#קראתי אותו כבר לפני שנים אבל לא זכרתי הרבה

[bnncat]

4 בבוקר + פאנפיק מפאנדום שהייתי בו בגיל 14 + מוזיקה של אנדרטייל ברקע זה חתיכת וייב.

[royalsloth]

זה ממש סאחי מידי לפייסבוק אבל המחשבה לא עוזבת אותי אז בשביל מה טאמבלר קיים.

אין לי קשר ליום הזכרון. כמובן קיים הקשר חברתי-כללי כאזרחית מהשורה, שכואבת בכאבם של אחרים, שלהם יש כאב הרבה יותר עמוק וממשי ממני. טפו טפו אין לי קרובי משפחה שנהרגו באף מלחמה או פיגוע, גם לא חברים, קרובים או רחוקים. אין לי קשר ישיר לשכול. אני לא גם לא רוצה אחד כזה, זה נשמע איום ונורא.

ניסיתי להיזכר, לא מתוך רצון להשתתף אלא מרצון להבין, במה ומי בחיי קושר אותי לאבל הלאומי הזה שיש עליו קונצנזוס של 101%. ולמה זה עושה אותי ליותר אדישה ממה שאני חושבת שאני צריכה להיות.

באופן טבעי הדבר הראשון שקופץ לי לראש זה השירות הצבאי. היה לי רס”פ שהתאבד. זה היה נורא פתאומי כמו המשפט הזה שזרקתי פה, כי מעולם לא היינו קרובים. דיברתי איתו פעמים בודדות במהלך החודשים ששירתנו ביחד, אני הייתי כולה מ”כית והוא היה אחד מאלו שעובדים אי שם גבוה עם המ”פ, אז דיברנו בעיקר מקצועי. פעם בחורף שכחתי לקחת איתי פליז למשמרת אז הסמ”פ שלי נתן לי את שלו - אותו רס”פ אמר לי להוריד מהפליז את דרגות הקצונה כל עוד אני לובשת אותו. זה הזיכרון היחיד שלי ממנו. וערב אחד העירו את המ”כים בפלוגה ואספו אותנו לשיחה - הרס”פ שלנו התאבד בבית. והיינו צריכים להודיע לחיילים בתדריך לילה. זה היה הצעד הקשה, וזה מאוד כאב, אבל אין סיכוי שאני מרגישה שבריר ממה שאנשים שהיו יותר קרובים אליו הרגישו, ובטח עדיין מרגישים. שירתתי, כביכול, בשני אירועים מבצעיים. בראשון רק חזרתי מהבית כשה��ל התחיל - כל העליות והירידות מהמוצבים נפסקו, ואני הייתי בחוץ. לא היה למי להרים טלפון לשאול מה קורה, כי קורה משהו מבצעי, אז אני ועוד חיילת והמפקדת שלנו ישבנו ואכלנו מקדונלדס. כשהכל נגמר כמה שעות מאוחר יותר הסמ”פ אסף אותנו למוצב, אני חושבת שאז (אני לא באמת זוכרת) הוא אמר לנו תוך כדי עצבים שמ”פ מהגזרה נהרג. איש שמעולם לא פגשתי, ולא שירתתי איתו, אבל הוא היה שם כשהכל קרה ואז הוא כבר לא היה. לא שבאמת יכולתי לעשות משהו אם הייתי שם. באירוע השני פשוט לא הייתי במשמרת, אף אחד לא נהרג. לא מהצד שלנו. אין לי באמת קשר לשכול מהשירות הצבאי.

המחשבות האלו הובילו אותי לסבא. כשהייתי בכיתה י”א עשיתי עבודה על מבצע קדש. אמא המליצה לי לדבר עם סבא, שנלחם שם. עד אותו היום, כשהייתי בטח בת 16, לא ידעתי שהוא היה שם. כאילו, הוא בדיוק בגיל המתאים אבל אף פעם לא עשיתי 1+1. כנראה בגלל זה הרחבתי הסטוריה כדי לעשות עבודה על מבצע קדש אבל עדיין רק 3 יחידות מתמטיקה. הוא סיפר לי קצת מידע כללי שאח”כ גם קראתי בויקיפדיה ויצאה עבודה. לא מי-יודע-מה, אבל עבודה. שנה שעברה (אני חושבת, אולי לפני שנתיים) למדתי שסבא היה בר מזל גדול שבכלל יצא משם בחיים. אני לא זוכרת את ההקשר או מה בדיוק הייתה הסיטואציה, אבל המשפט "יצאו פלוגה של שלושים וחזרו שבעה” מהדהד לי בראש מאז. אני אפילו לא זוכרת אם אמר את זה סבא או שזו הייתה סבתא שסיפרה. גם לא זוכרת עוד ציטוטים מהשיחה הזו, אבל מאוד זוכרת ממנה שכבר על היום הראשון כשהפלוגה של סבא שלי נכנסה למלחמה רובם כבר נהרגו. אני מאוד כועסת על עצמי שסבא שלי עבר את התלאות האלו שאני רק מהרהרת בהן, ואפילו לא ידעתי שהוא עבר אותן עד שהגעתי לאמצע שנות ה-20 שלי. פשוט הייתי כנראה עסוקה מאוד בלהרהר.

אז לא צבא, ולא משפחה. גם לא חברים, מסתבר. כשהייתי בכיתה ה’ או ו’ היה פיגוע בשכונה שלי. נזכרתי בזה כי הזכרון שלי הוא בעצם לא מיום הפיגוע, אלא מיום למחרת - כשהמורה דיברה איתנו על זה בכיתה, ואחת החברות סיפרה שהיא הייתה עם אמא שלה בקניון שנמצא מתחת למקום הפיגוע, והן שמעו את הפיצוץ. חשבתי לעצמי, בתור ילדה בת 10~ שזה בטח מאוד מאוד מלחיץ לשמוע כזה דבר ולדעת שהיה פיגוע. חוויתי בעצמי את ה”לשמוע את הפיצוץ” הזה במלחמה לבנון השניה, שמעתי המון פיצוצים, אבל (טפו טפו) אף אחד מהפיצוצים האלו לא גרם לאובדן בנפש או ברכוש שלי או של מישהו קרוב אלי. כשהייתי בכיתה ה’ היה פיגוע באוטובוס בעיר. את זה אני זוכרת שזה היה בכיתה ה’, כי הילה מכיתה ו’ חשבה שההורים שלה היו על האוטובוס הזה וכל בית הספר היה על הרגליים (בי”ס מאוד קטן. מאוד מאוד קטן, כולם מכירים את כולם שכזה). עוד לא היו פלאפונים לילדים (גאד אני זקנה) אז היא התרוצצה בוכייה מסביב למזכירות כי משם היא התקשרה להורים שלה, שלא ענו. מאוחר יותר הסתבר שאמא שלה לקחה אוטובוס אחד מוקדם יותר וכבר הגיעה לעבודה, לכן לא ענתה. לא זוכרת מה נאמר לגבי אבא שלה, אבל גם הוא לא היה על האוטובוס הספציפי הזה. אלו היו בערך שעתיים מורטות עצבים, אבל לבסוף הסיפור שלה נגמר ב.. טוב? זה בהחלט טוב, אבל אני לא חושבת שאפשר לשים תווית כזו על פיגוע. שנים מאוחר יותר בשיחה עם חבר מהעבודה גיליתי ממנו שחבר אחר מהעבודה איבד את אחותו הקטנה בפיגוע, גם באוטובוס, בעיר. מאז כל פעם שאני עוברת ליד האנדרטה לנספים העיניים שלי עוצרות ליד השם שלה - שם שלפני כן לא זכרתי ולא התעכבתי כדי לזכור, כי הוא היה ככל השמות.

תוך כדי שרשרת ההזכרויות הזו, שהולכת פחות-או-יותר כרונולוגית אחורה, נזכרתי בהכי אחורה שאני יכולה. כמו הרבה מהאנשים שנולדו בתחילת שנות ה-90′ או אפילו סוף ה-80′ - אני זוכרת את האינתיפאדה השניה מאוד בבירור, אבל בתור ילדה. לא הייתי מספיק בוגרת בשביל להבין, אבל בהחלט מספיק בוגרת בשביל לזכור. לזכור שכל פעם שהיה פיגוע, כל פעם שהיה אירוע מבצעי, הכל שודר וסוקר בטלויזיה בצורה נרחבת, וגרפית, ומילולית - על חשבון הסרטים המצויירים שלי של הצהריים. לא היו לי כבלים, רק ערוץ 1 ו-2 (מה הם היום? ולמה ערוץ 10 זה 14? אל תענו, אני חיה חיים שמחים בלי טלויזיה כבר בערך חמש שנים) אז לא משנה לאיפה זיפזפתי ביום פיגוע קיבלתי תמונות של אוטובוסים קרועים לגזרים, מסעדות מפוייחות, אנשי זק”א מתרוצצים בין אמבולנסים וכתבים מדווחים באדישות מקצועית על הכל. זה תמיד מתחיל במשהו כמו “לפחות הרוג אחד וארבעה פצועים קשה”, עוד חצי שעה וזה הופך ל-”אושר כי ישנם ארבעה הרוגים ועוד שלושה-עשר פצועים, שניים מהם במצב אנוש”, ונגמר אחה”צ בערך ב-”...שם נהרגו היום שבעה בני אדם, אחד מהם ילד ועוד אחד מהמפונים במצב אנוש שמת מפצעיו. שאר עשרים-ושניים הפצועים הובהלו לטיפול. הותרו לפרסום שמות חמישה מההרוגים” ואז מראים לנו אותם, תמונה והכל, ליד תמונה של נר נשמה.

ואני כועסת כי משעמם לי ואין לי סרטים מצויירים אחרי בי”ס. אולי לא הייתי ילדה חכמה או אמפתית במיוחד, אולי, אבל בהחלט גדלתי על איזושהי אדישות בלתי מעורערת לאירועים המזעזעים האלה. גדלתי עם מבזקי חדשות של פינג-פונג בין האולפן לכתב שבשטח, שמסתכלים למצלמה בהבעה שדומה לאימוג’י הזה ששולחים למישהו כשהוא בטוח שהוא מצחיק אבל הוא בעצם לא. אדישות ומיאוס, בניגוד להלם, כעס, אבל, חרדה, חמלה,.. מזל שאני כבר לא בת 7 או 8, כי היום אני כן מרגישה את הדברים האלו, אבל לא ביום הזכרון. זאת אומרת, לא בהכרח ביום הזכרון. מעבר למתי שהייתי במסגרות של בי”ס וצבא, בהן הייתי מחוייבת להשתתף בטקסים ולספוג תוכן של אחרים (שבד”כ נראה אותו דבר בדיוק), לא היה ביום הזה משהו שיעורר בי את הרגשות האלו, שנראה שעולים בכולם. זה קורה כשבאמת יש אירוע, פיגוע או מבצע או מלחמה או מה לא, אבל אלו הימים שבהם אני חושבת על מה שקורה, או זוכרת דברים שקרו. אני לא יודעת כל כך מה לעשות עם עצמי ביום הזכרון. זה לא שלא אכפת לי, אני פשוט לא יודעת אם אפשר להכריח את האכפיות לעלות בזמן מסויים מאוד בכוונה תחילה.

זה לא שאני מרגישה מודרת או לא שייכת, חלילה, כי לא חוויתי את השכול יד ראשונה.. אבל אולי בעצם זה בדיוק מה שאני מרגישה.