#אבל זה קצת תקווה

[psychologeek]

הכי ישראלי (מהדורת 2023):

צוחקת בוכה ומלא תקווה. ומגיע לכם גם ליהנות.

ריקוד בטיקטוק:

הורדים אדומים,

הטרנד הזה נמאס

גם אנחנו חזרנו

משבי החמאס

סרטון טיקטוק של משוחררת, עם פספוסים בסוף - כולל המשפט האלמותי של אמא שלה

א': "..מאז שחזרתי-"

אמא (מאחורי המצלמה): תגידי שחזרת מהשבי

א': אמא, אני יודעת שחזרתי מהשבי!

משוחררת בגיל תיכון. בתגובות:

א: בטח אתן מתקדמות עכשיו בכיתה בשיעורי ערבית

משוחררת: וואי, 5 יחידות אני עושה נשבעתתת

[fortunatelychaoticphantom]

אוקיי, בואו נפתח עוד נושא קצת מעורר מחלוקת.

הטוויט הזה גורם לי לחשוב שאולי אתם מוכנים לדבר על הנושא סופסוף:

הטוויט הזה הוא התחלה טובה, אבל אנחנו חייבים לדבר על עובדה פשוטה וחשובה - אין שום הוכחה שהפגנות יכולות להשפיע על תהליכי קבלת החלטות במדינות דמוקרטיות. למעשה, יש אפילו מחקרים שמתחילים לטעון שההשפעה של הפגנות היא דווקא שלילית עבור תנועות חברתיות.

אם מישהו בא אליכם ואומר "אבל יש מחקר שאומר שאם x אחוז מהאוכלוסייה יוצא להפגין אז משטרים נופלים", דבר ראשון תשאלו אותם מי כתב את המחקר הזה. כשהם לא יוכלו לענות לכם תגידו להם שהחוקר.ת הם אריקה צ'נוות'. לא אשקר, גם אני רוב הזמן לא זוכרת שמות של חוקרים, אבל רב הסיכויים שאנשים ששמעו על המחקר הזה קראו חצי כותרת באתר חדשות אקראי או דרך רשתות חברתיות מבלי לקרוא אפילו את הכתבה המלאה, מבלי לראות אפילו את הטד טוק של החוקר.ת ובטח שהם לא קראו אף אחד מהספרים והמאמרים שהם כתבו על הנושא.

דבר שני אם הם אמרו לכם כל מספר שהוא לא 3.5% אתם מוזמנים להפסיק להקשיב, כי זה האחוז הנדרש להפלת משטרים. אבל, אתם אומרים, לא תמיד זוכרים פרטים ספציפיים ממאמרים, מה שחשוב זה התהליכים שמוצגים שם. בסדר צודקים, גם אני לרוב לא זוכרת את כל הפרטים הקטנים. אבל שוב, האם הם באמת מכירים את המחקר? האם הם באמת מבינים על מה הוא או שהם סתם מצטטים אמירות שהם שמעו או קראו בחצי-אוזן?

אז זה מוביל אותנו לדבר השלישי; תשאלו אותם איזה משטרים נסקרו במחקר הזה. כשהם לא יוכלו לענות לכם, תגידו להם שהמשטרים היחידים שנחקרו הם דיקטטורות ואיזה מקרה של כיבוש אחד, לא זוכרת איפה... זה לא מפריע לכם לדעת את העובדה הפשוטה הזאת? העובדה שתנועת זכויות האדם בארה"ב למשל בכלל לא מוזכרת במחקרים האלה לא מעוררת חשד?

צנוות' מדברים נורא יפה, בצורה באמת מרשימה ומעוררת השראה, כזאת שכמעט נותנת תקווה וגורמת לנו כיחידים להאמין שאולי אנחנו כן מסוגלים לגרום לשינויים אמיתיים בעולם הזה. אבל זה שקר. לא רק שזה באופן מובהק חוסר אחריות אקדמית בוטה להקיש ממאגר נתונים אחד (שלטונות דיקטטוריים) תוצאות לגבי מכלול שמעולם לא נבדק (שלטונות דמוקרטיים), אלא שזאת הטעייה מזעזעת של הציבור הרחב למען קליקבייט, שמוביל לפגיעה ממשית בזכויות אדם ובהצלחתן של תנועות חברתיות לחולל שינוי אמיתי.

תראו. זה לא שלהפגנות אין שום ערך. הפגנות מסוגלות להעלות נושאים על סדר היום ולעורר שיח ציבורי ואפילו לעורר השראה בקרב אנשים להיכנס לפעילות חברתית ואפילו פוליטית. אלה שלבים חשובים בכל תהליך של שינוי חברתי. הבעיה היא שזאת לא בהכרח הדרך היעילה ביותר להגיע לתוצאה הזאת, וייתכן שזו אפילו דרך לא מועילה במיוחד.

עכשיו אני הולכת לומר משהו שכנראה לא ימצא חן בעייני רבים מכם - הפגנות הן צורת האקטיביזם העצלה והאנוכית ביותר שקיימת. הפגנה לא דורשת מכם כמעט שום דבר - היא לא דורשת מכם לנהל שיח עם פלגים אחרים במחנה שלכם ובטח לא עם מחנות אחרים. היא לא דורשת מכם להקים ולקיים קהילה. היא לא דורשת מכם להתנדב ולתרום לפעילויות שמחוללות שינוי אמיתי מהיסוד. ניתן במידה רבה לטעון שהפגנה היא אירוע חברתי, בילוי של ממש, שבו המפגינים מקבלים בוסט לאגו של עצמם, הרגשה טובה כאילו הם באמת עושים משהו מבלי באמת לעשות שום דבר, תוך כדי שהם שומעים הדהוד של הדעות שלהם דרך מגפונים וחמשירים ומעלים סטורי נחמד לרשתות החברתיות.

תנו לי להבהיר - אין במה שאמרתי כוונה לזלזל באנשים הרבים שחווים אלימות משטרתית (ואזרחית) מזעזעת בהפגנות. זאת בעיה בפני עצמה שקשורה בניהול של כוחות שיטור והעקרונות שמונחים בבסיס הקיום של הארגונים האלה. אבל בסופו של דבר יציאה להפגנה היא אירוע - הציוד הנלווה, הביגוד המתאים, התיעוד הדיגיטלי והתיוג ברשתות החברתיות. אפשר גם לדבר בהקשר זה על סוגיות של פריבילגיה ולשאול למי יש את הזמן והאמצעים לצאת להפגנות ולמי אין, אבל לא ניכנס לזה כרגע.

עכשיו אני אגיד את המסקנות שלי מהמחקר שאני עורכת כבר כמה עשורים טובים שנקרא לחיות על הפלנטה הזאת - הכוח שלכם הוא לא בזכויות שלכם אלא דווקא בחובות שלכם. להתאסף ברחוב ולצרוח את הדעות שלכם לא יגרום לביבי לחשוב לשנייה שהוא צריך להתפטר או להפסיק את הברית האיומה שלו עם החרדים ועם מטורפים כמו בן גביר. לעצור את התנועה באיילון לא תחזיר אף חטוף. חסימת הכניסה לכנסת לא תעצור את הלחימה בעזה ולא תפסיק את ההרג האינסופי של אזרחים תמימים משני הצדדים (חחח אכפת לכם בכלל מזה חמודים? או שאתם הצבא הכי מוסרי בעולם?).

אתם יודעים מה כן ישפיע? מה כ��ר השפיע למרות שאתם מסרבים שוב ושוב לקלוט את זה? לסרב ללכת למילואים. לסרב לשלם מיסים. לסרב להתגייס. לקיים חרם צרכנות כלכלי וביורוקרטי (מסתכלת עלייך רבנות...). הדברים האלה עובדים, לא כשאינדיבידואלים עושים אותם אלא כשקבוצות עושות אותם.

אתם יודעים מי מקיים את כל פעולות המחאה הללו בהצלחה כבר עשרות שנים? הקהילה החרדית. מלבד המתנחלים, שלא גרים במדינת ישראל, החרדים הם כנראה האוכלוסייה בעלת הזכויות הרבות ביותר והחובות המעטות ביותר במדינה הזאת (באופן אירוני כמובן ביחס למצב הכלכלי שלהם כאנשים פרטיים, אבל כולנו יודעים את הסיבה לזה). החרדים הולכים לכלא בשמחה ובששון כדי לא להרים אצבע אחת להגנת המדינה. החרדים יוצאים ומשתלטים על ערים שלמות במדינה באמצעות פעילות בשטח והקמת גרעינים תורניים. החרדים מסוגלים להביא חברות מסחריות שלמות לחורבן אם הן לא מספיק כשרות או אפילו מתפעלות תנור בשבת (היי פיניציה). וכל זה לא כולל את העוצמה הפוליטית שלהם בכל הנוגע לתחב"צ, פתיחת אתרים ציבוריים וקיום עבודות תשתית בסופ"ש, אבל זה כבר קשור לעובדה שכל מפלגה בממשלה הזאת מחזיקה באיבר אינטימי אחר של ביבי בכיס שלהם.

יש דרכים להביא לשינוי חברתי ופוליטי. הפגנה היא פשוט לא אחת מהן. לא באמת.

(נ.ב. אם אני אגלה שיש אפילו בנאדם אחד שהולך להפגנות ולא מצביע בבחירות, אני לא יודעת מה אני עושה. תצביעו. רצוי למפלגות שיש להן אידיאולוגיה, אבל רובכם עוד לא מוכנים לדיון הזה...)

[noalevitan]

המפקדת: שמרית בתור קורבן של נועה, ובעיקר של עצמה

שמרית, שכל החיים שלה השתמשו בה וזרקו אותה, שמתגייסת במחזור של נערות איתן ולכן בבירור אין לה חיי משפחה טובים או עשירים במיוחד, שאין לה באמת חברות ושעוקצנית לכולם סביבה, מחפשת בנועה את הבתוליות והטוהר שכל כך חסרים לה. היא נחמדה לנועה כשהיא מדברת איתה על העבר שלהן, על איך שהתייחסו אליה, היא מחייכת כשהיא קוראת לה מוזרה, היא בבירור נמשכת אליה, והיא מחבבת את נועה בתור בנאדם קצת מוזר.

בגלל זה כשהן שוכבות וכשנועה אומרת משהו ששמרית מבינה כ"השתמשתי בך" היא כל כך נעלבת ומתרגזת, כי זה מה שהיה לה כל החיים, ופה היא באה לחפש משהו אחר, היא קיוותה שנועה תהיה מסוגלת לתת לה משהו אחר, משהו נעים ורך יותר, משהו שיש בו אולי אפילו רגשות ועתיד. והגישה של ההשתמש וזרוק זה ממש לא מה שנועה מתכוונת או רוצה לשדר לה, אבל חוסר היכולת של שמרית להקשיב לנועה כשהיא מנסה להסביר, כשהיא מנסה לפרוס בפניה את הבעיות שלה עצמה, כשהיא מנסה ליצור איתה קשר משמעותי בכל זאת, זה מה שמונע ממנה להבין את נועה ואת הסיטואציה. כי הרי נועה בבירור לא רצתה להשתמש בשמרית ולזרוק אותה, היא רצתה להבין את עצמה דרך הקשר שלה עם שמרית, הייתה לה תקווה להתחיל משהו בין שתיהן. הקושי של נועה לתקשר את זה יחד עם חוסר הסבלנות של שמרית להבין אותה מונע משתיהן את זה.

שמרית אגב חסרת סבלנות אליה בצדק, אחרי שנועה פגעה בה בעונה 1 שמרית לא ששה מאוד להפגש איתה. אבל היא באה בכל זאת, וזה כי יש לה משיכה, כמו שאמרתי קודם, לטוהר של נועה, ואולי היא אפילו קיוותה שנועה תתנצל על מה שעשתה. אבל חוסר הסבלנות זה מה שמביא אותה להפגע כל כך מהר, במקום לתת לנועה להסביר.

אני עדיין טים נועה במאה אחוז, שלא יהיה ספק לאף אחד. מה שאמרתי פה אפילו לא מבטל את זה, זה בעצם מדגיש כמה התקלה בתקשורת הייתה בעיקר (ואני מדגיש פה רגע, בעיקר, לא רק, כי נועה יכלה לנהל את הסיטואציה יותר טוב אם היו לה הכלים) של שמרית בעיניי, כמה שהיא מיהרה לשפוט את המעשים של נועה בלי לשמוע אותה, וכמה היא מקשה על שתיהן ביצירת קשר משמעותי כשהיא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת. אבל אני לא מאשימה אותה, היא קורבן של עצמה.

(אני בכוונה לא מכניסה את אביב ואת התיקון שהיא נותנת לנועה בעונה 3 לניתוח הזה כי זה ספציפית על שמרית. אבל כן)

[mixmangosmangoverse]

אז איך הולך עם הגרוויטי פולס/פתח תקווה? אם אני מפריעה או משו פשוט תתעלם ממני חחח

אני טיפה מרגישה רע לגבי זה כי אני מנסה להתקדם עם הרעיון אבל אני מתקשה עם זה... כן יגיעה עוד כי אני ממש אהבתי את הרעיון ואני שמח שעוד אנשים אוהבים אבל אני טיפה לא במצב שאני מצייר הכי טוב אז כנראה יקח קצת זמן עד שתראו משהו מזה. סליחה ;-;

[hebrew-sideblog]

אז אתמול הכנתי ארוחת ערב לחברה והיא דיברה על מישהי שאמרה שאין לנו תקווה, הסביבה תיהרס לגמרי, והיא רוצה לעזוב את המדינה או למות.

והחברה שלי אמרה שהיא לא מסכימה, שאנחנו צריכים לנסות לשפר את המצב שלנו גם אם הכל נראה רע מאוד, ולאבד תקווה זה לא עוזר (אני מסכים עם זה).

ואמרתי שאם טראמפ ייבחר אני כנראה אעשה עלייה, כי אני טרנס וכו.

והיא נראתה קצת כועסת וניסתה לשכנע אותי שטראמפ לא ייבחר. ואמרתי שאני מקווה שהוא לא ייבחר, אבל אני רוצה להיות מוכן אם זה יקרה. ועכשיו אני מרגיש רע כי גרמתי לה לכעוס או משהו. אני מרגיש שאמרתי משהו לא נכון.

לא יודע, אתמול נהגתי ליד הבניין שהאקס שלי גר בו, שגרנו בו במשך שנה, שבו הוא פגע בי, וחשבתי שאני לא רוצה להיות באיזור ההוא שוב. אני לא רוצה שהכל יזכיר לי את מה שהוא עשה.

היום שלחתי למישהו קישור לשיר "It's Too Late" של קרול קינג, וכשאני הקשבתי לו, זכרתי איך הרגשתי כשהחלטתי לעזוב את האקס שלי. ועכשיו אני מרגיש את אותו הדבר לגבי המדינה הזאת.

אבל אני לא חושב שזה רעיון טוב לספר לחברים שלי שאני מרגיש ככה.

[israelifepotato]

אני לא מקשיבה כל כך למוזיקה בימינו. אבל שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה ביום שישי ה-6. ויש בו משהו כל כך...לא יודעת. יש בו קצת תקווה. אולי זה רק אני.

[jewvian]

וואו האסק הזה... פתאום אני רואה את צימר באור קצת שונה

כאילו זה כן אסק קצת ישן בהתחשב בשאר הפרקים וזה אבל אני לגמרי פתאום רואה את עצמי בה, ואני באמת יכולה להבין את זה...

יש לי כינוי שהוא בייסיקלי השם משפחה שלי שכל החברים שלי משתמשים בו עוד מאז היסודי, ויש אנשים שלא סגורים של השם הפרטי שלי בגלל שהכינוי הזה כל כך פופולרי. מה גם שאני מוכרת בתור "הבת של" בערך בכל מקום כי ההורים שלי די בכל מקום. תוך כדי שאני קוראת את האסק פתאום נפלה עליי ההבנה: אני רוצה להיות אני פשוט. לא הבת של, לא הפרסונה שיצרתי לעצמי סביב הכינוי שלי, ואולי בצבא זה סוף סוף יהיה אפשרי.

אז תודה לך ולאנון שנתתם לי הזדמנות להבין דבר כזה על עצמי (וסליחה כמובן אם זה לא מתאים או משהו חחח)

חוץ מזה בהקשר של צימר - אני חושבת שיש בה פוטנציאל עצום כאדם וכדמות למרות שברור לי שזה לא יקרה בפרק האחרון, אבל עדיין יש לי עוד קצת תקווה לסוללה בינה לבין טולי ואולי עוד קצת להבין אותה ולראות אותה מתחת למעטה הזה של השביזות והעצבים

טוב חפרתי ביי

אני מאוד אוהבת את האסק הזה האמת, אחד הדיונים היותר עמוקים שהיו לי עם אמנונים כאן חחח גם אחר כך קישרתי אותו לנועה, כאילו מהזווית של "הצבא נתן לי דרך להיפתח ולהיות מי שאני באמת", כי זאת תכל'ס הדרך שהיא עשתה מהעונה הראשונה עד עכשיו.

דיברו על זה בכל מיני ראיונות, אני חושבת שאלונה העלתה את זה הרבה, אבל הצבא אצלנו זה כמו הקולג' האמריקאי. כאילו שלב ביניים כזה בין גיל ההתבגרות ל... אשכרה בגרות חחח וכמו האלטרנטיבה האמריקאית, אנחנו מגלים את עצמנו בצבא, זאת כאילו תחנת העיצוב האולטימטיבית של החיים.

את יכולה להיות מי שאת בצבא, להמציא את עצמך מחדש, לבנות לך את החיים שתמיד רצית ופחדת ליצור, להתנסות. שוב, כתבתי את זה בהקשר של צימר ואמן שנקבל עונה שלישית עם פרק שלם כזה על צימר, שנוכל באמת להשוות בין צימר של הצבא ואור של הבית, אבל זה הפרק שקיבלנו העונה על נועה וכאילו... וואו. על זה בדיוק דיברתי.

אני מקווה שתצליחי ליצור את עצמך מחדש בצבא, או לפחות לבדוק את המים חחח זה אשכרה דף חדש. תעשי מה שבא לך. בגבולות ההיגיון כי בכל זאת צבא חחח שלא יגידו שאני מקלקלת את דור העתיד או משהו 😬 אבל העקרון נשאר: יש לך הזדמנות להיות מי שתרצי להיות. אפילו אם רק לשנתיים.

ואסקים כאלה תמיד מתאימים! אני אוהבת את הדיאלוגים האלה. תרגישו חופשיים להתפרץ לי לאינבוקס ולכתוב את אשר על ליבכם.

לגבי צימר וטולי: לא יודעת כמה טולי תרצה סולחה כזאת. היא נמצאת בהכי תחתית של החיים שלה כרגע, היא כעוסה ופגועה וכואבת. היא בטח מרגישה שכולם בגדו בה, ואם הילל ��צא בלי עונש אז בכלל. אולי אם צימר בא��ת תביע חרטה, אם סוף סוף היא תיפתח את הפה שלה ותדבר על הרגשות שלה. היא כל הזמן סגורה, יש לה אלף מגננות, הציניות שלה זה שריון שהיא בטח עבדה עליו שנים.

היא באמת דמות מדהימה וכרמל בין משחקת אותה כל כך טוב. אמן שתהיה עונה שלישית ושבאמת נקבל פרק צימר כזה, אולי פרק של לפני השחרור כזה? היא כבר סמל, זה בערך... חודשיים לשחרור? זה שני מחזורים פלוס מינוס, אפשר לכתוב איזה פרק פריסה לצימר. ושם היא תתפרק. ההבנה שהיא משתחררת תכה בה ותפחיד אותה והיא תוציא את כל הרגשות שלה. יאללה מהפה שלי לאלוהים!

תודה על האסק! אני מקווה שתצליחי למצוא את עצמך בצבא ושזה יעבור גם לחיים באזרחות. את כבר יודעת לאן תתגייסי? יש לך כיוון?

בכל מקרה בהצלחה חחח תתכונני לפתח קראש על מפקדת אחת לפחות 😜 אה ולהתקלח עם נשק זה רעיון גרוע, שלא יכניסו לך שטויות לראש בטירונות! ושלא תשתי לי שם חשיש!!

[eshcolit-sgula]

האמת קצת מבאס שמרים פרץ לא ניצחה.

כאילו כן זה היה ברור שבוז׳י ינצח ברוב גדול, אבל עדיין היה מקום לתקווה שתהיה נשיאה אישה למדינת ישראל וקצת נוכל לעשות אצבע שלישית למדינות העולם ששונאות אותנו שהיו אצלם רק נשיאים גברים לבנים זקנים. אז הנה גם אצלנו, 11 גברים לבנים זקנים ולא אישה מזרחית.

אולי ב2028 תיבחר אישה, יש לי עוד קצת תקווה.

[corgicupcake]

אני ממש מודאגת ועצובה חבר שלי משרת בהנדסה והוא היה אמור לצאת השבת והוא משרת בצפון והוא הודיע לי ששולחים אותם לגזרה. אני יודעת שזה לא קשור לשום דבר וחשבתי שיהיה בסדר ולא איבדתי תקווה ואז הייתה אזעקה ופשוט נשברתי. אני ממש מפחדת וכל כך מתגעגעת אליו, אני רק מקווה שכולם יהיו בטוחים ושאף אחד לא ייפגע ויחזרו הביתה בריאים ושלמים

אני ממש מצטערת שאת חווה את זה! זה דבר ממש מדאיג, וזה גם קשה כשאי אפשר להיות יחד עם אנשים כשהם נמצאים במקומות אחרים בזמן שיש אזעקות. אני באמת מקווה שחבר שלך בסדר, ושיש לו זמן לשלוח לך עדכונים על המצב שלו. זה לגיטימי לפחד, אני זוכרת שממש הייתי מודאגת כשאח שלי היה בצבא בזמן מבצע.. זה משהו שבאמת קשה לשלוט בו, וזה מדאיג, וכשמשלבים את זה עם הנטייה של בני אדם לחשוב על האופציה הכי גרועה כל הזמן, זה יכול להוביל למקומות לא טובים. הדאגה שלך לגיטימית ואני לא חושבת שיש לי איך לעזור לה, אבל כן הייתי רוצה לעזור לך איכשהו. אם את מרגישה שאת יכולה, הייתי רוצה שבפעם הבאה שאת נלחצת תנסי לדאוג לעצמך קצת, אולי תשקלי לשים בקבוק מים קטן או קצת אוכל במקלט או הממד שלך? זה לא הרבה, אבל זה יכול לעזור

[soplastarter]

-חבל למה את ככה

לפני שפגשתי אותך השם שלך רקד על שפתי עדינות בעונג יש הוא בתוך הפה שלי נח חסר משקל מתנוענע כמו פרפר קלילות בו סביב הלשון שלי כל הברה כל אות למצוא את השקט בתוך הששש את הפתיחות בתוך האאא ואת הכוח בתוך הרר את הזרימה בתוך האון

והשם שלך קיבל מקום גם בלב שלי הייתה לי לתורה למצפן את שמה את איתנה את איתי את הצדק את אמת ואהבה את משמעמות ואת משמעמת את חבר ורעה את יותר מכל זה ביחד

מסתבר שגם זה כנראה רק משחק שלי עם עצמי התמימות שלי להאמין שאני מכיר באנשים ובעצם אני לא יודע מהמתרחש מאחורי החיוך הנעה והמילים היפות ואך גם שמה כנראה הפגנתי בורות

ועכשיו בשם שלך יש אפליה אני לא חושב בצבעים של שחור ולבן או מתהמה על מה היינו יכולים להיות אני לא יודע יותר מה נכון אני חש רק בבדידות של חוסר תקווה העיניים הירוקות שלך היו תמיד יפות העיניים שלך היום תכשיט שדיבר עלי שעורר בי השראה שרציתי להביט בהן אין קץ כל בגד שלבשת היה יופי כי את לבשת אותו ואת היית תמיד יופי מימד אחר של יופי אצילי של כוח , השתקפות של מה שנכון

עכשיו הכל נראה לי כאילו שרון היא מן נמפה כזאת עם הקול היפה שלה והמילים היפות מובילה מלחים אל המוות הורגת אותם עם הרכות שלך אבל הם לא יראו יותר את אור היום לא יחזרו אותו דבר לא יחבקו את חבריהם לא יצחקו יותר לא יכתבו ברכות ולא יחברו שירים הם לא יחוו יותר את הלהבה הניצוץ של אהבה לא יסתקלו אחורה על הרגעים היפים שלהם בלי עתיד הם יעלמו במצולות ואפילו לא ברור על מה ולמי זה היה טוב

שרון עכשיו נראת לי קצת בודדה וקצת עצובה שקועה בעצמה חורצת קווים באוויר היא המשתקפות האו�� דרך פריסמה של עצב ובדידות חלוקה לאלפי רגעים של אור אור עצוב נוגע בהכל וגורם להם לשקוע היא מתקשרת עם העולם בצורה חששנית ומחפשת מה שמגיעה לה

הכל שקיעה הכל שקיעה הכל שקיעה

[ventpsychologist]

ונט פסיכולוג / יום חמישי 3.11.22

היום נפגשתי עם עמית (מוזר שיש לו שם) אחרי איזה חודש שלא נפגשנו ורק דיברנו מידי פעם טלפונית אחרי דאגת ההתאבדות שלי.

זאת הייתה מעין שיחת השלמת פערים, שבסופה הגענו (אפשר לומר, חזרנו) להתעסק ב-'מעגל עידו'. מעגל על שום שיש בחיי הרבה מעגלים, חלקם מעגלי צמיחה, חלקם מעגלי קושי והת��ודדות; ועידו הוא מעגל בפני עצמו שאני מתקשה לסווג אותו בתור אחד מהשניים.

מתוך השיחה על עידו ועל האם אני שמחה שנפרדנו או לא, התחלנו לדבר על חזון. זה התחיל ב-'האם עידו נכלל בתוך החזון שלי? מה בתוך החזון שלי סותר את נוכחות עידו?', ונגמר בכלל בשאלה הגדולה של 'מהו החזון שלי'.

שאלה גדולה לסיים איתה פגישה.

מי ידע שיש לי חזון?

הייתי בטוחה שקוראים לזה שאיפה / תקווה.

אבל יש הבדל בין שאיפה לחזון. שאיפה יכולה להתגשם, ויכולה גם לא, בעוד שחזון נשמע הרבה יותר עיקש (וגם אם לא יתגשם, מרגיש לי שחזון ניסה יותר). אז הנה אני באוטובוס קו 202 לחיפה שואלת את עצמי מהו החזון שלי? תחילה בזוגיות, ואחר כך באופן כללי.

אם אדע מה החזון שלי לבן זוג, יהיה לי הרבה יותר קל לדעת מה לחפש. ויש לי הרגשה שעכשיו אני יודעת קצת יותר מה אני מחפשת. כל פעם אני מקלפת שכבה נוספת מהחזון הלא מלוטש והעמום שיש לי, ועכשיו שכבת לכלוך נוספת ירדה.

אני צריכה לחשוב עם עצמי ולגבש איזשהו חזון כללי ומטושטש כדי להבין מי בן הזוג שאני מחפשת לעצמי, ולדעת את מי אפשר לקחת בחשבון ואת מי בכלל לא.

מרגיש קצת אליטיסטי (התכוונתי לעליון... זאת המילה הנכונה בכלל? אליטיסטי סתם נשמע מגניב) לעשות רשימה של דברים שאני רוצה ולא רוצה. אבל אולי זה הדבר הנכון. אולי חלק מהעבודה שלי עם עמית היא להבין שדברים לא סתם 'בראש שלי', שיש משהו שעומד מאחורי הרגשות שלי, שיש הרבה דברים שמגיעים לי, ומגיע לי לדרוש ולקבל אותם.

אני מבטיחה לעצמי עכשיו שאעשה רשימה כזו מתישהו.

[coffetime-il]

כלים חד פעמיים מתכלים – מתחילים את המהפכה הירוקה!

האביב כבר כאן ואיתו מגיעה גם עונת הפיקניקים. אלא שכולנו תקווה שהשנה הדבר יראה קצת אחרת. בשנים עברו, לאתרי הפיקניק הגיעו רבבות הישראלים כשברשותם כלים חד פעמיים מזהמים מפלסטיק. השנה הכל יכול להיות אחרת, אם רק נקפיד להשתמש בכלים "ירוקים" יותר וידידותיים לסביבה – כלים חד פעמיים מתכלים.

הכלים המתכלים – קצת היסטוריה

לפני פחות מעשור החלו להפציע בישראל כלים חד פעמיים מתכלים עשויי עץ. תחילה, הישראלים לא ידעו איך לאכול את הכלים החדשים (תרתי משמע). הם ראו שהם יפים יותר, שמעו שהם ידידותיים לסביבה, אבל שנים של הרגלים רעים לא נעלמים ברגע. אט אט השמועה על הכלים החזקים, הנוחים, המעוצבים והמרשימים החלה להיות מופצת בין רבים.

��תאום לא רק ישראלים "ירוקים" בנשמתם החלו להשתמש בצלחות, בסכו"ם, בכוסות ובשאר הכלים המיוחדים הללו. במקביל, מחיריהם החלו לרדת. העיצוב המרשים שלהם גרם גם לבעלי אולמות וגני אירועים וחברות הסעדה להשתמש בהם במקום בכלים רב פעמיים המצריכים שעות ארוכות וכמויות אדירות של מים לשטיפתם.

מכת המחץ לכלי הפלסטיק החד פעמיים המזהמים הגיעה לפני חודשים לא רבים, כאשר מס על ייבואם לישראל גרם לכך שמחירם הרקיע, בעוד מחיר הכלים המתכלים נותר כשהיה. כיום, פערי המחיר בין הכלים המתכלים לכלים הישנים שמוטב שלא היו מגיעים מלכתחילה לעולמנו, כמעט לא קיימים.

?במה הכלים המתכלים כל כך טובים

ובכן, בראש ובראשונה, ישנו כמובן העניין הירוק. בעוד כלי פלסטיק חד פעמיים מתכלים רק אחרי קרוב לאלף שנים, לכלי העץ החד פעמיים המתכלים זה לוקח שנים בודדות. בנוסף הם גם ניתנים לשימוש חוזר ולא דורשים הפרדת פסולת. יתרון שני שלהם הוא החוזק והעמידות, כך שסוף כל סוף ניתן להיפטר מצלחות הפלסטיק הנקרעות, מהכוסות המתקמטות, מהמזלגות הנשברים ומהסכינים הלא חותכים.

כפועל יוצא, חווית האכילה באמצעות כלי העץ המתכלים החדשים נוחה הרבה יותר. יתרון שלישי טמון בעיצוב הנאה שלהם. חלק מההנאה באוכל טמון בעיניים, וכשהעיניים פוגשות כלים בעלי מראה חמים ונעים ולא מראה לבן ומשעמם, כבר האוכל מרגיש טעים יותר!

?אילו כלים מתכלים תוכלו לרכוש

אז נכון, עדיין לא המציאו סירים ומחבתות חד פעמיים, אבל כל שאר הכלים שצריך לארוחה ישנם בגרסת העץ החדשה שלהם: צלחות, כוסות, מגשים וקערות במגוון סוגים וגדלים, סכו"ם יפהפה, צלוחיות למטבלים, אריזות טייק אווי, מקלות שיפוד, קונוסים לפיש אנד צ'יפס ועוד מגוון כלים נהדרים. רוצו להזמין!

[the-fool-diary]

15/10/21

טוב זה לא באמת התאריך שבו אני כותבת את כל זה אבל ניחא- העיקר הכוונה. מה שחשוב זה שסופסוף התקדמתי עוד שלב במשחק הזה שנקרא 'חיים' וזה נותן לי תקווה לגבי העתיד.

בכללי כל השבועיים האלו באילת הרגישו מאד מכוננים בצורה מסוימת. עצם העובדה שנסעתי לבד לקורס צלילה בזמן שכמעט כולם שם הגיעו עם עוד מישהו שהם מכירים, כבר הכריחה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתחבר מאד מהר לאנשים חדשים. מצד שני גם היה לי את המקום שלי להיות לבד ולדבר עם אנשים שלא איתי באותה מסגרת כביכול. גם הקורס של המגמה היה מעולה- כן, היו הרבה רגעים שהרגשתי שאני לבד, לא שייכת, עושה הכל בעצמי וכו', אבל אלו דברים שאני מרגישה בכל סיטואציה חברתית אז זה לא שמדובר במשהו חדש. בעיקר הרגשתי שאני מצליחה להתחבר להרבה אנשים, וכשאני אומרת להתחבר אני לא מתכוונת בהכרח שנהיינו פתאום חברים הכי טובים, פשוט לזה שאני מדברת עם אנשים שלא דיברתי איתם לפני ולא חושבת על כל דבר מליון פעם.

מה שהכי ייחרט לי אבל מאילת זה מן הסתם הנשיקה הראשונה שלי- אחרי 21 שנים שהרגישו כמו נצח אני סופסוף יכולה לסמן וי על שלב אחד בעולם הזוגי שנמצא מאחורי. לא עוד שתיקות והסברים מביכים, לא עוד חרדות על איך אני אסביר לבחור העתידי שאני אהיה איתו למה אין לי ניסיון בכלום עדיין. אני גם ממש שמחה שזה קרה כמו שזה קרה, כבר הייתי בטוחה שעד שזה יקרה זה יהיה מביך בטירוף אבל למזלי העולם היה איתי לשם שינוי והכל הרגיש פשוט טבעי. את הדברים הבאים אני אכתוב לזכר התיעוד למקרה והזכרון המופלא שלי יחליט לאכזב אותי בעתיד כאשר אני ארצה לשחזר את הרגע.

טוב ��ז הכרנו בשבוע שאחרי הקורס צלילה שלי, בזמן שהוא מתחיל את שלו. זכור לי שסתם דיברתי איתו במטבח כי חשבתי בהתחלה משום מה שהוא הבחור שהיה איתי בחדר. במהלך כל הימים אחר כך סתם היו לנו שיחות חולין כזה וככה עד ליום שאני ושרון נשארנו עוד לילה בהוסטל. למזלי שרון הרבה יותר חברותית ממני והצליחה למשוך את השיחה עם החבורה שלו קצת מעבר לשיחת חולין, היא גם זאת שהציעה שנצא איתם לבר- ועל כן אני חייבת לשרון בגדול. במהלך כל הערב פשוט הרגשתי איך לאט לאט אני מרגישה יותר ויותר בנוח איתו ואת זה שאני רוצה איתו. הוא היה כל כך חמוד כל הלילה וצחק מכל השטויות שאמרתי, הרגשתי שהוא באמת מתעניין בי ובמה שיש לי להגיד וזה פשוט גרם לי להרגיש כמו בן אדם אמיתי? כאילו אני באמת בן אדם שיכול לעשות דברים כאלו ולהכיר אנשים חדשים, שיהיה בינינו קליק ושהכל פשוט יזרום. אני מאמינה שזה גם למה הצלחתי בסוף לשחרר את עצמי ולתת לגוף שלי לעשות את מה שהוא רצה- הרגשתי כאילו אני רק 'גאיה' בלי כל העבר שלי, הוא לא מכיר אותי מגיל 15, הוא לא יודע עליי שום דבר שאני לא אמרתי לו, הוא רואה אותי בדיוק באור המתאים למטרה שאני צריכה אותו, וכל הדברים האלו פשוט גרמו לי להרגיש מספיק בנוח איתו בשביל לעשות את מה שדחיתי מה שמרגיש כמו כל כך הרבה זמן. אני שמחה שזאת הייתה החוויה הראשונה שלי כי הוא באמת היה בחור מקסים, חכם, מצחיק, וכל השיט הזה. באסה שאני כנראה לא אראה אותו יותר לעולם אבל מצד שני אולי זה דווקא מה שנתן לי את החופש לעשות סופסוף את מה שאני רוצה.

מסקנות, אם אני רוצה להתקדם בחיים שלי אני צריכה לעבור למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי :)

[maccabihaifafc]

‏‎מאסטר שף: 2 בישולים של אצילי ו-2 הצלות של כהן בניצחון החשוב במושבה וכל הלחץ על מכבי ת"א מכבי חיפה עשתה את העבודה הערב (שבת) מול מכבי פ"ת בחוץ, כשגברה על המלאבסים 2:1 משערים של לביא ופלאניץ' אחרי בישולים של אצילי ובין לבין הכהן הגדול סיפק 2 הצלות ענק והיה חלק מרכזי בניצחון. כ-5,000 אוהדים ירוקים חגגו בסיום עם השחקנים ויחזרו מרוצים הביתה, אחרי שסיפקו אווירה מחשמלת וביתית במושבה. הפער כעת ממכבי ת"א עומד לפחות זמנית על 5 נקודות וכל הלחץ עבר לצהובים, שייצאו למשחק קשה מאוד בב"ש לפני משחק העונה ואם לא ינצחו בו זה יהווה ציון דרך משמעותי בדרך לאליפות ירוקה. דקה 4 דוניו ויאניק עם 2 החמצות גדולות בתוך הרחבה, כשאחרי ההחטאה של הגנאי הגיע הקיצוני ההולנדי ומול שער ריק בעט גבוה לשמיים. איך זה לא נכנס?! דקה 6 מנחם מצא את דוניו בתוך הרחבה, אך הגנאי נגח לא טוב החוצה. דקה 7 עבדה ניסה את כוחו מחוץ לרחבה, אך הכדור הלך היישר לכהן. דקה 10 מאיר הגביה נהדר לדוניו שמצא את עצמו חופשי לבעיטה ברחבה, אך הכדור שלו היה חלש והלך היישר לידיו של ינקו. דקה 12 אחרי ההחמצות של הירוקים הם כמעט נענשו מקרן של פ"ת, אך הנגיחה הנהדרת של בלוריאן מתוך הרחבה גרמה לכהן לספק את אחת מהצלות העונה עם נגיעה ברגע האחרון, וואו איזה מזל. דקה 14 לביא מצא את עצמו במצב נוח לבעיטה מחוץ לרחבה ברגל שמאל, ינקו זינק והדף היטב. קצב נהדר במושבה. דקה 17 זה הגיע אחרי לא מעט נסיונות, כשתרגיל מושלם מקרן של אצילי מצא את לביא חופשי ברחבה והקפטן הניף את הרגל וכבש, בישול 7 לקשר שהגיע החורף, מטורף. כ-5,000 אוהדים ירוקים שמספקים אווירה מחשמלת יכולים להיות מרוצים ויקוו לראות שערים נוספים. דקה 20 אצילי כמעט הכפיל בבעיטה אדירה בשמאל מחוץ לרחבה, אבל ינקו סיפק הצלה נהדרת ויאניק לא השתלט טוב על הריבאונד. דקה 23 זה כבר היה נראה בדרך הבטוחה לניצחון, אבל שער של פלאניץ' ממצב נייח נפסל אחרי התערבות שופט המסך. דקה 29 רודריגז שלא פתח טוב את המשחק עשה טעות קשה עם איבוד כדור שהוביל לעבירה של פלאניץ' על עבדה ברחבה, אך כהן שוב פעם הציל מהנקודה בפעם הרביעית ואם הירוקים יקחו אליפות היא תהיה רשומה באותיות זהב עליו. דקה 35 יאניק פרץ בשמאל נכנס לרחבה ובעט רע החוצה. לאחר מכן הקצב קצת ירד עד להפסקה. בתוספת מבצע יפה של אבו פאני הסתיים בבעיטה שהלכה מעל השער. #המשך_הכתבה_בתגובה_הראשונה דעתכם על המשחק? @eliranmhod ( @tsahi_reizel_photography 📸 MHOD) ‎‏ (ב‏‎המושבה: כדורגל בפתח תקווה‎‏) https://www.instagram.com/p/COV5KeuLm7_/?igshid=uxyfpx86or2

[eshcolit-sgula]

גם אני... אבל הרגשתי שהסוף של עונה 7 מיצה את עצמו וסגר את הסיפור די יפה? במיוחד את הסיפור של ג'ייק ואיימי? מה גם הם צילמו את כל העונה מחדש בגלל אנדי סמברג שטען שהוא רוצה להכניס את כל תנועת הblm לסדרה למרות שהיו פרקים שעסקו בדיוק בזה, בפרק הזה שעוצרים את טדי, בפרקים שבהם הולט מדבר על העובדה שהוא לא רק מפקד משטרה הומו עם בן זוג אלא שחור.

ברוקלין99 תמיד ידעה לדעת בנושאים כבדים ברגישות ובעדינות עם העברת ביקורת נוקבת שצריך, כמו הפרק עם איימי וההטרדות המיניות שהיה אחד המדהימים שראיתי בחיי.

פשוט מרגיש לי כזה, אני לא יודעת. אני לא בארה"ב אבל מרגיש לי שלפעמים לגעת בנקודות בפרקים מסויימים זה חשוב, להפוך את העונה למגרש פוליטי שהצופים רוצים לצפות בקומדיה בשביל להתנתק מאירועי היום - יום, קצת פחות.

אלה התחושות שלי בכל מקרה. זה ישב עליי כמה ימים כי כולם מתלהבים מהסדרה ואני פשוט... מרגישה שאם אגיד על זה משהו באיזה קבוצה בפייסבוק אני אבאס אנשים.

סליחה, בכל מקרה.

את צודקת לגמרי, אני רואה את הסדרה נטו בשביל הצחוק (למרות שאני מסכימה איתך הפרקים הרציניים יפיפיים)

מצד שני היה ממש חשוב לכל הקאסט וההפקה לדבר על זה כי זאת סדרת משטרה בכל זאת, הם לא ממש יכולים להתעלם, והיה להם ברור שלא לגעת בזה בעונה 8 יגרור יותר ביקורת שלילית מאשר להקדיש כמה פרקים לעניין.

נכון, הסדרה באמת מיצתה את עצמה, לכן עונה 8 תהיה אחרונה, אבל נשארה בי תקווה שגם ב10 פרקים נוכל להנות עוד קצת מהסדרה המדהימה הזאת...

[echolustful7]

השעה 4:45 ואני ערה. אני ערה כאילו ישנתי נצח והלב שלי דופק כאילו הרגע סיימתי מרתון. כואב לי בחזה, מעין כאבי מועקה, כאילו בלעתי משהו שהיה גדול עליי והוא עושה דרכו באיטיות מטה תוך שהוא דוחף את שאר איברי הפנימיים לצדדים. אני בולעת המון רוק ומנסה להוריד את התחושה אבל אין באמת מה להוריד מוחשית...רק נפשית.

זו מועקה. מועקה זה לא מה שחשבתי. שכחי מהמועקה של הפרידות הקודמות, של רגשות האשם כפי שהכרת, של הפחד מהבחינה, של הדאגה לאדם אהוב שעובר ניתוח. זו מועקה אימתנית, ממש...כואב לי בבית החזה, כואב לנשום, כואב לבכות ואני עייפה.

אני מתהלכת במסדרון הארוך בבית ושומעת את הקליקים שהברכיים שלי משמיעות כשאני צועדת בצורה ממש עצלה. השקט הזה של הלילה, הבדידות הזו, הלילה מרגיש נצחי ואינסופי. אני מכינה תה ומדליקה את הטלויזיה כי זה עוזר לי להרגיש שאני לא לבד, מעין קולות רקע. אני על הספה, כמעט חודש עבר אבל המוח שלי זורק אותי לשם, זורק אותי לרגע שבו היא נשמה את הנשימה האחרונה שלה בין כפות ידיי.

אני לוגמת מהתה ונזכרת באבא מחבר לאמא את מכשיר לחץ הדם שמראה את המילה “שגיאה”, אני מותחת את שרירי הצוואר ונזכרת באיך שהרמתי את השמיכה רק כדי לגלות סימן רטוב סביב אזור האגן שלה. אני נופלת לתוך עצמי שם בדיוק בנקודה הזו. אני ידעתי שאמא שלי הולכת למות, ידעתי הכל, דמיינתי את זה כדי לחסן את עצמי אבל זה לא עזר לי.

אני שוטפת פנים ונזכרת באיך שהתגנבתי לחדר לאחר מותה כשכולם היו מוכי הלם בסלון והרגשתי את כפות הרגלים שלה. הבטתי בבית החזה ארוכות בעולמי אבל שניות ספורות במציאות. בית החזה ��א עלה למרות שהיו רגעים שדמיינתי שכן. איך שהמשכתי להוריד את הסדין מפניה כדי ש”תנשום” כי זה לא אנושי לכסות ככה פנים של בן אדם. איך שהגנבתי אחיזת יד לידה וזה הרגיש כמו...כלום...

זו לא אמא שלי יותר וחללית האם שהביאה אותי למקום המאוד מוזר ומלחיץ הזה הרגע נעלמה. אין יותר את הביטחון הזה של לרוץ לאדם הזה שבעינייך יציל אותך מהכול בעולם. אמא. החללית הזו עזבה. נשמע מטופש אבל זה מה שעלה לי לראש.

התה הזה גרוע, הוא לא טעים בכלל מה חשבתי לעצמי כשקניתי תה בטעם תות? הוא חמוץ כמו השינה שלי כרגע. אני הולכת יחפה כי חם. הקיץ הזה, החום הזה, השרב...אני לוקחת קוביית קרח ונזכרת בכפות הרגליים הקרות שלה...המוח שלי בוגד בי ולוקח אותי לתמונה מזעזעת שלה באיזה מקרר בבית החולים.

זורקת את קוביית הקרח, אני נכנסת למקלחת. אני מתחת למים חמים, אני לא שומעת כלום ולא רואה כלום. רגעים של שקט. ואז כל הרגעים שבהם לקחתי אותה כמובן מאליו באים לדפוק על דלתי. אני יודעת, זה מטופש, ברור לי שהיא לא יושבת איפשהו וכועסת וגם אני לא כועסת על עצמי ויש לי את ההיגיון להבין שאין שום סיבה שארגיש אשמה. ועדיין, הפעם ההיא שכעסתי עליה כי היא שאלה איזו שאלה שלא היתה חשובה לי בזמנו, הפעם ההיא שסיננתי אותה כי ישבתי עם חברה, הפעם ההיא שהעדפתי לצאת במקום לבוא לארוחת שישי למרות שביקשה...כל הפעמים שנכשלתי לחצות את “עד הלום” ולבקר אותה.

השמים מקבלים גוון של כחול עמוק והם כבר לא שחורים. עוד לילה עומד להגמר והאור ישטוף ויבריח ממני זמנית את כל השדים שבאים לבקר בלילה. כל הגוף כואב לי. כולו. ואין לזה סיבה פיסיולוגית.

אני מרגישה את הכאב שלה ואת הסבל שלה, אני לא יכולה שלא. איזה גורל נוראי היה לה. היא תמיד אמרה לי שאין צדק בעולם, זה קונספט מוטעה. היא תמיד אמרה לי שדברים שקורים פשוט קורים כי הם...מתרחשים. אין איזו תוכנית גדולה, מהלך מתוחכם או איזה מוח על שגומל לאנשים על מעשים. ועדיין...לפני חצי שנה היתה לי אמא. אני הייתי אדם צעיר ותמים. הצרות שלי היו מטופשות וחייתי באיזה גן שמור של העולם הזה. תוך חצי שנה גיליתי שהיא חולה והיא מתה. חצי שנה.

אני נפלתי דרך בור, והנפילה הרגישה כמו נצח אבל היא היתה קצרה. ניסיתי להיאחז בכל דבר בדרך מטה, תקווה? צחוק? חיוביות? כלום לא צלח, אני נפלתי ותפסתי תאוצה מטה. אני לא בטוחה שהגעתי לקרקע עדיין.

היא היתה שם ואז היא לא.

נותרתי עם כאבים, סבל ותסבוכים. אני לא מרחמת על עצמי, אני מתפקדת, אני מחייכת, אני אדם שמח מטבעי אבל...צורב לי בלב. כל כך כואב לי שאני לא מצליחה לבכות. לא באמת. ל�� בלכתה, לא בלוויה שלה...

מה דפוק אצלי?

זה כל כך כואב, זה כל כך ��רגי שהמוח שלי פשוט מדחיק את זה וממיר את זה לפיסי. במקום לבכות- כואב לי. וזה כל כך כואב שאני בוכה מהכאב הזה.

פסיכולוגית זה הגיוני. אמא שלי לא הכי עודדה בכי או רחמים עצמיים ולכן ייתכן שהמוח שלי בוחר להתנהג כךאבל להדחקה יש מחיר והוא כבד וכואב.

כשאני ישנה אני מתעוררת בפתאומיות עם זיעה קרה וכשאני ערה אני אסירה להבזקים ומחשבות מורבידיות קשות. זה פגע קרוב, ראיתי את זה, ראיתי הכל וזו אמא שלי. ראיתי את הפחד שלה לישון, את השיתוק ההתנהגותי מהפחד. כולנו פוחדים למות והיא פשוט הסתגרה בתוך עצמה. זה לא היה כמו בסרטים שבהם האנשים חולקים ארוכות את שעל ליבם רגע לפני. היא פשוט הביטה החוצה, ואנחנו התחלפנו במשמרות. היא בקושי דיברה איתי ואני רציתי כל כך לדבר ולשאול.

לשאול אם היא גאה בי, אוהבת אותי, אם אנחנו בסדר? ותכלס מה אני בכלל חושבת על עצמי? כשבנאדם יודע שהוא עומד למות הוא לא חושב מה האחר צריך כרגע פסיכולוגית. הוא ניצב מול איזה קצה לא ידוע ולא בגיל הרצוי ובאופן לא מתוכנן.

אז אני אנוכית. שבכלל חשבתי שיצא לי לדבר על זה, לשאול...

היא הלכה בלי שקיבלתי תשובות, ואני הרי אמורה לדעת אבל היחסים שלי עם אמא היו קצת שונים. בגלל האדם שהיא היתה, בגלל איך שהיא גדלה.

האורות עכשיו נכבים בחוץ, אנשים בקרוב יתעוררו משינה כזו או אחרת באופן עצל או אנרגטי לבוקר חדש. עבורם זה הבוקר של היום החדש ועבורי הבוקר הזה עודנו אתמול. אני משתרכת מאחור ומנסה לרוץ אך מדדה. אני רוצה כל כך להשלים פערים, לחזור למסלול אבל הכאבים מאטים אותי...

מה בכלל יפה בסבל? המוח שלנו אחראי לשליטה על הכאב בכל הגוף אבל הוא עצמו לא חש כאב ובמיוחד בשבילו הומצא הסבל. הסבל הוא לנפש והוא מפחיד פי כמה מכאב. הוא שולט בהיבטים פיסיים ונפשיים...סבל הוא כל יכול.

וזה לא מקרה פרטי של סבל יפה בחבלים...מבויים או כזה שאדם אחראי יכול לשלוט בגבולותיו. אני נתונה לסבל פראי, מהסוג שרק החיים האמיתיים יכולים לייצר. אני אפילו לא יכולה .להתכופף, אני לא יכולה להניד עפעף, אני לא יכולה לצעוק, ואני פשוט...פוחדת

אני אפילו...לא יכולה לבכות.

אולי אני לא חזקה כמו שחשבתי, אולי זו מסיכה? אולי אני מתפוררת לאט לאט... טובעת בתוך עצמי. לא בעצבות, לא בגעגועים אלא בפחד, בטרור, בזיכרונות מכמה החיים יכולים להיות אלימים, כמה שזה לא נתפס, למרות שראיתי מיתה מולי,

כמה שרגע אחד אדם שם...

ואז הוא לא.