#למה אני גאה בזה. למה.

[eshcolit-sgula]

טוב שלום, לא עשיתי את זה כבר המון זמן אבל הנה לכם פוסט דיכאון קצר כי אני צריכה לפרוק ואני בייסיקלי נטל לכל האנשים בחיים שלי:

אני אתחיל בזה שזה באמת יפה מאוד שלא עשיתי פוסט דיכאון כבר תקופה ממש ארוכה, לדעתי לפחות שנה ואני באמת חושבת שזאת הייתה שנה טובה יחסית ובצדק לא הרגשתי צורך. עד בערך פברואר האמת שהייתי במצב חרא והייתי בודדה מאוד אז אולי כן כתבתי איזה פוסט רגשות מגעילים כזה, לא זוכרת.

אבל בפברואר הגעתי לצבא ובאמת שהחיים שלי השתפרו כל כך הרבה מאז, פגשתי חברים מדהימים ואת החבר המושלם והמדהים שלי, אני הרבה פחות בבית אז יותר קל לי עם המשפחה ובכללי המצב קצת פחות זוועה.

העניין הוא שעכשיו סיימתי קורס (אכן כן!! ממש גאה בהתקדמות שלי) ועכשיו טירונות ושירות וזה ממש מפחיד אותי ואולי יושב עליי קצת. הכל הולך להשתנות ואני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה. עם הטירונות אני אסתדר, כולה 3 שבועות ואני אשרוד, אני גם אהיה שם עם חברים ויהיה מצחיק בסך הכל. אבל השירות קצת מפחיד אותי, זה המון זמן וקיבלתי שיבוץ גרוע ממש (לדעתי לפחות) עם מישהי מקסימה מאוד אבל קצת סתומה ובכללי אני מרגישה שזיינו אותי עם השיבוץ הזה כי התעלמו לחלוטין מכל מה שביקשתי ודי ירקו לי בפרצוף ורמזו לי שלא מגיע לי יותר טוב. אבל עזבו, זה משבר של לפני חודש, השלמתי עם הבאסה ואני אתמודד עם זה כי אין לי פאקינג ברירה, לפחות לא בשנה-שנתיים הקרובות.

בקיצור כרגע אני פשוט מרגישה חרא כולל כזה ושכולם שונאים אותי תמיד ואני פשוט נטל על כולם וכולם נחמדים אליי מתוך רחמים.

כן זה כולל את החבר שלי.

(כמה עובדות על החבר שלי שאתם צריכים לדעת לפני שאני מתחילה: הכרנו בקורס, יש לו בעיות קשב וריכוז, הוא מאמין גדול בטיפול פסיכולוגי והוא בחור די רומנטי)

אני יודעת בוודאות שזה לא נכון כי הבנאדם מאוהב בי לחלוטין (לא ברור למה) והוא דואג להגיד לי את זה לפחות איזה פעמיים ביום אבל איזה קול קטן בראש שלי עדיין אומר לי שהוא שונא אותי והוא בסתר רוצה לזרוק אותי ולא לראות אותי יותר לעולם אבל מתבייש לעשות את זה. אני באמת יודעת שזה בולשיט אבל אני לא שולטת בקול הקטן הזה והוא פשוט מרביץ לי כרגע עם לום. בלי סיבה אני כל הזמן מרגישה שאני כופה עליו את הנוכחות שלי בחיים שלו ואני חופרת לו בטירוף והוא מסנן אותי, נגיד שבוע שעבר היה איזה יום ששלחתי לו איזה 30 הודעות והוא ענה בקושי אז למחרת לא יזמתי שום שיחה ולא דיברנו רוב היום וממש אכלתי סרטים, אבל אז הוא כתב לי "היי מה שלומך סליחה שלא דיברתי איתך כל היום, שכחתי מהקיום של הטלפון שלי. רוצה שיחת וידאו?" ודיברנו שעה כי הפאקינג אוברתינקינג הדפוק שלי מנע ממני בכלל לחשוב שאולי יש סיבה שלא דיברנו ושהכל טוב ואני סתם היסטרית. זה פשוט מחרפן ממש שאני נכנסת ללופים האלה של חוסר ביטחון עצמי ומחשבות טורדניות שמוחקות לי את העובדות מהמוח, כשאני יודעת טוב מאוד שהעובדה היא שהוא אוהב אותי ורוצה לבלות איתי זמן.

מאז שהקורס נגמר היינו ביחד בכל הזדמנות ששנינו היינו בארץ (היו שבועיים שלא נפגשנו כי הוא היה בחול ואז אני טסתי ביום שהוא חזר) וזה פשוט היה מדהים, פשוט להיות ביחד בלי צהל ברקע ולישון באותה מיטה 90% מהלילות שיכולנו ופשוט להנות, אבל התקופה שהיינו בנפרד ממש גרמה לי להבין שאני לא מאוד בריאה לבד. הבנתי שאני מתחילה להיות תלויה בו נפשית וזה לא פייר כלפיו ולא בריא לי.

בשבת האחרונה בקורס הוא היה בגימלים ובערך שעה אחרי שהוא הלך עברתי התמוטטות נפשית כוללת וסחבתי את זה כל השבת וזה דפק אותי גם בשבוע האחרון של הקורס שהיה באמת ממש כיף אבל עדיין הרגשתי חרא. זה היה פחות חרא כשהוא חזר, אבל עדיין שנאתי את עצמי על זה שאני מרגישה קצת תלויה בו. ההתמוטטות אפילו לא הייתה קשורה אליו, אבל היה לי כל כך הרבה יותר קשה לצאת מזה בלעדיו. הוא באמת האדם היחיד שאני מרגישה שאני יכולה להיות אני איתו, אבל הבעיה היא שאני דפוקה בראש ויש לי כל כך הרבה בעיות נפשיות שזה פשוט לא פייר כלפיו שאני משתמשת בו כפסיכולוג.

(אגב, שמעתי שמועה שיש בבסיס שלי פסיכולוג אז ברגע שאוכל אני אלך אליו וסוף סוף אנסה להתחיל תהליך של להבריא. זה דבר ממש גדול אבל אני מאה אחוז שלמה עם זה, ואני יודעת שאני צריכה את זה.)

דיברתי על זה עם החבר שלי, והוא אמר שאני ממש לא צריכה לדאוג כי הוא אוהב אותי ושמח להיות כאן בשבילי לא משנה מה ואם באמת הייתי מקשה עליו הוא היה אומר משהו (מה שסביר להניח נכון, שנתיים של טיפול לימדו אותו איך לתקשר טוב במערכת יחסים), אבל הוא גם הסכים איתי שפסיכולוג זה כנראה רעיון טוב וכדא�� שאני אדבר על הדברים האלה גם עם בעל מקצוע שיכול באמת לעזור לי, וזה יהיה יותר בריא לשנינו. אמרתי לו יותר מפעם אחת שאני דפוקה ושלא מגיע לו להיפגע כי יש לי בעיות עם עצמי שלא פתרתי, וגם אם אני אלך לפסיכולוג זה עדיין יהיה תהליך ארוך ולא מאוד מהנה, ונתתי לו אאוט. פשוט אמרתי לו שאם הוא רוצה לסיים את זה פה כדי לא להיפגע אני מבינה את זה ומקבלת, וזאת ההזדמנות שלו לצאת מזה. הוא כמובן אמר לי שאני טיפשה אם אני חושבת שקצת דיכאון יעצור אותו מלאהוב אותי (חמוד מאוד מצידו) ושאין מצב שאני אעבור את זה לבד.

הבעיה היא שהוא סיפר לי על האקסית שלו, שבגללה הוא בכלל התחיל ללכת לטיפול. אני לא בטוחה במאה אחוז מה היא עשתה אבל פה ושם הוא זרק דברים די מזעזעים שקרו איתה וסיפר לי שהייתה לו טראומה די רצינית ממערכות יחסים בכללי, וכשהוא הבין שהוא רוצה אותי הוא מאוד פחד להיכנס לזה ולא רצה ליזום כלום עד שהוא היה בטוח שגם אני רוצה את זה. מזל שאני יזמתי ראשונה. מה שמפחיד אותי זה לעשות לו דבר דומה, או לעשות לו טריגר לתקופה חשוכה יותר בחיים שלו, או כל דבר שיגרום לו להבין שהוא לא יכול להיות איתי יותר כי אני כמוה. שוב, אני יודעת שזה לא נכון אבל אני לא שולטת במחשבות האלה וזה פשוט מחרפן.

הכל איתו באמת מדהים, בחיי לא חשבתי שאני אוהב מישהו ככה, בטח לא מישהו שאוהב אותי. אלוהים כמה שאני אוהבת את האידיוט הזה, כמה אני ברת מזל שהוא האידיוט שלי. אני לא מאמינה שאני בכלל מתלוננת שיש לי חבר שהוא הדבר הכי טוב בחיים שלי כרגע ופלוס מינוס הדבר היחיד שמחזיק אותי.

הבאסה היא שהוא גר רחוק בטירוף וגם לא יהיה איתי בטירונות, אז אם אני לא אפגוש אותו השבוע אני כנראה לא אראה אותו עד סוף הטירונות, זאת אומרת 26 ימים. 26 פאקינג ימים!!!!!! בקורס היינו באותו חדר 15 שעות ביום וכשהיינו בנפרד שבועיים שנינו איבדנו את זה לגמרי והיינו צריכים לאזן את זה עם 5 ימים (כמעט) רצופים של התכרבלות אחת ארוכה. אני לא יודעת אם אשאר בחיים עד אז.

טוב אני אעבור נושא כי אני חושבת שכתבתי איזה עמוד וחצי על אדם אחד. בשיא הכנות, אם הייתי מתרכזת בדברים הטובים גם הייתי כותבת 10 עמודים.

אז ככה, ההורים שלי. אח איזה כיף.

כבר בקורס העובדה שהייתי מחוץ לבית רוב השבוע ממש שיפרה לי את המצב הנפשי ואת ההערכה העצמית הגם ככה נמוכה שלי, אבל בסופשים כל הריבים שלא היה להם אאוטלט במהלך השבוע התנקזו ל36 שעות של חרא וזה היה פשוט עינוי. עכשיו כשסיימתי את הקורס אני בבית כל הזמן, זאת אומרת עם המשפחה שלי כל הזמן ואלוהים ישמור איך לא התגעגעתי לזה. אני כל היום רבה עם ההורים שלי, אמא שלי מבלה אחוז גבוה מאוד מהזמן בבודי שיימינג ובליצור בי דברים חדשים להיות חסרת ביטחון לגביהם, ויש בי כל כך הרבה טינה כלפיהם על כל פאקינג דבר. זה פשוט כבר נהיה יותר מידי.

הבעיה היא שהבנתי שהסיכוי שלי להשיג מגורים בבסיס פתוח הוא נושק לאפס ואני אצטרך לעשות יומיות שזה חרא משלל סיבות, והמובילה בהן היא שאני לא רוצה לגור בבית הזה יותר. למען האמת, המקום הזה הפסיק להרגיש כמו בית ��בר ממש מזמן. אני יכולה לנסות לחרטט איזה עניין של תש אבל אולי זה יעבוד רק אחרי שאני אפגוש את הפסיכולוג בבסיס, אז יש זמן. בינתיים אני אצטרך לחיות בחרא הזה שאני קוראת לו בית. הבאסה עם לרצות לברוח מכאן היא שאני מרגישה שאני נוטשת את האחים שלי בטירוף ולא מגיע להם לאכול חרא וחצי כי הם מתחלקים על החרא שלי.

בקיצור, החיים קצת בזבל כרגע.

אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שכתבתי את זה וקצת פרקתי. אני עדיין מרגישה נורא וחרדתית בטירוף ואולי זה שהתחלתי גלולות קצת משחק לי עם הראש ואני גם נראלי מתחילה איזה דלקת גרון, אבל הכל קצת יותר טוב עכשיו.

אם מישהו קורא את זה תודה שבכלל ניסיתם, ואם לא אז באמת שלא כזה אכפת לי, אני כותבת את זה בשביל עצמי.

זה הכל לבנתיים, עד פוסט הדיכאון הבא :)

[miraculousladybugisrael]

חלק 7: טום צודק (הפעם)

טום זפזפ בערוצי הטלוויזיה בזמן שסבין ומרינט היו במטבח והכינו ארוחת ערב מיוחדת. יום-האב הגיע, ובזמן שהן היו עסוקות מדי בארגון המאפייה בשביל משהו באמת מיוחד היום, הוא העריך מאוד את שתי הבנות האהובות עליו שהכינו בשבילו ארוחת ערב.

הוא לא יכול היה לעצור את החיוך שהתפרש על פניו. אהבתו לאישתו ולבתו הייתה אין סופית, ויש לו מזל שהוא קיבל את אותה אהבה בכל יום.

הוא העביר ערוץ ומיד אחריו לערוץ נוסף, אבל חזר במהירות בשביל לעכל את מה— או יותר נכון, את מי— שהופיע בערוץ לפני. הוא העביר בחזרה לערוץ בשביל לראות על המסך חבר לכיתה של בתו, אדריאן אגרסט, שישב על כורסא אדומה, וחייך בראיון.

הוא כמעט קרא למרינט, אבל נזכר במהירות שהיא וסבין היו ממש רציניות כשאמרו לו לא להפריע להן בזמן שהן אופות. הסכין שהייתה בידה של אישתו חידדה את הזיכרון אפילו יותר.

אז במקום, הוא התרווח על הספה והגביר את הווליום.

"אז," המראיינת אמרה. "עכשיו כשכל השאלות המקצועיות מאחורינו, בוא נתחיל עם הדברים היותר מעניינים, מה אתה אומר?"

אדריאן צחק, למרות שהחוש האבהי של טום מסר לו שזה היה צחוק מזויף. כמובן שהוא לא יכול היה להאשים אותו, הוא בעצמו לא כל כך הסתדר עם שידורים חיים בטלוויזיה.

"אני לא רואה למה לא!"

"בסדר! בהיותך דוגמן מפורסם, יש לא מעט נערות – ואפילו נערים – שמתחרים על תשומת הלב שלך. אז, מה שפריז רוצה לדעת," המראיינת עצרה, בטח בשביל ליצור דרמטיות. "האם אתה, אדריאן אגרסט, מאוהב?"

א-הא!

טום נשען קדימה בהתרגשות, נזכר בכל התמונות של הנער שיש למרינט בחדרה. ברור, זה לא כל כך עבד עם החתול השחור, אבל גיבור-העל הזה לא היה היחיד בו מרינט הייתה מאוהבת! אולי הפעם המזל יהיה לצידם!

באופן בלתי צפוי, לחייו של אדריאן האדימו והחיוך שלו התהפך. זו הייתה הבעה שטום לא חשב שאי פעם ראה, לא מהאדם עצמו, בטלוויזיה, ולא מאחת התמונות שיש לבתו.

"טוב, אני מניח שאפשר להגיד את זה," אדריאן ענה.

המראיינת, שציפתה לתגובה דומה לכל התגובות שהנער אגרסט נתן בעבר, התרגשה להמשיך, כמו גם כמובן, טום, אבל מסיבה אחרת.

"הו, כמה מרגש! בבקשה, ספר לנו על הנערה או על הנער, המעריצים שלך מתים לדעת!"

"טוב, אני לא יכול להגיד כל כך," אדריאן הגיב. "יש כמה חוקים שאני צריך לעקוב אחריהם, אחרי הכל, ואני לא רוצה שהם אה... יגלו. לפחות בינתיים."

"אה, אז זו אהבה סודית?"

"כן, בדיוק!" אדריאן צחק. "האדם הזה, אני... טוב, אם אני כן, אני חיבבתי אותם במשך הרבה זמן, אבל לא שמתי לב לזה עד לאחרונה. הם מאוד יצירתיים ואדיבים, ויש להם כל מיני מוזרויות קטנות כאלה ששמתי לב אליהן קודם, אבל מעולם לא באמת ידעתי למה כל כך הוקסמתי מהן."

זו חייבת להיות מרינט! טום היה בטוח בזה! ברור, הנער לא נתן מספיק פרטים בשביל שממש יוכל להצביע על העובדה שזו הייתה מרינט, אבל כל הדברים שהוא כן אמר, ממש התאימו לבת היקרה שלו!

"ארוחת הערב תהיה מוכנה בעוד עשרים דקות, אבא," מרינט קראה מהמטבח.

"קחי את הזמן, מתוקה," טום קרא אליה בחזרה. "אני לא רוצה שתיפצעי!"

"אוח, אני יודעת, אני לא כזאת מגושמת!"

טום צחקק והחזיר את תשומת ליבו אל הראיון.

"—לגביהם?"

"טוב," אדריאן אמר, שקוע במחשבותיו. לעזאזל, טום פספס את השאלה! "יכולות ההנהגה שלהם הן בטוח אחד מהם. ואה... אני לא בטוח איך לקרוא לתכונה הזאת, אבל הם מאוד טובים בתכנון, ואני ממש מעריץ את זה."

לחייו של אדריאן האדימו קצת יותר.

"והם גם... פשוט מאוד חמודים. מכל כך הרבה סיבות שאני מובך מדי בכדי לומר בשידור חי בטלוויזיה."

המראיינת צחקה וטום גיחך.

זו הייתה חייבת להיות מרינט!

"שאלה אחרונה לגבי חיי האהבה שלך ואז נמשיך הלאה! אילו תכונות פיזיות אתה הכי אוהב בהם?"

"העיניים שלהם," אדריאן ענה באופן מידי. "אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, תאמיני לי, אבל אני פשוט... לפעמים, כשהעיניים שלנו נפגשות, המוח שלי פשוט מתנתק. אפילו אם אני באמצע משפט. זה כאילו אני בוהה באוקיינוס זוהר, אין-סופי; הן עוצרות את הנשימה שלי."

"אה," המראיינת אמרה וחייכה בהתגרות בזמן שנשענה קדימה. "אולי זו הסיבה שהצבע האהוב עליך השתנה לכחול?"

אדריאן נראה מופתע, ובמהירות הסתכל לעבר משהו— או מישהו— מחוץ למסך.

"למרות שהצבע ה��חול היה אהוב עליי במשך כמה זמן, לא?"

"כן, מאז שהתחלת ללכת לבית הספר עם תלמידים אחרים."

אדריאן הסמיק כשההבנה הכתה בו, שוב הביט על משהו מחוץ למסך.

עיניים כחולות, כישרון הנהגה, טובה בתכנון... יצירתית, אדיבה עם לא מעט מוזרויות...

על פניו של טום התפרש חיוך רחב, ואז הוא החליף את הערוץ, לאותו אחד שבו שודר פרק מאנימת-גיבורי-העל האהובה על מרינט. אין סיכוי שטעה הפעם. הבת היקרה שלו לכדה את ליבו של האהבה ארוכת הטווח שלה, והוא לא יכול היה להיות יותר גאה מכרגע.

"יום-האב שמח, אבא! השולחן מוכן עכשיו, בדיוק סיימנו!"

הוא נעמד והלך לבלות את הערב עם משפחתו, וציפה בכיליון עיניים לעתיד מזהיר ומאושר.

'מאפיית דופן-אגרסט' נשמע כמו שם טוב, לא?

קרדיט ל Miraculous_Max (Maximilian_Alexander) ב ArchiveOfOurOwn

@my-miraculous-headcanons

Marry That Girl - Miraculous_Max (Maximilian_Alexander) - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

[onmymasa22]

נשמה קדושה וטהורה

את צריכה להבין שאת טובה. לא כמחמאה, אל תגזימי, אלה כמציאות. יש לך נר אלוקי בפנים שאי אפשר ללכלך אותו. את כבר יודעת את הכל מלפני לידה, והכל נמצאת בתוכך. בחיים כל דבר שאת עושה שטוב, הוא פשוט מתאים לך. את קמה בשביל מישו אחר, את מרגישה שמחה, והשמחה באה כי עשית משו שמתאים לך. כי את טובה. זה מביא איתו חוסר של מגן שתדעי גם. אנחנו מחפשים מגן כי אנחנו לא רוצים שאחרים יפגעו בנו, במי שאנחנו באמת, בילדה בת חמש בתוכינו, ויותר קל לנו שיפגעו במשו חוץ ממנו יעני בקליפה/מגן/כיסוי שלנו. אפשר להגיד שלעשות את זה- להראות מי שאת בפנים גם בחוץ- היא אחד הדברים הכי מפחידים בעולם, ולעשות את זה דורש המון אומץ. (זה יכול להרגיש שאת שוחה בתוך ים של מכשולים ובוחנים ואת רוצה רגע של אוויר רגיל כמו שאטומטי כבר לך ונוח). את צריכה דרך להתמודד עם משו אז כשאת עושה מעשה שלא מתאים לך כדי להתמודד, פספסת. אין כעס, אבל תרגישי את הפיספוס הזה. זה גם מה שיגרום לך להיות עם כיוון הטוב והנכון לך. לא להיות כלכך קשה על עצמך כי כולנו רק בני אדם, אז לרגיש שפשוט פספסט, כמו שפספסט לענות ת'טלפון כשאבא מתקשר להגיד שהוא אוהב אותך. זה פשוט פיספוס. וזה נוגע יותר- אם אני אומרת לך שאני כועסת או אני אומרת ואללה, חשבתי שאת יותר טובה מזה- השני נוגע יותר. האושר באה כשמי שאת בחוץ, ומי שאת מבפנים היא אותו הדבר. את יכ��לה לעשות דברים טובים ודברים רעים, אבל הדברים הרעים היא לא מתאים לך, והדברים הטובים הם כן מתאים לך. אבל את טובה בלי קשור. זה בא ממקום שאת יודעת שאת טובה. יש ציטוט שאני נורא אהבתי עד כדי כך שזה היה השומר מסך שלי וזה באמת השתנתה לי את הטפיסה שלי בחיי- "לא להתנהג עם אנשים לפי מי שהם- אלה להתנהג עם אנשים לפי מי שאני. זאתאומרת שלא מתעסקים בהם בכלל. זה מאה אחוז "אני יודעת שאני טובה אז אני טובה לאחרים" זה למה זה ואהבת לרעך כמוך- ה-"כמוך" היא העיקר- כמי שאת. את ככה, אז את נוהגת ככה. אני אוהבת אותם כי אני בן אדם שאוהבת, זה פחות קשור עליהם בכלל. וזה עוזר לניתוק, כי את מתעסקת עם עצמך ומקשיבה לעצמך. והם פחות נכנסים לראש שלך. זה קשה כי הילדה הטהורה והמתוקה בת 5 היא מי שאת באמת לפני כל הבלאגנים והשטויות בחיים, היא יותר קרובה להזמן הזה שלמדת את הכל, והיא ממש מפחדת בלהיפגה. אז מחפשת מגן. וזה המגן או היצר הרע או השטן שאומר- אבל מה הם יגידו עלי, מה הם יחשבו, אבל הם יהיו שמחים אם אני אסכים, אבל אני לא רוצה לפגוע בהם. אומרים שהשטן בסוף לטובתנו ועובד עם השם גם מבחינת פסיכולוגיה הדברים שאנחנו משתמשים בהם כדי להתמודד קשורים להתנסות בלעזור לנו- אם אני שותה ערק כל פעם שלא נוח לי בראש, או כדי לברוח מסיטואציות, זה דרך להתמודד. המוח רוצה לעזור שאני אתמודד עם משו בדרך הכי קל, אז הוא מחפש לי דרך, וערק היא דרך. העניין היא שהיא אולי אוטומטי כבר, אבל היא לא דרך בריא או מתאים לי, אז אני צריכה למצוא דבר אחר שבריא ומתאים לי. זה לא אומר שזה בוודעות רע, זה לגמרי דרך, ומנסה לעזור לי להתמודד, אבל אולי פחות מתאים. אני משתמשת בזה כמגן עליי, לעזור לי לא להיפגע או כדי לא להרגיש חוסר נעימות. אז הכל ב שלבים, ובצד תלמדי על עצמך במשך כל החיים עד מאה ועשרים וחצי, אבל לדעתי, כל מה שאת צריכה להבין כדי להתחיל לעשות דברים עכשיו זה לדעת שאת טובה, ולמלא את החיים בדברים שמתאימים לך. בעולם למעלה אין זמנים אז את כבר קיימת עם כל מה שתהיי, כל הבחירות שלך- כבר קרה, את פשוט לומדת מי את.

זה למה לפעמים כשאת עושה משו טוב, את גאה בעצמך כאילו את חברה שלך/מישהי אחרת לגמרי- מסתכלת על עצמך מבחוץ. אז להתאמן את שריר של אומץ שיהיה לך מספיק אומץ כדי להראות לכולם מי שאת בפנים. זה מפחיד אבל אפשרי. כי כדי לחיות בשקיפות כזאת, את לא עושה משו מעבר ממי שאת, את פשוט תהיי שקופה, כי הפחד/קליפה מכסה אותך, אבל גם מכסה את האושר. כי כשאת עושה משו שמתאים לך, יש אושר עם שלווה וזה הדלק שלנו להמשיך בחיים. הכל כבר בתוכך.

[letaot-ze-magniv]

יומניו של ראש ממשלה

A/N קצר לפני שאני מתחיל: כתבתי את זה כשהייתי בכיתה ט. זה לא רלוונטי יותר. שיניתי את דעתי מאז על שיפים של פוליטיקאים גברים, לפי דעתי זה לא בהכרח הומופובי אבל אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו חיים בחברה שבה משיכה לגברים נחשבת תכונה מבוזה. אני מרגיש מספיק בנוח להעלות את זה לטאמבלר כי כולכם הומואים גם ככה, אז תשדלו שהצחוקים יהיו חע חע לכתוב פאנפיקשן על פוליטיקאים זה מצחיק ולא חע חע הרעיון שגבר גברי בעמדת כוח נמשך לגברים מגוחך בעיניי. אני מעלה את זה סתם כי נזכרתי בפאנפיק פתאום והייתי כזה כן אין לי בושה. אז הנה לכם. בתיאבון.

מוכרח אני להודות שמכל מנהיגי העולם שיצא לי לפגוש, דולנד טראמפ אדם בהחלט יוצא דופן. חכם הוא לא, מוכשר הוא לא, וגם לא מוצלח. אבל אם יש דבר אחד שהוא טוב בו, זה לענוב עניבות. וגם הסתה. הו, הלילות שביליתי בבונקר באמריקה הרחוקה הם לילות שלא אשכח לעולם. יקירי ואני חולקים עצות בנוגע להסתת הכלל. לא היו לו רעיונות כלל וכלל, והסיבה היחידה שרעיון החומה שלו לא זכה בתואר הדבר הכי אווילי ששמעתי בחיי היא שדיברתי בעבר עם אורן חזן. אבל לא היה לי אכפת. אני זוכר שרק ישבתי והסתכלתי בעיניו שצבען חום קקי, שיערו המאפיר בוהק קלות לאור מנורת להט. כזה הוא דונלד, גבר עם קלאס. אני זוכר ששנינו התחבאנו תחת אותה שמיכה מאשתי יימח שמה. ואז דונלד תפס את היד שלי, ��לחש לי:

״הו ביבי, בנימין שלי. כה עזה אהבתי אליך. ליבי הולם בעוצמה חזקה יותר מאשר שנאתי לכל אדם שאינו זכר הטרוסיס לבן קפיטליסט עשיר ורצוי נוצרי.״

ונשקתי לו. לא ראיתי דבר בחשכה, ועורו מחוספס כל כך שסבור אני שנישקתי תנין, אבל זה לא עצר מלבי להתקיים פתאום. ואפילו אם רק לרגע קט, דאגתי לאדם שאינו אני.

כך נשארנו, נדמה שלנצח. עורו הכתום כנגד שערותיי הסגולות, ולראשונה בחיי שנאתי כלפי אנשים שאינם תומכים בי הביאה לי אהבה.

היינו מתכתבים כל הזמן, טראמפ ואני. הייתי שולח לו מכתבי אהבה, והוא היה שולח לי תיאורים מפורטים למדי על מה שהוא היה עושה לי אילו היינו יחדיו. הרגשתי שהגעתי לגן עדן. היה לנו כל כך הרבה משותף. היינו צופים יחד בפוקס ניוז, אוכלים גלידת פיסטוק ומעשנים סיגר, צורחים ״FAKE NEWS״ באותו רגע. צריך הייתי לדעת שקשר כזה טוב מכדי להימשך.

יום אחד, אשתי השמאלנית הבוגדת מצאה באחד ממסדרי הניקיון שלה את כל המכתבים שטראמפ שלח לי במגירה הסודית מאוד שלי. היא אסרה עליי ליצור איתו קשר שוב. המכתבים של טראמפ הפכו למודאגים, ואז לכועסים ונבגדים. אז הגיע מכתב הפרידה. ״Fak u bich,״ הוא כתב. ״your a asshole we brake app.״

לאחר שעות רבות, פיענחתי את תוכן המכתב. הייתי שבור לב. דרכינו נפרדו. אני נשארתי בארץ ישראל הקדושה ששייכת לנו ורק לנו, והוא הפסיק להחביא את האנטישמיות שלו. כל פיגוע טרור אנטישמי שקורה אי שם באמריקה הוא עוד אחת מהמזימות של אהובי לשעבר לפגוע בי.

בימים הוא טראמפ, נשיא ארצות הברית. אבל בלילות, הוא עדיין דונלד עם השטר הירוק והעור הכתום שנישקתי בבונקר.

@eshcolit-sgula הנה זה

[dontcrytomdontcrylikebulgarian]

אני רוצה לדבר על א-מיניות.

תראו, א-מיניות היא נושא קצת רגיש עבורי. זה דיסוננס מתמיד. זו הגדרה שאני לא מצליחה לאמץ אבל גם לא מסוגלת לדחות על הסף; מעיל שאני לא מעזה ללבוש אבל לא יכולה להניח.

אז אני עומדת כאן, עם מעיל של א-מיניות בידיים (ועוד באוגוסט) ולא מוצאת מילים להסביר.

ואתם ��כולים לשאול: "מה הבעיה? אם את לא מרגישה בנוח להגדיר את עצמך כא-מינית פשוט אל תגדירי עצמך כאחת. את לא חייבת."

ואתם צודקים, כמובן, אבל הבעיה. הבעיה היא שהייתי כנראה מרגישה בנוח עם ההגדרה הזו אלמלא כל החיים שלי היו מלמדים אותי שיש בזה מין הבושה.

הבעיה היא שאני מסוגלת להתלהב מכך שמצאתי פיג'מה בצבעי הדגל הא-מיני אבל לא מסוגלת לקרוא לעצמי אחת בפה מלא, בלי להוסיף הסתייגות.

הבעיה היא שאני עדיין מחכה לראות אם זה ישתנה, עדיין מחכה לראות אם עומד להיות לי חם מכדי ללבוש מעיל.

הבעיה היא שביום שהבנתי שאני כנראה א-מינית הדבר הראשון שעשיתי ��יה לבכות.

הבעיה היא שאני לא מסוגלת לקרוא לעצמי א-מינית בלי להוסיף כנראה.

הבעיה היא שאנשים תמיד מופתעים כשהם מגלים שאני אוהבת הומור מלוכלך ובדיחות כחולות, אבל אף פעם לא מופתעים כשאני מספרת להם שאני (כנראה) (על הסקאלה) א-מינית.

הבעיה היא שאני נראית כמו א-מינית, שיש לי ווייב של א-מינית, שאני מתאימה לסטריאוטיפ.

הבעיה היא שיש סטריאוטיפ.

הבעיה היא שאני לא זוכרת אם אני באמת אוהבת בדיחות כחולות או אם אני פשוט אוהבת את התגובה של אנשים.

הבעיה היא שהתחלתי עם זה הרבה הרבה לפני שהבנתי שאני (על הסקאלה) א-מינית.

הבעיה היא שבחברה שלנו להיות חסר עניין במין זה ילדותי, זה משעמם, זה פתטי, זה סאחי, זה חנוני, זה לא מגניב, זה הדבר האחרון שילדה שחושבת שאף אחד לא אוהב אותה צריכה.

הבעיה היא שעניין במין לא יכול להיות קשור בתודעה הקולקטיבית אל תכונות אופי, ואסור שיהיה.

הבעיה היא שסקס לא יכול להיות באותה קבוצה עם סמים ורוקנרול.

הבעיה היא שהפעם הראשונה שאני זוכרת ששמעתי את ההגדרה הזו הייתה כשחברה תהתה בקול ספקולציות לגבי המיניות שלי בתיכון באמצע שיחה עם חברים. הבעיה היא שהיה עוקץ בקול שלה. הבעיה היא שהפעם הראשונה ששמעתי את ההגדרה הזו הייתה כשחברה השתמשה בה כדי להעליב אותי.

הבעיה היא שנעלבתי.

הבעיה היא שברגע שהיא אמרה את זה ההגדרה הזו סומנה במוח שלי באיקס: זה לא.

הבעיה היא שניסיתי המון הגדרות אחרות מהרגע שהבנתי שאני לא סטרייטית, ואף אחת מהן - לסבית, ביסית, קווירית - אף אחת לא נטפה כל כך הרבה בושה.

הבעיה היא שאני עדיין מרגישה צורך להתנצל.

הבעיה היא שגם אם המילה עצמה כבר לא כל כך מפחידה אותי, אני מרגישה קטנה באופן בלתי ייאמן כשאני אומרת שאני בתולה.

הבעיה היא שלכתוב כאן מול כל העולם שאני בתולה היה כל כך כל כך פאקינג קשה.

אני יכולה לבכות כשאני חושבת על כמה מטומטם כל זה. אני מרגישה שאני שייכת למילה אבל שהיא לא שייכת לי. הבעיה היא שאף אחד לא נולד עם בושה, כולנו צריכים ללמוד את זה כדי לחוות את זה. ואף הגדרה אחרת - אף אחת, אף אחת, אפילו לא א-רומנטית, שבמובנים רבים היא קשה וכואבת יותר מא-מינית, אפילו היא - לא מסריחה כל כך מבושה, אלוהים. הבעיה היא שאנשים חושבים שזה משהו הראוי ללעג. ואז מצפים ממני להאמין שזה לא ביג דיל ושאין לא-מיניים מקום בקהילה הקווירית, כי לאף אחד לא אכפת מה קורה אתנו במיטה.

הלוואי שלא היה לאף אחד אכפת. אולי אז יכולתי פשוט ללבוש את המעיל המחורבן ולא להרגיש עירומה יותר איתו.

ותראו, חוויית ההסתייגות היא לא אקסקלוסיבית לא-מיניים. הסתייגתי גם לקרוא לעצמי ביסקסואלית, או פאנסקסואלית, או אפילו קווירית. היה לי מאוד קשה לקרוא לעצמי קווירית. אבל ברגע שבחרתי בזה, הרגשתי גאה בזה. הרגשתי שזה מספיק.

אני לא מרגישה ככה עם א-מיניות. לא מרגישה שזה מספיק. לא מרגישה שאני מספיק.

מוצאת את עצמי אומרת לאנשים שאני א-מינית במה שנראה כמו גאווה (זה לא. זו התרסה. הן נראות דומה מבחוץ. מרגישות שונה מבפנים) ומיד מסתייגת ואומרת כנראה וגם איפשהו על הסקאלה ומדגישה שאני לא באמת יודעת ושזה שום דבר ברור ושום דבר קבוע - אני מייצרת פער ביני ובין ההגדרה. אני שייכת לה אבל היא לא שייכת לי.

אז אל תאמרו לי שזה לא משנה. אל תאמרו לי ש��גלל שאף אחד לא יכול לראות את זה עליי מבחוץ זה פחות קווירי. אל תאמרו לי שאנחנו ממציאים הגדרות או שאנחנו רוצים תשומת לב.

תאמרו לי שסקס לא משנה. תאמרו לי שאני משנה יותר מסקס. תאמרו לי שאני גדולה מסך חלקיי. תאמרו לי שאין בושה בבתולין. תסתכלו לי בעיניים ותאמרו לי שאין בושה בבתולין. ואם אתם לא יכולים אז תחשבו עם עצמכם למה לא. אלוהים יודע שאני חושבת.

תאמרו לי שזה מגניב. אל תאמרו לי שאני מגניבה, אני יודעת שאני מגניבה. תאמרו לי שזה מגניב. אל תאמרו לי שאין סיבה לבכות, לא במילים. במעשים. תוכיחו לי שזה לא משנה במעשים. תשאלו אותי על א-מיניות אם אתם רוצים. אתם מוזמנים. אל תאמרו לי שאני הא-מינית הכי לא א-מינית שראיתם. לא ביראת כבוד, לפחות. תאמרו לי שיש סטריאוטיפ ושאני לא עונה עליו, אם אתם רוצים. תחשבו על הסטריאוטיפ. תתנו לי מרחב בשיחות המין שלכם אם אני רוצה להיכנס (ואני הרבה פעמים רוצה) אבל אל תתנהגו כאילו זה הופך אותי לטובה יותר מא-מיניים אחרים, אל תגחיכו אותי כשאני שואלת שאלות מובנות מאליהן או לא מבינה בזה מספיק או מתנהגת כמו בתולה. אל תאמרו לי במילים שזה בסדר להיות א-מינית ואז תאמרו לי במעשים שזה לא בסדר להיות בתולה. אתם לא יודעים כמה בושה יש בזה עבורי. אתם לא יודעים כמה קשה לי להראות את הצד הזה שלי. אתם לא יכולים להגחיך אותי כשאני פגיעה ככה, כי בקצב הזה אני לא יודעת אם אי פעם אצליח ללבוש את המעיל המחורבן.

אבל אני גם לא יכולה להניח אותו, לא כרגע, לא בינתיים.

תאמרו לי שהמעיל יפה. אל תאמרו לי שהמעיל יפה עליי. תאמרו לי שהמעיל יפה.

[businessservicesnewshebrew]

העובדים הצעירים שלך חושבים כי הוועידות משעממות וחסרות טעם. הנה כיצד לשנות זאת

הערה: סדרת Ask a 20-Something של Inc. מציעה עצות מרווה לניווט בכל מיני סוגיות במקום העבודה, מנקודת מבטו של עובד צעיר. 20-משהו יקר: אני שולח את העובדים שלי להרבה כנסים ותערוכות לרשת וללמוד על התעשייה שלנו. לאחרונה שמעתי כמה מעובדי הצעירים שלי מתלוננים שהאירועים משעממים וחסרי טעם. הם אמורים להיות חוויות חיוביות, אז איך אוכל לגרום למתלוננים האלה לגלות קצת התלהבות? תודו: הייתם בכמה כנסים ותערוכות סחר משעממות באמת. לכולם יש. אני זוכר שהייתי אומלל לחלוטין במהלך תערוכת הסחר הראשונה שלי לאחר הקולג '. אני אדם מוחצן ויוצא במיוחד, ואפילו הרגשתי כמו רוח רפאים, משוטטת לא נראית באולמות ההומים של אותו מרכז כנסים גדול. לא הכרתי שם מישהו, ולא כל כך ידעתי איך ליצור קשר עם זרים במסגרת עסקית. אז הקדשתי מחשבה רבה לזה, והגעתי לתוכנית לשלושה חלקים לעזור. חלק 1: וודאו שהעובדים הצעירים שלכם א��ן ימצאו את התכנות מעניינות או מועילות במקצועיות. אם לא סביר שה�� יעסקו, זה לא האירוע המתאים להם. זה כרוך לשחק מעט שדכן, להכיר את העובדים שלך ולזהות את סוגי החוויות שהם היו צריכים או ליהנות מהם. אם אינכם מכירים אותם היטב במיוחד, התייחסו אליהם לארוחת צהריים והשתמשו בהזדמנות לשוחח על האינטרסים שלהם מחוץ לעבודה. השתתפתי בכנס 5000 וגאלה Inc. בפניקס באוקטובר האחרון. אני חובב בייסבול גדול, ואני לא מתכוון לשקר: התרגשתי הרבה יותר מהטיול כשנודע לי שכוכב הבייסבול לשעבר אלכס רודריגז הולך להיות שם. ברור שלא בכל אירוע מופיעים A-Rod. (זה נראה רק ככה.) אבל בדרך כלל עליך להיות מסוגל למצוא לעובדים שלך משהו להתרגש ממנו, אפילו בזמן שהם עובדים. אבל לפעמים אין לך ברירה: לשפע של תעשיות יש כנסים שנתיים אליהם אתה צריך לשלוח אנשים. כשאינך יכול לעשות הרבה בתכנות, וודא שאתה מנסח בבירור מדוע אתה שולח את העובדים שלך לאירועים אלה. בין אם המטרה היא לאסוף מיומנות, רשת חדשה, או להתעדכן בנושאים האחרונים, הם צריכים לדעת למה הם הולכים. רעיון אחד לוודא שהם יפנימו את החוויה. בקשו מהם לתת מצגת על חווית האירוע שלהם ברגע שהם יחזרו, ובמרכזם שיעורי המיומנות / הקשר / הענף שהם אספו. למדתי זאת מאינספור חוויות בחיי האישיים והמקצועיים כאחד: הדרך הטובה ביותר ללמוד היא לעיתים קרובות ללמד. מה שמוביל אותי ל ... חלק 2: עזור להם לפתח תוכנית משחק. זה עשוי לכלול יעדים ספציפיים: הכירו את עצמכם בפני משתתפים ספציפיים בפרופיל גבוה, אספו מספר מסוים של כרטיסי ביקור, שאלו לפחות שאלה אחת בכל מפגש בו אתם משתתפים וכן הלאה. לחלוף על פני מדדי השטח ולשוחח עם העובדים שלך כדי להבין מה מעכב אותם. אולי זו הסביבה המדהימה - בדרך כלל יש בסוגים של אירועים לוחות זמנים מטורפים ועמוסים, וקשה לדעת באילו מפגשים יש להשתתף ומתי לקחת נשימה ולהטעין את ההפעלה הבאה. אתה יכול לעבוד איתם כדי לנסח תוכנית ספציפית לכל יום. אולי זה הפחד החברתי שציינתי לעיל: עם מי אתה מדבר, על מה אתה מדבר וממי אתה צריך להימנע? עברו עליהם כיצד הייתם ניגשים לזרים בהקשר זה. אתה יכול אפילו לשחק את המצב במצב - תרגיל שהוא חלקים שווים באופן מסורתי ומסייע באמת. יתכן שלא תחשוב עוד על השאלות האלה. העובדים הצעירים שלך כן - או לפחות הם צריכים. אם תעזור להכין אותם לחוויה, הם יפיקו ממנה הרבה יותר. ואולי, רק אולי, אתה עלול לשמוע שינוי גוון בשיחות קירור המים האלה. חלק 3: שלח עובדים רבים לאירועים אלה להלן משפט קליט שיעזור לזכור אותו: השתתף עם חבר! רואים איך זה מתחרז? אני גאה בזה. ברצינות, עם זאת, חוויית הוועידה לחצה לי כשעברתי אחת עם פנים מוכרות. יכולתי לצאת אל הקהל, לדעת שיש מישהו שאוכל לדבר איתו או להתע��ב איתו כשהרשתות יבשו. כשאתה הולך לכנס ורק מכיר אדם אחר pic.twitter.com/eHJEVKlH2Z - דיוויד האוורד (@Used_For_Glue) 13 בינואר, 2020 אם אתה מזדווג עובד מבוסס עם עובד צעיר יותר, אתה יוצר הזדמנות חונכות נהדרת. ואם אתה שולח קבוצה של עובדים חסרי ניסיון יחד, הם יעזרו זה לזה להבין את החבלים (וגם להתחבר קצת). אם אתה יכול להרשות זאת לעצמך, זה win-win. כדי להגיש שאלה לשאול 20-משהו, שלח דוא"ל ל calbertdeitch@inc.com. השאילתה שלך יכולה להיות מוצגת בפרק עתידי. פורסם בתאריך: 23 בינואר, 2020

[lgbtlove16-blog]

prayers for Bobby- תפילות לבובי

��אחר שצפיתי בסרט "תפילה לבובי" נשארתי עם כאב גדול , הכאב הגדול נגרם על זה שהסרט הזה מבוסס על סיפור אמיתי. על מקרה אמיתי שקרה , שבנאדם כ"כ צעיר (בן 20 לחיו) התאבד בגלל אי קבלת נטייתו המגדרית. הוריו שיגעו אותו , כעסו עליו , דיברו אליו בצורה לא יפה ולא מכובדת , זלזלו בו . אימו של בובי אמרה לו שהיא אוהבת אותו , ורוצה שהוא ינסה להשתנות שיהיה אחר , לא בשבילו , אלא בשבילה. כדי שלא ידברו מאחורי הגב , שלא יצחקו , או יתרחקו ממנה בגלל שהבן שלה הוא הומו. זה לא שהיא רצתה שלו יהיה טוב , היא רצתה שלעצמה יהיה טוב. הייתה אומרת לו שאלוהים יכעס , ושהוא ילך לגיהנום. אז יש לי שאלה , אם אלוהים שונא הומואים למה הוא "ברא" אותם ככה? האם יש למישהו תשובה רצינית או שעכשיו יעביר נושא לדבר אחר , או שהוא יתחיל לתת לי פה תירוצים על ימין ועל שמאל. הבנאדם הזה התאבד בגלל הנטייה המינית שלו , התאבד בגלל משפחתו , שאחיו ואחיותיו ראו מה הוא עובר ושתקו מהצד. עד שיום אחד זה קרה , רצה לגמור עם הכאב , עם מה שהוא מרגיש , מה שעושים לו , לא רוצה להרגיש כאב יותר ולכן הלך לדרך הקשה הזאת. בואו נפתח את זה כאן , ישר ולעניין , כשאתם צועקים על הבן/ת שלכם בגלל נטייה המינית אתם חושבים שזה משנה בדיוק משהו? את הנטייה המינית שלו? את מי שהוא אוהב אותך מרגיש? אתם חושבים כשאתם תצעקו , תפגעו בו , זה ישנה משהו? יש לי תשובה בשבילכם , זה לא ישנה שום דבר, זה יגרום רק לבן/ת שלכם להתרחק ממכם , להירתע ממכם , לבכות , להישבר , להרגיש רע וכאב , הוא ישנא אתכם , הרסתם את הקשר שלכם איתו. אתם חושבים באמת שהוא בחר בזה? שהוא באמת רוצה הומו? (או כל דבר מהקהילה )אתם חושבים שפתאום יום אחד הוא קם בבוקר ואמר , "יאללה אני רוצה להיות הומו" זה נראה לכם הגיוני? (למרות שיש ילדים שאומרים שהם רוצים להיות מהקהילה בגלל שזה "מגניב" או שנמאס להן מבנים- מה שמאוד טיפשי). אתם הורסים את הקשר שלכם עם הילד שלכם , שוברים אותו , פוגעים בו , הורסים אותו! תשימו את עצמכם במקומו , איך הייתה מרגישים!? כאב? או שמחה? לצעוק לא יעזור לכם , לפגוע בו גם לא , אתם יודעים מה יעזור לו? שתכבדו אותו , שתאהבו אותו , שלא תשנו את היחס שלכם כלפיו. שתאהבו אותו כפי שהוא , שתהיו גאים בו. בתנך שלכם לא כתוב לשנוא הומואים , או להעיף מהבית , או לא להתחבר אליהם , ולהרחיק אותם מהסביבה , לא! זה לא כתוב! כתוב שאסור משכב זכר , לא כתוב שאסור להם להיות ביחד , או להיות גאים , או שלא יקבלו אותם! אז למה אתם משנים כל דבר למה שאתם רוצים שיהיה? אתם לא רוצים שיהיה טוב לבן/ת שלכם , אתם רוצים רק שאתם תרגישו טוב , בשביל עצמכם! לא בשביל הבן/ת שלכם!. ומה פאקינג הבן/ת שלכם אשם במה שהוא מרגיש? למה אתם אלו שמחליטים אם להיות שמחים או עצובים? לא! הבן/ת שלכם לא מחליט מה להיות , הוא לא בוחר בזה. הוא יכול לבחור בלשנוא אתכם , להתרחק ממכם , וזה בצדק , ואני מסכימה עם זה לגמריי. אותם הומופובים אני מאחלת לכם שהילדים שאתם ��"כ אוהבים יספרו לכם מה הם מרגישים , על הנטיה המינית שלהם , ואני רוצה לראות את התגובה שלכם. אני מאחלת לכם מכל הלב שתרגישו כ"כ רע אפילו פי שניים מימה שאותם ילדים שנזרקו לרחוב בגלל נטייתם המינית , שתרגישו כאב , צער , ובחיים לא שמחה ואהבה. הלוואי שזה יקרה , והייתי רוצה שזה מה שיקרה לכם. יש נערים שקשה להם עם זה , ולמרות שקשה להם הם בוחרים לספר , ובמקום להראות אהבה כלפיו הם צורחים עליו , כועסים עליו. איפה האהבה? איפה? שמעתי אישה מבוגרת שאומרת , "מי שהומו/לסבית , הוא לא מספר את זה לכולם , הוא שומר את זה לעצמו" זה לא נכון גברת , זה מה שאת רוצה שיקרה , ולא מה שקורה בחיים שלנו. לא שומרים את הנטייה המינית בלב , ולא מספרים , תהיה גאה במי שאתה על מי שאתה , ותספר למי שאתה רוצה. ואף אחד לא יעז לשפוט ולהגיד לך על זה משהו , ואם כן , אתה כבר יודע מה לעשות. יש נערים שהם מהקהילה שהם מסתירים את הנטייה המינית שלהם בגלל החברה (הסביבה שבה הם נמצאים) ואם אותו בנאדם הומו הוא יצא עם בת כדי שלא יצחקו עליו (לא שיש על מה , ומי שצוחק , הוא טיפש גמור) , או יגידו לו משהו. ומהפחד הוא מסתיר את הנטייה שלו ויוצא עם בת (כנל בנות שעושות את זה). למה צריך לפחד? למה צריך לחיות בחיי פחד? מה זה נותן לנו? אנחנו צריכים להיות גאים במי שאנחנו , לשמוח , להראות שאנחנו גאים ושמחים על מי שאנחנו. וגם אם שונאים אותנו , סו? אז מה! הם לא חייבים לאהוב אותנו , הם חייבים רק לכבד אותנו. סבבה אל תקבלו , רק תקשיבו לנו , ותכבדו אותנו. אנחנו לא צריכים עוד אהבה , יש לנו מספיק אנשים שאוהבים אותנו וגאים בנו. אנחנו לא צריכים בכח את "האהבה שלכם". במדינה שלנו להיות הומו/לסבית או כל מגדר ומין שהוא לא "מהנורמה" (נורמל) זה בושה , להיות הומו זה לא טיבעי אנשים טוענים , ולא נורמאלי , ולא בסדר. אז יש לי עוד כמה שאלות נוספות לשאול אתכם , מה זה לדעתכם דבר שהוא "טיבעי" או "נורמאלי"? כל אחד מפרש את זה אחרת , כיום אין דבר כזה משהו שהוא "נוראמלי או "טיבעי" כי כל אחד מפרש את זה בצורה שונה מהאחר , אין לזה באמת הגדרה, לאף אחד מהשניים. אני בטוחה שאתם מתעצבנים מהפוסט שכתבתי , וזאת הייתה המטרה שלי ואני אגיד גם למה. העצביים שלהם הם אפילו לא שווים לכעסים של הילדים שלכם , הם יותר כועסים ממכם. קשה לכם לקרוא את מה שכתבתי? יש לכם בעיה רצינית שקשה לכם לקבל דעות *חכמות והגיוניות* של אנשים , אתם הולכים ראש בקיר , רוצים שכולם יהיו כמוכם לא מקבלים אנשים אחרים כפי שהם. המצב שלכם גרוע , ודוחה אותי התנהגות כזאת. יש אנשים שנותנים לילד/ה שלהם פסיכולוג/פסיכיאטר/"רב" בגלל הנטייה המינית שלהם , חושבים שזה ישנה אותם , תגידו לי אתם רציניים!? אם הייתם לידי הייתי צוחקת לכם בפרצוף ויורקת עליכם כל התנהגות שכזאת. כמה גועל , ושנאה , אתם לא רוצים לשנות אותו בשבילו אלא בשבילכם! תפסיקו לשקר כי אכפת לכם רק מעצמכם לא מהבן/ת שלכם! מפחדים מימה שאנשים יגידו , ויסתכלו , ויחשבו , למי אכפת בכלל? אם אתם מראים לכולם שאתם גאים בבן/ת שלכם , שאתם אוהבים אותו , ושלא אכפת לכם מה אנשים חושבים , אנשים יבינו , יקבלו, יחשבו טוב , ��יפסיקו לדבר. אבל כשאתם מראים "שאוי יש לי בן/ת הומו/לסבית (כל מגדר/מין/נטייה מינית) " זה מחזק אותם , והם מתחילים לרחם עליכם. זה מה שאתם רוצים? שירחמו עליכם? אוי אתם ממש מסכנים , אני כאן בשבילכם בואו תתבכיינו אצלי שאתם לא מקבלים את הילדים שלכם. שמעתי הרבה צעקות בחיי על אנשים שצעקו על הילד שלהם בגלל הנטייה המינית שלהם , ישר ששמעתי את זה חשבתי להתקשר לפסיכולוג או פסיכיאטר דחוף , לא בשביל הילד , בשביל ההורים. אתם באמת קוראים לעצמכם הורים? אתם אטומים! אגואיסטים! מניפולטיבים! (ההגדרה היא גם - בנאדם שהוא מנסה לשנות את האדם האחר (כל דבר שהוא לא מרוצה שיש אצל הבנאדם האחר) בגלל שהוא לא מקבל אותו/אוהב אותו , על ידי ערמומיות , ניצול ורמייה.) אז אל תגידו לי שאתם לא! כי אתם כן , ואנשים כאלו דוחים אותי.