#אבל לא בא��ת

[jewishicequeen]

דניאל/אשיטה- הדומה, השונה, ולמה לשפפ את זה בכלל

אוקיי בואו נתחיל מההשוואה הכי טכנית-

דניאל משתתפת בהכי הרבה שירים מבין הגיבורים- שני השירים שלו, אז ככה, וסוף כל הדרכים. אשיטה משתתף בהכי הרבה שירים בין הנבלים*- קינת קינו, רשע ורע לו, וסוף כל הדרכים(אפשר גם להגיד ששניהם קיבלו שיר בונוס על שאר הדמויות מהקבוצה שלהם- דניאל קיבל ריפרזה ואשיטה את קינת קינו)

חוץ מזה, זה לא קאנון, אבל נראה לי שאפשר להסיק די בודאות שגם דניאל וגם אשיטה הם הכי צעירים מהקבוצה הספציפית שלהם.

אופי

גם דניאל וגם אשיטה בטוחים בעצמם מאוד וששים לקרב/לתחרות. לדניאל אין בעיה להשוויץ בלי סוף, ואשיטה די חושב על עצמו כמתנת האל ��אנושות. לשניהם יש נטיה להפנות את השיחה לכיוונם(״פעם חיית הפוג של חבר שלי…״ ואשיטה שכל הזמן חוזר לנושא של לפלרטט עם טוקויאמי, ושחייב להגיב על השיר של דקסמול)

זה יותר מזה. שניהם מתחילים שיחות באופן קבוע. שאר הדמויות ממשיכות ברגע שהם פותחים, אבל דניאל ואשיטה הם אלו שיוזמים את האינטרקציה הראשונה כמעט בכל סצנה. הם מדברים בלי סוף, ומנסים להיות אלו שיגידו את המילה האחרונה.

כל הgender fuckery

אוקיי. מעבר לעניין הבסיסי של בן שמשוחק על ידי שחקנית, הדמות של אשיטה השתנתה מאוד בגלל הליהוק של ענן גיבסון לתפקיד- בציורי הקונספט של הדמות הוא הרבה יותר גבוה ו״גברי״, וגם לבוש הרבה פחות מכוסה.

מקור התמונה(x)

כששאלו מה השתנה, שירה ענתה "ענן היא בת", ואחד מחברי ההפקה האחרים הוסיף ש״ככה אשיטה רואה את עצמו״. אני לא היחידה שרואה את זה כמאוד טראנסי, נכון?(איזה שלושה אנשים פתחו איתי שיחה ב״אשיטה טראנס״ בלי שדיברתי על זה, זו לא רק אני!)

ואם כבר מדברים על דברים מההפקה- לדברי ענן, אשיטה פאנסקסואל.

המממ אני תוהה לאיזה שיפ העובדה שהוא נמשך לאנשים בלי קשר למגדר שלהם משנה…

פשוט- זה. ההקבלה בין המשפטים האלו. תודה.

"אם רק אאמין בעצמי ואעבוד קשה, בטוח אצליח!"/"איזה סתומים כולם, כל החיים רק עובדים קשה סתם"

סוף כל הדרכים

השיר הזה הוא אוצר מבחינת אינטקציות דמות ודברים שמקבילים בנוגע לדמויות. כמעט שום מהלך שם לא מובן מאליו ובכולם יש מלא חשיבה מבחינה כוראוגרפית. כל דמות זזה בצורה מאוד יחודית ויש מלא מה להוציא ממי ששר איזו שורה, אבל אין לי את הקשב לעשות ניתוח מלא עדיין, אז נתמקד בשיפ שלנו-

נתחיל מההתחלה. סוף המחזמר, ניצחנו את האוטאקו, הנבלים יורדים בדרמטיות מהמעמדים, ויש שתי אינטרקציות שאני רוצה להכווין אתכם אליהם-

שני זוגות של נבל/גיבור מתחבקים לפני תחילת השיר. אשיטה וקינו, ודניאל ואדם. אשיטה וקינו מתחבקים מאוד מהר ואז אשיטה דוחף את קינו ממנו ושניהם הולכים לכיוונים מנוגדים. לעומתם, אדם עוזר לדניאל לאסוף את הפוגים מהרצפה, ואז דניאל בא לחיבוק ואדם מרים אותו. הם מתחבקים לאורך זמן ונפרדים בחיוך ובהדדיות. זה כמובן לא מראה על אשיטה/דניאל כמו על דניאל/אדם וקינו ואשיטה, אבל זה נחמד ששתי הדמויות שלנו מעורבות בגילויי חיבה* ברורים בסוף המחזה(*ואז אשיטה עדיין אשיטה אבל מה יש לעשות)

וכמובן, מה שדיברתי עליו בפוסט בבוקר-

גם אשיטה וגם דניאל שרים את סוף הפזמון. אבל בזמן שאשיטה שר ״אל הקרב הבא”, דניאל שר/ה ״אל הניצחון״

זה משום שאשיטה נלחם בשביל להלחם. אין לו תוכנית ארוכת טווח או מטרה. לעומתו, דניאל שואפ/ת למקום הראשון- היא נלחם כדי להגיע לאנשהו.

ונסיים במילותיו של אשיטה עצמו-

"למרות כל הניגודים, אנו שני צדדים של אותו מטבע."

[saharmakahani]

בחיים אל תתייחס לכסף שלך כשקל, תתייחס רק לערך, ותחלק אותו באחוזים.

תסתכל על אופציות השקעה מגוונות בכל תחום, לא מעניין אותי אם יש לך אלף שקל או עשר מיליון, מעניין אותי איך אתה מנהל אותם:

דולר-לא יציב, יורד לך הערך כל שנה ב3% בממוצע.

שקל- לא יציב, תלוי במצב הרוח של הדולר, או יותר נכון בבנק המרכזי של ארה״ב.

יורו- תלוי במצב הרוח של הממשלה, וכמה בא להם להדפיס, להם יש את האופציה הזאת, לך לא, דמיין שהיית אזרח יחיד, עם שטר של 5 יורו במזומן, ולהם אין שום ״יורו״, ברגע שהם ידפיסו שטר אחד, השווי של השטר שלך ירד ל2.5 יורו, כלומר נגנבו ממך 2.5 יורו בהתאם לשער הקודם, עכשיו דמיין את זה במאסה רחבה.

זה מה שקורה כל יום, נגנב לכם כסף. תוסיפו על זה מיסים. השקל תלוי במצב הרוח של הדולר.

מצב הרוח של הדולר תלוי בבנק הפדרלי של ארה״ב (בינינו כמה מתחשק להם לגנוב ממכם).

כסף בבנק הוא כסף מת. אין לכם חברים בעסקים, רק שותפים, זה משחק אינטרסים, תחפשו אנשים שמעיפים אתכם למעלה, Vice Versa.

זהב- יציב, לא תקבל תשואה משמעותית, הממוצע ל10 שנים האחרונות הוא -1%……

ספר התפתחות אישית - יתן לך ידע והמון, ותלמד המון על עצמך, שאתה טוב יותר הפעולות שלך טובות הרבה יותר, ואתה עולה בסולם לקראת המטרה שלך, להגיד שהוא יקח לך הרבה ״ערך״? תלוי כמה יש לך, להגיד שזה חייב לבוא לפני השאר? כן.

קורס- אולי אתה כן תהיה כמה רמות קדימה, וחלק מהקורסים תקבל הרבה ניסיון, כמובן שתלוי איזה קורס וניסיון ובמה מדובר, אבל ניסיון בחוץ יקח ניסיון ששילמת עליו Any day.

שאתה משלם אתה מחויב, שאתה לא משלם אתה עושה את זה מרצון אמיתי.

ולא זה לא אומר לא לקנות קורסים, אלא ההפך, שאתה קונה קורס דיגיטלי/ פרונטלי תתנסה בחוץ עד הסוף, אם אתה לא רוצה, כנראה שזה לא באמת בוער בך.

אם אתה מפחד, אתה חייב להתחיל מסיכונים קטנים ביום יום, שאתה רואה אנשים סביבך עושים דברים שטותיים שפחדת מהם ומקבלים את התשואה שלהם, אתה לאט לאט מבין שאם אתה תיקח את הסיכון אתה תרוויח.

ברגע שהתודעה שלך תגיע להבנה שהפחד קיים רק במוח, אתה תתחרט על כל הזמן והאופציות שלא לקחת.

פרוייקט/ סטארט-אפ - תלוי מה אתה אוהב לעשות, והאם זה בשבילך? אם לא, לך תמכור קורסים בתחום שאתה אוהב, תחפש אותו, תלמד אחרים, אתה תעשה ארגזים.

מסיבות- סיכון גבוה שאין אישורים, אם אתה הולך על זה, תלך על זה עד הסוף, תשיג כל אישור רלוונטי, ותיקח את הסיכון שכל ישראל תהיה שם.

קריפטו- לא יכול להגיד שאני ממליץ על התחום, הוא משוגע ומתאים רק לאנשים שיכולים לשלוט בעצמם, אם אתם מאמינים בעצמכם, go ahead. אנחנו צעירים, אין לנו יותר מדי התחייבויות. חייב רק לקחת את הסיכון של קמטים בגיל 20, וכסף נזיל בצד ללב נוסף. שאתה יודע מה אתה עושה אתה לא באמת תסתכן בזה. אל תתאהב בתשואות, ת ח ל ק.

אתה חייב להסתכן, כל האנשים שהגיעו למה שהחברה מגדירה ״הצלחה״ לא ״שיחקו את זה בטוח״.

כל חלק ופרט בחיים דורש הסתכלות של ״סיכון ותשואה״, וכן, בכוונה אני לא מוסיף ״הפסד״, כי גם הוא רוב הזמן לא אמיתי, שאתה ״משקיע״ ״לוקח צאנס״ במשהו שהתברר כ״טעות״, בתכלס לא הפסדת כלום. חילקת ״ערך״ על ניסיון/ הרווחת ניסיון/ שילמת על ניסיון, את זה שום ספר לא יתן לך.

אל תפחד מכאפות, הם יגיעו בכל מקרה, עדיף שתהנה מהם מאשר שתגיע לגיל 80 מדו��א על זה שלא פנית ל��וסית בצד השני של הרחוב.

זה היה ״סיכון״ מהרגע שהגעת לכאן,

אתה 24/7 מהמר. תשחק נכון.

[letaot-ze-magniv]

יש לך טיפים על איך להתמודד עם דיספוריה? בא לי למות, אין לי מושג איך להתעלם מזה

היי אנון, ממש מצטער לשמוע❤️

הניסיון שלי זה עם דיספוריה של גברים טרנסים או transmasc, אם את/ה במקרה טרנסית או transfem תגיד/י ואני אשאל חברה (טרנסית) שלי אם יש לה טיפים ספציפיים בשבילך (:

אם את/ה צריך/ה טיפים יותר ספציפיים, תמיד מוזמן/ת לפנות אליי בהודעות ישירות או לשלוח עוד אסק, אבל הנה כמה דברים כלליים (:

דיספוריית חזה: אם יש לך ביינדר, ממליץ ללבוש אותו. אם אין לך אחד, תלבש/י טי שירט רגילה ומעליה ג׳קט פתוח. ממליץ גם לחבק כרית. מהניסיון שלי שיטות כואבות לביינדר חלופי הן לא מוצלחות במיוחד, כי הן סתם תזכורת לחלקים הלא מתאימים וגם יכולות להיות מסוכנות.

דיספוריית קול: תחפש/י שיר שאת/ה אוהב/ת עם זמר מהמגדר שלך שבא לך את הקול שלו/ה, ושיר/י ותעמיד/י פנים שזה הקול שלך.

דיספוריה חברתית: צא/י מהסיטואציה הלא נעימה, אפילו רק לשירותים ותדבר/י לעצמך בלשון הנכונה.

באופן כללי: תעשה/י דברים מרגיעים שהם gender affirming באופן מוזר. בשבילי, לראות יוטיוב מיינקראפט תוך כדי שאני עושה גרעפסים ואוכל דברים בצורה גברית גורם לי להרגיש כמו גיימר. כנראה שגם לך יש דברים כאלה שגורמים לך להרגיש יותר כמו מי שאת/ה. אני ממליץ גם להכין פלייליסט אנגסט לכשאת/ה מרגיש/ה ככה. זה תלוי בטעם האישי שלך, אבל קצת מאסטים לאנגסט טרנסי הם home (החדש יותר), the village, transgender dysphoria blues והשיר האחד שהחלטת שהוא על להיות טרנס/ית כי ככה.

אם את/ה מצייר/ת, תצייר/י את עצמך כמו שאת/ה באמת נראה/ית (מבפנים כאילו, איך שאת/ה יודע/ת שאת/ה אמור/ה להיראות) ותצייר/י את ההדקאנונים הטרנסיים שלך לפני ואחרי שינוי (transition).

הומור זאת גם שיטה טובה להתמודד וטרנסיות זה נושא נפלא לקומדיה, תחפש/י ותיצור/תצרי מימס על הדיספוריה שלך. אם את/ה מעוניין/ת, אני אעלה כמה שאני הכנתי (:

ותזכור/תזכרי, דיספוריה זה לא לנצח, בטח שלא בעוצמה כזאת. לא משנה איך החיים שלך יתגלגלו, יום יבוא ותתחיל/י לחיות בתור מי שאת/ה באמת. יום יבוא ותעשה/י את השינוי שנכון לך, ולהסתכל במראה ירגיש רגיל. יש עוד אנשים שעוברים מה שאת/ה עובר/ת כרגע, לפניך והרבה אחריך בתהליך הזה. יהיה בסדר, ואני כאן אם את/ה רוצה לדבר עוד❤️🏳️‍⚧️

[lamaaniosaetze]

וואו הייתי מסכימה איתך לגבי מושב אבל אני גרתי במושב בסביבות השלוש שנים וזה היה סיוט, היו הפסקות חשמל כל שבוע ולא היה תחב"צ נורמלי 😑 בכל מקרה- האם את מכירה וצפית ב"איך פגשתי את אמא"? אני מתה על הסדרה הזאת. והאם יש לך מטרות לשנה החדשה? -חשמונאי(ת) חסוי ✨

תאמת שכחתי מהקטע 'התחבץ די חרא בקטעים האלה😔

אני מכירה את הסדרה אבל אף פעם לא צפיתי🤷 זה די מקובץ אצלי עם חברים, והמפץ הגדול מבחינת סיגנון, סדרות שפחות התחברתי ממה 'ראיתי אז לא יצא לי לראות אותה (יש כאן הזמנה לחפור על הסדרה באסק עם בא לך)

האמת לא יצא לי לחשוב על מטרות🤔

אני מתגייסת במרץ אז הראש שלי די סגור על זה שזה םשוט יהיה שנה שאני יהיה בצבא וזהו, א��ל אני מניחה שלהכיר אנשים חדשים זו מטרה שתחברת עם זה אז זה אחד, שתיים, אולי לנסות לצייר יותר, ובאופן כללי לעבוד על האומנות שלי יותר

אה ואי אפשר לשכח- לקבל רשיון נהיגה

המשך יום טוב חשמונאי(ת)✨

[arkhamkjay]

היי! יש לך המלצות לאיפה אפשר לקנות קומיקסים יחסית בזול? הבנתי שזה די יקר אם יש לך המלצות לקומיקסים אני אשמח, אני לא ממש מכירה סוגים של קומיקסים

היי! כמובן שיש לי המלצות לקומיקסים אבל את עוקבת אחרי מעריצת ג׳ייסון טוד מספר 1 בארץ אז זה משפיע.

קודם כל, חשוב להכיר את בוק דיפוזיטורי: גם לספרים וגם לקומיקסים, ייצא לך זול יותר מאשר חנויות בארץ (סטימצקי, צומת ספרים, קומיקאזה, קומיקס וירקות), והמשלוח חינם.

כמובן מומלץ תמיד לקנות אוגדנים! גליונות יחידים אמנם זולים יותר, אבל הם פחות נוחים, ויש בהם פרסומות.

אפשר גם לחפש יד שנייה בארץ, או במדף המצומצם המתעדכן של קומיקאזה (לא יודעת אם לקומיקס וירקות יש, לא נכנסתי לשם שנים בגלל העדפה אישית), אצל מוכרים פרטיים שמפרסמים באינטרנט, או בדוכן היד שנייה בכנסים כמו אייקון ועולמות (אם מישהו רוצה לקנות את באטמן ייר וואן תקחו את זה ממני כבר)

היה לי קישור לאוסף המ��צות אבל אני מהאפליקציה כרגע. בקצרה: אם את גם ככה עוקבת אחריי, שמת לב שאני מסמפתת בחור בשם ג׳ייסון טוד. המלצה ע נ ק י ת ל batman: Under the red hood, קומיקס מעולה גם בלי ההעדפה האישית שלי כלפיו. אם נהנית ממנו ומעניין אותך, אפשר לקרוא גם את Red Hood: lost days שגם כן מצויין. ואם בא לך עוד קצת אז תחפשי את Red hood and the outlaws: rebirth (2016), אוגדנים 1-3.

לא הסגנון שלך? אין בעיה! מוזמנת לשלוח עוד אסק או שאלה בפרטי ואני אנסה להתאים משהו טוב יותר לטעם האישי שלך (מוזמנת לספר מה הטעם שלך בספרים, סרטים וכו׳)

נשמע הרבה, ויקר? נכון מאוד! זה תחביב יקר. אם בא לך לנסות ולא לבזבז כסף, את תמיד יכולה לבקר באתר readcomiconline (.) com כמו שאר הפיראטים. מתעדכן כל פעם שקומיקס יוצא דיגיטלי (שזה כל יום רביעי)

אם יש לך שאלות מוזמנת תמידדדד

[countingshadows]

הגילטי והפלז’ר

שלושה ספרים מומלצים של שלושה גברים לבנים שתרגמתי או ערכתי

[נזכרתי לפתע שהבלוג הזה אמור לתפקד גם כארכיון של דברים שאני כותבת במקומות אחרים, או משהו. אז הנה משהו שכתבתי בפייסבוק בשבוע הספר שהיה ביוני ועלה אח”כ בבלוג המעולה החיים עצמם]

1. ציטוטים

 "זה שהרבה אנשים אוהבים משהו לא אומר שזה לא טוב"

[אני בשיחה עם אתי, לפני שנים]

 "דרכו של איש מחונך הוא לדרוש את הדיוק בכל סוגיה וסוגיה רק באותה מידה אשר טבע הנושא מאפשר אותה. ברור שכשם שאצל המתמטיקאי אין להסתפק בדברים המשברים את האוזן, כן אין לדרוש הוכחות חותכות מפי הנואם."

[אריסטו, אתיקה ניקומאכית ספר ראשון סעיף שלישי, תרגום יוסף ליבס]

 2. הקדמה לא מאוד מעניינת, אפשר לדלג

 בכל שנה ביוני בא החג האהוב עלי, אח רביעי לשלושת הרגלים ובו אני מקיימת את מצוות העלייה לרגל לכיכר רבין עוד מימים שהיתה כיכר מלכי ישראל. רק שבשנים האחרונות החלפתי צד, פעם הייתי בצד של הקונים והיום אני מאחורי הדוכנים. משנה לשנה גדל מספר הספרים שאני מעורבת בהם – כמתרגמת, כעורכת, כלקטורית או סתם כצ'יר לידר חצי-רנדומלית – ולכן משנה לשנה יש לי יותר על מה לדבר עם האנשים שמעבר לדוכן, האנשים שאני הייתי פעם, ומשנה לשנה זה נהיה יותר כיף. הפעם ��יה כיף במיוחד כי יכולתי להמליץ על ארבעה ספרים יקרים במיוחד ללבי שראו אור השנה

 3. הספר הראשון – להבין קומיקס מאת סקוט מקלאוד

[אני תרגמתי ומיכל פז-קלפ מהוצאת כנרת ערכה את התרגום, מילולית וגרפית – והיתה שם טונה עבודה גרפית. הספר יצא בשיתוף פעולה של הוצאת כנרת וסדרת "קו אדום אמנות", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 גבירותי, רבותי וכל מי שגם וגם או לא ולא: את הספר הזה אתן חייבות לעצמכן. לא, ברצינות. אין לכן מושג באיזו התרגשות א/נשות אומרות לי, כשאני מספרת שתרגמתי את להבין קומיקס ושהוא ראה אור בעברית, עד כמה הספר הזה שינה את חייהן, טלטל את עולמן, היה התנ"ך שלהן בגיל ההתבגרות וגם אחר כך. ובצדק.

 העובדות היבשות תחילה. להבין קומיקס הוא ספר על קומיקס בקומיקס. סקוט מקלאוד, יוצר קומיקס אמריקאי רב זכויות, לקח על עצמו לכתוב ספר קומיקס עיוני  שמנתח מהו מדיום הקומיקס, מה מייחד אותו מסוגי מדיה אחרים (למשל ספרות או קולנוע), כיצד הוא פועל ומפעיל את הקורא/ת ומהו תהליך היצירה שלו. אם זה נשמע לכן יבש, אתן טועות טעות מרה. הספר הזה קצבי ודחוס, מסעיר ומרגש, מאיר ואף פוקח עיניים. הוא יסחוף אתכן כך שלא תוכלו להניח אותו מהיד, ואחרי שתקראו אותו שום דבר לא ייראה לכן אותו דבר. הוא יעשיר את ההתבוננות שלכן ואת ההבנה שלכן, הוא יחדד את היכולת שלכן לפרש מידע מילולי וחזותי, ועל הדרך הוא ילמד אתכן המון דברים על אמנות, על יצירה, על שפה ובעיקר על קומיקס. זה המבוא הכי טוב שאני מכירה לא רק לקומיקס אלא גם לתיאוריה חזותית, לאמנות, לספרות וליצירה. הוא מתוחכם אבל נגיש להפליא, הוא דקדקני ואחראי אבל גם כייפי ומצחיק, הוא מלא קריצות והפתעות והוא רווי בהתרגשות המיוחדת שמעוררים בנו אותם ספרים נדירים שבהם אנחנו מרגישות שהמחבר/ת מדבר/ת אלינו הקוראות בגובה העיניים ופותחת לנו שער לעולם חדש וקסום. הוא מתאים לכל אחת ואחד מגיל 12 עד 120 ומעלה, הוא ישנה את חייכן, ואתן תקראו אותו יותר מפעם אחת. ודעו לכן שלא צריך להיות חובב/ת קומיקס כדי להתאהב בו: המון א/נשות שבימים כתיקונים לא מתקרבות לקומיקס אמרו לי בהפתעה כמה הן נהנות ממנו.

 4. הספר השני – טבעו של הכיף מאת דיוויד פוסטר וואלאס

[קובץ מאמרים של וואלאס שתרגמתי בנושא ספרות וכתיבה שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מי שהגתה, ליקטה וערכה אותו זאת נגה אלבלך. יצא בסדרה "ספרית פועלים – סיפורת", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 יש משהו משותף לספר של וואלאס ולשני הספרים האחרים ברשימה, והדבר המשותף הזה, שפורט לי על מיתר גדול ומהדהד בנשמה, הוא עיסוק אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי, במנגנוני הפעולה של ��צירות מהסוג שמכונה, לעתים בזקיפת חוטם קלה, "פופולריות". אני רוצה לדבר קצת על הדבר הזה עכשיו.

 פעם סיפרתי למישהו בהתלהבות על איזה סרט או סדרת טלויזיה שאהבתי באובססיה, מן הסתם באפי או דוני דארקו או Let the Right One In (בגרסת המקור השוודית כמובן), והוא הקשיב כי לא היתה לו ברירה ובסוף אמר לי משהו כמו כן, אני מבין מה את רואה בזה, אבל בואי, זאת לא אמנות, זה בידור. לא מעט שנים חלפו מאז אבל התשובה שלו עדיין נעוצה לי בראש. אני עדיין מוצאת את עצמי לפעמים חושבת עליה, מתקוממת נגדה, מתווכחת אתה. מודדת מולה יצירות שאני אוהבת: אמנות או בידור? כי כשאומרים על יצירה שהיא בידורית, בואו לא נתכחש, בדרך כלל מתכוונים לומר שהיא נחותה, חנפנית, ומזה משתמע כמובן שמי שאוהב את היצירה הזאת הוא לא בדיוק אנין טעם. ולא שיש לי בעיה עם זה, כלומר לא שיפריע לי לגלות שיש לי טעם קלוקל. אבל אם יש לי טעם קלוקל אני רוצה לדעת את זה, לאמץ את זה, לעשות מזה נר לרגלי. וזה מה שאני לא מצליחה לעשות: כי ברגע שאני באמת אוהבת יצירה מסוימת, ברגע שהיא משתרגת לי בנשמה, אני לא יכולה שלא למצוא בה רבדים של תחכום ומשמעות ולחשוב שהיא יצירה טובה. ואז מה זה אומר, תגידו לי? זה אומר שאני מרמה את עצמי? שאני ממציאה תיאוריות מנותקות מהמציאות כדי להצדיק בעיני עצמי את האהבה שלי לתוצרים מסונתזים של תרבות שיווקית חנפנית? האם אני הופכת ליצור נלעג שמתפייט על הבוקה והטרואר של קוקה קולה?

 נראה לי שאמרתי מספיק כדי שתבינו את הצמא שלי לקרוא דברים חכמים שיזרו איזשהו אור על היחס שלי למה שמכונה בידור, על המתח בין ההנאה העצומה שאני מרגישה הרבה פעמים כשאני "צורכת" יצירה פופולרית לבין האשמה והפחד שאולי ברגע זה אני הופכת לקורבן חסר דעת של מניפולציה שיווקית. אני לא יודעת מי טבעה את הביטוי גילטי פלז'ר, אבל אם אפגוש אותה יום אחד אני אכרע ברך לרגליה בהכרת תודה.

 סלבוי ז'יז'ק, שגם ספר שלו תרגמתי פעם, כאילו מתעסק במתח הזה, מזווית של פסיכואנליזה וביקורת פוליטית-תרבותית. ז'יז'ק כותב יפה ומתוחכם והוא מכיר הרבה בדיחות טובות, אבל הוא לא באמת נותן לי תשובות לשאלות שמטרידות אותי. יש משהו ציני ומרוחק בעיסוק של ז'יז'ק בנושא הזה. אני מדמיינת אותו כמו חוקר מבריק במעבדה, אחד שיודע לנתח נהדר את התגובות של החולדות אבל מבחוץ, מהצד השני של זגוגית האקווריום. זה לא הניתוח שאני מחפשת. אני החולדה ואני רוצה ניתוח מבפנים, מנקודת המבט של החולדה. אולי לא החולדה שמתרוצצת במבוך אבל גם לא חולדה שיצאה לגמרי החוצה מהמערה/אקווריום ומשקיפה בהתנשאות על אחיותיה. נגיד חולדה שמתנדנדת על דופן האקווריום, לא פה ולא שם. או חולדה שהיא גם פה וגם שם.

 סקוט מקלאוד, כפי שאולי יכולתן לקרוא בין השורות של הפוסט הקודם, מתקרב לזה אבל לא מגיע. הוא מאוהב בקומיקס – מדיום של יצירה פופולרית פאר-אקסלנס – והוא לא מסתיר את המאוהבות שלו ולא מתבייש בה. להבין קומיקס הוא שיר השירים של הקומיקס, ספר שבו מקלאוד מונה אחת אחת את מעלותיה של האהובה שלו ומסביר למה כולנו צריכות לאהוב אותה כמוהו. הוא מתאר את האהבה שלו מבפנים, לא בפרמטרים פסיכולוגיים או כלכליים אלא בפרמטרים אסתטיים, וזה נפלא. סקוט מקלאוד מסביר לי נהדר את הצד של הפלז'ר וכאמור לכולכן כדאי מאוד לקרוא את הספר שלו. אבל מקלאוד לא מתעסק בכלל בצד של הגילטי, אולי כי הוא לא מרגיש שום אשמה, ועל זה אני אומרת – אשריו וטוב לו, אבל אני לא שם. לצד הניתוח האסתטי אני צריכה שמישהו יכיר גם באשמה ובאמביוולנטיות שלי, ובשביל זה אני הולכת למלך האשמה והאמביוולנטיות, הלוא הוא דיוויד פוסטר וואלאס.

 וואלאס מבין את הצד של הגילטי, אוהו כמה שהוא מבין אותו. האשמה מבצבצת כמעט מכל שורה של המאמר הכי ארוך והכי חשוב (לטעמי) בספר טבעו של הכיף, שכותרתו היא "E UNIBUS PLURAM: טלוויזיה וסיפורת אמריקאית". במאמר הזה, שהתרגום שלו תופס כמעט 90 עמודים בספר, וואלאס מדבר על הנזקים שמוצרי הרדי-מייד של הטלוויזיה גורמים (היום כבר אפשר לומר גרמו) לסופרים שגדלו על ברכיה ולספרות שלהם. אני לא אכנס כאן לפרטי הניתוח שלו, מי שרוצה לדעת שתקרא את הספר. כדאי לקרוא את הספר! אני רק אגיד שמבין השורות עולה שוואלאס צפה בהרבה טלויזיה. הרבה מאוד טלויזיה. ושהוא ביקורתי כלפיה אבל גם מאוד מאוד מוקסם ממנה. ושהוא לא מתכחש לביקורת אבל גם לא לקסם, והוא משתדל ככל יכולתו לתת ביטוי כן והוגן לשניהם.

 מצד שני, לצד הביקורת על המוצרים הבידוריים של הטלויזיה, וואלאס (לאו דווקא במאמר הזה) ביקורתי מאוד גם כלפי מה שנחשב באותה תקופה, סוף שנות השמונים / תחילת שנות התשעים, כספרות "איכותית" – שבאותן שנים נטתה לכיוונים די מעייפים של מטא-ספרות. בראיונות אתו ביוטיוב, וגם בחלק מהמאמרים בספר הזה, אפשר לראות אותו מדבר על כך שהספרות של זמנו שכחה אולי שקריאה לא אמורה להיות שיעורי בית אלא כיף, ולפעמים גם מזכיר איך נראית ספרות שלא שוכחת את המחויבות שלה לכיף. תראו לדוגמא מה הוא כתב על דוסטוייבסקי: "אחד הדברים שהקנוניזציה וחובות ההגשה בקורסים מסתירים הוא שדוסטוייבסקי הוא לא רק דגול – הוא גם כייפי. ברומנים שלו כמעט תמיד יש עלילות מעולות, מזעזעות ומסועפות ודרמטיות להפליא. יש רציחות ונסיונות רצח ומשטרה וסכסוכים של משפחות לא מתפקדות ומרגלים, בחורים קשוחים ונשים יפהפיות ומופקרות ונוכלים שמנוניים ומחלות חשוכות מרפא וירושות מפתיעות ונבלים חלקלקים וקנוניות וזונו��." (לפעמים ממש בא לי לזמן את וואלאס בסיאנס לבינג' של צפייה בשובר שורות או סמוך על סול, כל כך הייתי רוצה לקרוא ביקורת שלו על הסדרות האלה. הסמויה ירדה מהמסך חמישה חודשים לפני מותו, אני קצת כועסת שהוא לא כתב עליה כלום.)

 אני חושבת שוואלאס היה חותם על מה שפראן ליבוביץ אמרה בהקשר של ג'יין אוסטן: כשאני קוראת, אני רוצה שייקחו אותי. אני רוצה להיסחף. תגידו מה שתגידו על מוצרי בידור, לסחוף הם יודעים, וואלאס ידע להעריך את היכולת הזאת לסחוף, גם אם כמוני הוא לא יכול שלא להרגיש אשם כשהוא נסחף. הוא שותף להיסחפות והוא שותף לביקורת על ההיסחפות הזאת אבל הוא מבקר גם את המבקרים שמסתכלים בבוז על ההיסחפות הזאת ואת הסופרים שכותבים ספרות שלא סוחפת. וואלאס הוא דוגמא מובהקת למי שיושב על דופן האקווריום במעבדה, לא פה ולא שם. והוא מבטא בצורה נהדרת וחדה וקולעת את הנוף שנשקף ממרומי הדופן הזאת, וכמה היא דקה וחותכת בטוסיק ולא נוח לשבת עליה לאורך זמן. אז אם גם אתן יושבות על הדופן הזאת, ואם כמוני אתן אוהבות לקרוא דברים שמנסחים בצורה מדויקת וקולעת את מה שאתן מרגישות, כנראה טבעו של הכיף הוא ספר בשבילכן.

 5. הספר השלישי – הגשר מת מאת יונתן תורג'מן

[ספר מקור שערכתי, יצא בסדרה "קו אדום אמנות", הוצאת הקיבוץ המאוחד]

 סוד מחדר העריכה: כבר בשלב די מוקדם של כתיבת הספר יונתן אמר לי שיהיה בו פרק על שלמה ארצי, ואני התחלחלתי. מה יש לך לכתוב על שלמה ארצי? כן, המנגינות שלו יפות ונדבקות, וכן, בילדותי קצת סגדתי ל"שוטי שוטי ספינתי", אבל איך אפשר להתייחס ברצינות למישהו שכותב שורה כמו "צמרמורת יש לי מקיפוח גם"? יונתן אמר שזה לא פתוח למשא ומתן ושאם בסוף העבודה אני לא אשתכנע ששלמה ארצי יוצר חשוב, מבחינתו הוא נכשל במשימה שלקח על עצמו בספר הזה. (ספוילר: לא נכשל.)

 אריסטו, בציטוט שבראש הפוסט הזה, אומר שלכל דיסציפלינה רמת הדיוק שלה, ושלצפות מדיסציפלינה אחת (נגיד אתיקה) לרמת הדיוק והחומרה של דיסציפלינה אחרת (נגיד מתמטיקה) זה סימן של חוסר חינוך. בפרפרזה על זה אני אגיד שלכל מדיום ולכל ז'אנר של יצירה פרמטרים משלו לאיכות, ושלחפש במדיום מסוים (נגיד קומיקס) את מדדי האיכות של מדיום אחר (נגיד ספרות) זה סימן של פיל בחנות חרסינה. אני לא יודעת אם הציטוט המסוים הזה מאריסטו עמד לנגד עיניו של יונתן, שהוא אריסטוטלי מושבע, אבל אפשר בהחלט לתאר את הגשר מת כמסע חיפוש אחר מדדי האיכות שבאמצעותם אפשר להעריך יצירות במדיום שהוא מכנה "שיר יומיומי" ואחרים קוראים לו שיר פופולרי או פזמון ואני, כדי לוודא שתבינו במה מדובר, אומר שמדובר פשוט בשירים ששומעים ברדיו.

 כי באמת, איזה סוג של יצירה יכול להיות דוגמה מובהקת יותר לגילטי פלז'ר? אני נוסעת במונית ביום שישי אחר הצהרים וברקע מתנגן "על המחנה נדלק ירח" ואני יודעת יודעת יודעת שמיליטריזם וכיבוש ואינדוקטרינציה ואיך שירים מתבנתים אותנו ללכת לצבא ומה הצבא עושה לאנשים שהוא פוצע והורג ומדכא ומה הצבא עושה מהאנשים שמתגייסים אליו ואיזה מעשים של הטרדה מינית ואונס וסתם סקסיזם מצוי ומשפיל היו בכל אותם מחנות שלווים ופסטורליים שמתוארים בשיר, ואני יודעת גם עד כמה השיר הזה ודומיו היו פס הקול המגדיר של ישראליות לבנה ומדומינת שהדירה מתוכה רבים כל כך, ובכל זאת אני לא יכולה שלא לשיר אותו בראש ולהיווכח בחצי גאווה וחצי מבוכה שאני יודעת את כל המילים ולהנות מהמנגינה וקצת אפילו להצטער כשהוא נגמר. כל הגילטי וכל הפלז'ר בקפסולה של ארבע וחצי ��קות.

 הכי קל ומתבקש, בשבילי לפחות, להתכחש לפלז'ר. כלומר להתבייש בהנאה שלי ואז לפטור אותה בציניות ולומר שהיא בסך הכל נוסטלגיה למשהו שחקוק בי מהילדות ומהנעורים. הכי קל, במילים אחרות, לתת להנאה שלי הסבר חיצוני, ביוגרפי-סוציולוגי, ולא הסבר פנימי, אסתטי. להציג את השיר כמניפולציה, להסביר למה הוא ושירים אחרים מפעילים אותי מבחינה פסיכולוגית אבל לא לחשוב ברצינות למה בעיני הנפש שלי, שלמרבה התדהמה והעלבון לא מצייתת לצווי התודעה הפוליטית שלי, הם פשוט יפים.

 יונתן לא בוחר בפתרון הקל הזה. הגשר מת הוא ספר לא פסיכולוגי ולא סוציולוגי במפגיע. גם במקומות שבהם הוא מגיע אל סף הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, מקומות שבהם את כמעט מתחננת שיחצה טיפה את הסף הזה, שיביא קצת מהסאבטקסט אל פני השטח, הוא לא זז מילימטר מהאסתיציזם הפורמליסטי שלו. יהי לסאבטקסט אשר לסאבטקסט, אנחנו באנו לדבר פה על שירים, לא על החברה הישראלית וגם לא על נבכי הנפש של הגבר הישראלי המצוי (אם מדברים למשל על ש. ארצי). הסאבטקסט פועם מלמטה ומבעבע בין השורות מעצם הצורך הבוער לכתוב את הספר הזה, שהוא כולו כתב הגנה ואמנת יסוד של מדיום השיר הפופולרי, בעברית ובשפות אחרות, אבל הספר נצמד לשירים בלבד, מפרק אותם לגורמים ומראה את המנגנון האסתטי המורכב שמחולל את הדבר הזה ששירים ברדיו עושים לנו,  מסביר את היכולת שלהם לשאוב אותנו למשך כמה דקות אל תוך עולם משלהם, ולמה קשה כל כך לעזוב שיר באמצע מרגע שהתחלנו להאזין לו.

 כי שיר יומיומי, כך מסביר לנו הספר, הוא לא סתם "חיבור של מילים ומנגינה, משהו שפשוט בא ביחד". כבר אמרתי שיונתן אריסטוטלי טוב ומי שמכירה את הפרשנות של ג'ונתן ליר לאריסטו אולי השתכנעה שאריסטו מעמיד מטפיזיקה של תהליכים (דווקא יונתן לא השתכנע אבל מהכפת לי, זה הפוסט שלי). ושיר יומיומי, לפי מטפיזיקת השירים של יונתן תורג'מן, הוא תהליך. תהליך של מעבר ממילים (שהאתר שלהן הוא הבית) אל מנגינה (שהאתר שלה הוא הפזמון). זאת התזה של ��ספר בקליפת אגוז, אבל היופי של הספר הוא לא רק בתזה עצמה אלא בעיקר באופן שבו הוא מדגים את התזה הזאת על עשרות שירים מכל קורפוס הפופ/רוק הישראלי, ובעיקר, כאמור, על השירים של שלמה ארצי, שכפי שכבר רמזתי, אני לפחות השתכנעתי מהספר בחשיבותו כיוצר. המון שירים וחלקי שירים זוכים בספר הזה לניתוח מפורט ומותח שמראה באותות ומופתים איך רכיבים שונים של המלל, הלחן, העיבוד ולעתים אפילו הביצוע תורמים בשיר המסוים הזה לתהליך שמביא אותנו מהקוטב המילולי אל הקוטב הניגוני. הספר הזה הוא בין היתר מדריך האזנה – הוא ישנה את האופן שבו אתם מקשיבים, באחריות – ולמי ששואף לכך, הוא יכול גם לשמש מדריך לכתיבת שירים. ועל הדרך, בעיני, הוא גם בית ספר לאיך כותבים ספר עיון, הספר הכי מקורי וחדשני שיצא לי לערוך מעודי.

 שלוש שנים בערך לקח ליונתן לכתוב את הספר הזה, והשנה המייסרת מתוכן הוקדשה לשלמה ארצי, שאפילו יונתן נאלץ להודות שלכתוב עליו זה (בפרפרזה שלי) לצלול אל נבכי תודעתו של הדוש הישראלי – חוויה לאו דווקא נעימה, כפי שרבות מכן ודאי יודעות. את הייסורים האלה אולי ��א רואים בספר, אבל בין השורות עולה דמותו של הדוש ומבצבצת המודעות להיבט שכיניתי כאן הגילטי. ולמרות זאת, עם כל המודעות לצדדים הבעייתיים שבשירים של שלמה ארצי ואולי בפופ/רוק הישראלי בכלל, יש כאן גם אהבה גדולה לקורפוס הזה וכבוד רב גם ליצירה וגם למשיכה שלנו אליה ולהנאה שלנו ממנה. במובן הזה הגשר מת הוא הצלע הרביעית במרובע ששרטטתי: הוא לא כותב על המדיום רק מבפנים, באהבה נטולת ביקורת כמו מקלאוד, גם לא רק מבחוץ, בצינה מרוחקת כמו ז'יז'ק, גם לא מהדופן, לא פה ולא שם, באשמה שגובלת בשנאה עצמית כמו וואלאס, אלא מבפנים וגם מבחוץ, באהבה וגם במודעות ובביקורת. הוא בדיוק מה שהייתי צריכה ולא ידעתי.

 6. הגילטי והפלז'ר, קומה שנייה (ויש גם ספר רביעי)

 כפי שאפשר לראות מכותרת המשנה של הפוסט הזה, את שלושת הספרים שהמלצתי עליהם כתבו גברים לבנים. אני לא קוראת רק ספרים של גברים לבנים, אני לא מתרגמת ועורכת רק ספרים של גברים לבנים, אני לא אוהבת רק ספרים של גברים לבנים. למעשה רוב הספרים האהובים עלי אינם של גברים לבנים. ובכל זאת יצא שהמלצתי פה רק על ספרים של גברים לבנים. היה לי כיף לעבוד על הספרים האלה וכיף לי להמליץ עליהם, אבל אני גם מרגישה קצת אשמה. ככה זה. בכל אופן, הספר הרביעי מהשנה שאני גאה להיות מעורבת בו הוא דווקא לא של גבר לבן אלא של גבר שחור. זהו "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס. הוא יצא בסדרה "קו אדום דק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגמה אותו להפליא זהר אלמקייס ואני ערכתי את התרגום. אני לא אכתוב פה המלצה מפורטת כי זה לא קשור לפוסט וגם כמה אפשר לכתוב, אבל חפשו אותו בגוגל ותבינו לבד למה כדאי לכן מאוד לקרוא אותו.

[kova-sonic]

צהוב, ורוד :)

וואו רק העליתי את הפוסט ושאלת!! מעניין אם מדובר בבוט?

צהוב - איזו מדינה היית רוצה לבקר?

באמת שבא לי להיות כרגע בארצות שכבר הייתי בהן - אבל ממש אשמח לטייל בכל מדינה כמעט. יפן נשמעת מרתקת וגם עוד המון ארצות עם תרבות ומאכלים מעניינים. נגיד איטליה כי אף פעם לא הייתי שם. גרמניה וקנדה גם כי יש לי שם חברים… בא לי לטייל המון.

ורוד (הלכנו על צבעי תות בננה מה?) - מה את/ה הכי שונא/ת באנשים?

חוסר התחשבות. מכירים את אלה שצועקים רק את הדעות שלהם ולא מוכנים להקשיב? אז זה. וגם ראש סגור לרעיונות.

[jordaalish]

האם את יודעת מה הולך עם סטטיק ובן אל ורון נשר?

האמת שלא...? פעם ב אני נשאלת את השאלה הזו ואף פעם אין לי באמת מושג מה הולך שם כי מצד אחד הם ~מסוכסכים~ אבל מצד שני זה לא בא לידי ביטוי באף מקום מלבד ערוץ היוטיוב של רון נשר אז אני לא יודעת כמה זה באמת ביג דיל.....

(אלא אם כן את/ה יודע/ת משהו שאני לא)

[idiopathia]

you know it when you’re not interested in meeting new people? and knowing them and listening to them?  I’m thinking about that guy. he reminds me of avi. so. much. maybe that’s why. I made a point of obtaining a work permit-- היה לי חלון מצומצם של עד שעה וחצי להסתובב בעיר הלא ברורה הזאת וכל מה שהיה לו אכפת ממנו זה לגרום לסיבוב להיות ארוך רק כדי שנסתובב ביחד. הוא כל כך מזכיר אותו. לול.  ואנחנו תועים ואני מנסה להתעלם מההרגשה הגוברת שמוליכים אותי שולל, שתמיד יש להם ��וונות סמויות, לבנים האלה. תמיד הם רוצים משהו. זה קצת מדאיג. גם הוא מדבר על היפנוזה ועל הכישורים הרבים שלו ועל פסיכולוגיה ומנסה להצחיק אותי כשזה לא מה שאני רוצה. אני מגנט לאנשים האלה? אני כאילו תוהה... הפעולות שלי היו לא נכונות איתם? הייתי אמורה להיות מגעילה אליו? אני לא רוצה להיות כזו. אולי אני צריכה להיות רעה לפעמים, אבל זה גורם לי להרגיש מניאקית הפכפכה מטורפת. מה הם רואים בי? אין לי שרוך סגול. אני לא המש”קית ת”ש שלך, חבוב

כן, קצת נמאס לי. אני הופכת עולמות בשביל אחרים ורואה את הצורך שלהם בדחיפות עליונה. אם מישהו אומר לי שהוא צריך משהו תוך פרק זמן מסוים ומסביר לי את המצב שלו, אני מזדרזת לעזור לו, לעזאזל. זה לא רק הוא, זה פאקינג כל מבטיחי ההבטחות למיניהם.

חחחחחחחחח מצחיק שעד עכשיו הכרתי רק בחור אחד שהוא לא שקוף כמו כל הילדים האלה, הוא עשה הכל נכון מההתחלה, יש לו צ’יל בדיוק במידה, הוא לא מנומס איתי יותר מדי אבל הוא לא דורש ולא שם אותי במקומות לא נוחים, ודווקא הוא.. יש לו חיוך של ממזר. אני אף פעם לא מתגעגעת אליו יותר מדי - לא חושבת שאני כבר מצליחה להרגיש משהו כל כך חזק למישהו - אבל אף פעם לא בא לי לדעת שזה נגמר לגמרי.

[naamarak]

סיכום 2016 בקולנוע, יאי!

(אממ כן עוד חצי שנה אני בת 27, מה יהיה)

כותרות הפתיחה הכי טובות: "דדפול" מה אני אעשה, זה היה כיף.

סצנת הפתיחה הכי פסיכית: "היא" חתול מביט באדישות בבעלים שלו מותקפת ע"י פורץ, מאבד עניין והולך. חבר שלי לוחש "הייצוג הכי נאמן של חתול בקולנוע אי פעם". גם ההתחלה של “נאון דימון” משוגעת.

המונחים שהוצאו השנה מהקשרם: פוליטקלי קור��ט / Diversity מפלצת איומה השתלטה על העולם והיא מכריחה יוצרים אומללים לשלב בסרטיהם נשים, שחורים, אסייאתים, לטינים, מוסלמים ולהטב"קים. בואו נדבר על כמה איומה היא ואיך היא אשמה בכל דבר בעולם, מרצח חפים מפשע ועד עליית טראמפ לשלטון, במקום לדבר, נניח, על זה שבאמת יש הדרה או אפליה כלפי חלקים משמעותיים מהאוכלוסייה, שהרי המצב הטבעי הוא היעדרם וכל ניסיון לשינוי איננו טבעי ואופורטוניסטי נטו. האם דמות באופרת חלל שמדברת במבטא מקסיקני מודגש היא באמת יותר "תלושה" מכזו שמדברת במבטא בריטי מצוחצח? למה אישה בסרט אקשן זה "טרנד"? ולמה סרט לא טוב (לדעת הדובר/ת) שביים גבר שחור או שמככבת בו קבוצת נשים הופך מיד ל”הפי.סי הורס את התרבות” או "תראו מה קורה כשמנסים לשלב אנשים בכוח"? אני כמובן גם לא עפה על הקיצוניות השנייה AKA "הסרט היה טוב אבל לא אהבתי אותו כי הזוג הראשי הטרו", אבל יש פחות כאלה והעולם גם ככה די מתעלם ממה שהם אומרים.

רך אגב, זוכרים שכולם דיברו על זה שב"מוצאים את דורי" יש זוג לסביות? אז הן הופיעו לבדיוק שלוש שניות ואני אפילו לא חושבת שהן אשכרה זוג. מצד שני, "חסידודס" סיפקו את הרגע ה-Diverse של השנה, והאמת שהוא היה ממש מרגש. <ספויילר> בסוף הסרט החסידות מביאות המוני תינוקות למשפחות מרחבי העולם, ויש שם פחות או יותר הכל מהכל: זוגות הטרו וחד מיניים, אמהות חד הוריות והרבה יותר צבעים מאלה שיש במציאות. ליטרלי, לאנשים בסרט יש שיער ורוד וכחול באופן טבעי. <ספויילר/>

הפתעת השנה: ככל הנראה "באש ובמים", סרט שנשלחתי לראות בשישי אחר הצהריים אחרי ששמעתי עליו ממש כלום. כבר הייתי מוכנה להשתעמם רצח, אבל אז התברר לי שזה בכלל סרט חכם, מצחיק ומרגש. גם "משחקי חובה", שהציג את עצמו די רע עם טריילר מבאס והתחלה בנאלית, התברר בהמשך כסרט נעורים ממש סבבה. היו גם הפתעות משמחות מסוגת "חשבתי שזה יהיה חרא נוראי ואיזה מזל שלא", נגיד "טרולים" ו"חסידודס".

התרגום המבאס: "סינג סטריט" הופך ל"מועדון שנות ה-80" למרות שאין בו בכלל מועדון. עוד ביאוסים: "המדריך לסינגלס", "חסידודס", "השכנים של ג'ונס", "המשפחה הפרסית שלי".

הטריילר הכי לא עושה חשק: יש ממש המון כי זו הייתה שנת קדימונים איומה, אז אציין כאן רק את אלה שעשו לי חשק לבכות ולצחוק בו זמנית - “גרימסבי”, שנראה כמו מערכון ברוח “מה נסגר עם הקולנוע בימינו” או טריילר פארודי בסרט על אחורי הקלעים של הוליווד, ו”יופי נסתר”, בו נתקלתי בעמוד פייסבוק שלקח אותו ממש ברצינות (”דמעות!” וכל זה) וגרם לי לנחור מצחוק. למקרה שפספסתם - וויל סמית’ מדבר עם מושגים מופשטים כמו מוות ואהבה (קירה נייטלי) וזה יותר מצחיק מקומדיה ישראלית ממוצעת בערוץ 2.

הטרנד הכי מעיק בטריילרים: קאטים אובר-דרמטיים מדי עם כמה שניות חושך וצליל "DUMMM" מתכתי ומעיק. למשל:

הברקת התרגום בכתוביות: "שוגר דודה" בסרט "מדריך לסינגלס". חייבת להגיד שאני לא זוכרת מה זה היה במקור, מה גם שציינתי לעצמי כבר אחרי הצפייה שרוב הסרט מתורגם פח (כולל השם), אבל זה סופר מצחיק וגם שימושי.

הברקה זהה באיכותה גיליתי רק אתמול בדיבוב העברי של “מואנה” - כשמאווי פוגש את הגיבורה לראשונה הוא חותם על המשוט שלה בעזרת מקור של תרנגול ומכריז “כשמשתמשים בציפור כדי לכתוב, זה נקרא טוויטינג”. בעברית תורגמה הבדיחה החצי-מצחיקה הזו לאחת טובה בהרבה: “כשמשתמשים במקור כדי לכתוב, זו כתיבה מקורית”. למרבה הצער, כל שאר הסצנה (וגם השיר שמגיע אחריה) תורגמו לא טוב בכלל.

הטריילר הכי תמוה: הטריילר הראשון של "בייבי בוס", הדרימוורקס הבא, כזה מוזר שצפיתי בו ארבע-חמש פעמים רק כדי לנסות להבין מה דה פאק. אני כנראה יכולה לדקלם אותו בעל פה.

הקידום הכי טוב לסרט לא טוב: "גרימסבי" מושק כמו מוצר של אפל

הדמות הכי בלתי נסבלת: לקס לות'ר, "באטמן נגד סופרמן" זה לא סוג שג'סי אייזנברג הוא אחד האנשים השנואים עליי בהוליווד, אבל מדובר בשיא שלילי חדש של ניג'וס ומנייריזם. יכול להיות שחיבתי לדמות בסרטי "סופרמן" הישנים גרמה לי לסבול מהגרסה החדשה אפילו יותר. מקום שני - התאום המרושע של וודי הארלסון, "האשליה 2". זוכרים שהדמות הזו הייתה הכי פחות עלובה במקור? אז הנה, עוד אחד, רק עם קול מעצבן, חוש הומור מחריד ותלתלים לא ברורים. שלישי - הצהוב מ"אנגרי בירדס". הכל בסרט הזה נורא, אבל זה הטופ של הטופ.

הסוף הכי WTF: "קלוברפילד 10" ספוילר, מין הסתם: מישל נמלטת מהבית שבו הייתה כלואה כל הסרט כדי לגלות שאכן פלשו חייזרים לכדור הארץ, מה שהופך לסצנת קרב ממש מוזרה ומיותרת. כל מי שמודע לקיום של "קלוברפילד" המקורי כבר ידע את זה, כן?

קפיצת הכריש הכי מרהיבה: "אקס מן: אפוקליפסה", שוב הסצנה הזו אפילו יותר טובה מההיא ב"העתיד שהיה", אבל זה בסדר, כי גם הסרט הזה יותר רע מההוא באופן משמעותי.

הסרט הטוב ברמת העיקרון שלא עשה לי כלום: "הבן של שאול" כן, בסדר, זה חדשני ומטלטל וסצנת הפתיחה מעולה ושואה וכל זה. כמעט שום דבר בסרט הזה לא נגע בי. אולי הוא לא אמור. אבל הוא גם לא אמור לשעמם ברמה שכמעט וארדם באמצע, אבל הופ, תראו מה קרה.

סיקוונס האקשן הכי אוקוורד: "הג'וב הצרפתי" זה מתחיל במרדף החלקות על הגג, ממשיך עם בחור צרפתי בחלוק צמר מרביץ לגיבור ונגמר כשהגיבור חוטף אגרוף שמפיל אותו מאופנוע. לא ראיתי טעם לצפות בהמשך הסרט המשעמם הזה, אז יכול להיות שהיו שם דברים אפילו יותר עילגים ומוזרים מזה.

הכי כלום בפיתה: "ג'ייסון בורן" אין בסרט הזה שום דבר מעניין. זה עיבוד קולנועי לאוויר. הכל ממוחזר וסתמי, פשוט סבל צרוף.

השמלה הנחשקת ביותר: “בעלי ברית” אבל אין מצב שזה יפה באותה מידה על כלות שאין להן את הפרצוף של מריון קוטיאר.

הסמליות הכי ירודה: המקצוע של תורם הזרע, "הרומן של מגי" כל הדמויות בסרט הזה עוסקות במקצועות סמליים, למשל הגיבורה (גרטה גרוויג) הרצינית אבל רומנטיקנית היא מרצה שמלמדת סטודנטים לאמנות איך להתפרנס ("אני בדיוק באמצע בין הרוח והחומר") ובעלה המבוגר, שעזב למענה את אשתו, הוא אקדמאי כבוי ומדוכא שבמשך שנים כתב ספרי עיון ועכשיו מבזבז זמן על ניסיונות כושלים לכתוב רומן בכורה. אך כלום לא משתווה למקצועו של גאי, הגבר שאמור לשמש למגי כתורם זרע - הוא יצרן של חמוצים ביתיים, עם התמחות במלפפונים משובחים. נו. בא-פאקינג-מת. הסמליות הדוחה אבל מצוינת של השנה, לעומת זאת, היא ב"אנשים שהם לא אני", לא אסביר לעומק כשתצפו בסרט שימו לב לצורה שבה הבחור שהגיבורה יוצאת איתו מתייחס לגמירות של הפנים.

האקשן הכי טוב: "רכבת לבוסאן" מכות מתוזמרות בחלל מצומצם, שימוש מושלם בחושך, מרדפי ענק עם עשרות זומבים (כולל אחת משוגעת מצולמת מגובה) ועלילה קלישאתית אבל גם מרגשת. הסרט הקוריאני הזה היה כה טוב שראיתי אותו פעמיים באותו חודש. כמו כן - הזוג שכולל אישה בהריון וגבר ענק שנלחם כמו חיה הוא הגרסה הקוריאנית ל”אבינו”.

בשעה שלוש: איש מדהים שהייתם רוצים איתם בעת התפרצות של מגפה קטלנית

ה-Weirdest Boner: זימו ובאקי ב"מלחמת האזרחים" סצנה קלאסית של סרט גיבורים - הרשע התורן מנצל את החולשה של חברו הטוב של הגיבור, במקרה זה העובדה שהרוסים הפכו אותו למכונת מלחמה המופעלת באמצעות מילות קוד ברוסית. התוצאה: גבר נאה א' צועק מילים גנריות ברוסית על גבר נאה ב', שמגיב בסבל מוחצן מאוד וכמעט אורגזמי למראה. לא נעים להגיד, אבל זה די מחרמן.

אכזבת השנה: אין מנוס - "יחידת המתאבדים". היה לי חשד מוקדם שדי.סי לא יציגו סרט אשכרה כיפי, אבל לא תיארתי לעצמי איזה קשקוש זה הולך להיות. תמיד יהיה לנו הטריילר, או משהו.

הגיף הכי טוב מתוך סרט: "מוצאים את דורי"

המחוות הטובות ביותר: "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" ברור שהאינטרנט ייצא מגדרו מהשילוב בין העולם של "הארי פוטר" ושנות העשרים העליזות בניו יורק. הנה, למשל, גרסת אנימה:

קוויני וטינה:

והפאן ארט הכי יפה שראיתי השנה:

הפוסטר הכי מגניב: "סינג סטריט" להבנתי זה פוסטר רשמי, אבל אל תתפסו אותי במילה:

ה-Video Essay הכי טוב על קולנוע: לינדזי אליס מפרקת את השפעת ה11/9 על הקולנוע, הטלוויזיה והתרבות הפופולרית. חלק א’, חלק ב’.

הבדיחה הכי טובה על סרט ביוטיוב: שיר השחפים של Bad Lip Reading, על בסיס סצנות מ"האימפריה מכה שנית". נחנקתי מצחוק.

השם הטוב ביותר לסרט: "חיי כקישוא".

השם הכי ��טופש לדמות: יש לי חשד מסוים שאייליש לייסי, שם הגיבורה ב"ברוקלין", הוא סוג של עיוות של Irish Lass, וזה קצת מפגר. כמובן שזה כלום לעומת "נוסעים" שקרא לדמות של ג'ניפר לורנס אורורה, כשמה של היפייפיה הנדרמת, כיוון שהיא, ובכן, אישה יפה שישנה.

הסצנה הדרמטית הכי מגוחכת: "בעלי ברית" - מריון קוטיאר יולדת באמצע מלחמת העולם השנייה, טילים נופלים סביבה בעוד צוות בית החולים דוחף את מיטתה אל הרחוב. האפקטים גרועים ומכוערים. היולדת צועקת "זו אני האמיתית, מול פניו של אלוהים" או איזה קשקוש תמוה אחר, נותנת דחיפה והתינוקת בחוץ. אני צוחקת בקול רם. במקום השני והמתבקש - "מרת'ה!!!" מ"באטמן נגד סופרמן". נראה לי גם היה איזה משהו מפגר ב"האגדה של טרזן" עם סלואו מושן וכאלה ואני זוכרת שצחקתי ממנו מאוד, אבל הדחקתי את רוב הסרט.

הסצנה הכי חסרת רגישות: הרגע הנורא והמטופש ביותר בסרט המופת “אקס מן: אפוקליפסה” כה מוגזם שקשה להאמין שמישהו שמתיימר להבין משהו במשהו אישר אותו. חבורת המוטנטים של אפוקליפס, שבדיוק סיים לעשות לכולם מייקאובר, עומדת בכיף שלה באמצע מחנה אושוויץ, בחליפות צמודות והכל. המנהיג החליט שהדרך לרתום את מגנטו לשירותיו היא לשכנע אותו שאם הוא עצמו, אלוהים, לא היה תקוע בפירמידה בזמן השואה, הכל היה נראה אחרת. לסיום, הם מפרקים את המחנה עד היסוד. באמת. באמת באמת. אני נשבעת. 

חמידות השנה: דווקא בשנה מלאה בחיות מדברות, הדבר הכי חמוד שהקולנוע הציג לנו היה פעוטות. מואנה בת ה-3, בייבי-דורי עם העיניים הענקיות, התינוקת המושלמת מ"חסידודס" או הילדה מ"אור בין האוקיינוסים", שממלמלת לעצמה הזיות כמו "אני בת 4 והבובה שלי בת 5, היא לומדת בבית ספר לפרחים". וגם - העצלן/קוף/מה שזה לא יהיה מ"חיות הפלא", שהוא בתכלס הגרסה של ג'יי.קיי רולינג לפוקימון.

הזוג הכי גרוע: כנראה שאורורה וג'ים ב"נוסעים", סרט שבו <ספויילר> הגיבור מתעורר עקב תקלה בחללית שנוסעת לכוכב מרוחק, מתאהב באישה ישנה ומעיר אותה כדי שתארח לו חברה להמשך הנסיעה, כלומר גוזר עליה חיים שלמים לצידו עד מותם הבלתי נמנע לפני ההגעה ליעד. אבל זה בסדר, כי הוא חתיך! <ספויילר/>. גם הזוג הראשי ב"Don't Think Twice" בעייתי מאוד ומציג תקשורת לקויה ברמות חריגות, אבל לפחות הסרט מודע לזה. ובינתיים ב"קפטן אמריקה" - הקפטן מתגפף עם אישה גנרית שאיננה באקי. ובינתיים ב"דוקטור סטריינג'" - מערכת יחסים נצלנית ותמוהה מאוד בין דושבג לאקסיתו. ועוד לא דיברנו על "בעלי ברית". אוי ווי.

הזוג הכי חמוד: אייליש וטוני ב"ברוקלין". גברים רגישים ופגיעים הם מראה נדיר בסרט רומנטי, בטח תקופתי. חבל, כי זה אחלה.

סיפור האהבה המוזר ביותר: “הצב האדום”.

הזוג הכי טרגי: מאז הצפייה בו בפסטיבל חיפה, די שכחתי את "As You Are", סרט חמוד למדי המלווה שני מתבגרים שמתאהבים לאחר שאמא של האחד ואבא של השני הופכים לזוג, בשלהי ימי הגראנג' של תחילת הניינטיז. לסרט הזה היו כמה בעיות, אבל השחקן הראשי, אוון קמפבל, מספיק מוצלח כדי שמבט אחד עליו יבהיר בדיוק מה הוא מרגיש, איזה מין בן אדם הוא ולמה אנחנו בעדו. הקשר שלו ושל אחיו החורג החדש הוא אחד התיאורים הכי יפים ומורכבים שראיתי בקולנוע לאהבה צעירה, בטח כשמדובר בזוג נערים. כואב לראות איך לאט-לאט הקסם הזה נהרס. 

אנטי קליימקס השנה: הסוף המוזר של "אבינו", שהשאיר א�� רוב השאלות פתוחות וגרם לי לצעוק "מה?!" על המסך. גם "סאלי: נס על ההדסון" נגמר בצורה מטופשת: הסרט מתחיל בתור"גיבור לאומי מתקשה להתמודד עם הפוסט טראומה", הופך ל"גיבור לאומי שהוא גיבור ומדהים וגיבור וכל כך גיבור שכל הנשים רוצות לחבק אותו ולשכב איתו אבל גם יש לו איזה משפט מעצבן אוףףף" וכשהמשפט מגיע נראה כאילו גרופי בן עשר של סאלי כתב אותו, כשכל מי שהיה נגדו הופך במחי משפט וחצי למעריץ נלהב של הטייס הנועז ומתנצל שהעז אי פעם לפקפק בגדולתו.

הסרט שאמור להיות יפה אבל בעצם הוא ממש מכוער של השנה: "העי"ג" תסלחו לי, אסתטית (וגם קצת בדרכים אחרות) מדובר בסרט מאכזב לאללה. ה-CGI נראה רע, העיצוב מבאס, האנימציה מגושמת, הצבעים, רוב הזמן, מכוערים ועוד לא דיברנו על הפוסטר. או על סצנת הפלוצים האיומה.

האיסטר-אג הכי מצחיק: די.וי.די של דיסני ב”זוטורופוליס”

היופמיזם הכי מוזר: לוונדר ג'וס בוקס כשם קוד לאיבר המין הנשי, "מייק ודייב מחפשים דייט".

הנאמברים המוזיקליים הטובים ביותר: “יחי קיסר!” "Drive It Like You Stole It" ב"סינג סטריט" "Get Back Up Again" ב"טרולים" כל מה שהוא לא הביצוע הראשון של "How Far I'll Go" ב"מואנה", האהובים עליי הם "Where You Are" ו"I am Moana". “לה לה לנד”, בעיקר הפתיחה והאודישן

התבזות השנה: התשובה המתבקשת היא אוסקר אייזק ב"אקס מן: אפוקליפסה", הופעה שהיא אסון מהשנייה הראשונה. אחד הגברים המוכשרים והיפים בהוליווד הפך לערימת קישוטים בצבע סגול, עם כוחות על מעורפלים וכוונות נבזיות מהסוג שאפילו בסדרה מצוירת היו מביכות את הצופים. גם התפקיד של לורנס פישבורן ב"נוסעים" מטופש ומיותר לגמרי ו"לבד בברלין" הוא התבזות לכל המעורבים בו, כולל אהובתי אמה תומפסון. אבל כלום לא מתעלה על "גרימסבי", שהפך את השחקנית זוכת האוסקר גבורי סידיבי לבדיחה שמונפובית וגם קצת גזענית (עם רמז לתקיפה מינית).

הדמות החביבה ביותר בסרט מבאס: אפשר לומר שהארלי קווין ודדשוט ב"יחידת המתאבדים" נופלים לקטגוריה הזו, אבל גם להם יש רגעים פשוט מזעזעים. אז אצטרך ללכת על הדמות של אירפאן קאן ב"התופת", שכל כך הצחיקה אותי שקצת בא לי לראות עליה סרט שלם.

העברית הכי יפה: קשה לי להסביר למה בדיוק, אבל "לעבור את הקיר" גרם לי לראות את שפת אמי באור חדש לחלוטין. תודה.

הכלב הטוב ביותר: בפסטיבל ירושלים נפלתי על סרט צ’כי בשם “סרט משפחתי”, שבין עלילותיו יש גם אחת על כלב שנתקע על אי בודד. זה כנראה המשחק הכי טוב של כלב לא מונפש שראיתי בחיים (כן, יותר מזה של ”האל הלבן”) ברמה שאני קצת חוששת שהשאירו את המסכן לבדו על אי ונתנו לו לסבול באופן אותנטי. 

קראש השנה: חד משמעית, קייט מקינון המושלמת והמדהימה, במיוחד ב"מכסחות השדים" הידוע לשמצה, בעיניי לא ממש בצדק.

ציון לשבח לסוף טוב יותר מהסרט עצמו:  "רוג אחת" הוא די קשקוש וגם הכיף הפרמיטיבי שהפקתי מהצפייה בו התפוגג ברגע היציאה מהאולם, אבל <ספוילר> השוטים עם כוכב המוות בסיום פשוט מצוינים. בכיר האימפריה שניסה לקדם את יצירת כוכב המוות כל הסרט מבין שאותו נשק עומד לחסלו - כמה זה חזק! רגע מפעים בעוצמה הרגשית והוויז'ואלית שלו (בראש שלי הפסקול של הסצנה הוא "שקיעתה של הזריחה"), גם השוט העוקב של זוג המורדים הראשי מתחבק יחד לפני הסוף ממש יפה. זה הסוף ההולם והמתאים ביותר לסיפור, רק חבל כל שאר הסיפור נורא Meh. הייתי שמחה שיטרחו גם לכתוב דמויות שיהיה לי קצת אכפת מגורלן העגום. <ספוילר/>.

גועל הנפש של השנה: תיקו! מצד אחד "גרימסבי", ולא רק בגלל הסצנה שבה סשה ברון כהן צועק "זו מסיבת בוקקה של פילים!". מצד שני "ניאון דימון" (שהוקרן בירושלים תחת השם "דוגמניות ושדים") שרוב הזמן הוא מהמם ביופיו אבל יש כמה וכמה סצנות שכמעט גרמו לי להקיא.

הסרט הקצר הטוב ביותר: "בייקון וזעם האל" + "Tarikat" הראשון, דוקומנטרי קצרצר על אישה מבוגרת שטועמת לראשונה בחייה בייקון, הוא הכי רחוק מהכותרת הבאזזפידית הזו. הוכחה לכך שלא צריך הרבה זמן כדי לספר סיפור מרגש, במקרה שלי עד דמעות. השני הוא בכלל סרט גמר של במאית מהולנד, שבמשך 17 דקות היפנט אותי לחלוטין. אין עלילה של ממש, רק רצף של תנועות מהמסורת המוסלמית-סופית, אבל איכשהו זה מדהים.

השימוש הכי מבאס בשיר: "Welcome To New York" הגרוע והילדותי של טיילור סוויפט כיכב גם ב"מדריך לסינגלס" וגם ב"חיים הסודיים של חיות המחמד" והאכיל את הצופים בכפית את כל הקלישאות על התפוח הגדול. אה, ו"יחידת המתאבדים". סטטיסטית כנראה שלפחות אחד ממליארד השירים שממלאים את הפסקול של החרא הזה התאים למה שמתחולל על המסך, אבל בכלל לא בטוח.

העתיד הכי משעמם בסרט מדע בדיוני: "נוסעים" ראשית כל, למקרה שזה לא הובהר די הצורך, הסרט הזה הוא בזבוז זמן, כישרון וכסף ענקי. לעולם אל תסמכו על סרט מדע בדיוני שמתרחש בעתיד הרחוק וכל מה שיש לו לעשות עם זה הוא “ברמן אנדרואיד”. היי, אולי יש לנו חללית ענקית שיכולה להטיס נוסעים מורדמים בהקפאה לכוכב מרוחק, אבל כל השאר בערך אותו הדבר. "הרופא האוטומטי" הוא מיטה משוכללת, שלא עושה כלום בלי אישור של רופא אנושי. עובדי הניקיון? רומבות שעושות צלילים חמודים. העיצוב ה"עתידני" הוא סתם עיצובי אר-דקו גנריים שראינו אלף פעם. האופנה, סמלי הסטטוס, יחסי הכוחות המגדריים ואפילו קו הרקיע של ניו יורק יכלו להיות רלוונטיים גם לפני עשור. אבל היי, בעתיד זה סבבה לגמרי ללכת לבריכה עם בגדי ים לבנים!

דמות האנימציה המכוערת ביותר: הג’אנקי מ”מסיבת נקניקיות”. בעצם, כמעט כל הדמויות ב”מסיבת נקניקיות”. הניג’וס המאעפן הזה מזכיר לי מישהו שלמד איתי בשנה א’ והיה מגיש בשיעורי בימוי תרגילים מחפירים בטמטומם . כל הערה מהמרצה הייתה נענית ב”אה, כן, זאת האסתטיקה”.

הנבל הכי מאעפן: ללא צל של ספק - קארה דלווין בתור המכשפה ב"יחידת המתאבדים", מעיצוב הדמות המכוער ועד הקליימקס הפתטי שבו היא מנסה להשתלט על העולם בעזרת ריקודי בטן.

הסרט הכי גרוע: לאחר התלבטות לא קלה, החלטתי שכלום לא היה מביך כמו "אנגרי בירדס". ערימת אשפה שכולה חמדנות וסאבטקסט גזעני. אנחנו מדברים פה על סרט שבו הגיבורים משכשכים באגם שמתברר בהמשך כאסלה של מי שהם מחשיבים לגיבור לאומי או אפילו לאל. סרט שיש בו אולי שתי בדיחות מצחיקות וכל השאר רעות ברמה שמכאיבה לאוזניים. סרט שמלמד את הילדים להקשיב היטב לאיש הכועס שבטוח שכל המהגרים המרושעים האלה יאכלו את הילדים שלנו, הרי כעס איננו חלילה בעיה או סיפטום לבעיה גדולה יותר, זו תכונה הולמת לגיבור! 

סגנים: "הנערה הדנית" שהדבר היחיד שמנע ממני להעמיד אותו במקום הראשון לצד הציפורים הזועמות הוא שלפחות הייתה לו כוונה טובה, אבל הוא רע ממש,��”באטמן נגד סופרמן”, "ברידג'ט ג'ונס בייבי", "יחידת המתאבדים", "אקס מן: אפוקליפסה", "התופת", "יום האם".

הסרט שאני הכי שמחה שלא ראיתי: אני מצליחה לחשוב בעיקר על המשכונים שחסכתי מעצמי. "אליס מעבד המראה", "עידן הקרח 5" , "היום השלישי: התחדשות", "המטרה לונדון" "זולנדר 2", "החתונה היוונית שלי 2" ו"הצייד: מלחמת החורף", שאם הייתי צריכה לנחש מי מהם הכי נורא כנראה הייתי בוחרת בו. היו גם "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים", שהיו מי שחשבו שהוא נחמד אבל אני מדחיקה אותו ואת קודמו, “הם בכל מקום”, "המעו�� של מיס מה-שמו לילדים משונים" עליו פסחתי כי טים ברטון מאעפן והנציגים המקומיים "ילד טוב ירושלים" ו"ארבע על ארבע".

הסרט שאני הכי מתבאסת שלא ראיתי שוב: “בלשים בע”מ” המגניב, שמטעמים שונים (היה באולם מישהו שהשתין על עצמ, בין היתר) אני לא זוכרת מספיק. אני כן זוכרת שהיה ממש כיף.

הסרט שהכי בייש את הפירמה: “קונג פו פנדה 3″ היה נפילה על הפרצוף של סדרה נחמדה ויצירתית, “אקס מן: אפוקליפסה” היה גרוע ברמות של “המפלט האחרון”, אבל אי אפשר להביס את “ברידג’ט ג’ונס בייבי”, קומדיה לא מצחיקה שהפכה את הגיבורה האהובה שלה לסמרטוט רצפה שאין ביכולתו לתפקד באופן עצמוני ומוסר ההשכל בו הוא “פחח, נשים”. כמו כן, הרימייק הטלוויזיוני המזעזע ל”מופע הקולנוע של רוקי”.

הסרט הכי שנוא: כמתבקש משמו, "שמונת השנואים". היו סרטים גרועים ממנו, אבל עד היום באמת שהייתי בסדר עם כל קשקוש שטרנטינו עשה (לא ראיתי את "חסין מוות"), מה שהחמיר את האכזבה. הייתי מנסה להסביר מה הציק לי במיוחד בשעמום המחץ הזה, אבל למזלי כבר יש לי קומיקס בנושא.

מתאמץ השנה: "יחידת המתאבדים", שפשוט התחנן על ברכיו שנחשוב שהוא מגניב וצעיר ואדג'י ומופרע ואפל כשבפועל הוא קקי מטומטם. בפער לא רב במקום השני: "המדריך לסינגלס".

התספורת הרעה של השנה: ג'ולייה רוברטס ב"יום האם" לצד בן פוסטר ב"וורקראפט", שאפילו לא ראיתי. התספורת הטובה: קייט מקינון ב"מכסחות השדים".

הטייפקאסט הכי ספציפי: פליסיטי ג'ונס <ספוילרים ל"רוג אחת" ו"התופת"> אישה צעירה שלכאורה נגררת לתוך האקשן בניגוד לרצונה אבל בהמשך מתברר שהיא בעצם לוחמת אידיאליסטית נגד הממסד. בסוף היא מתה למען המטרה אבל היא כזאת מעצבנת שלא בדיוק אכפת לי.

הסרט הכי מוזר: ברור ש"Swiss Army Man"! זה סרט על קריפ אובדני שמתחבר עם גופה שמתחילה לדבר ויש לה זקפה ופלוצים קסומים. הוא גם מצחיק וכיפי ואפילו מרגש, תאמינו או לא. כן, גם לי זה מוזר שדניאל רדקליף משחק זומבי יותר טוב משאדי רדמיין משחק טרנסג'נדרית, אבל מה אפשר לעשות.

הרגע הכי מוזר: בחור מתמזמז עם מברשת שיניים, בסרט אנימציה קצר ומשונה מאוד שראיתי בפסטיבל סרטי הסטודנטים. מסתבר שקוראים לו "729.D" והוא תוצרת בלגיה.

ביזיון השנה: "ספוטלייט" זוכה באוסקר זה דווקא סרט בסדר, אבל בשום צורה לא מעניין, מסעיר או קולנועי יותר מ"מקס הזועם: כביש הזעם", "מכונת הכסף" ו"האיש שנולד מחדש". אפילו “לבד על מאדים” יותר ראוי. גם “חדר” ו“ברוקלין”. קיצר, כולם.

הסרט שהכי לא ברור איך הוא לא הגיע למסכים בארץ: הייתה לנו כתבה שלמה בנושא במאקו, ומבחינתי החרפות הכי גדולות הן העובדה ש"פופסטאר", "A Bigger Splash" ו"Hunt For The Wilderpeople" זכו להתעלמות המפיצים, אבל בתכלס, אני יכולה בערך להבין למה. מה שלא הבנתי זה איך יצא שאיש לא הקרין פה את "שמונה ימים בשבוע", הדוקו החמוד של רון הווארד על סיבובי ההופעות של הביטלס, שראיתי בברלין ונהנתי ממנו בטירוף, כיאה למעריצה מושבעת. אפילו יש הופעות אורח מקסימות של וופי גולדברג וסיגורני וויבר! ולא רק שהוא לא הוקרן בישראל בכלל, בקושי דיברו עליו ואנשים אפילו לא מודעים לקיומו.

הדוקומנטרי שהכי אהבתי: "החיים: סרט מצויר" לא עפתי על "ויינר" ועל "מדוגדג" ואת "פרינסס שואו" פספסתי, אבל הסרט הזה הרטיט את לבי, גרם לי לבכות נהר וגם לימד אותי הרבה דברים שלא ידעתי. בכתבה שפורסמה לפני כמה שנים במוסף הארץ, הציג אביו של הילד אוון את הסיפור המדהים על בנו האוטיסט שהתנתק לחלוטין מהעולם וחזר לתקשר בזכות חיבתו לסרטי דיסני. הסרט מספר את הסיפור המטורף שוב והיטב, עם קצת עזרה מאנימציה, אבל גם ממשיך אותו ומתעד את חייו של אוון הבוגר, שלא רק מדבר היטב אלא גם מנהיג מועדון מעריצים של סרטי דיסני, נמצא לראשונה בחייו בקשר רומנטי ועומד לעבור לדירה משלו. זה משהו שאנחנו זוכים לראות רק לעיתים רחוקות, הרי בקולנוע אוטיסטים הם בדרך כלל העול שהורס את חייהם של ההורים/האחים שלהם ולא הגיבורים עצמם.

במקום השני הפרטי שלי נמצא דוקו-אנימציה מטורלל לחלוטין בשם "Nuts!", שהוקרן בפסטיבל ירושלים והתגלה כהזיה ממש כיפית.

הסרטים שהיו בסדר אבל שכחתי לגמרי שראיתי אותם תוך חודש-חודשיים: "האיש שנולד מחדש", "הקומונה" ואחיו התאום העקום "המשפחה הפרסית שלי", "ספוטלייט", “האמא השנייה”, "אן" (למרות שהוא די חמוד).

הציטוטים האהובים:

"סופת חול": "את תתחתני איתי גם אם לא יהיה לי ראש" (גבר לאהובתו, לאחר שהוסכם כי אביה עלול להוריד לו את הראש) "לה לה לנד": "No, Jamal. You be trippin'!" "ברוקלין": "They take a long time at first, and then no time at all” (נוסעת באונייה לאמריקה מסבירה למהגרת האירית אייליש כמה זמן לוקח למכתבים מהבית להגיע) "אנשים שהם לא אני": בערך הכל. "מואנה": "אני אכלתי את סבתא שלי! וזה לקח שבוע כי היא הייתה ממש ענקית" (הסרטן טאמטואה הרשע, בדיבובו של ג'מיין קלמנט, נכנס להיכל התהילה של נבלי דיסני) "דוקטור סטריינג': “Mister…” “Doctor” “Mister doctor?” “It’s... Strange” “Who am I to judge?”

הסרט הכי חמוד שלא ראיתם: "הפלישה" סרט VR שיצר במאי "מדגסקר" ומספר על מפגש מתוק ומצחיק בין חייזרים לארנבון צמרירי. עבדתי באירוע שכלל הקרנת סרטים במשקפי VR והאמת שלראות אנשים נחשפים לטכנולוגיה הזו בפעם הראשונה היה מטלטל. מתי בפעם האחרונה יצא לכם להתרגש באמת מטכנולוגיה חדשה? תתחילו להתכונן, כי בשנתיים-שלוש הקרובות גם לכם ייפול האסימון.

כותרות הסיום הכי טובות: "קובו". פשוט מושלם.

ולסיום סיומת: הסרטים האהובים עליי מהשנה החולפת

פרס מיוחד לסרט שנפסל בגלל חוקי הפורמט: “אנומליסה” כבר כתבתי על הסרט הזה בסיכום של שנה שעברה והיה נראה לי לא הגיוני להכליל אותו גם השנה, למרות שעקרונית הוא עלה בארץ בינואר 2016. אז הנה תזכורת - מדובר בסרט מעולה.

אהובים במיוחד מחוץ לטופ 15:

"מוצאים את דורי": אני אוהבת אותו יותר מהמקורי. "חיות הפלא": סרט בלתי מושלם שנהנתי ממנו מאוד. "מואנה": מחזמר בלתי מושלם שבא לי לראות שוב ושוב ושוב. "אמריקן האני": מתאים בול למי שלא מפחד מדרך ארוכה. "מנצ'סטר ליד הים": יפה, גם אם עושה חשק למות. "כולם רוצים את זה!!": פשוט כיפי. "פופסטאר": מצחיק לאללה. ”ספר הג’ונגל”: רימייק-דיסני הראשון שהוא לא חרא בכלל "קפטן פנטסטיק": איך אומרים אנשים בני מאה? "חומר למחשבה". "חסידודס": סרט הילדים הכי מצחיק שראיתי השנה. "לה לה לנד": ערב טוב לך, אמה סטון, את מושלמת. "גלים גבוהים": כנ"ל רק עם טילדה סווינטון. "The Hunt For Wilderpeople": קסם של דבר. "מיומנו של צלם חתונות": סצנת הריקוד מושלמת, גם שאר הסרט מצוין. "קרול": אפשר לבכות מרוב יופי.

זו השנה השלישית שאני מסכמת את השנה הקולנועית בתצורה כזו, והשנה אני מרגישה שההפרש בין סרט לסרט הוא הכי קטן שהיה. אני אוהבת את כל ה-15 האלה אהבת נפש.

15. "אהבה וידידות" תואר משנה: הסרט התקופתי הכיפי של השנה

וויט סטילמן עושה ג'יין אוסטן. כמובן שהתוצאה היא אחת הקומדיות הכי מהנות של 2016, שגם נראית מדהים ועושה חשק לסדרה שלמה שמתרחשת בחברה הגבוה והמיופיפת הזו. הקאסט בול, התסריט מופתי, הטון מדויק והעיצוב מושלם. וגם -קלואי סוויני! שובי לחיינו במהרה!

14. "ברוקלין" תואר משנה: ההוא שהתגנב ללב שלי ולא מתפנה

אובייקטיבית, יש כמה וכמה סרטים טובים יותר שיכלו לשבת במקום הזה במקומו. רגשית, הסרט הזה הרס אותי. ציפיתי בו פעמיים ובצפייה השנייה התחלתי לבכות עוד לפני שקרו דברים קשים ופשוט המשכתי והמשכתי. משהו בסרט הזה נגע בי מאוד, וזה לא רק בגלל שסירשה רונן מדהימה. רציתי עוד ועוד מהחיים של הדמויות האלה, לראות אותן מנהלות את החיים הקטנים והנחמדים שלהן למשך שנים רבות.

13. "אנשים שהם לא אני" תואר משנה: מראה שחורה

זה לא חוכמה שסטודנטית בת עשרים ומשהו לקולנוע שגרה בתל אביב ויצאה עם מלא דושבגים מתלהבת מסרט של בוגרת האוניברסיטה שלה על בת עשרים ומשהו שגרה בתל אביב ויוצאת עם מלא דושבגים. זאת ועוד - הסרט מתרחש ממש על הציר שאני נעה בתוכו כל יום, כולל סצנה בקפה האהוב עליי, ולמעשה אני אפילו מופיעה בסצנת הפתיחה כניצבת. אבל מה אני אעשה שהסרט הזה מדויק ברמות חריגות? יש בסרט הזה כל כך הרבה אמת שכאב לי פיזית לצפות בו ומאז שיצאתי מהאולם אני לא מפסיקה לצטט ממנו.

12. "חיי כקישוא" תואר משנה: לב ענק

מי היה מנחש שסרט עם שם כל כך מצחיק יתגלה כסרט אנימציית פלסטלינה שמלווה ילדים שהוצאו מבתיהם עקב מות הוריהם, אלימות, אי כשירות של ההורים לטפל בהם ושאר טרגדיות? נציג שוויץ לאוסקר בשפה זרה הוא סרט מתוק ומר, עצוב ומצחיק, כואב וצבעוני, ויותר מכל - עדין מאוד. העדינות הזו מאפשרת לו לספר את הסיפורים הכי עצובים בלי לשבור נפשית את הצופה ובעיקר בלי לטרחן.

11. "שבוע ויום" תואר משנה: הסצנה המצמררת של השנה

יש בסרט הזה משהו שגדל על הצופה מסצנה לסצנה ומצפייה לצפייה. למרות שהתלהבתי כבר בהתחלה, לקח לי זמן ממש להישאב פנימה, בסוף כבר הייתי כולי בפנים. שי אביבי נהדר, יבגניה דודינה מלכת העולם ותומר קפון מציג כאן את אחת הדמויות הטובות של 2016 בקולנוע. וכמובן, הסצנה ההיא עם אורי גבריאל, ��לא ארחיב עליה למקרה שמישהו עדיין לא צפה בסרט הזה (למה?), אבל היא פשוט מרסקת.

10. "חדר" תואר משנה: פצצת מצרר של רגש

מה כבר נשאר לומר על הסרט הזה? כולם התאהבו בו, בברי לרסון המושלמת בתור האם השבורה אבל הכי הכי טובה, בילד המדהים ג'ייקוב טרמבלי, בתסריט המצוין ובסצנת הלידה מחדש המהממת. זה אחד הסרטים שהכי ציפיתי להם השנה והוא לא אכזב אותי לרגע, ��ם כשהוא קצת הגזים נשארתי איתו.

9. "לעבור את הקיר" תואר משנה: הקומדיה הרומנטית הישראלית הכי טובה שראיתי

איך עושים קומדיה רומנטית כמו שצריך? פשוט מאוד: א. לא מעליבים את האינטליגנציה של הקהל. ב. זוכרים שזו אמורה להיות קומדיה וכותבים בדיחות אשכרה מצחיקות. ג. נשארים רומנטיקנים עד הסוף המר. אהבתי את סרטה השני של רמה בורשטיין הרבה יותר משציפיתי. כן, יש בעיות והסוף מוזר, אבל לי לא אכפת. נהנתי ממנו הנאה שלמה, התאהבתי עד מעל הראש בגיבורה שמגלמת בכישרון פסיכי נועה קולר, אפילו עוז זהבי לא הרס לי את הכיף.

8. "יחי קיסר!" תואר משנה: ממתק לסינפילים

שמעתי שיש אנשים שלא אוהבים את הסרט הזה אבל אני מתקשה להאמין שזה אפשרי. בשבילי, הוא עשה הכל נכון מהפריים הראשון ועד הסיום המעולה. פארודיה מבריקה על הוליווד הישנה, על דת ועל אקטיביזם, דיאלוגים מושלמים, שחקנים מעולים וצ'אנינג טייטום רוקד על השולחן, מה עוד אפשר לרצות?

7. "היא" תואר משנה: קרס לי המוח

סרט הקאמבק של פול ורהובן כל כך מוזר ומבלבל שאפשר לקרוא אותו במאה דרכים שונות. לקח לי הרבה זמן לעכל מה באמת קורה שם, וככל שחשבתי עליו יותר אהבתי אותו יותר. איזבל הופר פשוט מדהימה כאן, והדמות שלה היא הוכחה שאפשר לכתוב דמות מורכבת ופגומה של אישה בלי ליפול לשטחיות ולסטריאוטיפים מבאסים. זו תהיה חרפה אם היא לא תקבל אוסקר על הופעתה כמישל (אבל ברור לי שהיא לא תקבל).

6. "המפגש" תואר משנה: מדע בדיוני כמו שצריך להיות

ומאישה מדהימה אחת לאחרת - לואיז, בלשנית שנעקרת מחייה הקטנים כדי להפוך לחלק מסיפור גדול הרבה יותר. אני לא מעריצה של סרטי “אנשים פוגשים חייזרים”, אבל הקלישאתיות של ההתחלה מחליפה במהירות צורה למשהו אחר, הרי הז'אנר הוא רק מלכודת. זה לא שסבלתי מהסצינות הראשונות, עוד לפני שהסיפור ממש התחיל כבר הייתי בדמעות, אבל לא היה לי מושג מה מצפה לי וכמה הסיפור הקטן-עצום הזה הולך לטלטל אותי. אני עדיין כמעט בוכה כשאני נזכרת בסצנה שבה האמת נחשפת. אם איזבל הופר לא תקבל אוסקר (והיא לא, נו), זאת צריכה להיות איימי אדאמס.

5. "זוטרופוליס" תואר משנה: הסרט שלא ידענו שאנחנו צריכים

ממש לא חשבתי שסרט חיות מדברות של דיסני הולך להיות כל כך מהנה, ויותר מזה - חכם. סרט סופר רלוונטי שלקח את הנושאים הנפיצים של התקופה - ייצוג, קבלת האחר, גזענות ודעות קדומות - ועושה משהו מילקשייק מתוק. גם בלי להתייחס לאספקטים האלה, זה פשוט סרט מהיר ומשמח שכיף לראות עם הילדים, עם החברים או סתם לבד. חוץ מזה, ג'ודי הופס וניק ויילד הם הזוג הכי חמוד השנה שיוצריו השתפנו (*סטגדיש*) להוציא מהארון הבין-גזעי.

4. "בגרות" תואר משנה: שיעור התסריטאות של השנה

אני? מאוהבת לגמרי בסרט דרמה רומני? דרמה חברתית שמהדהדת לאומה שלמה דרך סיפור משפחתי קטן? בלי מוזיקה, כמעט בלי קאטים? בדיוק הסרטים שאני נוטה לדלג עליהם בפסטיבלים. אז מה קורה פה? פשוט מאוד - ”בגרות”, החדש של כריסטיאן מונג'יו, הוא סרט מושלם, נקי, מתוקתק, שהכל בו נכון. כמעט אין בו קאטים, אבל גם אין בו שנייה מיותרת. לא קורה בו שום דבר שמח, אבל הוא לא מדכא. מופת של בימוי, של כתיבה, של משחק, של מה לא בעצם.

3. "נעורים" תואר משנה: תענוג

פאולו סורנטינו כתב סיפור רב מימדי שאפשר לראות ולהבין מכל מיני כיוונים, אבל מבחינתי הוא יותר מכל סרט על תקשורת אנושית והניסיון ליצור קשר אינטימי אמיתי עם אחרים, באמצעים העקיפים עד הישירים ביותר. הדמויות חגות אחת סביב השנייה, מתנשאות ומוקסמות זו מזו. כל שוט מושלם, כל שורה בתסריט היא פגיעה בול. יצאתי מהסרט הזה באקסטזה, נרגשת מהתזכורת אילו דברים יפים אפשר לעשות בתוך המסגרת הסטנדרטית של סרט ולמה קולנוע הוא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם.

2. "קובו: אגדה של סמוראי" תואר משנה: ה"איך לעזאזל עשיתם את זה" השנתי

לא כל כך מפתיע שסטודיו לייקה לא הרוויחו בחזרה את המיליונים שעלתה להם הפקת הסרט הזה, אבל זה לא הופך את העניין למדכא פחות. הצצה קצרה בסרטוני מאחורי הקלעים שזמינים ביוטיוב, או אפילו סתם צפייה בסרט עצמו, מזכירה שהסטודיו הזה ממש לא מוריד סטנדרטים או מכוון לסיטואציות פשוטות וקטנות רק בגלל שכל כך קשה ויקר לצלם כל חתיכה ממנו. אומנותית, זה השתלם - יצא להם סרט ממיס ביופיו, מסעיר, טוב לב וחכם. מסחרית, יש בעיה - זה סיפור שילדים עלולים להיבהל ממנו, או סתם להתחיל לבכות, כי חוץ מטעם יקר יש לאולפן הזה גם חיבה לאימה ולאופל. המבוגרים, מצידם, נרתעים אנימציית הסטופ-מושן ומהשם הילדותי. כולם טועים. מדובר בפלא שאני אסירת תודה שזכיתי לחוות, עם אנימציה ומוזיקה מקסימות וסיפור שובר לב אבל גם אופטימי. אחד מהסרטים המונפשים המצטיינים של השנים האחרונות וקשה לומר שהתחרות קלה.

1. “מכונת הכסף” תואר משנה: העולם מטומטם, שיהיה בהצלחה

בשנה דבילית כמו 2016, שכולה אסונות וחדשות רעות, מובן מאליו שהסרט הטוב ביותר היה זה שאמר לנו כמה חודשים קודם שהכל עולה בלהבות. הטרגדיה המצחיקה והקצבית של אדם מקיי היא לא רק תזכורת למה שהפיל את אמריקה ב-2008, אלא אזהרה מפני הנפילה הבאה של האומה הגדולה ושל העולם המערבי יחד איתה. זה הישג כביר בפניי עצמו להצליח לכתוב סרט לא משעמם ולא מבלבל מדי על כלכלה, אלא יצירתי, תזזיתי ומדכא את התחת, אבל לא מדובר בסרט ציני ומר. לא צריך לחפור עמוק מדי בשביל למצוא בו לב - כי סטיב קארל נמצא שם כמעט כל הזמן, וההופעה שלו ריגשה אותי כמו שמעט הצליחו השנה. ביי 2016, היית מבאסת, אבל יש מצב שעוד נתגעגע אלייך.

[deathlessrebirth-blog]

מנעלים ומ״מ התירו עיי״ש נידון דידי ׳

זוהר מתוק מדבש למכירה מנעלים ומ״מ התירו עיי״ש נידון דידי ׳ קצת שאני מנד״ד, וגם יש עוד היתירים גבי קאלאשין שאינם דומיו לנד״ד, (עי׳ שש״כ פרק י״ח הערה מ״ו שהסביר בטטו״ד), ומ״ש הרה״ג הנ״ל (באות י״ג) דצרי ך להיות עכ״פ בגד לע��יים, נכון הדבר אב ל סגי במה שהיא בגד לעניים עכ״פ בשעת לח אור ישראל המטר להציל מטינוף המטר כמ״ש המג״ א שם. ג) ועוד כת�� הרה״ג הנ״ל שליט״א ת ם אם מכסה הגוף כמ״ש הט״ז, וכמ״ש שס״ל לפרמ״ג דגם המג״א ם״ל כן, בעי ג״כ שיכסה רוב בגוף כמ״ש הח״א נכלל נ״ו או ת ס״ד) ושו״ע הרב (סי״א) ואף שהשעה״ צ נסקנ״ז) דחה דבריהם, ולא משמע כן מט״ז ומג״א ופרמ״ג הנ״ל, כבוד הרה״ג הנ״ל עשה סניגורין לדבריהם דהרי הב״י למ ד האי הלכתא דדבר שהיא דרך מלבוש שרי להוציא משום אצולי טינוף מדין הבלני ם שמביאים הסדינים ושם מבואר בגמ׳(קמ״ז ע״ב) ובשו״ע ונו״כ דצריך שיכסה ראש ן ורובן וכמ״ש רש״י דבהכי הוי דרך מלבו ש וא״כ בבא הדין — מכסה של צעיף — צריך ג״כ שיכסה ראשן ורובן. והאמת, דהב״י למד רק שהבלנים מביאים הסדינים אע״פ שאינם מכווני ם להנאת לבישה אלא להוציא הבגד, ה״ ה גבי כל בגד אע״פ שאינו מכוון אלא לאצילי טינוף שרי, (ובאמת יש לדון למה לא הביא מדין בגד ע״ג בגד, מ״מ מדי ן בלנים רואין שאף באופן שמכוון לד״א ובכלל לא מכוון ללבישה ודומה יותר לאצולי טינוף ומ״מ מותר) אבל אין תנאי ודיני הלבישה שוין, דרק גבי בלנים דינא דבעי ראשו ורובן, ולדברי הרב (סמ״א ועי׳ תהל״ד אות כ״ח) גם גבי לבדין שאינם קשים, וכבר עמד ע״ז הט״ז(סקכ״ד) וכת ב להסבירו כיון שאינו בגד גמור, פי ־ שלעולם מצד הסדין אינו בגד להגנ ת ולהנאת הגוף אלא היא סדין שמסתפגים הנשים, ורק לובשו להוציאו ע״כ בעי שיוציאו כדרך בגד עכ״פ ובכה״ג שאינ ו בגד ותורת ההיתר שלובשו כצורת בג ד בעי ראשו ורובו כדכתב רש״י שכן דרך לבישה, וכן מבואר בכל הפוסקים (עי ׳ לשון הרב סי׳ ל״ז ומ״א) דכל בגד שאינ ו עשוי ללבוש ואינו בא להגנת הגוף כגו ן לבדים שאינם קשים או סודר (במקו ם

[speedilysporadicfestival-blog]

משנה ערוכה בפ״ז דמנחות

נגד משנה ערוכה בפ״ז דמנחות (עד:) דמנחת נסכים אין בה לכהנים כלום וכולה כליל לאישים על גבי המזבח עיי״ש, ואם כן אין כאן שום שיריי ם כלל. וגם דברי הרשב״א ז״ל בחידושי ו שם תמוהים מאד בזה. וגם הבין שם בדברי הרי״ן מיגש ז״ל מה שהוא ההודאה r ■ p ספד בשביל' םי היפוך המבואר בדבריו עיי״ש בדבריו ואין להאריך בזה כאן.

בחסות זוהר מתוק מדבש וגם בעיקר תירוץ התום׳ דשיר בתודה לא משכחת לה אלא בתודה זו בלבד שמביאין לתוספת העיר והעזרה, לא משמע הכי מלישנא דברייתא שם דקתני שיר של תודה בכינורות וכד, ופירש רש״י שיר של תודה היו אומרים שם בכינורות וכד, ומשמע דשיר זה מיוחד לעולם לכל תודה, אלא דשם היו אומרים אותו בכינורו ת ובנבלים וכד. וכן מתבאר מלשון רש״י בתהלים שם, ובסידור רש״י שם, דעל כל זבחי תודה היו אומרים מזמור לתודה, ועל כרחך צריך לומ ר דלא סבירא ליה כמו שכתבו התוס׳. אבל לפי מה שביארנו רש״י לטעמיה אזיל דסבירא ליה דקרבן תודה קרבן חובה הוא לכל אותן שצריכין להודות, ואם כן כשאירע נס לציבור שמתחייבים להביא קרבן תודה שפיר הוה ליה כשאר קרבן חובה של הציבור שאומרים עליו שיר זה של מזמור לתודה, ואין מקום כלל לקושית התוס׳ שם. [ז] אכזנם דעת התוס׳ נראה דתודה לאו חובה היא כלל, וליכא תודת חובה אלא זו שמביאין לתוספ ת העיר והעזרה. וכן נראה דעת הר״מ ז״ל שלא הביא בשום מקום בהלכותי ו דארבעה שצריכין להודות חייבין להביא קרבן תודה, וההיא דאמרינן בפרק הרואה דד׳ צריכין להודות לא הביאה אלא בפ״י מהל׳ ברכות (ה״ח) לענין ברכת הגומל עיי״ש, ומשמע דסבירא ליה דק רבן תודה של חובה ליכא כלל ואינו בא אלא בנדר או בנדבה בלבד, וכן נראה מהקדמת ו לפירוש המשנה (סדר קדשים) ובפירו ש המשנה למנחות (פרק התודה) עייש״ה. ולכאורה דעת הרמב״ם והתוס׳ מוכרחת מדאמרינן בפ״ב

[lamaaniosaetze]

אני כותבת שוב פעם כי אני ממש טיפשה, אני מחזיקה אצבעות שעברת את הטסט! וגם אם לא הכל טוב, תמיד אפשר לעשות שוב פעם. הולי שיט גם חמש יחל וגם פיזיקה וכימיה? ריספקט. אווו איזה מגניב שאת מציירת, מה את אוהבת לצייר? לכבוד חג המולד שנחגג מחר (נכתב ב24.12) מה החג האהוב עלייך? לא משנה מאיזו דת :) ומה דעתך על מיניונים? -החשמונאי(ת) החסוי שלך

אני מעריכה את ההחזקת אצבעות אבל לא עברתי😅 הרגשתי כבר במהלך הטסט שאני לא עוברת אבל מה שהכי מבאס אותי זה שאני צריכה לחקות עכשיו לאחרי הסגר כדי להמשיך עם הנהיגה😔

חחחחח תודה על הכבוד, אבל בא נגיד שמתמטיקה נכנס עם הסיפור הזה רק בקושי😅

אני אוהבת לצייר בעיקר בני אדם, בדרך כלל בסטייל סמי ראליסטי, ולפעמים בסטייל יותר פשוט, ואני נהנית גם להוסיף רקעים לפעמים

אני מאד אוהבת את פורים, אוזני המן זה נהדר ואני אוהבת להתחפש אז זה ממש כיף

מיניונים... זה דבר שקיים... לדעתי הם בסדר ופשוט קצת הגזימו עם כל הסרטים שלהם... Its too much

שיהיה לך יום טוב חשמוניאי(ת)!!

[notyouraverageharlot-love-blog]

אמאי לא נזכר שם בגמ׳

אמאי לא נזכר שם בגמ׳), קעו בשבילי סימן יב ההודאה וגם הרי שם בגמ׳ חשיב סדר ונוסח הוידוי, כיצד מתודה חטאת י עויתי פשעתי, וכל הנוסח הזה להוידוי בפרוטרוט אינו שייך לשלמים כלל. וגם כיון שעיקר הבאת שלמים אינם בחיוב לא שייך לומר שהוידוי הוא בחיוב גמור.

בחסות ילקוט יוסף

אבל בכלליות לפי המצב ולפי העני ץ שמביא השלמים לרצות, ואם מרגיש שצריך לבקש מחילה וסליחה או איזה שמץ עוץ, שפיר שייך להתודות (ובדרך כלל מקודם כל קרבן צריך לשוב, שהרי זבח רשעים תועבה, וכמו שמצינו בכל אלו המקומו ת שהזכרנו, וכמו בחוני שהרגיש שדיבר בלשון קצת קשה היה כאן התנצלו ת עמך ישראל שאינם יכולים לסבול ומפני צערם עשה כן) וזה היה הוידוי. שהרי גם לרש״י שפירש להתודו ת איפה היה הוידוי בדברי הוני המעגל, וצ״ל כנ״ל. ולפי זה י״ל שאחר שחישב הר״מ ז״ל שם חיוב הוידוי על חטאת עון חטאת וכר וגם הנוסח המיוחד שצריך לומר על זה, מסיק אחר כך שעל שלמים אינו מתודה, כלומר שאין חיוב ולא נוסח מיוחד שכל זה לא שייך לשלמים. ולא בא למעט וידוים לפי הצורך השעה ולפי הרגשתו, אלא רק אומר דברי שבח, וגם אמירת דברי שבח אינו בחיוב גמור, אלא מסברא דנפשיה קאמר, שהרי ודאי אם זה חיוב מדאורייתא או מדרבנן איפה מצינו דין זה. כז. והנה אם נימא שמזמור לתודה קאי אדברי שבח שהבעלים אומרים בשעת סמיכה, על כל פנים יש מקור לדברי הר״מ ז״ל, בפרט אם דוד יסדה הרי זה מדברי קבלה, אך י״ל שזה רק בתודה ולא בסתם שלמים, אך הר״מ ז״ל לא הזכיר שום דבר בנוג ע לתודה. ואולי משום זה דוקא נקטו האחרונים החתם סופר והלבוש הנ״ל (סי׳ ז וסי׳ יא עיי״ש באורך) שמזמור לתודה אינו ענין כלל לאמירת דברי שבח לדעת הר״מ ז״ל, שהוציא זה מדעתו שיראה לו כן מסברא דנפשיה,

[alien-priincess-blog]

מזה שגם על תודה

(ושמעינן מזה שגם על תודה מתודה דלשון תודה והודאה הם נמי המוב ן של וידוי ואף שהזוהר הק׳ דרש הקרא הכל אשלמים דבעי תודה ולא על קרבן תודה, מכל מקום פשטיה דקרא קאי אתודה). ומה שכתב שמכפר על מצות לא תעשה אולי הכונה אלאו הניתק לעשה, דלא עדיפי השלמים מעולה. או י״ל שקאי ללא תעשה היכא שעבר עליה בשוגג, עיין ברמב״ן על התורה (ייקרא א ר בא״ר) אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין ריצוי כלל. ובמדרש תנחומ א תצוה (פ׳ טס שהשלמים אינן באין אלא לכפרה שהן באין על מצות עשה, יעו״ש וביד יוסף. [ועי׳ בזוהר הק׳ (ח״א פט:) קדבנו כגון שלמים דאתין על שלום. קרבנכם כגון חטאין ואשמו ת דאתיין על חטא ואשם, ונראה דשלמים אינן באין על חטא ולכפרה].

ארגז לספר תורה ב, וכדברי הימים (ב ל כב) מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה׳ וגו׳, וברש״י ז״ל בזה״ל ומתודים על זבח תודה ומודים לה׳ על הנס שנעשה להם שזבח תודה על נס חוא בא יעו״ש. ונראה מדבריו ששני דברים עשו וידוי וגם מודו על הנס, ועיי״ש בתרגום רב יוסף שני גרסאות ״ומודין ״ (הוי״ך ב��ת״ח) ״ומהודן״ (הוי״ו בחול״ם), ובאמת שני הלשונות יש לתרגם ולפרש הן על ההודאה הן על וידוי. ועי׳ במצודות דוד (שם) ומתודים על שלמי התודה הבא להודות עליו על הנסים. וברלב״ג (שם) שהיו מתודים לה׳ על השלמים בסלכם ידיהם עליהם כדי שיכופר להם העון, יעו״ש. הרי שדעת הרלב״ג שהיו שלמים ולא בשביל' סי ^ יב ההודאה הסג תודות, והיה וידוי ממש על העוץ בשעת סמיכה, הרי שסבידא ליה שגם בשלמים שייכא כפרה וגם וידוי בשע ת סמיכה. ואף שסדר הכתוב הוא מזבחים ומתודים, שלכאורה נראה שהוידוי היה אחר הזביחה, מפרש הרלב״ג שהוידוי היה בחיים בשע ת סמיכה. והאחרונים רצו להביא מכא ן יסוד נאמץ לשיטת הרמב״ם ז״ל הנ״ל שבשלמים אומר דברי שבח, אבל זה רק לגי׳ התרגום ומהודן (ולא ומודי ן ־ הוי״ו בפת״ח כנ״ל) וגם הרי לשיטת

[goldenxcali-blog]

והתקיעה בחצוצרות

ששירה והתקיעה בחצוצרות עולים ביחד, ולפי זה אם לא היה תקיעו ת בכהנים לא היה שירה כלל. ובפרט להדעות שקראו ההלל קאי ללוים. והלל זה עוד לא נברא ולא נתגלה עוד בעולם. וכן מבואר להדיא במכילתא הנ״ל ששירה ראשונה נאמרה במצרים , שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, וזה קאי לשיר של לילה (לאחר שפרעה שלח להם). ועיין במדרש רבה (בא פ׳ יח ת) באותה שעה ותחזק מצרים על העם, והן קוראין את ההלל. ב. שוב מצאתי בתוספתא בפ״ח דפסחים ה״ח (דקחשיב הדברים ששוה פסח מצרים לפסח דורות) בזה״ל, פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר. ולכאורה היה אפשר לומר דזה קאי על חשיר שאומרים בשעת אכילת הפסח. וי״ל דלר׳ עקיבא דסבירא ליה בברכות (ט.) חפזון דישראל, אם כן היה אפשר להם לאכול הפסח כל הלילה, ואחר חצות כשאמר להם פרעה צאו וגו׳ התחילו לומר השירה הראשונה הללו עבדי ה׳ ולא עבדי פרעה. (ובאמת שיל״ע שמשמע מהגמ׳ שעיקר השירה בליל פסח היא דין בהלילה ולא באכילת הפסח, מהא דהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג, בפרט אז תיכ ן בשעה שנשתחררו היה החיוב בהלל והודאה למקום).

בחסות תיקים לספר תורה אבל החסדי דוד מפרש לדבר י התוספתא טעון שיר בין בעשית ו בין באכילתו. ולכאורה זה סותר בשבילי סימן יא ההודאה המא להירושלמי והמכלתא הנ״ל, שנראה שהשירה הראשונה אמירת הלל הללו עבדי ה׳ היה דוקא אחר חצות לאחר שנשתחררו. וגם צ״ע לפי שיטת התוספתא שהלוים קראו ההלל. אם כץ איך זה היה שייך בפסח מצרים, וגם התקיעות שמעכבות בשירה ובכהנים. וכל זה לא היה במצרים וכל אחד עשה הפסח בביתו. ואולי לזה מביא בתוספתא שפסח מצרים היה נעשה בג׳ כתים, וכן הוא בירושלמי הנ״ל יעו״ש שבזה נעשה צירוף ביחד. והיה גם במצרים שבא בכנופיא שבזה מקבל צורה של