#חסדים

[leahbasavraham]

Project I’m working on. Told AI to generate these images “in the style of a Yiddish textbook illustration”

[rabash-maamarim]

מהו מבול מים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ד' 1989 - מאמר 4

בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". וזה לשונו, "רבי יהודה פתח, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. ושואל, וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'. ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק. משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים. שהוא סוד הקדושה והלעומת דקו ימין. ויש מים צלולים, ויש מים עכורים. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו שמאל. יש מים שלום, ויש מי מריבה. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי. ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי, כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וזה שאומר ויקדש בם".

ויש להבין את ענין ג' מיני מים, שאומר, שהם נגד ג' קוים. מהו הענין בדרך העבודה. בטח שהזה"ק מדבר ממדרגות עליונות, ששם שייך ענין ג' מיני שפע, המתגלים בג' אופנים. ומה יש ל��ו ללמוד מזה בדרך העבודה.

קודם כל אנו צריכים לדעת, מה זה "מבול מים" בעבודה, שהמבול הזה היה המחבל, אשר "וימח את כל היקום". ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת לכם, איזה הגיון יש בזה, שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמך, הלא אתה צריך לדאוג, שאתה תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך. איזה תועלת תצמח לך מזה שאתה עובד, שהבורא יהנה, מזה שאתה מקיים את התורה ומצות שלו, אשר צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום. האם יתן לך שכר תמורת עבודתך, כלומר שאתה מתייגע בתורה ומצות.

על זה אתה עונה לי, שאתה רוצה לעבוד בלי שכר. איך אפשר להבין דבר כזה, לעבוד בלי שכר. הלא הוא נגד ההגיון. הלא הטבע שבו נולדנו, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם אנו מתייגעים באיזה דבר, בטח שאנחנו מקבלים הנאה ותענוג תמורת היגיעה. אם כן הרי זהו נגד הטבע שלנו. וזה נקרא "טענת מה".

אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", כלומר, שקשה לו להאמין בה'. זאת אומרת, שהוא אומר, שהוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם הוא היה מרגיש את גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו.

כמו שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים שקבעו שהוא גדול, והשכל מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את הגדול, בטח אם היתה לו הרגשה כזו בגדלות ה', היה גם כן יכול לעבוד ולשמש את ה'. מה שאין כן לגבי הבורא, אין לנו הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת "שכינתא בגלותא", ואין שום הרגשה בגדלות ה'. אם כן איך הוא יכול לבטל את תועלת עצמו בפני תועלת ה'.

לכן ב' אלה, היינו "מי ומה", כשהם מתחברים, נעשה צירוף מים, שזהו מה שכתוב "המבול מים על הארץ", שעל ידיהם מתו. כלומר, שכל בחינת הרוחניות, הנקראת חיים, נאבדה בגלל המים הנ"ל, שהם ב' השאלות, מי ומה. פרחו מהם רוח החיים דקדושה ונשארו מתים. כמו שכתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים". וזה נקרא מי המבול בעבודה, שבגלל המים האלה מתו בעבודה, ולא היו יכולים להמשיך בעבודת ה', מסיבת הטענות של מה ומי, כנ"ל.

וזה שכתוב בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות רבי) וזה לשונו, "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה. כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות של מה ומי. כנ"ל".

וענין הצלת התיבה מהמבול, בעבודה, הוא, היות שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף על פי שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות.

ובחינה זו נקראת בחינת בינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים, שהיא נקראת בחינת "כי חפץ חסד". שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר להבין, ועל כל דבר הוא אומר, בטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה עמו. והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, מכל מקום הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית של טוב ומטיב, כמו שכתוב, "והכל מאמינים שהוא טוב לכל, הטוב ומטיב לרעים ולטובים".

וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו". וזה נקרא בחינת "תיבה", שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים, ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הן יכולות לשלוט רק בתוך הדעת.

מה שאין כן למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל השאלות הם רק לפי שכל החיצוני. מה שאין כן שכל הפנימי, שהוא בא לאחר שהאדם זכה לבחינת השתוות הצורה, שהוא זוכה אז לשכל הפנימי, שאז הוא מבין בתוך הדעת הפנימי, ואז הוא רואה, שכל מה שהשכל החיצוני הבין שהצדק אתו, לאחר שהוא זוכה לשכל הפנימי, הוא רואה, שהכל מה שהשכל החיצוני טוען, אין בזה ממש, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל במאמר תש"ג.

ובהאמור, "שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את האדם", פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות האלה הוא הורג את בני אדם. וזה שאומר הזהר "אמר רבי יוסי, ראה את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה".

כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, תאבד לו רוח החיים שיש לו. אז הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום. אלא שהוא שמח בחלקו, כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול ממבול מים.

ובהאמור נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק (נח דף ע', ובהסולם אות קצ"ו) וזה לשונו, "כי ודאי הוא, שהאדם צריך להסתיר עצמו, שלא ייראה לפני המשחית, כשהוא שורה בעולם, כדי שלא יסתכל בו. כי כל אלו שמתראים לפניו, יש לו רשות להשחיתם".

(ובאות רבי) בהסולם אומר הזהר וזה לשונו, "ועל כן ביקש הקב"ה לחפות על נח להסתירו מעין רואה, כדי להסתר מעין, מפני מי המבול, כי המים דחקו אותו אל התיבה, כלומר כי ראה את מי המבול ופחד מהם, ועל כן בא אל התיבה".

ויש להבין, איך שייך לומר לגבי מלאך המשחית, שאם נח נכנס בהתיבה, אז המלאך כבר לא רואה אותו, שהוא נמצא בהתיבה. איך אפשר להבין זאת, אם הקב"ה היה מייעץ לנח, שיכנס להתיבה, בכדי שלא יראה אותו המחבל המשחית, בטח כשהיה רואה את התיבה, מה הוא היה חושב, שזהו תיבה ריקה מבלי אנשים. הלא אפילו אם היה המחבל המשחית גשמי, היה בטח רוצה לראות מה שיש בתיבה, ובפרט מלאך, לא רואה מה שיש בתיבה. היתכן.

אלא בבחינת עבודה יש לפרש כנ"ל, "שהמחבל המשחית", הוא רואה באלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. עמהם הוא יכול להתוכח בטענות של מי ומה כנ"ל. מה שאין כן שה' אמר, שהוא יכנס בבחינת בינה, הנקראת "עלמא דאתכסיא", שפירושה, שהוא מכוסה בפני חיצונים. כלומר, לאלו אנשים שהולכים עם שכל החיצון, המחבל יכול לראות, משום שיש להם שפה משותפת. היינו, בבחינת חיצוניות.

מה שאין כן אלו שהולכים למעלה מהדעת, הנקרא שעושים הכל מטעם אמונת ה', וע"י אמונת צדיקים, שהם נותנים ��הדרכה, איך ללכת ולהגיע לדביקות בה', ולזכות לשכל הפנימי, הנקרא שכל התורה. במקום ��זה נבחן, שאין להמלאך המשחית שום אמצעים לראות, היות שהראיה שלו היא בכלים דקבלה.

לכן אמרו חז"ל, "כיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב לרע". ופירשנו, שהכוונה היא, בזמן שניתן רשות למשחית, אפילו אלו אנשים שעוסקים בקבלה בעל מנת להשפיע, שהם נקראים טובים, מכל מקום היות שעוסקים בקבלה, יכול להיות קטרוג ע"י. לכן גם הם נכנסים בבחינת בינה, שהיא כלים דהשפעה, שבהם אין שום אחיזה להס"א, שזה נקרא, "שאין המלאך המשחית יכול לראות מי שנמצא בהתיבה". כי כל אחיזה שלו הוא רק בכלים דקבלה. שם הוא יכול להשטין ולקטרג.

אבל מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין הס"א רואה אותם. היינו, שאין להם שפה משותפת, שתהיה מציאות להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, כשהאדם הולך בדרך השפעה, שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה, שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתווכח עם האדם. אבל, ברגע שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה.

וכמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ד, דף תקל"א, ד"ה אמנם) וזה לשונו, "אלא בינה זו, עדיין אינה נחשבת למחסרת ראש (היינו שלימות) מטעם, דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום".

שפירושו, היות שבינה נקראת בחינת חפץ חסד, שהוא כלי דהשפעה, שאינה צריכה בשביל עצמה שום דבר, וכל דבר שהיא יכולה לעשות למעלה מהדעת, היא מרגישה בעצמה שיש לה משהו לתת. כלומר, שענין צמצום נקרא חסרון. והחסרון בא תמיד על ידי שהאדם רוצה לקבל משהו. ואם הוא צריך לקבל, ואם יש הפרעות מצד מי שהוא, היינו שהנותן אומר, כן אני מסכים לתת לך, אולם רק לפי התנאים שאני רוצה, ואם אתה תסכים לתנאים האלו, אתה תקבל, אחרת לא. כאן יש מקום להפרעות.

כלומר, אם אין המקבל מוכשר לקיים התנאים מה שהנותן דורש, נמצא, אז המקבל בבחינת חסרון. זאת אומרת, התנאים שהנותן רוצה, זה נקרא הגבלות וצמצומים, שלא תמיד המקבל מוכן לקיים את התנאים האלו.

מה שאין כן אם הוא לא רוצה לקבל שום דבר מהנותן, מה איכפת לו מזה שהנותן לא רוצה לתת, רק לפי ההגבלות, הלא אין לו שום עסק עם הנתינות של הנותן. זה מכונה בחינת בינה, כלי דהשפעה, היא רוצה לתת ולא לקבל כלום.

אולם כאן יש עמקות גדולה, בזה שהבינה רוצה לתת ולא לקבל כלום. כי גם כאן יש תנאי מצד התחתון, הנותן. כלומר, זה שהתחתון רוצה להשפיע, התחתון אומר, שרק לפי התנאי שאני אציג לפניך, אני מוכן להשפיע לך, אחרת אינני מסוגל לתת לך משהו. ומה התנאי, אני רוצה לראות, אם באמת אתה חשוב. ולא סתם חשוב, אלא בכדי שאני אהיה מסוגל לתת לך את הכל, ולא להשאיר בשבילי שום דבר, אלא לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך", זה אני יכול לתת לך רק בתנאי, שאני ארגיש את הגדלות והחשיבות שלך, אז אני מוכן להכל. אחרת אין בידי לתת לך, מה שאתה דורש ממני.

נמצא, בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם ש��קיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.

ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.

אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.

לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.

אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה', כנ"ל. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט ��רגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.

כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".

מה שאין כן אם האדם מציג תנאים, זה לא מראה על שפלותו של האדם, אלא להיפך, זה מראה שהאדם מחזיק עצמו לישות ולבעל גאוה. וזהו כמי שאומר, שאר אנשים אין להם שכל, הם יכולים לעבוד בשבילך, אבל אני לא כמו שאר אנשים, אני מבין יותר מה זה יהדות, מה זה עבודת ה'. לכן הוא אומר להבורא, שהבורא צריך להתחשב עמו, כמו שהאדם מבין, ולא כמו שהבורא מבין.

ובהאמור נבין את ענין ג' קוים מה שהזה"ק מביא ג' בחינות.

א. מים מתוקים, והלעומת דקדושה הוא מים מרורים. כידוע, שימין נקרא שלימות, כמו שכתוב במאמר של אאמו"ר משנת תש"ג, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא שלם. והלעומת דשלם הוא, שבא הס"א ומראה לו כל החסרונות, איך שהוא לא הולך בדרך ה', ומפיל את האדם למצב של עצבות, עד כדי כך, שהאדם רוצה אז לברוח מהמערכה, ורוצה אז רק להרוג את הזמן, ואז הוא רואה הכל שחור.

ב. קו שמאל. הוא ��זמן שהאדם רוצה לעשות חשבון הנפש בתוך הדעת, לראות איך הוא באמת לפי ראות עיניו, אם הוא שלם או בעל חסרון. והיות שהוא הכין עצמו לבירור הזה, וזה שעבר לקו שמאל, הוא משום שהוא רוצה עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו, שיאהב את ה' בלב ונפש, זה נקרא "מים צלולים", מטעם שאין כאן שום פסולת ועירוב, אלא הוא רוצה לראות מקום, שיוכל להתפלל לה'. מה שאין כן הלעומת דקדושה בא בטענות, ונותן להבין, שהוא בסדר גמור, אין לו על מה להתפלל. זה נקרא "מים עכורים", כי צלול נקרא, שאין שם שום תערובות, כלומר שהוא רואה את האמת, איך שהוא רואה לפי דעתו ולפי שכלו, והוא רואה, שהוא לא בסדר, ויש לו כח ורצון להתפלל לה', שיעזור לו, שיזכה לאהוב את ה' "בכל לבבך". אז בא הלעומת דקדושה, ומערב שם שקר, ואומר לו, שהוא כן בסדר, ואין לו על מה להתפלל. נמצא, שזה הוא מים עכורים, שמעורבת שם בחינת שקר, במה שהם אומרים, שהם בסדר ואין להם על מה להתפלל.

וכן יש לפרש מה שאומר הזה"ק "יש מים שלום, ויש מי מריבה, שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי". כי כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות.

לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.

מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם. ומדוע נקרא זה שלום.

יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קוים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין על קו שמאל. כמו שכתוב בזה"ק, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שע"י זה קונים בחינת רצון לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבוד אותו למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסידיו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שההתכללות של ב' קוים נקראת שלום. וזהו קו האמצעי בקדושה.

מה שאין כן בהלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", "כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.

הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת. ומה עשו הלעומת דקדושה, שהם המשיכו קו שמאל, שישלוט על הקו ימין, כלומר ללכת בתוך הדעת.

וזה ממש טומאה, שטומאה בעבודה נקרא טמטום הלב. כלומר, שהרצון לקבל סותם את הלב, שלא יכול לכנס הקדושה לתוך הלב, מטעם שינוי צורה. וממילא נעשה ריב עם ה', מדוע שה' לא נותן להם טוב ועונג, שזהו ההיפך מהשלום. לכן צריכים להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

[globalworship]

Three Pillars (Jewish teaching + painting)

Shimon HaTzaddik, also known as Simeon the Righteous, was a Jewish High Priest during the Second Temple period. He is also referred to in the Mishnah, where he is described as one of the last members of the Great Assembly https://en.wikipedia.org/wiki/Simeon_the_Just He famously said: On three things the world stands. On Torah, On service [of God], And on acts of human kindness

--Mishnah Avot 1:2

שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:

A variant translation: He used to say, "By three things the world exists: On the Torah, on worship and on acts of loving kindness." [Soncino translation] https://www.sefaria.org/sheets/114864.3

+++

Here is a pertinent painting by Yoram Ranaan, one of my favorite contemporary artists of Israel. He titles it "Three Pillars."

Prints for sale at https://www.yoramraanan.com/sanctuary-prints/3-pillars

+++

Follow his art at https://www.facebook.com/RaananArt

and see many more of his marvelous paintings and read about the artist at https://www.yoramraanan.com/

The artist recently at work on a different painting, from his FB page:

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | ביאור ענין עליות העולמות | אות קעה

והנה נתבאר, שמבחינת הקביעות אין בכל העולמות והפרצופים שבהם רק בחינת ו"ק בלי ראש, כל אחד כפי בחינתו, כי אפילו הנר"ן דצדיקים אינם אלא בחינת ו"ק, כי הגם שיש להם ג"ר דנשמה מעולם הבריאה, עכ"ז ג"ר אלו, נחשבים רק בבחינת ו"ק בערך עולם האצילות, מטעם שהם בחינת אור חסדים הנפרשים מחכמה כנ"ל. וכן פרצופי אצילות, אע"פ שיש ג"ר בראשים שלהם, מ"מ כיון שאינם מאירים לגופין, הם נחשבים רק לבחינת ו"ק. וכל המוחין המגיעים לעולמות, שהם יותר מבחינת ו"ק, אינם אלא ע"י המ"ן שמעלים הצדיקים. אמנם המוחין האלו לא יוכלו להתקבל בפרצופין, זולת דרך עלית התחתון למקום העליון, כמו שנתבאר. והוא מטעם, כי אע"פ שהם נחשבים לבחינת השלמת הע"ס דמין הב', מ"מ, כלפי הגופין והז"ת עצמם עוד הם נחשבים לבירורי אח"פ דמין הא', דהיינו שאינם נשלמים במקומם עצמם, אלא רק כשהם נמצאים במקום העליון. (כנ"ל באות ��מ"ב). ולפיכך, לא יוכלו ה"פ אצילות לקבל נשמה חיה יחידה דא"ק, זולת בעת שהם עולים ומלבישים אותם. וכן הנר"ן וג' עולמות בי"ע, לא יוכלו לקבל נר"ן דאצילות, זולת רק בעת שהם עולים ומלבישים לישסו"ת וזו"ן דאצילות. עש"ה. כי אלו האח"פ דמין הב' השייכים לז"ת, שיש להם התפשטות ממעלה למטה, למקום הז"ת, לא יתבררו רק בגמר התיקון, כנ"ל. ולפיכך בעת שהג' עולמות בי"ע עולים ומלבישים לישסו"ת וזו"ן דאצילות, נמצא אז, שמקומם הקבוע מפרסא ולמטה, נשאר ריקן לגמרי מכל אור קדושה. ויש שם הפרש בין מחזה ולמעלה דעולם היצירה, לבין מחזה ולמטה שלו, כי נתבאר לעיל, שמחזה ולמטה דעולם היצירה, הוא מקום הקבוע רק לקליפות, (כנ"ל באות קמ"ט), אלא מסבת פגם חטאו של אדה"ר, ירדו ד"ת דיצירה דקדושה וע"ס דעשיה דקדושה ונתלבשו שם. (כנ"ל באות קנ"ו). ולפיכך בעת עליות בי"ע לאצילות, נמצא שמחזה דיצירה ולמעלה, אין שם לא קדושה ולא קליפות, אבל מחזה דיצירה ולמטה, יש שם קליפות. כי שם המדור שלהם.

[desertjusttochat]

בישראל, ענף הליווי משגשג וצומח

בישראל, ענף הליווי משגשג וצומח מדי יום. נערות ליווי (https://banot-hamot.co.il/%d7%a0%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%95%d7%99/) בישראל מבוקשות מאוד בזכות יופיין, קסמן ותבונתן. הם אנשי מקצוע מאומנים היטב המספקים חברות, בידור ואינטימיות ללקוחותיהם. תעשיית הליווי קיימת כבר מאות שנים, אך היא זכתה ליותר קבלה ופופולריות בשנים האחרונות. בישראל, נערות ליווי זוכות ליחס של כבוד והערכה, ושירותיהן חוקיים ומוסדרים על ידי הממשלה. עובדה זו הפכה את ישראל ליעד פופולרי עבור אלה המחפשים את חברת הליווי. אחת הסיבות לביקוש הגבוה לנערות ליווי בישראל היא האוכלוסייה המגוונת והנוף התרבותי של המדינה. ישראל מושכת אליה מספר רב של תיירים מכל רחבי העולם בשל ההיסטוריה העשירה שלה, המשמעות הדתית והיופי הנופי שלה. תיירים אלה מחפשים לעתים קרובות את חברתן של נערות ליווי כדי לשפר את חווית הנסיעה שלהם ולחקור את העיר בצורה אישית ואינטימית יותר. יתר על כן, בישראל יש מגזר עסקי וטכנולוגי משגשג, המושך אליו אנשי מקצוע ויזמים זרים רבים. אנשים אלה לעתים קרובות יש אורח חיים עסוק מלחיץ לפנות שירותי ליווי להפסקה מן השגרה קדחתני שלהם. פוטנציאל ההשתכרות הגבוה של לקוחות אלה אומר גם כי שירותי ליווי הם ביקוש גבוה יכול להיות מתגמל כלכלית עבור הליווי. נערות ליווי בישראל אינן מוגבלות רק למתן חברות; הם שואפים לגרום ללקוחות שלהם להרגיש בנוח ומאושר. הם מצטיינים במתן מגוון שירותים, החל מחברות פשוטה ועד למפגשים אינטימיים יותר. בנות אלה משכילות ומגוונות מבחינה תרבותית, מה שהופך אותן לשיחות ובנות לוויה נהדרות לכל אירוע. כמו כן, ענף הליווי בישראל ידוע בפרטיותו ובדיסקרטיותו. לקוחות רבים המבקשים את שירותיהן של נערות ליווי מעדיפים לשמור על זהותם ומפגשיהם פרטיים. לסוכנויות הליווי בישראל מדיניות פרטיות קפדנית, והמלווים מאומנים לכבד את פרטיות לקוחותיהם בכל עת. נערות הליווי בישראל עוברות גם הן הכשרה קפדנית על מנת להבטיח כי הן מעניקות את השירות הטוב ביותר ללקוחותיהן. הם לומדים נימוסים, חסדים חברתיים וטכניקות מיניות כדי לספק את הצרכים וההעדפות המגוונות של לקוחותיהם. הכשרה זו גם מסייעת להם להתמודד עם כל מצב ולהבטיח כי הלקוחות שלהם יש חוויה בטוחה ומהנה. מלבד השירותים שהן נותנות, נערות ליווי בישראל משמשות גם כשגרירות תרבות של המדינה. תיירים ומבקרים רבים בישראל זוכים ללמוד על ��תרבות וההיסטוריה של המדינה מהאינטראקציות שלהם עם בנות אלה. הם גאים מאוד להציג את ארצם לעולם ולבנות גשרים בין תרבויות שונות. לסיכום, ענף הליווי בישראל הוא נדבך חיוני ומשגשג בכלכלה ובתרבות של המדינה. הוא ממלא תפקיד מכריע במתן חברות, בידור ואינטימיות למגוון רחב של לקוחות. נערות הליווי בישראל מקצועיות, דיסקרטיות ומאומנות היטב, מה שהופך אותן לאחת הטובות בעולם. לכן, אם אתם מתכננים טיול לישראל, אל תתביישו להתפנק בחברת נערת ליווי כדי להפוך את הטיול שלכם לבלתי נשכח עוד יותר.

[rabash-maamarey-hachevra]

מעוז צור ישועתי

תשמ"ה - מאמר י"ג 1985 - מאמר 13

בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".

נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:

א. הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,

ב. והג' אמצעיות הן של בקשות,

ג. והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.

הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב).

והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו.

לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה.

"ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה.

אבל מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו.

ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש".

אבל העיקר הוא, שהאדם צריך ראשית כל, שיהיה לו רצון לזבח את הרצון לקבל. והיות שהרצון לקבל הוא כל עיקרו של הנברא, לכן הנברא אוהב אותו, וקשה לו מאוד, שיבין שצריכים לבטלו, אחרת אי אפשר לזכות לשום דבר רוחני. והנה בגשמיות אנו רואים, שיש לאדם רצון וחסרון, מה שנוגע לו, הבאה מצד פנימיות גופו. ויש רצון, שאדם רוכש אותו מצד חיצוניותו, היינו מבחינתו עצמו. זאת אומרת, אם לא היו אנשים מבחוץ, שיולידו לו את החסרון הזה, אז האדם לא היה אף פעם מרגיש, שחסר לו זה. רק אנשים מבחוץ הם מולידים לו את החסרון הזה.

למשל אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון לאכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש ענין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות, מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנח לו. מה שאין כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שענין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם.

כן אותו ענין ברוחניות. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.

וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.

וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.

כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.

וכנגד זה יש כח מבחוץ, שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי שהכח הזה, שהוא יכול לקבל מבחוץ, יתן לו חומרי דלק לעבודה. ועל הכח הזה צריכים מאוד להיזהר, שלא לקבלו. וצריכים שמירה יתירה, מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים מבחוץ. והוא בא לאדם, כשהוא שומע, כשאומרים עליו, למשל, שהוא איש בעל מדות, או תלמיד חכם, או איש בעל יראת שמים. או שאומרים עליו, שהוא איש מבקש את האמת. ובזמן שהאדם שומע אלו הדברים, אז הדברים האלו, שהוא שומע, שמחשיבים את עבודתו, זה נותן לו כח לעבודה, היות שמקבל כבוד עבור עבודתו.

ואז הוא לא צריך לבחינת אמונה למעלה מהדעת ולכח השפעה, שה' יעזור לו, שזה יהיה החומרי דלק שלו. אלא הוא מקבל חומרי דלק מהחיצונים. היינו, החיצונים מחייבים אותו לעסוק בתורה ומצות. וזה ענין של הצנע לכת, שאחד מהטעמים הוא, בכדי שלא תהיה יניקה להחיצונים. לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך".

כי "החיצונים" פירושו אנשים, שהם מחוץ ממנו. הם יונקים מעבודתו, בזה, שאח"כ, היינו לאחר שהוא שומע שמכבדים אותו, כבר הוא לומד עבור החיצונים ולא בשביל ה'. כי הוא כבר לא נצרך, שה' יקרב אותו לעבודתו. כי עכשיו הוא בעל עבודה, מטעם שאנשים מבחוץ נותנים לו חומרי דלק, שילמד ויעבוד בשבילם, היינו בשביל, שהם מחייבים אותו שיעבוד. ולא ה' מחייב אותו, שיעבוד בשבילו. אלא אחרים מחייבים אותו לעבוד בשבילם. היינו, בכדי שהם יתנו לו כבוד, וכדומה.

ונמצא, שזה דומה, שהוא עובד בשביל "אל זר". זאת אומרת, שהם מצווים אותו לעבוד עם תמורת הכבוד וכדומה, שהם יתנו לו תמורת זה, שהוא יעסוק בתורה ומצות. פירוש הדבר, במקרה שהם לא ידעו מעבודתו, והוא לא רואה, שיש מי שהוא רואה ועוסק בתורה, אז אין לו מי שיחייב אותו עבודה. וזה נקרא "אחיזת החיצונים". ומשום זה האדם צריך לעבוד בהצנע לכת.

אולם בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק. הגם שזה נכון, שעכשיו רק הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל צריך להיות עוד דבר, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל פרס. וזהו ענין אחר לגמרי, מטעם שזהו נגד הטבע שלנו. כי האדם נברא בטבע, הנקרא "רצון לקבל". והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו כלום.

ולזה צריכים לחפש חברה, שכל אחד מהם הוא בדעה כזאת, שצריכים לעבוד להשפיע. וכח הזה הוא כח קטן אצל אדם. לכן הוא צריך לחפש אנשים, שגם הם מחפשים כוחות כאלו. וע"י התחברותם יחד, אז כל אחד יכול לקבל כח מהשני, שרק זה חסר לו. וה' ישלח עזרה ממרום, שנוכל ללכת בדרך של השפעה.

[levtov1]

אור וכלי 96: הבריאה היא שני אורות ושני רצונות (הקישור לצפייה בסטורי) כל ה#בריאה כוללת אור חכמה ואור חסדים, שיוצאים ומורגשים ב#רצוןלקבל ו#ברצוןלהשפיע. ואין יותר. אלא יש #מאציל ו#נאצל, שני רצונות. הרצון הראשון שקיים, הוא של המאציל, ה#בורא. והרצון שנולד ממנו, כדי #להשפיע לו, הוא הנאצל. מה שמשפיע הבורא ל#אדם, המאציל לנאצל, נקרא '#אורחכמה'. ומה שהאדם מחזיר בחזרה לבורא, נקרא '#אורחסדים'. לכן כל #חכמתהקבלה כוללת שני רצונות, רצון לקבל ורצון להשפיע, ושני #אורות, אור #חסדים ואור #חכמה, וכל היתר הוא מה שקורה ביניהם. #אורוכלי #אור_וכלי #אור #רצון #כלי #רוחניות #מחקרמדעי #חיים #התפתחות #מיכאללייטמן #יעלליאור #ישראל #משפחה #חכמתהחיבור #חיבור #ואהבתלרעךכמוך https://www.instagram.com/p/Cc5RFC1Ks5r/?igshid=NGJjMDIxMWI=

[penrosewater]

if orthodox jews actually took this tweet to heart, there would be no more republican jews.

gentiles DNI

IMAGE TEXT: If you’re an Orthodox Jew: ask yourself if you support policies and politicians that promote רחמנות ביישנות and גמילת חסדים

[hakdamat-sefer-hazohar]

מי ברא אֵלֶה

.7 בראשית. רבי אלעזר פתח, שְׂאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אֵלֶה. שאו מרום עיניכם, לאיזה מקום? למקום, שכל העיניים תלויות אליו. והוא פֶּתח עיניים, מלכות דראש א"א. ושם תדעו, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה.

ומי הוא? הוא הנקרא מ"י, ז"ת דבינה, אותו הנקרא מִקצה השמיים למעלה, שהכול עומד ברשותו. ומשום שנוהגת בו שאלה, והוא בדרך סתום, שאינו מגולה, נקרא מ"י, לשון שאלה. כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמיים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י.

ביאור הדברים. רבי אלעזר מבאר את הפירוש של בריאת שמיים וארץ שבפסוק של בראשית. כי שמיים וארץ הם הכלל של שבעה ימי בראשית, שהם זו"ן דאצילות. וא"כ, למה כתוב, ברא, שהיא בריאה ולא אצילות, והיה צריך לומר, האציל?

הזוהר אומר, שפֶּתח עיניים, זו המלכות דראש א"א דאצילות. כי ספירת החכמה של ע"ס דראש נקראת עיניים. ואין בראש א"א אלא כ"ח בלבד. וע"כ המלכות שלו נקראת פתח עיניים, כי בפתיחתה מושפעים המוחין דחכמה מראש א"א לכל פרצופי אצילות. לכן כתוב, שאו מרום עיניכם, למקום שכל העיניים תלויות אליו. כי מוחין דחכמה נקרא עיניים. ואין מוחין דחכמה בכל פרצופי אצילות, זולת ע"י פתיחתה של המלכות דראש א"א.

ושם, בפתח עיניים, במלכות דראש דא"א, תדעו העניין הזה, איך שהבינה בראה את הזו"ן. כי המילה ברא, פירושה לְבַר ממדרגת אצילות. ומתוך שהבינה עצמה יצאה לבר ממדרגת הראש דא"א, ונעשתה משום זה לבחינת בריאה בערך הראש דא"א, ע"כ היא בראה בהכרח גם את הזו"ן.

ונעשה הז"א בבחינת יצירה, כי היוצא מבחינת בריאה נקרא יצירה. והנוקבא נעשתה בחינת עשיה, כי כל היוצא מיצירה, נקרא עשיה.

אמנם, אין להשוותם לבי"ע ממש שמאחורי הפרסא דאצילות. כי אלו הבינה וזו"ן עומדים למעלה מפרסא בעולם אצילות. אלא הכוונה היא בערך הראש דא"א לבד. וע"כ יש ב' מיני בי"ע:

א. בי"ע דפרודא, שנפרדו מאצילות ע"י הפרסא, שהוא הקרקע דעולם האצילות, העומדת עליהם מלמעלה.

ב. בי"ע דעולם אצילות עצמו, שהם הבינה ז"א ונוקבא שלו, שהם מחוץ לראש דא"א בלבד. ועדיין הם אצילות, אלא שהפרסא שבתוך מעֵי א"א, שבמקום החזה שלו, עומדת עליהם מלמעלה, שמשום זה הם נבדלים מראש דא"א, ונחשבים לבחינת גוף בלי ראש, כלומר, למחוסרי מוחין דחכמה, הנקרא ראש מבחינת עולם אצילות. כי בדרך כלל נבחן עולם האצילות לבחינת חכמה, של כללות ד' עולמות אבי"ע. וע"כ המ��וסר חכמה נבחן שם לגוף בלי ראש.

ונאמר, שעתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. הבינה, שיצאה מהראש דא"א, מכוח הנוקבא שעלתה לחכמה דא"א, וסיימה שם בחינת הראש דא"א, שמשום זה יצאה לבחינת בריאה וגוף דא"א, הנה היא נחלקה משום זה לשתי בחינות: ג"ר וז"ת.

כי הבינה, ממקורה בע"ס דאו"י, אין מטבעה לקבל חכמה כלל, אלא רק אור חסדים בלבד, כמ"ש, כי חפץ חסד הוא, ולא חכמה. ולפיכך אין יציאתה לגוף פוגמת בה כלל. שהרי אפילו כשנמצאת בראש א"א, אינה מקבלת ממנו חכמה.

ולפיכך אין לה שום פחיתות מחמת עמידתה למטה ממלכות דראש דא"א. ונחשבת גם עתה לבחינת ראש גמור, ודומה כאילו לא יצאה כלל מהראש דא"א. והיא נתקנת באו"א עילאין, המלבישים לא"א מפה עד החזה.

ובחינה ב', ז"ת דבינה, שהן מהתכללות הזו"ן בבינה, שהם שורשים של הזו"ן הנמצאים בבינה. ולפיכך הם צריכים להארת חכמה בשביל הזו"ן. וע"כ הם נפגמו מחמת מציאותם בגוף דא"א, שנעשו למחוסרי חכמה. והם נחשבים לבריאה ולו"ק בלי ראש. ועליהם נאמר, אבא הוציא אמא לחוץ, לבַר מהראש דא"א. והם נקראים ישסו"ת, ומלבישים לא"א מחזה עד הטבור.

והבנים שלהם, זו"ן, מלבישים מטבור ולמטה דא"א, עד סיום עולם האצילות.

והפרסא שבתוך מעֵי א"א, עומדת בחזה שלו, כי היא כוח המלכות שבראש דא"א, המוציא את ז"ת דבינה מחוץ לראש, ומפריעה להם לקבל חכמה. כי אע"פ שהמסך הזה עומד בפה דראש א"א, מ"מ שָׁם אינו פועל כלום, כי שם עומדים או"א עילאין, שהם בחינת הג"ר דבינה, הנחשבים עוד לבחינת ראש א"א. ונמצא כי רק במקום החזה, ממעל הז"ת דבינה, שולט כוח המסך, להוציא הז"ת דבינה, שמתחתיו, מחוץ לראש דא"א.

ולפיכך הג"ר דבינה, נקרא בשם עתיקא הסתום. כי הראש דא"א נקרא עתיקא. וכיוון שהג"ר דבינה, אע"פ שהם מפה ולמטה דא"א, נבחנים כאילו עומדים עוד בראש דא"א, ע"כ נקראים גם הם בשם עתיקא, כמו הראש דא"א. אלא משום הימצאותם בגוף א"א, נקראים בשם עתיקא הסתום.

ועתיקא הסתום הזה, שנוהגת בו שאלה, ברא אלה. כלומר, רק הז"ת של עתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, שנוהגת בו שאלה, לקבל בתוכם את הזו"ן ע"י עליית מ"ן. כי שאלה פירושה עליית מ"ן, מלשון, שואלים על הגשמים. ורק הז"ת דעתיקא הסתום הזה, הנקרא ישסו"ת, הן עומדות לשאלה, לקבל מ"ן להמשכת אור החכמה, להיותן מחוסרי חכמה, שלפני זה הן נחשבות לבחינת בריאה. וע"כ ברא אלה, הזו"ן, הנקראים אלה.

ונבראו גם הם בכוחם מחוסרי ראש כמוהו. כי המילה ברא, מורה על חיסרון של ראש מבחינת אצילות. ומיהו מ"י? ז"ת דבינה, שעומדות לשאלה, הן הנקראות מ"י. ועליהן נופלת לשון ברא, כי הן עצמן נעשו בחינת בריאה, מחמת הפרסא שבחזה דא"א, המבדילה אותן מהארת ראש דא"א.

ומקצה השמיים למעלה, הכול עומד ברשותו. ז"ת דבינה, שנקראים ישסו"ת, ונקראים מ"י, הן בחינת קצה השמיים למעלה. כי השמיים הם ז"א, והוא מקבל רק מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ מ"י נקרא, קצה השמיים למעלה, שהכול עומד ברשותו. כי השמיים והארץ, שהם זו"ן וכן ג' עולמות בי"ע התחתונים, כולם מקבלים מישסו"ת, הנקרא מ"י. וע"כ הכול עומד ברשותו.

כי למעלה ממנו, אין שאלה נוהגת שם. וקצה השמיים הזה, שנוהגת שם שאלה, נקרא מ"י. כלומר, למעלה בג"ר דבינה, או"א עילאין, אין שאלה נוהגת שם, כי אינם מקבלים מ"ן להמשכת חכמה, להיותם אור חסדים ואינם מחוסרי חכמה. וע"כ אינם נקראים מ"י. גם אינם בחינת קצה השמיים. כי הם אינם נזקקים לזו"ן, הצריכים להארת החכמה.

ורק הז"ת, שהן ישסו"ת, שנוהגת בהם שאלה, לקבל מ"ן מהזו"ן ולעלות לראש דא"א, לקבל בשבילם הארת חכמה, ע"כ נבחנים לקצה השמיים למעלה, משום שהז"א, הנקרא שמיים, מקבל מהם.

.8 ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה? הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה. כיוון ששאל האדם וחקר, להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות, אחר שהגיע לשם, הוא מ"ה. שפירוש��, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה.

ביאור הדברים. הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו ז"א. והיא נבחנת לקצה השמיים שלמטה, כי היא סוף כל המדרגות ומסיימת את האצילות. ונמצא ז"א, הנקרא שמיים, עומד בין הישסו"ת, הנקרא קצה השמיים למעלה, ובין הנוקבא, הנקרא קצה השמיים למטה.

והאדם שאל וחקר, להסתכל. להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה.

אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזיווג או"א, להסתכל, כדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת.

כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חוה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת ז"א. עד סוף כל המדרגות, מז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. כי הבינה עומדת אחור באחור (אב"א) עם החכמה, להיותה רק חסדים, וחוזרת פנים בפנים (פב"פ) עם החכמה רק לצורך זו"ן.

ואחַר שהגיע לשם, הוא מ"ה. כיוון שהמוחין הגיעו אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. המדרגה התחתונה, העולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. וכתוב, מה ה' אלקיך שואל מעימָך. אל תקרא מ"ה אלא מאה. משום שכל המדרגות עליונות בשלמותן, שהן חמישים, הן כאן במלכות, וע"כ נקראת מאה.

כי חמישים שלה, כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה. הרי שע"כ נקרא מ"ה, להורות שכל השלמות הגדולה של המוחין ההם, באה רק אחר שהגיעו המוחין לנוקבא.

ונאמר, מ"ה ידעת, מ"ה הסתכלת, מ"ה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה. המלכות נקראת מ"ה, כי אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך המדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת כאן במלכות, מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכול, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, היא עומדת לשאלה: מה ראית, מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

ואע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים, ע"י העלאת מ"ן, וכבר נשלמה בהן, מ"מ נוהגת בה שאלה, כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. ע"כ נאמר, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכול סתום כבתחילה. אשר אחַר העלאת המ"ן והמשכת המוחין, עוד הכול סתום בנוקבא, כמו מטרם העלאת מ"ן, שעומדת עוד לשאלה, העלאת מ"ן.

א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן? ולמה נמשכו אליה המוחין, כיוון שאינם נגלים כלל? אל תקרא הנוקבא מ"ה, אלא מאה, מאה ברכות, שהנוקבא משפיעה לתחתונים. לפי זה איך עוד עומדת לשאלה, והכול סתום כבתחילה?

כי יש ב' מוחין דגדלות בנוקבא, הנקראים גדלות א' וגדלות ב'. בגדלות א' עולים רק או"א עילאין לראש דא"א, ולא הישסו"ת. ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו ישסו"ת בגוף א"א, אלא שהתעלו למקום או"א שמקודם לכן, שמלבישים מפה עד החזה דא"א.

ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחינת ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין, העומדים עתה בראש א"א. וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א, ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שהתבאר באו"א עצמם, שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, וז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית מאה ברכות. כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת, שמקודם העלאת מ"ן, מחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת הנוקבא במקום אמא. וע"כ נעשית הנוקבא מאה, כמו אמא, כי בחינת מאה היא באמא, ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י, שעומדת לשאלה, כמו ישסו"ת מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, מהחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, שהארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו. וע"כ מבחינה זו, לא הרוויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכול סתום כבתחילה, כמטרם העלאת מ"ן.

אמנם מבחינה אחרת, הרי הרוויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנקרא אמא, שנעשתה מאה ברכות. ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א. אבל מדרגתה עתה שווה כמו הישסו"ת בעת היותו ו"ק, מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד מחזה עד הטבור דא"א, שזה גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות. אבל עוד חסר ג"ר דגדלות. והשגת ג"ר דגדלות נקרא גדלות ב' של הנוקבא.

עתה תבין למה נקראת הנוקבא בשם מ"ה. אשר הטעם הראשון מבאר המוחין העליונים, שהשיגה הנוקבא, הנקראת מאה ברכות. שע"כ נאמר, אל תקרא מ"ה אלא מאה. כלומר, ע"י עלייתה למקום ישסו"ת בכוח אלו ��מוחין.

וטעם ב', כיוון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, שהיא עומדת לשאלה מהחזה עד הטבור דא"א. הרי גם המוחין דנוקבא דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוקבא עומדת לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר. אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, ו"ק דגדלות.

וגם כאן, שנאמר, מה ידעת, הלוא הכול סתום כבתחילה, אין הפירוש של כבתחילה, כמו שהנוקבא הייתה מטרם העלאת מ"ן. אלא כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרוויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שהרי קיבלה עתה בחינת אמא, מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות. ונמצאת עוד עומדת לשאלה, כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן.

.9 על העניין הזה כתוב, מה אעידֵךְ, מה אדמֶה לָך הבת ירושלים. כי כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך, מה אדמה לך. כלומר, במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ.

מה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. כמ"ש, הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי. קראתי לך ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו.

מה אַשְׁווה לך ואֲנַחֲמֵך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנס אני למעלה, עד שייכנסו בך צבאותיך למטה. וזוהי הנחמה שלך, מאחר שאני משווה לך מדרגה זו, ירושלים של מעלה, המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כיָם שִׁבְרֵךְ. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה, מי יִרְפָּא לך, אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכול מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אות��.

ביאור הדברים. חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן, אלא שרצו להמשיך השפע לס"א, הנקרא אלוהים אחרים, שמסיבה זו נפרד הזיווג דזו"ן, והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק.

כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים. אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה, נקרא ימים קדמונים. כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים, ולמִקצה השמיים ועד קצה השמיים.

ונקרא כך, להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א. ושבעת הימים של או"א הם ראשונים אל שבעת הימים דזו"ן, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמיים ואת הארץ. פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמיים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג. ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אָבוד תאבֵדון מַהֵר מעל הארץ. וכמ"ש, מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם, לכן התקיים בכם, כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ.

וכמ"ש, מ"ה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. קראתי לך ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו.

כי אלו מאה הברכות, שהנוקבא מקבלת מהז"א בזיווג, שמ"ה הן בעלייתם לישסו"ת, ונעשה ז"א לבחינת ישראל סבא, והנוקבא נעשתה לבחינת תבונה. ואז נעשים האורות שלה מאה ברכות, כמו האורות דתבונה. ועל זה כתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו.

כי הנוקבא, הנקראת עיר, התחברה עם התבונה יחדיו, ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה, הנקרא עטרות קדושות, ואז נקרא כְּלִילת יופי משׂושׂ כל הארץ, ומקבלת ממשלה על העולם.

מ"ה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כלומר, שבסיבת חטאם של ישראל, שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא, כי ט"ת שלה נפלו לקליפות, והיא חזרה לנקודה תחת היסוד.

וכמ"ש, מ"י ירפא לך. אם ישובו בני ישראל בתשובה, ויתקנו מעשיהם, ויעלו מ"ן לזו"ן, הנה אז שוב יימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן, ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת, הנקרא מ"י, ואז תהיה לך רפואה.

.10 מ"י קצה השמיים. מ"י, קצה השמיים למעלה, ישסו"ת. מ"ה, קצה השמיים למטה, המלכות. וזה ירש יעקב, ז"א, המבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון, מ"י, עד הקצה האחרון, מ"ה. משום שעומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. וע"כ כתוב, מי ברא אלה. ישסו"ת, מ"י, בראו את ז"א ומלכות, אל"ה.

ביאור הדברים. היה לַכָּתוּב לומר, מראש השמיים ועד קצה השמיים. ולמה נאמר, מקצה ועד קצה, מסוף עד סוף? אלא נאמר, מ"י קצה השמיים למעלה, ישסו"ת, שעומד לשאלה, הוא המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה, הנוקבא, שמטרם העלאת מ"ן היא סוף כל המדרגות מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, ז"א, המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא.

ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי מ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב. והנוקבא, מ"ה, עומדת בסיומו.

אמנם הכתוב מדבר כבר אחַר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, שאַל נא לימים ראשונים, שהוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנקרא ימים ראשונים. שאז נמצא, שקצה השמיים שלמטה, מ"ה, הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמיים למעלה, על מ"י, ישסו"ת. ונמצאים שניהם במקום אחד ממש.

וע"כ כתוב, מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחינת קצה השמיים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא, חג"ת נה"י. והנוקבא נוטלת התבונה, המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנקרא שמיים. אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמיים.

ויש עוד פירוש, אשר השמיים שלמעלה הוא ישראל סבא, הכולל ששת הימים הראשונים, חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמיים שלמעלה הוא התבונה, המלכות דבינה. ויהיה פירוש הכתוב מהקצה של ישראל סבא, עד הקצה דז"א, הנקרא שמיים שלמטה.

ועל אלו המוחין כתוב, מ"י ברא אל"ה. כי מ"י הוא ישסו"ת, העומד במקום בריאה דא"א, מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א. שע"כ נבחן לבריאה, לבַר מראש דא"א. וע"כ הוא עומד לשאלה.

ונמצא אחר שהזו"ן משיגים אלו המוחין, שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה, ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א. וכמ"ש, מ"י ברא אלה, הזו"ן, נטלו מוחין דבריאה מהמ"י.

[kabclip2020]

חטא עץ הדעת 31: מדרגת גן עדן נופלים לבור עמוק של חורבן

אנחנו צריכים לעבור מצבים הפוכים, מהשלימות לעבור מצבי שבירה ותיקון. בהכנה מצד העליון אנחנו מלכתחילה 'אדם הראשון בגן עדן', בנויים בצורתנו השלמה. אבל מדרגת 'גן עדן' אנחנו נופלים לצורה הפוכה, ל'בור עמוק', כדי לעלות ממנו, בעצמנו, בהכרתנו, בהבנתנו, חזרה למצב 'גן עדן'. לכן הכלי השלם של עשר ספירות עובר שבירה, שמתגלה בו יצר הרע, רצון לקבל אגואיסטי. וקודם נאבדים ממנו הכלים הגבוהים, אור חכמה שממלא את הכלי, וזה 'חורבן בית המקדש הראשון'. ואחר כך נאבדים ממנו כלים קטנים של השפעה, אור חסדים, שזה 'חורבן בית המקדש השני', שהכלי נשאר ריק ושבור. והכלי שנכלל מכל השבירה לאט לאט קם מוכן לתחייה. וזה אנחנו הדור הראשון שקם לתחייה, לתקן את השבירה גם בגשמיות וגם ברוחניות.

[leahbasavraham]

So far I have ביקור חולים and תיקון עולם

I was going to do גמילות חסדים but found it was hard to illustrate without getting into another more specific topic so maybe I’ll also include subheadings like that one.

Does anyone know / would anyone who speaks Hebrew fluently be willing to tell me how you’d say “Jewish values” in Hebrew ? I have a Jewish values wall I’m working on for my kids and want to put the heading in both English and Hebrew. I don’t want to just trust the computer translators for this since it seems that maybe the phrasing would be idiomatic / not just a 1-to-1 translation. Thanks in advance.

[rabash-maamarim]

מהו הב' הבחנות שלפני לשמה

תשמ"ח - מאמר י"א 1988 - מאמר 11

בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.

ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי - ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.

הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.

ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל, כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.

ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".

זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.

ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.

ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.

וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.

ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".

וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.

שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.

מה שאין כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.

וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.

אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי - ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.

אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.

אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים".

מקור

[kabclip]

חיסרון 73: הפער שמביא הכרת הרע והכרת הטוב

העליון מוליד אותנו, בורא בנו חיסרון, ואנחנו צריכים לברר את החיסרון הזה. או להישאר עם האגו באותו מקום, או לעלות מעל האגו, ולהשתמש בהרגשת החיסרון, כדי להגיע לחיסרון רוחני. להעדיף חיסרון רוחני, חיסרון להשפעה, על פני חיסרון גשמי, חיסרון לקבלה. ואז את הפער בין שני הרצונות, בין הרצון לקבל והרצון להשפיע, לעלות למעלה כמ"ן, כבקשה לקבל כוח להתגבר על הרצון לקבל, וכוח להפעיל את הרצון להשפיע. כך אנחנו מעוררים בעליון כוח להביא לנו אור, שבו אור חסדים ואור חכמה. והאור שמתחיל לטפל בנו, הוא שמביא לנו הכרת הרע והכרת הטוב.

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | ביאור ענין עליות העולמות | אות קעג

ונמצא עתה בעת עליה הג', אשר ה"פ אצילות, נשלמו כל אחד בג' הקומות נשמה חיה יחידה מא"ק, שהיו חסרים להם מבחינת הקביעות. ונבחן, שה"פ אצילות עלו והלבישו את ה"פ א"ק, כל אחד לבחינה שכנגדו בפרצופי א"ק. וגם הנר"ן דצדיקים קבלו בחינת הג"ר שהיה חסר להם, וגם ג' העולמות בי"ע שהיו נמצאים מתחת הפרסא דאצילות, שמבחינת הקביעות לא היה בהם אלא בחי' נר"ן דאור חסדים, הנפרשים מחכמה מכח הפרסא שעליהם, ועתה עלו למעלה מפרסא, והלבישו לישסו"ת וזו"ן דאצילות, ויש להם נר"ן דאצילות, שאור החכמה מאיר בחסדים שלהם.

[rabash-maamarey-hachevra]

חשיבותה של תפלת רבים

תשמ"ו - מאמר ז' 1986 - מאמר 7

בזהר וישלח (דף י"ג ובהסולם אות מ"ה) וזה לשונו, "ובוא וראה, שאמר רבי שמעון, תפלה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים. כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים, ונכללת מכמה צדדים, דהיינו מצד ימין, ומצד שמאל ומאמצע. ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ובוא וראה, יעקב היה כלול מכל ג' הקוין. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין כמו תפלת רבים. ועל כן כתוב "וירא יעקב מאוד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה, כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו".

אנו רואים כאן בדברי הזה"ק, שמפרש "תפלת רבים" על אדם יחיד, שאומר, שיעקב היה נכלל מכל ג' הקוין. ובכל המקומות שכתוב בענין תפלת רבים, משמע פשוט, שרבים מתפללין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף ח' ע"א) וזה לשונם, "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". אימתי עת רצון. בשעה שהצבור מתפללין".

משמע מכאן באופן פשוט, שרבים מתפללין ביחד. וכן יש להבין מה שאומר הזה"ק, ש"התפלה נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים". מהי המשמעות ש"נעשית עטרה בראש", ש"עטרה" היא פירוש כתר המלך, כמו עטרת מלכות. מהו שמהתפלה נעשית עטרה בראשו. מה נותנת לנו להבין את חשיבותה וגדלותה של תפלה. כי משמע, שהוא רוצה לגלות ענין חשיבות התפלה, אז הוא אומר לנו, תדעו, שמהתפלה נעשית עטרה להמלך.

ואומר, שמכונה יסוד, והוא המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ויש להבין, מה דוקא שהעטרה נעשה על היסוד. הלא ידוע, אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא, אם כן מהו הפירוש שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. ומהו הענין שאומר, שהיסוד משפיע להנוקבא, ומהנוקבא אל הצבור.

ענין "תפלת רבים" פירש אאמו"ר זצ"ל, מה שהאדם מתפלל עבור הרבים, זה נקרא תפלת רבים. וזהו שתפלת רבים נקראת עת רצון. כי בזמן שהאדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לו מקטרגים, אם באמת כדאי תפלתו להתקבל, או לא. מה שאין כן אם הוא מתפלל עבור הרבים, לא שייך לומר, שצריכים לעיין בדינו, לראות אם כדאי הוא לענות לו על תפלתו, הלא הוא לא מבקש שום דבר עבור עצמו, אלא בשביל הכלל.

ומשום זה אמרו, שתפלת רבים נקראת עת רצון, שתפלתו מתקבלת. ולפי מה שמבואר בדברי הסולם מכמה מקומות, משמע, שתפלת רבים הכוונה על המלכות, שהיא נקראת כנסת ישראל או שכינה הקדושה, שהיא נקראת "רבים", משום שהיא כוללת כל הנשמות. והיות ששכינתא בגלותא, ומבקשים על גלות השכינה, שלפעמים קוראים אותה "שכינתא בעפרא", כי כל אלו השמות מראים לנו את תוכן של המטרת הבריאה, שהיתה מטעם להטיב לנבראיו.

וכידוע, שמסיבת, שיהא מגולה שלימות פעולותיו, היה צמצום א'. שפירושו, שבמקום שיש רק כלי הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, השפע העליון יהיה מהמקום הזה נסתר. ורק במקום שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, אז מגיע השפע למקום הזה. והיות שהאדם נולד מצד הטבע רק לקבל, לכן במקום שהוא רואה, שהמקבל שלו, שהוא בחינת אהבה עצמית, לא יכול לקבל. אלא הוא צריך לעשות הכל עבור השכינה, היינו עבור המלכות, שרק ע"י זה יתגלה כבודו יתברך ב��לכות, שרק בזמן שהבורא יכול להתגלות לתחתונים, נראה אז את שם כבודו יתברך, כנ"ל, שבמקום שנתגלה השוכן, נקראת שכינה, שאז נקרא בחינת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", כי שם של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב", מתגלה בעולם, כי בחינת מטרת הבריאה, הנקראת להטיב לנבראיו, כולם משיגים, משום שכבר יש כלי הראוי לקבל, שהוא הכוונה בעמ"נ להשפיע, המכונה דביקות ה'.

נמצא לפי זה, היות שהנבראים הם מצד הטבע רק לקבל בעמ"נ לקבל, ואינם יכולים בלי התגברות על הטבע שלהם, לעסוק בעמ"נ להשפיע, אז הם גורמים, שהמלכות תישאר בעפר, היינו שלא יכולים לראות את מעלתה. זאת אומרת, שלא יכולים לראות מה שיש לה לקבל מהבורא, כי הכל נסתר מטעם הצמצום, כנ"ל.

אבל לחשבון הנפש אנו צריכים. היינו אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז"ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע"ג) וזה לשונו, "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו".

נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה. ואנו רואים להיפך, כי בגשמיות כל אחד ואחד רואה שיש ממה להנאות. מה שאין כן בעבודת התורה ומצות אי אפשר להגיד למי שהוא, שיעסוק בתו"מ, מבלי שמבטיחים לו שכר תמורת עבודתו, מטעם כי בעת התעסקותו בקיום המצות, הוא לא מרגיש שום טעם בזה, אלא דוקא בעת שמבטיחים לו שכר, והוא מאמין בזה, אז הוא יכול לעבוד בתו"מ, מטעם שיקבל תמורה.

מה שאין כן בעת שהוא עוסק בדברים גשמיים, כגון אכילה שתיה וכסף וכבוד וכדומה, אין האדם שואל, בשביל מה אני צריך להתעסק בדברים גשמיים האלו. כי במקום שהאדם מרגיש תענוג, אין הוא שואל, מהי המטרה בזה שאני מקבל התענוג. וכל מה שיש לו, בזמן קבלת התענוג, להרהר, הוא, איך אפשר להרחיב התענוג בכמות ובאיכות. ולא חס ושלום אף פעם לא יהרהר על ענין קבלת התענוג, היינו, בשביל מה אני צריך לקבל הנאה.

ויש לפעמים, שהאדם מקבל תענוג מדבר שלא עלה לו לשלם שום דבר עבור התענוג, הגם שהוא נהנה הרבה, מכל מקום מתעוררת בו שאלה, מה תהיה התכלית מהתענוג הזה. דוגמא, תענוג שאינו עולה כסף, זהו תענוג המנוחה, שאינו צריך לקנות את התענוג הזה, אלא את התענוג הזה הוא מקבל בלי כסף.

אבל יש הרבה פעמים, שאדם שואל לעצמו, מה אני ארויח בזה שאני נהנה מהמנוחה. אבל בזמן שיש לאדם תענוג והנאה אמיתית, אז, במצב זה אינו עולה אף פעם על מחשבתו, מה תהיה התכלית של הנאה זו. ואם במקרה שכן עולה במחשבתו, לחשוב מה תהיה התכלית מהתענוג הזה, שאני נהנה עכשיו, זהו סימן שאין התענוג, מה שהוא מרגיש, אינו תענוג אמיתי. כי נשאר עוד מקום במוח שלו לחשוב על תכלית. וזהו סימן, שיש לו בחינת חסרון בתענוג זה. ובמקום שיש חסרון, יכול לעלות במחשבתו, לחשוב על תכלית אחרת ממה שהוא מרגיש עכשיו.

היוצא מכל הנ"ל הוא, שעיקר טעם החיים והעונג נמצא בתורה ומצות, ששם נמצא האור עליון בבחינת פקדון, כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב מראות הסולם אות א') וזה לשונו, "וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון "פקדון". כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מ��וה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשיית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות".

נמצא, שע"י קיום תורה ומצות, מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. אבל הוא אומר שם בהסולם, שזה דוקא לאחר שזוכים לקיים את התו"מ בבחינת "לשמוע בקול דברו". מה שאין כן כשמקיים תו"מ בבחינת "עושי דברו", מטרם שזוכים "לשמוע", נקראים המצות בשם עיטין, והן בחינת אחור, שפירושו הוא, שעוד אינו מאיר בהם את אור העליון השייך לאותה מצוה, אלא הם בחינת עצות, איך להגיע לבחינת אור הפנים, השייכים להמצוה.

וכל העבודה וההתחזקות, שהאדם צריך להתגבר על הרצון והמחשבה שלו, מה שהם מפריעים לו ללכת על דרך האמת, נוהג רק בזמן שהוא באחוריים, שנקרא בחינת עושי דברו. כי במצב זה עוד לא מרגיש את האור העליון, המלובש בתו"מ. ומשום זה הוא עושה הכל מטעם, שהוא מאמין, שזוהי זכיה גדולה, אם הוא זוכה לעסוק בתו"מ, אפילו שאינו מרגיש את חשיבותה אלא עושה הכל באמונה למעלה מהדעת, שזוהי תכליתו של האדם, להגיע לידי דביקות ה', ועושה הכל בכדי להגיע לזה. וכיון שכן, הוא מקיים הכל ועושה מאמצים רבים בכל מה שהוא יכול, וכוונתו היא אך ורק להגיע לידי שלימות.

והיות שהוא רואה, שאחרי כל המאמצים וההתגברויות, מה שהוא רוצה להתגבר על המפריעים, שעומדים נגדו, ומכל מקום הוא עומד עדיין מבחוץ, היות שענין דביקות הוא השתוות הצורה, והוא שעוד לא זז כמלוא נימא מאהבה עצמית, שהיא פעולה הפוכה מדביקות ה', אז הוא הולך להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לאוקמא שכינתא מעפרא, שפירושו, שמלכות שמים, שנראה לאדם, בעת שהוא רוצה לעבוד רק בשבילה, היינו בשביל שיתגלה כבוד שמים בעולם, אז הוא מרגיש טעם עפר במצב הזה. והוא רואה, שכולם כמוהו, היינו שמזלזלים בכבוד שמים, מטעם שאין הם יודעים להעריך את חשיבותה. זה נקרא "תפלת רבים", היינו שמתפלל עבור הרבים.

ויש להבחין ב' הבחנות:

א. המלכות, נקראת רבים, מטעם שהיא כוללת כל הנשמות.

ב. תפלת רבים היא, שמתפלל עבור הרבים, היינו שהרבים יזכו לבחינת חשיבות התורה ומצות. היינו כנ"ל, שיזכו לבחינת תרי"ג פקודין, שמבחינה זו מאיר אור עליון בכל מצוה ומצוה. נמצא, שבסופו של דבר מהב' בחינות של רבים נעשה אחד. זאת אומרת, שמתפללים, שהרבים יזכו, שהמלכות, הנקראת רבים, יראו את גדלותה וחשיבותה, שהוא בזמן, שכולם יזכו לבחינת כלים דהשפעה. ואז יתגלה התרי"ג מצות מבחינת "לשמוע בקול דברו", שאז התרי"ג מצות נקראים בחינת תרי"ג פקודין.

ולפי הנ"ל משמע, שענין תפלת רבים, שאינן חוזרות ריקם, הוא כשמתפללים עבור הכלל. והכלל נקרא כלל ישראל. והכלל נקרא השכינה הקדושה. והיות שהכלל נכלל מכמה בחינות. לכן אומר הזה"ק, הסיבה שתפלת הכלל נתקבלה, משום שיש בה שלימות. וזה לשונו "והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים".

וצריכים להבין, מדוע צריכים תפלה, שתהיה כלולה מכולם. אלא לפי הכלל, שכל ההבחנות שאנו מבחינים ברוחניות, זהו גילויים, שהם צריכים להתגלות לצורך תיקון התחתונים. נמצא, שענין ג' קוין, שאנו אומרים, ששלימות נקרא, ששם מגולים ג' הקוין, הפירוש, היות שהבורא רוצה לתת לתחתונים שפע, שיוכלו להשתמש בהם, ולא יהיה שם שום פגם, ולא כמו שהיה בעולם הנקודים, ששם היתה שבירת הכלים, מסיבת שלא היה שם תיקון קוים, כמו שאומר האר"י הקדוש.

זאת אומרת, כשהעליון נותן להתחתון איזה שפע, אז הוא רוצה ��השפע, שהתחתון מקבל, יהיה לטובתו של התחתון. מה שאין כן אם הכלי, ששם צריך השפע להגיע, אינו בשלימות, אז כל השפע ילך להחיצוניים. שזה ענין שבירת הכלים, שהשפע יצא לחוץ מהקדושה. ומשום זה אין השפע נשפע לתחתונים. וזה נקרא, שאין התפלה מתקבלת.

וזה ענין תיקון קוין, שיש בהכלל. שהכוונה, שהרבים, שהוא מלכות, נכללה מהכלל. שהכוונה, שיש תיקון זה, המכונה ג' קוין, שע"י זה השפע ישאר בקדושה, ולא ילך להחיצוניים. לכן תפלה כזו יכולה להתקבל. היינו, שיכולים לתת לה שפע.

ועל זה מפרש הזה"ק, "כי יעקב היה כלול מג' קוין", היות שיעקב נקרא קו האמצעי, הנכלל מימין ושמאל. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין, כמו תפלת רבים. היינו כנ"ל, שמצד הבורא אין שום עיכוב מלהשפיע השפע למטה, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, אלא כאילו הוא מחכה לכלי קבלה מצד התחתונים, שיהיו ראויים לקבל.

לכן בו בעת שיש כלי מוכשר מצד התחתון, היינו שהתפלה היא הכלי המוכשרת לקבל. אבל צריך להיות בתנאי, שהשפע לא ילך לאיבוד, היינו שלא יצא השפע לחיצוניים, היינו לקליפות. לכן בא תיקון על הכלי מלכות, שהיא צריכה להעביר את השפע להתחתונים. והתיקון הזה נקרא תיקון קוין.

ועתה נבאר את המשך דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר. וזה לשונו, "ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור".

ושאלנו, הלא אנו מתפללים לאין סוף, אם כן מהו הפירוש, שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. והענין הוא, כי סדר השפעת השפע, הבא למלכות, הוא נקרא יסוד. שפירושו, שכל הט' ספירות הראשונות משפיעות כל בחינותיהם אל היסוד, והוא נקרא "כל", כידוע.

נמצא לפי זה, שאנו מדברים תמיד מהמשפיע ומן המקבל השפע, שהיא נקראת מלכות. לכן, היות שהמאציל רוצה להשפיע, ומחכה להתחתונים, שיתנו את הכלים, המוכשרים לקבל את השפע, לכן, כשהתפלות עולות למעלה, וכשהתפלות הן בסדר הראוי להתקבל, הן נקראות כלי לקבלת השפע. נמצא, שהכלי עלה להמשפיע, והיות המשפיע הכללי הוא יסוד, לכן נבחן שהתפלה עלתה ליסוד.

ולפי זה יוצא, לפי הכלל "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". שפירושו, שע"י התעוררות התחתונים, שרוצים להתקרב לה' ולזכות לדביקות ה', אז הם מבקשים עזרה מה', כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג), אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש.

הרי אנו רואים, שהאדם, בזמן שרוצה לשפר מעשיו, הוא גורם זווג למעלה, שע"י זה נמשך שפע למטה. וזה נקרא העלאת מ"ן. דהיינו, שגורמים חסרון למעלה. ויש להבין, איך שייך לומר, שהתחתונים גורמים חסרון למעלה. אבל צריכים לדעת, מה הפירוש חסרון. ידוע שכלי נקרא חסרון, דהיינו, שאם יש חסרון, יש מקום לתת שמה מילוי למלאות את החסרון.

והיות מצד המאציל אין שום עיכוב מלהשפיע, אלא רצונו הוא להטיב, וכל מה שאנו רואים, שיש הסתרת האור, הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע, לכן כשהתחתון מתעורר לטהר את עצמו, וחסר לו כוחות, ומבקש לה', שיעזור לו, אז החסרון הזה עולה למעלה, ויש עכשיו להעליון כלי להשפיע לו שפע. וזה נקרא העלאת מ"ן.

נמצא, שהתפלה, שהיא בחינת חסרון, מה שהתחתון מבקש, שימלאו לו חסרונו, כשעולה להמשפיע, שהמשפיע נקרא יסוד, שהוא המשפיע לכנסת ישראל, הנקראת מלכות, נעשה עטרה על ראשו. כי עטרה פירושו כתר, שזה מראה על כתר המלך, היינו חשיבות המלך. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי אורו יתברך, אז כולם מכירים בחשיבות הבורא.

מה שאין כן בזמן ההסתרת פנים, נקראת השכינתא, היינו מקום התגלות המלך, שהוא בחינת גלות, ו��חינת עפר, שלא משיגים שום טעם ברוחניות, אלא התו"מ נראה להם כאילו זה טעם של עפר. וכל זה הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע. ומשום זה כבודו יתברך מחולל בין הגויים. פירוש, כי מטרם שהאדם זוכה להיות בחינת יהודי, אז הוא דומה לבחינת גויים. היינו, כידוע, שכל אדם הוא עולם קטן, ונכלל מע' אומות ומבחינת ישראל.

ואז, בזמן ההסתר, שאין השפע עליון יכול להתגלות לתחתונים, מטעם שאין להם כלים מוכשרים לזה, לכן מה שיתנו להם איזה הארה עליונה, זה ילך לקליפות. ומשום זה מוכרח להיות השפע עליון נסתר מהם. אז נקרא "נפלה עטרת ראשנו". זאת אומרת, שהחשיבות של הבורא מחוללת.

אבל בזמן שהאדם בא לטהר, היינו שהוא רוצה, שהקב"ה יקרב אותו אליו, ושיתן לו כלי דהשפעה, שע"י זה יזכה לדביקות, נמצא, שכל מה שהוא שהשפע עליון יתגלה, הוא בעמ"נ להשפיע, היינו שהוא רוצה, שיתנו לו כוחות מלמעלה, שתהיה לו היכולת להיות תמיד בקדושה, שהיא בחינת דביקות. אז מהתפלה שלו נעשה עטרה, כתר המלך, משום שניכרת אז חשיבות המלך. וזה פירוש מה שאומר הזה"ק, שהתפלה "נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים", דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. היות שע"י התפלה מושפע השפע העליון להתחתונים, שאז מגולה הטוב והעונג. נקרא זה עטרה כתר המלך, חשיבות המלך.

[vlad-newreality]

כיצד ניתן להחזיר שקט וביטחון לרחובות ובכלל בחיים?

יש לנו ברירה אחת. אם נלמד להתלכד בינינו לעם אחד, למשפחה אחת חמה, על פי הכלל הפשוט של "ואהבת לרעך כמוך", אז נתפתח ונתעלה לרמה אחרת של קיום. אז מכוח החיבור בינינו, יתגלה כוח הטבע העליון, נקרין לכל האנושות המרושתת כוח של חסדים טובים. כוח חיובי אשר ישמש ככוח מרפא ומאזן, כוח משכך ומנחם. כוח של שקט פנימי.

אולם אם נדחה בגסות את תפקידנו משכבר הימים, ולא ניקח את חוק האהבה בשתי ידיים, אז האגו ימשיך להפריד בינינו יותר ויותר. הוא יפצל בינינו לעוד מפלגות וקבוצות, לעוד מגזרים ועדות, לעוד אלף חסידויות וכנגד כל אחת אלף מתנגדים.

רק במציאת השורש המשותף שלנו מעל הניגודים בינינו נחזיר את הביטחון שלנו. לא ביטחון צבאי או מדיני, אלא ביטחון בכוח העליון, ה"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". נשמע תורני, אבל לא. זהו חוק הטבע.

בשיעור שבו נתחבר בינינו במקצת, אפילו בכוח המחשבה ובהטיית הכוונה לטובה, נזכה להשראה עליונה. נקבל שכל וכוחות, ביטחון ותובנות, שיקרינו גם כלפי האויבים שלנו. כוח החיבור בינינו ישכנע אותם בדרכו שחקוקה בנו השיטה לחיבור, הקשר הישיר לעליון, ייעוד היסטורי וגורלי. ולא נתנשא עליהם בשעה של גדולה, אלא נפתח זרועות ונקבל אותם בשמחה.