיין? תתעוררו בנו להנות"

שום חיילת לא נראתה שהיא מתכוונת לעלות לבמה.

"מי תהיה הראשונה בואו נראה" הוא ממשיך את מזלו. הבטתי סביבי ולא נראה שמישהי מתכוונת לעלות על הבמה.

"לעזאזל, אמרתי בלב. "למה באתי אם לא להנות?"

יאללה לפחות שיהיה לי מעניין חשבתי.

אזרתי אומץ והתקרבתי לקדמת הבמה.

מחיאות הכפיים ושריקות נשמעו בחוזקה ועודדו אותי.

ואני שבקושי מראה את עצמי בפומבי התביישתי קלות אך עשיתי זאת בגאווה ועליתי לבמה.

[aloniti4u]

אהבה נכזבת

חתיכת אגואיסט בנזונה!

מי אתה חושב שאתה? אלוהים?

מה חשבת לעצמך שאני נאיבית מטומטמת? שתביא אותי לכאן, לזונה שלך, ואני אחכה לך כאן כמו פתי?

הגענו לידידה שלך, אמרת לי שאני חייבת להכיר אותה, שהיא מדהימה, ושיש לה נסיון חיים.

לא הבנתי למה אתה כל כך לחוץ שאפגוש אותה.

מה בער לך כל כך להביא אותי לכאן, אליה?

מה הסתרת ממני עד עכשיו?

הגענו אליה בשעות הערב היה לח ודביק.

היא התגוררה בקומה הרביעית בלי מעלית, כך שהייתי צריכה לעלות הרבה מדרגות. כשאני מתנשפת ועם חצי לשון בחוץ נקשנו על הדלת.

אתה עמדת לידי, כולך מבסוט ומחויך.

תהיתי לעצמי אם זה בגלל שנראיתי כמו אחת שצלו אותה, או שההתרגשות נובעת מלראות את הידידה המסתורית שלך.

כשהיא פתחה את הדלת ראיתי אישה מבוגרת, בשנות ה 50 בערך, היא נראתה יפה ומטופחת.

שיערה היה שחור וקצר, היו לה עיניים רכות בצבע חום דבש. שפתיה היו משוחות בליפסטיק אדום והיה נראה שחיכתה לבואנו.

"נעים מאוד קוראים לי רחל". הציגה את עצמה, תוך כדי שהיא מושיטה את ידה ללחיצת יד. אותו היא חיבקה.

"נעים מאוד אלכס" השבתי.

"היכנסו, תרגישו בבית".

הסלון היה יפה ומרווח. ספת עור גדולה בצבע מוקה ניצבה בפינת החדר, ולידה כורסת טלויזיה מעור בצבע שחור.

על השולחן שהיה מעץ אגוז היו מונחים מגזינים שונים, ושני ספרי קריאה. היא בטח אוהבת לקרוא חשבתי לעצמי. סקרתי את החדר וראיתי תמונות נוף מקשטות את הקירות.

"משהו לשתות?" שאלה. תוך כדי שהיא בוחנת אותי.

"קפה" קפץ גלעד וחייך. ובשבילך? שאלה בנימוס

"מים תודה, השבתי".

היא ניגשה למטבח ובזמן שהיא התעסקה להרוות את צימאוננו, גלעד קרב אותי אליו, ועטף אותי בזרועותיו הגדולות תוך כדי שהוא מנשק לשפתיי.

התביישתי, פחדתי שהיא תראה אותנו במצב האינטימי הזה, אז נישקתי אותו מהר, והרחקתי אותו בעדינות ממני. הוא צחק.

רחל חזרה עם השתיה שלנו כשהיא מחייכת ומגישה לשולחן עוגיות.

"אפיתי אותן הבוקר" הכריזה בגאווה.

"הם ממש טעימות", אמר גלעד בזמן שהספיק לבלוס כבר שניים מהן.

הבטתי בו וראיתי שהוא מלא תיאבון.

רחל ביקשה סליחה מאיתנו והלכה לכיוון המסדרון.

"אלכס" , הוא הביט לי בעיניים ואמר "בואי איתי"

"יש לה ג'קוזי ויהיה נחמד אם תצטרפי ונשתכשך במים החמים יחד". בתקווה שאתרכך כי לבטח ידע מה דעתי בנושא, הוא ליטף את גבי.

הבטתי בו כלא מאמינה, "תגיד, אתה נורמלי?"

"איך בדיוק אתה רוצה שאכנס לג'קוזי שאין עלי בגד ים?" וחוץ מזה אני לא מכירה אותה בכלל.

הסתכלתי עליו בתימהון.

"אלכס, נו תזרמי יהיה כיף"

"לא!" עניתי חד משמעית.

"טוב אז אני יכול בינתיים לעשות טבילה קטנה?"

"כן, בטח רק תחזור מהר" עניתי.

ישבתי בסלון והבטתי סביבי. הכל כל כך יפה ונעים לעין.

השתרעתי על הספה והתחלתי לדפדף באחד המגזינים.

אחרי זמן קצר התחלתי להשתעמם.

"מה קורה איתו?"

"למה לוקח לו כל כך הרבה זמן?

הוא אמר זריז ושכח את עצמו.

התחלתי לאבד סבלנות, וכשלא הגיע קמתי מהספה לחפש אותו ופתאום קפאתי במקומי.

פחד אחז אותי ומחשבה מוזרה עברה לי בראש

"ומה אם הם מתנשקים בג'קוזי בלי שאראה?"

"ואולי הוא בכלל עושה דברים אחרים?"

"לא, לא יכול להיות".

"תפסיקי להיות פחדנית" אני שומעת את הקול בתוכי. החלטתי לקום ולראות מה קורה. התקדמתי באטיות לעבר הפרוזדור הגדול שתמונות נוף מקשטות אותו. פסעתי לאט מפחדת לגלות את התשובה, ואז שמעתי את צחוקה של רחל מעבר לדלת.

פתחתי את הדלת באטיות והצצתי פנימה, לפתע חשכו עיניי.

שניהם עירומים מתערטלים בג'קוזי כשקצף לבן עוטף אותם. הבטתי בהם ולא ידעתי אם לצעוק או לברוח.

הנחתי את ידי על פי כלא מאמינה ודמעות החלו לרדת מעיניי. כשהם קלטו שגיליתי אותם

הם התביישו בעצמם ונכנסו יותר לתוך הג'קוזי בכדי שלא אראה אותם במערומיהם.

"הסתובבתי אחורה ופניתי לצאת משם במהרה. גועל אחז בי רציתי להקיא.

שמעתי את גלעד קורא לי "אלכס חכי, אלכס"

התעלמתי מקולו ורצתי לכיוון הדלת החוצה.

רצתי כל כך מהר ולא הבטתי לאחור.

הרגשתי מושפלת, מרומה. הרגשתי שרצחו את נשמתי ובכיתי בכיתי כל הדרך.

הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי מבוישת ופגועה רצתי כל הדרך עד שכבר לא היה לי אוויר והתיישבתי על ספסל בשדרה חשוכה.

למה הוא עשה לי את זה? למה הוא פגע בי ככה? מה עשיתי לו שהיה צריך לשכב איתה?

המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראשי והדמעות לא פסקו.

כשהגעתי הביתה לא רציתי לראות אף אחד, נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת.

על צג הנייד ראיתי הודעה מגלעד

"מצטער, אני רוצה לראות אותך, תתקשרי בבקשה" היה כתוב. לא הגבתי ומחקתי את ההודעה.

לא יכולתי לראות או לשמוע אף אחד. הייתי בסערת רגשת וכל מה שרציתי זה להעלםם לתוך בור שחור ולא לצאת משם.

דמעות זלגו מעיניי ללא הפסקה, "איך הוא עשה לי את זה? למה?

"האם האהבה שלי לא מספיקה לו?" הרגשתי שחתכו את ליבי בסכין, תוקעים אותה עמוק ומסובבים כל כך חזק עד שלא נשאר ממנו כלום, והלב מתכווץ מכאב. הרגשתי כאובה ופגועה לא יכולתי לנשום באותו הרגע ולחץ כבד הורגש בחזי. הלילה עבר שטוף בדמעות אשר צרבו את עיניי.

בבוקר שלמחרת מצאתי את עצמי מרוחה מהאיפור של הלילה עיניי נפחות שורפות ודומעות כאילו לא הספיק לי מה שקרה אתמול.

הבטתי בעצמי במראה. הבטתי לתוך הדמות שנשקפה לי שם ממ��ל ובכיתי.רציתי לצעוק, רציתי לצרוח.

למה? למה זה שוב קורה לי? מה אני עושה לא בסדר?

לא יכולתי לשאת את העובדה שהוא בגד בי.

שטפתי את פניי בסבון רחצה העיניים המשיכו לשרוף ולדמוע. ניגבתי את פניי במגבת פנים והבטתי שוב במראה. אומרת לעצמי "שום דבר לא שווה את הדמעות שלך היי חזקה"

כיוונתי את ברז המים שיהיו חמימים ונכנסתי להתקלח.

המים החמים הרגיעו את גופי, שטפו אותי מכל כאביי והרגשתי איך הוא מתרכך לעומת הנוקשות שבו הוא היה. נשארתי באמבטיה שעה בערך.

אחר כך התנגבתי ויצאתי החוצה. טיפות מים שנשארו זלגו על גבי לכל אורכו.

ניערתי את שיערי וייבשתי שוב במגבת. עירומה חשופה ופגיעה נעמדתי מול ארון הבגדים, מחפשת בגד ללבוש. בראשי הבטחתי לעצמי

שאף אחד, אף אחד לא יפגע בי יותר.

[aloniti4u]

תקשורת

בלילה בזמן שרוב האנשים ישנים את שנתם אני יכולה לשמוע אותם, מבעד לקירות הדקים של חדר השינה שלי.זוג מבוגר בשנות החמישים לחייהם. הם לבטח לא יודעים את זה, אבל אני יכולה לשמוע את השיחות שהם מנהלים באופן קבוע כשהם עולים למיטה לישון.

מעניין אם הוא מחבק אותה ברגע זה? או אולי היא מחבקת אותו, מניחה את ראשו על כתפיו הרחבות.

כשאני שוכבת במיטה שלי בשקט אני שומעת אותם וליבי נכמר עלי.

"אז מה נעשה מחר?" הוא שואל אותה

"נלך לשחות" היא אומרת לו וצחוקה המתגלגל נשמע מעבר לקיר.

"רצינית? אולי נלך לסרט מה את אומרת?"

"האמת שממש בא לי לשחות"

"מה שתרצי מתוקה" ושוב צחוק מתגלגל נשמע.

לו רק הייתה לי את התקשורת הזאת עם בעלי.

לו רק יכולתי לרגע לעזוב הכל ולתת לעצמי את הרגע הזה. ניסתי כל כך הרבה פעמים לגרום לזוגיות שלנו להתעורר. לפתח שיחות אבל כלום.

תמיד זה הסתכם בכמה מילים וזהו.

לפעמים זה מרגיש שאנחנו מאלצים את עצמנו לדבר, שכל מה שקורה לנו בכלל לא אמיתי.

וכל מה שאני רוצה זה שיקשיבו לי. אני לא אישה חופרת באמת שלא, אבל אני רוצה את הקרבה הזאת, את היכולת לדעת שיש מישהו ששומע אותי. ולא רק בויכוחים או שיחות של אמצע היום.

אני כל כך רוצה את מה שיש להם.

את היכולת לפתח שיחה בשעות הלילה המאוחרות. לשכב מחובקת כשאוזניי שומעות את דופק ליבו של אהובי, לשמוע את קולו כשהוא רגוע אחרי יום עבודה מתיש, לדעת שיש מי שיקשיב אם זה אני או הוא. למה לי זה לא קורה?

מה אנחנו עושים לא בסדר שקשה לנו אפילו לדבר?

[aloniti4u]

צמח בר

צמח בר

הוא הביט עליה מהצד כשהיא לא ראתה, המתין שהיא תיפתח, לראות את יופייה מבלי שתבחין בו. הרגל של גנב התמימות. והיא ידעה שהוא צופה, הרי הרגלים לא ניתן לתקן..

היא מתחה את גופה עד כי יכלה כמעט לגעת בשמיים, או לפחות כך היא חשבה.

זקופה וגאה משאר אחיותיה היא הביטה בעצמה והרגישה כה מיוחדת ושונה והיה לה על מה.

הרי היא הייתה פרח מוגן שאיש בה לא נגע.

ולמרות שרצתה ליבה לא ידע אהבה, ובקצה תפארתה אפשר היה לראות דמעה קטנה מבצבצת כאגל טל.

כלנית אדומה שטרם חוותה את להט השמש בוערת בקרבה.

ובלילה השלישי זה קרה, הוא התקרב לקראתה ורצה לגעת ביופייה. הוא שלח את ידו ואותה קטף.

והוא קטף ועוד איך קטף. שמר בחלון ראווה והראה לכולם את הפרח הנדיר שאהב.

כלנית אדומה בשיא פריחתה היא הייתה מאושרת הכי מכולן.

שאר הפרחים הביטו בה וקנאתם עלתה להם בעלי כותרתם.

עד שיום אחד נמאס לה להיות פרח מוגן בחלון ראווה.

אז היא התחילה לנבול ולא שתתה דבר, ועליה כבר לא היו אדומים כשהייתה.

וזה שקטף לא ידע את נפשו, מה עליו עכשיו לעשות?

הוא הביט בה שעות ותהה לעצמו האם נשאר בליבה עוד טיפת אהבה?

עד שנדלק ניצוץ בעיניו, הוא יחייה אותה בגינה ליד הבית שכה אהב.

וכך הוא לקח את אותה כלנית והעביר למקום עם מרחב והרבה אוויר.

היא גדלה ופרחה, והרגישה בעצמתה.

עד שיום אחד קרה מקרה מוזר, בין לילה היא הפכה לצמח בר.

[aloniti4u]

דת

גדלתי במשפחה מסורתית.

ההורים חונכו בילדותם במסגרות דתיות, אבל כשבגרו הם יצאו מהדת ועדיין שמרו על ערכים ומסורת.

אני חונכתי, בידיעה שיש בורא עולם ושצריך לשמור על המצוות ועל עשרת הדברות, ועל זה גדלתי.

לא שאלתי שאלות למה, ומדוע צריך את זה,פשוט עשיתי מה שאומרים לי כי הרגשתי שההורים שלי רוצים בטובתי, וכיבדתי את הדרך שלהם.

האמת שרוב שנותיי בתור ילדה כיבדתי את הוריי.

אני לא זוכרת שאיי פעם המרתי את פיהם או מרדתי בהם, ילדה טובה של אמא ואבא. עושה כל מה שמבקשים ממנה ככתוב בפסוק "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" בשבילי הם הדבר היקר לי בחיי.

וככה גדלתי באמונה שלמה שיש מי ששומר עלי, שאם קשה לי זה הכל לטובה, וצריך תמיד להיות אופטימיים ושמחים. נכון להיום זה בדיוק מי שאני.

אופטימית ושמחה. גם ברגעים קשים אני תמיד אומרת לעצמי שהכול זמני והכל עובר בחיים. או כמו שאומרים הגדולים "הזמן מרפא את הפצעים".

*** הבגד עושה את האדם, או האדם את הבגד?***

"אמא יש לי מסיבה מחר, תבואי איתי לקנות בגדים טוב?"

"אני לא יודעת אם יש לי זמן, אני אודיע לך אחר כך" השיבה אמא והמשיכה לקלף תפוחי אדמה.

"אבל אמא אין לי מה ללבוש את חייבת לבוא איתי לקנות בגדים, בבקשה אמא, תבואי איתי. אמא בבקשה, בבקשה" התחננתי.

"טוב בסדר אבוא איתך" אמרה בלית ברירה.

אמא שלי היא הכי בשבילי. היא תמיד יודעת לבחור את הבגדים הכי יפים והכי מתאימים לי.

כשאני צריכה ללכת לקנות בגדים לבד, אני תמיד בוחרת את הבגדים בצבע שחור או בצבעים מזעזעים ששום אדם שפוי לא היה בוחר אותם.

לפני שנכנסנו לחנות הבגדים עמדה בחלון הראוה שמלה שחורה עם מחשוף עמוק ושסע בצד, וכמה יהלומים קטנים מקושטים בכתפיות.

"אמא את זו אני רוצה!" קראתי בהתלהבות.

"שוב שחור? אולי תחליפי לצבע אחר?"

"לא,לא,לא אני רוצה את זאת".

"טוב בסדר" נשמע ויתור בקולה.

המוכרת הגישה לנו את השמלה וכשמדדתי אותה, היא כל כך החמיאה לי שלא רציתי להסיר אותה מעלי.

"היא יושבת עליך טוב, והבד שלה נעים" אמרה אמא.

"נכון, חייכתי וליטפתי את השמלה. "היא מושלמת".

הבטתי בעצמי במראה והרגשתי איך ליבי מתמלא באושר. הרגשתי איך אני הופכת מנערה לאישה.

אישה יפה וסקסית.

נישקתי את אמא נשיקה גדולה ואמא חייכה ואמרה "תתחדשי"

רוב הזמן הרגשתי שאני בוגרת לגילי, שאני נמשכת לדברים יפים. הייתי נכנסת לחנויות של הלבשה תחתונה ומסתכלת על הסחורה בקפידה.

מנסה לבחור לי את הסט הכי יפה שעיניי נחו עליהם.כמו לבחור את החזיות והתחתונים עם התחרה, אלה עם הבד הרך והנעים.

יש משהו נשי וסקסי בהלבשה תחתונה שגורם לי לחייך. וזה תמיד מושך אותי לשם. הרגשה משונה, כמו יום חול ויום קודש.

אם אני לובשת תחתונים רגילים אז ההרגשה היא רגילה. אבל כשאני לובשת את התחתונים עם התחרה משהו בי משתנה, אני מרגישה שאני הופכת לאישה יפה יותר, סקסית וחושנית, וככה אני רוצה להרגיש כל הזמן.

בהתחלה הייתי מתביישת מאמא ולא רציתי שהיא תראה מה אני קונה, אז הייתי מחביאה אותם בארון, וכשרציתי להרגיש את ההרגשה המיוחדת שממלאת אותי באושר ויופי הייתי לובשת את תחתוני התחרה איתם הרגשתי הכי יפה בעולם.

הייתי מביטה בעצמי במראה ומחייכת. מעבירה יד על החזה שלי ומלטפת את החזייה ורואה כמה שהיא מחמיאה לי. לפעמים הייתי מדמיינת לי את הבחור שיראה אותי ככה עם תחתונים וחזייה, ויאמר לי שאני הדבר הכי יפה שראה. כשידיו הגדולות אוחזות בי ומלטפות את גופי ולא מרפות, עד כי אני יכולה להרגיש את שפתיו הרכות והחמות נוגעות בעורי, ושולחות נשיקות רכות ומתוקות המתפזרות על כל גופי, וגורמות לי לתחושה נפלאה.

שמלות! אני כל כך אוהבת שמלות.

הן סקסיות, הן מחמיאות לגוף והן גורמות לי להרגיש הכי נשית.

אני חושבת שהלבשה תחתונה משנה את ההרגשה לכל היום. וכשאני מרגישה יפה וסקסית מבפנים

אז גם אחרים מרגישים את היופי שבא מתוכי.

��ככה התחלתי להתהלך עם בגדים חשופים. שמלות קצרצרות וחולצות בטן, חוץ מגופיות, גופיות לא אהבתי.

זה היה נראה לי יותר מידי בשבילי, חוץ מזה שתמיד חשבתי שהזרועות שלי שמנות אז ויתרתי.

אני זוכרת מקרה אחד לא נעים שלבשתי חולצת סטרפלס שחורה ומעליה עליונית שלא מכסה כמעט כלום, וחצאית מיני שחורה וצמודה המבליטה את קימוריי.

זה היה באחד הערבים. קבענו לצאת כמה חברות. אחי הגדול שראה אותי לבושה בבגדים האלה אמר לי " מה זה הדבר הזה? את לא יוצאת ככה, תראי איך את לבושה."

"מה איכפת לך מה אני לובשת?"

"אתה לא אבא שלי שתחנך אותי" גערתי בו.

"אני לא אבא שלך אבל את לא יוצאת מהבית ככה"

"טוב, טוב, זוז ותן לי ללכת אני מאחרת" התחלתי להתעצבן.

"אלכס, אני אומר לך לכי תחליפי אחרת את לא תצאי מהבית" הבטתי בו במבט עצבני הושטתי את ידי לדלת הידית בכדי לצאת ואז הוא תפס אותי בעליונית ומשך אותה חזק עד שנקרעה.

"מפגר, אני לא סובלת אותך" צעקתי עליו והתחלתי לבכות.

"מי אתה שת��יד לי איך להתלבש" כעסתי כל כך.

"מצטער מותק, אחותי לא תתלבש כמו זונה"

התחלתי לבכות אך לא רציתי שהאיפור ימחק, חדלתי מיד והחלפתי את הבגדים לשמלה יותר נוחה.

זאת הפעם הראשונה שהעירו לי על הבגדים ולא ההורים שלי.

מאותו יום החלטתי שאני מתלבשת כמו שאני רוצה.

כמה שיותר צמוד ויותר חשוף הכי טוב.

אהבתי להתלבש נועז הרגשתי איך אני מושכת תשומת לב מהסביבה, זה גרם לי להרגיש יפה ומלאת בטחון, למעשה לא היה לי בטחון בכלל רק ניסיתי להסוות זאת דרך הבגדים.

לפעמים זה הצליח ולפעמים לא.

בשבתות כשהיינו מבקרים את הסבים והסבתות לא העזתי ללכת חשוף או צמוד מידי.

הם דתיים וגרים בסביבה דתית ככה שלא רציתי שהשכנים או הסביבה ידברו עליהם לשון הרע.

לא בגלל שהעירו לי או אילצו אותי, פשוט הרגשתי לא נוח ללכת חצי ערומה במחיצתם, אז התלבשתי יותר צנוע, בגלל אהבתי הגדולה אליהם. אני אומרת שצריך לשמור על רמה מסוימת של כבוד למבוגרים.

***

"לא. את לא באמת מתכוונת ללכת עם השמלה הזאת"

"למה לא?" השבתי

"כי היא חשופה"

"מה?? תגיד אתה בסדר? מה חשוף בה מה? זה שרואים קצת עור זה חשוף? אפילו ציצים לא רואים.אני אחנוק את עצמי וזהו".

"תקשיבי!"

"את לא הולכת עם השמלה הזאת וזהו ככה החלטתי"

"לעזאזל איתך מה יש לך? התחלתי לבכות.

"או שתלבשי משהו אחר או ש��ת לא באה איתי. אני לא יכול שאנשים יראו אותך ככה ויתחילו לדבר"

"מה איכפת לי מאנשים. מה איכפת לך מה יגידו? ממתי אתה מחשבן לאנשים? לא נעים לי אנשים מכירים אותי מבית הכנסת זה לא מתאים"

"יודע מה, לך לבד אני לא באה" הגבתי בעצבנות.

"אל תבואי את לא עושה לי טובה"

"לא רוצה את החיים האלה איתך, לא רוצה את הדת המזדיינת הזאת אני רוצה להתגרש לא מתאים לי"

"אני נראית כמו זקנה עם החצאיות המטופשות האלה וכיסויי הראש. אני נראית איתם כמו חייזר. לא מתאים לי, לא רוצה את זה.

די מספיק! אני רוצה להתלבש איך שאני רוצה. להראות סקסית, יפה לא כמו זקנה בת 90."

"איתי את תלכי צנוע ומה שאת לובשת כרגע ממש לא מתאים לי"

"השמלה הזאת צנועה! מספיק עם השטויות שלך. למה אני צריכה את כל השיט הזה?

כי את אישה נשואה ואישה נשואה צריכה ללכת בצניעות עם בעלה, במיוחד אם הוא דתי.

"הצחקת אותי" הגבתי בעצבנות.

"יש מלא נשים נשואות המתלבשות כמו פרחות בשוק ובכל זאת הן יותר דתיות מהדתיות עצמן" הלבוש לא קובע מי אתה, הנפש שלך האישיות שבפנים היא זו שקובעת.

"יודע מה, לך לבד לחתונה הזאת, אין לי חשק ללכת."

"אני הולך" אמר ויצא בטריקה חזקה מהבית..

פשטתי את השמלה וזרקתי אותה בעצבנות על הרצפה. דמעות החלו לזלוג מעיניי וכל מה שרציתי זה ללכת לישון ולא לשמוע אף אחד.

[aloniti4u]

שרביט קסמים

****

פעם אלוהים היה עושה קסמים

חצה את הים לשניים, עשה אפקטים של עשן

אפילו הוריד לחם מהשמיים, ממש קוסם.

אבל היום הוא לא עושה כלום, כנראה שהתעייף. ראיתי שהוא זרק את השרביט שלו על הרצפה, אז שאלתי אותו "למה?"

"תראי בתי הקטנה", "מה אומר לך"

אני עייף מידי לקסמים וגם ככה אנשים כבר לא מתרגשים מקסמים, פעם הם עוד אהבו, את מה שאני עושה, את הפעלולים.

היום כבר לא מרגש אותם כלום, הם ממהרים מידי לתפוס את הזמן."

"אבל זה לא נכון", אמרתי.

"אני אוהבת קסמים. בבקשה תעשה לי קסם"

אלוהים חייך אלי ואמר:

"קחי את השרביט שלי ועשי בו קסמים הוא שלך עכשיו" הפנה את גבו והלך.

"אבל אני לא יודעת איך משתמשים בו" צעקתי.

וקולו נשמע מהדהד מרחוק "את תדעי".

מביטה בשובל העשן הסמיך שהשאיר מאחוריו תוהה לעצמי אם הייתי אלוהים, גם אני הייתי נעלמת מאחורי מסך עשן ולא היה אכפת לי מדבר.

החזקתי בידי את השרביט מביטה עליו בהתלהבות יתרה מחפשת את כפתור ההפעלה

"איך לעזאזל מפעילים את הדבר הזה?" התחלתי לאבד את סבלנותי.

חיבקתי את השרביט לחזי והלכתי.

"דנה מה יש לך? "ואיך זה שפתאום את זוהרת כל כך?' שאל אותי עודד כשהגעתי הביתה.

עודד זה אחי הגדול והוא תמיד חושב שהוא יודע הכי טוב ממני.

"מצאתי שרביט, אבל לא סתם שרביט, זה שרביט של אלוהים".

"עוד פעם את מתחילה עם השטויות שלך?"

"אין אלוהים את לא מבינה".

"כן, כן הנה תראה", אני רק צריכה לדעת איך משתמשים בו."

"אלוהים בכבודו ובעצמו נתן לי אותו".

עודד החזיק את השרביט בידו, מישש אותו וצחק.

"את לא מבינה כלום, את קטנה מידי להבין שאין אלוהים". והלך.

משכתי בכתפיי, "אז מה" אמרתי.

"אם אין אלוהים אני אהיה האלוהים של עצמי".

חיבקתי את השרביט, חיבקתי חזק.

עצמתי את עיניי כשחיוך על פני.

אני אחכה לו כאן, הוא כבר יבוא אלי

[aloniti4u]

מסע עצמי

מסע עצמי.

"תפסיק, תפסיק כבר, מה אתה עושה לי?"

""מה אתה רוצה ממני?

"אין לי כלום לתת לך אז למה אתה לא עוזב אותי במנוחה?"

"אני כבר לא מתפקדת כמו שצריך, אני שוכחת דברים, וכל הזמן אתה מציק לי".

"אני רוצה שקט, אני רוצה לנוח" "זללת ממני את כל האנרגיות רוקנת אותי ולא נותר בי דבר, אפילו את שמחת החיים לקחת ממני, למה? בשביל מה?"

ככה היא שומעת את הקול שבתוכה, היא לא יודעת מאיפה הוא בא, הוא פשוט בא.

מערבל את מוחה מערבל כמו משאית בטון מוחץ את הרגשות שבה והופך אותן לאבן.

היא לא יודעת למה זה קורה , אולי זה הגיל? אולי אלו הרגשות שבוגדים בה? ואולי פשוט היא אבודה ממזמן.ואולי בא לבקר אותה מר דיכאון.

"לא! זה לא יכול להיות" "אני לא דיכאונית אף פעם לא הייתי" אז למה שאהיה עכשיו?

אני צוחקת, אני רוקדת, אני אפילו שרה.

"אז למה אלוהים למה?"

"למה אני מכל האנשים בעולם?"

והוא שותק! מתחבא מאחורי רקיעים

"פחדן" "תראה את עצמך"!!

היא צועקת בחוזקה ועם הצעקות בא הבכי ששוטף אותה, שוטף כל ריס מעיניה, לא, היא לא תתן לשטן הזה להתקרב אליה, היא תלחם בו עד הסוף.

פעם היא האמינה כל כך חזק, היא האמינה שיש מישהו ששומע אותה, שמקשיב לה, שרואה כל צער צחוק ובכי שיוצא ממנה.

אבל היום, היום היא לא מאמינה לכלום, גם לא לאלוהים שלה, מצידה הוא בגד בה, כמו כל האנשים שהכירה ונתנה להם את הלב.

פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שליבה נשבר לרסיסים והפך לקצף לבן.

ואז היא רואה את עצמה בעוד שנה, שנתיים, שלוש לבושה בחלוק לבן, עם שרוולים ארוכים כזה שקושרים אליו את הידיים כמו בבית משוגעים.

ואולי בכלל היא משוגעת, סכיזופרנית שלא יודעת שהיא משוגעת.

כן, יכול להיות אחרת למה הייתה עושה את כל הדברים המשוגעים שהיא עושה?

תמיד רוצה לחיות על הקצה, תמיד מחפשת את הסיכון הבא, אנשים נורמליים מעדיפים שגרה,נוחות, אך היא צריכה את עין הסערה.

את סופות ההוריקן שמחדירות אדרנלין לגופה, מסחררות אותה, נאבקות בה עד שהיא מוצאת את עצמה מותשת.

"מה יש לי? "למה אני לא מרגישה כלום"

"למה לעזאזל הריקנות הזאת סוגרת עלי?"

"את לא מאמינה בעצמך מספיק" היא שומעת קול אחר שמדבר אליה.

"את מקטינה את עצמך".

"מתי בפעם האחרונה הבטת לעצמך בעיניים ואמרת:'

"אני יפה, אני מוכשרת, יש לי הכל" "כל מה שחלמת עליו".

בעל אוהב, ילדים מדהימים, משפחה וחברים שמקיפים אותך ואוהבים. את מלאה שמחת חיים גם כשאת חושבת שאת כבר לא כל אלה.

"הגיע הזמן לצאת מפה"

הקול מדבר אליה, והיא שומעת והיא מקשיבה, לכל מילה, לכל צליל, לכל הדהוד שבא מרחוק.

בא כמו מלאך לגאול אותה.

"בואי, שכבי, עצמי את עינייך" אני מרגישה את מנעד קולו נוגע בי כמו תו, כמו גל חום שעוטף ומחבק.

לפתע אני קולטת , ��יך אני יכולה לבנות את עצמי מחדש. כן אני יכולה להתחזק ולהתקדם.

יש בי הכח לגדול ולהתעצם.

ואני שומעת את הקול נותן לי כח, ודוחף אותי קדימה למנהרה מלאה באור ואני עוברת בה ומרגישה הקלה והתרוממות רוח. אני קלה עכשיו, אני נוצה שדוהה.

אני טובה ומדהימה ויש בי שפע יכולות אם רק אבחר להביט ולהתבונן.

ופתאום אני נזכרת למה אני פה בעולם הזה, בשביל מה באתי. כדי לחייך ולשמח אחרים

כדי להפיץ את אורי ברבים כדי שאזכור ולא אשכח שיש גם ימים לא טובים, אך איתם גם באים ימים שמחים ומיוחדים.

נעמדתי על שתי רגליי, ניגבתי את דמעותיי, והבטתי אל השמש שקצת שרפה את עיניי ממליחות הדמעות ואמרתי לעצמי בקול רם וברור;

"אני בוחרת באהבה"!

"אני בוחרת כל יום לראות את הטוב"!

להעניק מעצמי ולעצמי כמה דקות של נשימות, להרגיע את הגוף ולעזור למי שאוכל כדי להתרוקן ולמלא את עצמי מחדש".

"אני יודעת שכל יום הוא בחירה, ובידינו ההחלטה אם לשמוח או להיות מרירים".

"אני בוחרת להאיר כל עוד האור זורח מתוכי, כל עוד נשמה באפי."

[aloniti4u]

בלילות של ירח מלא

לפעמים בלילות אני חושבת עליך

איך היינו מזדיינים על דשא רטוב, בלילות של ירח מלא.

היית מצמיד אותי בחוזקה לאיזה עץ בן מליון שנה. מיילל את יללת התן שלך וחורט בציפורניך איזה לב מטומטם שלי ושלך.

" בואי נשאיר מזכרת קטנה." ככה אתה תמיד אומר ועושה, נעלם לתקופה ולא חוזר, משאיר בי פצע פתוח מדמם.

תבכי תבכי זה תמיד עוזר. ואני מטומטמת שכזאת, מאמינה לך שתחזור.

אתה בא והולך כמו עובר ושב, ליבי כבר ידע אותך מתמסר לך כל פעם מחדש.

קופץ ככדור פינג פונג בבואך ובוכה בלכתך.

לא פעם כבר צעקתי עליך שתלך ואל תחזור לא יכולה אותך לסבול, אבל אז אתה מביט בי במבט של כלבלב פצוע, ואני נכמרת עליך רק רוצה ללטף את תלתליך, וכשידיי שוב חופרות ברעמת ראשך הרגשות שבי מתחילות לסעור.

ושוב אתה בודק את דופק ליבי מודא שהוא עדיין שלך. יש לך מין משחק מטומטם לשלוט ברגשותיי שחמט תהרוג אותי ודי..

[aloniti4u]

כשבראת אותי!

אני מתיישבת למולך עירומה בלי בגד לגופי.

בלי מחסומ��ם, בלי עכבות רק אני ואתה כמו חווה ואדם בוראים את העולם מחדש.

ביום הראשון אתה מטלטל את עולמי, שורף בי גשרים וחומות אשר חסמו אותי מלהיות אני.

תוהו ובוהו מתחולל בקרבי. אי וודאות האם אתה זה הגבר אשר יפיח בי רוח חיים?

דמותך מרחפת למולי בקלילות של נוצה לבנה.

עפה עם הרוח ובנחיתה קלה נוגעת בגופי.

בנגיעותיך הרכות

אתה מצליח לחדור את השריון העבה שהתעטפתי בו עם השנים. שם בתוך החושך המוחלט של בדידותי אתה מצווה עלי התעוררי!

אור בוהק מסנוור את עיניי, הו כמה אתה אלוהי.

הנה הצלחת לחדור לגופי ונשמתי.

אתה מחייך את חיוכו של השטן, מרוצה מעצמך הצלחת במשימתך.

ולא די לך במעט שיצרת אתה רוצה את הכל.

נותן לי להיכנע ליצריך, תאוותיך,עד כי איני יכולה לחדול ממעשיך.

גופינו נוגעים גוף בגוף ויצרינו משולהבים, רועמים, אור גדול נוצר ואנחנו הופכים לאחד.

שטים באוקיינוס של רגשות, מכים, אוחזים מתפרעים, מערסלים את עצמנו בתוך מים חמימים, כמה נעים.

עכשיו יש לנו שמיים ויש לנו אור ויש אותנו בחלל הגדול.

אני לא מרפה רוצה את כולך, האם תתן לי את האפשרות לזרוע בך את ניצני התשוקה?

להט תאוותי לא משאיר אותנו יבשים, אנחנו טועמים, מזדיינים, משתגלים. עסיס אהבתנו נשפך לכל עבר מרווה אדמה יבשה. נגיעות ותשוקות.

לא די לנו ברגע אחד אנחנו רוצים את הכל.

אתה מזריע בי את זרעך מרבה בי את אהבתך, ניצן זעיר נפתח לעולם.

"תראי אותך" אתה אומר לי, קורנת ושמחה גדלה בתוכי, כל יום מחייה אותי מחדש.

את הופכת להיות שמש לוהטת וחמה.

לפעמים את מתפרצת בי ומכה כרוח סערה.

את אוספת אותי אליך בעדינות אימהית, מפנה לי מקום בתוכך, מטהרת את גופי.

איני יכול לא לסגוד ליופייך.

בוא אלי, את מבקשת, נתכסה בשמיכת אהבתנו.

אני מביט בך ורואה את שיא הבריאה בהתגלמותך.

יופייך מאיר בי, מכה בי על חטא.

ואני כל מבוקשי לבעור בתוכך כלפיד, עד אשר אחדל מלהיות, עד אשר יאזלו כוחותיי,

עד נפשי תידום בך

[aloniti4u]

ביום ההוא

תגיד אתה זוכר?

את היום ההוא שלקחתי אותך למגדת עתידות

ביקשנו שתטיל כישוף בכדי שאוכל להיכנס לתוך הראש שלך, שאדע מה מתחולל בראשך.

צחקנו כשכל האבקה נדבקה לה לפרצוף והיא צעקה.

פחדנו נורא שלא תעשה לנו משהו רע, אז רצנו מהר לקצה הרחוב, התנשפנו לקחנו ��ויר. אחרי שסידרנו ��שימות נישקת אותי בכזאת תאווה.

זוג זקנים שעבר במקום צעק לעברנו בושה.

ואני בתגובה הרמתי את החצאית והזקנה כמעט התעלפה.

צחקנו בקול.

הם הסתלקו ואנחנו המשכנו. על קיר גרפיטי הדבקת אותי. רגליי כרוכות מסביבך, ואצבעותיך מטיילות על גופי.

כה חם ורטוב לחשת באוזניי, כה סוער ומשכר השבתי בחזרה.

לפתע מרחוק נשמעה מנגינת כינור, שנינו הפסקנו והאזנו ברוך. הבטנו בעיניים פנים מול פנים, מוקסמים. הרי זאת המנגינה שלי ושלך שלא תפסק לעולם

[aloniti4u]

במקדש האהבה

��מקדש האהבה נתנה אהבים פייה קסומה ושידון ערמומי. צלילי חליל יהדהדו באוויר יכשפו זוג אוהבים יתערטלו אז גופינו כזוג נחשים חום גופינו ילהיט איברים תאוות בשרים. צמאה לך נפשי ביינות לוהטים נחשול כיסופייך בין שפתותיי זורמים הו כמה מתוק .. מור וקינמון. קולך הענוג ילחש לתנוך אוזניי מנגינה קסומה . כנהימת אריה אתייצב בין ירכייך אהיה. והיית לי כגן רווה . אז אחדור למסתרי גופך כלפיד בוער תרטיט את נימי נשמתך. אצבעותיי ינגנו על מיתרי גופך צלילי תאווה ותשוקה ואת תרקדי לפני עירומה כלבנה ברקים וסופות יבקע אז אורך בלילה מכושף ומסחרר.

[aloniti4u]

מדוע הוא לא כאן?

יום הולך יום בא יום חולף כלא היה.

אהבתי שוקעת במצולות התהיה כאבן הנזרקת לבריכה עכורה

וליבי שוצף קוצף כסופה

כמו עמוד חול זועם בסופת מדבר והתסכול בעיניי באפור קר.

כאלת ברקים יורה חיציה ,הופכת עולמות מרעיפה חרדותיה.

זוויות עיני מתחלחלות ,דוק דמעות בטעמם מלוחות

כמו ים שאין לו סוף,כמו גלים הנשטפעם לחוף.

נותרתי לבדי בדממה באפילה חשוכה ועלטה ללא תקוה.

מצפה לקרן אור מחכה לזיק משובב של אהבה.

עננים כבדים מכסים את השמיים, וטיפות עצב מטפטפות על לחיים.

הזמן אומרים מרפא את הפצעים ,הזמן גם לא מחכה לאחרים.

בדממה הזאת בשתיקה הרועמת, נותרתי מחכה מצפה ליד אוהבת.

[aloniti4u]

תן לי

תן לי

תן לי

לפרוט על מיתרי ליבך

ולנגן לי מנגינה.

תן לי

להתפתל כנמרה

ולהתעטף בלהט גופך

תן לי את נשימתך אוויר לנשימה

חמצן לריאותיי.

תן לי

להתערטל לאורו של הנר

עירומה לכבודך.

תן לי

דקת דומייה להביט בעיניך

שמפשיטות אותי במבט

תן לי

להרגיש אהבה בזרועותיך

העוטפות נשמה אבודה

תן לי את התשוקה

הבוערת עד לשד עצמותיי

תן לי

להיות נחשקת וחשוקה

אישה ילדה

תן לי את הכח

תן לי עולם

תן לי להסתחרר

כל פעם מחדש

מזו האהבה.