#חושב עליו

[suburban-legendz]

חושב עליו

[jewvian]

ככה מה אכפת לי מארה"ב? שיחנקו כולם באמת. אבל אחרי פיטורי גלנט אתמול בערב ניצחון של טראמפ רק יביא רוח גבית לביבי ולימין הקיצוני, רוח גבית שתתברר כהוריקן קטלני כשממשלת הימין על מלא תצטרך לתת עליו תירוצים ברגע שטראמפ, כמו טראמפ, יחליט שטובתו האישית חשובה יותר מפוליטיקה או מדינות אחרות בעולם ויכפה על ישראל לעשות מה שהוא רואה כעתיד הטוב ביותר למזרח התיכון.

טראמפ לא ידיד ישראל, טראמפ לא ידיד של אף אחד. הוא איש עסקים (גרוע) תחילה, וכשהוא יראה "דיל" טוב לטעמו האישית - הוא לא יעצור עד שזה יקרה. התיישבות בעזה? פחחח זה לא מעניין אותו. חיזבאללה על הגדרות? כל עוד הם לא על הגדר של מקסיקו זה לא יפריע לו. החזרת החטופים וביטחון ישראל? תלוי אם זה יתן לו פרס נובל.

כאילו לעזאזל הוא הצהיר שהוא יפסיק לממן את המלחמה באוקראינה, שהוא יפרק את נאט"ו, שיפסיק לתת כסף לפרוייקטים שהוא תופס כ"לא חשובים" - אז את ישראל הוא יממן??? את המלחמה הבלתי נגמרת שביבי כל כך חולם עליה??? "אמריקה פירסט" זה סיסמת הבחירות של טראמפ, לא יזראל פירסט.

כשגלנט היה שר ביטחון עוד האמנתי שיש מישהו אחראי ברכב הזה שצולל אל התהום, שיש מבוגר אחראי שלא מפחד ללחוץ על הבלמים כשצריך. אבל עכשיו שביבי שר הביטחון בפועל (כי מי באמת חושב שיהיה לישראל כ"ץ אוטונומיה במשרד חחחח) ונשיא ארצות הברית זה מגלומן נוסף........ בהצלחה לכולנו.

[letaot-ze-magniv]

חצי שאלה חצי ונט אני מניחה, אני יודעת שאתה בצבא כרגע ולא יודעת עד כמה אסקים כאלה הם הסגנון של העמוד

נתקלתי באופן מקרי לחלוטין בפוסט שלך מ2021 על טיפים להתמודדות עם דיספוריה

מתחילה לחשוב יותר ויותר שאני כנראה transfem. יודעת בשלב הזה שלמה שאני עוברת קוראים דיספוריה. במקרה שלי היא גם פיזית וגם חברתית. הדיספוריה הפיזית רודפת אחריי יותר ויותר בזמן האחרון. בלי קשר, התחלתי לתת לעצמי לדבר לעצמי בלשון נקבה וככל שנכנסתי לזה יותר זה פשוט מרגיש כל כך. פאקינג. מדהים. יש לי משפחה קרובה שאני יודעת שהן סופר יתמכו בי לא משנה מה

ובכל זאת כל הנושא הזה של טרנסיות פשוט מפחיד אותי. ואני לא יודעת באמת איך להסביר את עצמי או את מה שאני מרגישה ואני מבינה שזה כנראה תהליך שאני אצטרך לעבור עם עצמי במוקדם או במאוחר

השורה התחתונה היא אני יודעת שאתה בא מהמקום של transmasc אבל תהיתי אם יש לך איזשהם טיפים או משהו, אני פתוחה להצעות

היי, אני לא יודע עד כמה זה יעזור אבל הדרך הכי טובה להתמודד עם דיספוריה היא לטפל בה. 2021 הייתה שנה מוזרה. מאז אני על טסטו כבר שנה וחצי ועתיד לעבור ניתוח עליון. הדבר שהכי מקל על הדיספוריה שלי הוא לעשות שינוי, חברתי ופיזי. אני מתלבש כמו שאני רוצה, אני מדבר בלשון זכר, אני מתאמן, אני מזריק טסטו, וזה עזר הרבה יותר מכל דבר אחר שהייתי חושב עליו. זה באמת או זה או דיסוסיאציה ויש גבול לכמה דיסוסיאציה בן אדם אחד יכול לעשות. 

אני לא יודע אם את בשלב עם עצמך שבו את מרגישה בנוח להפוך את הזהות שלך למציאות, אבל אם את יודעת שיש לך סביבה תומכת לנסות שם חדש, לדבר בלשון נקבה, להתלבש אחרת וכו׳ וכו׳ כנראה יהיה הדבר שהכי מקל עלייך. הורמונים זה כמובן מדהים, ממליץ בחום. אם את מפחדת לעשות דברים שמבחינים בהם, אולי הסרת שיער וטיפוח עצמי (קרמים וסקינקייר ובשמים פרחוניים וכל האלה) יכולים לגרום לך להרגיש יותר בנוח. אולי גם להתאפר בקטנה ולענוד תכשיטים.

אם את עדיין לא בשלב שאת יכולה לעשות את זה, תנסי להישאר עסוקה. תציירי את עצמך כמו שאת רואה את עצמך, תשמעי שירים שגורמים לך להרגיש טוב ותמצאי לעצמך מקומות מפלט שבהם את מרגישה כמו עצמך.

זאת כנראה לא התשובה שרצית ואני מצטער, אני כבר מחוץ לארון ובהליך שינוי פיזי תקופה ארוכה וקשה לי להתחבר למיינדסט שהיה לי לפני כן, ואני גם לא כל כך רוצה כי היה לי די חרא אז.

אני מבטיח לך שיבוא יום ובו תסתכלי במראה ותתחילי לאהוב את מה שאת רואה ולהרגיש כמו עצמך. ואת תהיי בטוחה בעצמך וידידותית והאור הפנימי שלך יזרח חזק והבחירות שלך בחיים יהיו מונעות לא מסבל אלא מאושר. זה רק עניין של זמן❤️🏳️‍⚧️

[bapina-bahoshech]

צימר ומייקי באמת צמד אולטימטיבי שלא הייתי חושב עליו בחיים

[jewishicequeen]

דניאל/אשיטה- הדומה, השונה, ולמה לשפפ את זה בכלל

אוקיי בואו נתחיל מההשוואה הכי טכנית-

דניאל משתתפת בהכי הרבה שירים מבין הגיבורים- שני השירים שלו, אז ככה, וסוף כל הדרכים. אשיטה משתתף בהכי הרבה שירים בין הנבלים*- קינת קינו, רשע ורע לו, וסוף כל הדרכים(אפשר גם להגיד ששניהם קיבלו שיר בונוס על שאר הדמויות מהקבוצה שלהם- דניאל קיבל ריפרזה ואשיטה את קינת קינו)

חוץ מזה, זה לא קאנון, אבל נראה לי שאפשר להסיק די בודאות שגם דניאל וגם אשיטה הם הכי צעירים מהקבוצה הספציפית שלהם.

אופי

גם דניאל וגם אשיטה בטוחים בעצמם מאוד וששים לקרב/לתחרות. לדניאל אין בעיה להשוויץ בלי סוף, ואשיטה די חושב על עצמו כמתנת האל לאנושות. לשניהם יש נטיה להפנות את השיחה לכיוונם(״פעם חיית הפוג של חבר שלי…״ ואשיטה שכל הזמן חוזר לנושא של לפלרטט עם טוקויאמי, ושחייב להגיב על השיר של דקסמול)

זה יותר מזה. שניהם מתחילים שיחות באופן קבוע. שאר הדמויות ממשיכות ברגע שהם פותחים, אבל דניאל ואשיטה הם אלו שיוזמים את האינטרקציה הראשונה כמעט בכל סצנה. הם מדברים בלי סוף, ומנסים להיות אלו שיגידו את המילה האחרונה.

כל הgender fuckery

אוקיי. מעבר לעניין הבסיסי של בן שמשוחק על ידי שחקנית, הדמות של אשיטה השתנתה מאוד בגלל הליהוק של ענן גיבסון לתפקיד- בציורי הקונספט של הדמות הוא הרבה יותר גבוה ו״גברי״, וגם לבוש הרבה פחות ��כוסה.

מקור התמונה(x)

כששאלו מה השתנה, שירה ענתה "ענן היא בת", ואחד מחברי ההפקה האחרים הוסיף ש״ככה אשיטה רואה את עצמו״. אני לא היחידה שרואה את זה כמאוד טראנסי, נכון?(איזה שלושה אנשים פתחו איתי שיחה ב״אשיטה טראנס״ בלי שדיברתי על זה, זו לא רק אני!)

ואם כבר מדברים על דברים מההפקה- לדברי ענן, אשיטה פאנסקסואל.

המממ אני תוהה לאיזה שיפ העובדה שהוא נמשך לאנשים בלי קשר למגדר שלהם משנה…

פשוט- זה. ההקבלה בין המשפטים האלו. תודה.

"אם רק אאמין בעצמי ואעבוד קשה, בטוח אצליח!"/"איזה סתומים כולם, כל החיים רק עובדים קשה סתם"

סוף כל הדרכים

השיר הזה הוא אוצר מבחינת אינטקציות דמות ודברים שמקבילים בנוגע לדמויות. כמעט שום מהלך שם לא מובן מאליו ובכולם יש מלא חשיבה מבחינה כוראוגרפית. כל דמות זזה בצורה מאוד יחודית ויש מלא מה להוציא ממי ששר איזו שורה, אבל אין לי את הקשב לעשות ניתוח מלא עדיין, אז נתמקד בשיפ שלנו-

נתחיל מההתחלה. סוף המחזמר, ניצחנו את האוטאקו, הנבלים יורדים בדרמטיות מהמעמדים, ויש שתי אינטרקציות שאני רוצה להכווין אתכם אליהם-

שני זוגות של נבל/גיבור מתחבקים לפני תחילת השיר. אשיטה וקינו, ודניאל ואדם. אשיטה וקינו מתחבקים מאוד מהר ואז אשיטה דוחף את קינו ממנו ושניהם הולכים לכיוונים מנוגדים. לעומתם, אדם עוזר לדניאל לאסוף את הפוגים מהרצפה, ואז דניאל בא לחיבוק ואדם מרים אותו. הם מתחבקים לאורך זמן ונפרדים בחיוך ובהדדיות. זה כמובן לא מראה על אשיטה/דניאל כמו על דניאל/אדם וקינו ואשיטה, אבל זה נחמד ששתי הדמויות שלנו מעורבות בגילויי חיבה* ברורים בסוף המחזה(*ואז אשיטה עדיין אשיטה אבל מה יש לעשות)

וכמובן, מה שדיברתי עליו בפוסט בבוקר-

גם אשיטה וגם דניאל שרים את סוף הפזמון. אבל בזמן שאשיטה שר ״אל הקרב הבא”, דניאל שר/ה ״אל הניצחון״

��ה משום שאשיטה נלחם בשביל להלחם. אין לו תוכנית ארוכת טווח או מטרה. לעומתו, דניאל שואפ/ת למקום הראשון- היא נלחם כדי להגיע לאנשהו.

ונסיים במילותיו של אשיטה עצמו-

"למרות כל הניגודים, אנו שני צדדים של אותו מטבע."

[swimmingtvshowghostwoman]

אבא של אמא שלי מת שהיא הייתה בת 15. כל החיים שלי חשבתי לעצמי איך אפשר להתמודד עם זה , איך היא לא מזכירה אותו כל רגע , איך היא רואה אותי והאחים שלי עם אבא שלנו ולא מתחילה לבכות מאובר של רגשות.

היום, אחריי כל מה שקרה, אחריי שאיבדתי אנשים בקרבה שונה. חברים . אני עוד יותר לא מבינה את זה. איך היא מצליחה להישאר כל כך חזקה , לא להתפרק , להמשיך .

אני לא מפסיקה לחשוב עליו, על החיוך שלו, השיער, שיחות קטנות שהיו לנו.לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שהוא מפספס מה שהוא היה חושב . על המשפחה שלו, החברים שלו.

כל השאלות שהיו לי כל השנים האלה על האם היא חושבת עליו וכמה נענו, פתאום אני רואה את זה בעיניים שלה, במחשבות שלה, בחיבוק שלה.

[ofekma]

תאמת אני לא יודעת כלום על היובל הזה מטיקטוק וגם לא אכפת לי. מהקצת שקראתי עליו נראה שמדובר באדם פתטי ומסכן ש"תמיכה" של אנשים זרים יותר חשובה לו מהעם שלו ושהוא חושב שהוא אשכרה ינצל אם הוא רק יעמוד בסטנדרטים שלהם.

כאילו. וואו.

חחחחחחחחח

זה די עצוב האמת. אבל זה גם קצת מצחיק, לא? כמה אדם אחד יכול לחיות בסרט. לפחות לפי מה שהבנתי זה רק שנאה באינטרנט ושום דבר לא באמת עומד לקרות לו נכון? (טפו טפו טפו).

[miraculousladybugisrael]

קצת על סיפור הרקע: במקור בסדרה, פליקס לא יכול היה להסיר את הטבעת או להפסיק להיות החתול השחור אלא אם כן החיפושית תנשק אותו. בנוסף לכך, כשהוא לא החתול השחור, הוא קולל במזל רע.

הכותבת לא רצתה להשתמש בשמות חיבה מהסדרה בין אדריאן\החתול השחור לחיפושית (כמו חיפושיתוש, חיפושית שלי, חתלתול וכו') בגלל שהיא הרגישה שהם אישיים ומיוחדים , אז היא המציאה חדשים בשביל פליקס\החתול השחור ולחיפושית.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אני מאוהבת בך, פליקס."

פליקס בהה במרינט במשך כמה שניות ולאחר מכן צחקק. לא היה לו זמן לזה היום; הוא תכנן להתוודות בעצמו לחיפושית הלילה והוא לא רצה ששום דבר יפריע לו או ינסה להסיח את דעתו היום. ההתוודות של מרינט כלפי רגשותיה לפליקס היה אחד מבין כל הרבים שהוא היה צריך להסתדר איתם; תקראו לזה קללה שהוטלה עליו, למרות שהפעם זה לא קרה בגלל הקסם שהטבעת שלו גרמה. 

"את לא אוהבת אותי, מרינט," הוא גיחך. "את אוהבת את מה שאני מייצג. פרסום, כסף, אופנה. את חושבת שאת יכולה לטעום קצת מכל אלה בזכותי." הוא הסתכל הצידה והוסיף, "את בדיוק כמו כולם."

מרינט פלטה, "ז-זה לא נכון! אני מחבבת אותך בזכות מי שאתה, לא בגלל שאתה ממשפחת אגרסט!"

"הו באמת?" הוא השיב בציניות. "איך בדיוק? את אפילו לא מכירה אותי," הוא פלט את מילותיו בזלזול.

אוספת נחישות כמה שהייתה יכולה, מרינט התווכחה, "אבל אני כן! שמתי לב לדברים שאתה מנסה להסתיר מאחרים. אתה תמיד שמור ורציני מבחוץ, אבל אני יודעת שמבפנים אתה אדם מאוד חמים ואוהב." היא הוסיפה בלחש, "אני יודעת שאתה מתנהג ככה בגלל שאתה מפחד שתהיה פגיע ושגם אחרים ייפגעו, בדיוק כמו שנפגעת בעבר."

פליקס נעץ בה מבט מלמעלה. "אז את למדת עליי? אני לא אוהב שאחרים בוחנים אותי, מרינט."

"לא, זה לא--! אני לא--!" היא גמגמה, נלחצת מבפנים, נלחמת ברצון לברוח או להסתתר, כל דבר בכדי לברוח מהמבט השופט שלו. "אני מצטערת, לא התכוונתי לחטט או לעצבן אותך! פשוט רציתי להבין אותך ולהבין--" "להבין מה?" הוא קטע אותה. "איך להר��ים אותי? איך לדבר או מה ללבוש בשביל לגרום לי לשים לב אלייך? אי פעם בילית זמן בשביל באמת להכיר אותי?"

מרינט נרתעה והתכווצה בתוך עצמה, העוקץ של המילים שלו חדר לליבה. "זה לא זה! אתה אומר שאני לא מכירה אותך בכלל, אבל מעולם לא הסכמת לקבל את ההזמנות שנתתי לך שנלך לעשות משהו, או אפילו לדייטים! איך אני אמורה להכיר אותך יותר טוב אם אתה לא נותן לי הזדמנות?"

"אולי אני לא רוצה לתת לך הזדמנות. אי פעם חשבת שאולי אני רוצה להיות לבד?" הוא שילב את זרועותיו ואמר את המילים האחרונות, "תפסיקי לעקוב אחריי, מרינט. אני לא יכול לסבול סטוקרים."

מרינט לא האמינה. קראו לה סטוקרית. הבטן שלה התפתלה ופתאום הרגישה צורך להקיא. עם קולה, אחיד ככל שיכלה, אמרה בשקט כמעט בלחישה, "ב-בסדר. איך שאתה רוצה. אני לא אטריד אותך יותר, אני מבטיחה." היא הסתובבה ממנו, מקווה שתצליח לגרום לרגליה להתחיל לצעוד משם למרות הרגשת הסחרחורת שפתאום נפלה עליה. "תשמור על עצמך, פליקס. להתראות."

פליקס נאנח בכבדות ברגע שהיא התרחקה משם. הוא יכול היה להישבע שהוא שמה יבבה, אבל זה בטח היה רק בדמיון שלו.

שעות לאחר מכן, אחרי שהתחיל להחשיך, פליקס רץ מעל גגות העיר פריז בתור החתול השחור, קצת להתאמן לפני שהיה צריך ללכת לסיור שיהיה לו עם החיפושית ואם הוא היה לגמרי כן עם עצמו, גם להתרחק מהאחוזה המשעממת של אביו. הוא עצר על גג מאפייה שהייתה ליד בית הספר, נהנה ומתענג על ריחות המאכלים שמעולם לא הצליח לטעום, כשהוא שמע את מרינט מדברת בטלפון כשהיא מיבבת. זה היה מוזר. למה היא בוכה בשעה הזאת?

"לא... אני לא בסדר, אבל אני אהיה בסדר בסופו של דבר." היא נאנחה. "הרבה זמן." היא עצרה, מקשיבה למי שהיה בצד השני של הטלפון. "לא... לא, בבקשה אל תדברי על זה איתו. הוא הבהיר את זה שהוא לא רוצה שום דבר ממני ואני אכבד את זה."

החתול השחור הבין לרגע מה קרה. היא דיברה על פליקס, עליו ועל ההתוודות שלה ממוקדם יותר.

מרינט נאנחה והמשיכה כשדמעות בעיניה, "אולי הוא צודק. אולי אני באמת לא מכירה אותו בכלל. אולי פשוט השליתי את עצמי כל הזמן הזה בגלל שחשבתי שהבנתי אותו אפילו רק קצת. הו, איך הייתי יכולה להרוס את זה כל כך? בחיים לא הייתי צריכה להתוודות! ...לפחות אני יודעת מה הוא באמת חושב עליי עכשיו. בחיים לא ראיתי אותו מסתכל עליי ככה, כאילו שאני חלאה, כאילו שאני-" היא נחנקה מהיבבות של עצמה. "כאילו הייתי הדבר הכי גרוע שקרה לו בחיים! כאילו שהוא שונא אותי!"

ליבו של החתול נשמט והוא הרגיש כאילו הוא עצמו נפל אל תוך אמבטיה של מים קפואים. המילים שלו באמת השפיעו עליה עד כדי כך? הוא לא באמת שנא את מרינט. היא הייתה אדם נחמד ולבבי, היא תמיד עזרה לאחרים והייתה כל כך שמחה, אם קצת מפוזרת ומאחרת תמיד. עדיין, אשמה ישבה על ליבו באי נוחות והוא הרגיש מעט מסוחרר, ידיו מעט לחות ודביקות מתחת לתלבושת שלו. חלק ממנו רצה לעזוב כדי שלא יוכל לשמוע את ההמשך של השיחה, אבל חלק יותר עמוק שלו ידע שהוא היה ראוי לעינוי של לשמוע עד כמה הוא פגע בה.

הייתה עצירה נוספת בה מרינט המשיכה לייבב. "לא... אני מוותרת עליו. אולי אפילו אוותר על אהבה בכללי. סוג כזה של כאב לא שווה את זה." היא השתתקה לכמה שניות ואז ענתה, "כן, את צודקת. תודה שבדקת מה שלומי, אליה. את הכי טובה... כן, אני אהיה בקשר... בטח... גם אני אוהבת אותך. ביי."

נדהם, החתול השחור עדיין לא יכול היה לגרום לעצמו לעזוב את המרפסת. כששמע בחטוף (בסדר, כשהאזין בסתר) לשיחה הזאת, גרם לו לרעוד עד שד עצמותיו. מרינט הייתה כנה איתו מקודם. ההתוודות שלה הייתה אמיתית, מהלב. ולא רק שהיה לה אכפת ממנו, אלא היא גם הייתה יכולה לראות מבעד להתנהגות האנטי-חברית שלו שהשתמש בה בתור מגן מהעולם מאז שהיה ילד. עד כמה שיכול היה לזכור, הוא וויתר על לנסות להיות מובן, ומרינט הייתה היחידה שהצליחה לראות את כל הניסיונות שלו.

נחנק על בליעה לא נוחה בגרונו, הוא נענע את ראשו ונעמד. הוא היה צריך להרגיע את הלחצים שלו לפני שהיה נפגש עם החיפושית כדי להצליח לשכנע את עצמו שהפעולות שלו היו לגמרי מוצדקות. הוא לא יכול היה לעצור את הדרך בה הרגיש. הוא לא חיבב את מרינט כמו שהיא כנראה חיבבה אותו. אולי הוא היה צריך להיות יותר אדיב כשדחה אותה, אבל זה לא מי שהוא היה. פליקס לא היה אדם נחמד כמוה. ומרינט התאוששה די מהר. היא הייתה מתגברת על זה. היא הייתה סולחת לו. ובסופו של דבר היא תמצא את האדם שתאהב ושיתאים לה. זה מעולם לא היה נועד להיות.

הוא התעלם מהבור הענק והריק שהיה בבטנו ועם מחשבותיו בראשו, הוא עף משם אל תוך הלילה, התמז�� עם החושך, לשם הוא שייך.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"אני מאוהב בך, חיפושית."

החיפושית פתחה את עיניה, בוהה קודם בחתול השחור ולאחר מכן בוורד האדום שהוא החזיק. היא הרגישה דקירות בעורפה, מפחדת משיחה שקיוותה שהיא מעולם לא תצטרך לעשות שוב, או לפחות לא באותו היום.

היא צבטה את אפה ונאנחה בעצב. החתול השחור שוב קיים את ההתוודות התיאטרלית שלו בדיוק כמו בכל שבוע, והפעם לא היה שינוי. היא פשוט לא הייתה מוכנה לזה שוב הלילה.

"חתול, תוכל להפסיק עם הקשקושים היום? אין לי מצב רוח. למען האמת, כמעט לא הגעתי לסיור הלילה." במבט השואל שהיה על פניו, היא הסבירה, "מוקדם יותר היום נדחיתי על ידי הבחור שאני מחבבת ו... הוא לא דחה אותי בעדינות." היא הסתובבה ממנו, מנסה מאוד לאזן את הנשימות שלה ולמצמץ דמעות שזלגו מעיניה פעם נוספת.

החתול לקח צעד קדימה והסתכל על ידה, מצהיר בדרמטיות, "מי יכול היה להיות כל כך נורא כלפייך, מלכתי? הוא בטח חייב להיות עיוור או אידיוט גמור בשביל לדחות בחורה כל כך מיוחדת כמוך."

היא לעגה לו. "הוא בהחלט לא חשב שאני כל כך מיוחדת."

שפתיו של החתול התמתחו לחיוך הצ'שייר המוכר שלו והגיב, "אז זה טוב שאני נמצא כאן, אשיר על השלמות שלך בכל צרפת ואתן לכולם לדעת עד כמה אני מעריץ אותך."

החיפושית נאנחה, מרחיקה את ידה, קולה רועד כשהיא הפסיקה אותו, "חתול, אל. אל תעשה לי את זה. לא היום. לא אחרי מה שקרה לי היום. אתה לא יכול להתחשב ברגשות שלי ולהפסיק להיות שאפתני מדי בנוגע לרגשות שלך?" אחרי עצירה ארוכה היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה, "אתה לא אוהב אותי, חתול. אתה... 'אתה אוהב את מה שאני מייצגת.'"

עיניו של החתול נפתחו לרווחה, הרגשה חזקה של דז'ה וו הופיעה וזה היה יותר מדי בכדי להיות סתם צירוף מקרים.

זה לא יכול להיות... לא, אין סיכוי, פשוט אין סיכוי. אין סיכוי שהגורל יהיה כל כך נורא.

דוחק את המחשבה החודרנית הזאת הצידה, הוא התווכח, "אבל חיפושית, אני כן אוהב אותך! אהבתי אותך מהרגע בו נפגשנו לראשונה!"

החיפושית נתנה לג��חוך קטן להישמט מפיה. "חתול. שנינו יודעים שזה שקר." כמה שניות חלפו והיא הצהירה באופן בוטה, "אני יודעת על הקללה שלך."

פיו של החתול נפתח לרווחה ברגע ששמע על הגילוי שלה, מרגיש משהו דומה לצליפת שוט. היא יודעת, הוא חשב. אבל איך?

"אתה פשוט רצית להשתמש בי. רצית מאז ומתמיד." החיפושית הכריזה בכעס. "טוב, אני לא קונה את זה! אלה שקרים, כל דבר שיוצא לך מהפה הוא שקר! מעולם לא היית כן איתי במערכת היחסים שלנו." היא הסתכלה עליו ודמעות החלו לזלוג." לא אכפת לך ממני בכלל," היא סערה.

מהר מאוד הוא איבד שליטה על השיחה שלהם. נואש, החתול אמר, "את יודעת שזה לא נכון! כן אכפת לי ממך!"

"הו, בבקשה," היא התנגדה במרירות בזמן שדמעותיה זלגו. "אכפת לך רק מעצמך. כל מה שאי פעם רצית ממני היה נשיקה בשביל לבטל את הקללה מהמופלא שלך ואז היית זורק אותי כשלא היית צריך אותי יותר. אם רק היית מבקש ממני, הייתי מבינה, אתה לא חושב שאני ראויה לפחות לזה?" היא עצמה את עיניה בחוזקה, גופה רעד.

החתול הרגיש רעד בגופו והוא הרגיש כאילו עוד שנייה עמד ליפול. למרות שהחיפושית צדקה בהשערה שלה שמערכת היחסים שלהם לא התחילה מרצונות טהורים, הוא באמת התאהב בה עמוקות והאהבה שלו כלפיה הייתה בלתי הפיכה. היא באמת, בכל ליבה חשבה שלא אכפת לו ממנה אחרי כל הזמן הזה?

"חיפושית, את חייבת להאמין לי, זה לא מהשאת חושבת!" הוא התעקש. "את האהבה של החיים שלי! את כל מה שאני צריך בחיים!"

החיפושית התנגדה בחריפות, "אבל מה איתי, חתול? מה לגבי מה שאני צריכה?"

החתול השיב במהרה, "אתן לך את כל מה שתבקשי! כל מה שתרצי יהיה שלך."

חסרת כוח היא השיבה, "אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה יותר." היא גמגמה, "אולי פליקס צדק. אולי אף אחד מאיתנו לא מכיר את השני."

החתול השחור הפך חיוור. לא יכול להיות שזה קורה. כל הזמן הזה, ממש מולו. הנערה שהייתה רחמנית, מתחשבת, מחוכמת, והאדם הכי חשוב בחיים שלו. והוא היה יותר מדי עיוור, הנשמה שלו הייתה מרה מדי בכדי לשים לב אליה. כשחשב על זה עכשיו, לא היה באמת שוני בדרך בה שתיהן התנהגו, אמיצה וגלויה בדיוק כמו החיפושית. אבל לא היה אפשר להגיד אותו הדבר עליו. האישיות החופשייה והתיאטרלית שלו בתור החתול השחור הייתה ההפך הגמור ממה שפליקס היה מתחת למסכה. אין שום דרך שהיא הייתה מגלה שהם אותו אחד. לו, לעומת זאת, לא היה תירוץ. זה היה צריך להיות שקוף. אבל החיפושית צדקה. הוא היה אנוכי. והוא לא היה כנה. לא רק זה, אבל חוסר האכפתיות, היחס הנוראי שלו כלפי מרינט הרס כל סיכוי שהיה לו איתה. היא באמת הייתה מיוחדת כל כך ��הוא היה פשוט...

אני פשוט אידיוט, הוא הבין.

הכאב נחרט על פניה, היה אפשר לראות את עיניה האדומות והנפוחות למרות שלבשה מסכה, שום דבר מזה לא שייך לשם. היא לא ראויה למשהו אחר מלבד שמחה אבל היא סבלה. בגללו.

הוא לקח נשימה ברגע שהזיכרונות של מקרים שמילים פוגעות היו מופנות אליו עברו בראשו, זיכרונות שלו בתור ילד שהתחבא בארון, מייבב, מקווה נואשות לקבל אפילו כמות קטנה של אהבה ושל חום. עד שבסופו של דבר, שנים רבות עברו ואחרי אלפי שברונות לב ואכזבות, הוא סוף סוף עיבד והתרגל אליהם. ובזמן שההגנה הזאת עזרה לו לשמור על הלב שלו, זה גרם לו להיות חסר אכפתיות ואדיש כלפי אחרים. זה קרה רק לאחרונה בעקבות נדיבות וההשפעה של החיפושית, שפליקס לאט לאט התחיל ללמוד איך להרגיש שוב (אם כי צריך להודות שהוא עדיין לא היה כל כך טוב בזה, כמו שהמצב הנוכחי יכול להעיד עליו).

החיפושית יבבה ולפתע עצרה, כאילו בזה הרגע חלפה מחשבה בראשה. היא הניחה בצד את כל מה שהרגישה, נחישות מילאה את פניה והיא לקחה כמה צעדים קדימה לעבר החתול השחור עד שכמעט נגעו אחד בשנייה. היא הניחה את ידה על חזהו והסתכלה עליו, עיניה עדיין נראות חלולות וחסרות תקווה. ידה האחרת זזה לסנטר שלו, עוצמת את עיניה בזמן שסגרה את המרחק שנשאר ביניהם. 

ברגע שהיא התקרבה אליו, החתול נלחץ. "מ-מה את עושה?!"

"נותנת לך את מה שאתה רוצה," היא אמרה, מכווצת את שפתיה.

הוא משך את ראשו אחורה והיא פתחה את עיניה, חושפת עכשיו מבט נסער. החתול לקח כמה צעדים אחורה, מקווה שיתרחק ממנה מעט, אבל היא צעדה קדימה איתו, לא עוזבת אותו, עד שהוא נתקע בקיר ולא היה לו לאן ללכת. היא הדביקה אותו לקיר בחוזקה, משתמשת בשתי ידיה, מחזיקה אותו מספיק חזק בכדי שתוכל לנשק אותו.

"ח-חיפושית, חכי!" הוא גמגם. "אל תעשי את זה! את לא יכולה!"

כועסת, היא בכתה, "אתה לא רוצה להיות חופשי מהעול של להיות החתול השחור? לעולם לא תצטרך לראות אותי יותר. זה מה שאתה רוצה, לא? את החופש שלך?" היא פלטה. "נשיקה אחת ותוכל להיפטר מכל זה, ואז נוכל להפסיק את המשחק הזה. אתה לא אוהב אותי ואולי לעולם לא אהיה נאהבת כמו שאני רוצה להיות, אבל אני יכולה לשחרר אותך מהקללה הזאת. וממני."

ברגע הזה הוא עשה משהו שהוא לא חשב שיעשה מעולם: הוא דחף אותה הצידה. הוא לא יכול היה לקבל את הנשיקה שלה. לא ככה. זו לא הייתה היא כרגע. היא הייתה פגועה, מתפרצת ומבקשת עזרה באותו הזמן. לא ככה הוא רצה לסיים את עבודתו בתור החתול השחור. זה לא יכול להסתיים ככה.

"חיפושית, תקשיבי לי!" הוא התחנן, מחזיק אותה בכתפיה. "אני לא רוצה את זה ואני יודע שגם את לא רוצה את זה! אני לא יכול להרשות לך לעשות את זה! את יותר מדי חשובה לי בשביל שאתן לך לעשות את זה!"

היא התפתלה באחיזתו. "אני לא מאמינה לך!!" היא צעקה, בקושי מצליחה לראות אותו מבעד לעיניה הדומעות.

לא מאפשר לה ללכת, החתול הגיב בשקט, "אני לא מא��ים אותך. אני באמת לא מאשים אותך. אני לא הייתי שותף טוב; אני רימיתי אותך והייתי חסר רגישות כלפייך, ואני בטוח שמישהו אחר יכול היה לעשות את העבודה בתור החתול השחור הרבה יותר טוב ממני. אולי זה לא יפתיע אותך שאני לא כזה בן אדם טוב בחיים האמיתיים. למען האמת, אני ממש ממש נורא." הוא גיחך בחוסר הנאה.

החיפושית הפסיקה להתפתל והסתכלה עליו בבלבול.

החתול המשיך, "אבל אני מאמין שאנחנו ביחד מסיבה כלשהי ואני לא רוצה לוותר. אני אשמח להישאר איתך ולהמשיך להילחם לצידך. אני רוצה להגן עלייך, להרוס כל דבר שיעז לנסות לפגוע בך... אבל אם הדבר הזה הוא אני, אז..." הוא עצם את עיניו בחוזקה. "אם את באמת לא רוצה אותי כאן, אז אני יכול לעזוב. אני יכול לעזוב אותך ואני מבטיח שלא אטריד אותך יותר." הוא הסתכל עליה, מתחנן, עיניו נוצצות. "אבל אם תתני לי להישאר לצידך, אם תסבלי אותי, אז אשאר איתך לנצח. אני מבטיח."

במשך הנאום המהיר שלו, החיפושית בהתה בו, עיניה פתוחות לרווחה בחוסר אמון, אבל ברגע שהוא סיים, היא נשברה.

נכנס להלם ובהייה, חיפושית מבועתת ומלאת חרטה בכתה מולו, "חתול... הו חתול, אני מצטערת, אני כל כך מצטערת!" היא יבבה, אפילו לא מנסה לגרום לו לעצב. החתול בזהירות משך אותה קרוב אליו, עוטף אותה בזרועותיו. היא רעדה ויבבות כבדות וכואבות סחטו את גופה. הוא אחז אותה, הרגיע אותה, לחש לה, ליטף את ראשה בעדינות, נזהר שציפורניו לא יפגעו בשיערה הרך. הם נשארו ככה במשך הרבה זמן, נצמדים זה לזו כמו חבל הצלה.

שעה לאחר מכן, החיפושית והחתול השחור ישבו על גג זה לצד זו, רגליהם ומתניהם נוגעים. זרוע אחת של החתול עטפה בעדינות את כתפיה והאגודל ליטפה את אחת מזרועותיה, בזמן שהחיפושית הניחה את ראשה על חזהו, מחפשת נוחות. השניים ישבו בדממה נחמדה; הבכי של החיפושית הפסיק לבסוף והיא הייתה מותשת. נשימותיה הואטו והחתול תהה אם היא נרדמה. הוא קיווה בלהט שהרגע הזה ייקח נצח, אבל היו להם לימודים ביום למחרת ולפליקס הייתה התנצלות ארוכה מאוד שהוא היה צריך להתכונן אליה, אז זה היה הזמן להיפרד.

החתול דחף מעט את כתפה של החיפושית והיא התנערה קלות. "את ערה, פחזנית?"

"המממ..." היא נאנחה והתרפקה עליו. "בקושי."

הוא צחקק ומחץ אותה בעדינות. "אני ממש מתחרט על שאני צריך להפריע לך, אבל לצערי הגיע הזמן שניפרד הלילה."

החיפושית כחכחה בגרונה וכרכה את ידיה סביב מותניו בכעס מדומה, שגרם לו לצחוק.

הוא נגע באפה לרגע בשובבות. "את פשוט כל כך מתוקה, פחזנית. אבל לא נוכל לתת לך למרוד ככה. את הולכת הביתה אפילו אם אצטרך לקחת אותך לשם בעצמי." וכשאמר את זה, הוא פתאום נעמד בקפיצה, לוקח אותה בזרועותיו. התנועה הפתאומית גרמה לה לכרוך את זרועותיה סביב צווארו ולצייץ בהפתעה. הוא המשיך בכך שדגדג את צידה ביד שהחזיקה את החלק העליון של גופה.

היא התפתלה מאחיזתו וצחקקה. "בסדר, בסדר, ניצחת, אני אלך הביתה! עכשיו תוריד אותי, אידיוט!"

מצחקק, החתול הוריד אותה לרצפה, למרות שידיו נשארו על מתניה, לא מוכנות לגמרי לשחרר אות��. בדומה אליו, היא שחררה את אחיזתה בצווארו, אבל ידיה התגלשו לחזהו. הוא יכול היה להרגיש את שיערות הידיים שלו סומרות ואת פניו מתחממות, ביחד עם פרפרים שמתעופפים בטירוף בחזה, והוא הודה על שהתלבושת שלו כיסתה את רוב גופו ככה שהיא לא הייתה יכולה לראות את זה.

הוא התרכז יותר והיא אמרה בקושי, "דרך אגב... אני מצטערת שניסיתי לנשק אותך. ואני מצטערת על כל הדברים הנוראיים שאמרתי לך."

החתול ליטף את לחייה ודיבר אליה ברוך, "את לא צריכה להתנצל. לא בפניי. אני יודע שהרגשת הרוסה ממה שקרה לך מקודם. הייתי צריך להתחשב יותר ברגשות שלך, להתנהג בצורה טקטית יותר." הוא קימט את מצחו והמשיך, "הבחור השני... הוא אידיוט. הוא לא ראוי לך. הוא לעולם לא יהיה ראוי לך," הוא אמר בתקיפות. "את יותר מדי טובה בשבילו, יותר מדי טהורה, מתוקה ונדיבה. אין שום תירוץ להתנהגות שלו כלפייך והוא לא ראוי לתשומת הלב שלך, או אפילו למחילה שלך."

החיפושית הסתכלה הצידה ממנו ומשכה בכתפיה. "הוא באמת לא בן אדם רע. למען האמת, אני אפילו לא יכולה לכעוס עליו. יש לו זכות לא להרגיש כלפיי אותו הדבר ולדחות אותי, אפילו אם הוא לא עשה את זה בדרך הנכונה. עכשיו אני פשוט מפחדת לדעת כמה מביך יהיה בבית הספר."

גבותיו של החתול הורמו בהלם וגרונו הרגיש יבש. איך היא יכולה להגן על פליקס אפילו עכשיו? זה היה בגלל שהיא מאוהבת בו והיא יכולה לראות דרכו את מה שהוא באמת מרגיש, או שהיא פשוט נחמדה כלפיו כמו לכל אחד אחר? בגלל שהכיר אותה, הוא חשד שמדובר באפשרות השנייה.

מהסס, הוא בלע את רוקו ולבסוף שאל, "את... את הולכת לדבר איתו על זה?"

היא נאנחה ונענעה את ראשה בשלילה. "נראה שהוא ממש לא מחבב אותי," היא השיבה. "אני לא אדבר איתו אלא אם כן אהיה חייבת, אם נצטרך לעשות ביחד עבודה או משהו."

החתול הזעיף את פניו. זה באמת סיכן את הידידות שהוא לא הבין שהייתה ביניהם.

"אני מצטער," הוא השיב מלא חרטה. "הלוואי והייתי יכול לפצות אותך."

היא חייכה חלושות, למרות שזה היה החיוך הכי עצוב שהוא אי פעם ראה על הפנים היפות שלה. הוא מעולם לא רצה לראות אותה ככה שוב. הוא הרגיש את ההגנה שתמיד הרגיש כשהיה לידה מכה בו, ומיד אחרי נזכר שהוא זה שגרם לה לכל כך הרבה כאב.

היא טפחה על זרועו. "אל תדאג, זו לא אשמתך, דובון שלי. זו לא אשמתך. לא היית יכול לדעת."

הדם של החתול התקרר, הלחץ והשנאה העצמית שהוא סחב על עצמו נבלעו במהרה בכל פעם שהוא חזר על השיחה הזאת בראשו. הוא בחיים לא היה ראוי לה; בחיים לא יהיה ראוי לאהבתה. אבל... בניגוד לזה, הוא עדיין רצה נואשות לקבל הזדמנות נוספת. הזדמנות נוספת לרדוף אחריה, לחזר אחריה כמו שצריך, להתייחס אליה כמו אל המלכה שהיא. רק עוד הזדמנות אחת להתנהג כלפיה אחרת, כמה שיוכל בשביל לפצות על מה שהרס, בכל מקרה. ואולי, רק אולי, בסופו של דבר היא תסלח לו. היה שווה לנסות. היא הייתה שווה את זה.

"אם זה משנה משהו," הוא אמר חלושות, "אני באמת מתכוון לזה. כשאני התוודיתי." הוא חיכך את עורפו והרגיש את פניו נצבעות באדום. "לא אמרתי ��ת זה כמו שהייתי צריך. אני פשוט גרוע בזה. לשתף את הרגשות שלי ולהיות רגיש כלפיי אחרים. אני אשמח לנסות שוב מתישהו, ואשמח לעשות את זה כמו שצריך." הוא מחץ את ידיו זו בזו בלחץ. "את לא צריכה להגיד כלום, אני פשוט..." הוא הסתכל ישירות אליה ואמר בכנות, "פשוט רציתי שתדעי."

החיפושית קרנה בשמחה ולאחר מכן אחזה בלחץ באחת מהקוקיות שלה, מסמיקה וגורמת לנמשים שלה לבלוט. "הממ... אני תוהה אם זה באמת נכון. אם ככה, תודה, חתול. באמת." היא הסתובבה בעדינות ואז המשיכה, "א-אולי יום אחד, אם באמת תרגיש ככה, ואם תוכל להוכיח את זה... אולי נוכל--" היא היססה לכמה רגעים והמשיכה, "טוב... אני לא רוצה לצפות ליותר מדי. אני לא רוצה לצפות ובסוף להתאכזב. וגם אני לא רוצה להכאיב לך; אני אצטרך זמן לוותר על הבחור שאני מאוהבת בו... הרבה זמן." החתול הרגיש שהגוף שלו נחלש ברגע ששמע את המילים האלה פעם נוספת, את המילים ששמע את מרינט אומרת מהמרפסת שלה. "אני באמת אהבתי אותו מאוד." היא הסתכלה עליו והחיוך המוכר שלה הופיע על פניה. "אבל אם אתה מוכן, אז... אני מניחה שנוכל לחכות ולראות מה יקרה."

החתול השחור התקרב והחזיק את ידה, מנשק את אצבעותיה. "אחכה כמה שצריך, מלכתי. הכל בשבילך."

קרדיט ל Eden Daphne (edelet) ב ArchiveOfOurOwn

The Curse of Love - EdenDaphne (edelet) - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

[haomnamu]

אני יודע שחברות זה משהו שצריך לעבוד עליו, ושאני לא יכול לצפות שמערכות היחסים שלי יעבדו בלי שום השקעה מצידי, אבל לפעמים מרגיש לי כאילו רק אני משקיע.

למה אני תמיד חייב להציע שנעשה משהו. למה תמיד אני צריך להתחיל את השיחות. למה תמיד אני צריך להתפשר בשעות, כי אם לא נוח להם אז לא קורה. למה הפעם היחידה שמישהו הציע לי שנעשה משהו הייתה בשיחה שאני התחלתי.

יש סיכוי טוב שזה החרדת נטישה שלי שמדברת אבל לפעמים אני חושב שאם הייתי פשוט מפסיק לדבר עם אנשים בטלפון הם היו שוכחים שאני קיים. מספיק פעמים קורה לי שאני לא מרגיש שאני בן אדם אמיתי בכלל.

[suburban-legendz]

אני מתנצל מראש למיוטיאלס שיצטרכו לסבול אותי מעכשיו למשך כל העונה, זה לא אשמתי שיש לו פרצוף כל כך kissble

[jewvian]

אם הייתי טולי הייתי מרסקת להילל את הפנים עם הכיסא הזה

אם הייתי טולי הייתי דוחפת לו את הכיסא לתחת אחרי שהייתי מרסקת לו את הפנים. איזה קריפ אלוהים איזה ילד דפקט.

מי שינסה לסנגר עליו ולומר שזה הכל לחץ חברתי ושהוא בעצמו קורבן ובולשיט כזה אז cool motive still murder לכם.

וטולי, פאק מסכנה שלי. לא ידעתי איך לאכול אותה בהתחלה אבל אני כל כך אוהבת אותה עכשיו ובא לי לחבק אותה שעות ולא לשחרר לנצח :(:(:(

כל הפלוגה הזאת זה חור שחור ששואב אליו אנשים שפויים ומוציא אותם חצאי בני אדם.

ונועה קלטה את זה!!! היא ראתה שהילל קריפ ברמות והיא ניסתה להזהיר את טולי והכל שוב יצא כל כך עקום!!! וצימר עם כל הקטע של הטיפשה, כאילו נשמה מה יש לך???

אני נזכרת במשפט של שמרית מפרק 7 (מה אני לא מכירה אותו כבר בעל פה מה פתאום) כשהיא שואלת את נועה אם היא רואה מישהו אחר חוץ מאת עצמה, וזה כל כך נכון לגבי כולם בפרק הזה. כל אחד חושב רק על עצמו (חוץ ממייקי נשמה לי) ועל האינטרסים שעושים רק להם טוב. צימר, צליל, נועה, כפיר. כל אחד חשב רק על עצמו הפרק ובמשך רוב העונה תכל'ס.

לקראת הסוף נועה עוד הבינה את הטעויות שלה מול טולי ואיכשהו ניסתה לכפר עליהם בדרכה, אבל זה כבר היה מאוחר מדיי.

האם טולי הייתה צריכה לשלוט בעצמה? בדיעבד כנראה שכן. היא בעצמה דיברה על זה שהיא מוכנה לעשות הכל בשביל להתקדם ועכשיו היא דפקה את זה. ליטרלי חחח ובכל זאת! היא הגיעה לקצה שלה אחרי... שבועות של התנכלויות מצד כולם ואכזבות וכל החרא שנועה וכפיר הפילו עליה.

אני לא רואה עולם שבו היא לא תעוף מהצבא אחרי הדבר הזה, אבל לחלקיק שנייה זה היה הדבר הכי נכון לעשות וחבל שהיא עצרה את עצמה ולא שברה לו את הראש.

(ואני צנצנת אם הילל ייענש 🙃)

[tamarravhon]

תרגיל #3 - בחירה

בשביל התרגיל הזה יצרתי מאין גרסא אלטרנטיבית של קריאה בטארוט, שמעודדת קריאה יותר אינטואיטיבית ופחות מבוססת על מיסטיקה (ובעיקר צירופי מקרים)

בגרסא הזאת המשתתפים יכולים לראות את האיורים ואת שם הקלף, ולחשוב לאן הם מתחברים או נמשכים. כאשר הם בוחרים, הם יכולים להרים את הקלף ולמצוא את הפירוש המקובל מתחתיו.

בעיני התרגיל היה מוצלח בסך הכל, עם הסייג של הפידבק שקיבלתי מחובב (קוראים ותיקים: יייתכן ששמעתם עליו בכינוי ״המרצה הכי טוב על פני כדור הארץ בלי חנופה בכלל בכלל״) שאולי חסרה תחושת סיום או השלמה מסוימת. מאוד רציתי להיות תמציתי, אבל בדיעבד אני חושב שקצת יותר הוראות כתובות על הלוח היו עוזרות לבחירה להיות חלקה ומעניינת יותר.

[rabash-maamarim]

וישב יעקב בארץ מגורי אביו

תשמ"ה - מאמר י"ב 1985 - מאמר 12

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". בזהר (וישב דף ד' אות י"א ובהסולם) "רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. אבל צדיק ההוא, שהוא ירא את רבונו, כמה רעות הוא סובל בעולם הזה, כדי ��לא יאמין ולא ישתתף עם יצר הרע. והקב"ה מצילו מכולם. זהו שכתוב, רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'. רבות לצדיק, לא כתוב, אלא, רבות רעות צדיק, שזה יורה, שפירושו הוא, שהסובל רבות רעות הוא צדיק, משום שהקב"ה חפץ בו, כי הרעות שסובל, מרחיקות אותו מן יצר הרע, כנ"ל. ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם".

ויש להבין דבריו:

א. שמשמע מכאן, מי שסובל "רעות רבות", הוא צדיק. ומי שאינו סובל "רעות רבות", אינו צדיק.

ב. מדוע אם הוא רוצה שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול "רעות רבות".

ג. הלשון "ומשום זה הקב"ה חפץ באדם ההוא, ומציל אותו מכולם". ולאדם אחר משמע שאין הקב"ה חס ושלום אינו מצילו, היתכן.

ד. ויותר קשה, שמצד אחד אומר, כי הרעות שסובל מרחיקות אותו מן יצר הרע. ומצד השני הוא אומר, שהקב"ה מציל אותו מכולם, היינו שמציל אותו מן "רעות רבות". אם כן, הוא יחזור ויקרב את עצמו ליצר הרע, כיון שנתבטלה הסיבה, שהיתה מרחקה אותו מן יצר הרע.

ויש לפרש דבריו, הנה מאמר, בערך זה מצאוני (קידושין ל' ע"ב) "ואמר רבי שמעון בן לוי, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צפה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר, אלקים לא יעזבנו בידו".

הנה במסכת סוכה (דף נ"ב) יש גם מאמר כעין זה: "שבע שמות יש לו ליצר הרע, שלמה קראו שונא, שנאמר (משלי כ"ה), אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך, אל תקרי ישלים לך אלא ישלימנו לך".

ופירש רש"י, "אם רעב יצרך ותאב לעבירה, האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה, דכתיב (משלי ט') לכו לחמי בלחמו, השקהו מים תורה, דכתיב בה (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים. ישלימנו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהבך, ולא ישיאך לחטוא, ולאבד מן העולם".

ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לדעת, כי עיקרו של יצר הרע הוא, זה שנקרא עיקר הבריאה, שהקב"ה ברא יש מאין, שהוא הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, שלא היה מטרם שבראה, כידוע (עיין בהקדמות). וכל עבודת האדם היא, רק לעבוד להפוך מהטבע שלו, היינו שיהיה כל רצונו אך להשפיע. והיות שזה הוא נגד הטבע שלו, כי מצד הטבע הוא צריך לדאוג רק לצורך אהבה עצמית, ואין לו שום חשק לעבוד לטובת הזולת.

והגם שאנו רואים, שלפעמים אדם כן עובד לטובת הזולת, זה יכול רק באם הוא רואה שיקבל תמורה עבור עבודתו, שהרצון לקבל יהיה שבע רצון מזה, זאת אומרת, שהתמורה תספק את אהבה עצמית שלו, אחרת אין באפשרותו לצאת מהכלי קבלה מצד דרך הטבע.

אבל שיהיה האדם ביכולת לעשות מעשים בעמ"נ להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, זה אינו מדרך הטבע. והגם שאנו רואים, שיש אנשים, שהולכים להיות מתאבדים לטובת המולדת, ולא רוצים שום תמורה. והוא מטעם, שאם המולדת היא חשובה לו מאוד, וזו החשיבות היא גם כן מצד הטבע, כמו שאמרו חז"ל "כי חן המקום על יושביה". ובטח שיש הבחן במידת החן, כי לא לכולם יש אותו החן. ולכן יש הרבה מתנדבים שהולכים לצבא, מטעם חשיבות המולדת. אבל מטעם שהם חושבים, שזוהי לא כל כך סכנה גדולה, שתלויים בזה כל החיים. כי אני רואה, שחוזרים הרבה אנשים מהמלחמה, בריאים ושלמים.

ואם יש לפעמים סכנת מוות ודאי, על זה כבר אינם מוכנים ללכת למוות בטוח, אלא יחידי סגולה, שהמולדת חשובה להם. וגם בזה מעורב כח תמורה, שהוא חושב, שאחר מיתתו כולם ידעו שהוא איש עם כח מסירות נפש לטובת הכלל, ושהוא היה איש מורם מעם, שהיה דואג לטובת הכלל.

אבל בעבודת ה', שהאדם ההולך בדרך האמת, הוא מוכרח לעבוד בהצנע לכת, מטעם הנ"ל, היינו שלא תהיה אחיזה להחיצוניים. זאת אומרת, בעבודת ה' לא תהיה לו אחיזה, שהוא עובד עבור חיצוניים, דהיינו, שאנשים, שהם חוץ ממנו, יודעים מעבודתו, אז הוא עובד עבודתו של מסירת נפש, שאנשים מבחוץ יאמרו, שהוא היה איש מורם מעם. וזה נותן לו גם כן סיוע, שתהיה לו היכולת לעבוד בלי תמורה, בכדי שאנשים מבחוץ יגידו, שהוא היה עובד ה' בלתי ה' לבדו. והקב"ה נתן כח הזה להנבראים, מטעם "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". ולא יהיה לו שום סיוע מבחוץ, זה הוא יכול להגיע, אם היה לו מקודם שלא לשמה, אבל לא להישאר בהשלא לשמה חלילה.

וזהו מה שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו", שפירושו הוא, "בלתי ה' לבדו", היינו, שלא תהיה שם שום התערבות של אהבה עצמית כלל, כי אם בלתי ה' לבדו, שזוהי המשמעות הלשון בלתי.

אבל מכל מקום יש כאן להבין ענין מקורי. שיש להבחין, בין שאדם נותן את מסירת נפש, בכדי להשיג איזה דבר, אפילו שהוא מקבל התמורה עבור הכלל, שזה הוא ודאי דבר גדול, כיון שהתמורה שהוא מקבל, אם זה לא עבור אהבה עצמית, אלא מטעם אהבת הזולת, היות שאוהב את הזולת, ובשבילם הוא מוסר את עצמו למוות, כדי לעשות טובה להכל.

אבל בטח אם היתה לו איזו עצה, שיוכל להשיג אותו דבר, לא על ידי מסירות נפש, בטח שהיה בוחר את הדבר השני. כי עיקר אצלו הוא לקבל איזו תמורה עבור הכלל, ולא העבודה היא המטרה, אלא הנחת רוח שיכול לעשות להמולדת, הוא שנותן לו כח לעבוד. לכן אין הוא מסתכל על האמצעים, איך להשיג את הדבר להמולדת. ואם הוא רואה, שדוקא שע"י זה שהוא ימסור את נפשו עבור המולדת, (הוא יכול לעשות להמולדת נחת רוח), הוא גם כן מוכן לזה.

מה שאין כן באהבת ה', שאנו אומרים, שהאדם צריך לעבוד "בלתי ה' לבדו", שהכוונה "בלי שום תמורה", הכוונה היא, שהוא מוכן למסירת נפש בלי שום תמורה, בלי שתיוולד מזה איזו מציאות של תמורה מהמסירות נפש שלו. אלא זהו העצם, שזוהי המטרה שלו, שהוא רוצה לבטל את עצמותו לה', היינו (לבטל את) הרצון לקבל שלו, שזהו מציאות נברא, את זה הוא רוצה לבטל לה'. נמצא, שזוהי המטרה שלו. זאת אומרת, המטרה שלו היא למסור נפשו לה'.

מה שאין כן בגשמיות לגבי אהבת הזולת, הגם שזו היא מדרגה גדולה, ואין כל האנשים מסוגלים לעבוד בשביל טובת הכלל, אבל מכל מקום המסירות נפש היא רק אמצעי ולא מטרה. ויותר היה שבע רצון, אם הוא היה יכול לעשות ולהציל את הכלל בלי מסירות נפש שלו.

ונשאל לכל אלו המתנדבים ללכת לטובת המולדת למלחמה, ומי שהוא היה יכול לתת להם עצות, ��הציל את המולדת בלי שימסרו את נפשם, בודאי היו שמחים. אבל באין ברירה, הם מוכנים ללכת עבור הכלל, כדי שהכלל יקבל את התמורה. והוא נותן את כל האמצעים, הגם שזה הוא כח גדול, אבל אין זה שום שייכות למסירות נפש לה', ששם המסירות נפש היא המטרה, ומה שייוולד אחר זה, הוא לא מטרתו, שלא על זה היתה כוונתו. לכן מסירות נפש ברוחניות, אין לה שום ערך לגבי מסירות של הגשמיים. כי אצל הגשמיים, המסירות נפש היא האמצעי, ולא מטרה. מה שאין כן ברוחניות הוא להיפוך, שמסירות נפש היא המטרה.

ובזה נבין את ענין "מקבל בעל מנת להשפיע". היות שכל מטרתו של האדם היא רק להשפיע להבורא, כי זה הוא ענין השתוות הצורה "מה הוא רחום אף אתה רחום". וכשהוא מגיע לידי מדרגת מסירות נפש לה', מטעם שהוא רוצה לבטל את עצמו, בכדי להנאות לה', אז הוא רואה את מטרת ה', שהיתה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אז הוא רוצה לקבל את הטוב והעונג, מה שהיה במטרת הבריאה להטיב לנבראיו.

וזה נקרא "מקבל על מנת להשפיע". אחרת יכול להיות, שהוא רוצה לקבל את הטוב והעונג, לכן הוא משפיע הכל, בכדי שיכול לקבל. והוא על דרך "משפיע בעל מנת לקבל". מה שאין כן אם מטרתו היא להשפיע, ואין לו שום רצון לקבל לתועלת עצמו שום דבר, כי "בלתי ה' לבדו", אז הוא יכול להגיע למקבל בעמ"נ להשפיע.

ובענין מסירות נפש, שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, האדם צריך לצייר לעצמו את ענין מסירות נפש, כמו שמצאנו אצל רבי עקיבא (ברכות ס"א ע"ב), שאמר לתלמידיו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה "בכל נפשך, אפילו הוא נוטל את נפשך. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו, שבא לידי, לא אקיימנה".

ובודאי אחר רצון להשפיע כזה, כשאדם אומר, שהוא רוצה לקבל טוב ועונג, מטעם שזוהי מטרת הבריאה, בטח שאין כוונתו (אלא) רק להיות מקבל בעל מנת להשפיע לה'.

ובזה נבין את הד' שאלות הנ"ל:

שאלה א': שמשמע מדברי הזהר, שרק מי שסובל "רעות רבות" הוא צדיק. ומי שאינו סובל רעות, אינו יכול להיות צדיק. היתכן. והענין הוא כנ"ל, שענין רעות הכוונה על יצר הרע. זאת אומרת, שדווקא מי שמרגיש את היצר הרע, שגורם לו רעות רבות, בזה שהוא לא נותן לו להתקרב לה', הוא נקרא "צדיק". מה שאין כן אם האדם לא מרגיש, איך שהוא מרחק אותו מה' ולא מרגיש אותו, שעושה לו רעות בזה, הוא לא נבחן לצדיק, כי עוד לא הגיע להכרת הרע, היינו שיכאב לו את זה.

שאלה ב': מדוע אם הוא רוצה, שלא ישתתף עמו יצר הרע, מוכרח לסבול "רעות רבות", שמשמע, שאין עצה אחרת, רק שמוכרח לסבול רעות. ולפי הנ"ל זה פשוט מאוד, שהכוונה של רעות היא על היצר הרע. ואם לא מרגיש, שהיצר הרע עושה לו רעות רבות, הוא לא נחשב אצלו ליצר הרע, שלא ירצה להשתתף עמו, אלא שנחשב בעיניו ליצר טוב, היינו שמביא לו רק טובות, ומדוע לא ישתתף עמו. מה שאין כן אם הוא רואה את הרעות, מה שיצר הרע גורם לו, אז הוא לא משתתף עמו.

שאלה ג': שהסובל "רעות רבות", אומר הזהר, שהקב"ה חפץ באדם הזה. משמע, שמי שאינו סובל רעות, אין הקב"ה חפץ בו, היתכן. אלא התשובה היא כנ"ל, שאם האדם מרגיש את היצר הרע, שעושה לו רעות רבות, והאדם צועק לה', שיעזור לו, באדם הזה הקב"ה חפץ. מה שאין כן, כשאינו מרגיש שהיצר הרע עושה לו רעות, אין הקב"ה חפץ בו, כי אין לו שום כלי, היינו רצון שה' יציל אותו.

שאלה ד': אם ה' מציל אותו מרעות, אם כן שוב הוא יתחבר עם היצר הרע.

תשובה, ההצלה שבאה מה', היא ענין אחר, מהצלה שנוה�� בגשמיות. כי ענין הרע, שנוהג בזמן האחוריים, שהוא זמן ההסתרת פנים, שאז הוא רואה שיש לו הסתר. כי ידוע, שהקטן מתבטל נגד הגדול. ובטח ��אן, בעבודת ה', האדם צריך להיבטל נגד ה', "כנר בפני אבוקה". והגוף שלו, הוא רואה, שאינו מתבטל. וקשה לו להכניעו ולקבל על עצמו את האמונה למעלה מדעת. אז הוא רואה, שהגוף עושה לו רעות, בזה שלא רוצה לקבל עליו את עול מלכות שמים, שע"י זה הוא מתרחק מכל הרוחניות.

נמצא, במקום שהאדם צריך להאמין, שה' ברא את העולם בבחינת טוב ומטיב, והרע שבגופו מרחק אותו מכל הטוב. דהיינו, כשבא ללמוד תורה, הוא לא מוציא בה שום טעם. וכמו כן, כשבא לעשות איזה מצוה, אינו מרגיש בזה שום טעם, משום שהיצר הרע שבגופו, בכח שלא נותן להאמין באמונת ה' למעלה מהדעת, בזה הוא מוציא לו כל טעם, שבכל דבר שהוא מתחיל לגשת לאיזה דבר רוחני, הוא מרגיש, שהכל יבש בלי שום לחלוחית של חיים. והיות שהאדם התחיל את עבודתו, שאמרו לו, והוא מאמין בזה שאמרו לו, שהתורה היא תורת חיים, כמו שכתוב "כי הם חייכם ואורך ימיכם" וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".

וכשהאדם מתבונן בזה, והוא רואה, שהכל אשם הוא היצר הרע, ומרגיש בטוב את הרע, מה שהוא גורם לו, אז הוא מרגיש על עצמו את מה שכתוב (תהילים ל"ד) "רבות רעות צדיק" על עצמו, היינו עליו נאמר הפסוק הזה. אז הוא מסתכל, מה שהפסוק אומר הלאה "ומכולם יצילנו ה'". אז הוא מתחיל לצעוק לה', שיעזור לו, כי כל, מה שעלה על מחשבתו לעשות, כבר עשה, ולא מועיל לו שום דבר, וכבר הוא חושב, שעליו נאמר "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה". ואז בא הזמן של הצלה, הצלה שה' מציל אותו מיצר הרע, עד כדי כך, שמהיום והלאה כבר היצר הרע נכנע אליו, ולא יכול להסיתו לשום דבר עבירה.

ועיין בהקדמה לתע"ס (אות נ"ד) וזה לשונו, "אמנם אחר שרואה השי"ת, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות, בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השי"ת, אז עוזר לו השי"ת, וזוכה להשגת השגחה גלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה, ששב ומתדבק בהשי"ת בכל לב נפש ומאוד, כמו שנמשך מאליו, מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה".

ועיין שם (באות נ"ו) וזה לשונו, "היכי דמי תשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". וזה שכתוב, "היכי דמי תשובה", כלומר, מתי יהיה אדם בטוח, שזכה לתשובה שלימה. ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו, "עד שיעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". כלומר, שזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו יתברך עצמו מעידה עליו, שלא ישוב לכסלו עוד.

ובזה תתורץ השאלה הד', אם הקב"ה מציל אותו מהיצר הרע, שלא יעשה לו רעות. ואומר הזה"ק, שענין הרעות, שהצדיק סובל, הוא בכדי שלא ישתתף עמו. נמצא, אם ה' מציל אותו, ורואה שלא יעשה לו רעות, אם כן שוב ישתתף עמו היצר הרע, כיון שכל הסיבה שהיצר הרע עושה לו רעות, היא בכדי שלא ישתתף עמו. וכיון שבטלה הסיבה, הרי חוזר למצב הקודם. אבל לפי מה שפירשנו, שהצלת ה' הוא ענין גילוי פנים, עד שה' מעיד, שלא יחטא. והרעות, שהצדיק סובל, הם בכדי שיהיה לו מקום לבקש מה', כנ"ל, "אם אין אחוריים אין גילוי פנים". נמצא, שבזמן שיש גילוי פנים ה', אז הכל כסדרן.

מקור

[feelsgoodshoesblog]

ארטטה מאמצת את 'קסם ותוהו ובוהו' כאשר ארסנל מתמודדת עם המירוץ לתואר

מיקל ארטטה הרהר בשאלה לשבריר שנייה, ואז הגיב. האם הוא היה בקשר השבוע עם פפ גווארדיולה כדי לדון בהפסקת המירוץ לתואר הפרמיירליג ביום ראשון? "לא, לא," באה התשובה הנחרצת.

מנג'ר חולצת כדורגל של Arsenal נשאר ביחסים טובים עם עמיתו במנצ'סטר סיטי, שנתן לו את ההזדמנות הראשונה שלו באימון עוד ב-2016, כשארטטה דחה את ההצעות להרוויח את הפסים שלו באקדמיה של ארסנל תחת ארסן ונגר או להתחבר לחברו הוותיק מאוריסיו פוצ'טינו בטוטנהאם. . אבל, אל תטעו, כששני הספרדים סוף סוף משיגים טלפון אחרי העונה - כפי שהפכה למסורת מאז חזרתו של ארטטה לנהל את ארסנל ב-2019 - ארטטה מעדיף לא לסיים שוב במקום השני. "דיברנו בטלפון, נורמלי מאוד, אבל זה לא ניתוח", אמר על השיחה האחרונה שלהם בשנה שעברה. "אנחנו מדברים על דברים אחרים."

בראיון ל-BBC לציון הענקת המסדר המלכותי היוקרתי של איזבלה הקתולית ממלך ספרד השבוע, דיבר ארטטה על "הכימיה הבלתי ייאמן" שהיה לו עם גווארדיולה "ולא רק בצד הכדורגל". "אנשים היו מדברים על הצד הטקטי, אבל הוא היה ברמה האנושית", אמר. "פשוט הסתכלת עליו, פשוט צוחקת ומתחברת, ואז היה קשר עין. המשמעות של קשר עין זה הייתה ברורה ממה שעלינו לעשות או מה שחשבנו באותו הרגע. היה לנו מזל גדול".

אחרי עונה שבה קבוצה צעירה של ארסנל לקחה את המירוץ לתואר ליום האחרון, זה לא יהיה מפתיע אם שניהם ירצו להתנתק לכמה שבועות. עם זאת, זו אולי מורשת של חוסר הרחמים שלמד ארטטה במהלך שלוש שנים כעוזרו של גווארדיולה, שלא סביר שהוא יבלה זמן רב ברחמים על עצמו אם המנהל לשעבר שלו דיוויד מויס וווסטהאם לא יצליחו לעשות טובה לארסנל על ידי תיקו או מכות. עִיר.

ליברפול חזרה מהאכזבה של צבירת 97 נקודות וסגניתה של סיטי ב-2019 על ידי הפיכתה לאלופה בפעם הראשונה מזה 30 שנה בעונה שלאחר מכן. ארטטה, שנשאל אם ארסנל יכולה לקחת השראה מכך, אמר: "כמו בכל ספורט, אתה רוצה לנצח. אם לא, בסדר, מה אתה יכול לשפר כדי להיות טוב יותר ולנסות שוב? ולהיות חסר רחמים עם ההערכה הזו ולנסות להיות טוב יותר".

חולצת כדורגל

ארטטה צפה במשחק של טוטנהאם נגד סיטי ביום שלישי בביתו עם משפחתו ואמר שזו הייתה חוויה רגשית שמסתכמת ב"כמעט לשחק את המשחק עם" ספרס. אבל הוא התעקש שלמרות רגע ההזזה שבו הבן של טוטנהאם החמיץ הזדמנות פז להשוות ולתת לארסנל את היתרון, אפילו היותו בעמדה הזו הראתה את ההתקדמות שקבוצתו עשתה מאז ויתרה על יתרון התואר לסיטי באפריל האחרון.

"אם הייתי צריך לבחור שחקן בליגת העל לאותו רגע, זה כנראה היה הוא", אמר על סון. "הילדים שלי התרוצצו סביב השולחן והלכו ככה [מכניס את ראשו לידיים]. אתה יכול לדמיין. זה גם קסם, לקבל את ההזדמנות לחיות את זה, ליד המשפחה שלך וליד הקולגות שלך. להיות חלק מזה. אל תשכח ש[מירוץ האליפות בעונה שעברה] נעשה כשבעה או שמונה או 10 משחקים לסיום".

ארטטה הוסיף: "כשזה נהיה ממש צמוד וכשזה נהיה רגשי, ברגש הזה הרבה דברים יכולים לקרות כשמשחקים הופכים לכאוטיים. קורים דברים שבדרך כלל לא קורים ובתוך הכאוס הזה, הקסם יכול לקרות גם כן. ראינו את זה הרבה מאוד פעמים. אני חושב שהקסם כבר קורה כי זה מה שכולם רוצים. כל אוהד כדורגל, כל אוהד, רוצה לחיות את זה ושזה יגיע למשחק האחרון, לרגע האחרון בליגת העל ברמה הזו. זו הליגה הכי יפה בעולם ללא ספק ויש לך שתי קבוצות ובנוסף לזה יש לך קבוצות אחרות שנלחמות על דברים אחרים. זה מה שאנחנו רוצים ולמה זו הליגה התחרותית ביותר בעולם".

ארטטה חווה איך זה לזכות בתואר פרמייר ליג ביום האחרון לאחר שהיה על הספסל לצד גווארדיולה על הניצחון של סיטי 4-1 על ברייטון ב-2019, לאחר שזכה בה גם בעונה הקודמת. הוא דיבר בחיבה על הזיכרונות האלה לפני הדייט עם הגורל מול אברטון באמירויות ביום ראשון, אם כי לא היה מסתיר את התחושה שהפעם יהיה טעם מתוק הרבה יותר אם חולצת כדורגל לילדים של Arsenal תערער את הסיכויים.

"זה רגע גדול וזה הבלתי צפוי - זה כמו סם", אמר ארטטה. "אתה שם ואתה עדיין צריך להרוויח את זה ואתה כל כך רוצה את זה ויש הרבה גורמים שיכולים לשנות דברים מהר מאוד אבל כשאתה עושה את זה זה פנומנלי. זה בטוח יהיה אחד הימים הטובים בחיי בפן הספורטיבי. זה היה חלום גדול שלא הצלחתי לעשות כשחקן והיה לי עוד אחד כמנהל. אם אני יכול לעשות את זה ועם האנשים שעובדים כאן כל יום, זה יהיה יום אחד".

[swimmingtvshowghostwoman]

שהכל התחיל הייתי אצל חברה אחריי המסיבה שבאמת הייתה אחת המוצלחות, קמנו כולנו בבלבול וזה היה באמת סיטואציה הזויה שכל דבר שקוראים מרגיש יותר פייק מהקודם. התחלנו לנסוע צפונה והכל פשוט היה מוזר וקשה וכל כך מבלבל , הייתה נסיעה באמת אחת הקשות. הגעתי הביתה וכל מה שאני זוכרת זה שהייתי דבוקה לטלוויזיה ודאגתי לכולם והרגשתי פשוט חוסר אונים, וכל מה שרציתי זה לחזור לבסיס ולעבוד ולהבין מה קורה. וכמובן הראש תמיד חושב על השחרור.שאמור היה להיות חודש אחריי.

ניסיתי לדבר עם כמה שיותר אנשים מהבסיס וחברים ופשוט להבין מה קורה.

בערב המפקדת אמרה לנו שאנחנו לא מגיעים ובחיים לא הרגשתי כל כך שחורות מלא לחזור לבסיס.

בראשון הייתי בבית ובאמת שהתחרפנתי, אני זוכרת שדיברתי עם חברה שהייתה בבסיס ושאלתי אותה על שמועות ומה קורה היא כתבה לי שיש שמועות ושלא יודעים כלום. ושיש הרוג. ופשוט התחלתי לבכות. מפחד . מתהיות. מהגרוע מכל, שקרה.

בחיים שלי ��א בכיתי ככה, לפחות שעה וחצי של בכי רצוף ובכי אמיתי, מתישהו נרגעתי ואז אמא הגיעה והתחלתי לבכות שוב.

בערב מישהי דיברה איתי על צורך שלי בבסיס ומפה לשם יום אחריי הייתי בבסיס.

בדרך לבסיס דברים היו קצת יותר ברורים, היה שמות מי פצוע, וידוע שמישהו מת. לא ידעתי איך לאכול את זה אבל לפחות אני מגיעה לבסיס. שהגעתי התארגנתי והלכתי למשרדים. אני זוכרת שהגעתי והאנרגיות באמת היו זוועה, כאילו כל הבסיס ריק ומלא בו זמנית והכל בלאגן אבל במועדון זה בועה.

אחריי חצי שעה בערך שמענו את מישהי מלמטה בוכה וצועקת והמאבחנת לקחה אותה לפסיכולוג, אחד המשקים בא וישב איתנו ורמז שהוא יודע מה קורה אבל לא יכול להגיד אבל שמישהו מת. אחריי 15 דק בערך המאבחנת נכנסה ואמרה לנו על מי מת , ישבתי בערך 20 דק בשוק טוטאלי אני אפילו לא יודעת מה עבר לי בראש ואז הלכתי למשרד שלה ופשוט בכינו.

יש כל כך הרבה מה להגיד עליו בתור בן אדם ועליו בתור אובדן. אבל אני לא יודעת כמה אני מוכנה להיכנס לזה.

בכיתי כל כך הרבה עליו ועל המחזור שלו ועל המשפחה שלו ופשוט על כולם.

אני מנסה לחשוב איך לעבור למשהו אחר שקרה. אבל איך, איך עוברים לחשוב על משהו אחר ולכתוב על זה אם זה העיקר בעצם, ואני יודעת שהוא היה מתחרפן לראות את כולנו ככה, אבל הוא לא פה לראות, וזה פשוט לא נתפס . גם אחריי הלוויה ואחריי השבעה ואחריי זה שכבר עבר חודש שלם, זה לא נתפס.

[yoniwrites]

נפגשתי אתמול עם פרווין. בחור בן 23 מכפר ליד אורוויל. המפגש איתו הנחית לי המון דברים במקום. עכשיו אספר עליו ארוכות ובקצרה.

מערכות יחסים -1- בהתחלה הוא התחיל לספר לי על מערכת יחסים "מרחוק" שהוא נמצא בה כבר כמה שנים, לאט לאט אני מבין שמדובר במערכת יחסים עם בן אדם בעייתי אבל לא נוראי, בחור פולני בן 39 שגר בבולגריה שמתקשר אליו כל יום ומדבר איתו, במשך כמה שנים. לאט לאט זה הפך למשהו רציני. פרווין החמוד מזמין את הפולני לביקור בהודו ההוא מגיע, קונה לו מתנות, מפנק אותו, וכל זה מבלי לרצות שום דבר מיני. פרווין מאוד רוצה כבר משהו מיני. אע"פ שפרווין באותו הזמן בן 22 וההוא בן 38. מפה לשם פגשתי את פרווין יום לאחר שהוא שאל את הפולני "מה אתה באמת רוצה ממני?" והפולני פשוט לא ידע מה לענות.

אני שואל את עצמי, ואת פרווין, זה לא נראה לך מוזר? מה הוא רצה ממך? פרווין חושב ואומר "אם הוא לא אוהב אותי ולא רוצה אותי למה הוא שלח לי כסף ללימודים? למה הוא שלח לי כסף כל הזמן? אני עם הכסף הזה קניתי לו מתנות והן שוכבות לי בארון ומחכות לו" חשבתי לעצמי, כמה שהילד הזה תמים ומתוק, ולא מבין שיכל לעשות לעצמו טוב עם הכסף שקיבל. ראיתי את עצמי בו. הוא מדבר ממש בשקט, וגבו מכופף. ממושמע, מכופף, מדוכא, חמוד, חייכן, לא רוצה להרגיש את הרגשות השליליים. הוא מחכה להודעה מהבחור הזה שיגיד לו שהוא אוהב אותו, הוא רוצה להיות נאהב על ידו, הוא לא מוכן לקבל את המציאות הזו כפי שהיא. אני אמרתי לו - זהו, אתם נפרדתם, הפולני אמר לו "אני רוצה לחיות חיים רגילים, ואתה לך תחיה את החיים הרגילים שלך" אבל פרווין, הוא אובססיבי, הוא לא מצליח להתנתק מזה, הוא לא מוכן לקבל את זה שאולי לא היתה שם אהבה וזה היה רק שלו. לאחר מכן הבנתי שהכל קשור למשפחה, ולאבא שלו.

-2- הוא סיפר לי על איזו חברה, הוא נסע באופנוע שלו ולא שם לב ונגמר הדלק, האופנוע עצר וזה היה לא רחוק מהעבודה של החברה הזאת. הוא התקשר אלי�� ושאל אם הוא יכול לקחת את האופנוע שלה ללכת לקנות דלק ולחזור, היא אמרה שהיא לא בעבודה. כמה ימים מאוחר יותר הוא גילה שהיא שיקרה לו, מאיזה חבר שעבד איתה באותו הזמן. היא היתה בעבודה ופשוט אמרה לו לא. במקום להתעמת איתה הוא שתק. והיום הוא יילך לחתונה שלה. אחרי 3 חודשי נתק היא פתאום הזמינה אותו לחתונתה.

-3--3- הוא סיפר לי שכשהיה בן 19 נפגש לראשונה עם גבר ישראלי. חשוב לציין שהוא היה בן 44 מאילת. כנראה טיפוס מאוד ספציפי. אבל לפי הסיפור נשמע שהוא היה נחמד אליו. ביום הראשון הם נפגשו, הזדיינו, ואח"כ האילתי הזמין אותו לארוחה, הם אכלו ושתו על חשבונו. פרווין סיפר זו היתה פעם ראשונה בחייו שהוא בכלל אכל בחוץ, ועוד על חשבון של מישהו אחר. יום למחרת הם נפגשו שוב, הלכו לים ביחד, ואכלו שוב, ואז הלכו לקטוף גויאבות בפונדיצ'רי אצל חבר של פראווין בגינה, ואז חזרו לביתו של האילתי, הזדיינו שאלתי "זה היה נעים לפחות? הסקס איתו?" "מאוד!" הופתעתי לשמוע. אחרי זה האילתי הזמין את החבר עם הגויאבות גם לארוחה והם ישבו שלושתם ואכלו באיזה מקום שלהודים אין תקציב לו. אח"כ האילתי גם בא לבקר את המשפחה של פרווין ובקיצור זה היה נשמע מאוד אינטנסיבי יחסית לילד בן19 וגבר אילתי בן 44. פרווין סיפר: "הוא עזב בבוקר למחרת ואני הרגשתי שמשהו בלב שלי חסר כבר. התחלתי לכתוב לו הודעות והוא אמר לי -פרווין, תשמור על עצמך ותהנה מהחיים. ואז חסם אותי. אחרי כמה ימים כתבתי לו בפייסבוק, והוא הוריד את החסימה בווצאפ. ואז הוא אמר לי - פרווין, אני בן 44 ואתה בן 19, אני מישראל ואתה מהודו, זה לא יכול לעבוד!! אני הייתי מוכן לעשות הכל בשבילו, הצעתי לו שנתחתן, אבל הוא פשוט שוב חסם אותי. אחרי כמה חודשים רשמתי לו מהטלפון של אבא שלי. והוא הוריד את החסימה דיברנו קצת, ועד היום הוא לא חסם אותי שוב.." עניתי לו "אתה ממש נקשר מהר לאנשים, לא?" "זה היה ממש מיוחד עבורי. אף אחד לא התייחס אליי ככה אף פעם"

משפחה

הוא חי בבית עם 2 אחיות קטנות, אבא ואמא. סיפר לי על זה שכשלמד בצ'נאי הוא היה גר אצל הדודה שלו, ועכשיו הוא חזר לגור בבית עם ההורים. הוא סיפר לי שכל המשכורת שלו הולכת לבית ולחשבונות. אמא שלו עובדת כבר עשרות שנים יום יום בלי יום מנוחה. הוא אמר לי "אני לא יכול ללכת מכאן, אני צריך לדאוג למשפחה שלי, אמא שלי עבדה ככ קשה עבורי כל השנים האלו, ועכשיו? אני אנטוש אותה?" אמרתי לו "אי פעם חיית לבד? בלי השגחה?" "היה לי חודש שנסעתי להשתלמות בבנגלור. אבא שלי נסע איתי, וישנו אצל דוד שלי. אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לעזוב ולמצוא מקום אחר לישון בו. וככה נסעתי ומצאתי מקום בבנגלור ונשארתי בו. רוב הזמן הייתי עסוק בהשתלמות שהייתי בה. אבל היו כמה פעמים שהייתי יוצא, הולך לעשות קניות, פוגש אנשים בגריינדר, נוסע לראות מקומות, ואף אחד לא אמר לי מה לעשות. זה הרגיש מדהים. הכרתי ככה בחור הולנדי דרך הגריינדר והפכנו להיות חברים ועד היום אנחנו מדברים על הכל" אמרתי לו "אתה חייב להרגיש מה זה חופש, תצא מפה לשנה בלי שמישהו יגיד לך כל הזמן מה לעשות, אתה כל החיים תחת השגחה, איך אתה יכול לחיות ככה?" "אני חייב למשפחה שלי, אם אעזוב הם יקרסו", "הם לא יקרסו, הם יחיו כמו שחיו עד עכשיו" "אני דואג לאמא שלי, לאחיות שלי, לאבא שלי אני לא דואג" "למה?" שאלתי וכבר מהעיניים שלו הבנתי טוב מאוד מה תהיה התשובה שלו "אני לא אוהב אותו" "למה? הוא עושה משהו?" "לאחרונה הוא התחיל לשתות הרבה, וכשהוא שותה הוא אלים, הוא מרביץ לאמא שלי, הוא מרביץ לאחיות שלי ולי" "למה אמא שלך לא עוזבת אותו?" "היא לא יכולה. זה המשפחה ההודית, זה החוקים".. "הוא גם לא עובד, הוא רק שותה ואלים" "זה לא גורם לך לרצות לעזוב?" "איך אני אגן על אמא שלי? כשאני בבית ואני רואה את זה אני אומר לו להפסיק. אם אני לא אהיה פה מה יקרה?" "זה נשמע נורא פרווין." "ככה זה ברוב הבתים ההודים. כל האבות הם כאלה" "אתה יודע, סבתא רבתא שלי עזבה את בעלה כי הוא היה שותה ואלים, סבתא שלי עזבה את בעלה כי הוא היה שותה ואלים, ואמא שלי עזבה את אבא שלי כי הוא היה צועק עליה. אני באתי מבית של נשים חזקות, ולשמוע סיפור כזה זה פשוט נורא בעיניי." "רק עכשיו נשים מתחילות לעזוב את בעליהן בהודו בגלל אלימות, זה לא היה קורה לפני כן" היתה שתיקה שהרגישה מאוד ארוכה, אז ניסיתי לשאול אותו על נושאים אחרים, על עבודה. "אז תגיד כמה אתה מרוויח בעבודה שלך?" הוא עשה תואר שני בניהול לוגיסטי, לא ידעתי שיש תואר בדבר הזה בכלל אבל ציפיתי שמתואר שני יוכל להרוויח הרבה "אני מרוויח עכשיו 18,000 רופי בחודש במשרה מלאה" חישבתי בראש, מדובר בפחות מ800 שקל. אני לא מאמין. אמרתי לו שבעבודה שלו בישראל מרוויחים סביבות ה200,000 רופי. שאלתי אותו "תגיד, חשבת לעבוד במקום אחר? ככה תוכל לא לגור בבית, אולי להביא הרבה יותר כסף למשפחה, אבל גם להרוויח ולחסוך בעצמך. הרי עכשיו אתה לא חוסך כלום, אתה רק מכסה על חובות המשפחה" "כן, חשבתי, אבל אני צריך כסף כדי לעשות ויזה, אני צריך כסף כדי לקנות כרטיס טיסה, ואם כל הכסף אצל ההורים איך אעשה זאת?" "איזה עבודה הציעו לך?" "הציעו לי עבודה בסינגפור, להרוויח 2לאק (200,000 רופי) בחודש" "זה נשמע מטורף, זה סכום שאתה עושה כאן בשנה, לך על זה!" .. כל הזמן דמיינתי איך הילד המתוק והתמים הזה, הוא כולה בן23 , שכנראה עבר התעללות לא קטנה בחייו הוא סוחב על גבו ככ הרבה אחריות. אחריות לשלומה של אמו, אחריות כלכלית לגבי כל הבית, אחריות לשלומן של אחיותיו, אחריות להיות מוצלח ולספק.

הבנתי. הבנתי הכל!!!! הבנתי למה הוא נקשר כ"כ מהר לאנשים. הוא היה חי תחת התעללות אביו ומשמעת בלתי נגמרת מהמערכות הבלתי נסבלות האלה שנקראות "המשפחה ההודית" ו"החברה ההודית"

והוא ממשיך לחיות תחת כל זה, ברגע שמישהו מתייחס אליו כראוי הוא מרגיש שזו היציאה היחידה שלו מהחיים הקשים האלו. הוא מחפש מישהו שיציל אותו. מישהו שיחליף את אבא שלו. שיהיה אבא ראוי עבורו. שיספק עבורו את ה��הבה לה הוא ראוי כי הוא בן אדם מקסים.

הבנתי שמדובר גם במשהו הרבה יותר גדול מזה, ככה נראית החברה ההודית. יש כל כך הרבה לחץ על הגבר, על האישה כאן, זה מלכוד כל כך קשה שגורם לאלימות. תרבות השידוכים, החתונות כדבר המרכזי בחיים. התרבות של להעמיס את העול הכלכלי על כתפי הגבר (שלרוב, הוא לא "גבר אמיתי" אפילו, הוא פשוט ילד שגדל תחת השגחה כל החיים ועשה מה שאומרים לו לעשות!!!!!!) שגורם ללחץ וכעס. ולאן זה מופנה? בצורת אלימות כלפי האישה. והלחץ על האשה להיות אשת הבית, להחזיק הכל ולהדביק הכל ולעשות כפי שבעלה רוצה. ראיתי פה אינספור מבטים מבועתים של נשים לכיוון בעליהן. הנחמה היחידה שיש להן זה לשבת על המדרגה בכניסה לבית ולרכל עם הנשים האחרות. איך בן אדם יכול להתקדם בחייו ככה? איזה עתיד מצפה לפרווין אם הוא לא יעמוד על רגליו האחוריות מול אביו ויגיד לו "זה מספיק. עוד פעם אחת ואני הורג אותך" אם הוא לא יעמוד על רגליו ויגיד "אני לא מוכן לשאת את העול המשפחתי הזה ואני עוזב להבין מי אני ומה זה החיים האלה" איך בן אדם יכול להגיד "די" למערכת כזו כשהיא כבר התעללה בו, כשהיא כבר ניצלה את תמימותו, כשהוא מסתיר ממנה בפחד מוות סודות כמוסים כמו חיי המין שלו?

----------------------------------------------------------------

ואני מרגיש שזו מראה לצדדים מסויימים בי. אני מרגיש שזו מראה לכל מיני דברים שמהם אני עצמי מפחד. אני פתאום מגלה חמלה ופתאום ר-ו-א-ה את האדם הדרוס בתוכי שלא הציב גבולות ברורים ועבר את כל הדברים שעברתי. גם אני בברירת המחדל שלי כפוף ושקט. גם אני עברתי אלימות מכל מוקד אפשרי, גם אני הסתרתי מיניות, גם אני הרגשתי עול שיושב על גבי, לא אחריות כלכלית לכל משפחתי אבל כן אחריות להיות האדם הנכון שאני צריך להיות, האדם המוכשר או האדם שיכול להצליח בכל מה שרק ינסה. והציפייה הזאת היא לא הגיונית בעליל. אבל זה מה שנקרא לגדול בבית רוסי שבו נאמר לך כל הזמן "גבר צריך לדעת לעשות הכל". אז אני מנסה לתת חמלה ואולי להגיד לעצמי מה שאני אומר לפרווין. ת ל ח ם במוסד הזה, תלחם במערכת הזאת שהפילה אותך והפכה אותך לסמרטוט רצפה שרק מחפש שמישהו יציל אותו. אני מנסה לתת לזה מקום. אני אומר לפרווין הזה שבתוכי - אל תכופף את הגב שלך, אל תתן למערכת לכופך אותך כ"כ. אל תתן להתעללות ולדיכוי להכתיב לך את החיים, חיה אותם כפי שמרגיש לך נכון.

איך תדע מה מרגיש נכון? עשה. עשה. קח אחריות על עצמך ועשה ולמד.

--------------------------------------------------------

לאחר מכן, הוא הקפיץ אותי עם האופנוע שלו למקום שבו הטענתי את האופנוע שלי. חשבתי שכאן נפרדות דרכינו. הבאתי לו חיבוק ארוך. והוא שמח על כך. הסתבר לי שהוא נסע ממש לאט על הכביש וחיכה לי. ואז נסענו לכיוון איפה שאני ישן. אמרתי לו "ביי!" והוא אמר לי "אני רוצה לנשק אותך" אבל עשיתי את עצמי כלא שומע והלכתי להחנות את האופנוע הוא התקרב ואמר לי שוב, ''רציתי לנשק אותך'' נהניתי מזה שהוא רוצה אותי חחח ואז התנשקנו ניסיתי להביא לו אהבה וחמלה בנשיקה הזאת, חיבקתי אותו קרוב חיבקתי את הפצעים המדממים האלו, והם לא רק שלו, וזה לא לגביו, זה גם לגבי

עכשיו אני אגיד את הבולשיט הרוחני של- אין אני ואין אתה, הכאבים זה אותם כאבים, והחמלה כלפי מישהו אחר היא החמלה כלפי עצמי גם כן. אני מנשק אותו ואני מנשק אותי אני מחבק אותו ואני מחבק אותי אני רואה את פצעיו ואני רואה את פצעיי אני מסתכל עליו בחמלה ורוצה שהעתיד יטיב עמו ואני מסתכל על עצמי בחמלה ורוצה שהעתיד יטיב עמי

התנשקנו כמה פעמים ארוכות כשהוא יושב על האופנוע שלו החזקתי לו את החבילה בצורה שחומלת ונותנת אהבה ואז חיבוק ארוך אחרון ומספיק "לילה טוב" אמרתי "נתראה מחר??" הוא שאל אמרתי "תשלח לי הודעה" הלכתי

חשבתי לעצמי שהוא מפתח אובססיביות אליי ואולי זו גם מראה עבורי להציב גבול ולהגיד לו שאני לא מעוניין להשאב איתו למשהו מהסוג הזה. אני רואה את פצעיי בפצעיו ונותן להם חמלה. אך אינני מעוניין לטפל בו, ואינני מעוניין לקדש את תחושת הקורבנות ולחבק וללטף אותה ולהגיד לה שהיא מסכנה. זה לא העניין לא ולא.