mynphotos-blog

[mynphotos-blog]

[mynphotos-blog]

היי אנשים,

אז זה האינסטגרם הפרטי שלי. שם אני מעלה את כל הכתיבה שלי, בנוסף תמצאו שם גם את סיפור החיים האישי שלי כספורטאית (טאקוונדו) ובכלל.

מוזמנים להכנס, לראות, ולקרוא.

[mynphotos-blog]

שלמות הוא מושג יחסי, למרות שהוא נחשב די בסיסי. הוא מייצג את הטוב המוחלט, עד כדי לא מציאותי, אבל אולי הוא בכלל לא תקף, בעולם האמתי.

מי שרוצה להיות מושלם, לא יוצא לעולם. לא מקריב, לא נלחם, מחפש לו בית חם. כל הזמן הוא חושב. על כיסא הכבוד, הוא יושב.

מי שרוצה להיות מושלם, לא ידע לעולם. איך זה מרגיש לחוות, איך זה מרגיש, פשוט להיות. הוא לא יתאהב, הוא לא יפגע, הוא לא יתרגש, הוא לא יירגע.

מי שיבין, ששלמות היא אשליה, יוכל להתמודד עם כל בעיה. גם כשלא הכל יעבוד כמתוכנן, הוא ידע מה לעשות מכאן. גם כשלא ידע אם יצליח, הוא יקיים את שהבטיח.

מי שיבין, ששלמות היא שקרית, הוא יפגע, הוא יתאכזב, יהיה חשוף לכל תקרית. לא יהיה לו קל, זה בטוח. לפעמים, כל מה שיישאר בו, זו רק רוח.

מי שיבין, ששלמות היא רק מילה, יחווה הצלחה גדולה. הוא ייקח את הסיכון, יהמר על כל הקופה. בסוף הוא יבין, שכישלון זו רק תקופה, ואחרי שהכל יגמר, הזיכרון המתוק, לנצח יישאר.

[mynphotos-blog]

דרכינו נפרדות עכשיו, ואולי זה לנצח. אנחנו נפרדות, והלוואי שלא נתראה שוב לעולם.

הלוואי שהזיכרונות ייעלמו ממוחי, כולם. הלוואי שאשכח אותך באמת, ואולי זה עוד יקרה, יום אחד. הלוואי שלא אזכר בך, ברגעי משבר, כשאני לבד.

הלוואי ואשכח את כל מה שהיית. את התמימות, זו שהתאמצת להבליט. את טוב הלב, והרצון לעזור ולתת. את היכולת לעמוד על דבר, מבלי להימלט.

הלוואי ואשכח את הכאב. לילות בלי שינה. אישיות שכבולה, כמו אישה עגונה. כי זו הייתה מלחמה. אהבה שאבדה, אכזבה עצומה. ⁦

הלוואי ויום אחד אתגבר, וכל זה יעבור כלא היה. הלוואי ויום אחד עוד אזכה לראות שוב, את אותה אשליה. הלוואי ויום אחד ארגיש שוב נרגשת, מדברים שבשגרה.

הלוואי ויום אחד עוד אזכה לחוות שוב, את אותו החום, את אותה התקווה.

[mynphotos-blog]

תחושת ההחמצה היא תחושה נוראית.

הידיעה שאני, מרחק מילה אחת מהבנה, מרחק תמונה אחת מחוויה, מרחק תנועה אחת מהרפיה, מרחק תחושה אחת מלכתוב שירה, אבל, בו בזמן, כל כך רחוקה, והדרך נראית לי כל כך ארוכה, אינסופית, בלתי אפשרית.

אני מחפשת עוד דבר לאחז בו, סיבה להמשיך ולא לוותר. תוהה, מה היה קורה, אם כל מה שיש לי, לא היה קיים יותר.

מי הייתי לולא הייתי מתחילה? ומה יהיה כשאפסיק לנסות?

האם חשבתי שאגיע לגדולה? והאם אי פעם אפסיק לרצות?

אני מחייכת בליבי אל מול אותן שאלות, אותן מחשבות, אותן תהיות. אני יודעת מי אני, אני יודעת גם מי רציתי להיות, והפער הזה, נותן לי סיבה לחיות.