#אבל אלוהים ישמור.

[kathrineannepryde]

[screamingfromuz]

כשאת מרוויחה כל כך קצת שאת לא משלמת מס הכנסה

אני אוהבת לעסוק בחינוך

[itisi-asimplegay]

אלוהים ישמור, הם חולצו בחיים

[letaot-ze-magniv]

This is fake. There is not and never was a person called “Barib Yariel”. This isn’t even a real name.

This is from the official IDF website dedicated to soldiers who fell in war.

There are no results for anyone named barib, which is not a real name but could theoretically be spelled as ״באריב״ or ״בריב״. Because this is a fake person.

Take down your post. Stop spreading misinformation.

[hapizmon-ze-numa-numa-hey]

לכבוד חודש הגאווה, הנה רשימה קטנה של נשים יפות בתעשיית הבידור הישראלית בעיניי😍✨️👩‍❤️‍💋‍👩

* לירז צרכי (אלוהים ישמור אני אובססיבית אליה ב��וקדים עם כוכבים היא גם ה��יבה לרשימה הזו עכשיו)

* לירז חממיייי (טל בן הרוש אהובתי)

* סוזנה פפיאן כזאת מהממת

* נועה אסטנג'לוב

* דיאנה גולבי!!!

* פשוט כל הנשים של כאן 11 ובזה נסגור את העניין

* משי קליינשטיין

* אגם בוחבוט אבל במיוחד עם האאוטפיט הלבן מהקליפ של נאדי באדי

* יעל בר זוהר!!!

* רוני סופרסטאר

* אלונה (שתיהן.)

[koheletgirl]

vent קטן בעברית אל תפתחו אם קשה לכם גם ככה

אני לא מצליחה להבין. לא מצליחה להבין איך ההורים שלי, שחינכו אותי לאמפתיה ולרגישות ולאהבת האחר, יכולים לסמן את הגבול כשזה נוגע למי שחי בעזה. לא מצליחה להבין איך אנשים שהערכתי, שהחשבתי לחברים, שנהניתי לבלות איתם, יכולים בבת אחת להסתובב ולהוציא מהפה שלהם רוע שלא האמנתי שקיים במציאות. לא מצליחה להבין איך זה שפתאום אני באמת לא רואה תקווה לעם הזה. וזה לא שלא ידעתי, זה לא שהייתה לי איזו אשלייה בקשר לישראלים, אבל ככה? ברמות האלה? אנשים שקוראים לעצמם שמאלנים, אומרים בלי בושה שהם לא רוצים להיות ליד ערבים כרגע? כאילו זה משהו נורמלי להגיד? אנשים שהתנהגו עד עכשיו כאילו אכפת להם מזכויות אדם, לא רואים שום בעיה בלנתק מיליונים מחשמל ומים ואינטרנט ופשוט לטבוח בהם, כי מה? כי הם נולדו במקום הלא נכון לעם הלא נכון? אלוהים ישמור, אתם לא יהודים? זה לא מצלצל לכם מוכר??

הגרמנים נתנו לנו דרכון מתוך רגשות אשם, ואמא שלי לא מסוגלת לדמיין שאני אעבור לגור בגרמניה אחרי שסבא וסבתא שלה ברחו משם. אבל את מה שקורה כרגע בעזה היא מסוגלת להכיל? והיא בוכה, היא בוכה כל יום כל היום, כי היא מרגישה את הכאב של כל מה שקרה ב7 באוקטובר. אבל מה שקורה בעזה נראה לה כמו רוע הכרחי.

ואני לא מצליחה להבין.

[letaot-ze-magniv]

אלוהים ישמור אני מבועת. מסתבר שהפשיסטים התחילו למחות חזרה בעד הדיקטטורה ויש עשרות אלפים מהם. אני מפחד כל כך. הצילו. הם הורסים את כל העבודה שעשינו במחאות עד עכשיו. למה הם רוצים דיקטטורה?? למה הם רוצים רוע? אני מבולבל ומפחד. ישראל אבודה. חשבתי שניצחנו אבל טעיתי כי הם יחזרו בכוחות מחודשים.

[jewvian]

אם לא ראית את Daisy Jones &The Six לפחות תשמעי את האלבום שלהם, Aurora כי הוא מה זה טוב

אני לא יודעת למה אבל במשך כל הזמן הזה הייתי סוג של בטוחה שהספר מבוסס על סיפור אמיתי חחח כאילו שהלהקה הזאת הייתה קיימת וכתבו עליהם ביוגרפיה סיפורית כזאת ועכשיו החליטו לעשות עליהם סדרה.

באמת שאין לי מושג איך הגעתי לזה אבל אחרי גוגל יותר מעמיק הבנתי את הטעות שלי 😅

אז רגע, הקאסט ��קליט אלבום עם שירים מקוריים לגמרי? הם עשו פה חתיכת עבודה וואו. יש פה כאילו lore דמיוני ואני חולה על דברים כאלה.

אה וואי ומאז שהתחלנו לדבר על הסדרה, התחלתי לראות יותר ויותר פוסטים בדאש שלי ויש סצנות..... אלוהים ישמור חח כאילו בקטע טוב. אין לי מושג איך הם קשורים לעלילה או איך דבר מוביל לדבר, אבל המתח המיני בין הדמויות הראשיות?? וואו.

הסיכוי שאני אצפה בסדרה הולך וגדל חח גם ככה אין לי סדרות חדשות באופק אז אני צריכה למצוא משהו מעניין להעביר איתו את הזמן. שוב, תודה תודה תודה על ההמלצות! 😊

[bnncat]

4 בבוקר + פאנפיק מפאנדום שהייתי בו בגיל 14 + מוזיקה של אנדרטייל ברקע זה חתיכת וייב.

[eshcolit-sgula]

what have i created

@letaot-ze-magniv @itisi-asimplegay @rainbow-worm-on-string אתם חייבים לראות את הדבר המקולל הזה

I'm pleased with the additions to the beaft maker I've made recently

[mexashepot]

Note to self:

לעולם לא לקרוא יותר קטעים על היסטוריה יהודית לפני השינה

אני על סף בכי

[itisi-asimplegay]

.

[itisi-asimplegay]

cringe is dead. do it.

אני בעבודה, משעמם לי ואני בסך הכל די לבד. יש. לידי שתי כוסות שוט מלאות ברוטב טריאקי. שמישהו ישכנע אותי לא לעשות את הדבר המתבקש. בבקשה.

[hapijamot-hozrim]

תשובה מעולה. אהבתי.

השיר שתקוע לי בראש כרגע הוא hay loft ואני גם לא מתלוננת. לא יצא לי לראות death note עדיין אבל אני חושבת על זה רק בשביל מיסה. אבל בו זמנית גם לא ראיתי אנימה כבר שנתיים(?) אז האם איי פעם תהיה לי מוטיבציה שוב?

אלוהים ישמור אני כבר לא בבית ספר תודה לאל. לא כאילו למדתי כשהייתי שם אבל אם הייתי בבית ספר ב2020 לא הייתי לומדת כלום. אז בהצלחה בלימודים ובכל מה שאת צריכה לעבור!!!!

המממ אני לא טובה בלהמליץ על סדרות כי אני כמעט ולא רואה אבל איזה מוזיקה את בדרך כלל שומעת/אוהבת? לפי זה אני אנסה להמליץ לך (אם אני מכירה) -החשמונאית החסויה שלך

וואי זה באמת שיר עם פוטנציאל להיתקע אבל זה שיר טוב אז הכל בסדר עם זה

תאמת שרק השנה בתחלתי לראות אנימה באופן קבוע פחות או יותר כי תכלס התחלתי לפני איזה שנתיים את boku no hero academia ואני ראיתי את כל הפרקים עד עונה 4 ומתי שהיא יצאה אז סוג של איבדתי עניין נקרא לזה? אבל השנה חזרתי לזה וגם סיימתי את העונה ואני גם קוראת את המנגה ועכשיו זאת האובססיה העונתית שלי

אוקיי אז לדוגמה אני אוהבת את השירים של ב�� פלאט, mother mother, p!atd, מחזות זמר ככה באופן כללי ובזמן האחרון גם שירי קוספליי מטיקטוק כי הם כיפים אבל אני פתוחה לז'אנרים חדשים אז הכל הולך

[lerka84]

הפעם הראשונה

לכבוד העוקב הראשון האמיתי והלייק הראשון שלי!

הסיפור הזה נכתב לפני כשנה כשרק סיפרו לי שאני הולכת להיות גרושה. כיוותי שככה זה ייגמר אבל זה היה הרבה פחות מלודרמטי ועדיין אני לא בטוחה שקברתי את הפיקסיים שלי. לצערי החיים האמיתיים בשיט לא עובדים כמו הסיפורים.

אה וכן הרעיון של פיקסיים מעצבנים נ��קח מסרט Bright. סוררי ותודה על ההשראה !

יוני 2018  

מירי הסתכלה במראה ונשארה מרוצה מהתוצאה. היא עדיין נראתה צעירה. שמלה קצרה והדוקה, שיער פזור ותוספת של איפור גרמו לה להיראות נשית ומושכת, כפי שלא הרגישה כבר הרבה מאוד זמן. בעלה - לשעבר - כבר שבועיים לא גר איתם בבית והפעם הגיע תורו לבלות סוף שבוע עם הילדים ותורה - לצאת לעולם החופשי. היא קבעה להיפגש בפאב לשיעור בהדרכה מעשית עם חברתה, שהייתה הרווקה הנצחית והתמצאה היטב בענייני הבילויים ובשוק הגברים הפנויים.

היא שוב סידרה את שיערה, מאחורי האוזן, רק בצד השמאלי, שמה בושם על מפרקי כף ידיה וצווארה, כאשר פתאום שמעה רעשים מהקומה הראשונה. באופן כללי היא דאגה שמישהו יפרוץ לבית, עכשיו כשאין בו גבר יותר, רק היא, שני ילדים קטנים וחתול, אך הרעש היה מוכר לה - החתול הפיל משהו על הרצפה. היא התכוונה להתעלם אך הרעשים של דברים מתהפכים ונופלים המשיכו, ובנוסף הצטרף אליהם קול הנהימות העצבני. "שמשון, מה יש?!" - מירי ירדה במדרגות, בזהירות כדי לא להתרסק לעזאזל בנעלי 'היציאה' שלה עם העקב הגבוה. החתול ישב ליד הספה עם הגב אליה, זנבו התנפנף בחדות מצד לצד ולפי רעידות גופו היה ברור שהוא מכרסם דבר מה. לא היה לו מה לגנוב מהמטבח - הוא בטח תפס משהו. גם הצעצועים המפוזרים בכל מקום העידו על הציד הפרוע שהתרחש כאן לפני דקה. "קישטה! אוי, איזו מגעיל אתה, שמשון, תעזוב את זה מיד!" זה אולי פרפר לילה או זיקית שנכנסה לביתם. אולי עכבר או - אלוהים ישמור - נחש! רק זה חסר לה עכשיו - לנקות חיות טרופות בשמלת קוקטייל לפני היציאה לציד שהיא תכננה לעצמה הערב. לשניה, ברפלקס של שנים, היא רצתה לקרוא לבעלה, לבקש ממנו לטפל במקרה, כבר ראתה אותו מגיע בגבורה, עם מטאטא ויעה בידיו אך… הוא לא היה כאן. צעקותיה לא עזרו ומירי נאלצה לגרור את שמשון בפרוותו כדי להרחיקו מהקרבן שלו, ואז היא ראתה מה החתול תפס. ייצור קטן מהזרת שלה, דומה לבן אנוש בצורה מטרידה. מירי אחזה חזק בשמשון שניסה במרץ להשתחרר ולחזור לארוחתו והעיפה אותו מחוץ לדלת הכניסה, לגינה. היא חזרה אל הספה והתיישבה על הברכיים ליד הגופה הקטנה השוכבת בשלולית הדם. זה היה פיקסי. ייצור נדיר שמתגורר רחוק מהערים, רחוק מבני אדם. היא ראתה פוחלצים שלהם במוזיאונים וסרטונים באינטרנט של האנשים המפגרים שהצליחו לתפוס והתיימרו לביית אותם. היא לעולם לא ראתה אחד חי. טוב, גם זה היה מת… בעצם כנראה - 'זאת'. למרות השריטות העמוקות והפצעים שהניבים של שמשון השאירו על החזה שלה, היה ניתן להבחין בשתי גבשושיות של שדיים. גופה הדקיק היה שבור ומעוות, כנפיה - קרועות לגמרי. אך פניה, הרכות והעדינות, שמרו על הבעת השלווה, למרות המוות האכזרי. עינייה עצומות, הפה הקטנטן עם שיניים חדות, כמו אצל פיראנה, פתוח כדי לקחת את הנשימה האחרונה. אילו שמשון לא היה הורג אותה, אולי מירי הייתה שומרת אותה בקופסת קרטון או צנצנת עם חורים במכסה, מראה לילדים ומשחררת אחרי יום יומיים. מה תעשה עם פגר? זה לא משהו שכדאי להראות לילדים. אולי אפשר למכור את זה באי-ביי? יש מספיק אנשים מטומטמים שירצו פוחלץ כזה חמוד, אפילו במצב של 'טוטאל לוס'… אבל עד שתפרסם, עד שמישהו יבוא לקחת - הפיקסית תתחיל… בטוח לא להתייבש, כמו פרפר, אלא להרקיב, כמו החולדה ההיא שפעם מתה מאחורי המקרר. איזה סירחון זה היה, איך שניהם צרחו מהגועל! ואז צחקו מחובקים עד דמעות בעיניים… מירי הרימה מהרצפה את הקופסה הצהובה של ביצת קינדר - כאלה היו תמיד מפוזרים בביתם גם מבלי עזרת שמשון, פתחה אותה ובזהירות אספה לתוכה את גופה של פיקסי, משתדלת לא לגעת בה בידיים. היא סגרה את הקופסה היטב, מוודאת שהיא מספיק אטומה, והניחה אותה על שולחן הקפה הנמוך. אחר כך היא הביאה מגבונים וניקתה את הדם המרוח על הבלטות. טוב שזה לא קרה על השטיח - בעלה היה מתחרפן. מירי התיישבה על הספה, מקשיבה לשקט של הבית. כל כך לא טבעי. אין צחוקים או דיבורים, טלוויזיה, מכונת כביסה, מזגנים לא פועלים, אפילו שמשון לא מתבכיין מאחורי הדלת. דממת מוות. היא הביטה בקופסת קינדר לפניה. יופי של ארון קבורה, אז מה שצהוב... ישנה אמונה שפיקסי ניזונים מכאב וצער ולכן מגיעים לבתים שמשהו רע קרה שם. אבל אצלה בבית בעצם שום דבר רע לא קרה ... ��כל בסדר ... שנים מירי חיה לה באזור האפור של סולם האושר בין 'סביר' ל'אומללות', אך בשבילו הכל היה די בינארי. אם הוא לא מאושר - אין מה למשוך את זה יותר. אפילו אין טעם לבזבז זמן, כסף ועצבים על ייעוץ. כך אמר והיא לא התווכחה במיוחד, ההלם הציף ומילא אותה ולכן העדיפה פשוט לגמור עם זה. מירי ידעה שיצליחו להיפרד כחברים, יחלקו בכבוד וביושר את הרכוש ואת המשמורת על הילדים. היא ציפתה שיהיה קשה ובודד בהתחלה, אך יהיו לה חיים חדשים, הם כבר מחכים לה שם, מעבר לפינה. גבר שיאהב אותה, ירצה אותה בכל נשמתו והפעם - אולי לנצח. שלושה חודשים של הגירושים עברו כשנייה, אך היום - שבועיים אחרי - מירי הרגישה כמתהלכת בערפל כבד, מחכה שיתבהר, או שמישהו יבוא וימשוך אותה מתוכו… הרעש של נפנוף כנפיים זהירות נשמע מעל ראשה והיא הרימה את עינייה כדי לראות עוד פיקסי נוחת עליה ממנורת התקרה. צעקה נפלטה מפיה ומירי הניפה את ידיה מנסה להגן על פניה מפני התקפה. היא פגעה במשהו חם ורך ומיד הרגישה כאב צורב על כף ידיה - שריטה שטחית אך ארוכה שהשאיר חפץ חד. היא קפצה מהספה והצמידה את הבוהן אל העור המדמם. זה לא היה נורא בכלל, אבל ממש לא התאים לה לתכניות של הערב. המכה שלה העיפה את הייצור אל שולחן הקפה. הוא כבר התרומם על הרגליים והתהלך בהליכה מתנדנדת אל הביצה הצהובה - כנראה הריח הוביל אותו. מירי לא יכלה לנתק את מבטה מהמראה ההזוי: גופו בצבע אפור, עם פלומה לבנה על ראשו וגבו, ממשיכה ומכסה חלק של הכנפיים, רגליים עקומות, פין קטנטן, ידיים רזות, שאחזו בשבריר הזכוכית עם טיפת דם שלה עליו. חסרי אינטליגנציה, אה?! לא תוקפים בני אדם?! טעות! הפיקסי התקרב אל הביצה, ניסה להזיז ולמצוא דרך לפתוח אותה, רחרח מסביב. כנפיו רעדו, פיו חשף שורה של מלתעות חדות. "היא מתה." - אמרה מירי בשקט. - "היא מתה. אין לך עוד 18 כאלה בלהקה? או שהיא הייתה מיוחדת? באת להציל אותה? אז איחרת. לא היית צריך לתת לה ללכת… היית נשאר להגן עליה, הרי לא היה לה סיכוי לבדה נגד החתול. אתה - חרא של בן זוג. היא מתה." עיניים שחורות ועגולות של חיה ננעצו בה, והיד הקטנה עם שבריר הזכוכית התרוממה לכיוונה. מירי עשתה צעד אחורה, מבטה סרקה מסביב במהירה והיא הרימה את הדבר הגדול הקרוב אליה - חוברת עבה של צביעה ומדבקות ששכבה על שולחן היצירה בפינת הסלון. היא לא פחדה, דמה געש בעורקיה - היא הייתה מוכנה לקרב. הכל נגמר תוך שניה, לא היה לו סיכוי נגד בת אדם נחושה ותריסר דפי A4 שהתנגשו בו בכל הכוח. גופו הקטן התעופף באוויר עד הקיר שממול והתנפץ עליו, גלש אל הרצפה משאיר עקבות של דם כל ה��רך למטה. כשמירי התקרבה, הוא עדיין פרפר עוד מספר שניות, אבל אז עיניו נעצמו ופניו קפאו באותה הבעת שלווה, כמו שהייתה לפיקסי הנקבה. מה עשיתי? ידיה ורגליה של מירי הרגישו חלשות פתאום, כמו מצמר גפן. היא הפילה את החוברת וצנחה על הבלטות. מה עוללתי? פגעתי בייצור חף מפשע... גם אם לא אינטליגנטי, גם אם הוא חיה תוקפנית, גם אם כדי להגן על עצמה! הפיקסי המסכן הזה - מה היא יודעת בכלל עליו ועל מה שהיה בינו לבין הפיקסית שטרף שמשון? מאיפה זה? הנחישות, האלימות, האכזריות? ואיפה כל זה היה כשהייתה צריכה באמת להגן על עצמה, למה זה לא התפרץ אז? כלפי מי שזה מגיע לו, מי שהכאיב לה וזרק אותה ללא רחמים?.. מירי הורידה את נעלי העקב ויחפה התהלכה לארגז הצעצועים. היא מצאה בו עוד ביצת קינדר צהובה, חזרה והרימה את גופו של פיקסי, עדיין חם בכף ידיה. היא שמה אותו בעדינות בתוך הקופסה וגם דחפה לשם את חתיכת הזכוכית, כמו שפעם היו מניחים את הנשק האחרון של אביר בארון הקבורה שלו. מירי לקחה את שתי הביצים אל הגינה וקברה אותם מאחורי שיח של רוזמרין, אחת ליד השניה. אחר כך היא ישבה בחושך ובכתה, פעם ראשונה מאז השיחה הגורלית לפני שלושה וחצי חודשים. שמשון השתפשף על רגליה והיא ליטפה את פרוותו הנעימה, מרגישה איך ברוח הקרירה מתפוגג הערפל שעטף אותה, נעלם עם אלפי הצפצופים של צרצרי הלילה.

[letaot-ze-magniv]

היום השותפה שלי לשולחן אמרה לי שאני גורם לחברות שלה להרגיש לא בנוח עם הערות שאני זורק להן ושזה גורם להן לא לרצות לבוא אליה. היא אמרה ש:

• אני עושה להן פרצופים כשהן מדברות בזמן שאני בשיחת טלפון

• פעם כיניתי אותן פולשות כשדיברתי עם החברה שלי בטלפון (אני זוכר את המקרה הזה, אמרתי לחברה שלי שאני צריך ללכת כי אנשים ממשיכים להיכנס למשרד)

• אני נותן להן תחושה כללית של ״עופו מכאן״

יש לה חברה ספציפית שאני מתעב כי על פני השטח היא נראית אישה נורמלית אבל פעם אחת היא הכריזה ״אני הולכת לעשות משהו מוזר״ ואז ניסתה לגעת לי בשיער. וכשנרתעתי והתעצבנתי עליה היא התרגזה והתנהגה כאילו שאני לא בסדר שאני לא נותן לה לגעת בי כי ״אני נראה כזה פלאפי״.אז אליה אני אכן מגעיל וזה מתבטא בזה שאני נותן לה תשובות קצרות ויבשות עם הוייב הכללי של ״קישטה״. שאלתי את השותפה אם זאת החברה שהתלוננה עליי או שיש עוד כאלה. היא סירבה לענות מתוך כבוד לפרטיות שלהן. זה לגיטימי אבל מכעיס כי הסברתי לה שאני מנסה להבין אם הבעיה היא שאני לא מתקשר את עצמי טוב או שהיא בוחרת להסתובב עם נשים מגעילות שנעדרו מהיום בגן שבו הראו את ההצגה ״מיכל שומרת על גופה״. והיא עדיין סירבה לענות.

וגם דיברתי עם חבר וטיפה הרמתי לו להנחתה עליי כי דיברתי על זה שאני מעצבן בזה שיש לי תחומי עניין מעידים שאני חופר עליהם והוא הסכים.

הסיבות האלה גורמות לזה שעכשיו תוקף אותי גל של אשמה וניכור ותחושה שאני שנוא. אני לא מבין מה לא בסדר באיך שאני מתנהג. כי זה פשוט איך שאני קיים באופן טבעי. ותחומי העניין המיוחדים שלי ��ם חלק די משמעותי בהווי שלי. ואם אנשים אוהבים אותי אבל פשוט רוצים שאני ��סתום לגביהם הם לא באמת אוהבים אותי כמו שאני כי אני ניתן לאהבה על ידי מעט מאוד אנשים. שזה הבסטי שלי ובת הזוג שלי. אפילו ההורים שלי שונאים כשאני מדבר על תחומי העניין שלי והם אומרים לי את זה די הרבה. והם ההורים שלי. אני לא בטוח מה הכיוון של הפוסט הזה. אני פשוט עצוב וחברה שלי בחול בלי קליטה. אז אני צריך להתמודד עם ניכור ואשמה ותחושת שנאה כללית שמופנית כלפי לבד.

בכלל, החברים שלי בצבא לא מאוד אוהבים אותי והם לא מספיק נחמדים עליי. חוש ההומור שלי (לומר באופן רציני דברים מגוכחים יותר ויותר) לא מצחיק אותם והם מתעצבנים מזה. אנשים כל היום מוציאים עליי את הכעסים שלי. פעם הייתי בסדר עם היחס הזה, אבל חברה שלי והבסטי הראו לי שמגיע לי אנשים שבאמת אוהבים אותי בתור מי שאני ועכשיו כשאני לא מקבל את זה מ99% מהאנשים בחיים שלי זה כואב.

אני לא מרגיש בלתי ניתן לאהבה, אני מרגיש ניתן לאהבה על ידי כמות מזערית של אנשים. שזה גרוע באותה מידה כי אולי זה פחות קטסטרופלי אבל זה מרגיש יותר מבוסס במציאות.

אני פשוט. אני לא מבין למה אנשים לא אוהבים אותי. אני כל כך משתדל להיות אדם טוב, אדיב ולא שיפוטי. ולא משנה כמה אני משתדל אנשים שונאים אותי ואני ״גורם לאנשים להרגיש לא בנוח״ וחוש ההומור שלי ״קשה לעיכול״ ואני ״חופר בלי הפסקה אלוהים ישמור לטאות תסתום כבר על הציפורים״