#חכמת האמת

[vlad-newreality]

הגורם שמפריע לאנושות להתקדם במסלול המהיר לחיבור ולעולם הטוב הוא האגואיזם – "יצר לב האדם שרע מנעוריו" (בראשית, ח, כא). האגו שגובר בנו מיום ליום לא נותן לנו להתקשר בטבעיות ללב אחד. האגו חזק מאיתנו והוא מסכסך ומפריד, מחריב מערכות יחסים חיוביות וקוטע כל אחווה חברתית.

שנת 2024 בפתח ואנחנו עדיין נמצאים במערכה קרבית בלתי פוסקת, חוזרים למלחמות הישנות שבהן נאבקנו זה מול זה, כשהפעם מתווספים ברקע איומים גרעיניים שיכולים להחריב חצי יבשת בלחיצת כפתור.

מכאן שכל פתרון שהוצע עד כה לא יחזיק עוד מעמד ברובד ארצי בלבד. עלינו לטפל בשורש המחלה, ולא רק לבלוע כדור אקמול כדי לשכך את הכאב. אין זה אומר לגעת באגו עצמו, לשלוח יד אל היחסים החולניים בין בני האדם, אלא הריפוי נמצא מעל האגו; התרופה נמצאת ברובד רוחני, בהתעלות מעל כל פילוג להרגשה של חיבור.

כוח החיבור בינינו גדול מסכום הרצונות האגואיסטיים הקטנים שלנו. אם החיבור בינינו אינו נגד אויב משותף, אלא נועד כדי לממש את תוכנית הבריאה, אז במרכזו, בלב ליבו של הקשר בינינו, מתגלה הגורם המקשר והמלכד בינינו, מי שיצר את תוכנית הבריאה, מי שמדביק אותנו לאחד – הכוח העליון.

אם במקצת היינו מתחברים בינינו לעבר התכלית הרצויה, אז הקשר שלנו לכוח העליון – האחד, היחיד והמיוחד – היה ממלא את אוויר העולם, ונגדו כל איום ארצי היה מתגמד בכוחו ובערכו. איש אינו יכול לעשות זאת לבדו, עם כל הדאגה והרצון הטוב שבו לחולל שינוי. היכולת להתעלות מעל האגו, להתחבר ללב אחד ולהרגיש מרחב רוחני חדש בין כולם, דורשת את השיטה לחיבור, חכמת הקבלה.

בעזרת לימוד כתבי המקובלים ובהדרכה נכונה, אפשר בהדרגה להתחבר רגשית ללב אחד, לבנות מעלינו סוכת שלום עולמית אחת – מעל המחנאות והמפלגתיות – הרגשה של שלמות שתקצר לנו את הדרך לשלום. אז הניצחון לא יהיה ניצחון של מחנה אחד על האחר, אלא ניצחון של אנושות אחת שנלחמה והביסה את האגו ההרסני שלה והצליחה להתעלות יחד להרגשת האמת.

[bs-pticha-kolelet]

פתיחה כוללת

להבקיאים בע"ח, וגם שוה לכל נפש, ע"ד מתחילה למגמר והדר למיסבר:

(אות א') אמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליה מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל, שלכאורה תמוה מאד, דלמה ועל מה הטריח השי"ת מלאך ממרום, להכות ולהגדיל עשב הקטן שאין לה ערך של כלום.

והנה המאמר הזה הוא מסודות הבריאה הארוכים מלפרשם. כי לב חכמים עד אין חקר, לגלות טפח ולכסות טפחיים במליצתם הזהב, להיותם נזהרים מלגלות תורה לתלמיד שאינו הגון. אשר ע"כ אמרו ז"ל, שאין למדין מדברי אגדה, בהיות דברי האגדה חתומים וסתומים לפני ההמון כולו. ואינם מגולים זולת ליחידי סגולה שבדור וכן מצינו ג"כ בספר הזוהר, שרשב"י ציוה את רבי אבא, שהוא יכתוב את הסודות, משום שיודע לגלות ברזא. עיין באידרא, פי', דאיתא שם, דעל כל רז ורז שגילה רשב"י בסודות החכמה, הי' בכי ואמר, ווי אי אימא ווי אי לא אימא, אי לא אימא, יאבדין חבריי' מילא דא, ואי אימא, ינדעין חייביא איך למפלח למאריהון. [היה בוכה ואמר, אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה. אם לא אגלה, יאבדו הידיעות מהחברים. ואם אגלה, ידעו הרשעים איך לעבוד את אדונם]. פי', כי היה צר לו מב' צדדים, אם לא יגלה סודות התורה, אז יאבדו הסודות גם מחכמים האמתיים יראי השם, ואם יגלה הסודות, אז יכשלו בהם אינשי דלא מעלי [אנשים שאינם ראויים], שלא יבינו הדברים בשורשם, ויבואו לאכול פגה. ע"כ בחר רשב"י ברבי אבא שהוא יכתוב, בשביל חכמתו במלאכת המליצה, לסדר הדברים באופן שיהי' מגולים בכל צרכן לכל אותם שהמה כדאים להבינם, ויהיו מכוסים וחתומים לאותם שאינם כדאים להבינם. וזה שאמר, שיודע רבי אבא לגלות ברזא. כלומר, דאע"פ שמגלה, מ"מ נשאר ברזא למי שאינו כדאי. אמנם הבטיחו לנו בזוהר הק', דעתידא חכמתא דא להגלות לגמרי בסוף יומיא ואפי' לקטנים, ועוד אמרו דבחיבורא דא יפקון בני ישראל מן גלותא, פי' שבהגלות חכמת האמת יזכו ישראל לגאולה השלימה, וכן אנו רואים שלאט לאט מתגלה דברי הזוהר והסודות הכמוסים בחכמת האמת, דור אחר דור, עד שנזכה שיתגלה כל החכמה הזו, ואז נזכה לגאולה השלימה.

וכדי לבוא לביאור המאמר שהתחלנו בו, נקדים לבאר את המשנה בספר היצירה המפורסמת, דאיתא שם בסוד עשר הספירות, עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר. וכבר עמדו בה רוב המפרשים אמנם אנו נפרש אותה ע"פ דרכינו. באופן שיהי' הדברים מגולים לכל מבקש דבר ה'.

ונודע שעשר הספירות, הם נק' כתר. חכמה. בינה. חסד. גבורה. תפארת. נצח. הוד. יסוד. מלכות. ואיתא בשער הקדמות למורנו האר"י ז"ל, בדרוש הדעת, אשר באמת אינם אלא חמשה בחי', דהיינו כתר. חכמה. בינה. זעיר אנפין, ומלכות. אלא שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, חג"ת נה"י. והנה הארכתי בהרחבה בפנים חיבורי זה [פירוש פנים מאירות ומסבירות לספר "עץ חיים"] בענין עשר הספירות. וכאן אבוא בקצרה, כי חפצי בפתיחה כוללת הזו, ליתן לפני המעיין מושג כללי ונאמן, בהקפת רוב החכמה הארוכה הזו. והישרה אמיתיית בסגנון הלימוד. בספר עץ חיים, אשר רוב המעיינים נכשלין מאוד בפירוש הדברים, להיות המובנים הרוחניים שהמה למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן, נבטאים ומתבארים בלשון הגשמי, המדומים ונערכים במקומות וזמנים. ועוד נוסף על זה, שאין מסודר בכהאר"י ז"ל שום סדר למתחילים בחכמה זו. ונתחברו הספרים בחיבור אמרותיו הקדושים שהי' אומר לפני תלמידיו יום יום, אשר התלמידים הי' מעצמם חכמים גדולים בחכמת האמת. ע"כ אין לך מאמר גדול או קטן בכל הספרים שנתחברו שלא יהי' צריכים לו בקיאות אמיתי בכל החכמה בכללות, לכן ילאו בהם המעיינים, ובשום אופן לא יתקשרו להם הענינים. ע"כ יצאתי בפתיחה הזו לקשר רוב הענינים ויסודות החכמה במושג קצר באופן שיהי' מזומן ביד המעיין לכל מאמר ומאמר שירצה לעיין בכהאר"י ז"ל. וע"כ איני מאריך לפרש כל ענין וענין עד סופו, כי זה יתבאר בפנים חיבורי, אלא מקצר ועולה, באופן שיספיק לענין הנרצה לי. וכן אמרו ז"ל בתחילה למגמר והדר למסבר.

והנה ��ייל לן [לימד אותנו] הרב, אשר ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, אינם באמת אלא חמשה בחי', כח"ב ז"א ו��לכות כנ"ל, והוא סוד שם בן ד', י"ה ו"ה, דקוצו של יוד הוא כתר, והיוד הוא חכמה, והי הוא בינה, ואו הוא זעיר אנפין, הכולל ששה ספירות חג"ת נה"י. והי אחרונה הוא מלכות. וצריך לידע, שהאותיות והספירות הם ענין אחד, אלא לפי הכלל שאין לך אור מתפשט בלי כלי, ע"כ כשאנו מדברים משניהם יחד, דהיינו כשהאור מלובש בהכלי, אז נקראים ספירות, וכשאנו מדברים מהכלים לבד, נקראים אותיות.

וז"ס שאיתא בהמאור, אשר הלבן שבספר התורה רומז לאור, והשחור שבס"ת דהיינו האותיות רומזים לכלים. פי', ע"ד שפירש הרמב"ן ז"ל בסו"ה יוצר אור ובורא חושך, ופי' שענין הוצאת יש מאין נקרא בורא, כי הוא חידוש מה שלא היה מטרם שנברא. והנה באור, וכל טוב ועונג הכלול באור, אין זה חידוש ובחי' הוצאת יש מאין, אלא הוא יש מן יש, דהאור וכל טוב כבר כלול במהותו ית' עצמו. וע"כ נאמר יוצר אור, דאינו ענין בריאה, אלא ענין יצירה, כלומר, מצייר האור באופן שדרי מטה יוכלו לקבלו, אבל החושך, שהיא חידוש שנתחדש עם הבריאה. בהוצאת יש מאין, כלומר שאינו כלול ח"ו במהותו ית', ע"כ נאמר ובורא חושך.

והנה החושך הוא הפכי אמיתי להאור, ולפ"ז צריך להבין, איך אפשר זה, שהחושך יהי' נמשך ויוצא מן האור.

וב"פנים מסבירות" ענף א' הארכתי בזה עש"ה, ואטייל כאן בקצרה.

דנודע מה שאיתא בזוהר בדבר מטרת הבריאה, שהיא להנות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב, ע"ש. ומובן, דכל מה שאצלו ית' הוא רצון, יהיה אצל הנבראים חוק מחוייב ומוכרח. ונמצא דכיון שחשב השי"ת להנות לנבראיו, תיכף הוטבע טבע מחוייב בהנבראים, שירצו לקבל את הנאתו, דהיינו החשק הגדול לקבל שפעו ית'. ותדע שזה החשק נקרא כלי, בערך שורש.

וע"כ אמרו המקובלים שאין לך אור בלי כלי, כי הרצון לקבל הכלול בכל נאצל ונברא הוא הכלי, והוא ג"כ כל מדת האור, כלומר שמקבל בדקדוק כפי שיעור שרוצה, לא פחות ולא יותר, כי אין כפיה נוהגת ברוחניות, ואפי' בהגשמיים אינה מסטרא דקדושה.

וברור, שהכלי משונה צורתה מן האור, דע"כ נבחנת תחת שם כלי. ולא בשם אור. וצריך להבין ענין שינוי צורה הזאת. אמנם כן, זה הרצון לקבל עצמו הוא שינוי צורה גדולה. מפני שאין צורה הזו נוהגת כלל וכלל בהמאציל ית', דממי יקבל ח"ו, אלא שנתחדשה, ע"ד המצאת יש מאין, עכשיו בהנאצל הראשון, שבו הרצון לקבל מעילת העילות ית', ועיין בפמ"ס ע"א.

ומתבאר בזה, מ"ש בזוהר הק', דכתר עליון אוּכָּמָא [שחור] היא לגבי עילת העילות, דכונתם על בחי' הרצון לקבל הכלול בנאצל הא', ומכנים שינוי הצורה הזו בשם אוּכָּמָא [שחור], משום שאיננה בהמאציל ית', וע"כ הוא שורש להחושך, שהוא גוון שחור בערך האור, והפכי לו. ונתבאר בפמ"ס, דכמו שדברים גשמיים נבדלין זמ"ז ע"י גרזן ומקבת, כן הרוחניים נבדלין זה מזה בשינוי הצורה שיש ביניהם, ובהגדיל השינוי צורה. עד להפכיות. מהקצה אל הקצה, נעשה ביניהם פירוד גמור, עש"ה.

ונתבאר שם, דצורת הרצון לקבל תיכף כלול בכל אור המתפשט הימנו ית', ורק בבחי' כח נעלם, אשר אין כח הנעלם הזה מתגלה אל הנאצל, זולת בהתגברות הנאצל לרצות בתוספות שפע, יתר מכפי שיעור שבהתפשטות שלו מצד המאציל. עד"מ, כשהמאכל יונעם ויבושם לחיך, יתגבר חשקו לרצות בתוספת מאכל, יותר משיעור אכילתו. ולכן, אחר שהנאצל מתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע. יתר מכשיעור שבהתפשטותו, אז נגלה הכלי קבלה בפועל. והענין הוא משום שאין צורה זו נוהגת בו ית', אלא בהנאצל ע"כ אינה נגמרת אלא בהתעוררות הנאצל, והבן היטב.

(אות ב') ולפיכך, אין התפשטות אורו ית' יוצא מכלל מאציל לבחי' נאצל, עד שיעבור עליו ד' בחי', שנקראים חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות. כי כללות התפשטות אורו ית' נקרא חכמה, שהוא כל שיעור עצמות האור של הנאצל ההוא.

וכשהוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, נבחן זה לבחי' ב' שנק' בינה. ובבחי' הב' לבד יש להבחין בה ג' הבחנות:

הבחנה א', אשר מהותה של ספי' בינה הוא עצם אחד מהחכמה.

הבחנה ב', ענין התגברות הרצון שגילתה, שמטעם זה נגלה בה שורש לכלי קבלה, ובערך הזה יש בה שינוי צורה, דהיינו עביות בערך אור החכמה, ונקרא זה גבורה עילאה.

הבחנה ג', היא מהות השפע שהשיגה ע"י התעוררות רצונה עצמה, שאור הזה נבחן בשם לפי עצמו, דהיינו אור דחסדים, ששפל הרבה מאור החכמה, המתפשט מצד המאציל לבדו, ואור דחסדים משותף ג"כ מצד הנאצל והתגברותו כנ"ל, דהגבורה שהיא בחי' אור שנתעבה, נעשה שורש לאור דחסדים.

וג' הבחנות האלו יחד נקראים בשם בינה ובחי' ב' מחכמה, כנ"ל. ונתבארו ב' הספירות, חכמה, ובינה, והכתר ה"ס א"ס ב"ה, בבחי' שהוא שורש להנאצל.

אמנם אע"פ, שבחי' ב' כבר גילתה התגברות הרצון שבה אל הפועל מ"מ עדיין איננה ראויה להיות בחי' כלי קבלה שלימה, והענין, כי ברוחניות קרובים המה מאד הכלי עם האור שבו, ותלויים ממש זה בזה, שבהעלם האור יתבטל הכלי, ובהעלם הכלי יתבטל האור, וחשיבות הכלי כחשיבות אורה, וכדומה, וע"כ לא נשלמה בהבינה צורת הכלי קבלה, להיותה מעצם אור החכמה כנ"ל, וע"כ אור דחסדים שהמשיכה ע"י התגברותה עצמה, הי' בטל בשיעור עצמותה כנר בפני אבוקה, וע"כ, זהו אור דחסדים, התפשט עוד מהבינה ולחוץ מבחינתה, גם נתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מצד הבינה, אז נשלמה הכלי קבלה. וע"כ אנו מבחינים עוד ב' בחי', בחי' ג' ובחי' ד', שמהות התפשטות שנתפשט מהבינה, ששם עדיין צורת הכלי כלול בכח בהעלם, בכל עוד שלא התגבר אחר תוספת, זה נק' זעיר אנפין. ומה שהתגבר לתוספת שפע, נק' כלי מלכות, שהוא כלי קבלה שנשלמה בהנאצל ההיא, שעכשיו כלול הוא מאור וכלי, ובזה יצא מכלל מאציל, ונבחן בשם נאצל.

אלה הם ד' בחי' הנודעים בשם חו"ב וז"א ומלכות, וה"ס שם בן ד'. דחו"ב ה"ס י"ה, וזו"ן ה"ס ו"ה: והם נבחנים בעשר ספירות, מפני שזעיר אנפין כולל ששה ספירות, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.

והענין דמהותו של הז"א הוא אור דחסד וגבורה, דהיינו ב' הבחי' אור דחסדים וגבורה עילאה, שנתפשטו מהבינה ולחוץ כנ"ל. ויש כאן להבחין, שבהבינה, הגבורה הוא קודם ושורש לאור דחסדים, אמנם בת"ת להיפך, אשר החסד הוא קודם לאור הגבורה, מפני שעיקר התפשטותו הוא אור החסד. אלא שהגבורה טפילה בו אגב אמיה הבינה, ובזה תבין מ"ש ב"עץ החיים" ובמרשב"י אשר בעולם הנקודים היה ה��בורה דז"א קודם לחסד שלו, והיינו משום דהזו"נ דנקודים נחשבים לזו"ן דבינה, ולא לזו"ן ממש דב' בחי' התחתונות, מד' בחי' הנודעים, כמו"ש במקומו, וע"כ הגבורה דז"א קודמת לחסד שלו.

וספירת ת"ת דז"א, הוא יחודם דחו"ג הנ"ל לפעולת הכלי מלכות, ונק' ת"ת, על שם שהאור מתפאר בעצמו על בחי' הא', שהוא החכמה שלא הספיקה בהתגברות רצונה לעשות כלי, אבל בחי' הג', שהוא חו"ג המתפשטים מהבינה ולחוץ, הספיקו לעשות כלי מלכות, שז"ס כתפארת אדם לשבת בית. ובזה נתבאר ג' הספירות חג"ת דז"א, והמה נק' ג' אבות, להיותם עיקר אצילותו של הז"א, ונצח הוד יסוד, נקראים בנים, להיותם מתפשטים מן החג"ת.

והענין שמסבת הצמצום הא' המתבאר בפנים הספר היטב, נעשה מסך קשה בכלי המלכות, פירוש אשר בחי' הד' שבכלי מלכות, מעכבת האור העליון, שלא תתפשט לבחי' הד', והיא מסבת השינוי צורה שיש שם, כמו"ש במקומו. והנה האור מתפשט ורוצה לבוא גם בבחי' הד', כי כן טבע האור העליון להתפשט אך לתחתונים עד כמעט שהוא נפרד ממקומו, כמו"ש בפמ"ס שם, וע"כ נעשה בין האור העליון המתפשט לכלי מלכות, ובין המסך המעכב שבכלי המלכות, בחי' זווג דהכאה. כעין אור השמש המכה בעששית וחוזרים הניצוצים לאחוריהם. ולכן יצא מבחי' זווג דהכאה הזאת, עשר ספירות חדשות, שנקראים ע"ס דאור חוזר. ונמצא שיש ב' פעמים ע"ס בכל נאצל, שהם ע"ס דאור ישר ע"פ ד' הבחי', וע"ס דאור חוזר כנ"ל.

ודע שזה אור העליון שהתפשט שוב מחג"ת דז"א, לזווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, המה נקראים נצח הוד יסוד. ובזה תבין המובא בתיקוני זוהר, דהמלכות היא רביעי לאבות, ושביעי לבנין, דהיינו שהמלכות מתחילת אצילותה נבחנת מפעולת התפארת דז"א כנ"ל, ונמצאת נמשכת אחר החג"ת, שנקראים אבות כנ"ל, ומצד הארת או"ח שבהמסך שלה, נמצאת נמשכת אחרי הנה"י שהתפשטו אליה לזווג דהכאה כנ"ל, והנה"י נקראין בנין דחג"ת, כנ"ל, ע"כ הוא שביעי לבנין, והרי נתבארו מהותם של עשר הספירות כח"ב חג"ת נה"י מלכות, בשורשם לנכון, שהוא ידיעה הראשונה בחכמת האמת, המחוייבים להמצא לעיני המעין תמיד בעיונו בחכמה הזו.

ועתה מובן הזהרה הנאמנה של ספר היצירה, עשר ולא תשע. פי' דכיון דמהצמצום ולמטה נעשה מסך המעכב בבחי' הד' כנ"ל, א"כ אפשר ח"ו לטעות ולומר, שבחי' הד' נדחית מעשר הספירות, ונשאר בקדושה ח"ו זולת תשע הספירות. ע"כ עומד ומזהיר עשר ולא תשע. ומזהיר עוד, עשר ולא אחד עשר, פי' דאל תטעה לומר שבחי' הד' נעשה לכלי קבלה אחר הצמצום. וא"כ יש ב' ספירות במלכות אחת היא בחי' המסך המעלה או"ח תמיד, וכלי קבלה לקבל ג"כ אור ישר, ע"כ אומר, עשר ולא י"א, ודו"ק.

(אות ג') והנה ה' הבחנות גדולות יש בע"ס הנ"ל, שאל יליזו מעיניך ויישירו אורחותיך לנגדך בעיון החכמה.

הבחן א' הוא אור העצמות שהוא כללות האור מא"ס ב"ה שמצוי בנאצל ההוא, והוא העיקר, להיות שאין ענין התחתון משותף כאן כלל וכלל. שנק' חכמה דאור ישר.

הבחן הב', הוא אור דחסדים הנמשך מעילא לתתא, שהוא אור המשותף בהתעוררות גבורת הנאצל דבחי' ב' שהוא אור הבינה שמשכה כנ"ל.

הבחן ג', הוא אור דחסדים העולין מתתא לעילא ע"י זווג דהכאה כנ"ל, והוא נקרא אור חוזר, שעולה ונמשך מצד הנאצל לבד, בסיבת העיכוב כנ"ל.

הבחן ד', הוא אור הגבורה עילאה. דהיינו בחי' ב' שהיא עביות הבינה, שקנתה בהתגברותה כנ"ל.

הבחן ה', הוא גבורה תתאה והיינו הבחי' ד' אשר התגברות ��רצון נתפעל באור דחסדים המשותף מצד הנאצל, כנ"ל, שנקרא כלי מלכות דאור ישר, אשר גבורה זו ה"ס הכלי דע"ס, כנ"ל וזכור זה.

ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך. על אור העליון שלא יתפשט בבחי' ד' והוא השורש ג"כ ליגיעה ע"מ לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחי' פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחה ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של בעל הבית. ותדע, שאין כאן בעוה"ז שום מציאות או הנהגה, שלא תהיה מושרשת בעולמות העליונים, שמשם מתפשטין ענפים לעולמות התחתונים. עד שנמשך ונגלה לנו בעוה"ז. והנך רואה שכללות העבודה והיגיעה, מושרשת בהמסך שבכלי מלכות, המעכבת לאור העליון הנחמד לה, מפאת המאציל שרוצה להנות כנ"ל, וכל מה שהוא מחשבה בהמאציל, הוא חוק מוכרח ומחויב בהנאצל, כמובן שאין צריך לכלי מעשה, אלא מחשבתו ית' גומרת, ועכ"ז היא בוחרת בעצמה שלא לקבל אור העליון, שלא יבוא לידי שינוי צורה כנ"ל, ועי' בפמ"ס ע"א. ונמצא ערך כח העיכוב שבהמסך, שוה עם ערך היגיעה. וענין השכר שבעל הבית נותן לפועל, נשרש באור חוזר היוצא ע"י זווג דהכאה, אשר על ידי שהמסך נעשה שורש לאו"ח, נמצא בזה שחוזרת להיות כתר לע"ס הללו דאו"ח וגם לאו"י, כמו שיתבאר עוד, אשר כל הריוח הזה הגיעה לה, מסבת פעולת העיכוב כנ"ל.

המתבאר מהנ"ל, שכל ענין עשר הספירות אינם אלא כלי האחת הנקרא מלכות, אלא להשתלמות צורתה, נבחנים לה ג' שורשים, שהם ג' בחי'. חכמה, ובינה, וז"א, הנמשכים זה מזה כנ"ל. ודע שהמלכות הזו עדיין כלולה באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, שנקראת מלכות דא"ס. שבה היתה ענין הצמצום הא', כמו"ש בפנים מסבירות ענף א', שלסבת השתוות הצורה להמאציל, נתעלה רצונה מלקבל בבחי' הד', ואז נמשך לה מא"ס ב"ה אור הקו, שאור הקו הוא כולל לכל האור הנמשך בה' עולמות, שנק' אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה, שאור הזה בכללותו, מכונה בשם קו, מלשון קו המידה, להיותו נמשך בהעולמות, במדה ומספר קצוב בכל עולם ועולם, כצורת כלי מלכות דאותו עולם, כמו"ש בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה.

וענין חמשה העולמות הנ"ל, הם ממש ענין הכתר וד' הבחי' הנודעים שבעשר הספירות אשר עולם הא"ק הוא עולם הכתר, ועולם האצילות הוא עולם החכמה, ועולם הבריאה הוא עולם הבינה, ועולם היצירה הוא עולם של זעיר אנפין, ועולם העשיה הוא עולם המלכות, אלא שבכל עולם ועולם יש ע"ס, וכל ספירה וספירה מע"ס של העולם, כלולה ג"כ מע"ס, כמו"ש בפנים.

וענין התחלקותם לה' העולמות הנ"ל, הוא משום שמתחילה צריכה הכלי מלכות, להכלל בכל ספירה וספירה עד הכתר, וזה מתהוה:

א. בהתפ"א דאח"פ דא"ק, ששם נכללה בזו"ן.

ב. ובהתפ"ב, דאח"פ נכללה בבינה.

ג. ובעולם הנקודים, נכללה בחכמה.

ד. ובעולם האצילות נכללה בכתר.

וכיון שנכללה המלכות בכל ספירה וספירה אז מתחיל עולם התיקון, שראשם הוא עולם האצילות הנ"ל, דהיינו ששם מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' א', ואח"כ מתלבש אור א"ס ב"ה בבחי' ב', וברא עולם הבריאה. ואח"כ מתלבש בבחי' ג', ויצר עולם היצירה. ואח"כ מתלבש בבחי' ד', וברא עולם העשיה. כמו שיתבאר בפנים [פנים מאירות ומסבירות] בהרחבה, איך כל אלו יוצאים זה מזה, ע"ד החיוב דקודם ונמשך, ונקשרים אלו באלו.

(אות ד') וצריך מקודם להבין תכונת כל עולם ועולם מא"ק ואבי"ע. שאבארם אחד לאחד. ונתחיל מעולם הכתר, שהוא עולם אדם קדמון. וכלי ראשון שלו הוא עולם העקודים. וז"ל הרב ז"ל בשער עקודים פ"ג בא"ד. והנה כל עשר ספירות יצאו, אבל לא יצאו יחד כולם. רק מתחילה יצאה בחי' מלכות מעולם העקודים. ומלכות הזו יצאה בבחי' נפש וכו'. ואח"כ נמשכו ויצאו שאר החלקים עד הכתר וכו'. ובבוא הכתר נמצאת המלכות שלימה מכל ה' אורות פנימיים שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה וכו'. והיו חסרים עדיין כל הספירות הנ"ל. שיצאו בלי תשלומין. לכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל תשלומיהם. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחילת כולם. והנה בהתעלם הכתר עלתה אור החכמה במקום הכתר. ובינה במקום חכמה. וז"א במקום בינה. ומלכות במקום ז"א. ואח"כ נתעלם גם החכמה להמאציל. ועלתה הבינה אחר החכמה לכתר. והז"א לחכמה. ומלכות לבינה. ואח"כ נתעלם גם הבינה. ועלה הז"א לכתר. והמלכות לחכמה. ואח"כ נתעלם גם הז"א. ועלה המלכות לכתר. עד שנסתלקה גם המלכות למאציל. ואח"כ שוב חזר האור מהמאציל, והתפשט בהם. אמנם לא על סידורם כבתחילה. אלא אור הכתר לא חזר ויצא ונשאר נעלם. וע"כ יצא אור החכמה בכלי הכתר. ואור הבינה בכלי חכמה. ואור ז"א בכלי בינה. ואור מלכות בכלי ז"א. ונשאר כלי מלכות בלי אור כלל עכ"ל בקיצור. עוד שם: עשר ספירות דעקודים יצאו מתתא לעילא, מתחילה יצא המלכות. ואח"כ הז"א. ואח"כ הבינה. ואח"כ החכמה. אח"כ הכתר עכ"ל.

וצריך להבין היטב, ענין יציאת הספירות מעילא לתתא ומתתא לעילא. הנזכר בדברי הרב. דודאי, שאין המדובר בערכי מעלה מטה, קודם ואח"כ, שבזמן ומקום. אלא בערך קודם ונמשך, עילה ועלול. וא"כ איך אפשר שהמלכות תצא בתחילה, ואח"כ הז"א, ואח"כ הבינה, עד הכתר שהוא השורש לכולם, יצא לאחרונה. שהוא תמוה לכאורה. ומי ומה נתן והיפך העליונים למטה והתחתונים למעלה.

והענין דכבר נתבאר סדר ע"ס דאור ישר. שהם ה' מדרגות זה למטה מזה. דהיינו על פי שיעור הזדככות דכל או"א מאור העב שנשתנה צורתו, דהיינו הבחי' הד'. אשר בחי' א', להיותה בבחי' העלם בכח, היא חשובה במדרגה. ובחי' ב' שכבר יצאה מכח אל הפועל ע"י שהתגברה ברצון, גרוע מבחי' א'. ובחי' ג' גרוע מבחי' ב'. עד שבחי' ד' שהיא המלכות. גרוע מכולם בשביל העוביות שבה שהיא יותר מכולם. כנ"ל ע"ש.

גם נודע, שאחר שיצאה כלי המלכות עבר עליה צמצום הא'. שלא לקבל בבחי' ד'. שזה הכח העיכוב נקרא מסך. ואשר האור ישר יורד מא"ס ב"ה, ופוגע במסך שבהמלכות, אז נעשה זווג דהכאה, ויוצא ע"י זה ע"ס דאור חוזר. כמו"ש בפנים בענף ג' ע"ש. והנה בע"ס דאור חוזר האלו, נהפכו המדרגות בערך ע"ס דאור ישר. דע"ס דאו"י יהי' כל היותר זך, יותר עליון במעלה ויותר משובח כנ"ל. אמנם בע"ס דאור חוזר, יהי' כל היותר עב, יותר עליון ויותר משובח. והוא משום שהמלכות היא הכתר והשורש לע"ס דאו"ח האלו, לסבת מסך העב שלה המעכב על האור מלירד על הבחי' ד' שלה, וע"כ שב המלכות להיות כתר, בסוד נעוץ סופו בתחילתו. כמו"ש בענף ג' בפמ"ס ע"ש. ונמצא שהז"א מקבל האור מהכתר דאו"ח, וע"כ נחשב הז"א לדרגת חכמה. והבינה נחשבת לדרגת בינה משום שמקבלת מז"א השב להיות חכמה כנ"ל. והחכמה דאו"י, נחשב באו"ח, לז"א. להיותו מקבל האו"ח מהבינה. וכתר דאור ישר, נחשב למלכות באו"ח. להיותו מקבל מהז"א כנ"ל. והנך מוצא, שכל הזך בהמדרגה, יהי' יותר נמוך במעלה ושבח. והבן היטב.

אמנם ע"ס דאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד בעשר הכלים. ובחיבורם כאחד, נמצאים כל המדרגות בערך השוה. כי המלכות, יהי' קומתה שוה עם הכתר מצד האו"ח ששב המלכות להיות כתר כנ"ל. וכן הז"א, שוה עם החכמה להיות הז"א בחי' חכמה דאור חוזר כנ"ל. והחכמה, שוה קומתה עם הכתר להיות הכתר מקבל ממנה האו"ח, כמו שהחכמה מקבל מהכתר את האור ישר. וכיון שהז"א שוה קומתו עם החכמה כנ"ל והחכמה עם הכתר. נמצא גם הז"א, שוה קומתו עם הכתר. והבן. ונמצא בזה, שבסיבת יציאת הע"ס דאו"ח מבחי' הד', הושוו כל המדרגות שבע"ס, בקומה שוה עד הכתר.

(אות ה') והנה עשר ספירות דעולם העקודים חזרו ונתעלמו. וצריך להבין סיבת הסתלקות שלהם. והנה הרב אומר הטעם דבעת שיצאו לא יצאו שלימים, וע"כ חזרו והסתלקו כדי לקבל תשלומיהם כמו שמובא דבריו לעיל.

אמנם צריך להבין ענין החסרון, וענין התיקון שהגיע להם ע"י הסתלקותם הזה, וכאן כתב הרב שהחסרון היה מפני שהכתר לא יצא אלא בבחי' נפש, ובמקום אחר כתב שהחסרון היה מפני שאור פנימי ואור מקיף יצאו מנקב אחד, והיה מבטשים זה בזה, וז"ל בהיכל א"ק שער ו' שער העקודים פ"א בא"ד ואח"כ באו הטעמים התחתונים, שהם מתחת לאותיות, שהם בחי' אורות היוצאים דרך הפה של א"ק משם ולחוץ, והנה בכאן התחברו האורות חיבור גמור, כי הרי הם יוצאים דרך צנור א' לבד וכו', וכיון שכבר נתחברו האורות המקיפים ופנימיים יחד, לכן מכאן התחיל להתהוות בחי' כלים וכו'. לכן ה' אורות פנימיים והאורות מקיפין יצאו קשורים יחד, וע"כ נקראים עקודים מלשון ויעקוד את יצחק וכו', ולכן בצאתם יחד חוץ לפה קשורים יחד הם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחי' כלים וכו' עכ"ל. פי', דאורות דאוזן ודחוטם הי' האור פנימי מתפשט דרך נקבים השמאלים דאוזן ודחוטם, ואור מקיף היה מתפשט דרך נקבים הימנים דאוזן ודחוטם. וע"כ נתקיימו ולא נסתלקו, משום שיש כלי מיוחד לאו"פ, וכלי מיוחד לאו"מ. אמנם באורות דפה, שאין שם אלא נקב אחד. והיו האו"פ והאו"מ בכלי אחד, ע"כ היו מבטשים זב"ז וע"כ הי' מסתלק האור ונפלו הכלים למטה. כלומר דנפלו ממעלתם, וניתוסף עיבוי על עיבוי הקדום, ובזה נעשו כלים, כי הסתלקות האור גומר ומשלים בחי' הכלים.

וכדי להבין היטב ענין הב' נקבים, דאוזן, וחוטם דא"ק. וענין נקב אחד, דפה דא"ק. וענין ה' פנימיים וה' מקיפין. וענין הביטוש, וענין הכלים והעיבוי, צריך אני להאריך, להיות שדברי הרב בענינים האלו נאמרים בקיצור נמרץ, ומכ"ש בעניני המקיפין, שלכאורה סותר את עצמו בכל דרוש ודרוש, דפעם אומר שמחוטם, ולמעלה מחוטם, הי' בהם ה' אורות פנימיים כח"ב זו"ן וה' אורות מקיפין כח"ב זו"ן, אמנם מפה ולמטה, נפסקו מקיפי בינה זו"ן, ולא נשאר אלא ב' מקיפין כתר חכמה, וה"פ כח"ב זו"ן, ופעם אמר שמעולם הנקודים ולמטה, נפסקו המקיפין התחתונים, אבל באורות דפה, יש עוד ה' אורות מקיפין וה' אורות פנימיים, ופעם אומר שבכל אבי"ע יש ה"פ וה"מ, ועוד סתירות כאלו.

(אות ו') ובפנים הספר [פנים מאירות ומסבירות] באתי בארוכה, ופה אקצר ועולה כדי שלא לצאת מהענין, ועי' בענף א' וענף ד', בסדר עשר הספי' בסוד ד' הבחי' דע"ס דאור ישר ואו"ח, ונתבאר שם, שבכל עשר ספי', נמצא ב' בחי' התפשטות וב' בחי' התעבות, המתפשטים מהשורש, שהוא הכתר דע"ס האלו, דמתחילה מתפשט החכמה, והיא בחי' התפשטות בהרחבה, כלומר שהתפשטות הזה כולל כל האור הנמשך מא"ס אל הנאצל ההוא, והכלי שנק' אור העב, דהיינו הרצון לקבל הכלול בהתפשטות האור, שמחמת זה קונה שינוי צורה מהמאציל שאין בו בחי' קבלה, וע"כ נעשה כהה מן האור, עדיין איננה מגולה, בהתפשטות הזה דהרחבה, כל עוד שאינו מתגבר ברצונו אחר תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, אמנם כלול הוא מאור העב הנ"ל, מצד המאציל שרצונו להשפיע אליו. ולפיכך הוא מחויב לגלות כלי קבלה שלו, ולהוציאה מכח אל הפועל, ולפיכך היא מתעבה בדרך התפשטותו, כלומר שמתגבר ברצונו להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו, וזה ההתעבות שנעשה בהתפשטות הזה, נגדר בשם לפי עצמו, מסבת התגברותו, ונקרא בינה, דכהה מן אור ה��כמה, שבה נגלה הרצון לקבל בפועל. ובינה זו, אינה ראויה עוד לבחי' כלי ממש, להיות עצמותה מעצם החכמה כנ"ל, אלא היא שורש לכלי, כי אין הכלי יכול להתגלם בשלימות, זולת מהתעבות הנעשה בהתפשטות השני, שהיא נק' התפשטות ע"י חלון, פי' שתוספת השפע שהמשיכה הבינה ע"י התגברותה, מתפשט הימנה ולחוץ, ונקרא אור דחסדים, לאפוקי מהתפשטות דהרחבה הא', שנקרא אור העצמות.

והנה התפשטות דע"י חלון המתפשט מהבינה נקרא ז"א, והוא מתעבה ג"כ בדרך התפשטותו, כמו התפשטות הא', והיינו, שגם הוא מתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מן הבינה, שבזה הוא מוציא כלי הקבלה הכלול בו אל הפועל כנ"ל, והנה ההתעבות השני הזה, נקרא בשם לפי עצמו, משום דע"י ההתגברות נעשה כהה מן האור דהתפשטות, ונקרא מלכות.

והנה בחי' ד' שהיא ההתעבות שנעשה בהתפשטות שע"י חלון שנק' מלכות, היא הכלי קבלה הגמורה, ולא ג' בחי' שקדמו לה שהמה נשתלשלו רק לגלות בחי' זו הד', על דרך הנ"ל.

ועליה עובר סוד הצמצום הא', ומונעת את עצמה שלא לקבל שפע בבחי' זו הד', מטעם שינוי הצורה שמתגלה בה, וכח העיכוב הזה, נק' מסך או פרגוד, כלומר כי מעכבת את השפע להאיר ולהתפשט בעצמה, והבן.

וזהו כל ההבחן מן התעבות הא' שנעשה בהתפשטות דהרחבה, בין התעבות שנעשה בהתפשטות ע"י חלון, כי בהתעבות הא' אין הצמצום שולט שם. וע"כ היא ראויה לקבלת אור, וע"כ נקראת חלון, כלומר מקבלת, כמו הבית המקבל אור יומם ע"י החלון שבו.

משא"כ התעבות ב', שולט, עליה כח הצמצום, ומונעת את עצמה מלקבל השפע בעוביות שלה, וע"כ נקראת מסך, כלומר מעכב על האור, והבן.

ואחר שנגלה בחי' ד' עם המסך שלה כנ"ל, שוב מתפשט האור אליה, והמסך מעכב עליו כנ"ל, ואז נעשה מזה בחי' זווג דהכאה, ויוצא מזה עשר ספירות דאור חוזר כמו"ש בענף ג' עש"ה. וסידור ע"ס האלו, הם בהיפך מן הע"ס דאו"י, שהם יוצאים מתתא לעילא, כי המסך שהוציא את האור הגדול הזה, והוא שורש לו, נעשה לכתר, שז"ס נעוץ סופן בתחילתן, דכמו שהכתר הוא תחילה וראש לע"ס דאו"י, כן הסוף שהיא המלכות נעשה תחילה וראש לע"ס דאו"ח, ושב המלכות להיות כתר לע"ס ההם, וז"א דע"ס דאו"י נעשה עכשיו לחכמה, כי המקבל הראשון מן השורש נקרא חכמה, ועד"ז השאר, עד הכתר דאו"י, שנערך למלכות בע"ס דאו"ח, להיותו מקבל מן הז"א דאו"ח, שהוא חכמה דאו"י, והבן.

ונמצא דע"ס כח"ב זו"ן דאו"י, נבחנים המדרגות בערך הזכות מאור העב, שכל הזך ביותר הוא עליון וחשוב ביותר, ובע"ס כח"ב זו"ן דאו"ח, נבחנים המדרגות בערך העוביות, שכל מדרגה שהיא עב ביותר, יהי' עליון וחשוב ביותר כנ"ל, ובזה נמצאים העליונים דע"ס דאו"י, יהיו למטה בע"ס דאו"ח, והתחתונים דע"ס דאו"י, יהיו למעלה בע"ס דאו"ח.

והנה ע"ס הראשונים המתפשטים מא"ס ב"ה, נק' אדם קדמון, והם שורשים לכלים דראש, וע"כ נק' הע"ס ע"ש כלי הראש, דהיינו גולגלתא, עינים, אזנים, הם כח"ב דע"ס דא"ק, וחוטם, ופה, ה"ס ז"א, ומלכות, דע"ס דא"ק, ונודע שע"ס נכללים זה מזה, כמו"ש בפנים, ע"כ נתפשטו כל או"א מגולגלתא ועינים ואח"פ הנ"ל, על ע"ס. ומע"ס שנתפשטו בגולגלתא ועינים, שהם כתר וחכמה דע"ס דא"ק אסור בהם הדיבור, ואין לנו עסק בהם, ואנו מתחילים לדבר מאח"פ ולמטה, דהיינו מבינה וזו"ן דא"ק.

ונודע שעשר הספי' ה"ס כתר וד' הבחי' חו"ב וזו"ן, ויש בהם או"פ, ואו"מ, פי' מה שכבר התלבש בכלי נקרא או"פ, ומה שעוד לא התלבש בכלי נק' אור מקיף, ונמצא שבכל או"א מע"ס דאח"פ דא"ק יש ה' פנימיים כח"ב זו"ן. וה' מקיפין כח"ב זו"ן.

(אות ז') עתה נבאר תכונתם עצמם של או"פ ואו"מ דכללות ע"ס דא"ק. והנה כבר נתבאר ענין ע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח שיש בכל ע"ס, שגם בע"ס דא"ק האלו יש ע"ס דאו"י מכתר עד מלכות ועד"ז ע"ס דאו"ח ממלכות עד הכתר, והנה האור ישר נמשך ובא בשלימות אל הנאצל ההוא. אמנם ע"ס דאו"ח לא נמשך במילואו תיכף ��ל הנאצל ההוא אלא הוא נמשך באמצעות כל הפרצופין הנאצלים אחר אדם קדמון.

והענין דכל הנמשך מצד המאציל נמשך בכל השלימות, ובכל המילואים, שהוא ע"ס דאור ישר. משא"כ ע"ס דאו"ח, שנמשכים מצד הנאצל דהיינו מכח העיכוב שבבחי' ד' שנק' מסך כנ"ל, זה אינו יוצא תיכף בכל מילואו, אלא כל נאצל ונאצל יש לו חלק בו, והוא נפרה ונרבה לפי ריבוי הנאצלים, כמו"ש בפנים; ובזה תבין, שע"ס דאור ישר וחלק מע"ס דאו"ח ה"ס או"פ, וכללות האו"ח ה"ס או"מ.

וכבר נתבאר לעיל, שיש ב' נוקבין בע"ס, דהיינו ההתעבות שבהתפשטות דהרחבה, וההתעבות דהתפשטות ע"י חלון, שנק' בינה ומלכות ותדע שבחי' בינה ה"ס כלי פנימי, שבה מתלבש כל או"פ. והמלכות, ה"ס כלי חיצון, שבה מתלבש כל או"מ, כלומר שהאו"מ נקשר בה, להיותה בעלת המסך שאינו ראוי לקבלה מפני כח העיכוב שבו, אלא הוא השורש לע"ס דאו"ח כנ"ל.

והנה נתבאר היטב תוכנם של או"פ ואו"מ, ותוכנם של כלי פנימי וכלי חיצון, ובזה מובן לשון הרב ז"ל המובא לעיל באות ה' בענין ה"פ וה"מ שיצאו קשורים זה בזה וכו' דרך פה דא"ק וכו' עש"ה פי' דסובב על מה שביאר בשער טנת"א פ"א, אשר אור פנימי ואו"מ דע"ס דאזנים, וכן או"פ ואו"מ דע"ס דחוטם, יצאו בב' כלים, כלי פנימי לאו"פ וכלי חצון לאו"מ, והם מרוחקין זה מזה, כי מנקב אזן ימין יוצאים ה' מקיפין כח"ב זו"ן, ומנקב אוזן שמאל יוצאים ה' פנימיים כח"ב זו"ן, ועד"ז בחוטם ולפיכך משמיענו כאן בע"ס דפה דא"ק, שאין כאן ב' כלים מיוחדים, אלא שניהם, הן ה"פ והן ה"מ, יצאו מקושרים בכלי אחד, שהוא הפה שנק' מלכות דא"ק, דהיינו בחי' ד' כנ"ל, אבל כלי פנימי שהיא בחי' ב' ובחי' בינה, אין כאן. כנ"ל ודו"ק.

ואין להקשות ע"ז, איך אפשר לאו"פ שה"ס ע"ס דאו"י, להתלבש בכלי דפה שה"ס בחי' ד', שהותקנה בסוד המסך ואינה ראוי' לקבלה, כנ"ל. והענין, דהמלכות עצמה, נבחנת על ד' בחינות מיוחדות, שנקראים, עצמות, גידין, בשר, עור. העצמות דהמלכות, יורה על עצם בנינה. שהוא בחי' ז"א ממש, דהיינו ההתפשטות ע"י חלון, אלא שנתעבה בדרך התפשטותו מסבת התגברות הרצון להמשיך תוספת שפע יתר מכפי התפשטותו מהבינה. וע"כ נגדר בשם לפי עצמו כנ"ל, ולכן נבחנים בה ב' הבחי', בחי' א', הוא העצמות שבה, שהוא חלק הז"א. ובחי' ב', היא העוביות הנוסף בה מחמת התגברותה, ונקרא גידין. ומה שנוטלת מכח הצמצום, דהיינו כח העיכוב שלא לקבל שפע באור העב הזה, אשר נק' מסך, שהיא בעל הזווג דע"ס דאו"ח כנ"ל, הוא בחי' ד' דהמלכות, ונקרא עור. ואו"ח העולה מהמסך מכח הזווג, נקרא בשר, והוא בחי' ג' דהמלכות.

והנך מוצא, אשר המלכות היא כלולה ג"כ מהתפשטות הבינה, ואדרבא היא עצם בנינה כנ"ל, ותבין אשר בחי' העצמות שבמלכות נעשית לכלי פנימי לה"פ דאורות דפה, ובחי' העור שבה נעשית לכלי חיצון לה"מ דאורות דפה. ונתבאר היטב, איך ה"פ כח"ב זו"ן וה"מ כח"ב זו"ן, יצאו בכלי אחד שהיא המלכות, ובה עצמה יש ג"כ ב' כלים פנימי וחצון, אמנם מקושרים זה בזה, דהא כל הד' הבחי' המה רק כלי א' שהיא המלכות.

(אות ח') ועתה נבאר ענין ההכאה והביטוש, שהי' בין או"מ לאו"פ בסבת עקודתם בכלי אחד, ועיין בעה"ח בהיכל א"ק ש"ב ע"ג, וגם בשער עקודים פ"ב, שטבע של או"פ לזכך את הכלי שהוא מלובש בה ע"ש. לפיכך, כיון שבע"ס דפה דא"ק היו האו"פ והאו"מ קשורים בכלי אחד דמלכות, היה האו"פ הולך ומזכך את הכלי מלכות דרגא אחר דרגא, וזהו סיבת הסתלקות של ע"ס דפה, שנק' עולם העקודים.

והענין דכבר נתבאר לעיל באות ו' ואות ד', אשר ע"ס דאו"ח הם בערך ההפכי מע"ס דאור ישר, כי בע"ס דאור ישר, יהי' המדרגות מתעלים זה על זה לפי הזכות שלהם. עד השורש שהוא הזך שבכולם. אבל בע"ס דאו"ח, יתעלו המדרגות זה על זה לפי העוביות שלהם, עד השורש שהוא היותר עב מכולם. שהיא בחי' הד', ומלכות ששב להיות כתר. ובחי' ג' חכמה, ובחי' ב' בינה, ��בחי' א' ז"א, והכתר לבחי' מלכות.

ומתחילה נזדכך המסך בדרגא אחת, דהיינו שנזדכך צורת אור העב דבחי' ד' שבו וקיבל צורת העוביות דבחי' ג', וזה נקרא שאור המלכות נסתלקה ממקומה ועלתה לכלי דז"א, מפני שגם אז נתפשט האור ישר מהא"ס על המסך, וגם אז שלט בהמסך כח העיכוב עד שנעשה זווג דהכאה, ויצאו ע"ס דאו"ח מהמסך דבחי' ג', אמנם אינם עוד בקומת הכתר כבתחילה אלא הם בקומת חכמה, והיינו משום דהעוביית דבחי' ז"א ובחי' ג' דאור ישר יש לו ערך חכמה באו"ח כנ"ל, ונמצא שהמסך לא שב להיות כתר בסבת האו"ח. אלא שב להיות חכמה. ואח"כ נזדכך עוד, וקיבל הזיכוך דבחי' ב', שהיא בחי' בינה, וגם שם נתפשט אליה האור ישר עד לזווג דהכאה והעלאת או"ח, אמנם בקומת בינה, וכמו שאבדה לה העוביות דבחי' ג' ובחי' ד' כן נחסרו לה ב' ספירות הראשונות דאו"ח כנ"ל. ואח"כ נזדכך עוד וקיבל הזיכוך דבחי' א', וגם נזדווג בו האו"י מהא"ס ועלה אור החוזר, אמנם בקומת ז"א, ונחסר לה גם בחי' בינה. ואח"כ נזדכך עוד עד לצורת השורש, שעלתה למעלת הכתר, ואז אין עוד עוביות כלל בהמסך, וא"כ אין עוד עמה בחי' זווג דהכאה מאור ישר, וע"כ נעלם האו"ח לגמרי מע"ס דעקודים, ועיין בפנים בענף ג' וענף ד' שנתבאר כ"ז בארוכה.

והנה נתבאר שכיון שגם או"פ מלובש בכלי מלכות, לכן הוא הולך ומזככו דרגא אחר דרגא, ובדרך זיכוכו הולכים ונעלמים הע"ס כח"ב זו"ן דאור חוזר. מפני שבעת עלייתה לבחי' כתר שוב נאבד מהמסך כל הסגולה שלו להעלות או"ח כנ"ל, אמנם גם הע"ס דאור ישר ג"כ נסתלקו עמו, והוא מפני שהאור ישר והאו"ח קשורים ותלויים זה [בזה].

בחי' א', הוא כללות כל האור המתפשט מהא"ס אל הנאצל ההוא, שנק' חכמה.

ובחי' ב', היא בחי' ההתעבות, שנקנה לו ע"י התגברות הרצון להמשיך שפע חדשה, ונקרא בינה כנ"ל.

וע"כ יש בספי' בינה ג' הבחנות:

הבחן א', הוא עצם בנינה, שהיא חלק מהחכמה עצמו.

הבחן ב', היא אור שנתעבה בה, דהיינו ע"י התגברותה להמשיך שפע חדשה מהכתר.

הבחן ג', היא מהות השפע שהיא יונקת מהכתר, שנקרא אור דחסדים, שהוא שפל הרבה מאור החכמה הנמשך ישר מהמאציל, משא"כ אור הבינה שיונקת מהכתר, הוא משותף ע"י הקדם ההתגברות שלה שנתעבה בשבילו, כנ"ל.

והנה בעת שהבינה יונקת אור דחסדים מהכתר, אינה יונקת אז אור החכמה מספי' החכמה, וע"כ נחשבת עם החכמה אחור באחור. ונמצא, שאור החכמה, שהוא אור העצמות דכללות הע"ס שבנאצל ההוא נפסקת הימנו, בשביל הבינה שהסבה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, אמנם בעת שמתגלה בחי' הד', וע"ס דאו"ח היוצאים הימנה, שהיא ג"כ בחי' אור דחסדים, עוד במדה יתירה מאור דחסדים שבבינה, אז אין הבינה צריכה עוד אל יניקת אור דחסדים מהכתר, כי מגיע לה מאו"ח דמלכות בשפע גדול, וע"כ מחזרת פניה אל החכמה, ושוב יונקת אור החכמה, ואז נמשך גם אור החכמה בשפע, בכללות הע"ס שבנאצל ההוא, וזה נק' פנים בפנים דחו"ב, שהרויחו בסבת או"ח העולה מהמלכות. אמנם מטרם הגלות הכלי מלכות, היה הבינה נותנת פניה אל הכתר, שזהו מצב הסגולתא דטעמים, אשר הבינה נמצא מתחת הכתר כמו החכמה, אלא שהחכמה יונקת מהכתר אור דעצמות, והבינה יונקת מהכתר אור דחסדים, וכיון שאור העצמות הוא כללות האור שבהנאצל, ע"כ נבחן החכמה לבחי' ימין, ואור דחסדים נבחן לבחי' שמאל להיותו משותף בגבורה, כנ"ל.

והנה נתבאר אשר אור העצמות אינו יכול להתפשט בכללות ע"ס דאור ישר, לסיבת הבינה שהיא עמו אחור באחור, זולת ע"י זווג דהכאה בהמסך שבכלי מלכות, שאז אין הבינה צריכה עוד לאור דחסדים, ושבה פב"פ עם החכמה, ונמצא אשר בעת שהסתלקו הע"ס דאו"ח מעולם העקודים כנ"ל, נמצא שגם אור העצמות דע"ס דאור ישר ג"כ הסתלקו עמו, כי אור החכמה והאור חוזר תלויים זב"ז כנ"ל, ולא נשאר שם בעולם עקודים זולת בחי' אחוריים דבינה, דהיינו אור דחסדים וגבורה שלה, כנ"ל.

ובזה תבין דברי הרב ז"ל שהבאנו לעיל, אשר מטבע של האור פנימי לזכך הכלי שהוא מלובש בו כנ"ל, כי ��ובב על אור החכמה שמתלבש בפנימיות הנאצל, ע"י הבינה ששב עמו פב"פ, כנ"ל, שעל ידי זה נמצאים מזדככים אחוריים דהבינה. וכיון שאחורים דבינה שהיא בחי' ב', הוא השורש לבחי' ד', כנ"ל, א"כ, כיון שמזדכך השורש, מזדכך ע��ו גם הענף ובחי' הד'.

(אות י') ועתה נבאר ענין הביטוש דאורות פנימיים עם אורות מקיפים בסבת עקודתם זה בזה, שהבאתי לעיל באות ה', ואביא עוד לשון הרב ז"ל בשער עקודים פרק ה' שמבאר שם בעצמו ענין הביטוש הזה בארוכה, וז"ל בקיצור באמצע דיבור, נמצא שיש [בהתפשטות האור דעולם העקודים והסתלקותו בחזרה אל המאציל] ג' מיני אורות:

אור הא' הראשון שבכולם דהיינו אורות דעקודים נקרא טעמים, הב' הוא הרשימו שנשאר עוד מזה האור אחר הסתלקותו ונקרא תגין. הג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספירות שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין ונקרא נקודות.

ובבוא אור ג' שנקרא נקודות, ופוגע באור הב' שנקרא רשימו שהוא רחמים, אז מכים ומבטשים זה בזה, שהם ב' הפכים זה אור ישר שהוא רחמים, וזה או"ח שהוא דין, ואז נופלין ניצוצין מאו"ח היורד שהוא דין, ואלו הניצוצין הוא אור אחר רביעי, שנקרא אותיות, וה"ס ד' בחי' טעמים נקודות תגין אותיות, שכולם היו נכללים בכאן בענין העקודים וכו', ואלו הניצוצין שנפלו מאו"ח היורד הם, דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבירת הכלים בעולם הנקודים וכו', עכ"ל.

פי' דבריו, לפי המתבאר לעיל בסדר התפשטות האור לעולם עקודים, שמתחילה מתפשט האור מא"ס ב"ה עד לזווג דהכאה במסך שבכלי מלכות, ואז יוצאים הימנה ע"ס דאו"ח מתתא לעילא כנ"ל באות ו', שיש להם ערך הפכי, והעליונים דאו"י יהי' תחתונים באו"ח, שבע"ס דאו"ח מתמעטים המדרגות בערך הזיכוך, שז"א שהוא זך מהמלכות יהי' במדרגה פחותה מהמלכות, והוא רק בערך חכמה בע"ס דאו"ח. והבינה שזכה ביותר מהז"א, נתמעטה במדרגה ואין בה אלא ערך בינה. והחכמה שזכה ביותר מהבינה, נתמעטה במדרגה ואין לה אלא ערך ז"א. והכתר היא בערך מלכות, כמו"ש שם ובפנים בענף ג', אמנם אחר שהאו"י והאו"ח מתחברים ומשתלבים יחד, לפיכך נעשה בזה ערך השוה, שכל או"א מע"ס יהי' קומתו עד הכתר, כמו"ש באות ד'. וכללות הזה דעולם העקודים דהיינו ההתפשט ושוב דאור א"ס ב"ה מכתר עד מלכות וממלכות עד הכתר, והאו"ח מתחבר יחד עם האו"י בקומה שוה עד הכתר, נקרא טעמים, או התפשטות א' דעקודים.

והנה נתבאר לעיל אות ח', שבסבת האו"פ שמלובש ג"כ בכלי מלכות שטבעו לזכך את הכלי, ע"כ הולך ומזדכך המסך בסבתו בדרך הדרגה, שמתחילה מקבל זיכוך כבחי' הג' ונק' שעלה המסך לז"א, ואז אור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר עד המסך שבכלי ז"א, ומז"א לכתר, שבזה נתמעט ערך האו"ח העולה מהמסך לדרגת חכמה, כערך ז"א של או"ח. ועד"ז יורדים המדרגות בהזדככות המסך עד להזדככות דבחי' כתר דאו"י ואז בטל המסך, ונשבת זווג דהכאה, כנ"ל. והנה כללות האו"ח הזה, היורד מדרגא לדרגא עד שנעלם כולו נקרא אור הנקודות. מפני שסוד המסך נמשך מנקודת הצמצום, דע"כ מעכב ג"כ לאור ישר מלבוא ולהתפשט בתוכו, כמו נקודה האמצעית דצמצום הא', דקישטה בעצמה ועזבה את האור שבה, ובחרה ביותר בהזדככות מעוביותה, כדי להשוות צורתה אל המאציל, כמו שנתבאר בארוכה בענף א' בפנים מסבירות, וע"כ מוטבע בהמסך כח הזה דהיינו הרצון להזדככות, והבן היטב.

ועתה נבאר סוד הרשימו, שהוא אור התגין, דנודע דאע"פ שהאור מסתלק מ"מ מניח אחריו רשימו, וע"כ כללות ההתפשטות א' דעולם העקודים שהתפשט ושוב מכתר למלכות וממלכות לכתר, ויצאו שם ע"ס שקומתם שוה עד הכתר באור פנימי, ועד"ז ע"ס דאו"מ, כנ"ל באות ז', [עש"ה שלא הי' כאן כלי מיוחד לאו"פ וכלי מיוחד לאו"מ] והכלי הזו בכללה נקרא כלי דכתר, מפני שכל ע"ס היו בקומת כתר, ולכן אע"פ שחזר ונסתלק התפשטות הזה, מ"מ נשאר הימנו רשימו המקיים ומ��זיק את צורה הקודמת שם, שלא תתבטל לגמרי בסבת הסתלקות האור.

ועפ"ז תבין, איך אור הרשימו הנשאר מהתפשטות הא', ואור חוזר היורד שהוא אור הנקודות, המה ב' הפכים ומכים ומבטשים זה בזה, כי אור הרשימו מתחזקת על התפשטות הא', שהאור הישר היה מתפשט עד המסך דבחי' ד', וחפצה מאוד שהמסך ישאר בעוביות דבחי' ד' דוקא, דרק ע"י סגולת העוביות היתרה שבהבחי' הד' יש לה ערך דקומת הכתר כנ"ל. אמנם אור הנקודות דהיינו המסך עצמו, אדרבה הוא מתחזק בכל כחו אך להזדכך מאור העב שבו, שהוא בחי' דין וחפץ להזדכך לגמרי, ולהשוות צורתו להמאציל ית' כי נטבע בו התחלה הראשונה מנקודת הצמצום, שהוא שורשו כנ"ל, והבן היטב.

(אות י"א) וע"ז נבין אור הרביעי, שנפלו ע"י ביטושם דאור הרשימו עם אור הנקודות, שנקראים אותיות, שהם דוגמת רפ"ח ניצוצין דשבה"כ דעולם הנקודים. וצריך שתדע, שבכל מקום שמובא בזוהר, תיקונים ובכהאר"י ז"ל לשון ניצוצין או נצצין או התנוצצות, יורה על בחי' אור חוזר. כי הארות אור ישר, מוגדר בשם אורות או נהורין וכדו', והארות או"ח מוגדר בשם ניצוצין או זיקין או התנוצצות וכדומה. ובזה תבין דענין הניצוצין שנפלו ע"י ביטוש דהרשימו באו"ח היורד, הוא ג"כ בחי' רשימו, אלא שהיא רשימו דאור חוזר, וע"כ מוגדר בשם נצוצין.

והנה נתבאר לעיל אות ח', סדר הירידה דאו"ח, שמתחילה קיבל לזיכוך דז"א ונמצא נעתק מבחי' ד' שהוא כלי מלכות האמיתית, וכשאור א"ס ב"ה התפשט ושוב להמסך שבכלי ז"א, יהי' אור המלכות הזה בקומת חכמה, ונגרע מכללות האור דהעקודים בחי' הכתר, מפני שהמלכות שבז"א לא שב להיות כתר אלא חכמה, [ונתבאר שעיקר נותן מדת הקומה בכללות הע"ס של הנאצל הוא אור המלכות כנ"ל ועי' בפנים מסבירות ענף ד'] ונמצא כלי מלכות האמיתיית בלי אור, והיה צריך להשאר בה ב' רשימות, רשימו א' מאור הטעמים, שהוא מקיים ומחזיק העוביות דבחי' ד' כמה שיכולה, ורשימו הב' מאור הנקודות, דהיינו מזה האור המיוחס להמסך וחפץ בהזדככות כנ"ל. אמנם שניהם אינם יכולים להשאר ביחד, שהמה הפכים זה לזה, כי במקום שנמצא הרשימו דהטעמים נקרא כלי דכתר, על שם שע"ס שלו המה בקומת הכתר כנ"ל, ובמקום שנמצא רשימו דאור חוזר היורד, נקרא כלי דחכמה, או דלמטה מכתר, וע"כ נסתלקה מהמלכות גם הרשימו שלה, ועלתה ג"כ לכלי ז"א, ורשימו דאו"ח היורד נשאר על מקומו. ונמצא, שכאן נדחה הרשימו בשביל הניצוצין דאו"ח, אמנם מכאן ולהלן נדחין הניצוצין דאו"ח, בשביל אור הרשימו.

ואחר זה בעליית המסך למקום בינה, כלומר שקיבל זיכוך דבחי' ב', ואור א"ס ב"ה מתפשט ושוב מכתר לבינה ומבינה לכתר, אז נגרע ג"כ בחי' חכמה, ונמצא כלי ז"א נשארים בלי אור, ונשאר גם שם ב' רשימות, מאור הטעמים, ומאור חוזר ההפכים זל"ז, וכאן גבר הרשימו על הניצוצין דאו"ח, שהרשימו דטעמים נשאר בכלי ז"א, וע"כ נשאר בבחי' כלי דכתר. אמנם הרשימו דאו"ח, שהיא הניצוצין דכלי חכמה, המה נדחין למטה מטבור, כלומר למטה מכלי דכתר, כי התפשטות עולם העקודים היא עד הטבור, דמלכות דעקודים נקרא טבור. וכבר נודע ששם נשארין ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שערכם בחי' כתר דחכמה, דהרשימו דמלכות דטעמים שהמה בחי' כתר ממש, עלה לז"א כנ"ל, וניצוצין שנפלו מכלי ז"א שהמה ניצוצין דחכמה שבחכמה, נפלו למטה מטבור, ששם כתר חכמה כנ"ל.

ועד"ז, בעליית המסך לחכמה, כלומר שנזדכך לבחי' א', עדיין הי' אור א"ס מתפשט ושוב מכתר לחכמה ומחכמה לכתר, שאור הזה הוא בקומת ז"א, ונגרע ג"כ קומת הבינה, ונשאר כלי בינה ריקנית בלי אור ונשארו ב' רשימות כנ"ל ורשימו דטעמים נשארו במקומם, ורשימו דאו"ח היורד נדחין ונפלו, למטה מניצוצין דחכמה שלמטה מטבור, כנ"ל.

ואח"ז נזדכך עד לבחי' הכתר שהוא השורש, וממילא אבד כל בחי' העוביות שבו, וממילא בטל הזווג דהכאה, ואין עוד או"ח, ונמצא שלא נפל כלל ניצוצין מבחי' הכתר, אלא נשאר שם רשימו דהטעמים לבדה.

והנה נתבאר היטב, ענין ההפכיות בין הרשימו ואו"ח היורד, דע"כ נתפרדה החבילה, ורשימו דע"ס ד��טעמים נשארים במקומם, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דכתר עד הטבור דא"ק, והניצוצין שהם רשימו דאו"ח היורד, נפלו לחוץ ממדרגתם שהיו בו, ומכונים למטה מטבור, כלומר למטה ממלכות דעקודים, שהם בחי' כלים כח"ב זו"ן דחכמה, כנ"ל שהם נקראים אותיות.

(אות י"ב) והנה סיבת ההזדככות כבר נתבאר לעיל אות ט' בסופו, משום דאו"פ קשור בכלי מלכות, שהוא באמת רק כלי חיצון לאו"מ, כמו"ש באות זיין ע"ש, ועל כן בהיות האו"ח עולה ומשיב חו"ב פנים בפנים כנ"ל באות ט', נמצא בחי' עוביות דבינה הלכה הימנה, דחזרה ומתעצמת עם החכמה לעצם אחד כמו שהיו מתחילה, ובהבטל העוביות שבשורש בטל עמו ממילא גם העוביית שבענף, ובזה תשכיל שסדר התעצמות הבינה עם החכמה היא מזככת עמה גם המסך, וגם הוא עולה על ידה ובסבתה, מדרגא לדרגא עד שמתעלם. שמתחילת ביאת האו"ח אל הבינה והיא מתחלת להחזיר פניה אל החכמה, עולה בזה המסך מבחי' ד' ובחי' ג'. וכשיונקת אור החכמה מפנים דחכמה, נמצא המסך מתעלה לבחי' ב'. וכשמתעצמת עם החכמה לעצם אחד, אז עולה המסך לבחי' א' עד שמתעלה לבחי' השורש, שז"ס המוזכר באד"ר, ואשתאיב ניצוצא. ואכמ"ל.

היוצא מזה, שאור החכמה שהוא כללות אור העצמות שבהנאצל הא'. דהיינו עולם העקודים, ואור חוזר העולה מכלי מלכות. נמצאים קשורים זה בזה, ורדופים זה מזה. כי בלעדי האו"ח לא יוכל אור החכמה להתפשט בהנאצל, מסיבת הבינה שמשימה פניה לינק אור דחסדים מהכתר, ואחוריה לחכמה, כלומר שלא תינק ממנו אור העצמות, אלא בצאת האו"ח, נמצאת הבינה משיבה פניה אל החכמה, ורק אז יכול אור העצמות להתפשט בהנאצל. ונמצא אור העצמות תלוי באו"ח. אמנם, בעת שיבת חו"ב פב"פ, ופסקה יניקתה מהכתר, נמצא מתבטל העוביות שבה, וממילא בטל ג"כ העוביות שבהענף שהוא המסך, וממילא נעלם ג"כ האו"ח, ונמצא שהאו"ח נדחה ונרדף בסבת אור העצמות.

ובזה יתבאר היטב לשון הרב ז"ל שהבאתי לעיל אות ה', אשר או"פ ואו"מ מבטשים זה בזה, ומהכאתם אתייליד הויות הכלים. כי או"פ, ה"ס אור החכמה המתפשט בהנאצל בסיבת האו"ח כנ"ל, ואו"מ ה"ס המסך שהוא כלי חיצון שקשור בו כל האו"מ העתיד לצאת בעולמות מבחי' האו"ח, כנ"ל באות ז' ע"ש. ואעפ"י שהמה תלויים זה בזה, מ"מ האו"פ המתפשט ע"י השבת חו"ב פב"פ מבטש באו"מ, שמזכך להמסך וגורם להסתלקות האור מעולם העקודים, ובזה נתפרדו ג"כ הרשימות דטעמים ודאו"ח זה מזה כנ"ל, ורשימו דאו"ח נדחה חוץ ממחיצתה, דהיינו למטה מטבור, שנקראים אותיות, והמה הם הכלים כנודע, ודו"ק היטב.

(אות י"ג) והנה נתבאר היטב סיבת הסתלקות, מפאת הזדככות המסך ע"ד המדרגה, עד שנעלם כל האו"ח, ועמו גם אור העצמות דכתר וחכמה דאור ישר. אולם עוד לא נשאר כך, אלא אחר העלמת אור העצמות, מפאת הבינה שהחזירה פניה אל הכתר לשפע אור דחסדים, נמצא שחזר אליה האחוריים והעוביות כמקדם, ואם כן חוזר העוביות שלה גם אל המסך שהוא ענף שלה. כנ"ל. ונודע שאור הישר מן המאציל אינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע, ולפיכך אחר שהמסך חזר ונתעבה, שוב נתחדש עליו אור ישר דא"ס, על ד' הבחי' הנודעים עד לזווג דאו"ח, ושוב מתפשטים הע"ס דאו"י ואו"ח בעולם העקודים, וזה נקרא התפשטות ב' דעולם העקודים.

אמנם, מאחר שהחו"ב שבו להיות פב"פ ע"י האו"ח כנ"ל, נמצא שוב מזדככת העוביות ואחורים דבינה, כנ"ל, ועמה גם העוביות דהמסך שהוא ענף שלה, ושוב מתבטל זווג דהכאה והאו"ח, וחוזרת הבינה לינק אור דחסדים מ��כתר, ונמצא שוב מסתלק אור העצמות כמקדם. וכמו כן על דרך זה, אחר ששב האחורים והעוביות אל הבינה, חוזר ונמשך העוביות גם על המסך, וממילא שוב מתחדש האו"י על המסך, שבסגולתו מתפשט ג"כ אור העצמות כנ"ל. ועד"ז, תמיד חוזר חלילה, שבביאת האו"ח, שב ומתפשט אור העצמות, ובביאת אור העצמות, מסתלק האו"ח, ובהסתלקות האו"ח, שוב מתעבה המסך, ושוב מתחדש האו"ח, ושוב מתפשט אור העצמות, וחוזר חלילה. וכו', כנ"ל. ונמצא התפשטות הב' הזה, תמיד כמו שלהבת המתנענע לכאן ולכאן. והיינו שאומר הרב, שאו"פ ואו"מ הנעקדים בכלי אחד, הם מכים זב"ז, ומבטשים זב"ז.

ומובן הבחן הגדול מן התפ"א דעקודים, שהיה בקומת הכתר משום דאו"י מזדווג עם המסך דבחי"ד, לההתפשטות של עתה, שהוא רק בקומת החכמה, להיות כל עוביות דהמסך הוא רק התפשטות מעוביות הבינה, ע"ד עוביות דז"א, שע"כ אינו ממשיך אלא קומת אור החכמה, כנ"ל באות ח', וגם אור הזה אינו קבוע וקיים, אלא כשלהבת המתנענע לכאן ולכאן, והנה נתבאר היטב, שענין התפ"ב דעקודים. היא ענין נמשך מהסתלקות דהתפ"א גופיה. ודו"ק.

(אות י"ד) ובזה נבוא להבין דברי הרב ז"ל בשער נקודים פ"א וב'. אשר הא"ק צמצם א"ע, והעלה כל האורות שמטבור ולמטה למטבור ולמעלה, ועלו למ"ן לע"ב דגולגלתא, ופריס שם חד פריסה בגוי מעוהי, והאור שעלה מנה"י יצא דרך עינים, עד שנמשך למטה מטבור, ונתפשטו לע"ס דעולם הנקודים, ומן האור שנתחדש ע"י עליית מ"ן, נמשך ג"כ ובקע להפרסא וירד למטה מטבור, שמתפשט דרך נקבי הטבור ויסוד לע"ס דעולם הנקודים. ומב' אורות אלו, נבנו הע"ס דהנקודים, ע"ש. וענין ב' אורות הללו, וענין הצמצום החדש הזה, צריך ביאור רחב, שיתבאר במקומו אמנם נבאר כאן בהם לפי הצורך במקום הזה.

והנה האורות שלמטה מטבור דא"ק; כבר נתבאר לעיל אות י"א, שה"ס האותיות והניצוצין, שנפלו ע"י הביטוש דהרשימו דכתר וטעמים ברשימו דחכמה ונקודות, עד שיצאו למטה מכל הרשימו דכתר, שמקום יציאה הזה, נק' נה"י ולמטה מטבור, עש"ה. והנה עתה אחר שחזר התפשטות הב' לעולם העקודים, כנ"ל, שהיא רק אור החכמה בכלי דכתר, א"כ נעשה שוב השתוות, בין רשימות דטעמים לרשימות דנקודות, דשניהם בחי' חכמה ולפיכך נמשכו ועלו כל הכח"ב זו"ן דרשימות הנקודות דמלמטה מטבור, ונתחברו שוב עם הרשימות שלמעלה מטבור. והיינו שאומר הרב, שהא"ק העלה האור שמטבורו ולמטה, למעלה מטבורו.

אמנם צריך להבין למה נקרא זה צמצום. והענין, משום דב' בחי' יש בהניצוצין שעלו:

הא', הוא ניצוצין דכתר דאו"ח היורד, שנשארו בטבור גופי', שהוא מלכות דעקודים, ובחי' הד'. אשר אור דהתפשטות ב' אינו מגיע אליה, להיותו מבחי' ג' ועוביות מהתפשטות אחורים דהבינה כנ"ל.

הבחן הב'. היא ניצוצין דחו"ב וזו"ן, שהמה מבחי' ג'. כנ"ל באות י"א וי"ב עש"ה.

ולפיכך, אחר שעלו חו"ב זו"ן דניצוצין, נתרבו שם האורות יותר מקדם, לסיבת העוביות שנתוסף עליהם מחמת נפילתן למטה מטבור, וע"כ נמשך שם ג"כ ניצוצין דהכתר שבטבור, שהמה בחי' הד', וממילא נתפשט ונתחדש עליהם האו"י דא"ס ב"ה, שאינו נפסק מהנאצלים אפי' רגע כנ"ל, ונעשה הזווג דאו"ח בבחי' הד' וע"כ יצאו ע"ס חדשים בקומת כתר, כמו בהתפשטות הא'.

והנך רואה, איך שנעשה מהניצוצין שעלו ב' בחי' ע"ס: דמחו"ב זו"ן דניצוצין, שהתתקנו בעלייתם לבד, להיותם מבחי' ג' כמו התפשטות הב', נמצאים מתוקנים בבחי' ע"ס בקומת חכמה. ומניצוצין דכתר, הותתקנו ע"ס חדשים בקומת כתר. וב' פרצופים האלה, המה שורשים לפרצופי או"א וישסו"ת דאצילות, שפרצוף החדש בקומת הכתר ה"ס או"א, ונקרא חכמה, ואבא דאצילות. ופרצוף דאור הישן, שהיא בקומת חכמה, ה"ס ישסו"ת. ונקרא בינה, ואימא דאצילות. ובשורשים אלה, תבין המוזכר באידרא זוטא, דאבא הוציא את אימא לחוץ אודות בנה, ואבא עצמו התתקן כעין דו"נ. כי פרצוף העליון שהוא בקומת כתר. שנקרא אבא, התתקן כעין דו"נ, כי העלה אליו בחי' הד', שה"ס הנוקבא והמלכות. והבינה, שה"ס פרצוף התחתון, שקומתו למטה מכתר. נמצא שיצאה חוץ מאבא, לסיבת הנוקבא, שה"ס בחי' הד', אשר מעכבת ומסיימת על אור העליון, שלא יתפשט למטה הימנה, דע"כ נקראת בחי' ד' הזו פרסא, בלי נקב הנוהג ב��חי' ב', ואין ישסו"ת מלבישין לאור הכתר מסבת הפרסא הזו, והבן.

ונמצא שבחי' ב' שה"ס בינה שעליה לא הי' כלל הצמצום הא' נמצאת נגרעת עכשיו, שנתצמצמה ג"כ, לסיבת מציאותה למטה מבחי' ד'. והיינו שאמר הרב, שהא"ק צמצם את עצמו בהעלאת אור דמטבור ולמטה, דסובב על בחי' ב' שנתצמצמה עכשיו, בסבת העליית מ"ן, כנ"ל והבן זה.

(אות ט"ו) וצריך שתדע, ההבדל הגדול בין ראש לגוף, שהראש נקרא ג"ר, והגוף נקרא ו"ק או ז"ת או זו"ן. וגם הגוף עצמו נחלק לג"ר וזו"ן. ושורש ההתחלקות הזה, הוא משום דעד הפה, שה"ס מלכות, נמצא האו"י בעיקר הבנין, והאו"ח העולה ומתחבר עמו, הוא רק בחי' לבוש אליו, והפכי לו, הגוף, שהיא התפשטות המסך עצמו, באותו שיעור שמלביש לספירות דראש, וע"כ יהיה האו"ח, עיקר בנינו, וע"ס דאו"י כמו ענפים אליו. אמנם נקרא זו"ן, אע"ג שעיקרו אינו אלא מלכות כנ"ל. והוא משום דאין לך אור המלכות כלל בהמציאות, זולת עם נה"י דז"א המתחברים עמה בזווג דהכאה כנ"ל, וע"כ נחשבים שניהם לאחד, המתפשטים בסוד האו"ח. וכבר נתבאר לעיל, שענין המסך המעכב, והאו"ח היוצא בסבתו, אינו נחשב על המאציל. רק על הנאצל לבד, ולפיכך הראש נבחן שהוא עצמות אור המאציל, והגוף נבחן על פעולת הנאצל עצמו לבד והבן היטב.

ובזה יתבאר לך, ה' פרצופין הכוללים דא"ק, הנקראים, גולגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן, על סדר אצילותם, והלבשתם זא"ז ואיך הם נקשרים זב"ז, ויוצאים זה מזה ע"ד קודם ונמשך, מחמת מחשבתו ית' היחידה ומיוחדת, שמתבארת היטב בפמ"ס בענף א', שה"ס להנות לנבראיו, אשר מחשבתו ית' זו ה"ס השורש לבחי' הכלי, ולבחי' הצמצום הא', שנעשית בבחי' הד'. אמנם בהמשכה בלתי ישרה, כמ"ש שם באות ז' ע"ד משל מעשיר וכו'. וע"ש באות ח'. אשר מחשבה היחידה הזאת, מקפת כל המציאות וכל העולמות, וכל ריבוי הבחי' והצורות וההנהגות עד גמר התיקון, שכולם יחזרו ויתיחדו באור א"ס ב"ה שמטרם הצמצום, ביחודו הפשוט בצורה האחת שעומדת עלינו "להנות לנבראיו". עש"ה.

והנה תיכף מסוד הצמצום בבחי' הד', שה"ס גדלות הרצון, בערך מלכות דא"ס, נתגלו בהרשימו שנתרוקנה מהאור, ד' צורות של הדרגה, בבחי' הכלי. שנק' חו"ב וז"א ומלכות. ובהם או"פ ואו"מ. הרי י"ב צורות. ואח"כ שנמשך האור על בחי' הרשימו הנ"ל. עד לנקודת הצמצום, כי אורו ית' אינו נפסק כלל כנ"ל וזכור זה, אז נמשך הקו הדק לתוך הרשימו, ונקרא דק, משום דאור העצמות אינו מתפשט להנאצל, זולת בהאו"ח העולה בזווג מהמסך כנ"ל, ובסגולת האו"ח נתגלה צלם א"ק בסוד פרצוף גולגלתא, שנק' בדוגמא, תחילת הקו. והוא מתפשט על כ"ה בחי', דיש כח"ב זו"ן באורך וכן בעובי יש כח"ב זו"ן כנ"ל שמשום דהמלכות שב להיות כתר, ע"כ מתפשט כל אחד מכח"ב זו"ן לע"ס עד הכתר, ונקרא בדוגמא, גולגלתא, עינים, אח"פ, או גולגלתא ע"ב ס"ג מ"ה וב"ן שכאו"א קומתו עד הגולגלתא, והבן. ומפנימית הנאצל הזה יוצאים הארותיו לחוץ, ע"ד שנתבאר בדף ל"ב בפמ"ס בענף ג' אות ב', ע"ש היטב סדר יציאת האורות לחוץ בסיבת הזדככות המסך.

(אות ט"ז) ולפיכך מתחילה יצא הע"ב לחוץ, ויציאה היא ענין גרעון שמסבת הזדככות בחי' הד' דא"ק הפנימי שנק' פה קיבלה לעוביות דבחי' ג', ואחר שאור א"ס נמשך על מסך זה. יוצאים ע"ס חדשים בקומת חכמה כנ"ל, שנקרא ע"ב.

ונמצא, ש��"ב היוצא לחוץ נגרע מע"ב הנשאר בפנימיות הא"ק, בקומת כתר.

ונמצא שכתר דע"ב החיצון מלביש על חכמה דגולגלתא, ומתפשט עד הטבור דא"ק הפנימי, ויש בו ג"כ כ"ה בחי', דע"ס דאו"י שלו שהם, גולגלתא, עינים, אזן, חוטם, פה שלו, מתפשטים כאו"א בסגולת האו"ח על ה' בחי', עד כתר ע"ב. אמנם כתר כללי דא"ק הפנימי, נשאר מגולה כנ"ל.

ונבחן בו ג"כ ראש וגוף, כנ"ל, שמפה ולמטה נק' גוף, להיותו רק התפשטות המסך לבד, וע"כ נעקדים שם האו"פ והאו"מ בבחי' הד' דע"ב לבד, דע"כ היו מוכרחים לחזור ולהסתלק, כנ"ל, שהם נק' עולם הנקודים, שהוא בחי' זו"ן וגוף דע"ב החיצון, כנ"ל.

וכבר נתבאר, שמן ההסתלקות גופי', חזר העוביות אל המסך, והגיע שם התפשטות ב', כנ"ל אות י"ג וי"ד, שהוא הממשיך האורות דלמטה מטבור למעלה מטבור, שמהעלאה הזו מתתקנים או"א עילאין, והופרס פרסא מתחתיהם, וישסו"ת מהפרסא עד הטבור, אשר כל העלאה הזו, נקרא פרצוף ס"ג החיצון, כלומר, שיצא מדרגתו הקודמת, שבע"ב החיצון הי' הבינה, בקומת כתר חכמה, שה"ס אור האוזן עד שבולת הזקן, אמנם בפרצוף זה, שנעשה מניצוצין, שנפלו מאורות דפה דע"ב החיצון, נמצא שהבינה דפרצוף זה הוא מתחת כל ע"ס דאו"א עלאין, ונגרעת משום זה בבחי' הכתר כנ"ל. ומקומו, מפה ולמטה, כלומר משבולת הזקן שהוא סוד גולגלתא שלו, וכמו שהע"ב החיצון מלביש רק למלכות דכתר הכללי. וט"ר נשארים מגולים, כן הס"ג החיצון, אינו מלביש רק למלכות דכתר דע"ב, דהיינו מפה ולמטה, וט"ר שלו שה"ס כללות הראש, נשאר מגולה. וכמו שהע"ב הוציא ענפיו דרך שערות רישא, כן ס"ג הזה הוציא ענפיו דרך שערות אח"פ, שית' במקומם, שה"ס האור הנגרע מהם בסבת יציאתם, בערך העליון, שנשאר שם בהשערות, בסוד מקיפים, ע"ד מקיף חוזר. והס"ג הזה מלביש להא"ק משבולת הזקן עד סיומו, דהיינו בחי' הראש שלו שה"ס ג"ר, נמשכין עד הטבור, שהם בערך, גולגלתא, עינים, ואוזן, וחוטם; ופה שלו מתפשט בעצמו לע"ס דגופא, ע"ד הפה דע"ב החיצון כנ"ל. ומקרה אורות דפה דס"ג החיצון, כמו מקרה אורות דפה דע"ב החיצון, שמסבת עקידתם בכלי אחד, נעשה גם בהם הזדככות המסך בדרך המדרגה, עד שנזדכך לבחי' הכתר ונעלם כל ההתפשטות. שז"ס שבירת הכלים ונפילת רפ"ח ניצוצין כמ"ש במקומו. אמנם זה קרה רק בבחי' זו"ן שלהם, ולא בג"ר שלהם, והיינו משום תיקון הפרסא, כמו שית' במקומו.

ואח"כ נמשכו ועלו גם הניצוצין שנפלו מפה דס"ג החיצון, בסוד עליית מ"ן, כמ"ש במקומם, שאז יצא המ"ה החדש, והותתקנו ע"ס דאצילות בסוד י"ב פרצופין. אשר כל הבחי' הקודמות נכללים בעולם האצילות, כמ"ש בע"ה, ומעולם האצילות נחתם עולם הבריאה, באופן שכל שנמצא באצילות נחתם בהבריאה ומהבריאה נחתם היצירה, ומהיצירה נחתם העשיה, וע"כ אין לך שום מציאות או הנהגה בתחתונים שאין לה יחס ישר להעליונים, שממנו יוצא ונמשך עד למהות תחתון.

וזה שאמרו ז"ל, אין לך כל עשב מלמטה, שאין לו מלאך מלמעלה, שמכה אותה ואומר לה גדל. כי כל הנמשך מעולם עליון לתחתון, הוא נמשך ע"י זווגים, אלא העולמות נחלקים לפנימיות וחיצוניות, אשר בחי' הפנימיות של העולמות, מאצילות ולמטה, אינו נמשך דרך זווג דהכאה בהמסך כנ"ל, אלא דרך זווג יסודות, כמ"ש במקומו, אמנם בחי' החיצוניות שנמשכים מעולם לעולם, נמשכים ע"י זווג דהכאה. שז"ס ע"ה מכה וכו', וזה שדקדקו חז"ל, שהמלאך שבעולם היצירה, שהוא השורש העשב דבעולם עשיה, הוא משפיע לה ומגדלה, בבחי' זווג דהכאה, והיינו מכה ואומר לה גדל, דאמירה ה"ס השפעה, כנודע. ונתבאר היטב ענין קודם ונ��שך, דגולגלתא, ע"ב, ס"ג, דא"ק. ואיכות הלבשתם זה על זה, ושכל תחתון הוא בערך זו"ן דעליון, שנמשך רק מניצוצין ד��ורות הפה דעליון.

ונתבאר, שביציאת הע"ב לחוץ, נכלל המסך בבחי' ג' וביציאת הס"ג לחוץ נכלל המסך בבחי' ב', לנוק' דאבא, וביציאת המ"ה מפנים לחוץ, נכלל המסך בבחי' א', שזה ית' עוד במקומו. ומלכות דבחי' ג' נק' טבור, ודבחי' ב' נקרא פרסא, ודבחי' א' נקרא קרומא, ואכ"מ להאריך יותר, רק קשרתי הענינים בשורשם, בדרך קצר וקל, שזהו כונתי במקום הזה, ובפנים הספר מתבארים הדברים בהרחבה בע"ה.

[kabbalah101us]

תורת הקבלה

[vc_row][vc_column][/vc_column][/vc_row]

[anaella]

בדרך כלל אני לא נוהגת להסתבך עם רשויות. כי ברור לי שזה מכונה דורסת, אני מראש מנסה לא להסתבך איתם. אין בהם צדק, החוקים הם לא חוקי אמת. הכי מצחיק שאנשים שעובדים שם מסכימים עם זה, שלא תקין הרבה דברים במדינה. אבל הם ממשיכים לעבוד באותם תפקידים, אפילו שהם מבינים שיש בעיות. וזה אני לא מבינה. איך את ממשיכה לשרת משהו, שעושה עבירות? אז לא אכפת לך מה את עושה, העיקר שאת מכניסה לכיס את הרווח, ולא אכפת לך על איזה דמים הוא נרכש.

אני לא מבינה את זה.

לא מבינה איך בכלל אפשר לחיות ולעבוד במקצוע כל שהוא, בלי שאת נקייה מול עצמך עם כל מה שאת עושה. עם כל הכבוד למרכז קשר. אין לו בכלל זכות קיום.

מדינת ישראל אמורה להשקיע את הכוחות בחינוך האדם ובניית המשפחה. ולא להקים מוסדות דבילים, אקוויוולנטיים למחנות השמדה בארופה. זה האמת על העיסוק שליכם. תשקיעו כסף בחינוך לפניכן ולא בכל מה שבניתם, הוא שגוי. ואני לא מכבדת אף אדם שמסכים להתקרב לעבודה במוסדות האלה. הוא לא ראוי להקרא עובד סוציאלי, אלא עובד אנטיסוציאלי.

כולל בית משפט הנכבד, בהיותו שופט, ואינו מבין כלל חוקי העולם. זו תעלומה נסתרת בשבילי, איך אפשר לשפוט ללא ידיעת חוקי העולם? איך? אני לא מסוגלת להבין. אם את לא יודעת מטרה סופית שעליה צריך להגיע העולם, אם את לא יודעת את תפקיד ישראל בעולם, איך את יכולה לתפוס כיסא של השופט ולחלק פסקות דין.

פוסט צעקת הלב.

למה?

אני נמנעת מכל קשר איתם, ואם כבר אני נפגשת פנים מול פנים עם כל המוסדות האלה, אני  מקבלת את הסמכות ושותקת, כי אני מבינה שלא ביכולתי לעמוד מול המפלצת הזאת. אבל משך שנה הזאת, כשראיתי את כל ההתנהלות, התהפכתי. דעתי השתנתה לגמרי. אני לא מסוגלת לשתוק להם, כי אני רואה כמה נזק הם גורמים. עדיף שלא היו קיימים ממה שהם קיימים!☠️.

הקטע של להפריד ילדים מאמא, והתעללות באישה ושליטה בילדים וכו, זה נושא נפרד שלא נסלח מלמעלה ואני יודעת שכל אדם שמשתתף בכל התהליכים כאלה או עובד בכל התחומים האלה, יקבל את שלו במוקדם או במאוחר. אין לי שמץ של ספק. זה רצח רשמי, הייתי משוה אותו נטו לנאציות ומי שמבצע כאלה החלטות ומעשים, הוא גם מרגיש עליונות, תענוג, סמכות, שליטה וסיפוק. אפילו אם היו משלמים לי מיליונים לא הייתי עובדת בזה. ואוי ואי מה הם מזמינים על עצמם. אני לא מקנא בהם.

יודעת רק דבר אחד, כל עוד אני קיימת, אשתדל ��מנוע את זה ולדאוג שכל ילד, כל אישה, כל משפחה, כל אדם בעולם יגדל בצורה כמה שיותר מאוזנת, נכונה, קרובה לחוקים עליונים, בשמירה על משפחה, על הפרט, ועל האיחוד, וזה רק על ידי חכמת הקבלה בלבד, ואני יודעת שיעל תעזור לנו. רב הוא מטפל בכל העולם ולא נוגע בתחום נשים וילדים. אבל יעל כן, והיא המפתח לכולנו. זהו.

[kabclip2020]

מנהיגים חייבים להגיד לעם את האמת. וקודם כל בעצמם לראות את האמת. ואם הם לא רואים, אז אפשר לספר להם, שעוד מעט שמונים אחוז מהעם יישאר בלי עבודה, ויצטרך לשבת בבית ולעסוק בשיטת החיבור. כי הטבע דורש מאיתנו להיות מחוברים בינינו ועם הטבע. כלומר לחזור למנגנון האינטגרלי, למנגנון אדם הראשון, שכולנו תלויים זה בזה, ועוזרים זה לזה. לכן גם ההנהגה וגם הציבור צריכים לעבוד יחד כדי לצאת מהמשבר, שתופס את כולם, מראש הממשלה ועד אחרון האזרחים. ובעידן הקורונה ההנהגה צריכה לדעת מה אומרת חכמת הקבלה, ולתת לציבור דוגמה איך לקיים את חוקי הטבע, ולכסות את הפשעים באהבה. 

[levtov1]

קריאת הזמן 37: לך לאומן שעשני ותתלונן שאני כלי מכוער חכמת הקבלה, חכמת האמת, היא מראה לנו, עד כמה אנחנו שבורים משבירת אדם הראשון, ומה עלינו לתקן. אבל איך אדם שהוא כל כך 'מכוער', שבור, יכול להתקרב לכוח העליון כדי להיתקן, הרי אין לו יכולת לעלות בעצמו מהמצב שבו הוא נמצא. אלא מתגלה לו 'אליהו', אותה הארה מיוחדת מלמעלה שמביאה בירורים, ומשיב לו: 'לך לאומן שעשאני'. כי הוא עשה אותנו בצורה כזאת, ולכן רק אליו אפשר לפנות, ורק ממנו אפשר לקבל כוחות ולהשתנות. הוא מגלה לאדם כל מה שהפוך בו מהמטרה, ואם המטרה והכוח העליון והמצב המכוער מתחברים בו יחד, אז יהיה באדם הכלי הנכון, ובכלי המכוער יתגלה האור העליון השלם. #קריאתהזמן #קריאת_הזמן #בעלהסולם #רבש #חכמתהחיבור #כתבימקור #עבודהרוחנית #רוחניות #אהבתחברים #חברה #ספר #שמעתי #ספרשמעתי #כתבימקובלים #ספריקבלה #אהבה #ישראל #תפקידעםישראל #הרבמיכאללייטמן #לייטמן #חכמתהקבלה #יעלליאור #חינוך #עםסגולה #העתיד #ואהבתלרעךכמוך #אושר #אחדות https://www.instagram.com/p/CWeWwkuqXVB/?utm_medium=tumblr

[alee-chan950-blog]

להתפנות ללמוד תורה

והמשיל זאת: כחנווני שראה לדעת שימיו חולפים ואינו יכול להתפנות ללמוד תורה והחליט להשאר כל בוקר אחר התפילה בבית הכנסת וללמוד שעה אחת. הקונים שהגיעו לחנות ומצאוה נעולה החלו מתרגלים לעובדה שהיא נפתחת שעה אחת מאוחר יותר. אח״כ נשאר שעה נוספת עוד שעה ועוד שעה... עד שבאו הקונים לחפשו בביתו. אשתו שלא ידעה מדוע אין הוא בחנותו הלכה לחפשו ומצאתו רכון על למודו. 18 לתמיהתה הרבה השיב שכבר רבים רבים מחבריו, שבקו חיים לכל חי. עליהם אין שום טענ ה מדוע אין הם פותחים את חנויותיהם. ומה היתה עושה אם גם הוא היה נקרא לעולם האמת? אך ב״ה, שהוא ״מת״ רק למספר שעות בל יום ואח״כ חוזר ופותח חנותו מביא פרנסה לביתו, האין היא צריכה להודות על כך? וזאת היא העצה היעוצה, להחליט שכאשר צריכים ללמוד כל השאר ״מת״ ובזה מתגברים ע ל היצה״ר. יום ולילה לא ישבותו - על חובת ההתמדה בלמוד התורה בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם מנו חכמים: ״מיעוט סחורה, מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג, מיעוט שחוק ומיעוט דרך ארץ...״(אבות ף, א׳). ואמנם, מי שרוצה ״לקנות״ תורה לא יוכל למלא שאיפתו אלא אם כן יתמסר בכל נפשו ״לעסוק״ בדברי תורה וימעט בעסוקי יום יום, כולל השינה. אולם אין ההתמדה בתורה רק צורך אישי לרוצים לזכות בכתרה של תורה, אלא צורך קיומי לעם ישראל בפרט, ולעולם כלו בכלל, כדרשת חז״ל (בפסחים ס״ח, ב׳) על הפסוק: ״אם ל א בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיהו ל״ג, כ״ה).

בחסות ספר תורה

וגם במישור הפרטי האישי אף מי שהגיע לבקיאות שלמה בתורה אינו רשאי להפסיק התמדת ו כפי שכתבנו לעיל, ״שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי בל התורה בלה מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התור ה הזה מפיך ��הגית בו יומם ולילה (יהושע א׳, ח׳) צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמת יוונית״(מנחות צ״ט, ב׳). לכן נהגו הדורות הראשונים ליסע מביתם, ולגלות למקומות תורה, הן בבחרותם והן לאחר נשואיהם(כמובא במס׳ כתובות ס״ב וס״ג) כדי להתמיד בלמוד התורה ללא כל הפרעות. אפי׳ רבי יהודה הנשיא אשר כל ישראל השכימו לפתחו ללמוד תורה מפיו וביתו היה מלא מעסק התור ה (כמבואר בנדה י״ד, ב׳) גם הוא פסק לר׳ שמעון בנו ללכת לבית רב י״ב שנה. נשותיהן ובני בית ם סייעו להם בכך ע״י ששחררו אותם מכל עול של צורכי הבית עד כדי כך שאביי אמר שאם הית ה אומרת לו אמו(החורגת) לקרב לה את הקערה עם ״הבותח״(הדייסה), לא היה יבול ללמוד במו שלמד (עירובין ס״ה, א׳). 19 בגודל דבקות מחשבתם בתורה לא חשו בסובב אותם גם לא ביסורים גופניים כמו המעשה ע ם הלל שעלה וישב על פי הארובה כדי לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון וירדו עליו השלגי ם ונשאר באותה תנוחה עד שעלה השחר והרגישו בו יושבי בית המדרש(יומא ל״ה, ב׳) וכמו מעשה ברבא שתוך כדי עיון בסוגיא היו אצבעות ידיו נתונות תחת כרעיו והיה ממעכן ברגליו ויצא מהם דם ולא הרגיש בבך מתוך היותו טרוד בהבנת הסוגיא(שבת פ״ח, א׳). התמדה זו לא הופסקה ולא חלו בה ״חופשות״ מקובלות, כמסופר(בברכות ט״ז, א׳) ר׳ אמי ור׳ אסי היו קושרין לו חופה לר׳ אלעזר להשיאו אשה. אמר להם ״אדהכי והכי איזיל ואשמע מלתא דבי מדרשא ואיתי ואימא לכו״(־בינתיים עד שתגמרו ההכנות לחופתי אלך ואשמע מה לומדים בבית המדרש ואבוא ואגיד לכם״.) הרי שאפילו את הזמן הקרוב למעמד החופה לא רצה לבט ל ורץ לבית המדרש ״לחטוף״ עוד דבר תורה. מציאות זאת הביאה לידי כך שעל רבים מחכמי התלמוד וחכמי הדורות הבאים, אפשר הי ה לומר את השבח: ״לא פסק פומיה מגירסא״(=לא פסק פיו מגירסת התורה). מה רב הטוב הצפון ללומדי תורה היגעים בה. כעדותו של רבי יוחנן : ״כל מי שהוא יגע בתורה בעולם הזה, לעולם הבא אין מניחים אותו לישון אלא מוליכים אותו לבית מדרשו של שם ושל עבר ושל אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן עד היכן? עד: ועשיתי לך שם כשם הגדולים אש ר בארץ(דברי הימים א׳, י״ז, ח׳. קהלת רבה, ה׳) . הלואי שנזכה!

[acciotyjo-blog]

חולפים ואינו יכול להתפנות

והמשיל זאת: כחנווני שראה לדעת שימיו חולפים ואינו יכול להתפנות ללמוד תורה והחליט להשאר כל בוקר אחר התפילה בבית הכנסת וללמוד שעה אחת. הקונים שהגיעו לחנות ומצאוה נעולה החלו מתרגלים לעובדה שהיא נפתחת שעה אחת מאוחר יותר. אח״כ נשאר שעה נוספת עוד שעה ועוד שעה... עד שבאו הקונים לחפשו בביתו. אשתו שלא ידעה מדוע אין הוא בחנותו הלכה לחפשו ומצאתו רכון על למודו. 18 לתמיהתה הרבה השיב שכבר רבים רבים מחבריו, שבקו חיים לכל חי. עליהם אין שום טענ ה מדוע אין הם פותחים את חנויותיהם. ומה היתה עושה אם גם הוא היה נקרא לעולם האמת? אך ב״ה, שהוא ״מת״ רק למספר שעות בל יום ואח״כ חוזר ופותח חנותו מביא פרנסה לביתו, האין היא צריכה להודות על כך? וזאת היא העצה היעוצה, להחליט שכאשר צריכים ללמוד כל השאר ״מת״ ובזה מתגברים ע ל היצה״ר. יום ולילה לא ישבותו - על חובת ההתמדה בלמוד התורה בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם מנו חכמים: ״מיעוט סחורה, מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג, מיעוט שחוק ומיעוט דרך ארץ...״(אבות ף, א׳). ואמנם, מי שרוצה ״לקנות״ תורה לא יוכל למלא שאיפתו אלא אם כן יתמסר בכל נפשו ״לעסוק״ בדברי תורה וימעט בעסוקי יום יום, כולל השינה. אולם אין ההתמדה בתורה רק צורך אישי לרוצים לזכות בכתרה של תורה, אלא צורך קיומי לעם ישראל בפרט, ולעולם כלו בכלל, כדרשת חז״ל (בפסחים ס״ח, ב׳) על הפסוק: ״אם ל א בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיהו ל״ג, כ״ה). וגם במישור הפרטי האישי אף מי שהגיע לבקיאות שלמה בתורה אינו רשאי להפסיק התמדת ו כפי שכתבנו לעיל, ״שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי בל התורה בלה מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התור ה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳, ח׳) צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמת יוונית״(מנחות צ״ט, ב׳). לכן נהגו הדורות הראשונים ליסע מביתם, ולגלות למקומות תורה, הן בבחרותם והן לאחר נשואיהם(כמובא במס׳ כתובות ס״ב וס״ג) כדי להתמיד בלמוד התורה ללא כל הפרעות. אפי׳ רבי יהודה הנשיא אשר כל ישראל השכימו לפתחו ללמוד תורה מפיו וביתו היה מלא מעסק התור ה (כמבואר בנדה י״ד, ב׳) גם הוא פסק לר׳ שמעון בנו ללכת לבית רב י״ב שנה. נשותיהן ובני בית ם סייעו להם בכך ע״י ששחררו אותם מכל עול של צורכי הבית עד כדי כך שאביי אמר שאם הית ה אומרת לו אמו(החורגת) לקרב לה את הקערה עם ״הבותח״(הדייסה), לא היה יבול ללמוד במו שלמד (עירובין ס״ה, א׳).

ספרתורה התיקים

19 בגודל דבקות מחשבתם בתורה לא חשו בסובב אותם גם לא ביסורים גופניים כמו המעשה ע ם הלל שעלה וישב על פי הארובה כדי לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון וירדו עליו השלגי ם ונשאר באותה תנוחה עד שעלה השחר והרגישו בו יושבי בית המדרש(יומא ל״ה, ב׳) וכמו מעשה ברבא שתוך כדי עיון בסוגיא היו אצבעות ידיו נתונות תחת כרעיו והיה ממעכן ברגליו ויצא מהם דם ולא הרגיש בבך מתוך היותו טרוד בהבנת הסוגיא(שבת פ״ח, א׳). התמדה זו לא הופסקה ולא חלו בה ״חופשות״ מקובלות, כמסופר(בברכות ט״ז, א׳) ר׳ אמי ור׳ אסי היו קושרין לו חופה לר׳ אלעזר להשיאו אשה. אמר להם ״אדהכי והכי איזיל ואשמע מלתא דבי מדרשא ואיתי ואימא לכו״(־בינתיים עד שתגמרו ההכנות לחופתי אלך ואשמע מה לומדים בבית המדרש ואבוא ואגיד לכם״.) הרי שאפילו את הזמן הקרוב למעמד החופה לא רצה לבט ל ורץ לבית המדרש ״לחטוף״ עוד דבר תורה. מציאות זאת הביאה לידי כך שעל רבים מחכמי התלמוד וחכמי הדורות הבאים, אפשר הי ה לומר את השבח: ״לא פסק פומיה מגירסא״(=לא פסק פיו מגירסת התורה). מה רב הטוב הצפון ללומדי תורה היגעים בה. כעדותו של רבי יוחנן : ״כל מי שהוא יגע בתורה בעולם הזה, לעולם הבא אין מניחים אותו לישון אלא מוליכים אותו לבית מדרשו של שם ושל עבר ושל אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן עד היכן? עד: ועשיתי לך שם כשם הגדולים אש ר בארץ(דברי הימים א׳, י״ז, ח׳. קהלת רבה, ה׳) . הלואי שנזכה!

[humongoushideoutinfluencer-blog]

לדעת שימיו חולפים ואינו

והמשיל זאת: כחנווני שראה לדעת שימיו חולפים ואינו יכול להתפנות ללמוד תורה והחליט להשאר כל בוקר אחר התפילה בבית הכנסת וללמוד שעה אחת. הקונים שהגיעו לחנות ומצאוה נעולה החלו מתרגלים לעובדה שהיא נפתחת שעה אחת מאוחר יותר. אח״כ נשאר שעה נוספת עוד שעה ועוד שעה... עד שבאו הקונים לחפשו בביתו. אשתו שלא ידעה מדוע אין הוא בחנותו הלכה לחפשו ומצאתו רכון על למודו. 18 לתמיהתה הרבה השיב שכבר רבים רבים מחבריו, שבקו חיים לכל חי. עליהם אין שום טענ ה מדוע אין הם פותחים את חנויותיהם. ומה היתה עושה אם גם הוא היה נקרא לעולם האמת? אך ב״ה, שהוא ״מת״ רק למספר שעות בל יום ואח״כ חוזר ופותח חנותו מביא פרנסה לביתו, האין היא צריכה להודות על כך? וזאת היא העצה היעוצה, להחליט שכאשר צריכים ללמוד כל השאר ״מת״ ובזה מתגברים ע ל היצה״ר. יום ולילה לא ישבותו - על חובת ההתמדה בלמוד התורה בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם מנו חכמים: ״מיעוט סחורה, מיעוט שינה, מיעוט שיחה, מיעוט תענוג, מיעוט שחוק ומיעוט דרך ארץ...״(אבות ף, א׳). ואמנם, מי שרוצה ״לקנות״ תורה לא יוכל למלא שאיפתו אלא אם כן יתמסר בכל נפשו ״לעסוק״ בדברי תורה וימעט בעסוקי יום יום, כולל השינה. אולם אין ההתמדה בתורה רק צורך אישי לרוצים לזכות בכתרה של תורה, אלא צורך קיומי לעם ישראל בפרט, ולעולם כלו בכלל, כדרשת חז״ל (בפסחים ס״ח, ב׳) על הפסוק: ״אם ל א בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי״(ירמיהו ל״ג, כ״ה).

בחסות ארגז לספר תורה

וגם במישור הפרטי האישי אף מי שהגיע לבקיאות שלמה בתורה אינו רשאי להפסיק התמדת ו כפי שכתבנו לעיל, ״שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי בל התורה בלה מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התור ה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א׳, ח׳) צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמת יוונית״(מנחות צ״ט, ב׳). לכן נהגו הדורות הראשונים ליסע מביתם, ולגלות למקומות תורה, הן בבחרותם והן לאחר נשואיהם(כמובא במס׳ כתובות ס״ב וס״ג) כדי להתמיד בלמוד התורה ללא כל הפרעות. אפי׳ רבי יהודה הנשיא אשר כל ישראל השכימו לפתחו ללמוד תורה מפיו וביתו היה מלא מעסק התור ה (כמבואר בנדה י״ד, ב׳) גם הוא פסק לר׳ שמעון בנו ללכת לבית רב י״ב שנה. נשותיהן ובני בית ם סייעו להם בכך ע״י ששחררו אותם מכל עול של צורכי הבית עד כדי כך שאביי אמר שאם הית ה אומרת לו אמו(החורגת) לקרב לה את הקערה עם ״הבותח״(הדייסה), לא היה יבול ללמוד במו שלמד (עירובין ס״ה, א׳). 19 בגודל דבקות מחשבתם בתורה לא חשו בסובב אותם גם לא ביסורים גופניים כמו המעשה ע ם הלל שעלה וישב על פי הארובה כדי לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון וירדו עליו השלגי ם ונשאר באותה תנוחה עד שעלה השחר והרגישו בו יושבי בית המדרש(יומא ל״ה, ב׳) וכמו מעשה ברבא שתוך כדי עיון בסוגיא היו אצבעות ידיו נתונות תחת כרעיו והיה ממעכן ברגליו ויצא מהם דם ולא הרגיש בבך מתוך היותו טרוד בהבנת הסוגיא(שבת פ״ח, א׳). התמדה זו לא הופסקה ולא חלו בה ״חופשות״ מקובלות, כמסופר(בברכות ט״ז, א׳) ר׳ אמי ור׳ אסי היו קושרין לו חופה לר׳ אלעזר להשיאו אשה. אמר להם ״אדהכי והכי איזיל ואשמע מלתא דבי מדרשא ואיתי ואימא לכו״(־בינתיים עד שתגמרו ההכנות לחופתי אלך ואשמע מה לומדים בבית המדרש ואבוא ואגיד לכם״.) הרי שאפילו את הזמן הקרוב למעמד החופה לא רצה לבט ל ורץ לבית המדרש ״לחטוף״ עוד דבר תורה. מציאות זאת הביאה לידי כך שעל רבים מחכמי התלמוד וחכמי הדורות הבאים, אפשר הי ה לומר את השבח: ״לא פסק פומיה מגירסא״(=לא פסק פיו מגירסת התורה). מה רב הטוב הצפון ללומדי תורה היגעים בה. כעדותו של רבי יוחנן : ״כל מי שהוא יגע בתורה בעולם הזה, לעולם הבא אין מניחים אותו לישון אלא מוליכים אותו לבית מדרשו של שם ושל עבר ושל אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן עד היכן? עד: ועשיתי לך שם כשם הגדולים אש ר בארץ(דברי הימים א׳, י״ז, ח׳. קהלת רבה, ה׳) . הלואי שנזכה!

[offir75]

פעם אמר לי איש יקר, מתמטיקאי חרדי שעבד איתי בסמסונג, שהוא לא כל כך מצליח להבין אותנו, החילונים. הוא לא מבין איך אנחנו מעבירים את חיינו, בלי לחפש משמעות אמיתית. משהו מעבר. מעבר למירוץ החיים השגרתי שלנו, למירוץ אחר הכסף. לבילויים. לקשיים ולחוויות היום-יומיות. בזמנו, אני מודה, לא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. חשבתי שאני כן ״עמוק״ ובעל ״חכמת חיים״ אבל הרגשתי אצלו משהו משמעותי יותר, שבחיי הנוחים והשגרתיים למדי, לא היה. ואני עדיין לא לגמרי מבין, האמת. אבל מאז עשיתי דרך וגיליתי כמה דברים. בעיקר על עצמי. ואני חושב שיש לי טיפה יותר מושג עכשיו מה זה ה״מעבר״ הזה. בכל מקרה, האיש היקר הזה שולח אימייל כל תחילת שבוע עם משפט שקשור ליהדות, ובעל משמעות. לפחות עבורו. וכמעט תמיד גם עבורי :-) המשפט ששלח היום היה: ‏As long as we believe there is a place to escape to, there is no true liberation. או, בתרגום חופשי שלי: ״כל עוד נאמין שיש מקום לברוח אליו, לא נמצא שחרור אמיתי.״ (משפט חסידי) זה ממש נחמד לראות איך כל הדרכים מובילות אל אותו היעד, ואיך משפטים יהודיים שהרבי של אחותי מספר לה, וגם החבר החרדי, מתלבשים לחלוטין עם משפטים שאני לוקח מהעולם תוכן שלי. במקרה הזה, המשפט המקביל שקפץ לי בראש היה: ״האושר היחידי שתמצא בראש ההר זה האושר שתביא איתך מהבית.״ שתזכו לאושר באשר אתם. אאאאמן! :-) (at Tel Aviv, Israel)

[madahalev]

חוֹכְמַת הַלֵב

הָאָדָם לא נִבְרָא

לִקְנוֹת הוֹן וְלִבְנוֹת בִּנְיָנִים.

אֶלָּא לְבַקֵש כּל דָּבָר,

שֶיְּבִיאֵהוּ לִלְמוֹד אֶת הַחוֹכְמָה

אֵיךְ לֶאֱהוֹב.

וְאָז יִיפָּקְחוּ עֵינֵי לִבּוֹ,

וְתִתְחַדֵּש בְּקִרְבּוֹ רוּחַ אַחֶרֶת.

בעל הסולם

http://madahalev.wordpress.com/2012/06/27/chochmat-halev/

חכמת הלב – The Wise Heart from Kabbalah for Children on Vimeo.

[vlad-newreality]

החיפוש אחר משמעות בחיים הוא מסע רוחני אל עבר האמת הפנימית שבנו. הרצון להכיר את הבורא נובע מהנשמה, אך הוא מוסתר מעינינו בגלל מגבלותינו האנושיות. על מנת לחשוף אותו, עלינו לפתח תכונות חדשות של נתינה ואהבת הזולת - לצאת מן האני אל עבר הכלל. חכמת הקבלה מלמדת אותנו כיצד לבנות "מכשיר קליטה" פנימי שיאפשר לנו לתפוס את נוכחות הבורא בעולם. זהו תהליך הדרגתי של טיפוח הטבע הרוחני בנו, מעבר לטבע הגשמי. כאשר נפתח את ליבנו לרצון לתת ולאהוב, נזכה לגלות מציאות עליונה ונפלאה שהייתה חבויה מאיתנו. הדרך אל האמת עוברת דרך האהבה.

האנושות זקוקה לחכמת הקבלה, בכדי להגיע לגילוי הכוח העליון. התפתחות האנושות לוותה באסונות, במגיפות, במלחמות, בכדי לאלץ את האדם להתחיל לחשוב על משמעות החיים. חכמת הקבלה מספקת לכך מענה: ברגע, שבו נשיג את הכוח העליון, נגלה בשביל מה אנו חיים.

כמו לכל כתב סתרים, גם לכתבי הקודש יש קוד פיצוח שמכניס אותנו לפנימיותה של מציאות האמת. הקוד הזה הוא תכונה של השפעה שאין בנו מטבע הבריאה. למה הכוונה? השפעה, מלשון הענקת שפע, פירושה אהבה ונתינה. מלכתחילה נוצרנו עם טבע של אהבה עצמית, ומטרת התפתחותנו היא לרכוש טבע כמו של הבורא, שמוגדר בקבלה כטוב המוחלט. ברגע שרוכשים תכונה הקטנה ביותר של השפעה, מתחילים לגלות סביבנו מציאות חדשה, ורואים שרק עליה מדובר בכתבי הקודש. מציאות עליונה, נפלאה, עם המון פרטים שאיננו רואים עתה, כיוון שהמקלט הפנימי שלנו מכוון לקליטה של 'מה טוב לי או מה רע לי'. הכול כלפיי. ברגע שהחשבון שלי מתחיל להיות לכיוון הזולת, 'מה טוב לזולת או מה עלול להזיק לו', עולם חדש מתגלה לי, עולם שבו שורה הבורא ככוח ההשפעה הכללי שממלא את הבריאה.

ולא, זה לא מסובך, רק צריכים ללמוד את השיטה איך לבנות בתוכנו תוספת טבע. שחוץ מהטבע הגשמי שיש לנו נבנה בתוכנו גם טבע ��וחני, שבו נהיה דומים לבורא ונוכל לגלות אותו יותר ויותר. שנזכה!

[vlad-newreality]

חכמת הקבלה, חכמה עתיקה העוסקת בקשר שבין האדם לחברו, לבוראו וליקום כולו, מציגה תפיסה ייחודית ליחסנו למחלוקות.

בני אדם לעיתים קרובות נוטים למחלוקות וויכוחים, כל אחד מחזיק בדעתו שרק הוא צודק. יש בכך יתרונות לפיתוח החשיבה, אך גם סכנה לפירוד ומלחמות.

מקור הנטייה למחלוקת הוא ברצון הטבעי של כל אדם לקבל הנאה ולממש את עצמו. ככל שהאדם מתפתח, כך הוא מברר וחוקר יותר את המציאות סביבו ואת עצמו - מה טוב ומה רע בשבילו. מכאן נובעת הנטייה למחלוקות וחילוקי דעות תכופים.

עם זאת, לפי חכמת הקבלה, התפתחות אמיתית מחייבת חיבור לאמת עליונה המאחדת בין בני האדם. רק בדרך זו נוכל לממש את ייעודנו כאומה ולקדם עולם מאוחד וטוב יותר.

אנו נדרשים ללמוד להשתמש במחלוקות ככלי לצמיחה והתקשרות עמוקה יותר זה עם זה, במקום לראות בהן איום. על ידי אימוץ גישה זו נוכל להפוך את המחלוקות למנוף המרים אותנו לדרגות גבוהות יותר של הבנה הדדית עם קשרי אהבה.

מעבר למחלוקות הספציפיות בין בני אדם, עלינו לזכור כי כולנו שותפים למקור אחד שממנו נובעים החיים. ישנה נשמה פנימית המפעמת בכל אדם, ומקור רוחני משותף המלווה אותנו במסע הקיום.

כאשר נתבונן מעבר לדעות ולעמדות השונות, נוכל לגלות ולחוש קשר עמוק יותר עם הזולת שבא מאותו מקור. דרך קשר זה יכולה לצמוח הבנה ואהבה גדולים יותר.

זוהי התכלית האמיתית שלשמה באנו לעולם - לחוות ולממש את הקשר הפנימי הזה עם המקור, עם עצמנו ועם הזולת. זהו מסע רוחני מתמשך לגילוי כוח האחדות שביננו עד לאהבה אמיתית שעומדת ביסוד של הבריאה.

כאשר נתייחס למחלוקות מתוך מודעות למטרה עליונה זו, הן יוכלו לשמש אותנו כהזדמנות למימוש עצמי ולהתעלות רוחנית. דרך המחלוקת נגלה פנים חדשות של האמת ונתקרב להבנת תכלית קיומנו.

חכמת הקבלה מאפשרת לנו לראות במחלוקות הזדמנות לצמיחה רוחנית ולחיזוק הקשר בין בני האדם. על ידי יישום העקרונות שלה, נוכל לבנות עולם טוב ומאוחד יותר.

[vlad-newreality]

אנחנו חיים היום בתקופה מאוד סוערת ומאתגרת. יש המון משברים בעולם - בכלכלה יש מיתון ואבטלה, אנשים מתקשים להתפרנס. בחינוך יש בעיות של אלימות ונשירה. איכות הסביבה הולכת ומדרדרת. בין מדינות יש סכסוכים ואיומים של נשק גרעיני. גם בתוך החברה יש משברים קשים. התא המשפחתי מת��ורר, יש יותר גירושין וילדים גדלים בבתים חד-הוריים. האלימות במשפחה ובחברה גוברת.

לפי חכמי הקבלה, כל הקשיים האלה הם תוצאה מגילוי האגו שמתגבר בכל יום, והלחצים שעוברים עלינו כמכבש ההתפתחות הם בעצם דוחפים אותנו לחפש משהו עמוק ונצחי יותר.

חכמי האמת מספרים שכל המשברים האלה דוחפים אותנו לחפש אחרי אמת יותר עמוקה ומהותית בחיים. כל הדברים החומריים בעולם - כסף, כבוד, קריירה - הם זמניים וחולפים. הם לא יכולים לתת מענה אמיתי לצורך העמוק שלנו להרגיש מחוברים למשהו נצחי ובלתי מוגבל.

יש בנו צורך עמוק יותר להבין מהי המטרה והתכלית של הקיום הזה. מה הטעם בכל העמל והמאמץ אם בסוף הכל נגמר?

התשובה של חכמת האמת היא שאנחנו צריכים לצאת מהאגו הצר שלנו, ולתקרב להרגשה של אהבת הזולת, לפתוח חוש רוחני מעבר לחמשת החושים הארציים. כשאנחנו חיים למען מטרה גדולה יותר מאשר רק האינטרס האישי שלנו, החיים מקבלים משמעות אמיתית, חיים של הרגשה נצחית מעבר לגבולות של העולם הזה.

יש בנו כמיהה פנימית נסתרת לחוש את הקשר למקור החיים, לאינסוף, לבורא. רק כשאנחנו מחוברים למקום העליון הזה, החיים שלנו מקבלים משמעות ותכלית אמיתית.

על ידי לימוד הקבלה אנחנו יכולים לגלות כיצד להתחבר לחלק הנצחי והאלוהי שבתוכנו. ומתוך החיבור הזה אנחנו יכולים לבנות עולם חדש של נתינה ואהבת חינם.

ברגע שנהיה מוכנים להחבר יחד לאותו כוח עליון שנותן חיים לכל, רק בדרך הזו נמצא מזור לכאב של העולם ונוכל להאיר את האור הנצחי שבתוכנו.

[vlad-newreality]

אנחנו חיים היום בתקופה מאוד סוערת ומאתגרת. יש המון משברים בעולם - בכלכלה יש מיתון ואבטלה, אנשים מתקשים להתפרנס. בחינוך יש בעיות של אלימות ונשירה. איכות הסביבה הולכת ומדרדרת. בין מדינות יש סכסוכים ואיומים של נשק גרעיני. גם בתוך החברה יש משברים קשים. התא המשפחתי מתפורר, יש יותר גירושין וילדים גדלים בבתים חד-הוריים. האלימות במשפחה ובחברה גוברת.

לפי חכמי הקבלה, כל הקשיים האלה הם תוצאה מגילוי האגו שמתגבר בכל יום, והלחצים שעוברים עלינו כמכבש ההתפתחות הם בעצם דוחפים אותנו לחפש משהו עמוק ונצחי יותר.

חכמי האמת מספרים שכל המשברים האלה דוחפים אותנו לחפש אחרי אמת יותר עמוקה ומהותית בחיים. כל הדברים החומריים בעולם - כסף, כבוד, קריירה - הם זמניים וחולפים. הם לא יכולים לתת מענה אמיתי לצורך העמוק שלנו להרגיש מחוברים למשהו נצחי ובלתי מוגבל.

יש בנו צורך עמוק יותר להבין מהי המטרה והתכלית של הקיום הזה. מה הטעם בכל העמל והמאמץ אם בסוף הכל נגמר?

התשובה של חכמת האמת היא שאנחנו צריכים לצאת מהאגו הצר שלנו, ולתקרב להרגשה של אהבת הזולת, לפתוח חוש רוחני מעבר לחמ��ת החושים הארציים. כשאנחנו חיים למען מטרה גדולה יותר מאשר רק האינטרס האישי שלנו, החיים מקבלים משמעות אמיתית, חיים של הרגשה נצחית מעבר לגבולות של העולם הזה.

יש בנו כמיהה פנימית נסתרת לחוש את הקשר למקור החיים, לאינסוף, לבורא. רק כשאנחנו מחוברים למקום העליון הזה, החיים שלנו מקבלים משמעות ותכלית אמיתית.

על ידי לימוד הקבלה אנחנו יכולים לגלות כיצד להתחבר לחלק הנצחי והאלוהי שבתוכנו. ומתוך החיבור הזה אנחנו יכולים לבנות עולם חדש של נתינה ואהבת חינם.

ברגע שנהיה מוכנים להחבר יחד לאותו כוח עליון שנותן חיים לכל, רק בדרך הזו נמצא מזור לכאב של העולם ונוכל להאיר את האור הנצחי שבתוכנו.

[vlad-newreality]

אנחנו חיים היום בעולם שמתקדם כל הזמן טכנולוגית. יש לנו טלפונים חכמים, מכוניות אוטונומיות שעומדות להכנס אל תוך חיינו, בינה מלאכותית שנכנסת לכל רובד מהקיום שלנו ועוד המון דברים מתקדמים שלא היו לפני כמה עשרות שנים. אבל כל הטכנולוגיה הזאת לא באמת עוזרת לנו עם הצורך הכי עמוק שיש לנו כבני אדם.

אז מה כן עוזר? זה תהליך של התפתחות רוחנית. זאת אומרת, לצאת למסע פנימי לגלות מי אנחנו באמת בפנים, מהי המשימה שלנו בחיים האלה, ואיך אנחנו יכולים לממש את הפוטנציאל האמיתי שלנו.

כשאדם הולך בדרך הזאת של צמיחה רוחנית, הוא לומד להכיר את עצמו, להבין טוב יותר אחרים, ולמצוא חיבור עמוק יותר לכוח גבוה ואלוהי. זה נותן תחושה של סיפוק ושלמות שלא תלויים בהישגים חומריים או בדברים חיצוניים.

זו עבודה פנימית שדורשת התמדה, חקירה עצמית ונכונות לצמוח ולהשתנות רוחנית. זה לא סותר את החיים פה בעולם הזה, אלא נותן פרספקטיבה יותר רחבה ועמוקה על החיים.

זה מחבר אותנו לאמת הפנימית שבתוכנו, ונותן כוח פנימי ושלווה שלא תלויים בדברים חיצוניים. זו דרך מאתגרת אבל מאוד מספקת ומעשירה.

אחד הרעיונות המרכזיים שמספרת לנו חכמת האמת היא בעניין הנשמה, שהיא חלק אלוהי, ניצוץ מאלוהים. הנשמה הזו ירדה לעולם בכדי לעבור תהליך התפתחות הדרגתי שבו היא לומדת לבנות את עצמה ולטפס בסולם הערכים שמעבר לתפיסת העולם הגשמי. ערכים רוחניים של השפעה ואהבה שאותם ניתן לפתח מעבר לזמן תנועה ומקום.

מטרת חיינו בעולם הזה היא לגלות ��ת הנשמה האלוהית הזו, ולהתחבר אליה. כשאנחנו מתחברים לנשמה שלנו, אנחנו מתחברים לרוחניות האמיתית ולחלק העליון ביותר שבנו.

איך אפשר לעשות את זה? על ידי עבודה רוחנית פנימית מתמדת. חקירה עצמית, לימוד והבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל העולם. והכי חשוב - פיתוח אהבה אמיתית לזולת, פיתוח חוש נוסף שלומד להסתכל על המציאות כחלק שלם, מחובר, ולהתחיל להדהד עימו ביחד כגוף אחד, כנשמה אחת.

כשאנחנו מפתחים יחס של אהבת הזולת ורצון להשפיע, אנחנו בעצם מגדילים את נשמתנו ומתקרבים יותר לחלק האלוהי שבנו.

זו הדרך לגלות מחדש את החלק העליון והרוחני בנו, שהוא בדיוק כמו הנשמה שהייתה לנו לפני שירדנו לעולם הזה. ככל שנתקדם בתהליך הזה, כך נרגיש יותר שלמים, מאושרים ומחוברים לכוח העליון והאלוהי.

אז המסע הרוחני הוא למעשה המסע פנימה בחיבור הדדי בין כולנו לאותה הנשמה שלנו. זו הדרך לגלות את האמת הפנימית הכי עמוקה שטמונה בנו, ולחוש את קרבת האלוהים. זה המפתח לחיים משמעותיים ומאושרים באמת. תכלית הקיום.