#שמעתי

[jewvian]

הייתי מנותקת מחדשות במשך שעות. באמת אין מצב שתהיה שבת אחת שקטה?

עד מתי הצפון ימשיך להיות מופקר? למה הגענו למצב ש"צריכים" עשרה ילדים הרוגים כדי שמשהו יזוז פה?

וההורים.... שלחו ילדים לשחק כדורגל.... כמה כאב, איזה אסון. שוב נשבר הלב.

[israeli-stuff]

אתם ידעתם שהפסיקו לייצר טופי ברכות???

משבר

מה ילדים ירימו מהרצפה אחרי בר מצווה?

מה זורקים?

למה המדינה שלנו מתפרקת????

[bnncat]

לא רוצה לתת פה טייקים פוליטיים אבל זה מעצבן אותי יותר מדי

השבוע גייסו ליחידה שלי 100+ חרדים

בתכלס? יוזמה יפה כדי לשלב אותם בצבא גם ביחידות עורפיות. אבל הצורה שבה עשו את זה כל כך מכעיסה אותי. הם כולם אעצים (אזרחים עובדי צהל).

כקונספט ברור שאין לי בעיה עם אעצים. יש לי אעצית בצוות והיא מלכה, מרוויחה פי כמה וכמה יותר ממני על אותו תפקיד ולחלוטין בצדק כי יש לה עשרות שנים של ניסיון בתחום, היא עבדה במיקרוסופט וההכשרה שלה הרבה יותר רחבה משלי. וזה נכון לגבי רוב האעצים שיצא לי להכיר ביחידה

למה זה שונה עם החרדים? כי רובם המוחלט ללא שום הכשרה או ניסיון בתחום. ז״א הצבא עושה להם קורס על חשבונו.

אני חתמתי דין אישה כדין גבר ו3 שנים קבע בתפקיד הזה. גם עשיתי קדצ שזה עוד 5 חודשים שלא נפלו לי על הפזם. לאורך כל השירות אומרים לי- זה שווה את זה, קיבלת הכשרה שאי אפשר לקבל באזרחות, את תשתחררי עם מקצוע ותרוויחי מלא כסף, סהכ צריכה לתת 6 שנים מהחיים שלי לצבא

אז למה חרדי, באיזור הגיל שלי, בלי שום ניסיון או הכשרה נוספת, מקבל את ההכשרה והניסיון והמקצוע וכל שאר היתרונות של התפקיד בלי לשלם ב6 שנים של שמירות ותורנויות וכוננויות וחוסר זכויות (מתוכן שנתיים שמונה עם משכורת שהיא בדיחה)?

ההבדל היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שיכול *אולי* להצדיק את העובדה שהם מקבלים יותר כסף וזכויות על אותו תפקיד עם אותה הכשרה היא שחלקם כנראה כבר נשואים עם ילדים אבל זה בעיני לא מצדיק את זה (כי 1. לי אין את הזכות הזאת כשחתמתי דין אישה כדין גבר חתמתי שאפ אכנס להיריון אני ממשיכה את השירות כרגיל 2. יש מלא מילואימניקים וחיילי קבע עם ילדים וצהל מתחשב בזה בערך 3. בכל מקרה אני בטוחה שלא לכולם יש ילדים אז למה זאת מדיניות גורפת שפשוט יגייסו אותם ויתנו הקלות ותוספות שכר למי שיש לו)

[chatul-shachor]

[hyperpotamianarch]

אני רוצה לעקוב אחרך שוב חחחחח

תודה, זה ממש מחמיא לי. למרבה הצער זה בלתי ��פשרי, אבל אולי אני צריך להתחיל לעקוב אחריך ואז נהיה מה שנקרא מוטואל"ס בלע"ז. (מקווה שלא טעיתי במגדר, השתמשתי בגרסה טיפה מעורפלת של המילה.)

ייתכן שיצער אותך לשמוע שאני לא מתכנן לצלול לתכנים הגרפיים בשיר השירים. בהקשר הזה, ראוי לציין שהתפיסה שלו כ"ספר הפורן" חוטאת בכיוון ההפוך מזה הרגיל: בדרך כלל אנשים מסתכלים עליו אך ורק כמשל, מה שמאבד את סיפור האהבה, אבל להסתכל עליו רק כסיפור אהבה... זה מפספס את הצד האחר, וזו נקודה כשלעצמה.

לא קל לאחוז בחבל משני קצותיו - אני ממש לא עושה את זה, קל לי להסתכל יותר על הנמשל של שיר השירים מאשר על התוכן - אבל נראה לי שזה דבר נדרש.

סליחה אם יצאתי עם מנת יתר של מוסרנות... בכל אופן, תודה!

[daz4i]

החרדה שלי כאשר

[iamprettyandpetty]

אנחנו צריכים לחזור לשלוח שירי הזיה לאירוויזיון

[krembovanil]

אנשים בחוץ מריעים לגול ביורו בזמן שאני מריעה לבדי על הומו ולסבית שמשתפים פעולה במנגה

[israelifepotato]

יאיר שרקי מיי בילובד

[eshcolit-sgula]

דברים שרואים רק בירושלים: אדם חרדי בשנות ה60 לחייו לפחות ניגן ברחוב על גיטרה חשמלית סולו גיטרה מדהים משיר רוק כבד כלשהו.

[swimmingtvshowghostwoman]

אני חושבת שהייתי צריכה להבין שאני לא לגמריי סטרייטית כשאחד השירים שהכי אהבתי לשמוע היה ״רוצה בנות״

[jewvian]

תראו מה קורה באירופה. אחר כך בשמאל העולמי מתפלאים שיש עליה של הימין הקיצוני.

[casavanse]

אני יכולה לשמוע את זה פיזית

🎶ה א ג ף ו ה ק ר ן ל ח י ל י ם מ ש ו ח ר ר י ם

ב מ ש ר ד ה ב י ט ח ו ן

ה מ ק פ צ ה ש ל ך ל א ז ר ח ו ת🎶

[bnncat]

שום דבר לא יתעלה על ההרגשה של לשמוע את כל מגנוס בפעם הראשונה. שום דבר בעולם הזה. מה הייתי עושה כדי לשכוח הכל ולשמוע מחדש..

[letaot-ze-magniv]

אני לעולם לא אתגבר על זה שכשהייתי ביסודי ולימדו אותנו בפעם הראשונה על פיגוע מגדלי התאומים המורה אמרה לנו שאף אחד לא מת כי הם תירגלו תרגילי פינוי כמו שצריך. ועכשיו זאת האמת מבחינתי. רק כשהייתי בחטיבה שמעתי שלכאורה מתו שם 3000+ אנשים. וזה נשמע לי כמו שקר. אז עכשיו אני מכחיש את 9/11.

[lo-kal-li-bahaim]

אני גרה בעוטף. בשבעה באוקטובר התעוררתי מאזעקות צבע אדום לא פוסקות. משלב מאוד מוקדם של הבוקר ההורים שלי, שעובדים שניהם בכוחות הביטחון, קיבלו הודעות בהן מסר נחרץ אחד: כל העובדים מתבקשים להגיע למשרדים ברגע זה. מיד.

כאשר טילים חולפים מעל ראשם הם יוצאים לדרך. זאת הייתה השעה שבע, שבע וחצי בערך. ואז שמעתי את צרור היריות הראשון. ועוד אחד. לא הבנתי מה קורה, ניסיתי להתקשר לאחד ההורים שלי ואף אחד לא ענה. בשמונה וחצי אני מקבלת מדוד שלי שיחת טלפון- הוא צועק עליי, הוא נשמע לחוץ, מבועת. תורידי את כל התריסים. תנעלי את כל הדלתות. החלונות. אל תצאו מהבית. בסוף הוא מבקש ממני לקחת כמה סכינים, שיהיו לידי. כשחושבים על זה עכשיו, שום סכין לא היה עוזר לי מול קלצ'ניקוב. אבל לא ידעתי כלום, לא הבנתי למה הוא צועק עליי, לא הבנתי למה ומה ואיך ובעיקר פחדתי.

עוד יריות. אני ממשיכה לנסות להתקשר להורים שלי אך ללא הצלחה. בשלב מסוים אני נכנסת לווינט והכותרת שעולה לי היא "חמאס כבש את עוטף עזה." זה היה השלב בו התחלתי באמת להבין שמשהו אחר קורה כאן. ועדיין, חוסר ידיעה מוחלט. האחים שלי, בסך הכול בני שש ושמונה, שמים לב שאני לא בסדר. הם שואלים איפה אמא ואבא. הם מתחילים לבכות גם. חבר שלי מתקשר אליי לקראת השעה עשר. הוא אומר לי שהם לא מוצאים את אח שלו, שהיה ב"איזו מסיבת טבע". שנינו מעדכנים אחד את השני כל כמה זמן, אבל בגדול, אנחנו חסרי אונים. אנחנו שקועים עמוק בתוך בור של חוסר ידיעה. חברים שלי מהתיכון כותבים שנכנסים אליהם מחבלים הביתה. הם מתחננים לעזרה ואני בוכה כי אין לי מה לעשות ומעולם לא הייתי במצב הזה בעבר.

רק בשעת לילה מאוחרת אני מקבלת שיחת טלפון מאבא שלי שאומר שהכול בסדר, שהוא נשאר בתחנה הלילה ושאמא שלי גם תישאר במשרד. הוא ��זהיר אותי שוב לא לצאת מהבית. כי שום דבר לא בסדר. אני מקבלת ביום שאחרי עוד שיחות: חבר שלי מבשר לי שאח שלו נרצח ואנחנו בוכים הרבה זמן בטלפון. אחד החברים הטובים של אבא שלי נחטף. המדינה כולה מתפרקת לרסיסים.

אין יום שאני לא קמה בבוקר ונזכרת ביום הזה. היום השחור הזה. מה שכואב לי מכל, זה שחוסר הידיעה שהייתי שרויה בו הוא כאין ואפס לעומת חוסר הידיעה שמשפחות החטופים נמצאות בו כל יום, כל לילה, כל דקה, כל שניה. איפה הוא? הוא אוכל? הוא ישן? הוא בסדר?

חייבים להחזיר אותם. את כולם. לפני שנהיה מאוחר מדי. כל עוד אפשר. עכשיו.