#סיפורת

[arkbc-blog]

רבקה ירון, אגוז

שיר אהבה כמעט בלתי אפשרי רבקה ירון היא משוררת ילידת ארגנטינה, מוסמכת האוניברסיטה העברית. כותבת בעברית ובספרדית (שירה, סיפורת ומסות). יצירותיה התפרסמו בספרים ובכתבי עת ספרותיים. אֱגוֹז. יוֹרְדִים אֶל גִּנַּת אֱגוֹז לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנַּחַל יְדִידִי מָה בֵּין גִּנַּת אֱגוֹז לֶאֱגוֹז מָה בֵּין אֱגוֹז לִקְלִפָּתוֹ מָה בֵּין קְלִפָּתוֹ לְגַרְעִינוֹ בֵּין קְלִפָּה לְגַרְעִין אַיִן. ©רבקה…

[we-funk-with-eye]

❋ ההשקה התל אביבית לקובץ ד' של עירובין לספרות ואמנות ❋ https://www.facebook.com/events/2205155036467185/ בהשתתפות: שירה סתיו, רעואל שועלי, נוית בראל, מעין איתן, נעמה ישראלי, ועורכי הקובץ רונה ברנס ואמיר מנשהוף ביום רביעי 17 באפריל בשעה 19:30 בתולעת ספרים מזא"ה, מזא"ה 7 תל-אביב הכניסה חופשית! הקובץ החדש והירוק-מאוד כולל שירה, סיפורת, מסות, ריאיון, פואמות ותרגומים, ביחד עם אמנות דיגיטלית, צילום, קולאז', רישום וציור. ובסה"כ 164 עמודי דפוס. מה תמצאו שם? • שירה מקורית מאת ענת זכריה, נוית בראל, רעואל שועלי, שי מנדלוביץ', מיתר מורן, קובי חיינה, עומר ויסמן ועוד. •  ריאיון עומק עם המשוררת ענת זכריה. •  תרגומים חדשים מאת חתן פרס ישראל לתרגום, פרופ' שמעון זנדבנק, למשוררים ריינר מריה רילקה וג'ון דון, ותרגומים של מעין איתן ושירה סתיו לשיריהם של המשוררת הקנדית קארן סולי ושל המשורר האמריקאי אושון וונג. •  תרגום ראשון לעברית של הסופר הפולני סטניסלב וינצֶנץ, שבמרכזו שיחה משונה של בעלי עגלות יהודים מעולם אחר לגמרי... תורגם מפולנית על ידי עילי הלפרן. • שירה סתיו במסה חדשה על המשורר יעקב ביטון ועל עמדת התבוסה העמוקה – הכלכלית, הלאומית והרוחנית – שבבסיס כתיבתו ותפיסת עולמו. ועוד הפתעות... על הכריכה מופיעות האמניות חן כהן ולירון כהן, שמלוות את הקובץ ביחד עם האמנים גאיה קולמן, דנה דרויש, אלי מגזינר, רות פתיר, נטלי אילון, אור פורת ונדב יהל. את כולם כדאי לכם להכיר. עריכה: אמיר מנשהוף, רונה ברנס | עיצוב ואוצרות: אוהד חדד הקובץ רואה אור במסגרת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום (ע"ר) ובתמיכת בית שלום עליכם בתל אביב, מכון הספר הפולני, ותומכים נוספים בערב יוצעו קבצי עירובין וספריהם של משתתפי הקובץ מצפים מאוד לראותכם ולחגוג יחד! מתחילים בזמן, 19:30 לפרטים נוספים:eyruvin@gmail.com

[redbamba]

זה מה שאני עושה באמצע שיעור ניתוח סיפורת

[countingshadows]

פוסט כישלון

נתחיל מהסוף. הגשתי את התרגום שלי לסתיו (אלי סמית) לפרס שרת התרבות למתרגמים ולא זכיתי. מקובל באינטרנט שמפרסמים זכיות והצלחות ושותקים על כשלונות, ולדעתי זה חבל מאוד כי נראה לי שיש הרבה יותר מה להגיד על כשלונות. אז בניגוד למקובל באינטרנט, זה הולך להיות פוסט על איך ניסיתי לזכות בפרס שרת התרבות על התר��ום של סתיו ונכשלתי.

זאת פעם ראשונה שניגשתי לפרס הזה. עד עכשיו לא היה לי אף תרגום שחשבתי שיש לו סיכוי. תרגמתי ספרי עיון. תרגמתי סיפורי-ז'אנר של קלי לינק. תרגמתי מאמרים של דיוויד פוסטר וואלאס וממואר של רוקסן גיי, מה שנקרא "עיון ספרותי". אני מרוצה מכל התרגומים האלה וגאה בהם, אבל סתיו זה התרגום הראשון שלי שעמד בכל רשימת התנאים שהיו צריכים להתקיים, מבחינתי, כדי לגשת. הוא לא עיון אלא סיפורת, הוא לא סיפורים קצרים אלא רומן, והוא לא ספרות ז'אנר אלא ספרות יפה פרופר, ספרות מיינסטרימית. אחרי עשרים שנה במקצוע, רק עם סתיו הרגשתי שזהו, עכשיו אף אחד לא יוכל להגיד שאני לא מתרגמת אמיתית. ואני גם מרוצה מאוד מהתרגום עצמו. יצא לי יפה, לדעתי. וגם שלושה חברים שאני סומכת על השיפוט שלהם וקראו את המקור אמרו שהוא יפה. למעשה הם השתמשו בתארים מחמיאים יותר אבל זה פוסט כישלון אז לא אפרט ורק אומר שחשבתי שהתרגום ראוי לפרס, ולא רק אני חשבתי ככה. וכתוצאה מכך רציתי מאוד את הפרס וגם קצת ציפיתי לקבל אותו. וכשפתחתי את המייל עם ההודעה שלא קיבלתי, התאכזבתי. מאוד מאוד התאכזבתי.

הסאב-טקסט של הפסקה הקודמת הוא שלא הגשתי מועמדות לפרס לפני שחשבתי שאני הולכת על בטוח. ואני אגיד לכם מה גיליתי על עצמי כשלא קיבלתי את הפרס: גיליתי שמי שמנסה משהו רק כשנדמה לה שהיא הולכת על בטוח, זאת כנראה מישהי שמאוד מאוד מפחדת להיכשל. השבוע הבנתי משהו על הפחד הזה, ועל הקשר שלו לבחירה בקריירה של תרגום. אבל לפני שאגיד מה הבנתי, מילה על למה בכלל ניגשתי לפרס.

קודם כל ניגשתי כי רציתי את הכסף. 27,500 שקל! זה הרבה כסף. יש לי מה לעשות עם 27,500 שקל. היו לי הסתייגויות מלקבל פרס ממשרד התרבות הישראלי, וגם הכנתי אסטרטגיה איך להשקיט את המצפון שלי בנוגע להסתייגויות האלה, אבל רציתי את הכסף וכשהגשתי מועמדות לפרס אמרתי לעצמי שזה רק בשביל הכסף.

אלא שאחרי שהגשתי התברר לי בהדרגה שזה לא רק בשביל הכסף. לאט לאט הבנתי שאולי מה שהכי רציתי זה הכרה. תרגום זאת עבודה קשה שדורשת הרבה כישרון ומסירות, ומלבד התגמול הכספי (הלא גבוה, יש לומר) היא לא זוכה להרבה תגמולים. פה ושם עורכת או עורך יתפעלו מהתרגום שלך, לפעמים מישהו שיכתוב ביקורת על הספר ייזכר לזרוק משפט על התרגום (ולפעמים יורידו לו את המשפט הזה בעריכה), אם מרוצים ממך יזמינו ממך עוד תרגומים, וזהו בערך. פרס שרת התרבות למתרגמים הוא אחד הערוצים היחידים שדרכם אפשר לקבל הכרה ממשית ופומבית באיכות של תרגום וביכולת של המתרגמת. אז בחודשים שחלפו מאז שהגשתי מועמדות לפרס אמרתי לעצמי ולכולם שאני נורא רוצה ��זכות כי אני רוצה הכרה.

 רק שהשבוע, כשהתברר לי שלא זכיתי, גיליתי שמתחת לרעב להכרה הסתתר אצלי רעב אחר: הרעב לקבל ציון טוב.

זה נשמע וולגרי, נכון? וגם נורא לא קול. כאילו, למי אכפת ציונים? מי צריך את הגושפנקא הזאת של הממסד? אני אגיד לכן מי צריך: אני צריכה. או לפחות הייתי צריכה, במשך הרבה שנים, ואז היו הרבה שנים שחשבתי שנגמלתי מזה, שאני כבר לא צריכה, אבל כשלא זכיתי בפרס התברר לי שבכלל לא נגמלתי אלא רק נמנעתי, הרחקתי את עצמי במכוון מכל סביבה שיש בה ציונים ודירוגים כי ככל שהמשחק נהיה אמיתי יותר האפשרות שאקבל ציון נמוך נהיתה מפחידה יותר.

כמעט כל הילדות והנעורים שלי הייתי תלמידה מצטיינת. אהבתי לקבל בחזרה מבחנים, אהבתי את יום חלוקת התעודות. בתוך קיום שכולו ערפל – מה אני רוצה? מה אני שווה? במה אני טובה? האם אני חשובה? למי אני חשובה? – ציונים ותעודות היו מקום בטוח, עוגן מוצק ויציב, מסר מהיקום שנערכה מדידה אובייקטיבית ונמצא שלפחות לעת עתה אני שווה. כל עוד הציונים היו טובים, כמובן. ציון נמוך, אם לא הצלחתי לעשות לו מראש דבליואציה, להכריז מראש שהוא לא חשוב, היה חוויה מרסקת. אחד הזכרונות הכי צורבים שלי הוא מכיתה ה'... לא. אני לא אתאר כאן את הזיכרון מכיתה ה' ורק אחזור על זה שוב: ציון נמוך היה חוויה מרסקת. ציון טוב, לעומת זאת, היה חוויה מתקפת.

[יש לי מחשבות מעורפלות על הקשר בין הצורך בתיקוף הזה לכך שבמידה מסוימת אני בת-מהגרים, אבל זה לא לכאן.]

הצורך הקיומי בציונים טובים הוביל למסלול שבו הרבה מהבחירות שלי לא הוכתבו על ידי השאלה מה אני רוצה, מה טוב לי ומתאים לי (לא היה לי מושג מה אני רוצה, מה טוב לי ומתאים לי) אלא במה אני יכולה להצליח, להצטיין. אני לא אפרט כי זה לא הנושא כאן אלא אסתפק באמירה שהדבקות בפרמטר הזה הקרינה על כל היבטי החיים שלי. כולם. במשך כמה שנים זה נראה כמו מסלול בטוח. עד שנכנסתי בקיר.

הקיר הגיע באמצע שנות השלושים לחיי. הייתי דוקטורנטית ומתרגלת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. היתה לי הצעת מחקר שזכתה לשבחים, היתה לי מנחה נהדרת, היה לי נושא שעניין אותי, ולא הצלחתי לכתוב. לא הצלחתי לא הצלחתי לא הצלחתי לכתוב. הכתיבה היתה סבל צרוף. ולצד זה, כהכנסה צדדית, התחלתי לתרגם. התרגום היה תענוג. התרגום היה הדבר הראשון בחיים שלי שבא לי "בקלות, בטבעיות ובהנאה" כמו שאומר אריסטו. לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לתרגם. זה היה כמו לנשום. זה היה משהו שרציתי לעשות. זה היה משהו שהייתי טובה בו ואחרי זמן לא רב גם הרגשתי וידעתי שאני טובה בו בלי שמישהו מבחוץ ייתן לי ציון. למעשה אחד הצדדים הכי כיפיים בתרגום זה שלא היו ציונים. לא היו מדידות. היו רק עבודה, וכסף (לא הרבה כסף), והסיפוק ממשפט או פסקה או עמוד שיצא לי יפה. הרבה משפטים ופסקאות ו��מודים יצאו לי יפה. זאת היתה חוויה חדשה בשבילי, ליצור משהו בשביל היופי והדיוק ולא כדי לעמוד במבחן חיצוני. זאת היתה חירות. אחרי כמה שנים כאלה עזבתי את הדוקטורט ואת האוניברסיטה ונהייתי רק מתרגמת. יצאתי לחופשי.

 אני לא מצטערת על הבחירה הזאת. כמעט שני עשורים אחר כך, תרגום של ספר שאני באמת אוהבת הוא עדיין הפעילות הכי חופשית, משחקית ומספקת שקיימת בשבילי. ובכל זאת, יש מה לומר על המניעים הנפשיים העמוקים של הבחירה שלי בתרגום כקריירה. אפשר לומר, למשל, שלא מקרי שמישהי כמוני, שהעמדת עצמה למבחן מעוררת בה חרדה כל כך עזה, בחרה בקריירה שבה היא כל הזמן מסתתרת מאחורי הגב של מישהו אחר – הסופר או הסופרת. נילי מירסקי הגדירה את זה כקריירה של אמן-מבצע ולא אמן-יוצר. אבל אני מכירה מילה אחרת לאסטרטגיה הזאת: אנדר-אצ'יבריות. תת-הישגיות. אם רוצים להיות פחות טכניים אפשר לומר שזו בחירה להיות ראש לשועלים. רק שהשבוע, כשקיבלתי את המייל המבשר שלא זכיתי בפרס, התברר לי שאולי אפילו בין השועלים אני לא ראש. וזה צרב.

[nemashim-blog]

סיפורת

[in-her-own-dreams]

ספרים שקראת לאחרונה ואהבת?

אני מתחברת הרבה יותר לעיון מאשר לסיפורת אבל לאחרונה יצא “המטופלת השקטה” של אלכס מיכאלידס, ממליצה עליו ממש, מותח ולא מאכזב. וזה קשה לגרום לי לקרוא סיפורת. 

[thecharacterbible]

1:2-בלשים ולגלוג

ספרות פשע, סיפור בלשי, תעלומת רצח, רומן מסתורין ורומן משטרתי הם מונחים המשמשים לתיאור נרטיבים שבמרכזם מעשים פליליים ובמיוחד בחקירה, בין אם על ידי חובב או בלש מקצועי, של פשע, לרוב רצח. בדרך כלל היא מובחנת מסיפורת מיינסטרים וז'אנרים אחרים כמו סיפורת היסטורית או מדע בדיוני, אך הגבולות אינם ברורים. לסיפורת פשע יש מספר תתי-ז'אנרים, כולל ספרות בלשית (כגון הווידונית), דרמה בבית המשפט, ספרות קשה ומותחנים משפטיים. רוב דרמת הפשע מתמקדת בחקירת פשע ואינה מציגה את אולם בית המשפט. מתח ומסתורין הם מרכיבי מפתח שנמצאים כמעט בכל מקום לז'אנר.

ברברה "בובי" מורס היא גיבורת על בדיונית המופיעה בחוברות קומיקס אמריקאיות בהוצאת מארוול קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה ב-Astonishing Tales #6 בשנת 1971 כדמות משנה ובסופו של דבר אהבה של Ka-Zar, עם דוקטורט בביולוגיה. עד מהרה היא מתגלה כסוכנת 19 המאומנת ביותר של S.H.I.E.L.D., עם הכינוי Huntress ב-Marvel Super Action #1 ב-1976, ו-Mockingbird ב-Marvel Team-Up #95 ב-1980, לפני שהמשיכה להיות חברה במספר צוותים של הנוקמים. , מתחתן לזמן קצר ובהמשך מתגרש מקלינט בארטון / הוקאיי בשנת 2012, Mockingbird היה רשום במקום ה-48 ב-"Top 50 Avengers" של IGN. במדיה המתרחשת ביקום הקולנועי של מארוול (MCU), בובי מורס הופיע בעונות השנייה והשלישית של סדרת הטלוויזיה סוכני S.H.I.E.L.D. (2014-2016), בגילומה של אדריאן פליקי.

[businessservicesnewshebrew]

הספר החדש של SEAL SEAL חושף תוכנית תקשורת בעלת 4 נקודות שכל המנהיגים צריכים לבצע

ג'וקו ווילינק בילה 20 שנה בחותמות הצי האמריקני, התייצב דרך השורות והפך למפקד מעוטר מאוד. בספרו החדש, אסטרטגיית מנהיגות וטקטיקה, כתב ווילינק מדריך שדה למנהיגים בעולם העסקים. הספר שפורסם ביום שלישי מכסה מגוון אסטרטגיות שנבדקו והוכחו בשדה הקרב. קטע אחד מתמקד בכלי בסיסי שכל מנהיגים צריכים לשלוט בו - מיומנויות תקשורת. ללא קשר לתחום בו אתה נמצא, ביצוע אסטרטגיות אלה יהפוך אותך למנהיג שאנשים רוצים לעקוב אחריו. עבור SEALS, אמצעי התחבורה העיקרי הוא סיור רגלי. חיילים שוקלים עם ציוד של עד 70 קילו כשהם מנווטים שטח תלול ובלתי נסלח. איש הנקודה מוביל את הדרך. אחריו נכנס מנהיג הסיור, איש הרדיו, תותחן מכונות ראשון, חובש, תותחן אחר, עוזר מוביל סיור וביטחון אחורי. לכל אדם יש עבודה. איש הנקודה מקדימה וקורא מפות. הוא יודע לאן הוא הולך ולאן הקבוצה צריכה ללכת. אבל תקשורת יכולה להתפרק בקלות לאורך הקו. "מכיוון שצעדתי בכל העמדות השונות, אני מבין שככל שהיית יותר רחוק בסיור, פחות ידעת," אומר ווילינק. כשווילינק הפך למפקד מחלקה, הוא עשה זאת למשימתו להבטיח שכל מי שנמצא בסיירת ידע בדיוק מה קורה. "חיילים שיודעים מה קורה נותרו מעורבים, מוכנים ויכולים מבצעיים לבצע את עבודתם ביעילות ובמורל גבוה." התפקיד שלך כמנהיג הוא לשמור על כולם בצוות המתמקדים בדרך קדימה. כל הארגון צריך לדעת את המטרה. ווילינק ממליץ למנהיגים להקדים את השמועות לפני שהם יוצאים משליטה. "צריך לפטר כמה אנשים? תסביר למה. צריך להפסיק מוצר? תגיד לחיילים מדוע. כיבוי משרד? תעביר את הסיבה." פגשתי פעם מנהלת עטורת פרסים שאמרה שהאתגר הגדול בתקשורת שלו - וזה שעבד כדי להתגבר עליו - היה להקדים את השמועות. אם הוא לא היה הראשון שהסביר בבירור מדיניות חדשה, מילה הייתה מתחילה להתפשט בקרב ההורים בשטח בית הספר לפני הפעמון הסופי. השמועות מתחילות ברגע, מתפשטות במהירות ולעיתים קרובות טועות. הישאר צעד אחד קדימה. כשאתה מסביר מדיניות, יעד או רעיון חדשים, "הפוך את ההנחיה שלך לחיילים לפשוטה, ברורה ותמציתי��." במהלך משימה אחת בתחילת הקריירה שלו, אומר ווילינק כי 'כללי ההתקשרות' (מתי ואיך להעסיק את האויב) היו מורכבים מאוד וקשים להבנה. הוענקו לו מסמכים שאורכם מספר עמודים וקראו כמו חוזים משפטיים. מאוחר יותר, כמנהיג וכמאמן, ווילינק "תירגם את כללי המעורבות של הצוות שלי לשפה פשוטה שאפשר היה להבין יותר בקלות." כל אחד מהצוות צריך להבין את החזון והיעדים שלך. הדרך הטובה ביותר לוודא שהם עושים היא לתקשר דרך כמה שיותר ערוצים: דיבור, כתיבה, מיילים, וידאו ושיחות פנים אל פנים. אין דבר כזה 'לתקשר יותר מדי' כשמדובר במשימה של החברה שלך. ואם אתה רוצה לוודא שהמאזין באמת תופס את ההודעה - יש לחזור עליו שוב אליך. "אתה צריך להסביר מדוע משימה חשובה לא רק אסטרטגית [למדינה או לחברה] אלא כיצד היא משפיעה על כוחות החזית", כותב ווילינק. "לא משנה מה המשימה או המטרה, הכוחות צריכים להבין כיצד זה ישפיע עליהם באופן חיובי." לדוגמה, ווילינק עבד עם מנכ"ל שהודיע ​​כי החברה שלו הפכה רווח לראשונה מזה שנתיים. כשנשא את מצגתו, המנכ"ל התמקד באופן הקיצוץ בהוצאות, הפחתת מספר העובדים וכו '. המנכ"ל הופתע מכך שהעובדים לא היו שותפים להתלהבותו. "אלה לא היו אלא חדשות טובות," אמר לווילינק. ווילינק הזכיר למנכ"ל כי חדשות טובות הן נקודת המבט שלו. עובדי הקו הקדמי ראו זאת אחרת. אם המנכ"ל היה ממסגר את ההודעה מנקודת המבט שלהם, זה היה נשמע כך: "היינו רווחיים לראשונה מזה שנתיים. פירוש הדבר שאנחנו יכולים להחזיר יותר כסף לפרסום ..." יותר פרסום מוביל ליותר לידים, יותר לקוחות, יותר מכירות, "ואבטחת מקומות עבודה לטווח ארוך ועוד הזדמנות לכולם בחדר הזה. " לפני שאתה מנסח את ההודעה שלך, העביר את נקודת המבט שלך למאזין שלך. קראתי 50 עד 75 ספרי סיפורת בשנה. כשמדובר במיומנויות תקשורת, למעט מחברים יש מה חדש להציע. ספרו של ווילינק שונה. אסטרטגיות התקשורת שלו שווה ללמוד ולאמץ. פורסם בתאריך: 16 בינואר, 2020

[we-funk-with-eye]

!עירובין ד’ ראה אור / Eyruvin 4 is out!

העבודה שעל  העטיפה: חן כהן / Cover: Chen Cohen

"עירובין" היא סדרה של קבצים מודפסים לספרות ואמנות הכוללים שירה, סיפורת, תרגומים, אמנות מקורית, הגות, ריאיונות עומק עם משוררים צעירים ושאר הפתעות. קבצי עירובין מאופיינים בחיבור האמיץ, המוקפד והייחודי מסוגו בנוף הישראלי שבין אמנויות המילה לאמנויות חזותיות שונות: אמנות דיגיטלית, צילום, קולאז', רישום וציור. עד כה יצאו שלושה קבצים וכללו בין היתר שירה וסיפורת מאת יעקב ביטון, הילה להב, חדוה הרכבי, ענת זכריה, נוית בראל, שירה סתיו, נדב ליניאל, כנרת רובינשטיין ואחרים. תרגומים מיידיש של ל' שפירו (על ידי רועי גרינוולד) והאינטלקטואלית והמשוררת דבורה פוגל (על ידי שירי שפירא ויעל לוי), תרגומים מאנגלית של שירים מאת סטרלינג אלן בראון (על ידי עודד פלד) ומאת אושן וונג (על ידי שירה סתיו), תרגומים מגרמנית ומאנגלית של שירת רילקה וג'ון דון (על ידי חתן פרס ישראל לתרגום פרופ' שמעון זנדבנק), תרגום מפולנית של הסופר סטניסלב וינצֶנץ (על ידי עילי הלפרן), תרגום עברי של תסריט גנוז של המשורר אברהם בן יצחק, מכתבים גנוזים של המשורר והסופר דוד פוגל, ועוד ועוד. בנוסף, כוללים קבצי עירובין פרויקט מדרש מודרני, ריאיונות עומק עם משוררים צעירים, עיבודים חלוציים לשירת ראפ ועוד חידושים ספרותיים.כל קובץ מלווה באמנות מעולה. עד כה הודפסו אצלנו יצירותיהם של ירון אתר, חן כהן, שרו�� פדידה, דנה דרויש, אלי מגזינר, רות פתיר, לירון כהן, דוד רוזנברג, רחל לויאן, טל גלבוע ועוד טובים ורבים. עריכה: רונה ברנס ואמיר מנשהוף עיצוב: קבצים א'+ב' – יואב וינפלד, קבצים ג'+ד' – אוהד חדד 

Eyruvin is a literary periodical encompassing literature, art, and contemporary ideas The title is derived from the Hebrew word Eyruv- which literally means "put together" or "mix together". In this "mixing spirit" readers can find both new and well-established writers, Hebrew and translations, photography and drawings, all put together in one unique collection Eyruvin  is  edited  by two artists living in Jerusalem : Rhona Burns,  and Amir Menashehof. כתובת למשלוח חומרים - contact details: eyruvin@gmail.com http://eyruvin.wixsite.com/eyruvin

[iairmenachem]

עצם היותו הקנבס עגול מאוד ריגש אותי, והצית בי סקרנות עזה למשמעות של הצורות והמירקמים שינתן בידי לגלות בו. עכשיו, גורם לי ורטיגו, סחרחורת אדירה. בכל תנוחה בה אתלה אותו מתגלה מתוכו סיפור מסוים המתחלף בזולתו עת אני מסובב אותו מעלה או שתיים שמאלה או ימינה. הכמות האפשרית של סיפורים שונים החבויים בעגלגלותו של הדיסק היא אינסופית. וכל אחד מנרטיבים האלו יכול למצוא בסיפור הפרטי שלך ושל עולמך את הגאולה שלו, את החרות, את יכולתו לנטוש את בית הסוהר של המופשט בדרך להתבטא בנחשב למציאות. רק הבט בו, בכל הטיה, בכל נקודה של העיגול שתהיה בפסגה שלו מולך. תן לו לפעפע פנימה, לחדור ללבך, למה שאתה חושב ומה שאתה מרגיש עכשיו ממש. ערבב בצורות והצבעים של הדיסק מה שקופץ לך לחשוב, מרח מה שאינך רואה בדיסק כמו ריבה על לחמו של המצוי. הובלתי אותו בהתהוותו בתקוה שיסתובב סחור סחור בראיה שלנו סביב מרכזו, למען יגמול לנו סיפורות שאפשר לאהוב, שנוכל להתהוותן בעצמנו לאורך הדרך. ליצירתו, השתמשתי בצבעי לאק בספריי, קמח לבן אפוי, ודבק פלסטי: החומרים עקבו אחר מעשיי ותנועותיי בראשית העשיה, אך המשיכו אחר כך לרקוד מטעם עצמם, להתחבר, להתגלם יצירה מקורית ויחידה. בתמונה השניה, להמחשה, יישמתי על הדיסק סיפורת אחת אפשרית, שמסוגלת להציע איזה סדר. #אפשרויות #בחראתהצבעשלך #השגה #ראשטוב #לבטוב #ספריי #אסורלוותר #יצירה #עבודהעלמחשבות #תמידאפשרגםאחרת #לנסח_את_כל_הסיפורים_מחדש #אבראכאדברא #אהוה_אהבה (en עולם חדש) https://www.instagram.com/p/CQD5r_GHf2t/?utm_medium=tumblr

[countingshadows]

הגילטי והפלז’ר

שלושה ספרים מומלצים של שלושה גברים לבנים שתרגמתי או ערכתי

[נזכרתי לפתע שהבלוג הזה אמור לתפקד גם כארכיון של דברים שאני כותבת במקומות אחרים, או משהו. אז הנה משהו שכתבתי בפייסבוק בשבוע הספר שהיה ביוני ועלה אח”כ בבלוג המעולה החיים עצמם]

1. ציטוטים

 "זה שהרבה אנשים אוהבים משהו לא אומר שזה לא טוב"

[אני בשיחה עם אתי, לפני שנים]

 "דרכו של איש מחונך הוא לדרוש את הדיוק בכל סוגיה וסוגיה רק באותה מידה אשר טבע הנושא מאפשר אותה. ברור שכשם שאצל המתמטיקאי אין להסתפק בדברים המשברים את האוזן, כן אין לדרוש הוכחות חותכות מפי הנואם."

[אריסטו, אתיקה ניקומאכית ספר ראשון סעיף שלישי, תרגום יוסף ליבס]

 2. הקדמה לא מאוד מעניינת, אפשר לדלג

 בכל שנה ביוני בא החג האהוב עלי, אח רביעי לשלושת הרגלים ובו אני מקיימת את מצוות העלייה לרגל לכיכר רבין עוד מימים שהיתה כיכר מלכי ישראל. רק שבשנים האחרונות החלפתי צד, פעם הייתי בצד של הקונים והיום אני מאחורי הדוכנים. משנה לשנה גדל מספר הספרים שאני מעורבת בהם – כמתרגמת, כעורכת, כלקטורית או סתם כצ'יר לידר חצי-רנדומלית – ולכן משנה לשנה יש לי יותר על מה לדבר עם האנשים שמעבר לדוכן, האנשים שאני הייתי פעם, ומשנה לשנה זה נהיה יותר כיף. הפעם היה כיף במיוחד כי יכולתי להמליץ על ארבעה ספרים יקרים במיוחד ללבי שראו אור השנה

 3. הספר הראשון – להבין קומיקס מאת סקוט מקלאוד

[אני תרגמתי ומיכל פז-קלפ מהוצאת כנרת ערכה את התרגום, מילולית וגרפית – והיתה שם טונה עבודה גרפית. הספר יצא בשיתוף פעולה של הוצאת כנרת וסדרת "קו אדום אמנות", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 גבירותי, רבותי וכל מי שגם וגם או לא ולא: את הספר הזה אתן חייבות לעצמכן. לא, ברצינות. אין לכן מושג באיזו התרגשות א/נשות אומרות לי, כשאני מספרת שתרגמתי את להבין קומיקס ושהוא ראה אור בעברית, עד כמה הספר הזה שינה את חייהן, טלטל את עולמן, היה התנ"ך שלהן בגיל ההתבגרות וגם אחר כך. ובצדק.

 העובדות היבשות תחילה. להבין קומיקס הוא ספר על קומיקס בקומיקס. סקוט מקלאוד, יוצר קומיקס אמריקאי רב זכויות, לקח על עצמו לכתוב ספר קומיקס עיוני  שמנתח מהו מדיום הקומיקס, מה מייחד אותו מסוגי מדיה אחרים (למשל ספרות או קולנוע), כיצד הוא פועל ומפעיל את הקורא/ת ומהו תהליך היצירה שלו. אם זה נשמע לכן יבש, אתן טועות טעות מרה. הספר הזה קצבי ודחוס, מסעיר ומרגש, מאיר ואף פוקח עיניים. הוא יסחוף אתכן כך שלא תוכלו להניח אותו מהיד, ואחרי שתקראו אותו שום דבר לא ייראה לכן אותו דבר. הוא יעשיר את ההתבוננות שלכן ואת ההבנה שלכן, הוא יחדד את היכולת שלכן לפרש מידע מילולי וחזותי, ועל הדרך הוא ילמד אתכן המון דברים על אמנות, על יצירה, על שפה ובעיקר על קומיקס. זה המבוא הכי טוב שאני מכירה לא רק לקומיקס אלא גם לתיאוריה חזותית, לאמנות, לספרות וליצירה. הוא מתוחכם אבל נגיש להפליא, הוא דקדקני ואחראי אבל גם כייפי ומצחיק, הוא מלא קריצות והפתעות והוא רווי בהתרגשות המיוחדת שמעוררים בנו אותם ספרים נדירים שבהם אנחנו מרגישות שהמחבר/ת מדבר/ת אלינו הקוראות בגובה העיניים ופותחת לנו שער לעולם חדש וקסום. הוא מתאים לכל אחת ואחד מגיל 12 עד 120 ומעלה, הוא ישנה את חייכן, ואתן תקראו אותו יותר מפעם אחת. ודעו לכן שלא צריך להיות חובב/ת קומיקס כדי להתאהב בו: המון א/נשות שבימים כתיקונים לא מתקרבות לקומיקס אמרו לי בהפתעה כמה הן נהנות ממנו.

 4. הספר השני – טבעו של הכיף מאת דיוויד פוסטר וואלאס

[קובץ מאמרים של וואלאס שתרגמתי בנושא ספרות וכתיבה שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מי שהגתה, ליקטה וערכה אותו זאת נגה אלבלך. יצא בסדרה "ספרית פועלים – סיפורת", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 יש משהו משותף לספר של וואלאס ולשני הספרים האחרים ברשימה, והדבר המשותף הזה, שפורט לי על מיתר גדול ומהדהד בנשמה, הוא עיסוק אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי, במנגנוני הפעולה של יצירות מהסוג שמכונה, לעתים בזקיפת חוטם קלה, "פופולריות". אני רוצה לדבר קצת על הדבר הזה עכשיו.

 פעם סיפרתי למישהו בהתלהבות על איזה סרט או סדרת טלויזיה שאהבתי באובססיה, מן הסתם באפי או דוני דארקו או Let the Right One In (בגרסת המקור השוודית כמובן), והוא הקשיב כי לא היתה לו ברירה ובסוף אמר לי משהו כמו כן, אני מבין מה את רואה בזה, אבל בואי, זאת לא אמנות, זה בידור. לא מעט שנים חלפו מאז אבל התשובה שלו עדיין נעוצה לי בראש. אני עדיין מוצאת את עצמי לפעמים חושבת עליה, מתקוממת נגדה, מתווכחת אתה. מודדת מולה יצירות שאני אוהבת: אמנות או בידור? כי כשאומרים על יצירה שהיא בידורית, בואו לא נתכחש, בדרך כלל מתכוונים לומר שהיא נחותה, חנפנית, ומזה משתמע כמובן שמי שאוהב את היצירה הזאת הוא לא בדיוק אנין טעם. ולא שיש לי בעיה עם זה, כלומר לא שיפריע לי לגלות שיש לי טעם קלוקל. אבל אם יש לי טעם קלוקל אני רוצה לדעת את זה, לאמץ את זה, לעשות מזה נר לרגלי. וזה מה שאני לא מצליחה לעשות: כי ברגע שאני באמת אוהבת יצירה מסוימת, ברגע שהיא משתרגת לי בנשמה, אני לא יכולה שלא למצוא בה רבדים של תחכום ומשמעות ולחשוב שהיא יצירה טובה. ואז מה זה אומר, תגידו לי? זה אומר שאני מרמה את עצמי? שאני ממציאה תיאוריות מנותקות מהמציאות כדי להצדיק בעיני עצמי את האהבה שלי לתוצרים מסונתזים של תרבות שיווקית חנפנית? האם אני הופכת ליצור נלעג שמתפייט על הבוקה והטרואר של קוקה קולה?

 נראה לי שאמרתי מספיק כדי שתבינו את הצמא שלי לקרוא דברים חכמים שיזרו איזשהו אור על היחס שלי למה שמכונה בידור, על המתח בין ההנאה העצומה שאני מרגישה הרבה פעמים כשאני "צורכת" יצירה פופולרית לבין האשמה והפחד שאולי ברגע זה אני הופכת לקורבן חסר דעת של מניפולציה שיווקית. אני לא יודעת מי טבעה את הביטוי גילטי פלז'ר, אבל אם אפגוש אותה יום אחד אני אכרע ברך לרגליה בהכרת תודה.

 סלבוי ז'יז'ק, שגם ספר שלו תרגמתי פעם, כאילו מתעסק במתח הזה, מזווית של פסיכואנליזה וביקורת פוליטית-תרבותית. ז'יז'ק כותב יפה ומתוחכם והוא מכיר הרבה בדיחות טובות, אבל הוא לא באמת נותן לי תשובות לשאלות שמטרידות אותי. יש משהו ציני ומרוחק בעיסוק של ז'יז'ק בנושא הזה. אני מדמיינת אותו כמו חוקר מבריק במעבדה, אחד שיודע לנתח נהדר את התגובות של החולדות אבל מבחוץ, מהצד השני של זגוגית האקווריום. זה לא הניתוח שאני מחפשת. אני החולדה ואני רוצה ניתוח מבפנים, מנקודת המבט של החולדה. אולי לא החולדה שמתרוצצת במבוך אבל גם לא חולדה שיצאה לגמרי החוצה מהמערה/אקווריום ומשקיפה בהתנשאות על אחיותיה. נגיד חולדה שמתנדנדת על דופן האקווריום, לא פה ולא שם. או חולדה שהיא גם פה וגם שם.

 סקוט מקלאוד, כפי שאולי יכולתן לקרוא בין השורות של הפוסט הקודם, מתקרב לזה אבל לא מגיע. הוא מאוהב בקומיקס – מדיום של יצירה פופולרית פאר-אקסלנס – והוא לא מסתיר את המאוהבות שלו ולא מתבייש בה. להבין קומיקס הוא שיר השירים של הקומיקס, ספר שבו מקלאוד מונה אחת אחת את מעלותיה של האהובה שלו ומסביר למה כולנו צריכות לאהוב ��ותה כמוהו. הוא מתאר את האהבה שלו מבפנים, לא בפרמטרים פסיכולוגיים או כלכליים אלא בפרמטרים אסתטיים, וזה נפלא. סקוט מקלאוד מסביר לי נהדר את הצד של הפלז'ר וכאמור לכולכן כדאי מאוד לקרוא את הספר שלו. אבל מקלאוד לא מתעסק בכלל בצד של הגילטי, אולי כי הוא לא מרגיש שום אשמה, ועל זה אני אומרת – אשריו וטוב לו, אבל אני לא שם. לצד הניתוח האסתטי אני צריכה שמישהו יכיר גם באשמה ובאמביוולנטיות שלי, ובשביל זה אני הולכת למלך האשמה והאמביוולנטיות, הלוא הוא דיוויד פוסטר וואלאס.

 וואלאס מבין את הצד של הגילטי, אוהו כמה שהוא מבין אותו. האשמה מבצבצת כמעט מכל שורה של המאמר הכי ארוך והכי חשוב (לטעמי) בספר טבעו של הכיף, שכותרתו היא "E UNIBUS PLURAM: טלוויזיה וסיפורת אמריקאית". במאמר הזה, שהתרגום שלו תופס כמעט 90 עמודים בספר, וואלאס מדבר על הנזקים שמוצרי הרדי-מייד של הטלוויזיה גורמים (היום כבר אפשר לומר גרמו) לסופרים שגדלו על ברכיה ולספרות שלהם. אני לא אכנס כאן לפרטי הניתוח שלו, מי שרוצה לדעת שתקרא את הספר. כדאי לקרוא את הספר! אני רק אגיד שמבין השורות עולה שוואלאס צפה בהרבה טלויזיה. הרבה מאוד טלויזיה. ושהוא ביקורתי כלפיה אבל גם מאוד מאוד מוקסם ממנה. ושהוא לא מתכחש לביקורת אבל גם לא לקסם, והוא משתדל ככל יכולתו לתת ביטוי כן והוגן לשניהם.

 מצד שני, לצד הביקורת על המוצרים הבידוריים של הטלויזיה, וואלאס (לאו דווקא במאמר הזה) ביקורתי מאוד גם כלפי מה שנחשב באותה תקופה, סוף שנות השמונים / תחילת שנות התשעים, כספרות "איכותית" – שבאותן שנים נטתה לכיוונים די מעייפים של מטא-ספרות. בראיונות אתו ביוטיוב, וגם בחלק מהמאמרים בספר הזה, אפשר לראות אותו מדבר על כך שהספרות של זמנו שכחה אולי שקריאה לא אמורה להיות שיעורי בית אלא כיף, ולפעמים גם מזכיר איך נראית ספרות שלא שוכחת את המחויבות שלה לכיף. תראו לדוגמא מה הוא כתב על דוסטוייבסקי: "אחד הדברים שהקנוניזציה וחובות ההגשה בקורסים מסתירים הוא שדוסטוייבסקי הוא לא רק דגול – הוא גם כייפי. ברומנים שלו כמעט תמיד יש עלילות מעולות, מזעזעות ומסועפות ודרמטיות להפליא. יש רציחות ונסיונות רצח ומשטרה וסכסוכים של משפחות לא מתפקדות ומרגלים, בחורים קשוחים ונשים יפהפיות ומופקרות ונוכלים שמנוניים ומחלות חשוכות מרפא וירושות מפתיעות ונבלים חלקלקים וקנוניות וזונות." (לפעמים ממש בא לי לזמן את וואלאס בסיאנס לבינג' של צפייה בשובר שורות או סמוך על סול, כל כך הייתי רוצה לקרוא ביקורת שלו על הסדרות האלה. הסמויה ירדה מהמסך חמישה חודשים לפני מותו, אני קצת כועסת שהוא לא כתב עליה כלום.)

 אני חושבת שוואלאס היה חותם על מה שפראן ליבוביץ אמרה בהקשר של ג'יין אוסטן: כשאני קוראת, אני רוצה שייקחו אותי. אני רוצה להיסחף. תגידו מה שתגידו על מוצרי בידור, לסחוף הם יודעים, ו��אלאס ידע להעריך את היכולת הזאת לסחוף, גם אם כמוני הוא לא יכול שלא להרגיש אשם כשהוא נסחף. הוא שותף להיסחפות והוא שותף לביקורת על ההיסחפות הזאת אבל הוא מבקר גם את המבקרים שמסתכלים בבוז על ההיסחפות הזאת ואת הסופרים שכותבים ספרות שלא סוחפת. וואלאס הוא דוגמא מובהקת למי שיושב על דופן האקווריום במעבדה, לא פה ולא שם. והוא מבטא בצורה נהדרת וחדה וקולעת את הנוף שנשקף ממרומי הדופן הזאת, וכמה היא דקה וחותכת בטוסיק ולא נוח לשבת עליה לאורך זמן. אז אם גם אתן יושבות על הדופן הזאת, ואם כמוני אתן אוהבות לקרוא דברים שמנסחים בצורה מדויקת וקולעת את מה שאתן מרגישות, כנראה טבעו של הכיף הוא ספר בשבילכן.

 5. הספר השלישי – הגשר מת מאת יונתן תורג'מן

[ספר מקור שערכתי, יצא בסדרה "קו אדום אמנות", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 סוד מחדר העריכה: כבר בשלב די מוקדם של כתיבת הספר יונתן אמר לי שיהיה בו פרק על שלמה ארצי, ואני התחלחלתי. מה יש לך לכתוב על שלמה ארצי? כן, המנגינות שלו יפות ונדבקות, וכן, בילדותי קצת סגדתי ל"שוטי שוטי ספינתי", אבל איך אפשר להתייחס ברצינות למישהו שכותב שורה כמו "צמרמורת יש לי מקיפוח גם"? יונתן אמר שזה לא פתוח למשא ומתן ושאם בסוף העבודה אני לא אשתכנע ששלמה ארצי יוצר חשוב, מבחינתו הוא נכשל במשימה שלקח על עצמו בספר הזה. (ספוילר: לא נכשל.)

 אריסטו, בציטוט שבראש הפוסט הזה, אומר שלכל דיסציפלינה רמת הדיוק שלה, ושלצפות מדיסציפלינה אחת (נגיד אתיקה) לרמת הדיוק והחומרה של דיסציפלינה אחרת (נגיד מתמטיקה) זה סימן של חוסר חינוך. בפרפרזה על זה אני אגיד שלכל מדיום ולכל ז'אנר של יצירה פרמטרים משלו לאיכות, ושלחפש במדיום מסוים (נגיד קומיקס) את מדדי האיכות של מדיום אחר (נגיד ספרות) זה סימן של פיל בחנות חרסינה. אני לא יודעת אם הציטוט המסוים הזה מאריסטו עמד לנגד עיניו של יונתן, שהוא אריסטוטלי מושבע, אבל אפשר בהחלט לתאר את הגשר מת כמסע חיפוש אחר מדדי האיכות שבאמצעותם אפשר להעריך יצירות במדיום שהוא מכנה "שיר יומיומי" ואחרים קוראים לו שיר פופולרי או פזמון ואני, כדי לוודא שתבינו במה מדובר, אומר שמדובר פשוט בשירים ששומעים ברדיו.

 כי באמת, איזה סוג של יצירה יכול להיות דוגמה מובהקת יותר לגילטי פלז'ר? אני נוסעת במונית ביום שישי אחר הצהרים וברקע מתנגן "על המחנה נדלק ירח" ואני יודעת יודעת יודעת שמיליטריזם וכיבוש ואינדוקטרינציה ואיך שירים מתבנתים אותנו ללכת לצבא ומה הצבא עושה לאנשים שהוא פוצע והורג ומדכא ומה הצבא עושה מהאנשים שמתגייסים אליו ואיזה מעשים של הטרדה מינית ואונס וסתם סקסיזם מצוי ומשפיל היו בכל אותם מחנות שלווים ופסטורליים שמתוארים בשיר, ואני יודעת גם עד כמה השיר הזה ודומיו היו פס הקול המגדיר של ישראליות לבנה ומדומינת שהדירה מתוכה רבים כל כך, ובכל זאת אני לא י��ולה שלא לשיר אותו בראש ולהיווכח בחצי גאווה וחצי מבוכה שאני יודעת את כל המילים ולהנות מהמנגינה וקצת אפילו להצטער כשהוא נגמר. כל הגילטי וכל הפלז'ר בקפסולה של ארבע וחצי דקות.

 הכי קל ומתבקש, בשבילי לפחות, להתכחש לפלז'ר. כלומר להתבייש בהנאה שלי ואז לפטור אותה בציניות ולומר שהיא בסך הכל נוסטלגיה למשהו שחקוק בי מהילדות ומהנעורים. הכי קל, במילים אחרות, לתת להנאה שלי הסבר חיצוני, ביוגרפי-סוציולוגי, ולא הסבר פנימי, אסתטי. להציג את השיר כמניפולציה, להסביר למה הוא ושירים אחרים מפעילים אותי מבחינה פסיכולוגית אבל לא לחשוב ברצינות למה בעיני הנפש שלי, שלמרבה התדהמה והעלבון לא מצייתת לצווי התודעה הפוליטית שלי, הם פשוט יפים.

 יונתן לא בוחר בפתרון הקל הזה. הגשר מת הוא ספר לא פסיכולוגי ולא סוציולוגי במפגיע. גם במקומות שבהם הוא מגיע אל סף הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, מקומות שבהם את כמעט מתחננת שיחצה טיפה את הסף הזה, שיביא קצת מהסאבטקסט אל פני השטח, הוא לא זז מילימטר מהאסתיציזם הפורמליסטי שלו. יהי לסאבטקסט אשר לסאבטקסט, אנחנו באנו לדבר פה על שירים, לא על החברה הישראלית וגם לא על נבכי הנפש של הגבר הישראלי המצוי (אם מדברים למשל על ש. ארצי). הסאבטקסט פועם מלמטה ומבעבע בין השורות מעצם הצורך הבוער לכתוב את הספר הזה, שהוא כולו כתב הגנה ואמנת יסוד של מדיום השיר הפופולרי, בעברית ובשפות אחרות, אבל הספר נצמד לשירים בלבד, מפרק אותם לגורמים ומראה את המנגנון האסתטי המורכב שמחולל את הדבר הזה ששירים ברדיו עושים לנו,  מסביר את היכולת שלהם לשאוב אותנו למשך כמה דקות אל תוך עולם משלהם, ולמה קשה כל כך לעזוב שיר באמצע מרגע שהתחלנו להאזין לו.

 כי שיר יומיומי, כך מסביר לנו הספר, הוא לא סתם "חיבור של מילים ומנגינה, משהו שפשוט בא ביחד". כבר אמרתי שיונתן אריסטוטלי טוב ומי שמכירה את הפרשנות של ג'ונתן ליר לאריסטו אולי השתכנעה שאריסטו מעמיד מטפיזיקה של תהליכים (דווקא יונתן לא השתכנע אבל מהכפת לי, זה הפוסט שלי). ושיר יומיומי, לפי מטפיזיקת השירים של יונתן תורג'מן, הוא תהליך. תהליך של מעבר ממילים (שהאתר שלהן הוא הבית) אל מנגינה (שהאתר שלה הוא הפזמון). זאת התזה של הספר בקליפת אגוז, אבל היופי של הספר הוא לא רק בתזה עצמה אלא בעיקר באופן שבו הוא מדגים את התזה הזאת על עשרות שירים מכל קורפוס הפופ/רוק הישראלי, ובעיקר, כאמור, על השירים של שלמה ארצי, שכפי שכבר רמזתי, אני לפחות השתכנעתי מהספר בחשיבותו כיוצר. המון שירים וחלקי שירים זוכים בספר הזה לניתוח מפורט ומותח שמראה באותות ומופתים איך רכיבים שונים של המלל, הלחן, העיבוד ולעתים אפילו הביצוע תורמים בשיר המסוים הזה לתהליך שמביא אותנו מהקוטב המילולי אל הקוטב הניגוני. הספר הזה הוא בין היתר מדריך האזנה – הוא ישנה את האופן שבו אתם מקשיבים, באחריות – ולמי ששואף לכך, הוא י��ול גם לשמש מדריך לכתיבת שירים. ועל הדרך, בעיני, הוא גם בית ספר לאיך כותבים ספר עיון, הספר הכי מקורי וחדשני שיצא לי לערוך מעודי.

 שלוש שנים בערך לקח ליונתן לכתוב את הספר הזה, והשנה המייסרת מתוכן הוקדשה לשלמה ארצי, שאפילו יונתן נאלץ להודות שלכתוב עליו זה (בפרפרזה שלי) לצלול אל נבכי תודעתו של הדוש הישראלי – חוויה לאו דווקא נעימה, כפי שרבות מכן ודאי יודעות. את הייסורים האלה אולי לא רואים בספר, אבל בין השורות עולה דמותו של הדוש ומבצבצת המודעות להיבט שכיניתי כאן הגילטי. ולמרות זאת, עם כל המודעות לצדדים הבעייתיים שבשירים של שלמה ארצי ואולי בפופ/רוק הישראלי בכלל, יש כאן גם אהבה גדולה לקורפוס הזה וכבוד רב גם ליצירה וגם למשיכה שלנו אליה ולהנאה שלנו ממנה. במובן הזה הגשר מת הוא הצלע הרביעית במרובע ששרטטתי: הוא לא כותב על המדיום רק מבפנים, באהבה נטולת ביקורת כמו מקלאוד, גם לא רק מבחוץ, בצינה מרוחקת כמו ז'יז'ק, גם לא מהדופן, לא פה ולא שם, באשמה שגובלת בשנאה עצמית כמו וואלאס, אלא מבפנים וגם מבחוץ, באהבה וגם במודעות ובביקורת. הוא בדיוק מה שהייתי צריכה ולא ידעתי.

 6. הגילטי והפלז'ר, קומה שנייה (ויש גם ספר רביעי)

 כפי שאפשר לראות מכותרת המשנה של הפוסט הזה, את שלושת הספרים שהמלצתי עליהם כתבו גברים לבנים. אני לא קוראת רק ספרים של גברים לבנים, אני לא מתרגמת ועורכת רק ספרים של גברים לבנים, אני לא אוהבת רק ספרים של גברים לבנים. למעשה רוב הספרים האהובים עלי אינם של גברים לבנים. ובכל זאת יצא שהמלצתי פה רק על ספרים של גברים לבנים. היה לי כיף לעבוד על הספרים האלה וכיף לי להמליץ עליהם, אבל אני גם מרגישה קצת אשמה. ככה זה. בכל אופן, הספר הרביעי מהשנה שאני גאה להיות מעורבת בו הוא דווקא לא של גבר לבן אלא של גבר שחור. זהו "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס. הוא יצא בסדרה "קו אדום דק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגמה אותו להפליא זהר אלמקייס ואני ערכתי את התרגום. אני לא אכתוב פה המלצה מפורטת כי זה לא קשור לפוסט וגם כמה אפשר לכתוב, אבל חפשו אותו בגוגל ותבינו לבד למה כדאי לכן מאוד לקרוא אותו.

[thecharacterbible]

6:4-שדים

שד הוא ישות על טבעית זדונית. מבחינה היסטורית, אמונה בשדים, או סיפורים על שדים, מתרחשת בדת, תורת הנסתר, ספרות, סיפורת, מיתולוגיה ו����לקלור; כמו גם במדיה כמו קומיקס, משחקי וידאו, סרטים, אנימה וסדרות טלוויזיה. האמונה בשדים חוזרת כנראה לעידן הפליאוליתי, הנובעת מהפחד של האנושות מהלא נודע, מהמוזר ומהנורא. בדתות המזרח הקדום ובדתות האברהמיות, לרבות יהדות מוקדמת והדמונולוגיה הנוצרית הקדומה-ימי הביניים, נחשב שד. ישות רוחנית מזיקה שעלולה לגרום לחזקה דמונית, הקוראת לגירוש שדים. חלקים גדולים מהדמונולוגיה היהודית, בעלת השפעה מרכזית על הנצרות והאסלאם, מקורם בצורת זורואסטרית מאוחרת יותר, והועברו ליהדות במהלך התקופה הפרסית.

[we-funk-with-eye]

❋ ההשקה הרשמית והירושלמית לקובץ ד' של עירובין לספרות ואמנות ❋ https://www.facebook.com/events/2320741588149420/ בהשתתפות: שמעון זנדבנק, יעל לוי, קובי חיינה, נעמה ישראלי, אופק קהילה, מיתר מורן ועורכי הקובץ רונה ברנס ואמיר מנשהוף מוזיקה: אלעד ברדס הקובץ החדש והירוק-מאוד כולל שירה, סיפורת, מסות, ריאיון, פואמות ותרגומים, ביחד עם אמנות דיגיטלית, צילום, קולאז', רישום וציור. ובסה"כ 164 עמודי דפוס. מה תמצאו שם? • שירה מקורית מאת ענת זכריה, נוית בראל, רעואל שועלי, שי מנדלוביץ', מיתר מורן, קובי חיינה, עומר ויסמן ועוד. • ריאיון עומק עם המשוררת ענת זכריה. • תרגומים חדשים מאת חתן פרס ישראל לתרגום, פרופ' שמעון זנדבנק, למשוררים ריינר מריה רילקה וג'ון דון, ותרגומים של מעין איתן ושירה סתיו לשיריהם של המשוררת הקנדית קארן סולי ושל המשורר האמריקאי אושון וונג. • תרגום ראשון לעברית של הסופר הפולני סטניסלב וינצֶנץ, שבמרכזו שיחה משונה של בעלי עגלות יהודים מעולם אחר לגמרי... תורגם מפולנית על ידי עילי הלפרן. • שירה סתיו במסה חדשה על המשורר יעקב ביטון ועל עמדת התבוסה העמוקה – הכלכלית, הלאומית והרוחנית – שבבסיס כתיבתו ותפיסת עולמו. ועוד הפתעות... על הכריכה מופיעות האמניות חן כהן ולירון כהן, שמלוות את הקובץ ביחד עם האמנים גאיה קולמן, דנה דרויש, אלי מגזינר, רות פתיר, נטלי אילון, אור פורת ונדב יהל. את כולם כדאי לכם להכיר. עריכה: אמיר מנשהוף, רונה ברנס | עיצוב ואוצרות: אוהד חדד הקובץ רואה אור במסגרת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום (ע"ר) ובתמיכת בית שלום עליכם בתל אביב, מכון הספר הפולני, ותומכים נוספים מצפים מאוד לראותכם ולהרים איתכם כוס יין! בערב יוצעו קבצי עירובין במחירים מיוחדים מתחילים בדיוק בזמן - 20:00 לפרטים נוספים: eyruvin@gmail.com

[boardingschoolteacher]

[boardingschoolteacher]

חתולים, הם בכל מקום

[boardingschoolteacher]