#התחלתי לבכות פשוט

[euphoricmood]

אני כל כך רוצה גאולה שלמה כבר, דיי עד מתי???

[paam-halamti-be-ivrit]

⚠️זה חלום די כואב שנוגע בנושאים טיפה קשים

יש לי דוד שנהרג ברצועת לבנון לפני שנולדתי (לפני שההורים שלי אפילו נפגשו)

היה לי חלום שהוא היה בחיים כל הזמן הזה והיה שבוי בעזה ואני עזרתי להציל אותו

בדרך הביתה סיפרתי לו עלי ועל האחים שלי והוא התרגש כ"כ לפגוש אותנו

כשקמתי אני פשוט התחלתי לבכות

✨

[swimmingtvshowghostwoman]

שהכל התחיל הייתי אצל חברה אחריי המסיבה שבאמת הייתה אחת המוצלחות, קמנו כולנו בבלבול וזה היה באמת סיטואציה הזויה שכל דבר שקוראים מרגיש יותר פייק מהקודם. התחלנו לנסוע צפונה והכל פשוט היה מוזר וקשה וכל כך מבלבל , הייתה נסיעה באמת אחת הקשות. הגעתי הביתה וכל מה שאני זוכרת זה שהייתי דבוקה לטלוויזיה ודאגתי לכולם והרגשתי פשוט חוסר אונים, וכל מה שרציתי זה לחזור לבסיס ולעבוד ולהבין מה קורה. וכמובן הראש תמיד חושב על השחרור.שאמור היה להיות חודש אחריי.

ניסיתי לדבר עם כמה שיותר אנשים מהבסיס וחברים ופשוט להבין מה קורה.

בערב המפקדת אמרה לנו שאנחנו לא מגיעים ובחיים לא הרגשתי כל כך שחורות מלא לחזור לבסיס.

בראשון הייתי בבית ובאמת שהתחרפנתי, אני זוכרת שדיברתי עם חברה שהייתה בבסיס ושאלתי אותה על שמועות ומה קורה היא כתבה לי שיש שמועות ושלא יודעים כלום. ושיש הרוג. ופשוט התחלתי לבכות. מפחד . מתהיות. מהגרוע מכל, שקרה.

בחיים שלי לא בכיתי ככה, לפחות שעה וחצי של בכי רצוף ובכי אמיתי, מתישהו נרגעתי ואז אמא הגיעה והתחלתי לבכות שוב.

בערב מישהי דיברה איתי על צור�� שלי בבסיס ומפה לשם יום אחריי הייתי בבסיס.

בדרך לבסיס דברים היו קצת יותר ברורים, היה שמות מי פצוע, וידוע שמישהו מת. לא ידעתי איך לאכול את זה אבל לפחות אני מגיעה לבסיס. שהגעתי התארגנתי והלכתי למשרדים. אני זוכרת שהגעתי והאנרגיות באמת היו זוועה, כאילו כל הבסיס ריק ומלא בו זמנית והכל בלאגן אבל במועדון זה בועה.

אחריי חצי שעה בערך שמענו את מישהי מלמטה בוכה וצועקת והמאבחנת לקחה אותה לפסיכולוג, אחד המשקים בא וישב איתנו ורמז שהוא יודע מה קורה אבל לא יכול להגיד אבל שמישהו מת. אחריי 15 דק בערך המאבחנת נכנסה ואמרה לנו על מי מת , ישבתי בערך 20 דק בשוק טוטאלי אני אפילו לא יודעת מה עבר לי בראש ואז הלכתי למשרד שלה ופשוט בכינו.

יש כל כך הרבה מה להגיד עליו בתור בן אדם ועליו בתור אובדן. אבל אני לא יודעת כמה אני מוכנה להיכנס לזה.

בכיתי כל כך הרבה עליו ועל המחזור שלו ועל המשפחה שלו ופשוט על כולם.

אני מנסה לחשוב איך לעבור למשהו אחר שקרה. אבל איך, איך עוברים לחשוב על משהו אחר ולכתוב על זה אם זה העיקר בעצם, ואני יודעת שהוא היה מתחרפן לראות את כולנו ככה, אבל הוא לא פה לראות, וזה פשוט לא נתפס . גם אחריי הלוויה ואחריי השבעה ואחריי זה שכבר עבר חודש שלם, זה לא נתפס.

[jewvian]

השיר פרפר מפסקול שלישי (אלבום שנוצר בשיתוף של כמה אומנים אחרי סדנה של כמה ימים לגבי השואה בשיתוף גלגלצ) פשוט שובר את הלב 3> (כמו כל השירים שם אבל הסיפור שבעקבותו הוא נכתב שובר את הלב, בגלגלצ סיפרו שהניצולת שואה שגם נשמעת בשיר חיה בתוך חדר קטן וכשהייתה קטנה רצתה להיות פרפר כי אולי פרפר אומנם חי ליום אחד אבל איזה יום הוא חי) פשוט שבר אותי נפשית התפרקתי שהאזנתי לזה השבוע בגלגלצ ממש ממליצה!

וואו וואו וואו. לא ציפיתי לכזאת מכה בלב מהשיר הזה. שיר זכרון שהוא מעבר, לא יודעת להסביר. ושילוב הקולות של כולם כל כך מושלם לשיר הזה!

אני לא אכחיש, כשראיתי את השמות והשיר התחיל להתנגן הרמתי גבה, כאילו זה הרגיש לי פופ מדיי. לא מתאים. מה הקשר?

אבל המילים, וואו. ושילוב הקולות, שוב, תפס אותי לא מוכנה ופשוט התחלתי לבכות כשקראתי את הרקע לכתיבת השיר. והשורה הבאה בכלל גמרה אותי נפשית:

"אולי בהפסדים שלך איבדת קצת ממך, הנצחון הכי יפה יושב עכשיו מולך."

כל המשקל של להיות ניצול שואה נכנס למשפט הקטן הזה ואני פשוט... וואו. בקיצור, אחד השירים ה"מודרניים" היותר טובים שנכתבו לאירועי הזכרון.

תודה רבה על ההמלצה אמנון! אני אקשיב גם לכל הפרוייקט, שבכלל לא ידעתי שקיים עד להודעה הזאת. אז תודה כפולה לך חח

[ace7librarian]

ראנט על גויים, אז טריגר וורנינג

הורדתי עוקב למישהי שהערצתי

זו מישהי שפעם אחת התחלתי לבכות כי היא דיברה איתי בדיסקורד. יש לי סרטון של זה. רצתי הלוך ושוב בבית ולא יכולתי לנשום כי התרגשתי כל כך שבחורה מגניבה שאוהבת את אותם הדברים שאני אוהבת יודעת שאני קיימת.

כל כך רציתי שהיא תחבב אותי.

אני לא מאמינה שהיא מאמינה במה שהיא אומרת. זו לא אשמתה שהיא בורה, היא לא בחרה להיות קנדית גויה.

אבל הדברים שהיא מעלה לסטורי.... אני פשוט לא מסוגלת לראות את זה יותר. אני יודעת שיש (בשלב הזה אולי היו) לה חברים ישראלים ויהודים, ולכן זה כל כך הזוי לראות את הדברים שהיא מעלה. אף אחד מהחברים שלה לא אומר לה "היי, זה לא נכון"?

אני מקווה שאחרי שהכל יגמר היא תבין שהיא טועה ואני אוכל לחזור להתרגש כל פעם שאני רואה את תמונת הפרופיל שלה.

[flowerwithdepression]

כשאת בוכה את לא יפה

את לא יפה

די לך, הו די לך

ילדה

[eshcolit-sgula]

פאקינג עברתי טסט

[shoko-besakit]

סיפור חיי

אני, עד גיל 19: אני לא נמשכת לגברים ואין לי שום רצון לצאת עם אחד, משמע אני א-מינית

אני, בגיל 19: מסתבר שאני נמשכת לנשים, משמע אני לסבית

אני, עדיין בגיל 19: מסתבר שאני כן נמשכת לגברים, פשוט לא הבנתי שככה מרגישה משיכה, משמע אני ביסקסואלית

אני, ממשיכה להיות בגיל 19: אולי אני באמת לסבית, ואני פשוט מנסה להשלות את עצמי שאני נמשכת לגברים בגלל שגיליתי שאני לא א-מינית, ואני מנסה להיאבק על האידיאל ההטרוסקסואלי שגדלתי סביבו, משמע אני שוב לסבית

אני, בגיל 20: חחחחחח טעות בחישוב, משמע אני שוב ולתמיד ביסקסואלית

א-מינית -> לסבית -> ביסקסואלית -> לסבית -> ביסקסואלית (לנצח)

[illmamnimh]

את היחידה שפרסמה על איה כורם אז את צריכה לסבול את המחשבה שלי: ממש מפריע לי שאני לא יכולה להסביר לחברים לא ישראלים כמה השירים שלה יפים, כתובים בצורה חכמה ומשפיעים עליי עדיין. הלכתי לפני כמה חודשים להופעה שלה בשביל ההוצאה מחד�� של האלבום הראשון שלה (בניוזלטר היא ממש כותבת שזה כמו טיילור סוויפט 🙂 היא לחלוטין מודעת) ובכיתי 5 או 6 פעמים נפרדות. ניסיתי לבכות בשקט כדי לא להפריע לאנשים אחרים. אבא שלי חשב שאני מזגימה, כמו תמיד. איה כורם היא במובנים רבים הילדות שלי והשירים שלה תמיד תופסים לי את הנשמה. "קליפה" ו"שיר החצי" למשל, או "אוטוביוגרפיה"... ועוד ועוד ועוד. האנרגיה באולם כשהיא שרה את "יונתן שפירא" ו"הכוכבת של נצרת עילית \ ככה" (מאשאפ) הייתה מטורפת, ואחת החוויות הכי מוצלחות שהיו לי בהופעות.

אני שמחה לתפוס את המחשבות האלה,

וכןןן! אני זוכרת כשרק התחלתי להקשיב ל2023 והייתי חייבת יותר, אז פשוט פתחתי ספוטיפיי ואני כזה "רגע, זאת זאתי!" ועשיתי בינג' לשירים הישנים.

אני שמחה שנהנת בהופעה! אם האוזניים שלי לא היו רגישות, אולי גם אני הייתי הולכת, אבל בנתיים אני נהנית פשוט לעקוב אחריה ביוטיוב.

[hamoralimona]

שמעו סיפור שקרה לי ברוכבי על סוסי בארץ עוץ

(אה כן למי שלא זוכר אני מכירה את כל עוץ לי גוץ לי בעל פה)

אוקיי אז ככה

רקע:

לפני שמונה חודשים הגעתי לקריה בפעם הראשונה לתפקיד שלי במחלקה להיסטוריה (יש כזה דבר נשבעת) של חטיבת תוה"ד (תורה והדרכה - ולא אני לא הרבצ"ר אל תדאגו). החטיבה הזו יושבת תחת אגף המבצעים ולכן אין לה דובר (אנחנו אותו אגף). לפני שבוע בערך קיבלתי את תעודת הצטיינות הרח"ט, משהו שידעתי שאקבל מאז אוגוסט.

אז לפני בערך חצי שנה (?) הגיע למחלקה חייל עם שיער פרוע, מדי ב, בלי דיסקית הופעה מרושלת. אני, הצהובה, התחלתי לתחקר אותו: "מי אתה?; מה אתה עושה פה?; למה אתה על ב?;" וכו'. מפה לשם השיחה התפתחה יפה וככה הכרתי את הידיד שלי (נקרא לו דוצניק,he/him, straight). מסתבר שמאותו היום, דוצניק נעשה הדובר הראשון והיחיד של החטיבה הקטנה שלנו. כשחזרתי למשרדי הקט, הקולגה שלי (נקרא לו שוצ,he/him, straight), שאל אותי מי האיש ומה הוא עושה כאן. אחרי שהסברתי לו מה מבוקשו של החייל הלא מוגן במחלקתינו, א��רתי "בואנה הוא נראה ממש חמוד (במובנים של הבחור נראה כמו בנאדם אחלה)" כששוצ שמע את המשפט הנ''ל, הוא הפציר בי שלא להתחיל איתו. כששאלתי למה שוצ ענה "כי אתם תעבדו ביחד וזה יהיה מוזר אם תצאו ותיפרדו ובלה בלה בלה בלה", ואני הגבתי: "אוקיי אם אתה ממש רוצה לנסות להציע לו את אהבתך הנצחית ראשון אני אתן לך לנסות, אבל אם הוא מסרב אל תחזור אליי על ארבע לבכות"

מפה לשם דוצניק ואני נעשינו ידידים טובים, אבל היה משהו לא רגיל בחברות שלי איתו. הוא היה מחבק, מקשיב, מחמיא, ולא בקטע אפלטוני. לדוגמא: פעם אחת הוא חיבק אותי לשלום, והוא אמר שיש לי ריח טוב (מי מסניף בושם של אחרים? מי?)

קרו המון סיפורים שבהם דוצניק ואני היינו באיזושהן סיטואציות שהן יותר פרטיות ורגשיות שבהן אנחנו מספרים אחד לשניה מה כואב לנו מומלצים אחד את השני, נוצרה תחושה כזו של עניין משני הצדדים (אם ממש תרצו אוכל לספר לכם על כל סיפור בנפרד)

אחרי שהבנתי שפיתחתי רגשות לדוצניק, הזמנתי אותו ליום הולדתי כדי שהוא יכיר את החברים שלי, וכדי שהחברות שלי יבדקו אם הוא באמת מעוניין.

בבוקר אותו השישי שלפני המסיבה, התקשרתי כדי לבדוק אם הוא שותה או לא. מפה לשם הטלפון הקצר התפתח לשיחה, והוא שאל אותי אם יוכל להכין עליי כתבה לטקס המצטיינים של החטיבה. אמרתי לו שאשקול זאת ואדבר עם אמא שלי ואחזיר לו תשובה. הטלפון נותק, שכחתי מהשיחה לגמרי. בערב המסיבה, החסר הכי טוב שלי הכריז על התחלתו של משחק מבוכה שמי: "טוב אז בגלל שלא כולם מכירים פה, נעשה משחק: שם, מה אנחנו עושים בחיים, ומשהו מביך על לימונה". כשהגיע תורו של דוצניק, הוא סיפר שלא רק שקרא את מכתב ההמלצה שלי, אלא שהוא הולך לכתוב עליי כתבה. אמא שלי, שבאותו הזמן הכינה משהו במטבח, שמעה את המשפט הנ''ל ופערה את פיה עד שנפל לרצפה. באיזשהו שלב, דוצניק קם והולך לדבר עם אמא שלי (לפי דבריו על הפיצה, אך בדיעבד אני יודעת שזה היה עליי)

לפי החשדות של החברות שלי הוא מעוניין, אני פשוט נמושה שלא מציעה לו לצאת.

והיה ראיון והיה לנו נחמד והוא החמיא לי המון מתחת לשטיח ומחוץ לפרוטוקול

ואז החלטתי שאני מפסיקה להיות נמושה, גיליתי שהוא התחיל באינסטגרם עם חברה שלי שהוא הכיר מהמסיבה, ושבאותו היום הוא גם גנב לי את האוזניות מהשולחן במשרד, וטען שהוא חשב שהן שלו (טוב אחי). אז אחרי שהוא הבין שהוא לקח אותן ממני, הוא התקשר אליי וקבענו להיפגש ברכבת כדי שיחזיר לי אותן.

אז נסעתי אליו ברכבת בוכיה מהיום המתסכל שעברתי, וכשראיתי אותו התחלתי לבכות עוד יותר. אז הוא אמר שהוא ��א חושב שאני בוכה בגלל האוזניות חישבנו והוא ניחם אותי כשאמרתי לו שאני מתוסכלת מהיום ושאני נמושה ובלה בלה בלה... ואז הוא שאל אותי למה אני נמושה, ואמרתי לו שזה בגלל שאני לא אומרת לאנשים מה אני רוצה וצריכה מהם. הוא אמר לי שגם הוא כזה וזה קשה אבל אני חייבת לפחות לנסות, אפילו מאותה השנייה. אמרתי "פאק איט. רוצה לצאת איתי לקפה מתישהו?" הוא אמר: "אבל לא בקטע זוגי" ושאלתי אותו "למה לא בעצם?" בנונשלאנט... והוא אמר שהוא לא שם, אבל אנחנו עדיין חברים.

כתבתי לו בוואטסאפ שאני שמחה שאנחנו עדיין חברים, אבל שלא יגיד מילה לשוצ. הוא שאל למה, וסיפרתי לו את מה שאמר לי שוצ בפעם הראשונה שפגשנו אותו, ושאם ידע מכל העניין, הוא יגיד לי "אמרתי לך."

ואז עליתי על הרכבת הביתה, והפלייליסט שלי, חסר הטקט, שם את "יותר טוב כלום מכמעט" של עברי לידר.

כל התקופה שאחרי הדחייה אני הייתי בדילמה והגעתי להבנה: הדילמה הייתה אם לכאוב את זה או לא, כי המוח אומר שלא קרה כלום, פשוט שאלת והוא אמר לא וזה בסדר. אבל הלב אומר שאם ספגת דחייה הדבר הטבעי הוא לבכות, כי כן בנית ציפיות לזה. הגעתי להבנה שמה שחשבתי על עומר היה "בן הזוג המושלם" ופשוט הדבקתי את הפרצוף שלו על הפנטזיה הזו.

מאז עבר שבוע, היה טקס ההצטיינות, היה הראיון המצולם (שהיה מוזר להפליא, כי החזקתי את עצמי מלבכות על ההורים שלי כי ידעתי שאם אבכה עליהם הוא יחבק אותי, ואם אבכה עליהם אבכה עליו ואני לא רוצה לבכות עליו כשהוא מחבק אותי...)

המסקנה שלי מכל הסיפור הזה הוא שכשנסגרת דלת, נפתח חלון.

[sweetlittleoreo]

אני אפילו לא יודעת עם מי לשתף את זה אז הנה אני פה.

התחלנו ללמוד מחשבת אתמול, והיום המשימה שלנו הייתה על השיר "מה אתה רוצה ממני" של חנן בן ארי.

אני אתאיסטית, דתל"שית, וחלק מהקהילה הגאה

ומה שהיינו צריכים לעשות זה לחפש תגובה שאנחנו מתחברים אליה ולכתוב לו אותה ולהסביר קצת למה אנחנו מתחברים אליה.

חיפשתי לי תגובה, וכשנתקלתי בתגובה הזו פשוט התחלתי לבכות

אני לא מחוץ לארון בבית ספר הדתי שלי, אבל חוץ מזה אני די מחוץ לארון בחיים.

ואני רוצה לשים את התגובה הזו, אבל אני לא אעשה את זה

אם בכיתי מלקרוא אותה, נראה לי שהיא תואמת למשימה.

[my-friends-fan]

סוף העולם וחברים

 התעוררתי בשתיים בבוקר מהטלפון, זה היה טומי, הוא נשמע חנוק וחסר אוויר כשהוא שאל אותי "היי... אמ.. זה בסדר אם אני בא לישון אצלך?" "טומי? מה קרה?" שאלתי, חצי ישן. דממה... "דנה... אוקיי, יש מפתח ספייר מתחת לשטיח. תיכנס ואל תעיר אותי יש לי משהו מחר." הפעם הוא ענה "תודה אחי אתה גבר אמיתי." "בסדר מה שתגיד..." לא הצלחתי לישון עד ששמעתי את טומי נכנס, מנסה להיות הכי שקט שיש אבל הפסיעות הכבדות שלו זהו מי זה היה. כשהתעוררתי הוא ישב בספה, אוכל דגנים מתוך מחבת ורואה חדשות בערוץ 12. "פאק שכחתי לשטוף כלים, סורי טום..." "הכל טוב גבר אני טוב בלאלתר, בא לך לשבת איתי? אני רואה חדשות, יש כאן איזה בחור שמדבר על המשיח או משהו, לא לגמרי הבנתי..." אין לי הרבה זמן חשבתי ל��צמי "... טוב זוז נראה מה יש" בטלוויזיה ישב רבי אחד ודיבר על ספר דברי הימים אבל דיי התנתקתי מזה. "תגיד, מה היה הקטע אתמול?" האוזניים שלו זזו לרגע, הוא תמיד מזיז את האוזניים כשהוא לחוץ או מובך, לא נראה לי שהוא שם לב לזה אבל זה תמיד משעשע אותי לראות. "היא אמרה משהו על זה שאני לא מספיק רציני ושאין לה כוח יותר ואז סילקה אותי מהדירה שלנ-שלה." פאק, אולי לא הייתי צריך לדבר על זה... "נשמע כבד אחי...." "כן, בסדר, למי אכפת. קיצר אני נשאר כאן לאיזה שבוע" הוא אף פעם לא ביקש פשוט אמר, תמיד חשבתי שזה מגניב אבל כרגע זה סתם הציק. "...טוב," קמתי מהספה "אני חייב לעוף, יש ביצים וחלב במקרר, דגנים למעלה ואם אתה ממש ממש צריך משהו המכולת שש בניינים שמאלה מכאן." "אוקיי." הוא כבר הפסיק להקשיב וחזר לדגנים שלו ולטלוויזיה. לפני שיצאתי מהדירה הוא אמר "היי, תודה, אחי, אתה אחלה גבר." "כן כן משתגיד" זה עשה לי נחמד האמתי. העבודה הייתה חרא, אותו בולשיט, הדבר היחיד שהיה באמת מעניין זה כשהתחיל לרדת ברד בגודל פסיכי, נראה לי ניפץ כמה חלונות וגגי מכוניות. בצהריים התחיל להתחמם ועד שחזרתי הביתה כבר היה רותח. "תקשיב אתה לא מבין מה קורה עם המזג אוויר היום" טומי לא הקשיב, הוא פשוט ישב שם, דמעות מיובשות ותמונה של דנה ביד. "הכל טוב...?" הוא קפץ לשנייה "פאק, מה? כן כן הכל סבבה" הוא אמר בזמן שהוא בלע אוויר כאילו הוא טובע, כמו כשהיינו קטנים ואמא שלו לקחה אותנו לים המלח, טומי לא סיפר לה שהוא לא היה באמת הולך לשיעורי שחייה שלו, הוא תמיד הלך אלי לשחק כדורגל וכשהגענו למים הוא זז בהם כמו כלב ואני הייתי צריך לסחוב אותו עד לחוף. "אמ... אוקיי..." בחדשות דיברו על השינוי באקלים אבל גם אז לא לגמרי הקשבתי. גם באותו הלילה לא הצלחתי לישון, רק חשבתי על הטיול לים המלח ועל טומי ועל הסופה ועל הברד ועל החום והכל התערבב כמו מערבולת אחת ענקית. בבוקר קיבלתי הודעה מהבוס שלי לא לבוא כי המשטרה באה, משהו על פולחן במרתף של הבניין או משהו זה היה מלא בשגיעוט חטיב ו רו וח ים מוזרים. טומי שכב בסלון עם אותה תמונה של דנה ולא זז. "בוקר.... טוב...?" "היי..." לא נראה לי שהוא ישן. "איך היה הלילה שלך?" הוא לא ענה. אחרי כמה שניות של דממה הלכתי למקלחת, יכולתי לשמוע אותו מייבב דרך הקירות וחוזר על השם שלה ו"אני מצטער" שוב ושוב. בצהריים החדשות התחילו לדבר על המתים חוזרים לחיים והרבי מאתמול דיבר שוב על המשיח. טומי שינה את התנוחה שלו משוכב ליושב כפוף, טלפון ביד, המספר שלה על המסך. בערב הוא נרדם עם הטלוויזיה עדיין דלוקה. עכשיו הם דיברו על אנשי העולם מתאספים בירושלים ועל הכוכבים שנעלמים. כמעט הצלחתי להירדם לפני שמעתי את הצעידות של טומי מגיעות לחדר שלי "אני לא יכול לישון..." "אוקיי... ו?" "אני יכול לישון איתך? הספה מכאיבה לי לגב" פאק.... לא הרגשתי טוב לראות אותו ככה, עדיף שהוא לא יהיה לבד כרגע. "טוב... בוא לכאן, אבל אל תתקרב יותר מדי" פיניתי לו מקום וניסיתי לחזור לישון, לא הצלחתי גם הפעם. בבוקר היו צעקות ברחוב ונראה לי שאישה זקנה עפה לשמיים. טומי עדיין ישן, הוא היה נראה כל כך רגוע. הכנתי לעצמי כוס קפה וצפיתי בחדשות. הקריין סיפר על איך שהרב דני מוצקין חזר לאלוהים ולמשך חצי שעה הראו תמונות של אלו "שחזרו לאלוהים" ונר יום כיפור בוער, זה הזכיר לי איך שכשהיינו מתבגרים אני וטומי תמיד ישבנו וצפינו בנר יום כיפור, לגמרי מסטולים, טומי תמיד היה מספר על הסבים שלו מהשואה ועל הדודה שמתה במלחמת לבנון. אני תמיד הייתי יושב ומקשיב לאותם הסיפורים שוב ושוב, הייתי יכול להקשיב לסיפורים שלו לנצח, עד שהעולם נמחק וכל מה שנשאר זה שנינו, הנר, והסיפורים. בצהריים טומי קם, עדיין היו לו דמעות מיובשות וקצת נזלת אבל עכשיו הוא היה נראה פשוט מבולבל, "החשמל הפסיק לעבוד..." "הטלוויזיה עדיין פועלת." הסתכלתי חזרה למסך אבל גם היא הפסיקה. "מוזר.... טומי אתה-" טומי עמד באמצע המסדרון, שוב בוכה, "דנה...." זהו, לא היה לי יותר כוח לזה "קיבינימאט סתום כבר עם החרא הזה!" הוא הפסיק לבכות, האוזניים שלו זזו מהר ובלי הפסקה. " 'דנה זה ודנה זה' נמאס, שיגעת כבר!" לא הצלחתי לעצור את עצמי יותר "אני לא יודע אם שמת לב אבל כל העולם הזה פאקינג נמחק ואתה לא מפסיק לשבת כאן בדירה ולהתבכיין על איזו עוד אחת שבטח כבר הלכה לגיהנום אם כל הכופרים או משהו" "אחי אנ-" "די עם האחי והגבר הזה קוראים לי גאי, טומי, גאי. אני לא הגבר שלך ואני לא האח שלך, אני מכיר אותך כבר, מה, 20 שנה? ואתה תמיד מתנהג כמו חירש שלא שומע כלום. הבנות האלו תמיד מגיעות ועוזבות אבל אני תמיד נשאר." טומי התחיל לדבר "מה אתה מנסה לומר כרג-" "אני מנסה לומר שאני אוהב אותך טומי, ועם הכמה דקות ��אחרונות בעולם המזדיין הזה אני רוצה להישאר איתך, כמו שתמיד נשארתי, לפני ואחרי כל דנה וכל אחת שנתקעת עליה. אני עדיין כאן, אתה מבין את זה??" אני כבר התחלתי להיחנק והדמעות התאספו בריסים כמו ים המלח שעוד שניה יטביע אותי ואת טומי. הוא עמד שם שקט לרגע ואז עם פנים רגועות אמר "טוב." "ט-טוב?" שאלתי, חצי בוכה חצי נחנק. "כן, טוב. בכמה דקות האלו מה אתה רוצה לעשות?" שיט... לא חשבתי כזה קדימה. "אמ... אולי אתה יכול לספר לי סיפורים חדשים שכתבת?" טומי ישב על הספה ובאתי צפוף לידו. הוא התחיל לומר "אז ככה,".

[boker-tov-gidi-gov]

אם אתם מרגישים שזה לא היום שלכם, תזכרו שביקשתי מהמורה שלי לתנ״ך עזרה בעבודת כיתה כי לא הבנתי את הפסוקים והוא פשוט שאל אותי ״עמית, באיזה פרק את?״ ופתח לי את הפרק הנכון והרגשתי מטומטמת אז התחלתי לבכות

[the-fool-diary]

9/5/20

רק צריכה לפרוק שנייה כי הרגע סיימתי את גורלו של רוצח, הספר האחרון מתוך 16 בסדרה המדהימה של רובין הוב 'ממלכת המבוגרונים' (התרגום לא עושה עימה חסד).

אני לא מצליחה להשתלט על הרגשות שלי כרגע בכלל. אני זוכרת איך התחלתי לקרוא את הספר הראשון. זה היה בטיול שלנו ליוון בזמן שהיינו על היאכטה. הבאתי איתי שני ספרים- אם אני ��א טועה הם היו 'ריקוד עם דרקונים' חלק א' וחלק ב'. סיימתי אותם דיי מהר כי לא היה יותר מידי מה לעשות על היאכטה וחיפשתי לעצמי משהו אחר לעשות. יצאתי החוצה וראיתי על השולחן שלנו בחוץ ספר כחול שיובל הביא איתו לטיול. קראו לו 'שוליית הרוצח' והיה רשום שהוא נכתב על ידי רובין הוב- עובדה שמיד קפצה לי לעין בגלל הדמיון המכוון לרובין הוד. התעניינתי מספיק בשביל לקרוא את התקציר וזה לא היה נשמע לי יותר מידי מעניין ואני זוכרת שחשבתי שהם עשו שגיאת כתיב כי הם התייחסו לסופר בתור אישה ואני הייתי בטוחה שזה גבר. עבר עוד כמה זמן והשיעמום בסוף הכריע עד שפתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. אני חייבת לציין שהעמוד הראשון ואפילו אלו שבאו אחריו ממש לא משכו אותי וכמעט החלטתי לוותר על הקריאה- היום אני מודה לאני מהעבר שהחליטה לתת לספר הזה עוד הזדמנות והמשיכה לקרוא. עד שהגעתי לסוף של הספר כבר סיימנו את המסע שלנו על היאכטה והיינו בחדר במלון. אני זוכרת ששכבתי במיטה שלי, קראתי את הסוף (עם הרבה דמעות בעיניים כיאה לספר מאת הוב) וחשבתי לעצמי שהספר הזה הוא הדבר הכי טוב שקראתי בחיים שלי. הייתי חייבת את הספר הבא בסדרה אך לצערי יובל קנה משום מה את הספר השלישי ולא את השני. השכחתי מעצמי את הספרים לזמן מה עד שנתקלתי בספר השני בסדרה, כבר לא זוכרת אם בחנות ספרים או בכנס, ומיד קניתי אותו. כמובן שלפני שהתחלתי לקרוא אותו רציתי לקרוא שוב את הראשון בשביל לרענן את זכרוני, וכך התחיל לו המעגל הזה שבו אני קוראת את הסדרה הזאת בלופ שלא נגמר וכל פעם מוסיפה עוד ספר או עוד סדרה חדשה לסבב הנוכחי. 5 שנים זה נמשך עד היום. עיכבתי את היום הזה במשך זמן רב בכך שלא קניתי את הסדרה של הדרקונים, וככה אפילו שהיה לי כבר את כל הסדרה האחרונה לא יכולתי לקרוא אותה לפני שאני אקרא את הדרקונים. מי שהציל אותי מהבוץ הזה היה יובל שהחליט סופסוף לקרוא את הספרים והגיע לסדרה של הדרקונים והחליט להזמין אותה. עכשיו לא היה לי כבר תירוץ והתחלתי לקרוא אותה. ציפיתי לסדרה חלשה לפי העדויות השונות שקראתי באינטרנט אבל זה ממש לא מה שקרה. גמעתי את 4 הספרים בשקיקה, אני מאמינה שבפחות מחודש, והמשכתי הישר לסדרה האחרונה.וואו. זה כל מה שיש לי להגיד. זאת לא בהכרח הטרילוגיה הכי טובה מבין כולם אבל כן מבחינת מה שהיא מסמלת- סוף המסע של פיץ-אביר הרואה למרחק, זאב הבינה שלו עיני-לילה והנביא הלבן שלנו הליצן/אהוב/אמבר. ואין לי מה להגיד חוץ מזה שהסוף של השלושה האלו הוא בדיוק כפי שהיה צריך להיות. במהלך כל שלושת הספרים האלו מצאתי את עצמי בוכה בזמנים לא צפויים, לא בהכרח רק ברגעים העצובים, אלא גם ברגעים בהם פשוט העלתי את כל הזכרונות שמשפט מסוים עורר בי, או ברגעים בהם הרגשתי את הדמויות ואת כל ��ה שהן עברו כל כך חזק שלא נותר לי דבר לעשות מלבד לבכות.

אני חושבת שאני אזדקק לתקופה הקרובה בשביל להתאבל- כן, ממש כמו לשבת שבעה, כדי שאני אוכל לעכל ולערער במסע הזה שהוב העבירה אותי ב16 הספרים שלה שארך בשבילי כמעט 5 שנים. אחרי שהתקופה הזאת תעבור אני חושבת שאוכל לחזור לקרוא ספרים-אף על פי שאני בספק אם אי פעם אקרא שוב משהו שמתקרב אפילו במקצת לחוויה שרובין הוב מצליחה להעביר בספרים שלה, ובסופו של דבר אני אחזור ואקרא את הסדרה הזאת שוב. ושוב. ושוב ושוב עד שאני כבר לא אוכל להחזיק בידיים את הספרים או שהכתב יהיה קטן מידי בשביל שאני אצליח לקרוא, וגם אז אני בטוחה שאוכל למצוא מישהו שיקריא את הספרים הללו בשבילי.

טוב, סיימתי את החפירה הרגשנית שלי ועכשיו אני יכולה- או לפחות מקווה שאני יכולה, להמשיך בחיי האמיתיים.

*הוספתי תמונות בשביל להמחיש את המצב הרגשי שבו הייתי כשרשמתי את הפוסט הזה*

[tzipor-ktana]

מאסטרפוסט המלצות לספרים מציפור קטנה

 @ofekma @eleanors-park @כל מי שצריך המלצות לספרים @ כל הנמנמנים שחיו אי פעם

שמעתי שאתן צריכות המלצות לספרים אז הנה כמה. אני לא חושבת שאצליח לחלק אותם לפי ז’אנר, אבל אוסיף קצת על כל ספר כדי שתראו אם הרעיון הכללי מוצא חן בעיניכם. לא כל הספרים כאן חביבים עליי באותה המידה, אך כולם מצאו חן בעיניי ואני סבורה שהם איכותיים. אוסיף עוד מתישהו. מתישהו.

כולם אנא הצטרפו אליי והוסיפו המלצות. גם אני אוספת המלצות לספרים כל הזמן ואני מתכוונת כל הזמן, אז תרגישו חופשי להמליץ לי על ספרים בכל זמן ועת. אם מישהו רוצה לשאול אותי משהו על אחד הספרים או על ספרים בכלל, הוא מוזמן בחום.  הרי לכם רשימת ספרים נטולת סדר מסויים:

אלבי סיפורי אבירים מאת יאיר לפיד ספר ילדים מקסים, קצר וקולע, משעשע עד אינסוף ומאוד מאוד אנדרייטד. הוא מלא בסאטירה לאגדות, לספרי ילדים, לכתיבה, לספרות, ליקום, פשוט להכול, והסאטירה מתוחכמת באופן מפתיע. קראתי אותו לפחות שלושים פעמים. מזכיר לי קצת את הנסיכה הקסומה פוגש את מדריך הטרמפיסט, אולי עם נגיעות קטנות של הניסוח הסאטירי של מלכוד 22.

לב של דיו מאת קורנליה פונקה (כמו גם כל ספר של קורנליה פונקה) ספר לאנשים שאוהבים ספרים וספרות, בונוס אם אתם אוהבים לכתוב. הכתיבה של פונקה נותנת תחושה של קלאסיקה, גם אם הספרים שלה (עדיין) לא ממש נחשבים קלאסיקות. ספר שממש שואב אותך פנימה, למרות שהוא לא קריאה מהירה ומי שזקוק לעלילה וכתיבה אינטנסיבית עשוי להשתעמם. שמעתי דברים טובים על כל הטרילוגיה, אך עד כה קראתי רק את הראשון. בכלל כל הספרים שלה מומלצים בחום.

בשורות טובות מאת ניל גיימן וטרי פראצ’ט הכתיבה העשירה והסוחפת של פראצ’ט בשילוב עם האווירה הכובשת והקסם העדין של גיימן יוצרים את אחד הספרים החביבים עליי אי פעם. הוא משעשע מאוד ואנושי מאוד, הדרך שבה הוא כתוב מלאה באישיות ובאהבה לספר ולדמויות, והוא פשוט תענוג של ממש. יש לו היבט סאטירי שמוצא חן בעיניי מאוד, אך היא לא העיקר בכלל ולא צריך לאהוב סאטירה בכדי להנות ממנו.

אלוהים מה זה אמור להביע מאת סיימון ריץ’ ספר שמדבר על אהבה, על דת ועל אנושיות, וכל זאת תוך כדי שהוא צוחק עליהם מתוך אהבה והערכה עמוקה שהוא לא מפחד להביע. הוא מצחיק מאוד, נוגע מאוד וכייפי מאוד. מסוג הספרים שמתאימים כמעט לכולם ושעושים לך מצב רוח טוב.

שטן מאת ג’רמי לוון ספר חכם מאוד וציני מאוד. יש לו טון בעל הרבה הרבה אופי שמתבטא באופן מאוד חזק בכתיבה - רואים שכתב אותו אדם שיודע מה הוא עושה. הספר לא מפחד לצחוק על הכול, בעיקר על פסיכיאטריה, דת, אנושיות, ו.. פשוט על הכול. לקראת הסוף העלילה מתחילה קצת להתפורר, אך אני מאמינה שהוא שווה את זה. עליי רק להזהיר אתכם שבספר הזה יש כמה קטעים מיניים מאוד, ��מו גם אזכורים די ברוטאליים לדיכאון והתאבדות. הוא טוב מאוד, אבל הוא גם די אכזרי. קחו זאת בחשבון.

צ’רלי (פרחים לאלג’רנון, פרחים לעכבר לבן) מאת דניאל קיס הספר הזה היה הראשון במשך זמן רב מאוד שגרם לי תגובות רגשיות חזקות מאוד. הוא כתוב כל כך יפה ומלא לחלוטין בדמות הראשית המקסימה עד כדי כאב. הוא מעלה כמה שאלות פילוסופיות, אך לדעתי הוא בעיקר על רגשות, על אינטילגנציה ועל אנושיות. 

טרילוגיית חומריו האפלים של פיליפ פולמן אם שמעתם על תאוריית היקומים - שלעיתים קרובות נלקחת למקומות של פילוסופיה או פיזיקה, פולמן לקח אותה לכיוון הפנטזיה בטרילוגיה הזו. אך הדגש הוא בעיקר על הדמויות ועל הרעיונות המנחים את העולמות שלהם. הם כתובים מאוד טוב והעולמות שלהם עשירים מאוד, מהסוג שהופתעתי שלא הפך לאחד מעולמות הפנטזיה הקלאסיים. הם מורכבים לעיתים, אך הם יפים, מהנים ומאוד מרגשים. הדרך שבה פולמן מצליח לכתוב ילדים, עולמות, מערכות יחסים ורגשות היא מהטובות ביותר שנתקלתי בהן אי פעם.

אדונם של חיילי הצעצוע מאת איאן לורנס לא קראתי אותו מזה זמן רב על כן קשה לי לפרט, אך הוא זכור לי כספר עוצמתי מאוד ששאב אותי לגמרי לתוכו. הוא קצת ספר מלחמה, אבל הוא לוקח פרספקטיבה מאוד יצירתית ומעניינת על כל העניין, ולא מרגיש כל כך כמו ספר מלחמה. יש לו הילה מסויימת של תום ושל מסתורין.

פרנהייט 451 היתרון הבולט ביותר של הספר הזה בעיניי הוא סגנון הכתיבה היפהפה שלו, אלגנטי ודמוי שירה כמעט - חלק ממה שהופך אותו לעוצמתי כל כך. הוא ספר לאנשים שאוהבים ספרים וספרות. הוא מצייר תרחישים אפלים ומצמררים בשפה יפה, עדינה, מלוטשת, ומזכיר לי יצירת אומנות מחושבת. בדרך כלל אני נוטה להתייחס לקלאסיקות בחשדנות, אך הספר הזה, למרות המעמד שלו - הוא קריאה מרתקת וחווייתית, והוא הצליח למצוא את דרכו אל לבי בעמוד הראשון, שפשוט היה כתוב יפה כל כך שהתחשק לי לבכות.

כל דבר מאת מייקל מורפורגו מייקל מורפורגו כותב ספרי ילדים שמוצאים את הדרך שלהם אל הלב שלך במיומנות מדהימה ומשחקות איתו בזהירות ובאכפתיות, הספרים שלו גורמים לך להרגיש ולכאוב ולשמוח וכל זה ברגישות אינסופית. קראתי את כל הספרים שלו שתורגמו לעברית, חלקם בגילאים צעירים יותר וחלקם בגילאים מבוגרים יותר. הספרים שלו מאוד מרגשים וממש מתאימים לכל הגילאים.

איש ושמו אובה מאת פרדריק בקמן מצחיק ועצוב ואנושי וכל כך כל כך מהנה לקרוא. משהו בסגנון הכתיבה הפשוט, המשעשע והמרגש שואב אותך אל תוך הדמויות לחלוטין. ספר שגורם לך לצחוק ולהתרגש ולבכות, מהסוג שכיף לקרוא וקל לקרוא. משאיר אותך עם חיוך מתוק-מריר על הפרצוף.

הנסיכה הקסומה מאת וויליאם גולדמן סגנון הכתיבה של וויליאם גולדמן מאוד ייחודי ומהכובשים ביותר שנתקלתי בהם אי פעם. אם ראיתם את הסרט ונהניתם ממנו - הספר טוב באותה המידה ואפילו יותר בעיניי, אך מסיבות שונות למדי. הוא מצליח להיות סאטירה לאגדות אפיות קלאסיות ובו בזמן להיות האגדה האפית הקלאסית הכי טובה אי פעם כנראה. אחד הספרים החביבים עליי, קשה לי לתאר כמה אני אוהבת אותו.

בדידותו של קורא המחשבות מאת דלית אורבך הרגשתי צורך להוסיף לכאן גם ספרות ישראלית - אך הספר הזה לא ברשימה מפני שהוא ישראלי, הוא ברשימה מפני שהוא פנטסטי. אם אי פעם תהיתם כיצד זה מרגיש ואיזו השפעה יכולה להיות ליכולת לקרוא מחשבות - הספר הזה מציג זאת בפירוט מצמרר, אפל ומורט עצבים. הטבע הפסיכודלי והמסחרר של הכתיבה עוזר מאוד להעביר את התחושה והאווירה שלו. הוא עצוב ואפל ומוזר ומצמרר ופשוט חוויה של ממש. עליי להזהירכם שיש שם כמה קטעים מיניים למדי, ואף אזכורים לרצח, אם כי לא זכור לי שום תיאור אלים מפורט מאוד.

מצרפי המקרים מאת יואב בלום (כמו גם כל הספרים האחרים שלו) הספרות העברית שנתקלתי בה לרוב נופלת תחת יצירת אומנות כה מוקפדת שהיא קשה לקריאה, או כתיבה רפוייה, חסרת מיומנות וחסרת חן שמעוררת בי צרבת. מבין הספרים הרבים והיקרים שנופלים באמצע הספקטרום הזה הם ספריו של יואב בלום. מצרפי המקרים הוא ספר קליל אבל לא קליל מדי, שמצליח להדגיש דברים קטנים ואנושיים ולהעצים אותם כך שניתן להתרשם מהם. הוא קריאה קלה ומהנה. לא קראתי ספרים אחרים שלו אבל שמעתי עליהם דברים טובים מאוד.

כדורי הטניס של הכוכבים מאת סטיבן פריי ספר שבלתי אפשרי לשייך אותו לז’אנר, אך ניתן מיד לומר שהוא טוב מאוד. ברגע שנדמה לכם שאתם מצליחים להתמקם בנוחות בעלילה ולהבין בערך מה הולך הוא עושה פנייה חדה לכיוון שונה לגמרי, אך בכל זאת מצליח לשמור על טון אחיד. יש בו כמה מהציטוטים החביבים עליי אי פעם, והדמויות עשירות מאוד ומרתקות לחלוטין. עליי להזהירכם שיש בו כמה קטעים אלימים מאוד.

13 סיבות מאת ג’יי אשר ספרים על מתבגרים, ובמיוחד על הצרות והתסביכים שלהם, יכולים במהרה להפוך למעצבנים מאוד, אך הספר הזה מצליח להציג את העולם הקטן והרועד של מתבגרים מעורערים באופן אלגנטי, חריף-מריר וחי מאוד - הישג יפה כשלעצמו. הכתיבה האיכותית והמיומנת הופכת אותו לקריאה קלה ומהנה, העלילה והדמויות מוסיפות לו היבט קשה יותר, מציאותי וקר יותר, והשילוב בין השניים יוצר איזון יפה מאוד. עליי להזהירכם  - במקרה שלא שמעתם מהסדרה שיצאה לא מזמן - שנושא מאוד בולט בספר הזה הוא התאבדות, וגם שיש בו כמה קטעים מיניים מאוד - אם כי הם לא גרפיים במיוחד ודי סימפתיים יחסית, לשיקולכם.

שני ירחים מאת שרון קריץ’ טייק פואטי ואלגנטי על הז’אנר הטחון עד דק של סיפורי נעורים על חיפוש עצמי והתבגרות. הדמויות והעולם אמיתיים מאוד והכתיבה יפה מאוד ואנושית מאוד. הוא קצת עצוב וקצת מריר ומאוד מאוד יפה ואנושי. 

טרילוגיית משחקי הרעב מאת סוזן קולינס  אין לי הרבה מה לומר על משחקי הרעב, חוץ מזה שאם אתם סולדים מספרות נוער דיסאוטופית-פוסט-אפוקליפטית-משולשי-אהבה-הו-לא-במי-היא-תבחר אני מבינה אתכם לחלוטין, ובכל זאת מאמינה שמשחקי הרעב - שהיה שחקן ראשי בלהתחיל את הטרנד הארור הזה - הוא עדיין איכותי מאוד. רוב הספרים בתת-ז’אנר הזה פתטיים למדי, אך משחקי הרעב הם באמת ספרים טובים. הספר השלישי קצת איבד אחיזה בעיניי, אך אם נהניתם מהראשון מספיק כדי להמשיך לשני, סיימו כבר את הטרילוגיה. אני לא חושבת שצריך להזכיר זאת, אך הטרילוגיה הזאת אלימה למדי. לשיקולכם.

החתול השחור האחרון מאת טריוויזאס אווגניוס אלגוריה מתוחכמת ומלאה ב(!!!) חתולים וגם יוון. קראתי אותו לפני זמן רב למדי, אז קשה לי לפרט עליו, אך הוא זכור לי כספר מחוכם מאוד ומהנה מאוד לקריאה. הוא מזכיר משל קלאסי בקונספט שלו, אך הוא הרבה יותר עשיר ומפורט.

אבא ארך רגליים מאת ג’יין וובסטר הספר הזה פשוט נעים לקריאה. הוא כתוב בצורה אלגנטית, מעניינת, והוא כולו פשוט מלא באור, פלא, סקרנות ותום, שנובעים בכמויות אדירות מהדמות הראשית המקסימה כל כך. הוא מסוג הספרים שאתה בולע בשלמותם בשבת שלווה ומנומנמת (תרחיש שקרה לי עם הספר הזה לפחות 20 פעמים)

ילדת כוכבים מאת ג’רי ספינלי הספר הזה מתחיל בערך כמו אלפיים ספרי נוער אחרים, והוא אף חוטא בכמה קלישאות ונדושות לעיתים, אך יש לו מין טוויסט פואטי משונה שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע, משהו שנותן לו הילה... קסומה כמעט. הוא כתוב יפה מאוד והוא לא מפחד להיות מוזר וקווירקי.

ארי ודנטה מגלים את סודות היקום מאת בנג'מין אלירה סאיינז ספר נוער שכתוב אחרת, מתגולל אחרת, ופשוט אחר. הוא יפה, הוא פואטי, הוא אמין, הוא מלא בחברות ובלבול ומחשבות, דיוקן מאוד ריאליסטי של התבגרות, של חברות ושל התמודדות. ספר מהורהר, מתוק-מריר, חינני ומקסים עד מאוד.  

לעוף כמו אייריס מאת ג’יל לואיס לעיתים קרובות ספרים העוסקים בבעלי חיים מסתפקים בבעל החיים ובמגניבותו הבלתי ניתנת להכחשה כאפיל העיקרי שלהם, אך הספר הזה הוא לא רק על ציפור מגניבה. הוא ספר מרגש, עצוב, שובה לב וכתוב יפהפה, שמצליח ללכוד את תחושת הקסם של בעלי חיים יחד עם חוסר האונים והבלבול של ילדות וחברות. הוא אמין מאוד, פואטי מאוד, קצת עצוב ומאוד מאוד מקסים.

מלכוד 22 מאת ג’וזף הלר רק התחלתי אותו כך שאני לא יכולה להגיד עליו הרבה, אבל הוא טוב. הוא ממש טוב. אלוהים אדירים הוא ממש ממש טוב. הוא קורע מצחוק וקורע לב בו זמנית, הוא אבסורדי עד כדי גיחוך ומציאותי עד כדי כאב, והוא פשוט כתוב כל כך כל כך טוב. 

[mizranmizron]

אני פשוט התחלתי לבכות חצי מהסרט ואני לא הולכת לדבר יותר על זה כי אני מפחדת מלעשות ספויילרים

זה סרט מושלם ואני ממליצה בחום לכל מי שלא ראה

ראיתי את הסרט של סטיבן יוניברס

זה ממש יפה תראו גם