#קרבן פסח

[timesofisraelnewsnow]

זבח פסח ישראלי

המכנה המשותף של קרבן הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים הוא המילה “אחדות”. הקרבן נאכל בקבוצות ומשפחות, הקפידו שהוא ייאכל בשלמותו ו”לא תשבור בו עצם” והוכן בצורת צלי (שמאיד ממנו את הנוזלים וגורם לבשר להתכווץ) ולא בבישול (שמרכך ו”מפזר” את הבשר). הרעיון הוא שביום ההולדת הלאומי של עם ישראל אנחנו מגבשים ומחברים את החברה. הגיבוי מקיר לקיר במערכת הפוליטית לצה”ל ולממשלה להגיב ביד קשה נגד האיומים בצפון ובדרום…

[tivonews]

פעילי תנועת 'חוזרים להר' תכננו להקריב קרבן פסח על הר הבית. המשטרה עצרה אותם בדרך והגדי שהם תכננו להקריב ניצל. לסיפור המלא.

[chiiryu-blog]

Day 25 - Jesus ישוע is the True Passover Lamb קרבן פסח‎ -> Final Judgement will 𝙋𝙖𝙨𝙨 𝙊𝙫𝙚𝙧 anyone who is Covered by His Blood

1 Corinthians 5:7b For the Messiah המשיח‎, our Passover Lamb קרבן פסח‎, has been sacrificed.

~

There is a pivotal event which happened in the ancient history of the Jewish Nation (1550 BC ≈), wherein the God of Israel YHWH יהוה‎ delivered them from slavery under the hands of the Pharaoh of Egypt.

YHWH יהוה‎ did so by unleashing the 10 Plagues on the land of Egypt, and the last Plague was the final straw that impelled the Pharaoh to let the Jewish Nation go.

Here are the verses that describe the 10th Plague:

-----------------------------------------------------------

Exodus 12:1,3,5-7 ; 12-13 ; 21-23 ; 29-31 ; 46

1 YHWH יהוה‎ said to Moses and Aaron in the land of Egypt, 3 "Tell all the congregation of Israel that on the tenth day of this month every man shall 𝙩𝙖𝙠𝙚 𝙖 𝙡𝙖𝙢𝙗 according to their fathers' houses, a lamb for a household. 5 Your lamb 𝙨𝙝𝙖𝙡𝙡 𝙗𝙚 𝙬𝙞𝙩𝙝𝙤𝙪𝙩 𝙗𝙡𝙚𝙢𝙞𝙨𝙝, a male a year old. You may take it from the sheep or from the goats, 6 and you shall keep it until the fourteenth day of this month, when the whole assembly of the congregation of Israel shall kill their lambs at twilight. 7 “𝙏𝙝𝙚𝙣 𝙩𝙝𝙚𝙮 𝙨𝙝𝙖𝙡𝙡 𝙩𝙖𝙠𝙚 𝙨𝙤𝙢𝙚 𝙤𝙛 𝙩𝙝𝙚 𝙗𝙡𝙤𝙤𝙙 𝙖𝙣𝙙 𝙥𝙪𝙩 𝙞𝙩 𝙤𝙣 𝙩𝙝𝙚 𝙩𝙬𝙤 𝙙𝙤𝙤𝙧𝙥𝙤𝙨𝙩𝙨 𝙖𝙣𝙙 𝙩𝙝𝙚 𝙡𝙞𝙣𝙩𝙚𝙡 𝙤𝙛 𝙩𝙝𝙚 𝙝𝙤𝙪𝙨𝙚𝙨 𝙞𝙣 𝙬𝙝𝙞𝙘𝙝 𝙩𝙝𝙚𝙮 𝙚𝙖𝙩 𝙞𝙩. (46) It shall be eaten in one house; you shall not take any of the flesh outside the house, 𝙖𝙣𝙙 𝙮𝙤𝙪 𝙨𝙝𝙖𝙡𝙡 𝙣𝙤𝙩 𝙗𝙧𝙚𝙖𝙠 𝙖𝙣𝙮 𝙤𝙛 𝙞𝙩𝙨 𝙗𝙤𝙣𝙚𝙨.

12 For 𝙄 𝙬𝙞𝙡𝙡 𝙥𝙖𝙨𝙨 𝙩𝙝𝙧𝙤𝙪𝙜𝙝 𝙩𝙝𝙚 𝙡𝙖𝙣𝙙 𝙤𝙛 𝙀𝙜𝙮𝙥𝙩 𝙩𝙝𝙖𝙩 𝙣𝙞𝙜𝙝𝙩, 𝙖𝙣𝙙 𝙄 𝙬𝙞𝙡𝙡 𝙨𝙩𝙧𝙞𝙠𝙚 𝙖𝙡𝙡 𝙩𝙝𝙚 𝙛𝙞𝙧𝙨𝙩𝙗𝙤𝙧𝙣 𝙞𝙣 𝙩𝙝𝙚 𝙡𝙖𝙣𝙙 𝙤𝙛 𝙀𝙜𝙮𝙥𝙩, both man and beast; and on all the gods of Egypt I will execute judgments: I am YHWH יהוה‎. 13 The blood shall be a sign for you, on the houses where you are. And 𝙬𝙝𝙚𝙣 𝙄 𝙨𝙚𝙚 𝙩𝙝𝙚 𝙗𝙡𝙤𝙤𝙙, 𝙄 𝙬𝙞𝙡𝙡 𝙥𝙖𝙨𝙨 𝙤𝙫𝙚𝙧 𝙮𝙤𝙪, 𝙖𝙣𝙙 𝙣𝙤 𝙥𝙡𝙖𝙜𝙪𝙚 𝙬𝙞𝙡𝙡 𝙗𝙚𝙛𝙖𝙡𝙡 𝙮𝙤𝙪 𝙩𝙤 𝙙𝙚𝙨𝙩𝙧𝙤𝙮 𝙮𝙤𝙪, when I strike the land of Egypt.

21 Then Moses called all the elders of Israel and said to them, “Go and select lambs for yourselves according to your clans, and 𝙠𝙞𝙡𝙡 𝙩𝙝𝙚 𝙋𝙖𝙨𝙨𝙤𝙫𝙚𝙧 𝙡𝙖𝙢𝙗. 22 Take a bunch of hyssop and dip it in the blood that is in the basin, and touch the lintel and the two doorposts with the blood that is in the basin. None of you shall go out of the door of his house until the morning. 23 For YHWH יהוה‎ will pass through to strike the Egyptians, and 𝙬𝙝𝙚𝙣 𝙃𝙚 𝙨����𝙚𝙨 𝙩𝙝𝙚 𝙗𝙡𝙤𝙤𝙙 on the lintel and on the two doorposts, 𝙩𝙝𝙚 𝙇𝙤𝙧𝙙 𝙬𝙞𝙡𝙡 𝙥𝙖𝙨𝙨 𝙤𝙫𝙚𝙧 𝙩𝙝𝙚 𝙙𝙤𝙤𝙧 𝙖𝙣𝙙 𝙬𝙞𝙡𝙡 𝙣𝙤𝙩 𝙖𝙡𝙡𝙤𝙬 𝙩𝙝𝙚 𝙙𝙚𝙨𝙩𝙧𝙤𝙮𝙚𝙧 𝙩𝙤 𝙚𝙣𝙩𝙚𝙧 𝙮𝙤𝙪𝙧 𝙝𝙤𝙪𝙨𝙚𝙨 𝙩𝙤 𝙨𝙩𝙧𝙞𝙠𝙚 𝙮𝙤𝙪.

29 At midnight YHWH יהוה struck down all the firstborn in the land of Egypt, from the firstborn of Pharaoh who sat on his throne to the firstborn of the captive who was in the dungeon, and all the firstborn of the livestock. 31 Then he summoned Moses and Aaron by night and said, “Up, go out from among my people, both you and the people of Israel; and go, serve YHWH יהוה‎, as you have said.

-----------------------------------------------------------

While this event has a literal meaning during the Old Testament Era, it also has another meaning that we must be aware of -> this is also a prophetic foreshadowing of the True Passover Lamb, Jesus ישוע, which we now have in the New Testament Era.

Jesus ישוע is the Unblemished Lamb (1 Pet 1:19) whose bones were not broken by the Roman Soldiers (John 19:33,36) and was Crucified on the Feast of Passover (Nisan 14) - to fulfill the prophecies pointing to Him as the True Passover Lamb.

In the same way that judgement passed over the houses of the Israelites that were covered by the blood of the Passover lamb in Exodus -> Final Judgement will also 𝙥𝙖𝙨𝙨 𝙤𝙫𝙚𝙧 everyone who is covered by the Blood of the True Passover Lamb, Jesus ישוע (Rom 8:1, John 3:18, Eph 1:7, Rev 1:5), for all humans now born in the New Testament Era (after His Resurrection).

And the way that a person can apply His Blood to themselves / the doorposts of their heart / soul is through Faith.

Romans 3:24-25 and are justified by his grace as a gift, through the redemption that is in the Messiah המשיח Jesus ישוע, whom God YHWH יהוה put forward as a propitiation 𝘣𝘺 𝘩𝘪𝘴 𝘣𝘭𝘰𝘰𝘥, 𝙩𝙤 𝙗𝙚 𝙧𝙚𝙘𝙚𝙞𝙫𝙚𝙙 𝙗𝙮 𝙛𝙖𝙞𝙩𝙝.

(Credits to https://www.fullofeyes.com/ for the image used)

[alien-priincess-blog]

לישראל אלא פסח אחד

להם לישראל אלא פסח אחד שכולן יוצאין בו ידי חובתן תלמוד לומר ושחטו אותו וגו׳. ובהמפרש בירורי המדות פירש דכמו דמצוה על הצבור להקריב את התמיד כך מצוה עליהם להקריב את הפסה, אלא דבפסח יש גם מצות אכילה ולכן כל אחד מחויב להקריב כדי שיקיים גם מצות אכילה, אבל אם אין להם לישראל אלא פסח אחד אז מצוה הצבור להקריב, יעו״ש. לפי זה נמצא דבפסח בעיקרו יש ג ם חובת הצבור. ועי׳ בספר זרע אברהם מהגרמ״ז (בסוף סי׳ ד׳ ובסי׳ ו׳ דף כ״ו ע״ב) שהאריך שם בדברי המכלתא. לג. ובעיקר דברי הירושלמי פ״ה דפסחים (ה״ה) הנ״ל שפסח הואיל ואין לו נסכים תוקעין בשעת שחיטה, ולכאודה זה פשיטא דמה אפשר לעשות. בפרט שיש בספדי זוטא ריבוי לפסח (כנ״�� סי׳ ח׳ אות י״ז) לתקיעות. אך נראה שהירושלמי בא להדגיש שפסח הואיל ואין לו נסכים לתקוע בעת הנסכים, כמו בכל קרבן ציבור, זמן התקיעה היא בעת שחיטה דוקא כמו דאיתא במשנה. וכמו הלימוד לפסח היא מעל זבחכם זו זביחת הפסח הרי דהריבוי על שעת זביחה.

בחסות ארגז לספר תורה וזה חידש הירושלמי דבשעת שחיטה דוק א ולא בשעת זריקה או הקטרה, אך ממילא ילפינן נמי שאז זמן השירה, וכמו שכתב האור שמח דכל עיקר שירה דאינה אלא בקרבן ציבור יליף לה מקרא דותקעתם בחצוצרות (בערכין יא:), ואף שהקרא קאי רק לענין התקיעות של הכהנים בחצוצרות ולא לענין שירה. וצ״ל דשם יליף רב אשי דשירה היא מן התורה הנח בשבילי סימן יא ההודאה מקרא ויהי כאחד למחצצרי ם ולמשוררים להשמיע קול אחד, ובתוס׳ שם, ובקרא כתיב ותקעתם בחצוצרו ת אלמא איכא שירה מן התורה, על כן פירש דמכאן ילפינן דשירה הוקשה לגמרי לתקיעת חצוצרות, שבזמן שיש תקיעה בחצוצרות יש חיוב שירה. ומכאן נמי יש ללמוד שהשירה היא דוקא בזמן התקיעה בחצוצרות, וכן לאידך גיסא אם השירה היא על נסכי היין כדילפינן מקראי ממילא ג ם התקיעה בחצוצרות היא נמי על היין

[goblogger101-blog]

והנה אם באנו לדון מתי הוא ענין

והנה אם באנו לדון מתי הוא ענין אכילת מאכלי חלב בחג השבועות אם בליל יו״ט, או ביום בין אם אוכלו בסעודה בין אם אוכלו בלא סעודה. הנה מפשטות דברי הרמ״א שהוב א לעיל שהוא זכר לקרבן ב׳ הלחם היה מקום לומר שענין אכילתו הוא ביום בזמן ששיך אצלו הקרבת קרבן, וכן מצינו בליל הסדר שמעלים על שולחנו בליל הסדר זרוע וביצה, זכר לקרבן פסח וחגיגה, והתם בלילה הוא זמן אכילת הקרבן פסח והחגיגה, אבל כבר הובא לעיל דברי האגרות משה או״ח [ח״א סי ׳ קס] שכת׳ שאין כאן תקנה כמו בפסח לשים שני תבשילין על השולחן, אלא כיון שאוכלים ב׳ דברים שאין אוכלים אותם יחד, הוי זכר לשני הלחם, עכת״ד, משמע מזה שהוא ענין שמתקיים במ ה שאוכל ב׳ הלחמים ולאו דוקא בזמן של קרבן ב׳ הלחם.

בחסות תיקים לספר תורה וכן היה נראה לדייק מדברי הערוך השולחן כת׳ הטעם לאכול מאכלי 24 בענץ אכילת מאכלי חלב חלב כיון שהוא ר״ת דקרבן החג שכת׳ חדשה לה׳ בשבועתיכם, והיה מקום לדייק שענין אכילתו הוא דוקא בזמן ששיך הקרבת הקדבן דשבועות. ומדברי המג״א שאחר שכת׳ הטעם לאכילת מאכלי חלב מצד דהו א זכר לנקיון ישראל כז׳ נקיים, היה מקום לומר שאין נפק״מ מתי אוכלו במשך היו״ט. ואין ראיה מדברי המחצית השקל שדן על המתנת ו׳ שעות דאפשר שדן כך אם רוצה לאוכלו ביום בהפרש ו׳ שעו ת וכן בלילה. אמנם לפי טעם המשנ״ב שביאר דמ ה שאוכלים מאכלי חלב כיון שלא מצאו איך להכין מאכלי בשר, א״כ יש מקום דהענין באכילתו הוא דוקא ביום בזמן שהוא אחר שקיבלו התורה. אמנם ממה שמצינו בשל״ה שהדגיש שהיה מקום לאוכלו בסעודה אחת דיש דין בבשר שאין שמחה אלא בבשר משמע שהוא דין בזמן שיש דין שמחה ויש לדון אם יש דין שמחה גם בסעודה של ליל יו״ט. אמנם לטעמים שמצינו שאכילת מאכלי חלב הוא סימן לדברים שנמשלה להם התורה וכטעם שכת׳ הדברי יציב

[cailajade1402-blog]

מו בפסח, וכן עבדינן זכרון זכר לקרבן

מו בפסח, וכן עבדינן זכרון זכר לקרבן של שבועות, דהינו קרבן ב׳ הלחם, בשבעות, וקצת יקשה אריכות דברי הרמ״א שכת׳ שחב׳ תבשילין הוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, ולדברו מה זכר לחגיגה איכא, ועוד צ״ב לדבריו רעולה שמה שמביא ב׳ לחמים הוא אותו ענין של מאכלי חלב ולא הוי ענין בפני עצמו, ופשטות לשון הרמ״א משמע דהוי ב׳ דברים וצ״ב. וכבר הרגישו בקושיות אלו המחצית השקל והפמ״ג וכת׳ המחצית השקל דכונת הרמ״א דכמו שעושה שם זכר לב׳ קרבנות ה״ה בשבועות. עושי ם זכר לקרבן שתי הלחם שהיו מביאים , ואיך עושה זה ע׳׳י שאוכל חלב ואח׳׳ב בשר דצריך לכל א׳ לחם מיוחד וצריך להיות שני לחמים, ממילא הוי זכר לקרבן ב׳ הלחם. וכעין זה הוא בפמ׳׳ג שביאר דהמג׳׳א בא לומר דלא תימא רב׳ תבשילין הם לב׳ כבשים, רזה אינו, [אפי׳ שבפסח עושים צלי וביצה, יש לו טעם וכו׳], וכאן זכר רבעי להביא ב׳ לחם עמהם, הוי זכרון לב׳ הלחם, עכת׳׳ד, וכן מבא ר המשנ״ב שם [ס״ק י״ד ט״ו] דאנו עושי ם כבפסח זכר לקרבן, ולחם של חלב לא בענין אכילת מאכלי חלב בחג השבעות, וזמנן אכילתו. יכול לאוכלו עם הלחם של בשר, ויש בזה זכרון לב׳ הלחם ומביא שלכן נהגו לאפ��ת לחם עם חמאה וכו׳ עכת״ד. ומתבאר שהם למרו שהמג״א ביאר באופן אחר את ריברי הרמ״א דבאמת לא הוי ב׳ ענינים גם זכר לחגיגה וגם זכר לקרבן של שבועות קרבן ב׳ הלחם, אלא כמו רבפסח עושים זכר לקרבן של היו״ט הוא הדין הבא עושים זכר לקרבן ב׳ הלחם, ועדין צ״ב דסתימת לשון הרמ״א לא משמע הכי, אלא דהוי ב׳ ענינים בעשית ב׳ לחמים ושאחר מחלב גם זכרון חגיגה וגם זכר לחגיגיה, וצ״ב. ולולי דבריהם היה מקום לומר שדברי הרמ״א הוי שאוכלים דוקא ב׳ מאכלים שלא יכול לאוכלם ביחד כדי שיהיה ניכר שהוי בזה זכר לב׳ קורבנות קרבן חגיגה וקרבן ב׳ הלחם, וכדי שיהיה ניכר שהוי זכר לקרבן ב׳ הלחם לכן עושים את סעודה אחת דוקא בב׳

בחסות תיקים לספר תורה

[magical-dullahan-witch-agat-blog]

שירה ז יא יג י ז

שירה ז יא יג י ז יומא פה. הפייס השני מי שוחט יא לו לו. ומתודה על חטאת וכר ועל עולה ה ד

��ורה

ו א יג ה כג כר נ. וחגיגה דק״צ יא כט נ. ופסח דקרבן יחיד ח יז נא. וחגיגה דקרי ליה קרבן צבור יא כט נא. אתי בכנופיא ח יז יא ב נא, פסח שני דלא אתי בכנרפיא ח י פו: בחטא מפורסם יב כג סוכה לח: הוא אומד הללויה יא ח טג: הקפת המזבח בלולב יא יד נד. תוד״ה שייר ומה שפירש הקונטרס כר יא ח נד: רש״י ד״ה ערב הפסח רכל כת קוראה ח ב תעגית ו: מאי מברך יט. מעשה שאמרו לו לתוכי ו ג ו א ג יט. וקראו הלל הגדול ו ג ד כג. הביאו לי פר הודאה ברש״י ובטו״א א ד(ב) ג כ דה ד א־ג יג:־טז יט כ כג. סמך שתי ידיו וברש״י ז יט כז. מעכבין את הקרבן יא כו מגילה ג. תרגום אונקלום וכר ז ה יד. רש״י ד״ה מעבדות לחירות ובמצפה איתן ט י יא ג יח. וכיון שבאת עבודה ובמהרש״א ז ז יב ז מרעד קטן ט. ומה משכן וכו׳ ט ז ט. את החג וכל ישראל עמו א ט חגיגה ח. ישראל יוצאין יד״ח חגיגה ג כד כתובות ל. הכל בידי שמים כר ד ב(א) כד: תוד״ה חד אמר אלא למיוחסין ז כ יא לו קי^שיז לז. אינו אלא לאחר ישיבה יא כה V לז: רש״י ד״ה ר׳ ישמעאל יא מפתחות הצז נא. במאירי ב כה ד. תודה קרדה שלמים וברש״י ו ובשפ״א ג א-ג m נה: דמייתי נמי תודה כ ה יג

[speedilysporadicfestival-blog]

לן דשלמים הוא ואמרי

וקיימא לן דשלמים הוא ואמרי קשחיט שלמים בחוץ ואכיל להו עכ״ל עיי״ש^ הרי דכייל פסח בין הנך דנידר ונידב משום דפסח בשאר ימות השנה שלמים. ואע״ג דבכהאי גונא מיהת לכולי עלמא בעי עקירה וכמבוא ר בפדק תמיד נשחט ובסוף פרק אלו דברים וכן בחולין שם (לעיל ל.) עיי״ש, מכל מקום כיון דמהניא ליה עקידה לשוויא שלמים חשוב ליה נידד ונידב .

בחסות תיקים לספר תורה ואם כן תודה נמי שהרי מהניא ליה עקירה למשוויא שלמים, וכמבוא ד במנחות פרק התכלת (מוס דאמרינן התם ושחיטה עושה זיקה ורמינהו וכר עד שלא שחטה נפרס לחמה יביא לחם אחר ושוחט, מששחטה נפרס לחמ ה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא והלחם פסול וכר, ואי סלקא דעתך שחיטה עושה זיקה כיון דהוזקקו זה לזה בשחיטה איפסל ליה לחם תיפסל נמי תודה, ומשני שאנ י תודה דרחמנא קריה שלמים מ ה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם. ופירש רש״י וז״ל רחמנא קריה שלמים תודת שלמיו משמע דאף על פי שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים בלא לחם וכר עכ״ל עיי״ש. הרי דכל שנפסלה מלהיות תודה ממילא מתעקרת מתודה וחוזרת להיות שלמים, והלכך לא עדיפא מפסח דכייל ליה תנא דמתניתין בכלל הנך דנידרין ונידבין, וכיוצא בזה אמרינן נמי יג ההודאה p'D ' קפב בשביל התם (כ!ז:) עיי״ש ובמה שכתבו התום׳ שם בד״ה והרי תודה עייש״ה. [ד] [כמש״כ הגרי״ם פערלא ז״ל כאן הארכתי לדון במק״א ואכ״מן. [ה] ועכ״פ ודאי הדין דין אמת דתודה חוזרת להיו ת שלמים אחר שנפסלה לתודה, ואם כן הוה ליה כפסח דחשיב מהאי טעמא כנידר ונידב, ולעולם עיקר קרבן תודה ודאי קרבן חובה הוא לאותן שצריכין להודות על נס שאירע להם, וכדעת הראשונים ז״ל שהבאתי. ועל פי זה נראה במאי דאמרינן בפ״ב דערכין (יא:) בעי רבי אבין עולת נדבת ציבור טעונה שירה או אינה טעונה שירה, עולותיכם אמר רחמנא

[notyouraverageharlot-love-blog]

דש״י וסמ״ג אלו

ומדברי דש״י וסמ״ג אלו נדאה מוכדח דקרבן תודה חובה הוא, דמדכתיב ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וג��׳ ופידשו דש״י וסמ״ג שלא

תורה קדושה

הביאו על הודאה של נס וכו׳, מכלל דקדבן תודה דמיידי ביה עד עכשיו לא באה בנדד ובנדבה אלא קדבן חובה הוא, שכל אחד מארבעה הצדיכין להודות חייבין להביאו. ואם כן לפי יג ההודאה p'D ספ בשבילי דעת הסמ״ק דהלל מתורת הודאה על נס הוא, הרי מצותו מפורש בתורה לפירש״י והסמ״ג, וכן פירש הראב״ע שם עיי״ש, וכן כתב הרא״ש (בקיצו ר הלכות פסח) שכתב שם טעם למה שמביאין שלש מצות משום דדמי ללחמי תודה דהיוצא מבית האסורים מביא תודה, וכן כתב באור זרוע (ת״ב סי׳ מב) דארבעה הצריכין להודות היינ ו להודות ולהביא קרבן תודה עיי״ש. וכן כתב הר״ש פלייזא בפירושו לפיוט אל אלקי הרוחות שהביא באור זרוע (סוף הל׳ פסח) עיי״ש. וכן כתב הראב״ד ז״ל בפירושו לתור ת כהנים (פרשת צו פי״א), וכן כתב הראב״ע בפירושו לתהלים (קז) דארבעה הצריכין להודות חייבים להביא זבחי תודה עיי״ש, וכן כתב הרשב״ץ ז״ל בספרו יבין שמועה בפירושו לפרק איזהו מקומן על מתני׳ דהתודה ואיל נזיר וכו׳, וז״ל בפרשת צו כתיב שמקריב זבחי שלמים על נס שנעשה לו, כגון ארבעה הצריכין להודות הנזכרים במזמור יאמרו גאולי ה׳ שנאמר יודו לה׳ חסדו ונאמר ויזבחו זבחי תודה, זה הקרבן נקרא תודה וטעון לחם וכו׳, עכ״ל עיי״ש. [ב] ובפרק קמא דזבחים (ז.) בההיא דאמרינן התם איתמר תודה ששחטה לשם תודת חבירו רבה אמד כשרה ורב חסדא אמר פסולה, אמר רבה מנא אמינא לה דתניא ובשר זבח תודת שלמיו וגו׳ אבא חנין אומר משום ר״א בא ללמד על תודה ששחטה לשם שלמים כשירה, שלמים ששחטן לשם תודה פסולים, ומה הפרש בין זה לזה, תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרויים תודה , שלמים לשם תודה פסולים, הא תודה לשם תודה כשירה, מאי לאו דחבריה,

[g-i-z-blog1]

בד״ה ימים כו׳ זה

ברכות (יד.) בד״ה ימים כו׳ זה לשונם, לאו דוקא יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד, כיון שאין כל ישראל ביחד כמו שהיו בשחיטת פסחים בי״ד בניסן כו׳, יעו״ש. [ובזה מיושב קושית התוס׳ בערכין דלא מנה אמירת הלל בערב פסח]. ונראה ברור מדברי התוס׳ דסבירא להו שכל ישראלים אמרו הלל ולא רק הלוים לבד, דאם נימא דרק הלוים אמרו הלל ולא (לפחות) ג ם הישראלים עמהם, דבריהם אינם מובנים כלל במה שכתבו טעם לחלק כיון שאין כל ישראל ביחד כמו ערב פסח, הלא שם לא היה כלל קריאת הלל בישראלים. ועל כרחך צ״ל שאף לדעת התוס׳ גם הישראלים הצטרפו לקריאת הלל עם הלוים, אך עיקר הקריאה היה בלויים. וכמו שהבאתי לעיל (סי׳ ח אות ב) אה דברי התפארת ישראל בפסחים, (ודוחק לומר שזה גופא כונתם כמו שהיו בשחיטת פסחים דשם באמת לא היה קריאת הלל כלל בישראלים רק בלוים), ודו״ק.

בחסות ארגז לספר תורה טז. ויש לעורר עוד בדבר חדש, והוא דבכל קרבנות דדין שירה ילפינן מלעבוד עבודה או מושרת בעינן דוקא שהשירה תהיה בשעת עבודה עבודת מזבח, וגם לולא הדין שאין אומרים אלא על היין היה צריך בשבילי סימן יא ההודאה המט לומר השירה והתקיעות בשעת עבודו ת הקרבץ כמו זריקה והקטרה, ולא בשע ת שחיטה אבל בפסח כיוץ דהשירה היא בשעת שחיטה נמצא דשירת הפסח לא נחשבת כעבודה ממש, ולכן גם הישראלים יכולים לשיר ביחד עם הלוים, ואין הזר שסייע בשירת הלוים חייב מיתה, וכנ״ל. ולפי זה אפיל ו לר״מ דסבירא ליה שהשיר מעכב הקרבן, זה דוקא בשאר קרבנו ת דהשירה היא עבודה לעבודה או דיליף מלכפר (שם בערכין יא,) ולא בפסח דהשירה אינה בגדר עבודה לעבודה . ולפי זה דברי הירושלמי שפסח הואי ל ואין לו נסכים תוקעין בשעת שחיטה, זה דוקא בפסח, וזהו החידוש שאפשר לשיר השירה בשעת שחיטה. ולפי זה צ״ע דברי האור שמח (פ״א מה׳ קרבן פסח הי״ב) שנקט בפשיטות שלפי דברי הירושלמי הוא הדין בכל הקרבנות א ם

[goldenxcali-blog]

ואימתי קורין בשיר עליהן

(פ״ג הל׳ יג) ואימתי קורין בשיר עליהן משיגיעו לעזרה הלוים היו מתחילין וקורץ ארוממך כו׳. ושם בפ״ד (הל׳ א) כל המביא ביכורים טעון קרבן ושיר כו׳. ושם <בהל׳ יס הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר ארוממך כו׳, ע״כ. ומכיון שהן בביכורים והן בפסח היה שירה בלוים למה השמיטם הר״מ ז״ל כאן כשמונה עיקר חיוב מצות שירה שנמסרה ללוים, ולא עוד שלא מביא אותם רק הוציא אותם מכלל חיוב שירה במה שכתב והגדיר חוב שירה דוקא על עולות הצבור החובה ועל שלמי עצרת. ואין לומר שכאן מונה רק השירה שאומרים בעת ניסוך היין דוקא, מכל מקום היה לו להר״מ להוסיף ולומר שיש עוד חיוב שירה בכמה דוכתי, שהחיוב מוטל על הלוים אבל לא צריך להיות דוקא על היין (וגם לשיר בקידוש העיר והעזרות נמי לא מביא כאן חיוב שירה בלוים).

תיק לספר תורה

ושם בהל׳ כלה״מ (בהל׳ ה) בזה״ל, בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרו ת בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם וגו׳. וגם בכאן למה השמיט לפסח, והיה לו להוסיף ובשחיטת פסח ראשון ופסח שני (שהיה שם גם תקיעות). אך שם (בהל׳ 0 כתב בזה״ל, בי״ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני וכו׳, וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה שבת, עכ״ל. ומכל זה נראה בעליל שדין שירה בפסחים זהו מסוג אחר. ולפי מה שכתבנו שיש סוג אחר של שירה שעיקרה באה מכח חיובי דבעלים או מצד המאורע, ולא ממש משום לתא דקרבן, אתי שפיר. אך מדבריו שכתב המו בשביל' סימן יא ההודאה שם וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודחי שבת, נראה שגם בפסח זה ו באה בגדר עבודה והיא דוחה שבת, ונראה לכאורה שגם בפסח זהו השירה היא גם דין בקרבן ו��בודתו. יא. ונראה עוד לקבוע מסמרים לדברינו למה שכתבנו

[komorebikun-blog]

אינה משום לתא

עיקרה אינה משום לתא דהקרבץ אכילת הבשר, שהרי פסח שני אינו טעון הלל באכילתו. ובגמ׳ שם (צה:) דיליף מהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג, נראה שהוא מכח הזמן של יום טוב שהיה הנס. וגם מהו כונתם א ם לומר שישנם הרבה שירות נפרדו ת לגמרי במהותן ותוכנן ובכולן אין אומרים אותן השירות על היין, או שבאמת כל אותן השירות הם מסוג אחר בתוכנן ומהותן. ועיין בזה בהמשך דברינו). כ. ובחידושי המאירי ז״ל (שם בברכות) בזה״ל בא״ד, ואע״פ שאומרים הלל על הדוכן בתקיעות ותרועות בשחיטת פסחים כר, וכן במלחמה כמו שנכתב בדברי הימים ביהושפט כשבאו עליו בני מואב ובני עמון המון רב ונתיירא התפלל והבטיחו הנביא כר ונאמר שם ויקומו הלוים להלל לה׳ בקול גדול כר ויוע�� אל העם ויעמד משוררים וכו׳, מכל מקום פירוש הענין שאין הלוים בשעת הקרבת הקרבן אומרים שירה על הדוכן עד שעת נסוך היין לא בשעת הקטרה או זריקה או נסוך המים, עכ״ל. כא. וכדי לבאר דבריהם נראה שיש שני מיני שירות, אח ת

בחסות תיקים לספר תורה שחיובה בא מכח הקרבן ונצמח ת כחלק מחיוב הקרבת הקרבן, וילפינ ן זה מלכפר, ומשום הכי סבירא ליה לר״מ דהשיר מעכב הקרבן כיון דהשירה היא חלק מעבודות שעל הקרבן ובכפרת הקרבן, וגם לרבי אלעזר דלא סבירא ליה כר״מ דריש מה כפרה ביום אף שירה ביום, כיון דהשירה חלק הלוי בהעבודות של הקרבן צריכה להיות ביום דוקא, או דיליף לה מלעבוד עבודה איזה עבודה שהיא צריכה עבודה זו שירה, או הלימוד מושרת וגו׳ (עי׳ ערכיז יא.). הרי שהשירה היא נמי שירות ועבודה ושייכא לעבודת הקרבן, ושירה זא ת ודאי מסורה רק ללוים (ולזה נמי קרי שיר של קרבן כיון שהשירה נצמחת ומחוברת לעצם הקרבן) ועיקרה משום לתא דקרבן ומסורה רק ללוים ובכל התנאים והדינים, אם עיקרה בכלי או בפה ועל היין דוקא. ויש עוד גדר שירה שעיקרה באה

[wickedideals-blog]

קראו את ההלל

שהלוים קראו את ההלל. ובודאי שגם רש״י ז״ל ראה התוספתא. וכן דע ת הר״מ ז״ל הנ״ל שהלוים קראו ההלל, ומלבד זה הלא בערכין (י.) איתא בי״ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח, בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני. וברש״י ז״ל בא״ד והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן י״ב ימים והחלילים מחללים. ובשעת הקרבה היה שיר זה. הרי לך שדעת ו שבשחיטת הפסחים היו הלוים משוררים. ואם כן קשה קושית התוס׳ הנ״ל, וגם צ״ע דלכאורה נראה סתירה בדבריו ממה שכתב בפסחים שהישראלים אמרו הלל. ולקמן נראה ליישב דבריו בע״ה. ולפלא על האחרונים שלא הדגישו בזה. ה. וגם מדברי רש״י בתהלים הנ״ל שכתב אביא הנסכים על התודות שנדדתי ועל אותו הכוס בשמך אקרא. שכן אין הלוי אומר שירה אלא בשביל' סימז ח ההודאה קטו על היין. נראה שדעתו שגם בתודה היה שיר של הלוים בשעת הנסכים, וזהו כדעת החת״ס הנ״ל בסימן ז׳ אות י״א שבתודה שרו הלוים בשיר על הנסכים. וכנראה שירה ממש. ולא שהבעלים אמרו שיר בשעת סמיכה מזמור לתודה. וקשה כנ״ל הא אין אומרים שירה על קרבן יחיד. ולקמן נראה בע״ה ליישב דבריהם.

בחסות ארגז לספר תורה ו. ויש לדחוק בדברי רש״י ז״ל הנ״ל. לאחר שנדקדק דלכאררה למה לא כתב בפשיטות שכן אין אומרים שירה אלא על הנסכים. אך הרי בתודה עיקר השירה היא בבעלים (ולא בלוים) אבל כיון ששירת הלוים היא על היין לכן גם כאן בתודה השירה בבעלים היא גם כן על היין. או י״ל אף שבאמת עיקר שיר של מזמור לתודה היא בשעת סמיכה או הקרבה ולא בשעת הנסכים (כדעת הלבוש הנ״ל). אך ליתר שאת השתב ח עצמו דוד המלך ע״ה שאז בעת הבא ת הנסכים הוא יקרא בשם ה׳ ולא שירה רק גדר קריאה (ועי׳ פסחים (לויט:) שעיקר קרא זה כוס ישועות אשא קא י אסעודה דלעתיד לבוא שיעשה הקב״ה לצדיקים).

[melissavuu-blog]

בטעם עשית ב׳ לחמים

בטעם עשית ב׳ לחמים או תבשילין בשבועות בטעם המנהג לאכול מאכלי חלב כתב כמו השני תבשילין שלוקחים בליל הרמ״א [תצ״ר סעי׳ ג׳] נוהגין פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום אוכלים מאכל חלב ואח״כ מאכל בשר ראשון של שבועות ונ״ל הטעם שהוא וצריכין להביא עמהם ב׳ לחם על 4 בענין אכילת מאכלי חלב בחג השבעות, וזמנן אכילתו. השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה ולפי״ז אינו זכרון לקרבן חגיגה שמביא זכרון לב׳ הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים. עכ״ל. והנה מרברי הרמ״א היה מקום לומר שהוי ב׳ ענינים, מחד לעשות זכר לב׳ תבשלין, ועוד להביא ב׳ לחם שבזה מתקיים הענין של זכר לקרבן ב׳ הלחם , ואם נימא הכי יקשה מאוד מה ענין ב׳ תבשילין שהוא זכר לקרבן פסח לשבועות שאין בו קרבן פסח, והיה מקום לומר שהוי זכר לקרבן חגיגה וקרבן ב׳ הלחם שיש בשבועות, וא״ב יקשה שהיה לו לומר שיש לאכול ב׳ לחמים, מלבד הדין של אכילת מאכלי חלב, דהוא ענין לזכר הקרבנות של החג כמו שעושים זכרון לקרבנות בפסח, [עי׳ משנ״ב ס״ק י״ד]. והנה המג״א [שם ס״ק ז׳] מבאר הרמ״א שצריך ב׳ תבשילין,

תורה קדושה כלומר כשם שבפסח עושין זכר לקרבן ה״ה בשבועות, ובהמשך כת׳ [שם ס״ק ח׳] דלכך מביא ב׳ לחמים כיון דאסור לאכול בשר וחלב מלחם א׳, ומבואר שלמד ברמ״א שאכילת מאכלי חלב הוא גם חלק מהזכרון שעושים זכר לקרבנות כמו בפסח, וכן עבדינן זכרון זכר לקרבן של שבועות, דהינו קרבן ב׳ הלחם, בשבעות, וקצת יקשה אריכות דברי הרמ״א שכת׳ שחב׳ תבשילין הוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, ולדברו מה זכר לחגיגה איכא, ועוד צ״ב לדבריו רעולה שמה שמביא ב׳ לחמים הוא אותו ענין של מאכלי חלב ולא הוי ענין בפני עצמו, ופשטות לשון הרמ״א משמע דהוי ב׳ דברים וצ״ב. וכבר הרגישו בקושיות אלו המחצית השקל והפמ״ג וכת׳ המחצית השקל דכונת הרמ״א דכמו שעושה שם זכר לב׳ קרבנות ה״ה בשבועות. עושי ם זכר לקרבן שתי הלחם שהיו מביאים , ואיך עושה זה ע׳׳י שאוכל חלב ואח׳׳ב בשר דצריך לכל א׳ לחם מיוחד וצריך

[alien-priincess-blog]

העירו ואף דטעון הלל

לא העירו ואף דטעון הלל בשחיטתו אע״ג דהוי קרבן יחיד וקדשים קלים (ובפסח שני י״ל כיון דבא מכח פסח ראשון דהוי כקרבן צבור). ט. וגעל כרחך צריך לומר לייש ב דבריהם שסבירא להו כיון שיש לפסח ריבוי מיוחד המובא בספרי זוטא (מובא בילקוט בהעלותך) זבחי ה ם הפסחים, וגם בקידוש העיר מפורש בקרא (נחמיה יב כז) ובחנכת חומת ירושלים בקשו את הלוים מכ ל מקומותם להביאם לירושלים לעשות חנכה ושמחה ובתודות ובשיר מצלתי ם נבלים ובכנורות וגר, ושם ושיר תחלה והודות לאלקים, ומבואר שהיה בשע ת קידוש שיר בלוים בכל כלי שיר, (ובירושלמי סנהדרין (פ״א הל׳ ג) גמר לשיר זה דקידוש מקרא דנחמיה י״ב יעו״ש). ובעל כרחך צריך לומר דפסח וקידוש העיר יצאו מכללא דתני רב מרי, כיון דבפירוש גלי לן קרא דאיתנייהו בשירה מריבוי דזבחי, וכן בקידוש העיר ממקרא מלא בנחמיה, ועל כרחך רזה הוא מהלכה כדאמרינן וכי עד דאתי יחזקאל כר.

ספר ילקוט יוסף רק קושית התוס׳ דאין הכי נמי דהם שונות מכללא דרב מרי, מכל מקום חיוב השירה בהם יהיה כמו כל השירות כלומר על היין, ותירצו דדוקא על הקרבת הקרבן אמרינן שתיה ואכילה כנ״ל. ואולי יש להעמיס יותר בתירוצם , דדינא דרב מרי דדוקא קרבנות ציבור הקבוע להן זמן וקדשי קדשים טעונים שירה, הוא דוקא באותן סלו בשביל' סיי^ י ההודאה הזבחים שהשירה שלהן היא בשעת הקטרה ולא פסח וקידוש העיר. י. ויש להביא ראיה לדברינו ממ ה דאמרינן שם בערכין (יא.) מרב מתנה דסבירא ליה דביכורים טעונין שירה, ומקשינן והא אין אומרים שירה אלא על היין וכר, ואמאי לא מקשה הש״ס דאיך אפשר לחיובי ביכורי ם בשירה, הא קרבן יחיד הוא ולא קבוע להן זמן, וגם לאו קדשי קדשים נינהו . אלא על כרחך כנ״ל דלדעת רב מתנה כיון שיש גזירת הכתוב מיוחד ללימוד לביכורים, אמרינן שזה דבר מיוח ד לביכורים, אבל חוץ לביכורים הכלל

[netzarifaith]

Pesach / פסח

Passover sacrifice

From Wikipedia, the free encyclopedia

Practice of Passover sacrifice in Jerusalem The Passover sacrifice (Hebrew: Korban Pesakh קרבן פסח‎), also known as the “sacrifice of Passover”, the Paschal Lamb, or the Passover Lamb, is the sacrifice that the Torah mandates Jews and Samaritans to ritually slaughter on the eve of Passover, and eat on the first night of the holiday with…