#חסדים

[reachingrachnius]

Project I’m working on. Told AI to generate these images “in the style of a Yiddish textbook illustration”

[rabash-maamarim]

מהו מבול מים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ד' 1989 - מאמר 4

בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". וזה לשונו, "רבי יהודה פתח, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. ושואל, וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'. ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק. משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים. שהוא סוד הקדושה והלעומת דקו ימין. ויש מים צלולים, ויש מים עכורים. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו שמאל. יש מים שלום, ויש מי מריבה. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי. ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי, כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וזה שאומר ויקדש בם".

ויש להבין את ענין ג' מיני מים, שאומר, שהם נגד ג' קוים. מהו הענין בדרך העבודה. בטח שהזה"ק מדבר ממדרגות עליונות, ששם שייך ענין ג' מיני שפע, המתגלים בג' אופנים. ומה יש לנו ללמוד מזה בדרך העבודה.

קודם כל אנו צריכים לדעת, מה זה "מבול מים" בעבודה, שהמבול הזה היה המחבל, אשר "וימח את כל היקום". ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת לכם, איזה הגיון יש בזה, שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמך, הלא אתה צריך לדאוג, שאתה תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך. איזה תועלת תצמח לך מזה שאתה עובד, שהבורא יהנה, מזה שאתה מקיים את התורה ומצות שלו, אשר צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום. האם יתן לך שכר תמורת עבודתך, כלומר שאתה מתייגע בתורה ומצות.

על זה אתה עונה לי, שאתה רוצה לעבוד בלי שכר. איך אפשר להבין דבר כזה, לעבוד בלי שכר. הלא הוא נגד ההגיון. הלא הטבע שבו נולדנו, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם אנו מתייגעים באיזה דבר, בטח שאנחנו מקבלים הנאה ותענוג תמורת היגיעה. אם כן הרי זהו נגד הטבע שלנו. וזה נקרא "טענת מה".

אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", כלומר, שקשה לו להאמין בה'. זאת אומרת, שהוא אומר, שהוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם הו�� היה מרגיש את גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו.

כמו שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים שקבעו שהוא גדול, והשכל מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את הגדול, בטח אם היתה לו הרגשה כזו בגדלות ה', היה גם כן יכול לעבוד ולשמש את ה'. מה שאין כן לגבי הבורא, אין לנו הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת "שכינתא בגלותא", ואין שום הרגשה בגדלות ה'. אם כן איך הוא יכול לבטל את תועלת עצמו בפני תועלת ה'.

לכן ב' אלה, היינו "מי ומה", כשהם מתחברים, נעשה צירוף מים, שזהו מה שכתוב "המבול מים על הארץ", שעל ידיהם מתו. כלומר, שכל בחינת הרוחניות, הנקראת חיים, נאבדה בגלל המים הנ"ל, שהם ב' השאלות, מי ומה. פרחו מהם רוח החיים דקדושה ונשארו מתים. כמו שכתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים". וזה נקרא מי המבול בעבודה, שבגלל המים האלה מתו בעבודה, ולא היו יכולים להמשיך בעבודת ה', מסיבת הטענות של מה ומי, כנ"ל.

וזה שכתוב בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות רבי) וזה לשונו, "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה. כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות של מה ומי. כנ"ל".

וענין הצלת התיבה מהמבול, בעבודה, הוא, היות שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף על פי ש��הגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות.

ובחינה זו נקראת בחינת בינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים, שהיא נקראת בחינת "כי חפץ חסד". שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר להבין, ועל כל דבר הוא אומר, בטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה עמו. והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, מכל מקום הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית של טוב ומטיב, כמו שכתוב, "והכל מאמינים שהוא טוב לכל, הטוב ומטיב לרעים ולטובים".

וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו". וזה נקרא בחינת "תיבה", שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים, ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הן יכולות לשלוט רק בתוך הדעת.

מה שאין כן למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל השאלות הם רק לפי שכל החיצוני. מה שאין כן שכל הפנימי, שהוא בא לאחר שהאדם זכה לבחינת השתוות הצורה, שהוא זוכה אז לשכל הפנימי, שאז הוא מבין בתוך הדעת הפנימי, ואז הוא רואה, שכל מה שהשכל החיצוני הבין שהצדק אתו, לאחר שהוא זוכה לשכל הפנימי, הוא רואה, שהכל מה שהשכל החיצוני טוען, אין בזה ממש, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל במאמר תש"ג.

ובהאמור, "שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את האדם", פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות האלה הוא הורג את בני אדם. וזה שאומר הזהר "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה".

כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, תאבד לו רוח החיים שיש לו. אז הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום. אלא שהוא שמח בחלקו, כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול ממבול מים.

ובהאמור נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק (נח דף ע', ובהסולם אות קצ"ו) וזה לשונו, "כי ודאי הוא, שהאדם צריך להסתיר עצמו, שלא ייראה לפני המשחית, כשהוא שורה בעולם, כדי שלא יסתכל בו. כי כל אלו שמתראים לפניו, יש לו רשות להשחיתם".

(ובאות רבי) בהסולם אומר הזהר וזה לשונו, "ועל כן ביקש הקב"ה לחפות על נח להסתירו מעין רואה, כדי להסתר מעין, מפני מי המבול, כי המים דחקו אותו אל התיבה, כלומר כי ראה את מי המבול ופחד מהם, ועל כן בא אל התיבה".

ויש להבין, איך שייך לומר לגבי מלאך המשחית, שאם נח נכנס בהתיבה, אז המלאך כבר לא רואה אותו, שהוא נמצא בהתיבה. איך אפשר להבין זאת, אם הקב"ה היה מייעץ לנח, שיכנס להתיבה, בכדי שלא יראה אותו המחבל המשחית, בטח כשהיה רואה את התיבה, מה הוא היה חושב, שזהו תיבה ריקה מבלי אנשים. הלא אפילו אם היה המחבל המשחית גשמי, היה בטח רוצה לראות מה שיש בתיבה, ובפרט מלאך, לא רואה מה שיש בתיבה. היתכן.

אלא בבחינת עבודה יש לפרש כנ"ל, "שהמחבל המשחית", הוא רואה באלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. עמהם הוא יכול להתוכח בטענות של מי ומה כנ"ל. מה שאין כן שה' אמר, שהוא יכנס בבחינת בינה, הנקראת "עלמא דאתכסיא", שפירושה, שהוא מכוסה בפני חיצונים. כלומר, לאלו אנשים שהולכים עם שכל החיצון, המחבל יכול לראות, משום שיש להם שפה משותפת. היינו, בבחינת חיצוניות.

מה שאין כן אלו שהולכים למעלה מהדעת, הנקרא שעושים הכל מטעם אמונת ה', וע"י אמונת צדיקים, שהם נותנים ההדרכה, איך ללכת ולהגיע לדביקות בה', ולזכות לשכל הפנימי, הנקרא שכל התורה. במקום הזה נבחן, שאין להמלאך המשחית שום אמצעים לראות, היות שהראיה שלו היא בכלים דקבלה.

לכן אמרו חז"ל, "כיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב לרע". ופירשנו, שהכוונה היא, בזמן שניתן רשות למשחית, אפילו אלו אנשים שעוסקים בקבלה בעל מנת להשפיע, שהם נקראים טובים, מכל מקום היות שעוסקים בקבלה, יכול להיות קטרוג ע"י. לכן גם הם נכנסים בבחינת בינה, שהיא כלים דהשפעה, שבהם אין שום אחיזה להס"א, שזה נקרא, "שאין המלאך המשחית יכול לראות מי שנמצא בהתיבה". כי כל אחיזה שלו הוא רק בכלים דקבלה. שם הוא יכול להשטין ולקטרג.

אבל מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין הס"א רואה אותם. היינו, שאין להם שפה משותפת, שתהיה מציאות להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, כשהאדם הולך בדרך השפעה, שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה, שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתווכח עם האדם. אבל, ברגע שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה.

וכמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ד, דף תקל"א, ד"ה אמנם) וזה לשונו, "אלא בינה זו, עדיין אינה נחשבת למחסרת ראש (היינו שלימות) מטעם, דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום".

שפירושו, היות שבינה נקראת בחינת חפץ חסד, שהוא כלי דהשפעה, שאינה צריכה בשביל עצמה שום דבר, וכל דבר שהיא יכולה לעשות למעלה מהדעת, היא מרגישה בעצמה שיש לה משהו לתת. כלומר, שענין צמצום נקרא חסרון. והחסרון בא תמיד על ידי שהאדם רוצה לקבל משהו. ואם הוא צריך לקבל, ואם יש הפרעות מצד מי שהוא, היינו שהנותן אומר, כן אני מסכים לתת לך, אולם רק לפי התנאים שאני רוצה, ואם אתה תסכים לתנאים האלו, אתה תקבל, אחרת לא. כאן יש מקום להפרעות.

כלומר, אם אין המקבל מוכשר לקיים התנאים מה שהנותן דורש, נמצא, אז המקבל בבחינת חסרון. זאת אומרת, התנאים שהנותן רוצה, זה נקרא הגבלות וצמצומים, שלא תמיד המקבל מוכן לקיים את התנאים האלו.

מה שאין כן אם הוא לא רוצה לקבל שום דבר מהנותן, מה איכפת לו מזה שהנותן לא רוצה לתת, רק לפי ההגבלות, הלא אין לו שום עסק עם הנתינות של הנותן. זה מכונה בחינת בינה, כלי דהשפעה, היא רוצה לתת ולא לקבל כלום.

אולם כאן יש עמקות גדולה, בזה שהבינה רוצה לתת ולא לקבל כלום. כי גם כאן יש תנאי מצד התחתון, הנותן. כלומר, זה שהתחתון רוצה להשפיע, התחתון אומר, שרק לפי התנאי שאני אציג לפניך, אני מוכן להשפיע לך, אחרת אינני מסוגל לתת לך משהו. ומה התנאי, אני רוצה לראות, אם באמת אתה חשוב. ולא סתם חשוב, אלא בכדי שאני אהיה מסוגל לתת לך את הכל, ולא להשאיר בשבילי שום דבר, אלא לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך", זה אני יכול לתת לך רק בתנאי, שאני ארגיש את הגדלות והחשיבות שלך, אז אני מוכן להכל. אחרת אין בידי לתת לך, מה שאתה דורש ממני.

נמצא, בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, ��אין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.

ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.

אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.

לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.

אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה', כנ"ל. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.

כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".

מה שאין כן אם האדם מציג תנאים, זה לא מראה על שפלותו של האדם, אלא להיפך, זה מראה שהאדם מחזיק עצמו לישות ולבעל גאוה. וזהו כמי שאומר, שאר אנשים אין להם שכל, הם יכולים לעבוד בשבילך, אבל אני לא כמו שאר אנשים, אני מבין יותר מה זה יהדות, מה זה עבודת ה'. לכן הוא אומר להבורא, שהבורא צריך להתחשב עמו, כמו שהאדם מבין, ולא כמו שהבורא מבין.

ובהאמור נבין את ענין ג' קוים מה שהזה"ק מביא ג' בחינות.

א. מים מתוקים, והלעומת דקדושה הוא מים מרורים. כידוע, שימין נקרא שלימות, כמו שכתוב במאמר של אאמו"ר משנת תש"ג, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא שלם. והלעומת דשלם הוא, שבא הס"א ומראה לו כל החסרונות, איך שהוא לא הולך בדרך ה', ומפיל את האדם למצב של עצבות, עד כדי כך, שהאדם רוצה אז לברוח מהמערכה, ורוצה אז רק להרוג את הזמן, ואז הוא רואה הכל שחור.

ב. קו שמאל. הוא בזמן שהאדם רוצה לעשות חשבון הנפש בתוך הדעת, לראות איך הוא באמת לפי ראות עיניו, אם הוא שלם או בעל חסרון. והיות שהוא הכין עצמו לבירור הזה, וזה שעבר לקו שמאל, הוא משום שהוא רוצה עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו, שיאהב את ה' בלב ונפש, זה נקרא "מים צלולים", מטעם שאין כאן שום פסולת ועירוב, אלא הוא רוצה לראות מקום, שיוכל להתפלל לה'. מה שאין כן הלעומת דקדושה בא בטענות, ונותן להבין, שהוא בסדר גמור, אין לו על מה להתפלל. זה נקרא "מים עכורים", כי צלול נקרא, שאין שם שום תערובות, כלומר שהוא רואה את האמת, איך שהוא רואה לפי דעתו ולפי שכלו, והוא רואה, שהוא לא בסדר, ויש לו כח ורצון להתפלל לה', שיעזור לו, שיזכה לאהוב את ה' "בכל לבבך". אז בא הלעומת דקדושה, ומערב שם שקר, ואומר לו, שהוא כן בסדר, ואין לו על מה להתפלל. נמצא, שזה הוא מים עכורים, שמעורבת שם בחינת שקר, במה שהם אומרים, שהם בסדר ואין להם על מה להתפלל.

וכן יש לפרש מה שאומר הזה"ק "יש מים שלום, ויש מי מריבה, שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי". כי כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות.

לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.

מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם. ומדוע נקרא זה שלום.

יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קוים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין על קו שמאל. כמו שכתוב בזה"ק, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שע"י זה קונים בחינת רצון לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבוד אותו למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שההתכללות של ב' קוים נקראת שלום. וזהו קו האמצעי בקדושה.

מה שאין כן בהלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", "כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.

הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת. ומה עשו הלעומת דקדושה, שהם המשיכו קו שמאל, שישלוט על הקו ימין, כלומר ללכת בתוך הדעת.

וזה ממש טומאה, שטומאה בעבודה נקרא טמטום הלב. כלומר, שהרצון לקבל סותם את הלב, שלא יכול לכנס הקדושה לתוך הלב, מטעם שינוי צורה. וממילא נעשה ריב עם ה', מדוע שה' לא נותן להם טוב ועונג, שזהו ההיפך מהשלום. לכן צריכים להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

[globalworship]

Three Pillars (Jewish teaching + painting)

Shimon HaTzaddik, also known as Simeon the Righteous, was a Jewish High Priest during the Second Temple period. He is also referred to in the Mishnah, where he is described as one of the last members of the Great Assembly https://en.wikipedia.org/wiki/Simeon_the_Just He famously said: On three things the world stands. On Torah, On service [of God], And on acts of human kindness

--Mishnah Avot 1:2

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:

A variant translation: He used to say, "By three things the world exists: On the Torah, on worship and on acts of loving kindness." [Soncino translation] https://www.sefaria.org/sheets/114864.3

+++

Here is a pertinent painting by Yoram Ranaan, one of my favorite contemporary artists of Israel. He titles it "Three Pillars."

Prints for sale at https://www.yoramraanan.com/sanctuary-prints/3-pillars

+++

Follow his art at https://www.facebook.com/RaananArt

and see many more of his marvelous paintings and read about the artist at https://www.yoramraanan.com/

The artist recently at work on a different painting, from his FB page:

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | ביאור ענין עליות העולמות | אות קעה

והנה נתבאר, שמבחינת הקביעות אין בכל העולמות והפרצופים שבהם רק בחינת ו"ק בלי ראש, כל אחד כפי בחינתו, כי אפילו הנר"ן דצדיקים אינם אלא בחינת ו"ק, כי הגם שיש להם ג"ר דנשמה מעולם הבריאה, עכ"ז ג"ר אלו, נחשבים רק בבחינת ו"ק בערך עולם האצילות, מטעם שהם בחינת אור חסדים הנפרשים מחכמה כנ"ל. וכן פרצופי אצילות, אע"פ שיש ג"ר בראשים שלהם, מ"מ כיון שאינם מאירים לגופין, הם נחשבים רק לבחינת ו"ק. וכל המוחין המגיעים לעולמות, שהם יותר מבחינת ו"ק, אינם אלא ע"י המ"ן שמעלים הצדיקים. אמנם המוחין האלו לא יוכלו להתקבל בפרצופין, זולת דרך עלית התחתון למקום העליון, כמו שנתבאר. והוא מטעם, כי אע"פ שהם נחשבים לבחינת ה��למת הע"ס דמין הב', מ"מ, כלפי הגופין והז"ת עצמם עוד הם נחשבים לבירורי אח"פ דמין הא', דהיינו שאינם נשלמים במקומם עצמם, אלא רק כשהם נמצאים במקום העליון. (כנ"ל באות קמ"ב). ולפיכך, לא יוכלו ה"פ אצילות לקבל נשמה חיה יחידה דא"ק, זולת בעת שהם עולים ומלבישים אותם. וכן הנר"ן וג' עולמות בי"ע, לא יוכלו לקבל נר"ן דאצילות, זולת רק בעת שהם עולים ומלבישים לישסו"ת וזו"ן דאצילות. עש"ה. כי אלו האח"פ דמין הב' השייכים לז"ת, שיש להם התפשטות ממעלה למטה, למקום הז"ת, לא יתבררו רק בגמר התיקון, כנ"ל. ולפיכך בעת שהג' עולמות בי"ע עולים ומלבישים לישסו"ת וזו"ן דאצילות, נמצא אז, שמקומם הקבוע מפרסא ולמטה, נשאר ריקן לגמרי מכל אור קדושה. ויש שם הפרש בין מחזה ולמעלה דעולם היצירה, לבין מחזה ולמטה שלו, כי נתבאר לעיל, שמחזה ולמטה דעולם היצירה, הוא מקום הקבוע רק לקליפות, (כנ"ל באות קמ"ט), אלא מסבת פגם חטאו של אדה"ר, ירדו ד"ת דיצירה דקדושה וע"ס דעשיה דקדושה ונתלבשו שם. (כנ"ל באות קנ"ו). ולפיכך בעת עליות בי"ע לאצילות, נמצא שמחזה דיצירה ולמעלה, אין שם לא קדושה ולא קליפות, אבל מחזה דיצירה ולמטה, יש שם קליפות. כי שם המדור שלהם.

[desertjusttochat]

בישראל, ענף הליווי משגשג וצומח

בישראל, ענף הליווי משגשג וצומח מדי יום. נערות ליווי (https://banot-hamot.co.il/%d7%a0%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%95%d7%99/) בישראל מבוקשות מאוד בזכות יופיין, קסמן ותבונתן. הם אנשי מקצוע מאומנים היטב המספקים חברות, בידור ואינטימיות ללקוחותיהם. תעשיית הליווי קיימת כבר מאות שנים, אך היא זכתה ליותר קבלה ופופולריות בשנים האחרונות. בישראל, נערות ליווי זוכות ליחס של כבוד והערכה, ושירותיהן חוקיים ומוסדרים על ידי הממשלה. עובדה זו הפכה את ישראל ליעד פופולרי עבור אלה המחפשים את חברת הליווי. אחת הסיבות לביקוש הגבוה לנערות ליווי בישראל היא האוכלוסייה המגוונת והנוף התרבותי של המדינה. ישראל מושכת אליה מספר רב של תיירים מכל רחבי העולם בשל ההיסטוריה העשירה שלה, המשמעות הדתית והיופי הנופי שלה. תיירים אלה מחפשים לעתים קרובות את חברתן של נערות ליווי כדי לשפר את חווית הנסיעה שלהם ולחקור את העיר בצורה אישית ואינטימית יותר. יתר על כן, בישראל יש מגזר עסקי וטכנולוגי משגשג, המושך אליו אנשי מקצוע ויזמים זרים רבים. אנשים אלה לעתים קרובות יש אורח חיים עסוק מלחיץ לפנות שירותי ליווי להפסקה מן השגרה קדחתני שלהם. פוטנציאל ההשתכרות הגבוה של לקוחות אלה אומר גם כי שירותי ליווי הם ביקוש גבוה יכול להיות מתגמל כלכלית עבור הליווי. נערות ליווי בישראל אינן מוגבלות רק למתן חברות; הם שואפים לגרום ללקוחות שלהם להרגיש בנוח ומאושר. הם מצטיינים במתן מגוון שירותים, החל מחברות פשוטה ועד למפגשים אינטימיים יותר. בנות אלה משכילות ומגוונות מבחינה תרבותית, מה שהופך אותן לשיחות ובנות לוויה נהדרות לכל אירוע. כמו כן, ענף הליווי בישראל ידוע בפרטיותו ובדיסקרטיותו. לקוחות רבים המבקשים את שירותיהן של נערות ליווי מעדיפים לשמור על זהותם ומפגשיהם פרטיים. לסוכנויות הליווי בישראל מדיניות פרטיות קפדנית, והמלווים מאומנים לכבד את פרטיות לקוחותיהם בכל עת. נערות הליווי בישראל עוברות גם הן הכשרה קפדנית על מנת להבטיח כי הן מעניקות את השירות הטוב ביותר ללקוחותיהן. הם לומדים נימוסים, חסדים חברתיים וטכניקות מיניות כדי לספק את הצרכים וההעדפות המגוונות של לקוחותיהם. הכשרה זו גם מסייעת להם להתמודד עם כל מצב ולהבטיח כי הלקוחות שלהם יש חוויה בטוחה ומהנה. מלבד השירותים שהן נותנות, נערות ליווי בישראל משמשות גם כשגרירות תרבות של המדינה. תיירים ומבקרים רבים בישראל זוכים ללמוד על התרבות וההיסטוריה של המדינה מהאינטראקציות שלהם עם בנות אלה. הם גאים מאוד להציג את ארצם לעולם ולבנות גשרים בין תרבויות שונות. לסיכום, ענף הליווי בישראל הוא נדבך חיוני ומשגשג בכלכלה ובתרבות של המדינה. הוא ממלא תפקיד מכריע במתן חברות, בידור ואינטימיות למגוון רחב של לקוחות. נערות הליווי בישראל מקצועיות, דיסקרטיות ומאומנות היטב, מה שהופך אותן לאחת הטובות בעולם. לכן, אם אתם מתכננים טיול לישראל, אל תתביישו להתפנק בחברת נערת ליווי כדי להפוך את הטיול שלכם לבלתי נשכח עוד יותר.

[rabash-maamarey-hachevra]

מעוז צור ישועתי

תשמ"ה - מאמר י"ג 1985 - מאמר 13

בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".

נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:

א. הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,

ב. והג' אמצעיות הן של בקשות,

ג. והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.

הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב).

והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו.

לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה.

"ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה.

אבל מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו.

ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש".

אבל העיקר הוא, שהאדם צריך ראשית כל, שיהיה לו רצון לזבח את הרצון לקבל. והיות שהרצון לקבל הוא כל עיקרו של הנברא, לכן הנברא אוהב אותו, וקשה לו מאוד, שיבין שצריכים לבטלו, אחרת אי אפשר לזכות לשום דבר רוחני. והנה בגשמיות אנו רואים, שיש לאדם רצון וחסרון, מה שנוגע לו, הבאה מצד פנימיות גופו. ויש רצון, שאדם רוכש אותו מצד חיצוניותו, היינו מבחינתו עצמו. זאת אומרת, אם לא היו אנשים מבחוץ, שיולידו לו את החסרון הזה, אז האדם לא היה אף פעם מרגיש, שחסר לו זה. רק אנשים מבחוץ הם מולידים לו את החסרון הזה.

למשל אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון לאכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש ענין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות, מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנח לו. מה שאין כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שענין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם.

כן אותו ענין ברוחניות. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.

וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.

וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.

כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.

וכנגד זה יש כח מבחוץ, שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי שהכח הזה, שהוא יכול לקבל מבחוץ, יתן לו חומרי דלק לעבודה. ועל הכח הזה צריכים מאוד להיזהר, שלא לקבלו. וצריכים שמירה יתירה, מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים מבחוץ. והוא בא לאדם, כשהוא שומע, כשאומרים עליו, למשל, שהוא איש בעל מדות, או תלמיד חכם, או איש בעל יראת שמים. או שאומרים עליו, שהוא איש מבקש את האמת. ובזמן שהאדם שומע אלו הדברים, אז הדברים האלו, שהוא שומע, שמחשיבים את עבודתו, זה נותן לו כח לעבודה, היות שמקבל כבוד עבור עבודתו.

ואז הוא לא צריך לבחינת אמונה למעלה מהדעת ולכח השפעה, שה' יעזור לו, שזה יהיה החומרי דלק שלו. אלא הוא מקבל חומרי דלק מהחיצונים. היינו, החיצונים מחייבים אותו לעסוק בתורה ומצות. וזה ענין של הצנע לכת, שאחד מהטעמים הוא, בכדי שלא תהיה יניקה להחיצונים. לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך".

כי "החיצונים" פירושו אנשים, שהם מחוץ ממנו. הם יונקים מעבודתו, בזה, שאח"כ, היינו לאחר שהוא שומע שמכבדים אותו, כבר הוא לומד עבור החיצונים ולא בשביל ה'. כי הוא כבר לא נצרך, שה' יקרב אותו לעבודתו. כי עכשיו הוא בעל עבודה, מטעם שאנשים מבחוץ נותנים לו חומרי דלק, שילמד ויעבוד בשבילם, היינו בשביל, שהם מחייבים אותו שיעבוד. ולא ה' מחייב אותו, שיעבוד בשבילו. אלא אחרים מחייבים אותו לעבוד בשבילם. היינו, בכדי שהם יתנו לו כבוד, וכדומה.

ונמצא, שזה דומה, שהוא עובד בשביל "אל זר". זאת אומרת, שהם מצווים אותו לעבוד עם תמורת הכבוד וכדומה, שהם יתנו לו תמורת זה, שהוא יעסוק בתורה ומצות. פירוש הדבר, במקרה שהם לא ידעו מעבודתו, והוא לא רואה, שיש מי שהוא רואה ועוסק בתורה, אז אין לו מי שיחייב אותו עבודה. וזה נקרא "אחיזת החיצונים". ומשום זה האדם צריך לעבוד בהצנע לכת.

אולם בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק. הגם שזה נכון, שעכשיו רק הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל צריך להיות עוד דבר, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל פרס. וזהו ענין אחר לגמרי, מטעם שזהו נגד הטבע שלנו. כי האדם נברא בטבע, הנקרא "רצון לקבל". והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו כלום.

ולזה צריכים לחפש חברה, שכל אחד מהם הוא בדעה כזאת, שצריכים לעבוד להשפיע. וכח הזה הוא כח קטן אצל אדם. לכן הוא צריך לחפש אנשים, שגם הם מחפשים כוחות כאלו. וע"י התחברותם יחד, אז כל אחד יכול לקבל כח מהשני, שרק זה חסר לו. וה' ישלח עזרה ממרום, שנוכל ללכת בדרך של השפעה.

[hakdamat-sefer-hazohar]

ביאור כללי לכל י"ד (14) מצוות, ואיך מתחלקות לשבעה ימי בראשית

.1 תרי"ג (613) המצוות שבתורה נקראות פקודין, וגם עצות. כי בכל דבר יש ההכנה להשגה הנקראת אחור, והשגת הדבר הנקראת פנים. ועד"ז יש בתורה ומצוות, נעשה ונשמע. כשמקיימים תורה ומצוות בנעשה, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצוות תרי"ג עצות, הכנה, אחור. וכשזוכים לנשמע, נעשים תרי"ג המצוות פקודין, מלשון פיקדון.

כי בכל מצווה מופקד אור של מדרגה, כנגד איבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה, ושל הגוף. ונמצא בעשיית המצווה, הוא ממשיך לאיבר שכנגדה בנשמתו ובגופו, את האור, השייך לאותו איבר וגיד. וזה הפָנים של המצוות. לכן הפנים של המצוות נקראים פקודין.

רבי שמעון מבאר י"ד מצוות, הכוללות כל תרי"ג המצוות, כמו ששבעה ימי בראשית כוללים 7000 שנה. ולכן חילק אותן לשבעה ימי בראשית, וקשר לכל אחת ביום המיוחס לה. ולפי שהן כוללות כל תרי"ג המצוות, ראוי להתאמץ לקיים בכל יום.

.2 מצווה ראשונה, יראה, משום שהוא גדול ומושל בכל, כלל כל התורה והמצוות, מדרגת או"א דאצילות, י' דהוי"ה, אוירא דכיא דג"ר דבינה.

גדול, אבא עילאה, בו גנוזה חו"ס דא"א, י'. ומושל בכל, אמא עילאה, המילוי ו"ד של י'. ולפי שבהם גנוזה חו"ס דא"א, שהעולמות אינן ראויים לקבל אותה מהם טרם גמה"ת, וע"כ הם משפיעים אור חסדים לבד, הנקרא אוירא דכיא. ומסיבה זו, אין להם מאמר גלוי בתורה, כמ"ש, בראשית ברא אלקים, מאמר סתום, שלא נזכר, האומר.

והפסוק השני, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים, פירוש העונש, למי שאינו מקיים מצוות יראה. והן ארבע מיתות: תוהו חנק, בוהו סקילה, חושך שריפה, רוח הרג.

.3 המצווה השנייה, אהבה, בשני צדדים, בצד החסד ובצד דין הקשה. וכן לכלול יראה באהבה תמיד, שלא להפ��יד זה מזה. וצריכים לכלול יראה באהבה מצד החסד. וכן באהבה מצד דין הקשה. והיא מדרגת ישסו"ת דאצילות, ז"ת דבינה, שנחלקים ג"כ לג"ר, או"א עילאין, וז"ת, ישסו"ת. וזה המאמר הראשון, יהי אור. שהוא אור, שנברא ביום ראשון של ששת ימי בראשית, שהאדם היה רואה בה מסוף העולם ועד סופו. וראה הקב"ה, שאין העולם ראוי להשתמש בו, עמד וגנז אותו לצדיקים לעוה"ב.

שנאמר, יהי אור לעוה"ז, ויהי אור לעוה"ב. כי תחילה השפיעו ישסו"ת את האור הגדול הזה עד לעוה"ז. ואח"כ, כדי לגלות מידת האהבה בשני צדדים, עמד וגנז אותו לעוה"ב, לבחינת או"א שבישסו"ת, שמחזה ולמעלה שבהם, הנקראים עוה"ב.

ואין האור הזה מאיר עוד מחזה ולמטה דישסו"ת, הנקראים ישסו"ת דישסו"ת, תנה"י שבהם, המתלבשים בז"א. כי כיוון שמתלבשים בז"א, כבר הם נבחנים לבחינת עוה"ז.

.4 כשנגנז האור לעוה"ב, יצא דין הקשה. ביום שני של מעשה בראשית, במאמר, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. כלומר, שביום השני נברא הגיהינום, דין הקשה. כדי לתת מקום לקיים מצוות האהבה בשני צדדים, גם בצד דין הקשה, אפילו בעת שנוטל את נשמתו, כמ"ש, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שאותה מידת האהבה, שזכה מצד החסד, לא תחסר בה משהו, גם בעת שנוטל את נפשו ומאודו.

אכן, הדין הקשה הזה יצא רק למטה מרקיע, במים תחתונים, במלכות, נוקבא דז"א, רחל, העומדת מחזה ולמטה שלו. שמחזה ולמטה בכל פרצוף, מורה על למטה מפרסא שבו, שהיא הרקיע, המבדיל בו בין מים עליונים לתחתונים. באופן, שמחזה ולמטה בכל פרצוף, מים תחתונים של אותו פרצוף.

.5 המצווה השלישית, לדעת שיש אלקים גדול ושליט בעולם, ולייחדו בכל יום ייחוד כראוי, בו"ק עליונים וו"ק תחתונים, הנקראים ייחוד עליון וייחוד תחתון. אשר שש מילים שבפסוק שמע ישראל, הם ייחוד ו"ק עליונים, ושש מילים שבפסוק בשכמל"ו, הם ייחוד ו"ק תחתונים.

כי אחר שהתגלתה מידת היראה במאמר, בראשית ברא אלקים, ומידת האהבה מצד החסד במאמר, ויהי אור לעוה"ב, עם הגניזה לעוה"ב, ביום ראשון של מעשה בראשית, ומידת דין הקשה ביום ב', במאמר, יהי רקיע, ונעשה לנו מקום לייחדו באהבה בשני צדדים, שהוא כל הנרצה, שאין מידת האהבה נשלמת זולתה, הרי יש לנו כוח לעשות ייחוד הזה בשלמות.

והיא המצווה השלישית, יום ג' של מעשה בראשית. שע"י התעוררות מלמטה בתורה תפילה ומע"ט, הנקראת העלאת מ"ן, אנו מעלים בחינת מחזה ולמעלה דזו"ן דאצילות לאו"א דישסו"ת. והוא מקבל מהם המוחין של ויהי אור, שמחזה ולמעלה דישסו"ת, שהיא האהבה מצד החסד. ומידת האור הזו נקראת ו"ק דז"א, והם ו"ק עליונים, מים עליונים שמחזה ולמעלה, עוה"ב, ששם האור של יום א'.

ונקרא ו"ק, שמורה חוסר חב"ד, כי לקבל אור שלם צריך הפרצוף להיות בכל עשרת הכלים, הנקראים חב"ד חג"ת נהי"ם. וכיוון שלא העלינו כל הפרצוף של הזו"ן לאו"א דישסו"ת, אלא רק החלק שמחזה ולמעלה שבו, חב"ד חג"ת, כי לא יכולנו להעלות גם מהחזה ולמטה דזו"ן, מחמת הדין הקשה שיש שם, שהוא מים תחתונים.

וכיוון שהעלינו רק שישה כלים שמחזה ולמעלה דז"א, ע"כ מקבלים רק שישה אורות. באופן שששת האורות חג"ת נה"י מתלבשים בששת הכלים חב"ד חג"ת דז"א. ואין מקום לקבל ג' אורות חב"ד, מחמת החיסרון של נה"י דכלים, שמחזה ולמטה שלו, שלא יכלו לעלות לאו"א, מכוח העביות ודין הקשה שבהם.

ונמצא, שאנו מייחדים עתה רק ו"ק דז"א, בחסר ג"ר דאורות, מחמת חיסרון של ג"ת דכלים. וכנגד שישה אורות חג"ת נה"י הללו, יש שש מילים בפסוק שמע ישראל. והן מקבלות רק בייחוד עליון, מבחינת מים עליונים שמחזה ולמעלה, במוחין של אהבה מצד החסד לבד.

.6 אמנם צריכים לכלול במוחין אלו דו"ק דז"א גם יראה. בגניזת האור, שנעשה במקום שמהחזה ולמטה דישסו"ת, המכונה יבָשה וחורבה. כי האור נשאר כולו מחזה ולמעלה, ולמטה מחזה נעשתה יבשה וריקה מאור. וזה ד' גדולה שבאחד, הרומז לנה"י דתבונה, שנעשו יבשה מאור זה.

ויבשה זו מתקבלת בנוקבא דז"א שמחזה ולמעלה, לאה, שיכולה לעלות עימו לאו"א, להיותה מחזה ולמעלה שלו. אבל הנוקבא הקטנה, רחל, אינה יכולה לעלות עם הז"א עתה בייחוד עליון, להיותה בחינת מים תחתונים שמחזה ולמטה, ששם דין הקשה.

והייחוד העליון הזה, הוא כמ"ש, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה, הנאמר ביום ג' של מעשה בראשית, שנכנסו המדרגות שמתחת השמיים אל מקום אחד, להיות בשלמות לו"ק. ותיראה היבשה, לקשור במדרגות דז"א גם הד' שבאחד, הנקראת יבשה, שמתקבלת ללאה, נוקבא הגדולה דז"א שמחזה ולמעלה. ובזה נגמר ייחוד עליון, שזהו, כי טוב הראשון, הנאמר ביום ג' של מעשה בראשית.

.7 ואחר שנקשרה יבשה זו, בייחוד העליון, בלאה, נוקבא דז"א, צריך לקשור אותה למטה, בו"ק שלמטה, שהם: ברוך, שם, כבוד, מלכותו, לעולם, ועד. כי אחר שנמשכה וירדה המחזה ולמעלה דזו"ן, עם המוחין של שש מילים של שמע ישראל, למקומה למטה, התחברה עם הנה"י שלו שמחזה ולמטה, לפרצוף אחד כמקודם.

ואע"פ שנה"י אינם יכולים לקבל המוחין של ייחוד עליון, שהם עוה"ב ומים עליונים, להיותם מחזה ולמטה, מים תחתונים, מ"מ היבשה, שנכללה באלו המוחין, יכולה לרדת ולהתקבל גם למטה מחזה דז"א, משום שעיקרה בא ממים תחתונים דישסו"ת, ששם מקום הסתלקות האור.

ולפיכך יש לנו להמשיך לאה, היבשה, למקום רחל, שמחזה ולמטה. ואז, מה שהייתה יבשה, נעשתה ארץ, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות. בייחוד שלמטה, בשכמל"ו, שנעשית ארץ, רצון שלם.

כי אע"פ שז"א קיבל המוחין שמחזה שלו ולמעלה, וירד למקומו, לא היה יכול להשפיע אותם לנוקבא שלו לאה, כי היא קיבלה בחינת היבשה דתבונה, שאינם ראויים לקבל שום אור, כי כוח הגניזה שולט בהם. ולפיכך נבחנת לאה אז כמקום חורבה, שאינה נותנת פירות. ומשום זה גם בז"א עצמו לא הייתה שלמות. כי שלמותו של הזכר בהשפעה לנוקבא. וכיוון שלא היה לו למי להשפיע, היה חסר השלמות.

וטעם הדבר הוא, כי כל הגניזה הייתה, כדי לגלות מידת אהבה שלמה בשני צדדים, גם בצד דין הקשה. וכיוון שמחזה ולמעלה דז"א מים עליונים, שאין בהם שום דין קשה, ע"כ הייתה בחינת הגניזה קירח מכאן וקירח מכאן. כי כבר שלטה שם הגניזה והיבָשה. אמנם אינה שלמה כל צורכה, שחסרה המטרה, שהיא דין הקשה, הנותנת מקום לגלות האהבה השלמה בשני צדדים, המשלים המוחין מכל הצדדים. שאז גדלים המוחין יותר, מעת שהיו מצד החסד לבד.

אבל עד שלא נגלה במוחין דין הקשה, נמצאת היבשה שבלאה, קירח מכאן וקירח מכאן. ולפיכך, ע"י זה שאנו ממשיכים היבשה למחזה ולמטה דז"א, למקום נוקבא הקטנה, רחל, ששם מגולה דין הקשה, להיותה מים תחתונים, אז ניתן לנו לגלות מידת האהבה השלמה בשני צדדים. ועם זה נשלמו המוחין ההם בכל השלמות הרצויה, וגדלו המוחין עוד יותר, ממה שהיו במים עליונים לבד, במידת האהבה מצד החסד לבד.

ע"כ מה שהייתה יבשה עד כאן מחזה ולמעלה דז"א, בייחוד העליון, נעשתה עתה, בירידה למחזה ולמטה, לייחוד תחתון, במקום דין הקשה, לבחינת ארץ ומקום יישוב, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות כראוי.

כיוון שהתאחדה אהבה בשני צדדים, מכאן והלאה נאמר, תדשא הארץ דשא. כי נתקנה לעשות פירות ותולדות כראוי. וע"כ נקרא ייחוד תחתון, להיות הייחוד במים תחתונים דווקא. וזהו, כי טוב השני של יום ג', הנאמר במאמר, תדשא הארץ דשא, של מעשה בראשית. כי עתה מקבלת הנוקבא כל המוחין של ו"ק שבייחוד עליון, מחמת שלא נשלמו, זולת במקומה של הנוקבא ה��חתונה. והתחתון, המשלים את העליון, נוטל כל שיעור זה שהשלים בו. וו"ק אלו מרומזים בשש מילים בשכמל"ו.

.8 המצווה הרביעית, לדעת שה' הוא האלקים. לכלול שם האלקים, הנוקבא דז"א, בשם הוי"ה, ז"א, לדעת שהם אחד, ואין בהם פירוד. וזה המאמר, יהי מאורות ברקיע השמיים, הנאמר ביום ד' של מעשה בראשית. כי נכללו כאן הנוקבא דז"א עם הז"א בשם אחד, מאורות, להורות שאין ביניהם שום פירוד. כי שניהם שווים במעלה.

אחר שכבר המשכנו הו"ק לנוקבא בייחוד התחתון של בשכמל"ו, ביום ג' של מעשה בראשית, במאמר, תדשא הארץ דשא, צריכים עתה להמשיך לה הג"ר, שתהיה פב"פ עם הז"א בקומה שווה, בלי הפרש ביניהם במעלה, כמו שמורה השם מאורות, על שניהם יחד, שהוי"ה הוא אלקים.

עניין הייחוד התבאר במצווה שלישית, שהמשכנו שם רק ו"ק, משום שעלו לאו"א רק המחזה ולמעלה דז"א עם לאה, רק ששת הכלים חב"ד חג"ת דז"א. כי מחמת הדין הקשה, שמחזה ולמטה דז"א, הם לא היו יכולים לעלות לאו"א, הזכים בלי שום דין. וכיוון שהיו בז"א רק שישה כלים, הוא קיבל רק שישה אורות חג"ת נה"י. וג' אורות חב"ד נשארו מבחוץ, כי לא היו לו הכלים לקבל אותם.

כי דרך כניסתם של האורות, היא שהתחתונים נכנסים תחילה. וע"כ נשארו ג' עליונים מבחוץ. וכיוון שלז"א היה ו"ק חסר ג"ר, גם הנוקבא לא קיבלה יותר ממנו.

אמנם עכשיו, אחר שכבר נעשה ייחוד ברחל שמחזה ולמטה דז"א, שהייתה יבשה, ונעשתה ארץ מוציאה פירות ותולדות, דווקא מכוח דין הקשה, הנמצא מחזה ולמטה דז"א, שהשלים האהבה בשני צדדים. הנה מתגלה הדבר, שדין הקשה הזה שברחל, הוא מעלה גדולה, יותר מהזכות הגדולה שמחזה ולמעלה דז"א. כי מחזה ולמעלה דז"א, לא יכלו המוחין להתקבל לנוקבא עילאה, מחמת היבשה. ועתה, ע"י הדין הקשה, נעשית היבשה לארץ מוציאה פירות.

וא"כ נהפך הדין הקשה לאור גמור. אלא שנבחן לאור שחור, אור המתקיים רק בכוח השחור, שהוא הדין הקשה. ונמצא בזה, שאין עתה שום הפרש בין מחזה ולמעלה דז"א לבין מחזה ולמטה. כי כל ההפרש היה רק מחמת הדין הקשה שברחל. ועתה כבר נהפך הדין הקשה לאור גמור.

ולפיכך יכול לעלות עתה לאו"א כל הפרצוף דז"א ונוקבא, גם הכלים נה"י שמחזה ולמטה דז"א, הנבחנים לאור שחור. כי אור שחור באור לבן, הם אחד בלי הפרש. ויותר מכך, אור שחור הגדיל המוחין ביתר שאת, ממה שהיו אור לבן שלמעלה מחזה.

וכיוון שעלו לאו"א כל עשרת הכלים של הפרצוף זו"ן, הוא יכול לקבל עתה כל ע"ס דאורות, גם האורות דחב"ד, שהיו חסרים לו, שנקראים אור הפנים. וגם הנוקבא רחל, שגרמה כל זה לז"א, נוטלת מז"א גם המוחין דפנים האלו, ונעשה ז"א עם הנוקבא פב"פ בקומה שווה, כמ"ש, יהי מאורות. והתבאר סדר הייחוד דג"ר דזו"ן ביום רביעי של מעשה בראשית.

ואין לשאול, הלוא ביום רביעי היה מיעוט הירח, ואיך אומר כאן, שהוא הייחוד של פב"פ דזו"ן? כי אצילות של העולמות לחוד, ופקודין לחוד, ואין להשוותם זה לזה.

.9 ואין לשאול, למה נחלקו המוחין של הזו"ן לשני ימים, יום ג', ו"ק דמוחין, ויום ד', ג"ר דמוחין, ולמה לא היו שניהם וביום אחד. כי תחילה לא יכלו לעלות לאו"א אלא רק המחזה ולמעלה דז"א, כי מחזה ולמטה היה דין הקשה. וע"י המשכת מוחין דו"ק למחזה ולמעלה, נמשכו מוחין דו"ק גם למחזה ולמטה, בייחוד תחתון. ונהפך הדין הקשה לאור שחור ביום ג'.

ואחר שנגמר זה, הייתה אפשרות ביום ד' להעלות גם המחזה ולמטה דז"א. כי אחר שנהפך הדין הקשה לאור שחור, יכלו גם הכלים שמחזה ולמטה לעלות, כי אור שחור ואור לבן אחד הוא בלי הפרש. וכיוון שהתעלו גם הכלים נה"י שמחזה ולמטה, נמשכו להם גם הג"ר.

הרי שאי אפשר היה להמשיכם בבת אחת. כי מטרם שנהפך הדין הקשה להיות אור, אי אפשר היה להעלות המחזה ולמטה דז"א עם רחל לאו"א, אלא רק מחזה ולמעלה דז"א עם לאה, המקבלים רק ו"ק. ולאחר השלמת ו"ק, צריכים פעם שנייה, כדי להעלות גם המחזה ולמטה דז"א עם רחל. ואז מקבלים הג"ר.

גם יש הפרש בין מוחין דו"ק ל��ין מוחין דג"ר, בעניין עלייתם של הזו"ן לאו"א. כי למוחין דו"ק אין הזו"ן יכולים לעלות מעצמם, אלא ישסו"ת מעלה אותם אליו. אבל למוחין דג"ר הזו"ן עולים מעצמם, ואינם צריכים שישסו"ת יעלה אותם.

כי עליון ותחתון נבחן מבחינת המעלה. שמשום שהתחתון אינו זך כמו העליון, ע"כ נבחן לתחתון. ולפי זה קשה להבין, איך אפשר שהתחתון יעלה לעליון? מי הסיר את ההפרש שביניהם, עד שהתחתון ישתווה לעליון ויעלה אליו, כי הכרח הוא, אם התחתון עולה לעליון הוא שווה כמוהו?

והביאור הוא בשיתוף של מדה"ד במדה"ר, שכשהמלכות עלתה במקום בינה, נבקעו המדרגות לשני חצאים: גו"ע ואח"פ, או מ"י אל"ה. כי ע"ס נקרא גלגלתא עיניים אוזן חוטם פה, שהם כח"ב זו"ן. והם חמש אותיות של שם אלקים.

וכיוון שהמלכות עלתה במקום בינה, נמצא שנתקנה ה"ת דהוי"ה למקום זיווג בנ"ע. והנקודה, ה"ת, מלכות, עולה להיות מחשבה, בינה. כי עלתה במקומה, ונעשה הזיווג דראש במקום נ"ע, ששם מסתיים הראש. וג"ס אח"פ נפלו מהראש למדרגה שמתחתיו.

ונבחן, שלא נשארו בראש, כי אם ב' הכלים גו"ע, הנקרא מ"י, עם אורות של נ"ר. וג' הכלים אח"פ, הנקראים אל"ה, יצאו ונפלו למדרגה שמתחתיה.

ועיקר ההבחן הזה ניכר בפרצוף ישסו"ת, שאין בו אלא ו"ק דאורות בגו"ע דכלים, הנקרא משום זה בשם מ"י. ואח"פ שלה, שהם ג' אותיות אל"ה, נפלו למדרגה שמתחתיה, זו"ן. וכן לזו"ן אין אלא גו"ע באורות דו"ק, ואח"פ שלהם נפלו למדרגה שמתחתיהם, שהם ג' עולמות בי"ע.

וכשאנו רוצים להמשיך מוחין דגדלות אל הזו"ן, שהם פרצוף שלם דע"ס, הנחלקים בעצמם לג"ר וו"ק דג"ר, לו"ק דגדלות וג"ר דגדלות, אנו צריכים לזה ב' עיבורים, ב' עליות מ"ן.

כי תחילה מעלים מ"ן לזו"ן עד גובה המדרגות, ונמשכים מוחין מע"ב ס"ג דא"ק לישסו"ת, שע"י מוחין אלו חוזרת ויוצאת הנקודה מתוך מחשבה ובאה למקומה, למלכות. שה"ת יורדת מנ"ע לפה, ונעשה הזיווג שלה בפה, כמקודם השיתוף. וע"י זה חוזרים ועולים אליה ג' הכלים אח"פ, אל"ה, ומתחברים למדרגתה. וכיוון שנשלמו לה חמש אותיות אלקים, חמישה כלים, בראש, משיגה גם ג"ר דאורות ונשלמו ישסו"ת בע"ס דאורות וע"ס דכלים.

אכן כשישסו"ת מעלים אליהם ג' אותיות אל"ה להשלמתם, עולה עימהם גם הזו"ן. מטעם, שהעליון היורד למקום התחתון, נעשה כמוהו. ולפיכך, כיוון שג' אותיות אל"ה נפלו מקודם לכן לזו"ן, נעשו בזה כמו מדרגה אחת עם הזו"ן. לכן עתה, בעת שישסו"ת חוזרים ומעלים ג' אותיות אל"ה אליהם, נמשכו עימהם גם הזו"ן לישסו"ת, מטעם שדבוקים זה עם זה במדרגה אחת. וכיוון שהזו"ן עלו עם אל"ה לישסו"ת, מקבלים שם את המוחין דישסו"ת.

והתבאר, איך הישסו"ת מעלה את הזו"ן למוחין דו"ק, עם אותיות אל"ה שלהם. ולולא זה, לא יכלו זו"ן לעלות מעצמם, כי כל התחתון מחברו, הוא בהכרח יותר עבה ממנו, ואיך יוכל לעלות אליו.

ובדרך עלייה זו נעשה הייחוד של ק"ש ביום ג' במאמר, ייקוו המים אל מקום אחד, וכן ייחוד תחתון של בשכמל"ו. כי ע"י המוחין שקיבלו ישסו"ת, המשיכו אליהם ג' אותיות אל"ה שלהם, שעימהם יחד עלו הזו"ן וקיבלו שם בהתכללותם עם ישסו"ת מוחין דו"ק, משום שאין בהם אלא שישה כלים. נמצא, שכל הייחוד הזה, הוא בעיקר ישסו"ת, כי הם המקבלים המוחין, והם המעלים אליהם את הזו"ן.

אמנם אחר שהשיגו זו"ן את המוחין דו"ק, ובאו למקומם, וע"י ייחוד תחתון נמשכו המוחין דו"ק גם אל הנוקבא שמחזה ולמטה, שהדין הקשה שלה נהפך לאור. הנה אז כבר יכולים הזו"ן לעלות מאליהם למ"ן, כדי לה��יג מוחין דג"ר, ואינם צריכים לאל"ה דישסו"ת, שיעלו אותם.

והוא מטעם השתוותם זה לזה. כי עתה התבטל כל ההפרש שבין ישסו"ת לזו"ן. כי כל מה שהזו"ן הם יותר עבה ויותר דין מישסו"ת, נשאב עתה לגמרי, שאפילו הדין הקשה נהפך לאור שחור דזו"ן, הנחשב עתה כמו אור לבן דישסו"ת.

וע"כ עולים הזו"ן לישסו"ת, כי עתה הם אחד בלי הפרש, ומקבלים שם את הג"ר דמוחין דגדלות. הרי שלצורך הג"ר, יכולים הזו"ן לעלות מאליהם בלי עזרת ישסו"ת.

ולפיכך נבחן ייחוד דג"ר ליום מיוחד, כי יש בו הבדל רב מייחוד דו"ק. הן מצד הכלים דזו"ן, כי למוחין דו"ק עולה רק חצי פרצוף שמחזה ולמעלה. והן מצד העלייה, כי למוחין דו"ק אין הזו"ן יכולים לעלות מאליהם.

ואלו ב' מיני העליות מכונים עיבור א' לו"ק, ועיבור ב' לג"ר. והם נוהגים בכל המדרגות, שאי אפשר להמשיך שום מדרגה זולת בשתי פעמים.

.10 המצווה החמישית כוללת ג' מצוות:

א. לעסוק בתורה,

ב. לעסוק בפרייה ורבייה,

ג. למול לשמונה ימים.

וזה המאמר של יום חמישי של מעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ. כי בארבע מצוות שעד הנה, גמרנו את תיקון האצילות, עד המוחין דג"ר דזו"ן פב"פ. שע"י מצווה ראשונה, יראת הרוממות, מטעם שהוא גדול ומושל בכל, המשכנו תיקון או"א עילאין, במאמר הראשון שבתורה, בראשית ברא. ופירוש העונש בפסוק השני, והארץ הייתה תוהו.

וע"י מצווה שנייה של אהבה בצד החסד, המשכנו תיקון דישסו"ת דאצילות, שבמאמר שביום א' של מעשה בראשית, יהי אור. שהוא אור שנברא בששת ימי בראשית, שהיה אדם רואה בו מסוף העולם עד סופו.

וע"י מצווה שלישית, של ק"ש ובשכמל"ו, בייחוד עליון של שמע, המשכנו מוחין דו"ק לז"א ולאה, ע"י עלייתם לישסו"ת. שהוא שש מילים של שמע ישראל. כן כללנו בו גניזת האור, שנאמר, ויהי אור לעוה"ב דישסו"ת, ולא לעוה"ז דישסו"ת. כי נגנז מחזה ולמטה דישסו"ת ונעשתה שם יבָשה. והמשכה זו היא באות ד' גדולה שבאחד. והיא מקובלת ללאה. כי זה הכלל, שכל חיסרון או מסכים, אינם בזכר, אלא בנוקבא של אותו הפרצוף.

וע"י ייחוד תחתון, בשכמל"ו, המתקנו הדין הקשה שמחזה ולמטה דז"א, הנמשך מהמאמר של יום ב' של מעשה בראשית, יהי רקיע בתוך המים, שבו נברא הגיהינום, שהוא דין הקשה, שמקומו מחזה ולמטה דז"א. אמנם הוא בנוקבא רחל, ולא בזכר ז"א.

והמיתוק הוא ע"י השלמת מצוות האהבה, שתהיה בשני צדדים, ואפילו נוטל את נפשך. שע"כ צריכים לקבל עלינו מסירת נפש בד' שבאחד, קודם ייחוד תחתון, להשלים מידת האהבה בשני צדדים, בהמשכת המוחין למקום רחל. כי אז נמשכים ו"ק תחתונים של המוחין אל רחל, בשש מילים בשכמל"ו, והדין הקשה נהפך להיות אור, הנקרא אור שחור.

וייחוד עליון הוא המאמר, ייקוו המים אל מקום אחד ותיראה היבשה. כי טוב הראשון של יום ג' של מעשה בראשית.

וייחוד תחתון הוא המאמר, תדשא הארץ דשא. כי טוב השני של יום ג' של מעשה בראשית.

וע"י מצווה רביעית, לדעת שהוי"ה הוא האלקים, להשוות הנוקבא רחל לגמרי אל הז"א בלי הפרש משהו, ע"י השלמת האהבה בשני צדדים בשלמות כזאת, שהדין הקשה נהפך להיות אור. ואור שחור באור לבן, אין בהם פירוד. כי מהשלמת האהבה בשני צדדים, נעשה אור שחור עוד יותר חשוב. הנה ע"י זה התייחדו רחל וז"א לאחד ממש, ויכולים שניהם לעלות לישסו"ת מכוחם עצמם.

כי מתוך זה נמצאים זו"ן בהשתוות גמורה אל הישסו"ת. כי מה שהזו"ן עבים יותר ממנו, אין זה חיסרון, אלא מעלה ויתרון עליהם.

ואז מקבלים הזו"ן מישסו"ת גם מוחין דג"ר, ונעשו הזו"ן קומה שווה בייחוד אחד פב"פ. והוא המאמר של יום ד' של מעשה בראשית, יהי מאורות ברקיע השמיים. שהנוקבא רחל והז"א נכללו שניהם בשווה בשם אחד מאורות, שזה, הוי"ה הוא האלקים.

ונמצא עתה, ע"י ארבע מצוות הללו, כבר השלמנו כל תיקון האצילות, עד זו"ן פב"פ בקומה שווה. ועתה יש לנו שוב לזַוֶוג את זו"ן, ע"י העלאת מ"ן ומע"ט, בכדי להמשיך לנו מוחין מהם. והם ג' בחינות מוחין: נר"ן דקטנות, נר"ן דגדלות א', ונר"ן דגדלות ב'. והם נמשכים לנו ע"י שאר המצוות.

נר"ן דקטנות, יום חמישי של מעשה בראשית, במאמר, ישרצו המים שרץ נפש חיה. והשלמת הקטנות הוא ביום שישי. וכן ו"ק וג"ר דגדלות א'. וו"ק דגדלות ב' ביום השישי של מעשה בראשית. וג"ר דגדלות ב' ביום השבת.

.11 ואלו ג' הפקודין, הנכללים במצווה חמישית:

א. לעסוק ולעמול בתורה בכל יום, שע"י זה קונה מהזו"ן נפש קדושה.

ב. לעסוק בפרייה ורבייה, שע"י זה קונה מזיווג זו"ן רוח קדוש.

ג. למול לשמונה ימים ולהעביר משם את העורלה, שע"י זה קונה מזיווג זו"ן בחינת נשמה.

וכל אלו הם רק נר"ן דקטנות. וזהו המאמר של יום חמישי של מעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ, על פני רקיע השמיים. כי נפש חיה, נפש. ועוף יעופף, רוח. על פני רקיע השמיים, נשמה.

ואין לשאול, למה בזו"ן לא עסקנו בהמשכת נר"ן דקטנות, ובמוחין שלנו צריכים להמשיך נר"ן דקטנות? כי זו"ן אינם חסרים מהקטנות לעולם, כי זה כבר נתקן מהמאציל עצמו. וע"כ תחילת המשכה היא מו"ק דגדלות ע"י ק"ש. אבל אנו צריכים הכול לתקן לנו בעצמנו, שהרי באדם שנולד, ישנה רק נפש מצד בהמה הטהורה, ואין לו אפילו נפש דקדושה מצד האופנים. וע"כ אנו צריכים להתחיל תמיד בנפש דקטנות.

והנה התבארו ג' המצוות שבמצווה חמישית:

שחמישית היא לעסוק בתורה לתיקון הנפש דקטנות.

ושישית היא לעסוק בפרייה ורבייה, לתיקון הרוח דקטנות.

ושביעית היא למול עצמו ולהעביר ממנו את העורלה, לתיקון נשמה דקטנות.

וכל אלו הוא יום חמישי.

.12 המצווה השמינית, לאהוב את הגֵר הבא להימול, ולהיכנס תחת כנפי השכינה, להמשיך משם נפש הגר מהשכינה הקדושה. כי ע"י זה ממשיכים לעצמנו נשמה, מגופו של עה"ח, שהוא גמר והשלמת הקטנות שלנו. וזה המאמר של יום שישי של מעשה בראשית, תוצא הארץ שרץ נפש חיה למינה, לכל אחת כראוי לה.

.13 המצווה התשיעית, לחון את העניים, ולתת להם טרף ברצון הלב, שע"י זה אנו גורמים למעלה שיתוף מדה"ד במדה"ר. כי בינה משתתפת עם המלכות בה"ת בנ"ע, וחוזרת משום זה לבחינת מ"י, שהוא גו"ע באורות נ"ר. ואל"ה שלה יורדים לזו"ן. וכן הזו"ן חוזרים לגו"ע באורות נ"ר, ואל"ה שלהם יורדים לבי"ע, לתוך נר"ן שלנו שבבי"ע. ואנו מקבלים מזו"ן אורות דו"ק דגדלות. וזה מאמר, נעשה אדם, של יום השישי של מעשה בראשית. כי הבינה אמרה, נעשה, והשתתפה עם העשיה, המלכות, כדי להוליד ו"ק לאדם.

.14 המצווה העשירית, להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה. שע"י זה אנו גורמים חזרת גדלות למעלה, שה"ת חוזרת ויורדת מנ"ע לפה, ואותיות אל"ה שוב חוזרים למדרגתם. וכשהזו"ן מעלים את אותיות אל"ה שלהם מבי"ע למדרגתם לאצילות, הרי נר"ן שלנו עולים עימהם יחד. ואז אנו מקבלים מהזו"ן ג"ר דגדלות א', הנבחנים למוחין דנשמה מבחינת גדלות א'.

וזה המאמר של יום השישי של מעשה בראשית, ויברא אלקים את האדם בצלמו. כי אלו המוחין דג"ר דגדלות נמשכים בצל"ם דישסו"ת, הנקרא אלקים, שהוא חב"ד:

ם' שבצל"ם, חכמה, או"א עילאין.

ל' שבצל"ם, בינה, ישסו"ת.

צ' שבצל"ם, דעת, זו"ן.

והם ארבע פרשיות שבתפילין:

א. קַדֶש, ם' שבצל"ם.

ב. והיה כי יביאך, ל' שבצל"ם.

ג. שְׁמע, חסד של צ' שבצל"ם.

ד. והיה אם שָמוע, גבורה של צ' שבצל"ם.

והם ד' מוחין דז"א בתפילין של ראש.

וד' הפרשיות של תפילין של יד, הן ד' מוחין אלו, המקובלים לנוקבא דז"א רחל. וזהו פעמיים צל"ם, המובא בכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותם. כי בצלמו, חל על תפילין של ראש, שהם צל"ם הז"א. וצלם אלקים, חל על תפילין של יד, שהם צל"ם הנוקבא. והנה נשלמו לאדם נר"ן דגדלות א'. נ"ר דגדלות א', ע"י המצווה לחון את העני. וג"ר, נשמה חיה יחידה דגדלות א', ע"י המצווה של הנחת תפילין.

.15 המצווה האחת עשרה, לע��שׂר מעשר הארץ. ע"י מצווה זו זוכים לקבל נפש מאור החיה, מאו"א עילאין. כי אחר שהאדם נשלם בנרנח"י דגדלות א' ע"י התפילין, יש לו להתחיל בהשגת גדלות ב', שהיא אור החיה. ונחלק לד' בחינות: נפש, רוח, נשמה, חיה. ולהשגתן ניתנו ד' המצוות.

כי ע"י המצווה של מעשר הארץ, זוכים לנפש. כי ארץ היא בחינת נפש. כמ"ש, הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ, הנאמר ביום שישי של מעשה בראשית. כתוב כאן, הנה נתתי, וכתוב, ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל. כמו ששם מעשר אף כאן מעשר הארץ.

על פני כל הארץ. כי הזוכה לנפש של אור החיה, שולט על פני כל הארץ. כי כל הקליפות נכנעות לו. ועל נפש זו כתוב, הביאו את כל המעשר לבית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים, והריקותי לכם ברכה עד בלי די. כי בחינת נפש נקראת מעשר, שהיא ע"ש המלכות, שהיא עשירית. אבל נפש של אור החיה היא עניין כל המעשר, שלמות גמורה של בחינת המעשר.

.16 המצווה השתים עשרה, להביא ביכורי האילן. ע"י מצווה זו זוכים לקבל אור הרוח מבחינת אור החיה, הבא מאו"א. כי ביכורים מלשון בכור, ואו"א הם בכורה, ראשית, כמבואר במצווה ראשונה. ולפי שהוא מן העץ, ביכורי פרי העץ, ע"כ הם בחינת רוח. כי עץ הוא צומח, הנבחן לרוח. כי דצח"ם הם כנגד נרנח"י: דומם נפש, צומח רוח, חי נשמה, מדבר חיה יחידה.

כמ"ש, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. כתוב, מפרי העץ. וכתוב, וכל מעשר הארץ מפרי העץ לה' הוא. כמו ששם ביכורים בכלל פרי עץ, אף כאן מדובר בביכורים. כי מבאר המילים, לה' הוא: כל מה שראוי לי, אסור לכם לאכול.

.17 המצווה השלוש עשרה, לעשות פדיון לבנו, לקשור אותו בחיים, ולהחליש הממונה על המוות, שנאמר עליו, מאוד, זהו מלאך המוות. וע"י זה הוא זוכה לנשמה מאור החיה.

ולפי הסדר, היה צריך לזכות ע"י מצווה זו לחיה מאור החיה. כי בחינת מדבר הוא אור חיה. ואחר שזכה, ע"י פרי הארץ ופרי העץ, לנ"ר, להיותם דומם וצומח, היה צריך לזכות ע"י בכור בהמה לנשמה מאור החיה. כי הוא בחינת חי. וע"י בכור אדם לבחינת חיה דחיה, להיותו בחינת מדבר.

אמנם אין פדיון בכור מכניע את מלאך המוות לגמרי, אלא מחליש אותו. כי במתן תורה נעשה חופשי ממלאך המוות לגמרי. ואח"כ, ע"י חטא העגל, ניטלה העבודה מבכורות ישראל, וניתנה לכוהנים. כי זוהמת הנחש מחטא עצה"ד, שהביא מלאך המוות לעולם, חזרה והתערבה בישראל ע"י העגל.

ועל תיקון זה של בכורות ישראל, ניתנה מצוות פדיון בכור, בחמישה סלעים, כנגד תיקון כל ע"ס, שהם חמש בחינות כח"ב זו"ן. כי בכור מגיע עד כו"ח, או"א עילאין, ראשית. אשר ע"י תיקון של חמישה סלעים, אנו קושרים שוב הבכורות בחיים עליונים, ומחלישים את מלאך המוות, שלא יוכל לשלוט עליהם. אבל לא מעבירים אותו לגמרי, כמו שהיה חופשי ממלאך המוות מקודם חטא העגל.

ולפיכך מצוות פדיון בכור, אינו מספיק להמשיך בחינת חיה מאור החיה, כתיקונו והלכתו לבטל מלאך המוות, כמו שהיה במתן תורה לפני חטא העגל. אלא רק מדרגה למטה ממנו, שהיא מדרגת נשמה, אור נשמה מאו"א עילאין ולא יותר.

ונאמר ביום שישי של מעשה בראשית, וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד. טוב מלאך החיים, מאוד מלאך המוות. כי מלאך המוות נמתק אז, והיה חשוב יותר ממלאך החיים. אמנם עתה, ב-6000 שנה, אינו בא להמתקה הגדולה הזו. וזה נאמר רק לגמה"ת. משא"כ ע"י פדיון בכור, שגורמים להחלישו ולא יותר, זוכה ע"י ��פדיון רק לבחינת נשמה דחיה, ו"ק דחיה.

.18 המצווה הארבע עשרה, לשמור את יום השבת. ולקשור יום השבת בקדושתו. שע"י ב' מצוות אלו זוכים לחיה דחיה ביום השבת. כמ"ש, ויברך אלקים את יום השביעי, ויקדש אותו. כי ע"י השמירה מחילול שבת, זוכים לברכה. וע"י שמקדשים השבת בתענוגי שבת, זוכים לקדושה. אור החיה הוא הקדושה. כי או"א עילאין נקראים קודש. ובמנחה של שבת ממשיכים ו"ק דאור היחידה. אמנם ג"ר דיחידה אי אפשר להמשיך ב-6000 שנה, אלא רק בגמה"ת.

[levtov1]

אור וכלי 96: הבריאה היא שני אורות ושני רצונות (הקישור לצפייה בסטורי) כל ה#בריאה כוללת אור חכמה ואור חסדים, שיוצאים ומורגשים ב#רצוןלקבל ו#ברצוןלהשפיע. ואין יותר. אלא יש #מאציל ו#נאצל, שני רצונות. הרצון הראשון שקיים, הוא של המאציל, ה#בורא. והרצון שנולד ממנו, כדי #להשפיע לו, הוא הנאצל. מה שמשפיע הבורא ל#אדם, המאציל לנאצל, נקרא '#אורחכמה'. ומה שהאדם מחזיר בחזרה לבורא, נקרא '#אורחסדים'. לכן כל #חכמתהקבלה כוללת שני רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע, ושני #אורות, אור #חסדים ואור #חכמה, וכל היתר הוא מה שקורה ביניהם. #אורוכלי #אור_וכלי #אור #רצון #כלי #רוחניות #מחקרמדעי #חיים #התפתחות #מיכאללייטמן #יעלליאור #ישראל #משפחה #חכמתהחיבור #חיבור #ואהבתלרעךכמוך https://www.instagram.com/p/Cc5RFC1Ks5r/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[penrosewater]

if orthodox jews actually took this tweet to heart, there would be no more republican jews.

gentiles DNI

IMAGE TEXT: If you’re an Orthodox Jew: ask yourself if you support policies and politicians that promote רחמנות ביישנות and גמילת חסדים

[kabclip2020]

חטא עץ הדעת 31: מדרגת גן עדן נופלים לבור עמוק של חורבן

אנחנו צריכים לעבור מצבים הפוכים, מהשלימות לעבור מצבי שבירה ותיקון. בהכנה מצד העליון אנחנו מלכתחילה 'אדם הראשון בגן עדן', בנויים בצורתנו השלמה. אבל מדרגת 'גן עדן' אנחנו נופלים לצורה הפוכה, ל'בור עמוק', כדי לעלות ממנו, בעצמנו, בהכרתנו, בהבנתנו, חזרה למצב 'גן עדן'. לכן הכלי השלם של עשר ספירות עובר שבירה, שמתגלה בו יצר הרע, רצון לקבל אגואיסטי. וקודם נאבדים ממנו הכלים הגבוהים, אור חכמה שממלא את הכלי, וזה 'חורבן בית המקדש הראשון'. ואחר כך נאבדים ממנו כלים קטנים של השפעה, אור חסדים, שזה 'חורבן בית המקדש השני', שהכלי נשאר ריק ושבור. והכלי שנכלל מכל השבירה לאט לאט קם מוכן לתחייה. וזה אנחנו הדור הראשון שקם לתחייה, לתקן את השבירה גם בגשמיות וגם ברוחניות.

[reachingrachnius]

So far I have ביקור חולים and תיקון עולם

I was going to do גמילות חסדים but found it was hard to illustrate without getting into another more specific topic so maybe I’ll also include subheadings like that one.

Does anyone know / would anyone who speaks Hebrew fluently be willing to tell me how you’d say “Jewish values” in Hebrew ? I have a Jewish values wall I’m working on for my kids and want to put the heading in both English and Hebrew. I don’t want to just trust the computer translators for this since it seems that maybe the phrasing would be idiomatic / not just a 1-to-1 translation. Thanks in advance.

[rabash-maamarim]

מהו הב' הבחנות שלפני לשמה

תשמ"ח - מאמר י"א 1988 - מאמר 11

בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.

ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי - ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.

הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.

ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין ��ן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.

ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".

זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.

ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.

וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.

ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.

שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמ��כים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.

מה שאין כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.

אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי - ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.

אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים".

מקור

[kabclip]

חיסרון 73: הפער שמביא הכרת הרע והכרת הטוב

העליון מוליד אותנו, בורא בנו חיסרון, ואנחנו צריכים לברר את החיסרון הזה. או להישאר עם האגו באותו מקום, או לעלות מעל האגו, ולהשתמש בהרגשת החיסרון, כדי להגיע לחיסרון רוחני. להעדיף חיסרון רוחני, חיסרון להשפעה, על פני חיסרון גשמי, חיסרון לקבלה. ואז את הפער בין שני הרצונות, בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, לעלות למעלה כמ"ן, כבקשה לקבל כוח להתגבר על הרצון לקבל, וכוח להפעיל את הרצון להשפיע. כך אנחנו מעוררים בעליון כוח להביא לנו אור, שבו אור חסדים ואור חכמה. והאור שמתחיל לטפל בנו, הוא שמביא לנו הכרת הרע והכרת הטוב.

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | ביאור ענין עליות העולמות | אות קעג

ונמצא עתה בעת עליה הג', אשר ה"פ אצילות, נשלמו כל אחד בג' הקומות נשמה חיה יחידה מא"ק, שהיו חסרים להם מבחינת הקביעות. ונבחן, שה"פ אצילות עלו והלבישו את ה"פ א"ק, כל אחד לבחינה שכנגדו בפרצופי א"ק. וגם הנר"ן דצדיקים קבלו בחינת הג"ר שהיה חסר להם, וגם ג' העולמות בי"ע שהיו נמצאים מתחת הפרסא דאצילות, שמבחינת הקביעות לא היה בהם אלא בחי' נר"ן דאור חסדים, הנפרשים מחכמה מכח הפרסא שעליהם, ועתה עלו למעלה מפרסא, והלבישו לישסו"ת וזו"ן דאצילות, ויש להם נר"ן דאצילות, שאור החכמה מאיר בחסדים שלהם.

[rabash-maamarey-hachevra]

חשיבותה של תפלת רבים

תשמ"ו - מאמר ז' 1986 - מאמר 7

בזהר וישלח (דף י"ג ובהסולם אות מ"ה) וזה לשונו, "ובוא וראה, שאמר רבי שמעון, תפלה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים. כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים, ונכללת מכמה צדדים, דהיינו מצד ימין, ומצד שמאל ומאמצע. ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ובוא וראה, יעקב היה כלול מכל ג' הקוין. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין כמו תפלת רבים. ועל כן כתוב "וירא יעקב מאוד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה, כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו".

אנו רואים כאן בדברי הזה"ק, שמפרש "תפלת רבים" על אדם יחיד, שאומר, שיעקב היה נכלל מכל ג' הקוין. ובכל המקומות שכתוב בענין תפלת רבים, משמע פשוט, שרבים מתפללין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף ח' ע"א) וזה לשונם, "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". אימתי עת רצון. בשעה שהצבור מתפללין".

משמע מכאן באופן פשוט, שרבים מתפללין ביחד. וכן יש להבין מה שאומר הזה"ק, ש"התפלה נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים". מהי המשמעות ש"נעשית עטרה בראש", ש"עטרה" היא פירוש כתר המלך, כמו עטרת מלכות. מהו שמהתפלה נעשית עטרה בראשו. מה נותנת לנו להבין את חשיבותה וגדלותה של תפלה. כי משמע, שהוא רוצה לגלות ענין חשיבות התפלה, אז הוא אומר לנו, תדעו, שמהתפלה נעשית עטרה להמלך.

ואומר, שמכונה יסוד, והוא המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ויש להבין, מה דוקא שהעטרה נעשה על היסוד. הלא ידוע, אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא, אם כן מהו הפירוש שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. ומהו הענין שאומר, שהיסוד משפיע להנוקבא, ומהנוקבא אל הצבור.

ענין "תפלת רבים" פירש אאמו"ר זצ"ל, מה שהאדם מתפלל עבור הרבים, זה נקרא תפלת רבים. וזהו שתפלת רבים נקראת עת רצון. כי בזמן שהאדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לו מקטרגים, אם באמת כדאי תפלתו להתקבל, או לא. מה שאין כן אם הוא מתפלל עבור הרבים, לא שייך לומר, שצריכים לעיין בדינו, לראות אם כדאי הוא לענות לו על תפלתו, הלא הוא לא מבקש שום דבר עבור עצמו, אלא בשביל הכלל.

ומשום זה אמרו, שתפלת רבים נקראת עת רצון, שתפלתו מתקבלת. ולפי מה שמבואר בדברי הסולם מכמה מקומות, משמע, שתפלת רבים הכוונה על המלכות, שהיא נקראת כנסת ישראל או שכינה הקדושה, שהיא נקראת "רבים", משום שהיא כוללת כל הנשמות. והיות ששכינתא בגלותא, ומבקשים על גלות השכינה, שלפעמים קוראים אותה "שכינתא בעפרא", כי כל אלו השמות מראים לנו את תוכן של המטרת הבריאה, שהיתה מטעם להטיב לנבראיו.

וכידוע, שמסיבת, שיהא מגולה שלימות פעולותיו, היה צמצום א'. שפירושו, שבמקום שיש רק כלי הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, השפע העליון יהיה מהמקום הזה נסתר. ורק במקום שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, אז מגיע השפע למקום הזה. והיות שהאדם נולד מצד הטבע רק לקבל, לכן במקום שהוא רואה, שהמקבל שלו, שהוא בחינת אהבה עצמית, לא יכול לקבל. אלא הוא צריך לעשות הכל עבור השכינה, היינו עבור המלכות, שרק ע"י זה יתגלה כבודו יתברך במלכות, שרק בזמן שהבורא יכול ל��תגלות לתחתונים, נראה אז את שם כבודו יתברך, כנ"ל, שבמקום שנתגלה השוכן, נקראת שכינה, שאז נקרא בחינת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", כי שם של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב", מתגלה בעולם, כי בחינת מטרת הבריאה, הנקראת להטיב לנבראיו, כולם משיגים, משום שכבר יש כלי הראוי לקבל, שהוא הכוונה בעמ"נ להשפיע, המכונה דביקות ה'.

נמצא לפי זה, היות שהנבראים הם מצד הטבע רק לקבל בעמ"נ לקבל, ואינם יכולים בלי התגברות על הטבע שלהם, לעסוק בעמ"נ להשפיע, אז הם גורמים, שהמלכות תישאר בעפר, היינו שלא יכולים לראות את מעלתה. זאת אומרת, שלא יכולים לראות מה שיש לה לקבל מהבורא, כי הכל נסתר מטעם הצמצום, כנ"ל.

אבל לחשבון הנפש אנו צריכים. היינו אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז"ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע"ג) וזה לשונו, "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו".

נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה. ואנו רואים להיפך, כי בגשמיות כל אחד ואחד רואה שיש ממה להנאות. מה שאין כן בעבודת התורה ומצות אי אפשר להגיד למי שהוא, שיעסוק בתו"מ, מבלי שמבטיחים לו שכר תמורת עבודתו, מטעם כי בעת התעסקותו בקיום המצות, הוא לא מרגיש שום טעם בזה, אלא דוקא בעת שמבטיחים לו שכר, והוא מאמין בזה, אז הוא יכול לעבוד בתו"מ, מטעם שיקבל תמורה.

מה שאין כן בעת שהוא עוסק בדברים גשמיים, כגון אכילה שתיה וכסף וכבוד וכדומה, אין האדם שואל, בשביל מה אני צריך להתעסק בדברים גשמיים האלו. כי במקום שהאדם מרגיש תענוג, אין הוא שואל, מהי המטרה בזה שאני מקבל התענוג. וכל מה שיש לו, בזמן קבלת התענוג, להרהר, הוא, איך אפשר להרחיב התענוג בכמות ובאיכות. ולא חס ושלום אף פעם לא יהרהר על ענין קבלת התענוג, היינו, בשביל מה אני צריך לקבל הנאה.

ויש לפעמים, שהאדם מקבל תענוג מדבר שלא עלה לו לשלם שום דבר עבור התענוג, הגם שהוא נהנה הרבה, מכל מקום מתעוררת בו שאלה, מה תהיה התכלית מהתענוג הזה. דוגמא, תענוג שאינו עולה כסף, זהו תענוג המנוחה, שאינו צריך לקנות את התענוג הזה, אלא את התענוג הזה הוא מקבל בלי כסף.

אבל יש הרבה פעמים, שאדם שואל לעצמו, מה אני ארויח בזה שאני נהנה מהמנוחה. אבל בזמן שיש לאדם תענוג והנאה אמיתית, אז, במצב זה אינו עולה אף פעם על מחשבתו, מה תהיה התכלית של הנאה זו. ואם במקרה שכן עולה במחשבתו, לחשוב מה תהיה התכלית מהתענוג הזה, שאני נהנה עכשיו, זהו סימן שאין התענוג, מה שהוא מרגיש, אינו תענוג אמיתי. כי נשאר עוד מקום במוח שלו לחשוב על תכלית. וזהו סימן, שיש לו בחינת חסרון בתענוג זה. ובמקום שיש חסרון, יכול לעלות במחשבתו, לחשוב על תכלית אחרת ממה שהוא מרגיש עכשיו.

היוצא מכל הנ"ל הוא, שעיקר טעם החיים והעונג נמצא בתורה ומצות, ששם נמצא האור עליון בבחינת פקדון, כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב מראות הסולם אות א') וזה לשונו, "וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון "פקדון". כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשיית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות".

נמצא, שע"י קיום תורה ומצות, מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. אבל הוא אומר שם בהסולם, שזה דוקא לאחר שזוכים לקיים את התו"מ בבחינת "לשמוע בקול דברו". מה שאין כן כשמקיים תו"מ בבחינת "עושי דברו", מטרם שזוכים "לשמוע", נקראים המצות בשם עיטין, והן בחינת אחור, שפירושו הוא, שעוד אינו מאיר בהם את אור העליון השייך לאותה מצוה, אלא הם בחינת עצות, איך להגיע לבחינת אור הפנים, השייכים להמצוה.

וכל העבודה וההתחזקות, שהאדם צריך להתגבר על הרצון והמחשבה שלו, מה שהם מפריעים לו ללכת על דרך האמת, נוהג רק בזמן שהוא באחוריים, שנקרא בחינת עושי דברו. כי במצב זה עוד לא מרגיש את האור העליון, המלובש בתו"מ. ומשום זה הוא עושה הכל מטעם, שהוא מאמין, שזוהי זכיה גדולה, אם הוא זוכה לעסוק בתו"מ, אפילו שאינו מרגיש את חשיבותה אלא עושה הכל באמונה למעלה מהדעת, שזוהי תכליתו של האדם, להגיע לידי דביקות ה', ועושה הכל בכדי להגיע לזה. וכיון שכן, הוא מקיים הכל ועושה מאמצים רבים בכל מה שהוא יכול, וכוונתו היא אך ורק להגיע לידי שלימות.

והיות שהוא רואה, שאחרי כל המאמצים וההתגברויות, מה שהוא רוצה להתגבר על המפריעים, שעומדים נגדו, ומכל מקום הוא עומד עדיין מבחוץ, היות שענין דביקות הוא השתוות הצורה, והוא שעוד לא זז כמלוא נימא מאהבה עצמית, שהיא פעולה הפוכה מדביקות ה', אז הוא הולך להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לאוקמא שכינתא מעפרא, שפירושו, שמלכות שמים, שנראה לאדם, בעת שהוא רוצה לעבוד רק בשבילה, היינו בשביל שיתגלה כבוד שמים בעולם, אז הוא מרגיש טעם עפר במצב הזה. והוא רואה, שכולם כמוהו, היינו שמזלזלים בכבוד שמים, מטעם שאין הם יודעים להעריך את חשיבותה. זה נקרא "תפלת רבים", היינו שמתפלל עבור הרבים.

ויש להבחין ב' הבחנות:

א. המלכות, נקראת רבים, מטעם שהיא כוללת כל הנשמות.

ב. תפלת רבים היא, שמתפלל עבור הרבים, היינו שהרבים יזכו לבחינת חשיבות התורה ומצות. היינו כנ"ל, שיזכו לבחינת תרי"ג פקודין, שמבחינה זו מאיר אור עליון בכל מצוה ומצוה. נמצא, שבסופו של דבר מהב' בחינות של רבים נעשה אחד. זאת אומרת, שמתפללים, שהרבים יזכו, שהמלכות, הנקראת רבים, יראו את גדלותה וחשיבותה, שהוא בזמן, שכולם יזכו לבחינת כלים דהשפעה. ואז יתגלה התרי"ג מצות מבחינת "לשמוע בקול דברו", שאז התרי"ג מצות נקראים בחינת תרי"ג פקודין.

ולפי הנ"ל משמע, שענין תפלת רבים, שאינן חוזרות ריקם, הוא כשמתפללים עבור הכלל. והכלל נקרא כלל ישראל. והכלל נקרא השכינה הקדושה. והיות שהכלל נכלל מכמה בחינות. לכן אומר הזה"ק, הסיבה שתפלת הכלל נתקבלה, משום שיש בה שלימות. וזה לשונו "והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים".

וצריכים להבין, מדוע צריכים תפלה, שתהיה כלולה מכולם. אלא לפי הכלל, שכל ההבחנות שאנו מבחינים ברוחניות, זהו גילויים, שהם צריכים להתגלות לצורך תיקון התחתונים. נמצא, שענין ג' קוין, שאנו אומרים, ששלימות נקרא, ששם מגולים ג' הקוין, הפירוש, היות שהבורא רוצה לתת לתחתונים שפע, שיוכלו להשתמש בהם, ולא יהיה שם שום פגם, ולא כמו שהיה בעולם הנקודים, ששם היתה שבירת הכלים, מסיבת שלא היה שם תיקון קוים, כמו שאומר האר"י הקדוש.

זאת אומרת, כשהעליון נותן להתחתון איזה שפע, אז הוא רוצה שהשפע, שהתחתון מקבל, יהיה לטובתו של התחתון. מה שאין כן אם הכלי, ששם צריך השפע להגיע, אינו בשלימות, אז כל השפע ילך להחיצוניים. שזה ענין שבירת הכלים, שהשפע יצא לחוץ מהקדושה. ומשום זה אין השפע נשפע לתחתונים. וזה נקרא, שאין התפלה מתקבלת.

וזה ענין תיקון קוין, שיש בהכלל. שהכוונה, שהרבים, שהוא מלכות, נכללה מהכלל. שהכוונה, שיש תיקון זה, המכונה ג' קוין, שע"י זה השפע ישאר בקדושה, ולא ילך להחיצוניים. לכן תפלה כזו יכולה להתקבל. היינו, שיכולים לתת לה שפע.

ועל זה מפרש הזה"ק, "כי יעקב היה כלול מג' קוין", היות שיעקב נקרא קו האמצעי, הנכלל מימין ושמאל. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין, כמו תפלת רבים. היינו כנ"ל, שמצד הבורא אין שום עיכוב מלהשפיע השפע למטה, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, אלא כאילו הוא מחכה לכלי קבלה מצד התחתונים, שיהיו ראויים לקבל.

לכן בו בעת שיש כלי מוכשר מצד התחתון, היינו שהתפלה היא הכלי המוכשרת לקבל. אבל צריך להיות בתנאי, שהשפע לא ילך לאיבוד, היינו שלא יצא השפע לחיצוניים, היינו לקליפות. לכן בא תיקון על הכלי מלכות, שהיא צריכה להעביר את השפע להתחתונים. והתיקון הזה נקרא תיקון קוין.

ועתה נבאר את המשך דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר. וזה לשונו, "ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור".

ושאלנו, הלא אנו מתפללים לאין סוף, אם כן מהו הפירוש, שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. והענין הוא, כי סדר השפעת השפע, הבא למלכות, הוא נקרא יסוד. שפירושו, שכל הט' ספירות הראשונות משפיעות כל בחינותיהם אל היסוד, והוא נקרא "כל", כידוע.

נמצא לפי זה, שאנו מדברים תמיד מהמשפיע ומן המקבל השפע, שהיא נקראת מלכות. לכן, היות שהמאציל רוצה להשפיע, ומחכה להתחתונים, שיתנו את הכלים, המוכשרים לקבל את השפע, לכן, כשהתפלות עולות למעלה, וכשהתפלות הן בסדר הראוי להתקבל, הן נקראות כלי לקבלת השפע. נמצא, שהכלי עלה להמשפיע, והיות המשפיע הכללי הוא יסוד, לכן נבחן שהתפלה עלתה ליסוד.

ולפי זה יוצא, לפי הכלל "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". שפירושו, שע"י התעוררות התחתונים, שרוצים להתקרב לה' ולזכות לדביקות ה', אז הם מבקשים עזרה מה', כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג), אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש.

הרי אנו רואים, שהאדם, בזמן שרוצה לשפר מעשיו, הוא גורם זווג למעלה, שע"י זה נמשך שפע למטה. וזה נקרא העלאת מ"ן. דהיינו, שגורמים חסרון למעלה. ויש להבין, איך שייך לומר, שהתחתונים גורמים חסרון למעלה. אבל צריכים לדעת, מה הפירוש חסרון. ידוע שכלי נקרא חסרון, דהיינו, שאם יש חסרון, יש מקום לתת שמה מילוי למלאות את החסרון.

והיות מצד המאציל אין שום עיכוב מלהשפיע, אלא רצונו הוא להטיב, וכל מה שאנו רואים, שיש הסתרת האור, הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע, לכן כשהתחתון מתעורר לטהר את עצמו, וחסר לו כוחות, ומבקש לה', שיעזור לו, אז החסרון הזה עולה למעלה, ויש עכשיו להעליון כלי להשפיע לו שפע. וזה נקרא העלאת מ"ן.

נמצא, שהתפלה, שהיא בחינת חסרון, מה שהתחתון מבקש, שימלאו לו חסרונו, כשעולה להמשפיע, שהמשפיע נקרא יסוד, שהוא המשפיע לכנסת ישראל, הנקראת מלכות, נעשה עטרה על ראשו. כי עטרה פירושו כתר, שזה מראה על כתר המלך, היינו חשיבות המלך. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי אורו יתברך, אז כולם מכירים בחשיבות הבורא.

מה שאין כן בזמן ההסתרת פנים, נקראת השכינתא, היינו מקום התגלות המלך, שהוא בחינת גלות, ובחינת עפר, שלא משיגים שום טעם ברוחניות, אלא התו"מ נראה להם כאילו זה טעם של עפר. וכל זה הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע. ומשום זה כבודו יתברך מחולל בין הגויים. פירוש, כי מטרם שהאדם זוכה להיות בחינת יהודי, אז הוא דומה לבחינת גויים. היינו, כידוע, שכל אדם הוא עולם קטן, ונכלל מע' אומות ומבחינת ישראל.

ואז, בזמן ההסתר, שאין השפע עליון יכול להתגלות לתחתונים, מטעם שאין להם כלים מוכשרים לזה, לכן מה שיתנו להם איזה הארה עליונה, זה ילך לקליפות. ומשום זה מוכרח להיות השפע עליון נסתר מהם. אז נקרא "נפלה עטרת ראשנו". זאת אומרת, שהחשיבות של הבורא מחוללת.

אבל בזמן שהאדם בא לטהר, היינו שהוא רוצה, שהקב"ה יקרב אותו אליו, ושיתן לו כלי דהשפעה, שע"י זה יזכה לדביקות, נמצא, שכל מה שהוא שהשפע עליון יתגלה, הוא בעמ"נ להשפיע, היינו שהוא רוצה, שיתנו לו כוחות מלמעלה, שתהיה לו היכולת להיות תמיד בקדושה, שהיא בחינת דביקות. אז מהתפלה שלו נעשה עטרה, כתר המלך, משום שניכרת אז חשיבות המלך. וזה פירוש מה שאומר הזה"ק, שהתפלה "נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים", דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. היות שע"י התפלה מושפע השפע העליון להתחתונים, שאז מגולה הטוב והעונג. נקרא זה עטרה כתר המלך, חשיבות המלך.

[hakdamat-sefer-hazohar]

המצווה העשירית

[פקודא עשיראה]

.237 המצווה העשירית היא, להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה. כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, ראשֵךְ עלייך ככרמל. זהו ראש העליון, תפילין של ראש, של מלך העליון, הוי"ה, באותיות רשומות. כל אות שבשם הוי"ה, היא פרשה אחת בתפילין. וכך השם הקדוש חקוק בפרשיות התפילין, בסדר האותיות. כי שם ה' נקרא עליך, ויָראו ממך. אלו הם תפילין של ראש, השם הקדוש לפי סדר האותיות.

ביאור הדברים. כי במצווה לחון את העניים, נעשתה רק ההתחלה להמשכת הצורה העליונה, צלם אלקים, שע"י המצווה לחון את העניים, נכללה אמא במלכות, כמ"ש, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וזה עניין, אמא משאילה בגדיה לבִתה. שע"י התכללות המלכות באמא, נפלו אותיות אל"ה למקום הזו"ן, ולא נשאר באמא, אלא אותיות מ"י בלבד. ונבחן שאותיות אל"ה דאו"א, ירדו לזו"ן.

אבא לקח הז"א, ואמא לקחה הנוקבא. ונעשים לזו"ן ממש. כי העליון היורד לתחתון, נעשה כמוהו. ועל ידיהם הרוויחו הזו"ן קטנות דצל"ם אלקים, ו"ק בלי ראש. משום שגם אמא הפסידה ג"ר שלה ע"י השתתפות זו.

כי נפלו ממנה ג' הכלים אל"ה, ונשארו בה ב' אותיות מ"י, כו"ח. שחסר ג' תחתונות (ג"ת) דכלים וחסר ג"ר דאורות. ונשאר בכלים דמ"י שלה אורות דרוח נפש, אור הרוח בכלי דכתר, ואור הנפש בכלי דחכמה. וע"כ יכולה להשפיע לזו"ן רק ו"ק בלי ראש. וא"כ, עוד לא נשלם הזו"ן בצורה העליונה, שהם מוחין דג"ר, הנקראים צל"ם אלקים.

לכן המצווה העשירית היא להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה, שע"י מצוות התפילין, ממשיכים הג"ר לזו"ן, שהם השלמת צלם עליון. ואפילו שכאן מדובר באדם תחתון, והזו"ן כבר נשלמו בהכרח, כי לא יכלו להוליד נר"ן אל האדם התחתון, טרם שיעלו בעצמם למקום או"א, ויגדלו במוחין שלהם כמוהם. וא"כ, איך אנו אומרים, שאפילו אמא עודנה בקטנות?

ותדע, כי בעת שהזו"ן משיגים המוחין דאו"א, נמצאים מלבישים לאו"א, והם כמוהם ממש, כי התחתון העולה לעליון, נעשה כמוהו ממש. וא"כ, כל מה שאנו מבחינים עתה באו"א, הכוונה היא על זו"ן שנעשו לאו"א. כי כל אותם הדרכים, הנוהגים באו"א, ללידת מוחין דזו"ן דאצילות, נוהגים כך בדיוק גמור בזו"ן, שנעשו לאו"א, בעת שהם מולידים המוחין, הנר"ן, לאדם התחתון, בלי הפרש של כלום. ולפיכך, אין צורך לשנות את השמות כלל. ומכנים עתה לזו"ן בשם או"א, ולנר"ן של אדם התחתון בשם זו"ן. וזכור זה להלן בכל ההמשך.

ויברא אלקים את האדם בצלמו. ליחידה חיה אין כלים. ורק לנר"ן יש כלים בינה וזו"ן. ואפילו כשאנו אומרים במפורש כלי דכתר, הכוונה היא לבינה וזו"ן דכתר. והבינה וזו"ן מתחלקים לע"ס, ע"י תיקון קווים. שג' קווים דבינה הם חב"ד, וג' קווים דז"א הם חג"ת, וג' קווים דנוקבא הם נהי"ם. ומספר זה נוהג לאור דחסדים. אמנם להשפעת הארת החכמה, נחלקה הבינה לב' בחינות או"א וישסו"ת, חב"ד חג"ת, אשר עם ז"ת דזו"ן הם י"ג (13) ספירות. שזהו בגי' אח"ד (13), הרומז לשם השלם.

כי כו"ח נסתמו בחו"ס דא"א. ורק הבינה שלו מאירה כל המוחין דאצילות, ונחלקה לאו"א וישסו"ת דאצילות. הג"ר שלה מאירים באו"א, והו"ק בישסו"ת. או"א נקראים מ' דצל"ם, טבעת טהורה. כי ם' כמו טבעת סגורה, הסוגרת המוחין מסביב. ישסו"ת נקראים ל' דצל"ם, כי ל' מגביהה ראשה למעלה, הרומז על מוחין דג"ר, כמ"ש, מגדל עוז שֵם ה', בו ירוץ צדיק ונשגב. כי הישסו"ת מגדל, והז"א צדיק, הרץ במגדל הזה ונשגב מאוד.

באופן, שאו"א הם טבעת, הסוגרת המוחין. ואור החכמה לא יתגלה בהם לרוב גובהם, כי אור החכמה שבהם, ��ו"ס, שנעלמה מכל פרצופי אצילות, ויש בהם אור חסדים לבד, אוירא דכיא, כי אוויר הוא אור הרוח. ונקרא ג"כ אוויר סתום, כי הי' לא יצא מאויר שלהם לעולם.

אבל הישסו"ת, להיותם ז"ת דבינה, זו"ן הכלולים בבינה, אינם נקראים אוויר סתום. כי בעת השפעת מוחין דגדלות לזו"ן, י' יצא מאויר שלהם, ונעשו אור, חכמה ומוחין דג"ר. ומסיבה זו נקרא ישסו"ת מגדל הפורח באוויר. כי מגדל פירושו גדלות דג"ר. ומשום שאין מוחין אלו קבועים בזו"ן, נמצא שזו"ן, בעת הקטנות, משום שנכנסה הי' באור ונעשה אויר. ולעת גדלות חוזרת ויוצאת הי' מאויר ונעשה אור. ע"כ נבחן כמו מגדל פורח, מחמת התיקון שבו באוויר. ז"א נקרא צ' דצל"ם, כי הוא הצדיק, הרץ במגדל ונשגב.

ג' האותיות צל"ם: ז"א צ', ישסו"ת ל', או"א ם'. והם חב"ד: או"א, חכמה, המסוגרים בטבעת טהורה, להיותם חו"ס. ישסו"ת, בינה. אמנם בעלייתה לראש א"א, יוצאת הי' מאויר שלה ומשפיעה חכמה, כמגדל הפורח באוויר. וז"א, הרץ במגדל, מקבל המוחין, דעת. ולפיכך נקראים המוחין תמיד בשם צל"ם.

ומה שנאמר, שחב"ד הם אותיות ם' ל' צ' דצל"ם, אין לְעַרְבָם עם ג' הקווים שבמוחין, הנקראים חב"ד. כי אלו חב"ד דצל"ם אינם בג' קווים, אלא הם ג' פרצופים שלמים, המתלבשים זה בזה. כי החכמה, ם' דצל"ם, או"א, המתלבשים מחזה ולמטה בתוך הבינה, ישסו"ת, ל' דצל"ם. וישסו"ת מתלבשים מחזה ולמטה בתוך הדעת, ז"א, צ' דצל"ם.

והמצווה העשירית היא, להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה, כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו. כלומר, שע"י התפילין ממשיכים מוחין דג"ר בסדר אותיות צל"ם, כמ"ש, ויברא אלקים את האדם בצלמו, שזה הזוהר העליון דאצילות, שקיבל אז אדה"ר בעת שנברא. ואנו ממשיכים אותם מקודם לזו"ן, ומשם משפיעים אלו המוחין גם עלינו.

תפילין של ראש הוא שמו של המלך העליון הקדוש, הוי"ה, באותיות רשומות. התפילין מכונים כרמל, כי כרמל פירושו, כר מלא מכל טוב. כמ"ש, ראשך עלייך ככרמל. שראש עליון דז"א, וכן דנוקבא, בעת שמלובשים בתפילין של ראש, המוחין עילאין דצל"ם, דומים ככרמל, כמו כר מלא מכל טוב. ומוחין אלו נקראים שמו של המלך העליון הקדוש, ד' אותיות הוי"ה, כסדר האותיות י' ה' ו' ה'.

ומה שמדגיש הוי"ה באותיות רשומות, שכל אות רשומה בפרצוף בפני עצמה, משום שבכל פרצוף יש ד' אותיות הוי"ה, ע"ס. ע"כ הכוונה היא על אותיות רשומות, שכל אחת פרצוף שלם בפני עצמו.

כל אות דשם הוי"ה היא פרשה אחת מד' הפרשיות שבתפילין. השם הקדוש חקוק בהן כסדרן של האותיות כראוי. פרשה, פירושה פרצוף שלם בפני עצמו. וכל אות של שם הוי"ה נעשה במוחין לפרצוף שלם בפני עצמו, ומסודרות בבתים בסדר י' ה' ו' ה'. וזה תפילין של רש"י. כי התפילין של רבנו תם, מסודרות בבתים בסדר י' ה' ה' ו'.

.238 הפרשה הראשונה שבתפילין, קַדש לי כל בכור, י' דהוי"ה, קודש, חכמה, הבכור של כל קדושים העליונים. פֶּטֶר כל רחם, ע"י אותו השביל הדק, היורד מי', הפותח את הרחם, לעשות פירות ותולדות כראוי. והוא הקדוש העליון.

או"א עילאין, הרמוזים בי' דהוי"ה, שי' רומז לאבא, והמילוי של יו"ד, ו"ד, רומז לאמא. פרצוף דאו"א נקרא קודש, ונקרא בכור. וישסו"ת וזו"ן נקראים קודש, רק כאשר הם מקבלים הקדושה מאו"א עילאין.

ע"כ י' דהוי"ה נקרא, הבכור של כל הקדושים העליונים, שהוא הבכור לכל פרצופים קדושים דאצילות. כי הקדושה לפרצופי אצילות נמשכת מאו"א. כי אור החכמה נקראת קודש. ואו"א, ם' דצל"ם, הם חכמה דאצילות, משום ש��ו"ס מתלבשת ונעלמת בהם. ועכ"ז הם עצמם רק אוירא דכיא, אור חסדים, משום שחכמה זו נסתמה בראש דא"א.

והפרצופים יכולים לקבל חכמה רק מבינה, החוזרת להיות חכמה, בעת שעולה לראש דא"א, ומתייחדת שם עם חו"ס ע"י או"א. ואז נקראת גם הבינה, חכמה. וחכמה זו נקראת חכמה דל"ב (32) נתיבות. הרי שאפילו הבינה, החוזרת להיות חכמה, הנקראת קודש, זה רק מחמת שמקבלת מחו"ס שבאו"א ע"י עלייתה לא"א. ומכ"ש שאר פרצופי אצילות, המקבלים רק מבינה זו, שחזרה להיות חכמה.

ופטר כל רחם, ע"י אותו השביל הדק, היורד מי', שהוא הפותח את הרחם, לעשות פירות ותולדות. כי נבחן ג' בחינות: ראש, גזע, ושביל. הקוץ העליון שבה, נקרא ראש, הרומז לא"א, הנעלם ומלובש באו"א. הגוף של י' נקראת גזע, הרומז לפרצוף או"א עצמם. הקוץ התחתון של הי' נקרא שביל, הרומז על יסודות דאו"א, שבסיום פרצוף שלהם, ונקרא שביל דק.

אמנם עיקר השם שביל רק על יסוד דאבא, כי יסוד דאמא נקרא נתיב. כמ"ש, ושבילךָ במים רבים. כי החסדים, בעת שהם בשפע גדול, נקראים מים רבים, שע"י זיווג שביל ונתיב, שאינו נפסק לעולם, משפיעים מים רבים בלי הפסק לעולמות. ומטרם שנתקנו פרצוף או"א בחיבור שביל ונתיב, לא היה מושפע שום שפע אל העולמות.

ולכן פטר כל רחם, ע"י אותו השביל הדק, היורד מי'. הנתיב דאמא נקרא רחם, שכל הרחמים משם מושפעים. שמטרם שנתקנו או"א בחיבור שביל ונתיב, הייתה סתומה, ונפתחה רק ע"י השביל הדק דאבא. וע"כ נקרא השביל הדק, פטר כל רחם, הפותח את הרחם, לעשות פירות ותולדות. כי פטר פירושו פותח. ומעת שהתחבר בה שביל דק דאבא, משפיעה אמא פירות ותולדות, בשפע גדול כראוי. כמ"ש, ושבילך במים רבים.

.239 הפרשה השנייה, והיה כי יביאֲךָ. אות ה' דהוי"ה, בינה. היכל, שנפתח רחמה ע"י הי', בחמישים פתחים, מסדרונות וחדרים סתומים שבו. אותה הפתיחה, שעשתה הי' בהיכל הזה, היא כדי לשמוע בו את הקול, היוצא מתוך השופר, בינה. משום ששופר זה סתום מכל הצדדים. ובאה הי' ופתחה אותו, להוציא ממנו קול. וכיוון שפתחה אותו, תקעה בו, והוציאה ממנו קול, להוציא עבדים לחירות.

כי ה' דהוי"ה רומזת על פרצוף ישסו"ת, ל' דצל"ם, מגדל הפורח באוויר. והוא ההיכל, שנפתח רחמה ע"י הי', בחמישים פתחים. כי או"א אוויר סתום שאינו נפתח, ם' דצל"ם, טבעת על מוחין שלהם. והי' לא יצא מאויר שלהם, באופן שישפיעו אור החכמה. ע"כ משפיעים רק אוירא דכיא, אור חסדים. אבל ישסו"ת, ל' דצל"ם, בינה, נבחנים להיכל, שנפתח רחמה ע"י הי' בחמישים פתחים, ומשפיעים חכמה לזו"ן, ע"י עלייתם לראש א"א, ששם הבינה מתהפכת לחכמה.

ובינה זו נקראת חמישים שערי בינה. כי בה כח"ב זו"ן, שבכל אחת ע"ס, והן חמישים. וכל ספירה מחמישים, מתחלקת לחדרים ולמסדרונות. חג"ת נקראות חדרים. נה"י נקראות מסדרונות, שמורה, שאינם כלי קבלה לעצמם, אלא הוצאה והכנסה אל החדרים.

והפרשה השנייה שבתפילין, והיה כי יביאך, רומזת על ה' דהוי"ה, ההיכל, שנפתח רחמה ע"י הי', ישסו"ת דאצילות, אשר רחמה נפתח, להשפיע חכמה לזו"ן. וזו הפתיחה, שעשתה הי' בהיכל ההוא, כדי לשמוע בו הקול, היוצא מתוך השופר הזה. משום שהשופר הזה סתום מכל הצדדים.

כי בעת שישסו"ת, בינה, השתתפה במלכות, ירדו ג"ס אל"ה, שהם בינה וזו"ן של גוף דישסו"ת, לזו"ן דאצילות, ונשארו בישסו"ת ב' אותיות מ"י. ואח"כ, ע"י העלאת מ"ן, חוזרת להוריד ה"ת מנ"ע שלה אל הפה, כמו שהייתה מטרם השיתוף. ואז חוזרים ועולים אליה ג' אותיות אל"ה, ונשלם שוב השם אלקים.

ועם אל"ה שעלו בחזרה לבינה, עולים גם הזו"ן. שאע"פ שאותיות אל"ה כבר עלו והתחברו אל הבינה, ונשלם השם אלקים, מ"מ נבחן שהשם אלקים עמוק וסתום. משום שבו אור החכמה לבד, ואין הארת החכמה יכולה להתקבל לאל"ה, זולת ע"י לבוש של חסדים.

ולפיכך נבחן, שאלו אותיות אל"ה, הם בחינת שופר, שבתוכו מלובשים הזו"ן, שעלו עימהם אל הבינה, הנבחנים לקול. משום שהם המעלים עימהם את הזו"ן לבינה, מכוח היותם כלולים בהם מעת קטנות. ונמצאים נושאים בתוכם את הז"א.

ואותה הפתיחה, שעשתה היו"ד בהיכל הזה, היא כדי לשמוע בו את הקול, היוצא מתוך השופר הזה. כי הי', שהם או"א עילאין, משפיעים הארה עליונה להוריד ה"ת מנ"ע דישסו"ת בחזרה אל הפה, ומעלים ג' אותיות אל"ה שהיו בזו"ן, ומחברים אותם שוב אל הבינה, כמו שהיו מטרם השתתפותם עם המלכות.

ונמצא, שהי' פתחה את ההיכל דישסו"ת, כדי להשפיע מוחין לז"א, מתוך השופר, שהם אותיות אל"ה, שהעלתה. כי גם הזו"ן עולים עם אותיות אל"ה אל הבינה, ומקבלים שם חכמה.

לשמוע בו את הקול, היוצא מתוך השופר, בינה. כלומר, להאציל ז"א עם המוחין דגדלות, הנקרא קול, ואצילותו נבחן להשמעת קול. השופר הזה סתום מכל הצדדים, הן מחסדים והן מחכמה. כי אותיות אל"ה, הנקראות שופר, נופלות במקום זו"ן, וסתומות שם. הן מג"ר, והן מאור חסדים. וע"כ הם צריכים ב' תיקונים:

א. להעלותם ולחברם בבינה, שישיגו ג"ר שלהם, אור החכמה,

ב. להשפיע בהם אור חסדים, שיהיה לבוש לחכמה.

ובאה הי', ופתחה אותו, להוציא ממנו קול. זהו התיקון הראשון, שהיו"ד ממשיך הארה עליונה אל הה', היכל דישסו"ת, המוריד ה"ת למקומה, ומעלה אל"ה עם הזו"ן שבתוכם, ומחבר אותם אל הבינה. ומשיגים ע"י זה הארת החכמה, שהיא גם מוחין אל הז"א, שעלה עם האותיות אל"ה.

אמנם הארת החכמה עודנה סתומה ואינה מאירה, מטעם חיסרון של חסדים. וע"כ נבחן, שעוד לא יצא הקול, שעוד לא נולד הז"א. שנאמר, ובאה ה' ופתחה אותו, להוציא ממנו קול. להוציא ממנו את הקול, ע"י התיקון השני. ועתה עוד לא יצא.

וכיוון שפתחה אותו, תקעה בו, והוציאה ממנו קול, להוציא עבדים לחירות. זהו התיקון השני. כי אחר שפתח ההיכל, שחיבר אותיות אל"ה עם זו"ן בחזרה לבינה, והשיגו שם אור חכמה, תקע בו, כלומר, שהי' תקעה אוויר בתוך השופר. כי אוויר, אור חסדים. וכיוון שהשופר, אותיות אל"ה, קיבלו גם אוויר, אור חסדים, הוציא והוליד את הז"א, קול, והוציא אותו בשלמות למקומו.

כי ע"י לבוש החסדים, שתקעה הי', יכולה החכמה להתלבש בו, ולהתקבל אל הז"א. וע"כ המוחין האלו, אשר השיג הז"א, קול, מוציא את העבדים לחירות. כלומר, שהז"א משפיע הארתו לעולמות, ובני ישראל זוכים אז במוחין דג"ר, הנקראים חירות.

.240 ובתקיעת השופר הזה יצאו ישראל ממצרים. וכך עתיד, לתקוע בשופר באחרית הימים. וכל גאולה באה מהשופר הזה, בינה. ונמצא השופר הזה בפרשה של יציאת מצרים, משום שמהשופר הזה באה, בכוח הי' שפתחה רחמה, והוציאה קולה לגאולת העבדים. וזוהי ה', אות שנייה מהשם הקדוש.

כי כל המוחין, המושפעים לזו"ן, באים מהשופר הזה, שהם אותיות אל"ה. גם אלו המוחין הגדולים, שקיבל הז"א להוציא ישראל ממצרים, היו משופר זה. וכן המוחין שיתגלו באחרית הימים לגאולה השלמה, יהיו משופר זה באותו אופן. ומשום זה יש יציאת מצרים בפרשה הזו, והיה כי יביאך, שבתפילין.

כי המוחין שהתגלו ליציאת מצרים, באו מהשופר הזה שבישסו"ת, בכוח או"א, הי' דהוי"ה, שפתח הרחם דישסו"ת, שהם אותיות אל"ה, והוציא קולו, הז"א, ע"י השגת המוחין הללו לגאולת העבדים, שגורמים להוציא ישראל מעבדות לחירות. ודע, שאין ז"א ונוקבא נקראים קול ודיבור, אלא רק בהשגת המוחין דחיה, ולא בשאר המדרגות, הפחותות ממדרגת חיה. ומהמוחין דחיה באות כל הגאולות.

.241 הפרשה השלישית, היא הייחוד של שמע ישראל, ו' דהוי"ה, הכוללת הכול, ז"א, ובו ייחוד הכול, שבו מתייחדים, והוא לוקח הכול.

הפרשה הרביעית היא, והיה אם שָמוע, כללות שני הצדדים, חו"ג, שכנ"י, הגבורה שלמטה, המלכות, מתייחדת בהם. וזוהי ה"ת דהוי"ה, הלוקחת אותם ונכללת מהם.

פרשה שלישית שבתפילין, שמע ישראל, ז"א, ו' דהוי"ה, הכוללת כל ד' הפרשיות שבתפילין. כי אע"פ ששתי הפרשיות הראשונות: קַדש, והיה כי יביאך, הם או"א וישסו"ת, חו"ב, אין הם או"א וישסו"ת עצמם. אלא הם או"א וישסו"ת, המתלבשים בראש הזו"ן, חו"ב שבמוחין דז"א, המכונים ם' ל' דצל"ם הז"א.

וכן פרשה רביעית, והיה אם שמוע, נוקבא דז"א. אין הפירוש על הנוקבא עצמה, אלא רק נוקבא הכלולה בז"א, שנקראת בו בשם מוח הגבורה של הז"א. כי ג' מוחין בז"א הם חב"ד, ם' ל' צ' דצל"ם הז"א. והם חו"ב תו"מ שבמוחין דז"א. כי בדעת, צ', יש חו"ג. החסד שבדעת נבחן לז"א עצמו. והגבורה שבדעת נבחנת להתכללות הנוקבא. והם ד' פרשיות שבתפילין.

הרי שז"א, ו' דהוי"ה, כולל כל ד' הפרשיות. ובו ייחוד הכול. שכל הייחודים האמורים באו"א וישסו"ת הם רק בז"א, לצורך ז"א לבד. כי הפרצופים הקו��מים לז"א, הם תמיד בייחוד, ואינם צריכים למ"ן מהתחתונים לייחד אותם. וכל הייחודים, שאנו עושים ע"י מ"ן בפרצופים העליונים, אינם כלום לצורכם עצמם, אלא לצורך הז"א, שבו מתייחדים.

כי אין ייחוד לחו"ב, שהבינה תחזור להיות חכמה, בשביל התחתונים, אלא ע"י עליית הז"א להם למ"ן. כי בעת שהז"א עולה למ"ן אל הבינה, אז עולה הבינה לראש דא"א, ומקבלת חכמה להשפיע לז"א. אבל לא לצורך עצמה, כי הבינה מטִבעה בע"ס דאו"י, אור החסדים לבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא. ואין לה עניין לעלות לראש א"א, להזדווג שם עם החכמה. אלא הז"א העולה אל הבינה, מעורר אותה להשפיע חכמה בשבילו.

הרי שאין הבינה מתייחדת עם החכמה, אלא בכוח הז"א, ובשביל הז"א. שבז"א מתייחדים, והוא לוקח הכול. כי גם אור החכמה, שהבינה נוטלת בעד הז"א, אינו מתגלה כלל במקום הבינה, אלא רק במקום הז"א, מחזה ולמטה. הרי שהז"א לוקח כל המוחין הללו, ולא העליונים ממנו.

והיה אם שמוע, כללות שני הצדדים, חו"ג, שמתאחדת בהם כנ"י, הגבורה שלמטה. כי פרשת שמע, ז"א, ו' דהוי"ה, הייחוד העליון, שבו מגולה האהבה בצד החסד לבד, פרשת ואהבת את ה' אלקיך, שכולה אהבה. ואין בפרשה זו דין כלל. אבל הפרשה הרביעית, והיה אם שמוע, ה"ת דהוי"ה, הנוקבא דז"א הכלולה בו, גבורה שבדעת דז"א. ובה מתגלה האהבה בשני צדדים, בצד החסד ובצד הדין הקשה, שהוא הייחוד התחתון של בשכמל"ו שהנוקבא דז"א, הנקראת כנ"י, הגבורה שלמטה, מתייחדת בהם.

אין זו הנוקבא עצמה ממש, אלא גבורה שלמטה, שבמוח הדעת. וזו ה"ת דהוי"ה, הלוקחת אותם ונכללת מהם, כי הגבורה שבדעת, ה"ת דהוי"ה, נוטלת כל המוחין שבייחוד העליון של שמע ישראל, ונכללת מהם. כי רק בה נשלמים המוחין. כי בה המקום לגלות האהבה בשני צדדים, משום שהדין הקשה המשלים לאהבה, אינו נמצא למעלה ממנה.

וכתוב, ראשך עלייך ככרמל, רומז על תפילין של ראש. כי אחר שז"א מתלבש בכל ד' המוחין, המרומזים בד' הפרשיות, שהם שלוש אותיות צל"ם, נבחן שראשו כמו כרמל, אותיות כר מלא, מכל טוב.

.242 והתפילין הן אותיות השם הקדוש. וע"כ כתוב, ראשך עלייך ככרמל. אלו התפילין של ראש. ודַלת ראשך, תפילה של יד, מלכות, ענייה כלפי מעלה, ז"א. וג"כ יש לה שלמות, כעין של מעלה.

המלכות, תפילה של יד, ענייה כלפי מעלה, ענייה כלפי העולם העליון. שהעולם העליון, בינה, משתתפת בה, כדי להשלימה. וג"כ יש לה שלמות, כעין של מעלה. כי היא מקבלת עתה כל אותה שלמות של עולם עליון, בינה, ע"י הייחוד התחתון של בשכמל"ו, שבפרשה רביעית דז"א.

וכיוון שאינה נוקבא שבגופו דז"א, אלא נוקבא דז"א הנפרדת, ע"כ נוטלת ממנו כל ד' הפרשיות, שהם חו"ב חו"ג דז"א, להיותה פרצוף נבדל ושלם. אלא שהם בבית אחד, ולא בד' בתים מיוחדים, כמו התפילין דז"א.

והטעם הוא, כי הפרשה זה האור, והבית שלה זה הכלי. ונודע, שמכל זיווג נמשך אור וכלי. ולפיכך הז"א, שד' הפרשיות, שהם ד' המוחין שלו, חו"ב חו"ג, נמשכים לו בד' זיווגים, יש לו ג"כ ד' בתים, לכל פרשה בית מיוחד. אבל הנוקבא, שבה עצמה אין שום זיווג, אלא שמקבלת כל ד' המוחין, שהן ד' הפרשיות, בזיווג אחד מז"א, לכן אין לה, אלא בית אחד לכל ד' הפרשיות.

.243 מלך אסור ברְהָטים. קשור ואחוז באותם הבתים של התפילין, כדי להתאחד באותו השם הקדוש כראוי. וע"כ, מי שמיתקן בהם, נמצא בצלם אלקים. כמו אלקים, שמתייחד בו השם הקדוש, אף כאן מתייחד בו השם הקדוש כראוי. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר, תפילין של ראש ותפילה של יד. והכול אחד.

מלך אסור ברהטים. ז"א קשור ומאוחד בבתים האלו. כי הבתים, שבהם מונחים הפרשיות, נקראים רהטים. כי רהטים הם שְׁקתות המים, שהצאן שותה מהם. וכן המוחין, שהם מימי החכמה ומימי החסדים, קשורים ומכוסים בכלים שלהם, שהם הבתים. וע"כ מכונים הבתים בשם רהטים.

והוא קשור ואחוז בבתים האלו, כדי להתייחד בשם הקדוש כראוי. כי הבתים, תנה"י דתבונה, הנקרא ד' גדולה שבמילה אחד, שעליה נאמר, ותיראה היבשה. שע"י שנגלה בז"א יבשה זו, הוא יכול אח"כ להשפיע את המוחין לנוקבא. ומה שהייתה יבשה, נעשתה ארץ, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות. הרי שאלמלא הבתים שלו, שהם היבשה, לא היה יכול הז"א לתת המוחין לנוקבא שלו.

וז"א קשור ואחוז בבתים של הפרשיות, הבאות מבחינת היבשה, כדי להתאחד באותו השם הקדוש כראוי, כדי שיוכל להתייחד ולהשפיע לשם הקדוש, הנוקבא, כראוי, בגילוי, שמה שהייתה יבשה, נעשתה ארץ, לעשות פירות ותולדות, ולנטוע אילנות. וזהו, מלך אסור ברהטים.

וע"כ מי שנתקן בד' הפרשיות הללו, יש לו צלם אלקים. האדם התחתון המניח תפילין, ממשיך מזו"ן המוחין חו"ב חו"ג, הנקראים צל"ם. כי חו"ב נקראים ם' ל', חו"ג נקראים צ'. וזה צלם אלקים. כמו אלקים, הבינה, שמתייחד בה השם הקדוש, הנוקבא, כך מתייחד באדם השם הקדוש.

זכר ונקבה ברא אותם, תפילין של ראש ותפילין של יד. והכול אחד. ויברא אלקים את האדם בצלמו. המוחין חו"ב חו"ג נקראים צל"ם. ויש בהם זכר ונקבה, צל"ם דז"א וצלם דנוקבא, תפילין של ראש ותפילין של יד.