#הבעיה כנראה בי

[fermentedbaby]

למה טאמבלר ישראל לא פעיל כמו שהוא צריך להיות אנחנו אשכרה קורעים מצחוק

[eshcolit-sgula]

טוב שלום, לא עשיתי את זה כבר המון זמן אבל הנה לכם פוסט דיכאון קצר כי אני צריכה לפרוק ואני בייסיקלי נטל לכל האנשים בחיים שלי:

אני אתחיל בזה שזה באמת יפה מאוד שלא עשיתי פוסט דיכאון כבר תקופה ממש ארוכה, לדעתי לפחות שנה ואני באמת חושבת שזאת הייתה שנה טובה יחסית ובצדק לא הרגשתי צורך. עד בערך פברואר האמת שהייתי במצב חרא והייתי בודדה מאוד אז אולי כן כתבתי איזה פוסט רגשות מגעילים כזה, לא זוכרת.

אבל בפברואר הגעתי לצבא ובאמת שהחיים שלי השתפרו כל כך הרבה מאז, פגשתי חברים מדהימים ואת החבר המושלם והמדהים שלי, אני הרבה פחות בבית אז יותר קל לי עם המשפחה ובכללי המצב קצת פחות זוועה.

העניין הוא שעכשיו סיימתי קורס (אכן כן!! ממש גאה בהתקדמות שלי) ועכשיו טירונות ושירות וזה ממש מפחיד אותי ואולי יושב עליי קצת. הכל הולך להשתנות ואני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה. עם הטירונות אני אסתדר, כולה 3 שבועות ואני אשרוד, אני גם אהיה שם עם חברים ויהיה מצחיק בסך הכל. אבל השירות קצת מפחיד אותי, זה המון זמן וקיבלתי שיבוץ גרוע ממש (לדעתי לפחות) עם מישהי מקסימה מאוד אבל קצת סתומה ובכללי אני מרגישה שזיינו אותי עם השיבוץ הזה כי התעלמו לחלוטין מכל מה שביקשתי ודי ירקו לי בפרצוף ורמזו לי שלא מגיע לי יותר טוב. אבל עזבו, זה משבר של לפני חודש, השלמתי עם הבאסה ואני אתמודד עם זה כי אין לי פאקינג ברירה, לפחות לא בשנה-שנתיים הקרובות.

בקיצור כרגע אני פשוט מרגישה חרא כולל כזה ושכולם שונאים אותי תמיד ואני פשוט נטל על כולם וכולם נחמדים אליי מתוך רחמים.

כן זה כולל את החבר שלי.

(כמה עובדות על החבר שלי שאתם צריכים לדעת לפני שאני מתחילה: הכרנו בקורס, יש לו בעיות קשב וריכוז, הוא מאמין גדול בטיפול פסיכולוגי והוא בחור די רומנטי)

אני יודעת בוודאות שזה לא נכון כי הבנאדם מאוהב בי לחלוטין (לא ברור למה) והוא דואג להגיד לי את זה לפחות איזה פעמיים ביום אבל איזה קול קטן בראש שלי עדיין ��ומר לי שהוא שונא אותי והוא בסתר רוצה לזרוק אותי ולא לראות אותי יותר לעולם אבל מתבייש לעשות את זה. אני באמת יודעת שזה בולשיט אבל אני לא שולטת בקול הקטן הזה והוא פשוט מרביץ לי כרגע עם לום. בלי סיבה אני כל הזמן מרגישה שאני כופה עליו את הנוכחות שלי בחיים שלו ואני חופרת לו בטירוף והוא מסנן אותי, נגיד שבוע שעבר היה איזה יום ששלחתי לו איזה 30 הודעות והוא ענה בקושי אז למחרת לא יזמתי שום שיחה ולא דיברנו רוב היום וממש אכלתי סרטים, אבל אז הוא כתב לי "היי מה שלומך סליחה שלא דיברתי איתך כל היום, שכחתי מהקיום של הטלפון שלי. רוצה שיחת וידאו?" ודיברנו שעה כי הפאקינג אוברתינקינג הדפוק שלי מנע ממני בכלל לחשוב שאולי יש סיבה שלא דיברנו ושהכל טוב ואני סתם היסטרית. זה פשוט מחרפן ממש שאני נכנסת ללופים האלה של חוסר ביטחון עצמי ומחשבות טורדניות שמוחקות לי את העובדות מהמוח, כשאני יודעת טוב מאוד שהעובדה היא שהוא אוהב אותי ורוצה לבלות איתי זמן.

מאז שהקורס נגמר היינו ביחד בכל הזדמנות ששנינו היינו בארץ (היו שבועיים שלא נפגשנו כי הוא היה בחול ואז אני טסתי ביום שהוא חזר) וזה פשוט היה מדהים, פשוט להיות ביחד בלי צהל ברקע ולישון באותה מיטה 90% מהלילות שיכולנו ופשוט להנות, אבל התקופה שהיינו בנפרד ממש גרמה לי להבין שאני לא מאוד בריאה לבד. הבנתי שאני מתחילה להיות תלויה בו נפשית וזה לא פייר כלפיו ולא בריא לי.

בשבת האחרונה בקורס הוא היה בגימלים ובערך שעה אחרי שהוא הלך עברתי התמוטטות נפשית כוללת וסחבתי את זה כל השבת וזה דפק אותי גם בשבוע האחרון של הקורס שהיה באמת ממש כיף אבל עדיין הרגשתי חרא. זה היה פחות חרא כשהוא חזר, אבל עדיין שנאתי את עצמי על זה שאני מרגישה קצת תלויה בו. ההתמוטטות אפילו לא הייתה קשורה אליו, אבל היה לי כל כך הרבה יותר קשה לצאת מזה בלעדיו. הוא באמת האדם היחיד שאני מרגישה שאני יכולה להיות אני איתו, אבל הבעיה היא שאני דפוקה בראש ויש לי כל כך הרבה בעיות נפשיות שזה פשוט לא פייר כלפיו שאני משתמשת בו כפסיכולוג.

(אגב, שמעתי שמועה שיש בבסיס שלי פסיכולוג אז ברגע שאוכל אני אלך אליו וסוף סוף אנסה להתחיל תהליך של להבריא. זה דבר ממש גדול אבל אני מאה אחוז שלמה עם זה, ואני יודעת שאני צריכה את זה.)

דיברתי על זה עם החבר שלי, והוא אמר שאני ממש לא צריכה לדאוג כי הוא אוהב אותי ושמח להיות כאן בשבילי לא משנה מה ואם באמת הייתי מקשה עליו הוא היה אומר משהו (מה שסביר להניח נכון, שנתיים של טיפול לימדו אותו איך לתקשר טוב במערכת יחסים), אבל הוא גם הסכים איתי שפסיכולוג זה כנראה רעיון טוב וכדאי שאני אדבר על הדברים האלה גם עם בעל מקצוע שיכול באמת לעזור לי, וזה יהיה יותר בריא לשנינו. אמרתי לו יותר מפעם אחת שאני דפוקה ושלא מגיע לו להיפגע כי יש לי בעיות עם עצמי שלא פתרתי, וגם אם אני אלך לפסיכולוג זה עדיין יהיה תהליך ארוך ולא מאוד מהנה, ונתתי לו אאוט. פשוט אמרתי לו שאם ��וא רוצה לסיים את זה פה כדי לא להיפגע אני מבינה את זה ומקבלת, וזאת ההזדמנות שלו לצאת מזה. הוא כמובן אמר לי שאני טיפשה אם אני חושבת שקצת דיכאון יעצור אותו מלאהוב אותי (חמוד מאוד מצידו) ושאין מצב שאני אעבור את זה לבד.

הבעיה היא שהוא סיפר לי על האקסית שלו, שבגללה הוא בכלל התחיל ללכת לטיפול. אני לא בטוחה במאה אחוז מה היא עשתה אבל פה ושם הוא זרק דברים די מזעזעים שקרו איתה וסיפר לי שהייתה לו טראומה די רצינית ממערכות יחסים בכללי, וכשהוא הבין שהוא רוצה אותי הוא מאוד פחד להיכנס לזה ולא רצה ליזום כלום עד שהוא היה בטוח שגם אני רוצה את זה. מזל שאני יזמתי ראשונה. מה שמפחיד אותי זה לעשות לו דבר דומה, או לעשות לו טריגר לתקופה חשוכה יותר בחיים שלו, או כל דבר שיגרום לו להבין שהוא לא יכול להיות איתי יותר כי אני כמוה. שוב, אני יודעת שזה לא נכון אבל אני לא שולטת במחשבות האלה וזה פשוט מחרפן.

הכל איתו באמת מדהים, בחיי לא חשבתי שאני אוהב מישהו ככה, בטח לא מישהו שאוהב אותי. אלוהים כמה שאני אוהבת את האידיוט הזה, כמה אני ברת מזל שהוא האידיוט שלי. אני לא מאמינה שאני בכלל מתלוננת שיש לי חבר שהוא הדבר הכי טוב בחיים שלי כרגע ופלוס מינוס הדבר היחיד שמחזיק אותי.

הבאסה היא שהוא גר רחוק בטירוף וגם לא יהיה איתי בטירונות, אז אם אני לא אפגוש אותו השבוע אני כנראה לא אראה אותו עד סוף הטירונות, זאת אומרת 26 ימים. 26 פאקינג ימים!!!!!! בקורס היינו באותו חדר 15 שעות ביום וכשהיינו בנפרד שבועיים שנינו איבדנו את זה לגמרי והיינו צריכים לאזן את זה עם 5 ימים (כמעט) רצופים של התכרבלות אחת ארוכה. אני לא יודעת אם אשאר בחיים עד אז.

טוב אני אעבור נושא כי אני חושבת שכתבתי איזה עמוד וחצי על אדם אחד. בשיא הכנות, אם הייתי מתרכזת בדברים הטובים גם הייתי כותבת 10 עמודים.

אז ככה, ההורים שלי. אח איזה כיף.

כבר בקורס העובדה שהייתי מחוץ לבית רוב השבוע ממש שיפרה לי את המצב הנפשי ואת ההערכה העצמית הגם ככה נמוכה שלי, אבל בסופשים כל הריבים שלא היה להם אאוטלט במהלך השבוע התנקזו ל36 שעות של חרא וזה היה פשוט עינוי. עכשיו כשסיימתי את הקורס אני בבית כל הזמן, זאת אומרת עם המשפחה שלי כל הזמן ואלוהים ישמור איך לא התגעגעתי לזה. אני כל היום רבה עם ההורים שלי, אמא שלי מבלה אחוז גבוה מאוד מהזמן בבודי שיימינג ובליצור בי דברים חדשים להיות חסרת ביטחון לגביהם, ויש בי כל כך הרבה טינה כלפיהם על כל פאקינג דבר. זה פשוט כבר נהיה יותר מידי.

הבעיה היא שהבנתי שהסיכוי שלי להשיג מגורים בבסיס פתוח הוא נושק לאפס ואני אצטרך לעשות יומיות שזה חרא משלל סיבות, והמובילה בהן היא שאני לא רוצה לגור בבית הזה יותר. למען האמת, המקום הזה הפסיק להרגיש כמו בית כבר ממש מזמן. אני יכולה לנסות לחרטט איזה עניין של תש אבל אולי זה יעבוד רק אחרי שאני אפגוש את הפסיכולוג בבסיס, אז יש זמן. בינתיים אני אצטרך לחיות בחרא הזה שאני קוראת לו בית. הבאסה עם לרצות לברוח מכאן היא שאני מרגישה שאני נוטשת את האחים שלי בטירוף ולא מגיע להם לא��ול חרא וחצי כי הם מתחלקים על החרא שלי.

בקיצור, החיים קצת בזבל כרגע.

אני ��בר מרגישה הרבה יותר טוב אחרי שכתבתי את זה וקצת פרקתי. אני עדיין מרגישה נורא וחרדתית בטירוף ואולי זה שהתחלתי גלולות קצת משחק לי עם הראש ואני גם נראלי מתחילה איזה דלקת גרון, אבל הכל קצת יותר טוב עכשיו.

אם מישהו קורא את זה תודה שבכלל ניסיתם, ואם לא אז באמת שלא כזה אכפת לי, אני כותבת את זה בשביל עצמי.

זה הכל לבנתיים, עד פוסט הדיכאון הבא :)