#פוטרמור

[israeli-stuff]

אוקיי אז כשהייתי בת 11 בערך הציגו לי לראשונה את אתר פוטרמור, שמי שיודע על מה אני מדברת זה אתר הארי פוטר ישראלי. קיצר כתבתי שם מלא פאנפיקים והכרתי מלא חברים שאני איתם בקשר עד היום

אחד מהם דיברתי איתו במיוחד ואפילו נפגשנו בכנסים של עולמות ואייקון.

קיצר אחרי הרבה on/off של הקשר בערך לפני שנתיים התחלנו לדבר שוב

מפה לשם דברים התגלגלו

קיצר

התארסנו השבוע

מזל טוב וזה

[amitherenbored]

מי אתם העוד שבעה אנשים שהיו בפוטרמור?

[mightbehuman]

עשרים שנה

טוב, אז בגלל שכולם כאן מציינים הישג מרשים זה ומשבחים ומהללים את הסדרה, אני רוצה גם לכתוב כמה מילים בנו��א.

אני נולדתי לדור ההארי פוטר. גדלתי עם הספרים. גדלתי עם הסדרה הזאת. מגן חובה שבו הצצתי לכיוון ארון הספרים של אמא, לכיתה א’ שניסיתי לקרוא בפעם הראשונה בלי ניקוד בכלל, ולכיתה ב’ בה נאבקתי עם אבן החכמים (אחרי הכל, ספר ללא ניקוד ראשון) ומיד אחר כך גמעתי את חדר הסודות בשבוע.

אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר וקוראת את גביע הטורניר המשולש מבלי שאני מצליחה להוריד את העיניים מהספר. אילת, ערב קיץ חם, בלי מזגן, ובדיוק הארי וסדריק שוגרו מחוץ למבוך.

אני זוכרת שחיכיתי לספר החמישי. שנתיים של ציפייה (קראתי את הרביעי שנה אחרי שיצא לאור, מסתבר) שבה קראתי כל מה שבא לי ליד, ובין לבין קראתי את הסדרה פעם אחר פעם אחר פעם. 

אני זוכרת שזה היה ארבע לפנות בוקר בדצמבר הקר (לא כל כך כי... אילת) כשסיריוס מת, אני זוכרת שבארבע לפנות בוקר ילדה בכיתה ד’ (?) רצה לחבק את אבא כי סיריוס מת והיא לא רוצה שאבא ימות.

אני זוכרת שבכיתי כמו תינוקת כשדמבלדור מת, ואני זוכרת שבזבזתי שעות על גבי שעות של שכנוע אנשים באינטרנט שדמבלדור ורון הם אותו אדם, ולכן דמבלדור לא באמת מת. הוא לא יכול למות. הוא דמבלדור.

כשהשביעי יצא כבר הייתי בחטיבה. החמישי בדצמבר שנת 2007 (כן, קראתי בעברית. תקפצו לי). היום הראשון של חופשת חנוכה הבית ספרית. הלכנו עם אמא במיוחד לסטימצקי בשביל לקנות את הספר. זוכרים את הקרטון ההוא שספר את הימים עד ליציאת הספר בעברית? הוא עדיין מתחבא מתחת למיטה שלי. זוכרים את הפוסטר שקיבלנו יחד עם אוצרות המוות? הוא עדיין תלוי לי בחדר בבית של ההורים.

אני זוכרת שתוך פחות משבוע לאחר מכן סיימתי את הספר כולו, למרות שהתעקשתי למרוח את הקריאה. אני זוכרת שסיימתי אותו בשש בבוקר כשהיינו צריכים לנסוע “”לצפון”” (למי שלא יודע, צפון של אילתים זה כל מה שצפונית לחצבה). אני זוכרת שישבתי מאחור ובכיתי כל הדרך. חמש שעות של בכי ללא הפסקה.

שנה לאחר מכן החברים האינטרנטים הראשונים שלי היו מאתר אאהפ”ב - אתר אוהבי הארי פוטר בישראל, שם קיבלתי את הכינוי שלי, פלעכס, שאיכשהו נשאר איתי עד היום גם בחיים האמיתיים. שם התאהבתי בפעם הראשונה. שם יצאתי לבד לתל אביב בפעם הראשונה. שם הכרתי את סצינת הגייז התל אביבית. שם גדלתי והתפתחתי באמת.

הארי פוטר לקח חלק מאוד מאוד מאוד גדול בילדות, ובחיים שלי. כשהסרט השמיני יצא חבריי (איי.אר.אל) ואני עשינו מזה ממש מסיבה. בכיתי המון. ואז כבר לא הייתי בת 14 מסכנה, הייתי כבר על סף גיל 18. 

כמובן שבין לבין גמעתי כל טיפת מדיה שרק נתנו לי שהייתה קשורה להארי פוטר - קווידיץ’ בראי הדורות, המש��קים הישנים, פנפיקים, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, העולמות הקסומים, התאבססות מוחלטת על הקאסט של הסרטים (במיוחד על אמה ווטסון אהמאהמ). ואז פוטרמור יצא וסיימתי הכל. ואז יצא עוד פוטרמור. ועוד פוטרמור. ואז ג’יי קיי רולינג התחילה לפרסם בטוויטר ו””להוסיף”” לסודות שמאחורי הארי פוטר. ואז דור הווי שאליו אני שייכת התחיל לקחת הרבה יותר מדי ברצינות את הספרים. ואז ג’יי קיי רולינג הראתה כמה שהיא, יחד עם בני דורי, לוקחת את הסיפור הזה הרבה יותר מדי ברצינות.

אני רוצה להגיד במקום כל ה”ואז”ים האלו - ואז גדלתי, אבל זה לא הסיפור. אני רוצה את הקשר העמוק שיש לי לאווטאר, ואני אומרת לעצמי, איך אני יכולה להגיד את זה מבלי להגיד את אותו הדבר גם על כשף האוויר האחרון?

עוד לא צפיתי בחיות הפלא, והאמת? גם לא כל כך בא לי. הארי פוטר היה... חוויה ענקית שאני כל כך שמחה שיצא לי לקחת בה חלק, כזה או אחר, אבל היא חוויה שנגמרה ואני לא מרגישה אליה שום קשר. כרגע הארי פוטר היה ונגמר. הוא שייך לעבר.

אני עדיין מצטטת את שני הסרטים הראשונים, ואני עדיין נהנת מדיבייט חד על דמותיהם של דמבלדור וסנייפ, במיוחד בהקשר להארי. אני בטוחה שאם אפתח את אחד הספרים ואתחיל לקרוא, לא אוכל לעצור, אבל אני לא מרגישה חלק מהקולקטיב המאוהב. 

אני חושבת שככל שרולינג המשיכה לספר עוד ועוד “עובדות” על הספרים (כמו, למשל, שהיא הפכה את הרמיוני ביום בהיר אחד לכהת עור קנונית כי זה התאים לנרטיב של דיון הגזע) כך איבדתי יותר ויותר קשר לספרים עצמם. ככל שהיא יותר ויותר דחפה נרטיב מסוים, שלא בהכרח נכון לדחוף, ולא בהכרח אובייקטיבי ונכון מוסרית, כך איבדתי יותר ויותר מהכבוד הרב שרכשתי כלפיה בתור סופרת ובתור אדם חושב. 

אז רולינג יקרה, אלפי תודות לך על העולם הקסום שפתחת בפניי. תודה לך על הילדות שלי, תודה לך שגילית לי את האהבה לקריאה. תודה לך על הארי, רון והרמיוני. תודה לך על לונה, על דמבלדור, על סנייפ, על פיבס, על מקגונגל ועל נוויל. תודה לך על לופין ועל הוויזלים, תודה לך על הוגוורטס, ותודה לך על אלפי השעות שבזבזתי בלחקור את הספרים, לפתח תאוריות, וללמוד בע”פ את הקסמים. תודה לך על רוב חיי ותודה לך על התרבות שיצרת סביב הספרים. תמיד נשמע על “הארי פוטר הבא”, אבל אפילו פרסי ג’קסון (אהמהעתקהאהמ) לא הגיע לרמת ההיסטריה סביב הסיפור שלך.

תודה לך על הכל, אבל זה הזמן שלי להודות שלא אכפת לי יותר. לא אכפת לי מילדותו של לופין, לא אכפת לי לשמוע מה האגריד אכל לארוחת הבוקר שלו, ולא אכפת לי לשמוע שוולדמורט זה ליטרלי היטלר ושטראמפ יותר גרוע ממנו. לא אכפת לי שאת זורקת את המילה “נאצי” לאוויר, ולא אכפת לי מה את, בתור סופרת, יש לך להוסיף ולהגיד על הסיפור. הסיפור כבר נכתב. הרמיוני לא שחורה פתאום כי זה מתאים לך וכי את רוצה כמה נקודות זכות בקורס הדייברסיטי שהחלטת לקחת. הסיפור חיי מעבר אלייך. הסיפור כבר לא באמת שלך יותר. את סיימת כאן את תפקידך. הרשתי ��ך להרוס לי את הסיפור של חיי פעם אחת יותר מדי. אני “”ריקליימינג” את הילדות שלי, וסיימתי להרגיש רע עם זה. מבחינתי המילה שלך אחרי 2010 לא שווה יותר ברגע שזה מגיע להארי פוטר.

תודה לך, ולהתראות. שהארי ימשיך לחיות בדמיונך. מעתה כל מה שתגידי הוא בגדר ההדקנון ולא יותר.

אוהבת תמיד (בערך), מור.