#שמעתי

[jewvian]

הייתי מנותקת מחדשות במשך שעות. באמת אין מצב שתהיה שבת אחת שקטה?

עד מתי הצפון ימשיך להיות מופקר? למה הגענו למצב ש"צריכים" עשרה ילדים הרוגים כדי שמשהו יזוז פה?

וההורים.... שלחו ילדים לשחק כדורגל.... כמה כאב, איזה אסון. שוב נשבר הלב.

[israeli-stuff]

אתם ידעתם שהפסיקו לייצר טופי ברכות???

משבר

מה ילדים ירימו מהרצפה אחרי בר מצווה?

מה זורקים?

למה המדינה שלנו מתפרקת????

[bnncat]

לא רוצה לתת פה טייקים פוליטיים אבל זה מעצבן אותי יותר מדי

השבוע גייסו ליחידה שלי 100+ חרדים

בתכלס? יוזמה יפה כדי לשלב אותם בצבא גם ביחידות עורפיות. אבל הצורה שבה עשו את זה כל כך מכעיסה אותי. הם כולם אעצים (אזרחים עובדי צהל).

כקונספט ברור שאין לי בעיה עם אעצים. יש לי אעצית בצוות והיא מלכה, מרוויחה פי כמה וכמה יותר ממני על אותו תפקיד ולחלוטין בצדק כי יש לה עשרות שנים של ניסיון בתחום, היא עבדה במיקרוסופט וההכשרה שלה הרבה יותר רחבה משלי. וזה נכון לגבי רוב האעצים שיצא לי להכיר ביחידה

למה זה שונה עם החרדים? כי רובם המוחלט ללא שום הכשרה או ניסיון בתחום. ז״א הצבא עושה להם קורס על חשבונו.

אני חתמתי דין אישה כדין גבר ו3 שנים קבע בתפקיד הזה. גם עשיתי קדצ שזה עוד 5 חודשים שלא נפלו לי על הפזם. לאורך כל השירות אומרים לי- זה שווה את זה, קיבלת הכשרה שאי אפשר לקבל באזרחות, את תשתחררי עם מקצוע ותרוויחי מלא כסף, סהכ צריכה לתת 6 שנים מהחיים שלי לצבא

אז למה חרדי, באיזור הגיל שלי, בלי שום ניסיון או הכשרה נוספת, מקבל את ההכשרה והניסיון והמקצוע וכל שאר היתרונות של התפקיד בלי לשלם ב6 שנים של שמירות ותורנויות וכוננויות וחוסר זכויות (מתוכן שנתיים שמונה עם משכורת שהיא בדיחה)?

ההבדל היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שיכול *אולי* להצדיק את העובדה שהם מקבלים יותר כסף וזכויות על אותו תפקיד עם אותה הכשרה היא שחלקם כנראה כבר נשואים עם ילדים אבל זה בעיני לא מצדיק את זה (כי 1. לי אין את הזכות הזאת כשחתמתי דין אישה כדין גבר חתמתי שאפ אכנס להיריון אני ממשיכה את השירות כרגיל 2. יש מלא מילואימניקים וחיילי קבע עם ילדים וצהל מתחשב בזה בערך 3. בכל מקרה אני בטוחה שלא לכולם יש ילדים אז למה זאת מדיניות גורפת שפשוט יגייסו אותם ויתנו הקלות ותוספות שכר למי שיש לו)

[daz4i]

החרדה שלי כאשר

[iamprettyandpetty]

אנחנו צריכים לחזור לשלוח שירי הזיה לאירוויזיון

[krembovanil]

אנשים בחוץ מריעים לגול ביורו בזמן שאני מריעה לבדי על הומו ולסבית שמשתפים פעולה במנגה

[israelifepotato]

יאיר שרקי מיי בילובד

[eshcolit-sgula]

שלום! היי! לא ידעתי שרק לאחרונה התחלת לצפות במפקדת אז בשעה טובה 👍 חחח בכל מקרה, טופ 5 של רגעים מכל עונה? מעניין אותי לדעת מזווית של מישהי שעשתה בינג' מטורף והכל עוד טרי כזה. אה והפוסט על נועה עם הציטוטים שבר אותי נפשית אז ברכותיי 🙃

הייייי סליחה על העיכוב ישבתי אתמול בעבודה וכתבתי רשימה אבל לקח לי מלא זמן להחליט ועכשיו נזכרתי בזה אז הנה:

(לא לפי סדר מסויים)

עונה 1

המפקדות מגלות שהחיילות היו בבסיס כל הזמן ונועה מוותרת לגמרי הולכת לים וכולן מצטרפות אליה. סצנה חזקה כל כך (פרק 9)

אליסה מרביצה לרחפן ואומרת "וולקאם או צהל ביץ׳", רגע מכונן בעיניי (פרק 7)

ההזיה של נועה שהיא מתמזמזת עם שמרית במשרד (פרק 6 אני חושבת)

"מי חושבת שזאת לא אשמתי?" הלב שליייי (פרק 10)

צימר וספיר משחקות פטל פונג כי זה אייקוני (פרק 6)

רגעים ראויים לציון:

צליל משננת רמטכלים תוך כדי ריצה (לא סגורה על הפרק)

הגאונות של להשתמש באצבע ברגל בטלפון של ערבה (פרק 3)

עונה 2

נועה מספרת ליוגב שהיא אוהבת בנות🥺🥺 בכיתי. (פרק 7)

כפיר ונועה מתאמים מה להגיד למצח כי זה פשוט כל כך חשוב בעיניי (פרק 10)

המתח המיני הפסיכי בין צימר וטולי כשהן מדברות על הרעיון של ההילטונים... אמאלה צמרמורות (פרק 6)

הרגע שמבינים שחגו לא הולכת לוועדת חריגים לקורס מכים... נשבר לי הלב למיליון חתיכות כי מגיע לה רדמפשן ארק כל כך (פרק 10)

טולי נשברת ומקללת את הילל ואז מרימה עליו כיסא. נשימתי נעתקה במלוא מובן המילה (פרק 9)

רגעים ראויים לציון:

עצם הנוכחות של יוגב במחאה של הבנות. פשוט הוא™ (פרק 10)

הסצנה בבית של חגו עם אחותה שגרמה לי להתאהב בה לגמרי ולהבין את הדמות שלה וכמה היא חיונית לקיום הסדרה (פרק 3)

האמת בגלל שהכל עוד טרי קצת לא ברור לי מה קדם למה אז כן נאלצתי לזפזפ בין הפרקים בשביל לענות על האסק, אבל כן המעבר החד והמיידי בין עונה 1 ל2 דווקא הראה לי כמה הדמויות התפתחו בתקופה כל כך קצרה (2 מחזורי 02 זה פחות מחודשיים!) ובעצם כמה הסדרה הזאת גאונית. וגם לסביות, אין על לסביות.

[anaelllllla]

בעל הסולם. שמעתי, עב. הבטחון הוא הלבוש להאור

[swimmingtvshowghostwoman]

אני חושבת שהייתי צריכה להבין שאני לא לגמריי סטרייטית כשאחד השירים שהכי אהבתי לשמוע היה ״רוצה בנות״

[jewvian]

חוץ מהוריקן אני לא מכירה אף שיר אז נראה מה האיכות השנה.

[casavanse]

אני יכולה לשמוע את זה פיזית

🎶ה א ג ף ו ה ק ר ן ל ח י ל י ם מ ש ו ח ר ר י ם

ב מ ש ר ד ה ב י ט ח ו ן

ה מ ק פ צ ה ש ל ך ל א ז ר ח ו ת🎶

[bnncat]

שום דבר לא יתעלה על ההרגשה של לשמוע את כל מגנוס בפעם הראשונה. שום דבר בעולם הזה. מה הייתי עושה כדי לשכוח הכל ולשמוע מחדש..

[eshcolit-sgula]

דברים שרואים רק בירושלים: אדם חרדי בשנות ה60 לחייו לפחות ניגן ברחוב על גיטרה חשמלית סולו גיטרה מדהים משיר רוק כבד כלשהו.

[lo-kal-li-bahaim]

אני גרה בעוטף. בשבעה באוקטובר התעוררתי מאזעקות צבע אדום לא פוסקות. משלב מאוד מוקדם של הבוקר ההורים שלי, שעובדים שניהם בכוחות הביטחון, קיבלו הודעות בהן מסר נחרץ אחד: כל העובדים מתבקשים להגיע למשרדים ברגע זה. מיד.

כאשר טילים חולפים מעל ראשם הם יוצאים לדרך. זאת הייתה השעה שבע, שבע וחצי בערך. ואז שמעתי את צרור היריות הראשון. ועוד אחד. לא הבנתי מה קורה, ניסיתי להתקשר לאחד ההורים שלי ואף אחד לא ענה. בשמונה וחצי אני מקבלת מדוד שלי שיחת טלפון- הוא צועק עליי, הוא נשמע לחוץ, מבועת. תורידי את כל התריסים. תנעלי את כל הדלתות. החלונות. אל תצאו מהבית. בסוף הוא מבקש ממני לקחת כמה סכינים, שיהיו לידי. כשחושבים על זה עכשיו, שום סכין לא היה עוזר לי מול קלצ'ניקוב. אבל לא ידעתי כלום, לא הבנתי למה הוא צועק עליי, לא הבנתי למה ומה ואיך ובעיקר פחדתי.

עוד יריות. אני ממשיכה לנסות להתקשר להורים שלי אך ללא הצלחה. בשלב מסוים אני נכנסת לווינט והכותרת שעולה לי היא "חמאס כבש את עוטף עזה." זה היה השלב בו התחלתי באמת להבין שמשהו אחר קורה כאן. ועדיין, חוסר ידיעה מוחלט. האחים שלי, בסך הכול בני שש ושמונה, שמים לב שאני לא בסדר. הם שואלים איפה אמא ואבא. הם מתחילים לבכות גם. חבר שלי מתקשר אליי לקראת השעה עשר. הוא אומר לי שהם לא מוצאים את אח שלו, שהיה ב"איזו מסיבת טבע". שנינו מעדכנים אחד את השני כל כמה זמן, אבל בגדול, אנחנו חסרי אונים. אנחנו שקועים עמוק בתוך בור של חוסר ידיעה. חברים שלי מהתיכון כותבים שנכנסים אליהם מחבלים הביתה. הם מתחננים לעזרה ואני בוכה כי אין לי מה לעשות ומעולם לא הייתי במצב הזה בעבר.

רק בשעת לילה מאוחרת אני מקבלת שיחת טלפון מאבא שלי שאומר שהכול בסדר, שהוא נשאר בתחנה הלילה ושאמא שלי גם תישאר במשרד. הוא מזהיר אותי שוב לא לצאת מהבית. כי שום דבר לא בסדר. אני מקבלת ביום שאחרי עוד שיחות: חבר שלי מבשר לי שאח שלו נרצח ואנחנו בוכים הרבה זמן בטלפון. אחד החברים הטובים של אבא שלי נחטף. המדינה כולה מתפרקת לרסיסים.

אין יום שאני לא קמה בבוקר ונזכרת ביום הזה. היום השחור הזה. מה שכואב לי מכל, זה שחוסר הידיעה שהייתי שרויה בו הוא כאין ואפס לעומת חוסר הידיעה שמשפחות החטופים נמצאות בו כל יום, כל לילה, כל דקה, כל שניה. איפה הוא? הוא אוכל? הוא ישן? הוא בסדר?

חייבים להחזיר אותם. את כולם. לפני שנהיה מאוחר מדי. כל עוד אפשר. עכשיו.