#עשיה

[hakdamat-sefer-hazohar]

ליל הכלה

[בליליא דכלה]

.125 רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה, בלילה, שבו הכלה, מלכות, מתחברת בבעלה. כל אותו הלילה, שלמחרתו, ביום השבועות, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, כל החברים, שהם בני היכל הכלה, צריכים להיות עימה, ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם. כלומר, לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התיקונים שלה ותכשיטיה. והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה.

ולמחרת, ביום השבועות, אינה באה לחופה אלא עימהם. ואלו החברים, העוסקים כל הלילה בתורה, נקראים בני החופה. וכיוון שבאה לחופה, הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם.

ביאור הדברים. יש בזה ב' פירושים, ושניהם עולים בקנה אחד:

א. כי ימי הגלות נקראים לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל. ואז שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה'. ועכ"ז, דווקא בעת ההיא, מתחברת הכלה בבעלה, ע"י תורה ומצוות של הצדיקים, הנקראים בעת ההיא, המחזיקים את התורה.

וכל המדרגות הנשגבות, הנקראות סודות התורה, מתגלות על ידיהם. כי ע"כ הם נקראים עושיהם, שהם, כביכול, העושים של התורה. ונמצא, שימי הגלות נקראים ��לילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. וכל החברים, שהם בני היכל הכלה, הם המחזיקים את התורה.

ולאחר גמה"ת והגאולה השלמה, כמ"ש, והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור. למחרתו, הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה. כי אז ישוב הב"ן להיות ס"ג, ומ"ה יהיה ע"ב. וע"כ נבחן למחרת היום ולחופה חדשה.

והצדיקים בעת ההיא נקראים בני חופה, העוסקים בתורה, שאין בהם עשיה. כי אז כתוב, ומלאה הארץ דעה את ה'. והיות הצדיקים הללו, ע"י מעשיהם הטובים, יעלו הב"ן להיות ס"ג, מכוח המשכתם היראה מזמן שעבר, נבחנים שהם עושים את החופה החדשה הזו, וע"כ נקראים בני חופה.

ב. ליל שבועות נקרא הלילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. כי למחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, ביום השבועות, יום קבלת התורה.

אמנם זה עניין אחד עם ביאור הא'. כי ביום קבלת התורה, היה כבר בחינת גמה"ת, כמ"ש, בילע המוות לנצח, ומָחָה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים. כמ"ש, חָרות על הלוחות, אל תקרא חָרות אלא חֵירות, כי באה חירות ממלאך המוות. אלא מחמת חטא העגל, חזרו וקלקלו את התיקון. הרי יום קבלת התורה הוא עניין אחד עם גמה"ת.

ונמצא, שבלילה קודם קבלת התורה, נגמרו בה כל הזיווגים שבימי הסתרה. וע"כ נבחן הלילה ההוא ללילה, שבו הכלה מתחברת בבעלה. שלמחרתו נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, שהוא חג השבועות, שבו נגמר התיקון בחירות ממלאך המוות, שהוא הזמן, שהצדיקים, ע"י מעשיהם הטובים, עושים חופה חדשה לכלה.

והנה נוח לי יותר להמשיך הביאור בדרך פירוש הא', והמעיֵן מדעתו יוכל להעתיק הדברים על יום השבועות, כי עניין אחד הוא.

כל החברים, המחזיקים את התורה, הנקראים בני היכל הכלה, הם צריכים להיות דבוקים בשכינה הקדושה, הנקראת כלה, בכל אותו הלילה של הגלות. כי אז, בימי הגלות, היא מיתקנת ע"י המחזיקים את התורה, בכל אלו המע"ט והתורה והמצוות שהם עושים, עד לטהר אותה מבחינת טו"ר. ותהיה מזומנת לאלו העוסקים בתורה, שאין בהם מבחינת עשיה כלל, אלא היא כולה טוב בלא רע.

ולפיכך צריכים המחזיקים את התורה, שהם בני היכל הכלה, לשמוח עימה על התיקון הגדול הזה שנעשה בכלה על ידיהם. ולשמוח עימה בתיקוניה, שהיא מיתקנת בהם, לעסוק בתורה, כלומר, בתיקונים הבאים לפנינו מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה, שצריכים לעשותם בשמחה.

התבאר, שכל המדרגות וגילוי סודות התורה, שהם בניין השכינה לגמר תיקונה, נעשים רק ע"י המחזיקים את התורה בימי הגלות. ולפיכך, כל אלו המדרגות והקומות, היוצאות בזמן הגלות, נקראות התיקונים של הכלה ותכשיטיה. ואלו הם שהולך ומפרט, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה.

כי חג"ת תורה. נו"ה נביאים. המלכות כתובים. המוחין של ו"ק, שממשיכים לה, דרשות המקראות. המוחין של ג"ר, שממשיכים לה, סודות החכמה. כי כל אלו התיקונים צריכים להמשיכם לכלה באותו הלילה, שבהם נגמרת הכלה לגמה"ת, שהוא יום החופה.

והכלה ועלמותיה באה ועומדת על ראשיהם, ומיתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. המלאכים, שבהם מלובשים הכלים דאחוריים דמלכות שבמצב הא', נקראים עלמות המשמשות לשכינה. השכינה עומדת על ראשיהם, שהם המחזיקים את התורה, כמו שאומרים, ועל ראשי שכינת אל. ועימה יחד העלמות המשמשות אותה. והיא שמחה עימהם, בהיותה מיתקנת והולכת על ידיהן.

ושמחה בהם כל אותו הלילה. שכל משך זמן התיקונים, נקרא לילה. ולמחרת, אינה באה לחופה, אלא עימהם. שביום גמה"ת, יום החופה, לא תוכל להיכנס לחופה, אלא עם אותם המחזיקים את התורה, שבנו ותיקנו אותה בכל הצורך, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. ולכן נקראים בני חופה.

ידוע, שגמה"ת לא יביא עימו שום דבר חדש, אלא ע"י האור העליון דעתיק יומין, יתקבצו כל המ"ן והמ"ד, וכל הזיווגים, וכל המדרגות, שיצאו ב-6000 שנה בזה אחר זה, לזיווג אחד ולקומה אחת, שזה גדול ומכובד. וע"י זה ייתקן הכול. ואז תיכנס הכלה לחופה.

והקב"ה שואל עליהם, על כל אחד, שהעלה פעם מ"ן לזיווג עליון. כי כביכול יושב ומחכה עד שיתקבצו כולם. ונמצא, שואל ומחכה על כל אחד. ואחר שמתקבצים, נעשה אז הזיווג של רב פעלים מקבצאל, ומברך אותם ומעטר אותם, שמתברכים ומתעטרים כולם בבת אחת. ואז, בגמה"ת, נקראים עטרותיה של הכלה.

.126 והיה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. ורבי שמעון היה שמח. וכן כל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון, בניי, אשרי חלקכם. כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה, אלא עימכם. משום שכל אלו, המתקנים תיקוני הכלה בלילה הזה, ושמחים בה, כולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון.

ביאור הדברים. כתוב, אמרתם שָווא עֲבוד אלקים ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, גם נבנו עושי רִשעה גם בחנו אלקים ויימָלֵטוּ. וכתוב, אז נִדברו יִראֵי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה.

ויש להבין הדברים, בעת שאמרו איש אל רעהו ונִדברו ביניהם דברים בזויים כאלו, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, יאמר עליהם הנביא, אז נדברו יראי ה'. ולא עוד, אלא שנכתבים בספר הזיכרון לפניו.

כי לעת קץ, כאשר יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין רב פעלים מקבצאל, יתגלה אור גדול בכל העולמות. וע"י זה ישוב כל בשר בתשובה שלמה מאהבה. ונודע, שהזוכה לתשובה מאהבה, זדונות נעשים לו כזכויות.

ולכן אמר הנביא, על אלו הרשעים שאמרו, ונִדברו ביניהם חירוף וגידוף, לומר, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו: שביום הגדול של גמה"ת, שיתגלה האור של תשובה מאהבה, גם הזדונות, שאין גרוע מהם, ייהפכו לזכויות. וייחשבו אלו המדברים ליראי ה'.

ובגמה"ת, כמו שאמר הנביא, והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה. כלומר, ביום גמה"ת. ולפיכך יש בהכרח ספר זיכרון בפניו על הזדונות והפשעים, הנעשים בעולם. שהרי הוא צריך להם, ליום שהוא עושה סגולה. כי אז ייהפכו להיות זכויות, ויצטרפו וישלימו קומת האור של גמה"ת.

וכמ"ש, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום, אשר אני עושה סגולה. כי אז אני צריך להם, כדי להשלים הקומה. וזה שהנביא מסיים, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו, העובד אותו. כי אז יהיו יקרים לי וחביבים לי, כמו שהיו מהעובדים אותי.

וכולם יהיו רשומים וכתובים בספר הזיכרון. בא לרבות, שאפילו הזדונות, שעשו, יהיו אז רשומים וכתובים בספר הזיכרון. ויכתוב אותם הקב"ה, כאילו היו זכויות, וכאילו היו עובדים אותו בהם, כמו שאמר הנביא.

המספר שבעים מורה על מוחין דחכמה וג"ר, שהם נקראים עטרות. וברכה היא על אור החסדים, שהעולם נברא בב', בברכה, כמ"ש, עולם חסד ייבָּנה, בו"ק. ואומר שבגמה"ת גם אור החסדים יהיה בשבעים עטרות, כמו החכמה, כי מ"ה וב"ן יעלו לע"ב ס"ג. וע"כ נאמר, שהקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות ועטרות מהעולם העליון, דע"ב ס"ג. וע"כ נבחנים אז גם ברכות במספר שבעים.

.127 פתח רבי שמעון ואמר, השמיים מסַפרים כבוד אל. כשהכלה מתעוררת להיכנס לחופה, למחר, היא מיתקנת ומאירה בקישוטיה עם החברים, ששמחו עימה כל אותו הלילה, והיא שמחה עימהם.

.128 ולמחר, כמה המונים, צבאות ומחנות, מתאספים אליה. והיא וכולם, כל אלו הצבאות והמחנות, מחכים לכל אחד, מאלו שתיק��ו אותה בעסק התורה, בלילה הזה. כיוון שהתחברו יחד ז"א ומלכות, ומלכות רואה את בעלה, ז"א, כתוב, השמיים מספרים כבוד אל. השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה, ז"א, הנקרא שמיים. מספרים, שמאירים כזוהר הספיר, המאיר ומזהיר, מסוף העולם ועד סוף העולם.

ביאור הדברים. יום גמה"ת נקרא מחר, כמ"ש, היום לעשותם ולמחר לקבל שְׂכָרָם. המונים, הם עמי הארץ, בלתי עובדי ה'. צבאות, הם עובדי ה'. ומחנות, מורה על המחנות העליונים, שהם מלאכים המלווים את הנשמות, כמ"ש, כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך.

והיא וכולם מחכים לכל אחד. כי כמו שהקב"ה שואל על כל אחד, כך השכינה מחכה על כל אחד. וכיוון שהתחברו יחד ז"א ומלכות, מלכות רואה את בעלה. כי לא תוכל לראות בעלה, מטרם שיתקבצו כולם. ותלויים זה בזה.

השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הזוהר דורש זאת על גמה"ת, שעליו כתוב, והיה אור הלבנה כאור החמה. ואומר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. כי הקב"�� נקרא שמיים. ולעת גמה"ת נקרא חתן, כמ"ש, וכמשוש חתן על כלה, יָשִׂישׂ עליך אלקיך.

כי בכל מקום שכתוב, ויירד ה', הוא עניין של דין או גבורה. כי מורה על ירידה ממעלתו ומרוממותו, באשר עוז וחדווה במקומו. אמנם בגמה"ת, שכל הפגמים והזדונות ייהפכו לזכויות, כי אז יתברר, שכל הירידות לא היו אלא עליות, נקרא הקב"ה בשם חתן, והשכינה הקדושה נקראת בשם כלה.

כלה, מלשון גמה"ת. מלשון הכתוב, ויהי ביום כַּלוֹת משה להקים את המשכן. כלומר, שגמר כל מלאכת המשכן והקמתו. והמילה חתן, מורה ג"כ על ירידה, כמו שלומדים, נחת ממדרגתך ושא אישה. אמנם ירידה זו גדולה מכל העליות הקודמות, בהיותה לקראת הכלה, השכינה בגמה"ת.

חופה, היא כינוס וקיבוץ של כל האו"ח, שיצא ע"י המ"ן, שהעלו הצדיקים בכל אלו הזיווגים של הקב"ה ושכינתו, שהתגלו בזה אחר זה בכל הימים והזמנים של 6000 שנה. כי כולם נעשו עתה לאור גדול אחד של או"ח, העולה והחופף על הקב"ה ושכינתו, הנקראים עתה חתן וכלה. שהאו"ח חופף ממעל להם כמו חופה.

ולפיכך נקראים אז הצדיקים בני חופה. כי לכל אחד יש חלק בחופה זו, בשיעור המ"ן שהעלה למסך שבמלכות לעליית או"ח. ושנאמר, השמיים, זהו החתן, הנכנס לחופה. הכוונה היא על העת של גמה"ת, שאז נקרא הקב"ה חתן, שנכנס אז לחופתו.

ושנאמר, מסַפרים, שמאירים כזוהר הספיר, המאיר והמזהיר, מסוף העולם ועד סוף העולם. מספרים, הם הזיווג הגדול שיהיה לעתיד, מלשון, אישה מספרת עם בעלה. וספיר הוא שם השכינה, מלשון, ותחת רגליו כמעשה לִבְנַת הספיר.

זוהר הספיר, פירושו או"ח, שהיא מעלה מלמטה למעלה. מאיר, פירושו או"י. מזהיר, פירושו או"ח. וע"י הזיווג הגדול הזה, הנעשה בגמה"ת, שהוא קיבוץ מכל הזיווגים, הנה או"י ואו"ח שבזיווג הזה, מאיר ומזהיר מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, השמיים מספרים.

.129 כבוד אל, זהו כבוד הכלה, המלכות, שנקראת אל. כתוב, אל זועם בכל יום. בכל ימי השנה היא נקראת אל. ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. שזה מורה, כבוד על כבוד, אורה על אורה, וממשלה על ממשלה.

כי השם אל, הוא שם החסד הגדול. וכתוב, אל זועם בכל יום. שלכאורה, ההיפך מהחסד. והעניין הוא, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי השכינה הקדושה היא המאור הקטן לממשלת הלילה. ונקראת יראת שמיים. כי הצדיקים צריכים להעלות מ"ן, ע"י התעוררות מלמטה שלהם, ולתקן אותה במסך המעלה או"ח. ואז נמשך השפע מלמעלה למטה, ולא אחרת.

וכמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו. כי לא ייתכן התעוררות מלמטה, ולהעלות מ"ן בלי יראה. וע"כ נקרא, שהיא שולטת בלילה. כי ע"י החיסרון של האור, שהוא לילה, הכוללת כל הדינים והייסורים, שהם ההיפך ממידת יום, חסד, יש יראה מלפניו. ולולא היראה, לא הייתה נגלית מידת היום והבוקר.

כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי גם הלילה נכנס בבוקר. כי לולא הלילה, לא היה בוקר, ואי אפשר בלי זה. וכתוב, ואל זועם בכל יום. כי מידת החסד, הנקרא אל, אינה מתגלה, זולת ע"י הלילה, בחינת זועם. וע"כ נבחן הזעם ג"כ לחסד, כי אי אפשר שיתגלה החסד בדרך אחר. ומבחינה זו נקראת גם השכינה הקדושה בשם א"ל.

וכתוב, כבוד אל. זהו כבוד הכלה, שנקראת אל, כמ"ש, ואל זועם בכל יום. שאי אפשר להיות יום בלי הזעם של הלילה. בכל ימי השנה היא נקראת אל, כי כן הוא בששת ימי המעשה, שנאמר בכל אחד מהם, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, או יום שני, וכדומה. ונמצא, שהלילה נכנס תחת השם של היום. וע"כ נקרא אז, בששת ימי המעשה, וכן ב-6000 שנה, בשם א"ל, שהוא שם החסד.

ועתה, בחג השבועות, שכבר נכנסה לחופה, היא נקראת כבוד, ונקראת אל. כי בזיווג הגדול של גמה"ת, יהיה אור הלבנה כאור החמה, כמ"ש, והיה לעת ערב, יהיה אור. ונמצאות המדרגות שלה מוכפלות, כי גם ב-6000 שנה בבחינת אור הלבנה הייתה, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר. ועתה, שהיא עצמה גדלה כמו החמה, שהוא ז"א, הנקרא כבוד, הרי יש לה כבוד על כבוד, כי נעשית עכשיו לעצם הכבוד, כי גדלה כז"א.

וכן אורה על אורה. כי גם ב-6000 שנה הייתה נכללת באור בוקר, כמ"ש, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. אבל עתה, כשהיא גדלה כחמה, נעשית לעצם האור. ונמצא שיש לה אורה עצמית על אורה, בהתכללות, שהייתה לה מקודם לכן.

וכן ממשלה על ממשלה. כי ב-6000 שנה הייתה לה ממשלה, שהיא ממשלה רק במאור הקטן לממשלת הלילה. ועתה מתווסף לה גם ממשלה של יום. כי גדלה כאור החמה, שהיא לממשלת היום.

ומשמיענו בזה, שלא תטעה לומר, שבעת שגדלה להיות כאור החמה, מתבטלות המדרגות שלה עצמה, שהיו לה מעת 6000 שנה. שאינו כן, אלא רק תוספת יש כאן על מדרגותיה עצמה, באופן שיש לה כבוד על כבוד.

.130 אז, באותה שעה שהשמיים, ז"א, נכנס לחופה, ובא ומאיר לה, כל אלו החברים, שהתקינו אותה בעסק התורה בלילה, כולם נודעים שם בשמותיהם. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, הם בעלי אות ברית, כמ"ש, ומעשה ידינו כּוֹנְנֵהו. שהוא אות ברית, החתום בבשרו של אדם.

פירוש. חברים, המחזיקים את התורה, שיש בה עשיה, שהיא טו"ר. ואפילו אותם החלקים, שהיו עדיין הרע שלהם בלי תיקון, הנה גם הם נודעים בשמותיהם דקדושה. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הרקיע הוא ספר הזיכרון, אור הזיווג הגדול, המביאים לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו להם כזכויות. ואפילו אלו שנתנו פֶּה לדבֵּר סָרָה, יאמר עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו.

ונמצא, שהעשיה הזו, המחזיקה את התורה, שבה טו"ר, אשר לזוכה טוב, ולבלתי זוכה רע. הנה עתה עלתה העשיה כולה להיות קודש, ונעשתה למעשה ידיו של הקב"ה. שהרי גם על אלה שלא זכו, מגיד הרקיע עליהם, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ונמצא, שכל החברים עשו רק עבודת הקודש, כי התקינו לה לחופה, וכולם נודעים בשמותיהם.

ומעשה ידינו כוננהו. ולכאורה הראָיה היא לסתור. שהכתוב אומר, מעשה ידינו, ולא מעשה ידיו. אמנם אינו מביא ראיה מהכתוב, אלא רק שאות ברית נקרא מעשה ידינו. כי כוננהו הוא היסוד, המכונן והמייסד כל הבניין. ותיקון היסוד הוא ברית מילה. ומכאן שאות ברית נקראת מעשה ידינו. כי אנחנו מסירים העורלה מעל היסוד, והוא מעשה ידינו. וזהו רק מקודם גמה"ת.

אבל בגמה"ת יתגלה הכול למעשה ידיו של הקב"ה, והוא עצמו יהיה מעביר העורלה. ונאמר, מעשה ידיו, הם בעלי אות ברית. כי אז הקב"ה עצמו יעביר העורלה, כמ"ש, מעשה ידיו מגיד הרקיע. ומביא ראיה על תיקון הברית, שנקראת עתה מעשה ידינו מהכתוב, מעשה ידינו כוננהו.

.131 רב המנונא הזקן אמר, אל תיתן את פיך לַחֲטִיא את בשָׂרֶךָ. שלא ייתן האדם את פיו, לגרום לבוא להרהור רע. ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש. שאם הוא עושה כן, מושכים אותו לגיהינום. ואותו הממונה שעל הגיהינום, דוּמה שמו, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עימו. ועומד על פתח הגיהינום. וכל אלו, ששמרו ברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם.

ולבוא להרהור רע. פירושו, אזהרה, שכל אדם ישמור את הפה שלו, שהוא עניין העלאת מ"ן ע"י תורה ותפילה, שיהיה בתכלית הטהרה. כי אם תהיה בו איזו אחיזה לס"א, אז יקבל הס"א המ"ן שלו, ובכוח זה יביאהו להרהורים על ה'. כלומר, מחשבות זרות. ואז, ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש.

כי ע"י ההרהורים נמצא מושך עורלה על ברית קודש, והנשמה הקדושה נופלת בשבי לידי הס"א. ואז הס"א מושך הנשמה שלו לגיהינום. והוא בדרך שאמר רבי אלעזר, שמהדבר הזה, שאינו יודע אותו לאמיתו, עושה רקיע שָׁווא, הנקרא תוהו, ונופל ליד לילית. אמנם כאן מדבר מפגם ברית קודש בייחוד.

ולהחטיא את בשר הקודש, שחתום בו ברית קדוש, הכוונה על הנשמה הקדושה, שהיא נקשרת ונשמרת ע"י ברית קודש. כמ"ש, ומבְשרי אֶחֱזֶה אלוה. מבשרי ממש. כי בכל זמן שהאדם נרשם ברשימה הקדושה הזו של אות זה, רואה מתוכו את הקב"ה, ממנו ממש, והנשמה הקדושה נאחזת בו, באות הברית. ואם לא זכה, שלא שמר אות זה, כתוב עליו, מנשמת אלוה יאבדו.

ויהיה גורם להחטיא את בשר הקודש. שמכוח ההרהורים, חוזרת העורלה, הס"א, לנגוע בברית הקודש. שע"י זה מסתלקת תכף נשמת אלוה ממנו. וע"כ נאמר בזוהר, שצעק העץ, רשע, אל תיגע בי. כי העץ הוא יסוד, ועטרת היסוד הוא עצה"ד טו"ר.

ואותו הממונה שעל הגיהינום, דוּמה שמו. נקרא דוּמה מלשון דממה, כי נוטל ממנו נשמת החיים, ומשאירו בדממה, שהיא מיתה. ועוד אפשר לפרש, משום שהוא המלאך, המביא את ההרהורים אל החוטא, ועושה מחשבותיו של הקב"ה, דומה למחשבות של ילוּד אישה.

כי כל זמן שהאדם מבין, שלא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו, שאין מחשבה תופסת בו כלל, לא במחשבותיו ולא בהנהגתו, הרי לא יצויר כלל אצלו, שיעלה על הדעת, איזה הרהור אחריו. אלא בסיבת חטא, נמצא מלאך דוּמה מתאווה אליו, ומביא בו רוח שטות, לומר, שילוד אישה דומה לה' בדעת ובשכל. ואז כבר מוכשר לכל מיני הרהורים, ומושכו לגיהינום.

הרי שכל כוחו הוא בשם דוּמה. כמו שמברכים, מי כמוך בעל גבורות ומי דומֶה לָך, מלך ממית ומחיה. שבכישלון, בדומֶה לך, נמצאת המיתה. ובהבנה, שאין דומֶה לו, נמצאים החיים.

ונאמר, וכמה רבבות מלאכי חבלה הם עימו. ועומד על פתח הגיהינום. כי ההרהורים, שהוא מביא לאדם, הם כמה רבבות לאין קץ. וכל אלו הם על פתח של גיהינום. כלומר, הוא הפתח, שדרכו מושכים את האדם לגיהינום, אך אינו הגיהינום עצמו.

וכל אלו, ששמרו ברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם. כלומר, אע"פ שאינם נקיים לגמרי, ועוד יש בהם עשיה טו"ר, מ"מ, אם הם שומרי ברית הקודש, באופן שלא יבוא פעם לידי הרהור, אין למלאך דומ"ה רשות למושכו לגיהינום.

.132 דוד המלך, בשעה שקרה לו אותו מעשה, פחד. באותה שעה עלה דוּמה לפני הקב"ה, ואמר לו, ריבונו של העולם, כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, מות יומת. וכתוב, ואל אשת עמיתך לא תיתן שְׁכוֹבְת��ךָ לזרע. דוד, שחילל בריתו בערווה, מהו?

אמר לו הקב"ה, דוד צדיק הוא, וברית הקדוש על תיקונו עומד, כי גלוי לפניי, שבת שבע מוכנה לו מיום שנברא העולם.

פירוש. אע"פ שלא חטא, כמו שלומדים, כל האומר, דוד חטא, אינו אלא טועה. מ"מ נפלה עליו יראה, כמו שהיה חוטא ממש, מטעם קטרוגו של דוּמה. כתוב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, מות יומת. וכתוב, ואל אשת עמיתך לא תיתן שכובתך. הזוהר מביא שני כתובים, אחד לעונש ואחד לאזהרה.

והשיב לו הקב"ה, שלא היה לדוד הרהור עבירה, כי בת שבע בת זוגו מבריאת העולם. וכיוון שכן, לא קלקל בריתו, וברית הקדוש על תיקונו עומד. וכאשר חשק, את שלו חשק. והטעם שלקח אותה אוריה מקודם לדוד, לקח אותה אוריה ברחמים, אע"פ שלא הייתה שלו.

ויש להבין זה. שהרי זכר ונוקבא הם שני חצאי הגוף, וא"כ אם היא בחינת חצי גופו של דוד המלך, איך לקח אותה אוריה, שאין לו שום שייכות עימה?

והעניין הוא, כי בת שבע היא באמת נוקבא של דוד מיום בריאת העולם. כי דוד הוא הזכר שבמלכות, ובת שבע היא הנוקבא שבמלכות. אלא, כמו שבעת תיקון המלכות לאצילת העולמות, הייתה שם עליית המלכות לבינה, כדי להמתיקה במדה"ר, כן הייתה בת שבע צריכה למיתוק הזה בג"ר, שבלי מיתוק זה, לא הייתה ראויה כלל להוליד נשמת שלמה המלך.

ואוריה החיתי היה נשמה גבוהה מאוד, כי היה כולו מבחינת ג"ר. ושמו מוכיח עליו, אור י"ה. כי לא היה בו כלום מבחינת ו"ק, שהוא ו"ה. ולפיכך, כדי להמתיק את בת שבע במדה"ר, לקח אותה אוריה, ג"ר, ונמתקה על ידו.

ואח"כ הייתה ראויה למלכות ישראל. וע"כ נאמר, שלקח אותה אוריה ברחמים, כדי להמתיקה ברחמים, בשם י"ה שבאוריה. וע"כ, לקח אותה, אע"פ שלא הייתה שלו.

.133 אמר לו דוּמה, אם לפניך גלוי, לפניו לא גלוי. אמר לו הקב"ה, ועוד, כל מה שהיה, בהֵיתר היה. לפי שכל היוצאים למלחמה, אף אחד מהם, אינו יוצא, עד שייתן גט לאשתו. אמר לו דוּמה, א"כ, היה לו לחכות שלושה חודשים, ולא המתין.

אמר לו, במה הדבר אמור? רק במקום שאנו יראים, אולי היא מעוברת. וגלוי לפניי, שאוריה מעולם לא קָרב אליה, כי שמי חתום בו לעדות, שכתוב, אוריה, אותיות אור י"ה. וכתוב, אוריהו, אותיות אור יה"ו. חתום בו שמי, לעדות, שלא שימש בה מעולם.

ביאור הדברים. מה עניין השם י"ה שבאוריה, להעיד עליו, שלא נגע בבת שבע מעולם? במשל של נתן הנביא, מדמה את דוד לעשיר ואוריה לרָש, ובת שבע לכבשת הרָש, ואת הס"א להֵלֶך. וכתוב, שלרָש אין כל, כי אם כבשה אחת קטנה. כי אוריה היה מג"ר בחיסרון של ו"ק, שכתוב, אוריה. וכתוב, אוריהו. כי בשם אוריהו כתוב, יה"ו, י"ה ג"ר, ו' ו"ק. אבל כאן כתוב רק אוריה בלי ו', להורות שלא היה בו מו"ק כלום, אלא חכמה בחוסר חסדים. ולפיכך נבחן לרש בלי כל, כי האור דחסדים מרומז בכל.

וכמ"ש, כי אם כבשה אחת קטנה, אשר קנה ויחַייהָ, שהיא בת שבע שקנה אותה. ומורה בזה, שאינו מחלק נשמתו, אלא רק קנה אותה, כדי להחיות אותה ולתקנה ברחמים, שזהו אשר קנה ויחייה. וכתוב עוד, ותגדל עימו ועם בניו יחדיו. זה מורה, שהשפיע לה הגדלות שלו, כמו לבניו. כלומר, בדרך שמפִּיתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב. אמנם בל נטעה ונחשוב, כי גם קרב אליה. ע"כ מסיים הכתוב, ותהי לו כבת, ולא לאישה.

הרי שהכתוב מעיד, שאוריה לא קרב אליה. אלא שהזוהר מפרש הטעם, למה לא קרב אליה. וע"כ אומר, כתוב ��וריה וכתוב אוריהו, שחתום בו שמי, לעדות, שלא שימש בה מעולם. כלומר, השם י"ה בלי ו', ��זה מורה חוסר חסדים, ו'. וע"כ לא יכול להתקרב אליה, כי אין זיווג בלי אור דחסדים. ונמצא שם י"ה, החתום בשמו, מעיד עליו, שלא היה ראוי כלל להזדווג עימה.

.134 אמר לו דוּמה, ריבונו של עולם, הנה זה מה שאמרתי. אם לפניך גלוי, שאוריה לא שכב עימה, לפניו האם גלוי? היה לו לחכות שלושה חודשים. ועוד, אם תאמר, שדוד ידע, שלא שכב עימה מעולם, למה שלח אותו דוד, וציווה אותו לשמש באשתו, שכתוב, רד לביתך ורחץ רגליך.

.135 אמר לו, ודאי לא ידע. אבל חיכה יותר משלושה חודשים, כי ארבעה חודשים היו. שלמדנו, בט"ו (15) בניסן העביר דוד כרוז בכל ישראל ללכת למלחמה. והיו עם יואב בז' בסיוון, והלכו והשחיתו ארץ בני עמון. וסיוון תמוז אב ואלול התעכבו שם. ובכ"ד (24) באלול היה מה שהיה בבת שבע. וביום הכיפורים (יוה"כ) מחל לו הקב"ה אותו העוון.

ויש אומרים, בז' באדר העביר הכרוז, והתאספו בט"ו באייר, ובט"ו באלול היה מה שהיה מבת שבע, וביוה"כ התבשר, כמ"ש, גם ה' העביר חטאתך, לא תמות. כלומר, לא תמות ביד דוּמה.

כי דוּמה הוא הממונה על גילוי עריות. וחטא זה התכפר לו ביוה"כ. ונמצא, שלא ימות ביד דוּמה. אמנם מיתתו הייתה מחמת החטא של אוריה, שהרגו בחרב בני עמון. כמ"ש, אשר עשה דוד את הישר בעיני ה', ולא סר מכל אשר ציווהו כל ימי חייו, רק בדבר אוריה החיתי. וע"כ נאמר, לא תמות ביד דוּמה, הממונה על גילוי עריות, אלא רק בדבר אוריה החיתי.

.136 אמר דוּמה, ריבונו של עולם, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למוות. ע"כ כוח יש לי עליו להמיתו.

אמר לו ה', אין לך רשות להמיתו, כי הודה לפניי, ואמר, חטאתי לה', ואע"פ שלא חטא. אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקיבל אותו. מיד שב דוּמה למקומו במפח נפש.

ביאור הדברים. מצוות המילה קשורה באות ברית השם אלוה. שבאות ה' של השם אלוה, מלכות, כלולות ב' נקודות, דין ורחמים. וכל תיקון הברית הוא, שכוח הדין יהיה גנוז ונסתר, והרחמים בגלוי. ואז שורה עליו השם אלוה. כי אע"פ שישנה שם גם המלכות, שעליה היה צ"א, הדין, שממנה יונקים כל החיצוניים, עכ"ז, כיוון שהיא נסתרת ונעלמה, ורק מדה"ר שמבינה בגלוי, אין כוח לחיצוניים להיאחז בה.

וכל אלו ששמרו הברית הקדוש בעוה"ז, אין לו רשות להתקרב אליהם. אבל מקלקל הברית, נמצא מגלה דין שבמלכות, באות ה' של אלוה, ותכף מתקרבים לה כל החיצוניים לינוק ממנה. כי היא חלקם וכל חיותם. וע"כ תכף מסתלקת הנשמה הקדושה, השם אלוה.

דוד היה ממלכות הממותקת במדה"ר. וע"כ היה צריך לשמירה יתרה, שלא יתגלה בו דין שבמלכות. וע"כ, בזה שאמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת, דן דין, שהמקלקל ברית לתת כִּבשת הרָש לפני ההֵלֶך, שהוא הס"א, דינו במיתה, התגלה בו עצמו דין לפני הס"א, מלאך דוּמה, ורצה ע"כ להיאחז בנשמת דוד. כי ע"י דיבורים אלו, התגלה כוח הדין הגנוז והנסתר בו.

וזה שאמר המלאך דוּמה, דבר אחד יש לי אצלו. כי הוא פתח פיו ואמר, חי ה', כי בן מוות האיש העושה זאת. והוא דן את עצמו למוות ע"י הדיבורים, שדן המקלקל ברית למיתה. נמצא, דן את עצמו למוות, כי נגלה בזה הדין הנסתר שבנפשו. וע"כ יש לי כוח עליו, יש לי שליטה עליו, לינוק מנשמתו.

ע"י הדיבורים שאמר, דן דין עצמו למוות, גילה דין לפני הס"א, כמו הפוגם בריתו. ורצה המלאך דוּמה, להיאחז בנשמתו ולמושכה לגיהינום. ואמר הקב"ה, שכבר התוודה ועשה תשובה על גילוי עריות, אע"פ שלא חטא כלל בזה. וע"כ מועילה לו תשובה זו, על מה שדן עצמו למוות. וע"כ אין לך רשות להתקרב אצלו.

אבל במה שחטא בהריגת אוריה, כתבתי עליו עונש, וקיבל אותו. כלומר, אבל בחטא שהרג את אוריה בחרב בני עמון, הנה כבר קיבל עונשו ממני, ואין לך עסק בזה. כי אתה ממונה רק על גילוי עריות בלבד. מיד שב דוּמה למקומו, לפֶתח הגיהינום, במפח נפש.

.137 ועל זה אמר דוד, לולי ה' עֶזְרָתָה לי, כמעט שָכנה דוּמה נפשי. לולי ה' עזרתה לי, כלומר, לולא שנעשה שומר ומשגיח עליי, כלפי המלאך דוּמה. כמעט, כשיעור חוט דק, שיש ביני ובין הצד האחר, כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דוּמה נפשי, עם המלאך דוּמה בגיהינום.

ביאור הדברים. דוד מלכות, שעליה כתוב, רגליה יורדות מוות. כי היא הסיום דקדושה, שממנה מתקיימים הס"א והקליפות, כמ"ש, ומלכותו בכל מָשָׁלָה. אמנם כשהמלכות בתיקונה במדה"ר, אז נבחנת לב' נקודות, נקודת הדין מעצמה ונקודת הרחמים שקיבלה מבינה. והדין שבה גנוז ונסתר, ורק הרחמים שבה נמצאים בגלוי.

וע"י התיקון הזה, אין לס"א מהארת המלכות, אלא נר דקיק בלבד, שהוא רק בחינת שורש, מספיק לקיום הקליפות. אבל אין להם שום כוח של התפשטות. ושורש זה נקרא ג"כ בשם חוט דקיק, שפירושו שורש דק לחטאים. כמו שלומדים, בתחילה דומה לחוט של עכביש, ואח"כ נעשה כעבוֹתוֹת העגלה. ומכונה בשם דק, על היות הדין נסתר וגנוז בנקודת הרחמים.

אבל הפוגם בריתו, גורם שתתגלה נקודת הדין שבמלכות. ואז מתקרבות הקליפות אליה, ויונקות ממנה שפע מרובה, ומקבלות כוח להתפשטות גדולה. והאיש העושה זאת, מאבד בידיים את נשמתו. וכשזוכה ועושה תשובה, חוזר ומתקן את המלכות, בתיקון דמדה"ר, שע"כ נקרא בשם תשובה, שהיא אותיות תשוב ה', שמשיבה למקומה למדה"ר, וכוח הדין חוזר ונגנז בה בפנימיותה, בנר דקיק בלבד.

ולולי ה' עזרתה לי, שנעשה שומר ומשגיח עליי. כלומר, שקיבל תשובתי, ודחה למלאך דומה למקומו. כי חזר והשיב המלכות למקומה, למדה"ר, ולא השאיר ממדה"ד, אלא רק נר דקיק, כשיעור חוט דקיק, שיש בינו ובין הס"א.

כלומר, רק כאותו השיעור המועט, המוכרח להישאר בין המלכות לס"א, כדי לתת לה קיום בהארה מועטת, הנקרא חוט דק. כשיעור ההוא היה, שלא שכנה דוּמה נפשי. הנה זה השיעור, הציל אותי, שלא נפלתי ביד המלאך דומה. כי לולא חזר כוח הדין שבמלכות, להיות כשיעור חוט דקיק, כבר שכנתי בידו של דוּמה.

.138 ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה הוא. כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין. כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה.

ביאור הדברים. יש ב' בחינות של תשובה:

א. תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות,

ב. תשובה מאהבה, שזדונות נעשים לו כזכויות.

הביאור הוא, כי מטרם גמה"ת, כל עוד שצריכים כוח הדין בעולם, כמ"ש, והאלקים עשה שייראו מלפניו, נמצאת המלכות מחויבת לקיים את הס"א, עכ"פ בשיעור של נר דקיק, כדי שלא יתבטלו הקליפות והס"א. וע"כ כל תיקונה של המלכות בב' נקודות, רחמים ודין. אלא שהדין הוא גנוז ונסתר והרחמים בגלוי. כי ע"כ יש בה יראה בעניין עצה"ד טו"ר, זכה אדם הרי טוב, לא זכה הרי רע.

ונמצאת התשובה, שאנו עושים במשך 6000 שנה, אינה אלא תשובה מיראה, שזדונות נעשים לו כשגגות. כי ע"י התשובה, אנו מחזירים המלכות למדה"ר, והדין שבה נגנז לשיעור נר דקיק וחוט דקיק. כי המלכות עדיין מוכרחה להישאר במידת היראה. וע"כ נקראת, תשובה מיראה.

וחוט דקיק זה, המוכרח להישאר, נקרא בשם שגגות. כי השוגג לפי עצמו, אינו חטא, אלא השגגות מביאות את האדם לעבירות במֵזיד. כי אין אדם חוטא במזיד, מטרם שנכשל מקודם באיזו שגגה. והנה כן הוא חוט דקיק זה, הנשאר במלכות. כי אע"פ שנשאר, אינו חטא. אמנם בסיבת הדין הנעלם הזה, אנו באים לידי זדונות. וע"כ נאמר, מתחילה כחוט השערה, כחוט דקיק, ואח"כ, אם אין משמרים הברית כראוי, נעשה כעבותות העגלה. כי מתגלה מדה"ד שבמלכות.

ולכן נאמר, שדוּמה יושב על פתח הגיהינום. שהוא כוח חוט דקיק, רק פתח, שעליו נאמר, שמתחילה הוא כחוט השערה. ולפיכך נקרא תשובתנו כמו שהתכפרו עוונותינו ונעשו לשגגות, כי נשאר החוט דקיק, שיש בידו להביאנו למזיד. ועניין בחינה ב' של תשובה, שהיא מאהבה, שזדונות נעשים לזכויות.

ומשום זה צריך האדם להישמר, שלא יאמר דבר כדוד. כלומר, שלא יאמר דבר, הגורם לגלות מדה"ד שבמלכות, כמו שעשה דוד, משום שאינו יכול לומר למלאך דוּמה, כי שגגה היא, כי אינו בטוח, שיוכל תכף לחזור בתשובה, שיתכפר לו העוון לשגגה, כמו שהיה לדוד, שניצחו הקב"ה בדין.

כי דוד, שעשה הישר בעיני ה' כל ימי חייו, ולא היה לו שום חטא מימיו, זולת בדבר אוריה, ע"כ נעשה לו הקב"ה שומר ומשגיח ��לו, ועזר לו תכף לחזור בתשובה. ונעשה לו העוון כשגגה, כמ"ש, לולי ה' עזרתה לי, כמעט שכנה דוּמה נפשי. אבל שאר בני אדם צריכים לפחד, שלא יוכלו לומר לפני המלאך, כי שגגה היא, וייפלו בידי דוּמה לגיהינום.

כמ"ש, למה יקצוף אלקים על קולך. על אותו הקול שאמר, וחיבל את מעשה ידיך. כלומר, בשר קודש, ברית קודש, שפגם, ונמשך לגיהינום ע"י דוּמה. כי תיקון ברית הקודש נקרא מעשה ידינו, כמ"ש, ומעשה ידינו כוננהו. והנשמה הקדושה נקראת בשר קודש, כמ"ש, ומבשרי אחזה אלוה. שע"י גילוי הדין שבמלכות, מתקלקל תיקון הברית, והנשמה נמשכת לגיהינום ביד דוּמה.

ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. המילים, משום זה, סובבות על כל המאמר דרב המנונא סבא, שהביא לפנינו. שאחר שמתבאר בו תיקון הברית בשכרו ובעונשו, ואשר משום זה נקרא תיקון הברית, מעשה ידינו, מבאר גמה"ת לאותו יום, שהשמיים, הוא החתן, שנכנס לחופתו עם הכלה. ומשום זה כתוב בגמה"ת, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי אז יתגלה, שכל אלו התיקונים, אינם מעשה ידינו, אלא מעשה ידיו. וזה מגיד הרקיע, שעליו נעשה הזיווג הגדול רב פעלים מקבצאל. ומגיד, הוא גילוי המשכת השפע.

ודע, שזה כל ההפרש, שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון, אל גמה"ת. כי מטרם גמה"ת נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טו"ר, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא.

והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג. כמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו.

ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.

ונמצא, שאע"פ שה' לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם, מ"מ נשאר זה נסתר ממרגישי טו"ר. כי בשעת הרע, ניתן כוח לס"א, להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים כנגד זה, שמקבלים שכר, ויכולים שוב להידבק בה'.

אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו. כמ"ש, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. כי הזיווג הגדול שעל הרקיע, יגיד, שהכול הוא מעשה ידיו, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל המעשים כולם.

.139 ומשום זה, ומעשה ידיו מגיד הרקיע. אלו הם החברים, שהתחברו בכלה, המלכות, ע"י עסק התורה בליל שבועות. ובעלי אות ברית שלה, הנקראים מעשה ידיו. מגיד ורושם כל אחד. וברקיע החמה והלבנה והכוכבים והמזלות. והוא נקרא ספר הזיכרון, המגיד והרושם אותם, והכותב אותם, שיהיו בני ההיכל שלו, ושיעשה רצונם תמיד.

ביאור הדברים. יסוד דז"א, שבו נעשה הזיווג לגילוי כל הקומות והדרגות העליונות, שהן החמה והלבנה והכוכבים והמזלות, נקרא רקיע. כמ"ש, וייתן אותם אלקים ברקיע השמיים, וכשכולם עומדים בו, אז הם שמחים זה עם זה. אז הלבנה מיעטה את עצמה מלפני השמש. ומאז, כל מה שהשמש לוקח, הוא רק להאיר אל הנוקבא, ולא בשביל עצמו, כמ"ש, להאיר על הארץ.

פירוש. כל המאורות העליונים ניתנו ברקיע השמיים, ביסוד דז"א. וכולם עומדים בו. והוא מזדווג בשמחה עם הנוקבא, הנקראת ארץ, ונותן לה כל אלו המאורות. כמ"ש, להאיר על הארץ. ואז נבחן, שהמלכות קטנה מן השמש, ז"א. אבל בגמה"ת יהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. שאז לא תהיה המלכות קטנה מז"א, אלא תגדל כמו הז"א בששת ימי בראשית. והז"א עצמו יעלה שבעתיים כששת ימי בראשית.

וזה יהיה בעת שכתוב, בילע המוות לנצח. ואז כתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. כי הרקיע, ז"א, הוי"ה, הנקרא שמש, ושמו הנוקבא, המקבלת ממנו, הלבנה. וב-6000 שנה המקבלים מששת ימי בראשית, לא ��גלה להם כי הוא ושמו אחד. כי הלבנה קטנה מהשמש, ז"א, הוי"ה.

קטנות המלכות מתוקנת בעשיה, כי יש בה טו"ר, שכר ועונש. ויש הבדל גדול בין הוא אל שמו. כי בשמו, המלכות, באים הזיווגים בזה אחר זה, זמנים בחיבור וזמנים בפירוד.

אבל בגמה"ת, שבילע המוות לנצח, הנה אז יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. כי שמו, הנוקבא, תשוב כאור הז"א ממש, כולו טוב בלי רע כלל. ותתגלה בה השגחה פרטית. כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה.

וע"כ, בעת ההיא, תיקרא הנוקבא בשם ספר זיכרון. כי המלכות נקראת ספר, בהיות כל מעשי בני העולם נרשמים בה. ויסוד דז"א נקרא זיכרון, כי הוא זוכר מעשי עולם וחוקר כל יצורי קדם, שממנו מושפעים כולם.

וב-6000 שנה, מטרם גמה"ת, הרי ספר לבד וזיכרון לבד, לעיתים בחיבור ולעיתים בפירוד. אבל בגמה"ת, שתי מדרגות אלו נעשות אחת, כמ"ש, הוי"ה אחד ושמו אחד. ואז נקראת המלכות עצמה ספר זיכרון. כי הם אחד ממש, שהרי אור הלבנה נעשה כאור החמה.

וברקיע החמה והלבנה והכוכבים והמזלות. כלומר, יסוד הז"א, שבו יוצאים כל המאורות שבעולם, ובו קיימים. והוא המשפיע אותם אל המלכות, בעת שהיא קטנה ממנו, ואינה עוד בבחינת ה' אחד ושמו אחד. והוא נקרא ספר זיכרון. והוא עצמו יהיה ג"כ בחינת המלכות של גמה"ת, שתיקרא משום זה ספר זיכרון.

כי אז תקבל המלכות כל בחינת הז"א. וזה הרקיע, הנקרא זיכרון, ייקרא אז ספר זיכרון, בחינת מלכות עצמה, הנקראת ספר. והזיכרון, שהוא הרקיע, יהיה עימה אחד ממש. כמ"ש, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

.140 יום ליום יביע אומֶר ולילה ללילה יחווה דעת. פירושו, יום קדוש, מאלו הימים העליונים של המלך, מספירות דז"א, הנקראות ימים, משבחים את החברים, שעסקו בתורה בליל שבועות, ואומרים כל אחד לחברו, אותו הדבר שאמר. וזה, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. ולילה ללילה, כלומר כל מדרגה השולטת בלילה, הספירות של המלכות, משבחים זה לזה, אותה הדעת, שכל אחד מקבל מחברו. וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים.

ביאור הדברים. אחר שביאר, שמעשה ידיו מגיד הרקיע, הוא ספר הזיכרון, מבאר הכתוב, אמרתם שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קְדוֹרנית מפני ה' צבאות. אז נִדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי, אמר ה' צבאות, ליום אשר אני עושה סגולה, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

והנך מוצא, שאומרים כל אחד לחברו, אותו הדבר שאמר, שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, נכתבים בספר הזיכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. כי ה' יחמול עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. כלומר, רק ליום אשר אני עושה סגולה, יום גמה"ת.

כי מטרם גמה"ת, מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו, לקבל רק ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת העולם לפי מעשה בני אדם. וכיוון שאין אנו מוכשרים לקבל כל העונג והטוב, שחשב ה' בעדנו במחשבת הבריאה, ע"כ מוכרחים לקבל הנהגת טו"ר מהמלכות, שהנהגה זו מכשירה אותנו סוף כל סוף, לתקן כלי הקבלה שלנו ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב שחשב בעדנו.

כי הרגשתנו טו"ר מסבבת ג"כ שכר ועונש. כי הרגשת הרע גורמת פירוד מאמונת ה'. ונמצא, שאם האדם מתאמץ בעת הרגשתו הרעה, שלא לפגום אמונתו מחמת זה, ויוכל לשמור התורה והמצוות בשלמות, הרי הוא מקבל שכר. ואם חלילה אינו עומד בניסיון ומקבל פירוד, הוא מתמלא בהרהורים רעים.

ונודע, כי על הרהורים אלו לומדים, שהקב"ה מעניש עליהם כמו על מעשה, שעל זה כתוב, למען תְפוֹשׂ את בית ישראל בליבם. גם נודע, שצִדְקַת הצדיק לא תצילנו ביום פִּשְׁעוֹ. אכן זה רק בתוהה על הראשונות.

אמנם לפעמים מתגברים ההרהורים על האדם, עד שתוהה על ריבוי המע"ט שעשה, ואומר, מה בצע, כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. כי אז נעשה רשע גמור, שהרי הוא תוהה על הראשונות. והוא מאבד כל המע"ט שעשה בהרהור רע זה. ��מ"ש, צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו. ועכ"ז מועילה תשובה. אבל אז נחשב כמתחיל לעבוד ה' מחדש, כקטן שנולד, שכל צדקתו מימים שעברו, חלפה ואינה.

והנה, הנהגת טו"ר, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. כל אחד לפי מה שהוא. ותדע, שכל עלייה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו. כי מסיבת הירידה הגדולה, שהייתה לו בינתיים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עלייה, כקטן שנולד. הרי שבכל עלייה, הוא כמתחיל מחדש לעבוד את ה'. וע"כ נחשבת כל עלייה ליום מיוחד. ועד"ז כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד.

כמ"ש, יום ליום יביע אומר. יום קדוש מאלו הימים העליונים של המלך. כלומר, בכל עלייה, שהייתה לאדם, שהתדבק אז בימים העליונים של הקב"ה, משבחים את החברים ואומרים כל אחד לחברו אותו הדבר שאמר. כי ע"י הזיווג הגדול שבגמה"ת, יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק ע"מ להשפיע נחת רוח לה'. ויתגלה לנו בזיווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה.

ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים, שהיו בימי הירידה, עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו, וגורמים ישרים לכל האושר והטוב, שהגיע לנו בעת גמה"ת. כי לולא אותם העונשים הנוראים, לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה. ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש.

ויום ליום יביע אומר. שכל עלייה שמטרם גמה"ת, היא יום אחד מאלו הימים העליונים של המלך, המשבחים את החברים. ונמצא עתה, שהוא חוזר ומתגלה בכל הַדְרַת שלמותו, השייכת לאותו יום, ומשבח חברים המחזיקים את התורה, עם אותו דבר שאמר כל אחד לחברים, שהוא שווא עבוד אלקים, ומה בצע, כי שמרנו משמרתו, שהביאם אז לעונשים גדולים.

כי עתה נהפכו לזכויות, שהרי כל שלמותו ואושרו של אותו יום, לא היו יכולים להתגלות עתה, באותו פאר והדר, לולא העונשים ההם. וע"כ נחשבו דוברי המילים ההן, ליראי ה' ולחושבי שמו, כמו מע"ט אמיתיים. וע"כ נאמר גם עליהם, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

ונאמר, יום ליום יביע אותו אומר, ומשבח אותו. כי כל הלילות האלו, שהם הירידות, הייסורים והעונשים, שהפסיקו דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים בזה אחר זה. הנה עתה, אחר שגם הלילות והחושך שבינתיים נעשו גם הם לזכויות ולמע"ט, ולילה כיום יאיר וחשכה כאורה, שוב אין הפסקות בינתיים, ונמצאים מתחברים כל 6000 שנה ליום אחד גדול בלבד.

ונמצאים כל הזיווגים, שיצאו בזה אחר זה, וגילו עליות ומדרגות נפרדות, כל אחת מחברתה, התקבצו עתה לקומת זיווג אחד גבוה ונישא, המאיר מסוף העולם עד סופו. וכתוב, יום ליום יביע אומר. כי המילה שהפסיקה בין יום ליום, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח אותו, כי נעשה לזכות. וע"כ נעשו כולם יום אחד לה'.

ונאמר, ולילה ללילה, כלומר כל מדרגה השולטת בלילה, משבחים זה לזה, אותה הדעת, שכל אחד מקבל מחברו. כי כל אלו המילים והייסורים, הנקראים לילות, שבסיבתם נעשו המדרגות אחת אחת, בזה אחר זה, הנה עתה, אחר שגם הם כיום יאירו, משום שהתקבצו כולם ונעשו לבית קיבול אחד, לדעת הגדולה הממלאת כל הארץ דעה את ה', נמצא, שכל לילה בפני עצמו היה נשאר בחשכה, אם לא היה בא עתה בקיבוץ אחד עם כל הלילות.

כי כל לילה מקבל חלקו בדעת, אלא רק מתוך החיבור עם שאר הלילות. וע"כ כל לילה נבחן כי יחווה דעת לחברו. כי לא היה מוכשר לדעת, אלא בצירוף עם חברו.

וכל מדרגה השולטת בלילה, כלומר, כל לילה, שנשלם עתה להיות בית קיבול לדעת ה', משבחים זה לזה. נמצא שכל אחד משבח לחברו, משום אותה הדעת שכל אחד מקבל מחברו. שחלק הדעת שקיבל כל אחד הוא מחברו, ע"י החיבור עם חברו הלילה. כי לא היה מקבלו, אם לא בצירוף עם חברו. כי רק כולם יחד בקיבוץ, נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה הזו. וע"כ נאמר, וברוב שלמות הם נעשו להם חברים ואוהבים, שבשלמות הגדולה שקיבלו יחד, נעשו כל הלילות לרֵעים אהובים זה לזה.

.141 אין אומֶר ואין דברים, בלי נשמע קולם. בכל הארץ יצא קַוָום ובקצה תֵבֵל מילֵיהֶם. כתוב, אין אומר ואין דברים. כלומר, אומר ודברים משאר דברי העולם, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, ואינו רוצה לשמוע אותם. אבל אלו הדברים בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם. שאלו הדברים עושים קו מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה. מאלו הדברים נעשים רקיעים, ומאלו הדברים, מאותה התשבחה, נעשה ארץ. ואם תאמר, שאותם הדברים משוטטים בעולם במקום אחד. אומר הכתוב, ובקצה תבל מיליהם.

ביאור הדברים. כי עד כאן דיברנו מהעונשים והייסורים הנוראים ביותר, שהם הפירוד מאמונת ה'. והזוהר אומר, כי גם העונשים והייסורים משאר דברי העולם, מהעבירות הפרטיות, ומייסורי הגיהינום, והייסורים הגופניים, וכדומה, הממלאים כל העוה"ז, הנה גם הם מתקבצים ונכללים בזיווג הגדול הזה, כמ"ש, והיה כאשר שָׂשׂ ה' עליכם, להטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן יָשִׂישׂ ה' עליכם, להאביד אתכם ולהשמיד אתכם.

כי כולם מתקבצים ונעשים לאור גדול, ונהפכים לששון ולחדווה רבה. ונאמר, אין אומר ואין דברים משאר דברי העולם, שהם כל ייסורי העוה"ז, שאינם נשמעים לפני המלך הקדוש, בהיהפכם לששון ולחדווה. ואינו רוצה לשמוע אותם, שלא יתאווה לשמוע אותם, כי מתוך ההיפוך שלהם לששון ולחדווה, הרי המלך הקדוש יחזור אחריהם, ויתאווה לשמוע אותם.

כלומר, שזֵכֶר כל צער וכאב מהימים שעברו, יגרום עתה בגמה"ת חדווה ועונג רב. כמ"ש, בימים ההם ובעת ההיא יבוקש את עוון ישראל ואיננו. כי בעת שייהפכו לזכויות, יעלו כל כך נחת רוח, עד שיבוקשו העוונות מימים שעברו, כדי להתבדח עליהם, ולא יימצאו. כלומר, שיידמה לנו, כי אינם נמצאים עוד בצורתם האמיתית, כמו שהיו בימים שעברו.

ונאמר, ואינו רוצה לשמוע אותם. כלומר, שאין אומר ואין דיבור, שלא יחזור עליהם ברצון ובחשק גדול לשמוע אותם, מפאת היותם עתה כולם לאורות קדושים ונאמנים.

והנה הקומה הגדולה הזו, העולה בזיווג הגדול מכל הנשמות ומכל המעשים, הטובים והרעים יחדיו שבגמה"ת, נבחנת כמו קו ועמוד אור, המאיר מסוף העולם ועד סופו. שהוא הייחוד הגדול, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונאמר, אלו הדברים, דברי העולם, בכל הארץ יצא קַוום. כי הקומה, היוצאת על אלו הדברים, שהם כל מיני הייסורים והעונשים, מאירה מסוף העולם ועד סופו. כלומר, בכל הארץ.

נאמר, מדָרֵי מעלה ומדָרֵי מטה, שהוא עניין מאוד נשגב, ואתאמץ לבארו לפי האפשרות. כי יש לדעת, שאין סדר הזמנים בנצח כמו בעוה"ז. ונמצא, שבעת שחשב ה' לברוא העולם, הרי כבר נבראו אצלו כל הנשמות עם כל התנהגותן, עד הגמר בכל השלמות הנרצה מהן, כדי לקבל כל העונג והטוב, שחשב עליהן ליהנות אותן. כי אצלו, היהיה משמש כמו ההווה, ואין עתיד ועבר נוהגים בו.

ובזה תבין מה שלומדים, הראה הקב"ה לאדה"ר דור דור ודורשיו. וכן למשה. שלכאורה תמוה, כיוון שעוד לא נבראו, איך הראה אותם? אלא נאמר, כל הנשמות וכל התנהגותן עד לגמה"ת, כבר יצאו לפניו במציאות. והן נמצאות כולן בגן העדן העליון. ומשם הן יורדות ובאות בהתלבשות הגופים בעוה"ז, כל אחת בשעתה. ומשם הראה אותן הקב"ה לאדה"ר, ולמשה, ולכל הראויים לזה. והוא עניין ארוך ולא כל מוח יכול לסבול זה.

וע"כ נאמר בזוהר, כמו שהם מתייחדים למעלה באחד, אף היא מתייחדת למטה באחד. כי קומת הזיווג הגדול שבגמה"ת, כמ"ש, יהיה ה' אחד ושמו אחד, הנה כבר יצאה למעלה קומה זו מכל הנשמות ומכל המעשים שבעולם, שייבראו עד גמה"ת, ��בחינת נצחיותו, שכל העתיד משמש לו כהווה.

ונמצא, עמוד האור הזה, המאיר מסוף העולם ועד סופו, שיאיר בגמה"ת, כבר עומד בגן העדן העליון ומאיר לפניו, כמו שיתגלה לנו בגמה"ת. אחד כנגד אחד, כי הקב"ה אחד. כי לעת גמה"ת יאירו ב' הקומות אחד כנגד אחד. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד.

לכן נאמר, שאלו הדברים עושים קו מדרי מעלה ומדרי מטה. קו, המאיר מדרי מעלה ומדרי מטה, אחד כנגד אחד. כי אותה הקומה מאירה מדרי מעלה, שהם כל הנשמות, הנמצאות בגן העדן העליון. ומאירה מדרי מטה, שהם כל הנשמות, אחר שעברו בפועל בהתלבשות הגוף בעוה"ז, ובאו לגמה"ת. כלומר, שאותן ב' הקומות מאירות בגמה"ת יחד. ואז מתגלה ייחודו, כמ"ש, ה' אחד ושמו אחד.

והנה משמיענו לבל נטעה לחשוב, שעמוד אור זה המאיר בגן העדן העליון, נמשך ומאיר בגמה"ת בעוה"ז. לזה אומר, שאינו כן. אלא מאלו הדברים נעשים רקיעים. כי קומה זו יוצאת על היסוד דז"א, הנקרא רקיע. ולפיכך יש עדיין ההבחן הזה שבכל הזיווגים. אשר הקומה יוצאת תחילה מהרקיע ולמעלה, ואח"כ היא מאירה אל המקבלים מהרקיע ולמטה. אשר הקומה היוצאת מהרקיע ולמעלה, נקראת שמיים. והקומה המתקבלת מהרקיע ולמטה נקראת ארץ.

ובעת שקו האור מתייחד מדרי מעלה ומדרי מטה, נשאר עוד ההבחן מגן העדן העליון אל דרי העוה"ז. כי קומת הזיווג, היוצאת מהרקיע ולמעלה, מקבלים דרי גן העדן העליון. כי מאלו הדברים נעשים רקיעים, כלומר, שמיים חדשים לדרי מעלה. ורק הזוהר הנמשך מהרקיע ולמטה, הוא המתקבל לדרי מטה. ונקרא ארץ חדשה. וזה שמסיים מאותה התשבחה, כלומר, שדרי מטה משיגים רק תשבחה והזוהר, הנמשך משמיים לארץ.

ואם תאמר, שאותם הדברים במקום אחד, מאחר שהתבאר שהזיווג נעשה כדרך כל הזיווגים, שמהרקיע ולמעלה נמשך אל מהרקיע ולמטה, א"כ אפשר לטעות, ולומר, שהוא רק קו דק, העולה במקום אחד, כמ"ש במעשה בראשית, ייקָווּ המים, אל מקום אחד. כלומר, רק לפנימיות העולמות, המגיע רק לישראל בלבד, ולא לחיצוניות העולמות. ואומר, שאינו כן, אלא משוטטים בעולם. שהאור משוטט וממלא את העולם, מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, בקצה תבל מילֵיהם. כלומר, אפילו לחיצוניות העולמות, שמגיע גם לאוה"ע, כמ"ש, ומלאה הארץ דעה את ה'.

.142 וכיוון שנעשו מהם רקיעים, מי שורה בהם? חזר ואמר, לשֶמֶש שָׂם אוהל בהם. אותו השמש הקדוש, ז"א, שם מדורו ומשכנו בהם, ומתעטר בהם.

מאחר שאומר, שעמוד האור יוצא מהרקיע ולמעלה, ומהרקיע ולמטה לא נמשך אלא רק תשבחה מהם, א"כ יש לשאול, מי משתמש באותו עמוד האור? מי שורה בהם? ומשיב, כי ז"א, שמש, המתעטר ושׂם משכנו בעמוד האור הזה. כי הוא מתעטר בעמוד הזה, כמו תחת חופה, כי אוהל פירושו חופה ממעל לו. כמ"ש, לשמש שם אוהל בהם.

.143 כיוון שז"א שורה באותם הרקיעים, ומתעטר בהם, הוא כחתן יוצא מחופתו, שמח ורץ ברקיעים אלו, ויוצא מהם, ונכנס ורץ לתוך מגדל אחר אחד, במקום אחר. מקצה השמיים מוצאו, מהעולם העליון יוצא ובא לקצה השמיים למעלה, בינה. תקופתו, זה קצה השמיים למטה, מלכות, תקופת השנה, הסובבת את כל הסיומים, ונקשרה מן השמיים עד הרקיע הזה.

פירוש. רומז כאן לסוד גדול ונורא, על יציאת החמה מנרתיקה, מחופתה. כי אחר שנעשה הזיווג הגדול באותם הרקיעים, בחופה, הוא יוצא מאותם הרקיעים למגדל אחר אחד, במקום אחר, במלכות, הנקראת מגדל עוז שֵׁם ה'. כי אז עולה המלכות למעלה, ומתייחדת עימו בסוד של אחד.

סיום המלכות נקרא תקופת השנה. ומטרם התיקון היו נאחזות שם הקליפות, הנקראות קץ הימים. ועתה, אחר גמה"ת, צריכים עוד לתקן הבחינה הזאת במיוחד. וזה נעשה ע"י יציאת החמה מנרתיקה, כמ"ש, והוא כחתן יוצא מחופתו, ומאיר ובא במגדל אחד, המלכות.

ואז כתוב, יָשִׂישׂ כגיבור לרוץ אורַח. כי הוא רץ באותו מגדל ותקופתו על קְצוֹתָם. כי הוא מאיר מקצה השמיים למעלה עד כל הסיומים שב��לכות, כדי לתקן אותה תקופת השנה של קצה השמיים למטה.

ותקופתו, זה קצה השמיים למטה, מלכות, תקופת השנה, הסובבת את כל הסיומים. כי תיקון זה גומר לתקן כל הסיומים, שיש במלכות. ובזה נקשרה מן השמיים עד הרקיע הזה. כלומר, שהמלכות מקבלת הארת קצה השמיים מלמעלה עד הרקיע הזה של ז"א.

.144 ואין נסתר מחמתו, מאותה תקופת השנה ומתקופת השמש, הסובב בכל צד. ואין נסתר, פירושו, שאין מי מכל המדרגות העליונות, שתיסתר ממנו, שהיו כולן סובבות ובאות אליו. וכל אחת אין מי שתיסתר ממנו. מחמתו, פירושו, שמתחמם ושב אל החברים, בשעה שהם בתשובה שלמה. כל השבח הזה וכל הערך הזה, בגלל התורה שעסקו. כמ"ש, תורת ה' תמימה.

כי לאחר הזיווג הגדול, נעשה כיסוי והעלם לכל האורות עליונים. וע"כ צריכים לזיווג החדש הזה, במגדל אחד, כמ"ש, ותקופתו על קצותם, שחוזר ומגלה כל האורות העליונים, שנסתרו בסיבת ביטול הב"ן, מטרם עלייתו לס"ג.

ואין נסתר מחמתו, מאותה תקופה ומתקופת השמש, הסובב בכל צד. כי הזיווג הזה של תקופת השמש עם תקופת השנה, מתקן את הסיומים דמלכות מכל צד, מכל הבחינות, עד שהוא מספיק לתיקון השלם, שיעלה הב"ן וישוב להיות ס"ג, שהוא תיקון שלם מכל הבחינות. אשר אח"ז, אין נסתר, שאין מי מכל המדרגות העליונות, שתיסתר ממנו. כי כל המדרגות והאורות העליונים חוזרים להתגלות בתכלית הגילוי, שהיו כולן סובבות ובאות אליו. וכל אחת אין מי שתיסתר ממנו, כי כל המדרגות והאורות העליונים חוזרים ובאים לו לאט לאט, עד שאין דבר נעלם ממנו.

ונאמר, מחמתו, שמתחמם ושב אליהם, בשעה שהם בתשובה שלמה. כלומר, שאין הגילוי האמור נעשה ברגע אחד. כי תקופת השמש הולכת ומאירה, עד שיתחמם בשיעור מספיק לתשובה שלמה, שהרשעים נידונים בו וצדיקים מתרפאים ממנו. ואז זוכים לגילוי הגדול האמור.

.145 שש פעמים כתוב כאן הוי"ה. שישה פסוקים הם, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. ועל סוד זה כתוב, בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. הפסוקים האחרים, שמהפסוק, תורת ה' תמימה, עד, הנחמדים מזהב, הם רק כנגד שש פעמים הוי"ה, שכתוב בהם. אבל ששת הכתובים עצמם אינם נדרשים. ששת הפסוקים, שמהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה, הם בגלל שש אותיות שבמילה בראשית. ששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן, שהן, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ.

ביאור הדברים. כל המדרגה, הנגלית בעולמות, תחילה באה באותיות, שאז עדיין לא נודעת. ואח"כ באה בצירופי מילים. ואז נודעת המדרגה, מה שיש בה, ברי"ו (216) אותיות ובע"ב (72) מילים.

שש אותיות שבמילה בראשית, כבר כוללות כל מציאות שמיים וארץ, בשש אותיות שבהם. אלא עוד לא נודעו, כי ע"כ מרומזות רק באותיות בלי שום צירופי מילים.

ואח"כ יש שש מילים: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. וכאן בא לכלל גילוי, מה שכלול במילה בראשית. כי הם השמיים והארץ ומלואם.

ועד"ז יש להבין את ששת הפסוקים, מהפסוק, השמיים מסַפרים, עד, תורת ה' תמימה. שהוא עדיין תחילת הגילוי של גמה"ת, שעוד באותיות, על דרך שש אותיות שבמילה בראשית. והגילוי הגמור של גמה"ת מתחיל מתורת ה' תמימה ולהלן, ששם שישה שמות, שכל שם מורה על השגה, להורות, שרק אחר התשובה השלמה. כמ"ש, ואין נסתר מחמתו, אז מתגלים כל צירופי המילים, שהיו בזיווג הגדול בגמה"ת, בשישה שמות.

ועל סוד זה כתוב בראשית, שבו שש אותיות. ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, הן שש מילים. על שישה פסוקים ושישה שמות, כתוב בתורה שש אותיות בבראשית, ששָם שמיים וארץ נעלמים. ובשש מילים באו לידי גילוי: ברא, אלקים, את, השמיים, ואת, הארץ. כן ששת הפסוקים, מהשמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, עוד לא נגלה הזיווג הגדול של גמה"ת על בוריו. אלא אחר הכתוב, אין נסתר מחמתו, נגלו שישה שמות, אשר בשישה שמות אלו, בא כל הגילוי הגדול של גמה"ת על בוריו ושלמותו.

והפסוקים האחרים, הם רק כנגד שש פעמים שמות הוי"ה. כי הפסוקים הכתובים אחרי, ואין נסתר מחמתו, עד סוף המזמור, רומזים כנגד ששת השמות, שכתוב בהם. ונמצא, אשר ששת הפסוקים, הם בגלל שש אותיות שכאן. וששת השמות, הם בגלל שש המילים שכאן.

כלומר, ששישה פסוקים, מהפסוק, השמיים מספרים, עד, תורת ה' תמימה, הם כמו שש אותיות של בראשית, שאינן מגולות בשלמות. ושישה שמות שבכתובים, מתורת ה' תמימה, עד הסוף, הם כמו שש מילים, ברא אלקים את השמיים ואת הארץ, שכאן באו על שלמותם. ובא להשמיענו, שבשישה פסוקים עוד לא נודעת מדרגתם, והם כמו שש אותיות של בראשית. אלא אחר ששת הפסוקים, בפסוקים האחרים, שבהם שישה שמות, אז באו לגילוי הנרצה.

.146 בעוד שהיו יושבים, נכנסו רבי אלעזר בנו ורבי אבא. אמר להם, ודאי פני השכינה באו, וע"כ קראתי אתכם פְּנִיא"ל, שהוא אותיות פני אל. כי ראיתם פני השכינה פב"פ. ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא, הכתר. וכן הפסוק שלאחריו, והוא היכה את האיש המצרי. ואותו הסתום מכל, אמרו, שהוא עתיקא קדישא.

פירוש. סובב על העניין של מוליך החמורים, שגילה נשמת בניהו בן יהוידע, שמשום זה רבי שמעון קרא להם בשם פניאל. שנשמת בניהו בן יהוידע היא קומה העתידה להתגלות בגמה"ת. וע"כ קרה גם להם כיסוי והעלם לכל האורות העליונים, שנאמר כאן, בזיווג של תקופת השמש בתקופת השנה, שאז זכו שוב לכל האורות.

וזה שרבי שמעון גילה להם הפסוק של בניהו בן יהוידע. כי רמז להם, שהם כבר זכו לששת הפסוקים של השמיים מספרים. והם כבר בשישה שמות שבפסוקים האחרים. כי בזמן שהשיגו נשמת בניהו בן יהוידע, ע"י אותו מוליך החמורים, עוד לא הייתה השגתם נודעת. כי היו אז בשישה פסוקים. כי ע"כ עברה עליהם אותה דרך של ניסים ואותות.

אבל עתה נודעת להם נשמת בניהו בגילוי. ונאמר, ועתה, שאתם יודעים, וגילה לכם הפסוק של בניהו בן יהוידע, ודאי שהוא דבר של עתיקא קדישא. וכן הפסוק שלאחריו. כי נשמת בניהו בן יהוידע היא מילה דעתיקא, כלומר, הזיווג הגדול דעתיק יומין, שזה היו יודעים גם אז. אבל עתה נודע לכם, כי גם הפסוק שלאחריו, שהוא היכה את שְׁנֵי אריאל מואב, והוא היכה את האיש המצרי. שכל אלו פסוקים הם ג"כ מילה דעתיקא. ואותו הסתום מכל, אמרו, כלומר עתיק יומין, שהוא סתום מכל.

.147 והפסוק הזה, והוא היכה את האיש המצרי, מתבאר במקום אחר, במדרגה אחרת. והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. והכול הוא עניין אחד. המצרי הזה, הוא אותו הנודע, שעליו כתוב, גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. כי הוא גדול ומכובד, כמו שגילה הזקן ההוא.

פירוש. הפסוק הזה, שביאר אותו רב המנונא סבא, והוא היכה את איש מצרי איש מראֶה, מתבאר במדרגה אחרת, ע"פ הלשון שבדברי הימים, והוא היכה את האיש המצרי. והכול הוא עניין אחד. ב' הכתובים הם עניין אחד. כי כתוב, והוא היכה את איש מצרי איש מראה. וכתוב, והוא היכה את האיש המצרי, איש מידה חמש באמה. ושניהם סוד אחד, וחל על משה בשינוי הלשון.

.148 הפסוק הזה מתבאר בישיבה העליונה. איש מידה, הכול אחד. איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדוֹתֶם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. וע"כ, איש מידה הוא. והוא ממש איש מידה. אורכו הוא מסוף העולם ועד סוף העולם. כך היה אדה"ר. ואם תאמר, הרי כתוב, חמש באמה. חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו.

פירוש. זו ישיבה של הקב"ה, שעל בני ישיבה זו אמר רבי שמעון, ראיתי בני עלייה והם מועטים. ויש ישיבה של מטה, והיא ישיבה של מט"ט. ואומר, שהפסוק הזה, שביארו הסבא, מתבאר בישיבה העליונה. והנה איש מראה הוא המדרגה של משה, שעליו נאמר, ולא קם עוד נביא בישראל כמשה. כמ"ש, ומראה ולא בחידות. ואיש מידה, נקרא ג"כ על עניין המראה. אלא במידה של אותו מראה. כי המידה של אותו מראה, היא מסוף העולם עד סופו.

ומראה ומידה דומים לשבת ולתחום שבת, שתחום שבת הוא קצה המידה של שבת. אלא ב-6000 שנה, מידת תחום השבת מצומצמת רק על 2000 אמה. ואחר גמה"ת, יהיה תחום שבת מסוף העולם עד סופו. כמ"ש, והיה ה' למלך על כל הארץ.

איש מראה ואיש מידה, הכול אחד. משום שהוא שבת ותחום שבת. שכתוב, ומַדותם מחוץ לעיר. וכתוב, לא תעשו עוול במשפט במידה. הרי שעניין מידה הוא קצה הגבול של הדבר. כך ��יש מידה מורה על קצה הגבול של שבת לאחר גמה"ת, שהוא מסוף העולם ועד סופו.

והוא ממש איש מידה. איש מידה פירושו בעלה של אותה מידה ממש, שאין המידה שולטת עליו, אלא הוא השולט על המידה, ועושה אותה ע"פ חשקו וחפצו. וזה היה אדה"ר מקודם שחטא בעצה"ד, שהיה אורכו מסוף העולם עד סופו. ומאיר מסוף העולם עד סופו, כמידת תחום השבת שלאחר גמה"ת.

חמש באמה אלו, מסוף העולם עד סוף העולם היו. כי אלו חמש באמה הם ע"ס, אשר עיקרן הן רק כח"ב תו"מ, שלאחר גמה"ת הן יתפשטו מסוף העולם עד סופו.

.149 וביד המצרי חנית. כמ"ש, כמְנוֹר אורגים, שזהו מטה האלקים, שהיה בידו. המפותח בשם החקוק והמפורש בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל והישיבה שלו, שנקראת אורג. כמ"ש, מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חָרָש וחושב, ובשש ואורג. והמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב (42) בחינות. והפסוק שמכאן והלאה, הוא כמו שביאר הזקן לעיל. אשרי חלקו.

פירוש. הצירופים של האותיות לשמות הקדושים, נקראים מעשי אורג. בדומה לאורג, האורג החוטים לבגד, כך מצטרפות ומתחברות האותיות למילים של השמות הקדושים, שפירושן השגות קדושות.

ואומר, שבמטֶה האלקים, שהיה ביד משה, מפותחים אותם צירופי האותיות של השם המפורש, שחקק בצלאל והישיבה שלו במלאכת המשכן. ולזה נקרא מטה האלקים בשם מְנור אורגים, ע"ש בצלאל, הנקרא אורג. ומנור, כמו מאור, ואורג הוא בצלאל. לרמוז, שהמאור של צירופי האותיות של השם המפורש, היה בבחינת המאור של השם המפורש שחקק בצלאל. ולכן נאמר, בהארת צירופי האותיות, שחקק בצלאל.

והנה מטרם גמה"ת, לא היה המטה מאיר מכל הצדדים, שהרי היה בו הפרש בין מטה אלקים למטה משה. ובמטה משה כתוב, שלח ידך, ואחוז בזנבו, ויהי למטה בכפו. הרי שלא היה מאיר מכל הצדדים. אמנם לאחר גמה"ת, הוא מאיר מכל הצדדים.

ונאמר, שהמטה ההוא, היה מאיר בו השם החקוק בכל הצדדים, בהארת החכמים, שהיו חוקקים את השם המפורש במ"ב בחינות. כי השם המפורש, שהיה חקוק במטה, היה מאיר בכל הצדדים, בבחינת בילע המוות לנצח. וע"כ היה מאיר מכל הצדדים בשווה, והאור של השם שהיה חקוק במטה, היה הארת חכמה של שם מ"ב.

.150 שְׁבוּ יקרים, שבו ונחדש תיקון הכלה בלילה זה. שכל מי שמתחבר עימה בלילה הזה, יהיה נשמר כל אותה השנה, למעלה ולמטה. ויוציא שנתו בשלום. עליהם כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו, ויְחַלְצֵם. טעמו וראו, כי טוב ה'. יש בזה ב' פירושים, ששניהם יחד אמיתיים:

א. מתוך שיום מתן תורה, הוא הארה של גמה"ת, שבילע המוות לנצח וחירות ממלאך המוות, ע"כ ראוי להתאמץ להמשיך האור הזה בשעתו ביום השבועות. כי בטבע המאורות, שחוזרים ומתחדשים במועדם. ויהיה מובטח גם עתה, שיוציא שנתו בשלום, ותהיה לו חירות ממלאך המוות.

ב. נקרא על הזמן של גמה"ת ממש. יהיה כאן הפירוש של הנאמר, ויוציא שנתו בשלום, שהמלכות נקראת שנה. ומתוך התחדשות המאורות של מחזיקי התורה לאחר גמה"ת, הנה יהיה מובטח לתקן השנה, המלכות, בכל השלמות. כי בחינת התחדשות המאורות של מחזיקי התורה, נקראת תיקון לילה של הכלה, שהיא המלכות, הנקראת שנה. וע"י זה יוציא שנתו בשלום, יוציא השנה בשלום, בכל השלמות.

[ablogtopost]

בריאה יצירה עשיה

ספיר

IX. (Sobre o Tikkunei Zohar 17a11)

כלל וכלל: אנת הוא דאפיקת עשר תקונין. פירוש אס בה האציל והוציא מעצמותו עשר תיקונין שהם עשו ספירו' כלי תיקוניו לתקון העולמות שעל ידן בורא ויוצר ועושה בכל מה שברא עולם הבריאה ויצר עולם יצירה ועשה עולם עשייה ורל שאלו עשר ספירות הם באס בה ככלי ביד האומן לתקן בהם כל פעולותיו וקרינן לון ספירין פירוש לאותן תיקונין שהאציל והוציא מעצמותו ברוך הוא אנחנו קוראין אותן ספירות רצה אליהו זל לפרש לנו בזה שלא נט‎עה חד לחשוב ולומר שהעשר תיקונין הם נפרדין ממנו חו כמו הכלי שנפרד מהאומן שבעת הצטרך האומן לפעול יקח לו כלי מעשהו בידו ובגמר מלאכתו יניחהו למשמרת גניזה במקום מיוחד באופן כשיחזור למלאכתו יחזור ליקח כלי מעשהו בידו כי הכלי אינו מדובק ביד הפועל דבוק תמידי דיבוק עולמית וכמו כן תטעה בספירות לדמותם ממש לכלי אומן ולומר שהם נפרדין מאס בה הו מפני זה אמר אליהו זל לא כן הדבר כי לעשר תיקונין הנזכרין קרינן לון ספירין פירוש אורות מתנוצצו מעצמו אס בה והם אדוקי ודבוק בו כשלהבת הקשורה בגחלת שכח הגחלת מתראה פעולתה וכחה הנעלם במקורה בשלהבת והשלהבת קודם התראותה היא דבוקה וטמונה בכח הגחלת בהעלם גדול עד שלא נראה בגחלת שום להבה וגם אחר התראות והתנוצצו השלהבת היוצאת מעצמות הנחלת היא אדוקה ודבוקה בגחלת ולא יוכל להמצא שלהבת בלי גחלת בי השלהבת מדובק בגחלת דבוק תמידי כמו כן הספירות שהם השלהבייות הקדושים אורות מתנוצצות ממקורן הנעלם ממטמוניי עצמות אס בה כלם מדובקים ואדוקים וקשורי ומייוחדים באס בה יחוד ודבוק וקשור תמידי עולמות ואיג נפרדים זת מזה עולמית ומפני זה קרא להן ספירות שהוא לשון אור מלשון ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שפירושו זהרורית זוהר הספיר ומלשון ספיר גזרתם וזהיו שמפרש ואזיל לאנהר בהון עלמין סתימין דלא אתגליין. ועלמין דאתגליין. פירו להאיר בהם בספירו עצמן ועל ידן להאי

ולברוא עולמות סתומים ונעלמים שהם עולמות בריאה המכונים בכסא כבודו שהם עשר כסאות עשר עולמות של בריאה נעלמות מהשגות השיכל מהות ועצמות כאש יתבא עניינם בשער סוד אניע בסד.

ק יצירה שהס עשר עולמות של מלאכים שגם הס עולמות געלמות נעלמי מעין השכל הגשם'ופו עפ בריאה ויצ'רה נקראועלמין לא אתגליןמפני שהם נעלם' וג להאיר נרת בהב] עצמן תל עולמות טהן גל וים ומושגים סנ רהגטמי והם עולמות עשייה שגם בו עשר עולמות עשר גלגלי שהם עשרוקיע" ואדול בין כל ה 2% הלד תק שכל אהר הו עולס בפניעצמווהו מעשה ל וכל מה שבתוכס עד טכוו הארץ כוכבים ומזלורץ קליפורז כחות הטומאה ויצהר כמושיתבאר עניינס בשער" הבאים בסל והם נקרא" 6 מפגישהם גלו" ונראים* על אס ברוך הת ואלו ז' הלק' בריאר:שסימגם אב': אצ'לורז בראה יצ'רה עשידקרמזהנכצת עה באמוו כל

https://books.google.com.br/books?id=TathAAAAcAAJ&pg=PA8-IA3&dq=%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94+%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94+%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%94+%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8+%D7%A2%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9F+%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F+%D7%93%D7%9C%D7%90+%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9F&hl=pt-BR&newbks=1&newbks_redir=0&source=gb_mobile_search&sa=X&ved=2ahUKEwjAtIyAncSIAxUKrJUCHQM9Jk8Q6AF6BAgFEAM#v=onepage&q=%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%93%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%AA%20%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8&f=false

Pagina 8

https://books.google.com.br/books?id=oLIbfXXGPeYC&pg=PA177&dq=%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%90+%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%A1%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9D+%D7%A9%D7%94%D7%9D+%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94&hl=pt-BR&newbks=1&newbks_redir=0&source=gb_mobile_search&sa=X&ved=2ahUKEwiZ-ISkjMeIAxVkqpUCHepMN2EQ6AF6BAgKEAM#v=onepage&q=%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D%20%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94%20%D7%95%D7%A2%D7%A9%D7%94%20%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D%20%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%94&f=false

Pagina 174

[rabash-maamarim]

כי יעקב בחר לו יה

תשמ"ו - מאמר ט"ז 1986 - מאמר 16

בזהר תרומה (דף א' ובהסולם אות א'), מפרש רבי חייא את הפסוק, "כי יעקב בחר לו יה".

וזה לשונו, רבי חייא פתח, "כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו". כמה אהובים הם בני ישראל לפני הקב"ה, שרצה בהם ורצה להתחבר בהם, ולהתקשר עמהם, ועשה אותם עם יחיד בעולם,

שכתוב, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", והם רצו בו ונתקשרו בו, זה שכתוב, "כי יעקב בחר לו יה". וכתוב, "כי חלק ה' עמו". ונתן לשאר עמים שרים ומושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את י��ראל.

ויש להבין במאמר הנ"ל של רבי חייא:

א. שמתחיל לפרש, "כי יעקב בחר לו יה", שפירושו, כי הקב"ה בחר ביעקב, כי אומר שרצה בהם, ורצה להתחבר בהם, ולהתקשר עמהם. ואח"כ הוא מפרש להיפך, ואומר, "והם רצו בו, ונתקשרו בו", זה שכתוב, "כי יעקב בחר לו יה".

ב. מהו הפירוש שאומר, "ועשה אותם עם יחיד בעולם", שכתוב, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הלא הם עם בתוך ע' אומות העולם, אם כן מהו הפירוש, עם אחד, שמשמע, שעשה שהם יהיו עם אחד.

ג. במה שמפרש, "כי חלק ה' עמו", שהכוונה היא, שלשאר עמים נתן שרים ומושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את ישראל. יש להבין זה, מהו שנתן לשאר עמים שרים ומושלים, מה שאין כן עם ישראל לקח לחלקו.

ידוע שיש ב' הנהגות:

א. נקרא, השגחה פרטית.

ב. נקרא, הנהגת שכר ועונש.

והם בסתירה זה לזה. ואאמו"ר זצ"ל פירש, שאין בידי אדם להשיג זה עם השכל החיצוני, אלא רק בזמן שהאדם הגיע לשלימותו במדרגתו הפנימית, אז הוא יכול להשיג את זה. ובסדר עבודת האדם הוא, שניתנה לנו עבודת ה' בהנהגת שכר ועונש, לכן אסור לו לאדם שיאמר, אני מחכה שה' יתן לנו רצון וחשק לעסוק בתורה ומצות. ובזמן שירגיש שאני מרגיש הרגשה טובה, אז אקיים את התו"מ. ואסור לומר, היות שאנחנו, "כחומר ביד היוצר", בידי הקב"ה, ומה מועילה ההתגברות שלנו לעבוד נגד דעתו של הגוף שלנו. ואומרים לנו, שאל יסתכל האדם על הגוף שלו, מה שהוא דורש למלאות את רצונו, אלא צריכים להרגיל ולשכנע את הגוף שילך לפי חוקי התורה, בין שהוא מסכים או לא.

אלא א��ו צריכים להאמין בשכר ועונש, שהכל תלוי לפי מעשינו, עד כמה שאנחנו מכניעים את הגוף שלנו ללכת לפי חוקי התורה. וחז"ל אמרו, "לפום צערא אגרא" (אבות פרק חמישי), "בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא".

והוא זצ"ל אמר, שצריכים לקיים ב' הנהגות הנ"ל באופן כזה:

לפני המעשה, היינו בהכנה, שהוא הולך לקיים את התו"מ, הוא צריך להאמין בהנהגת שכר ועונש, אז, "כל מה שתמצא בידך ובכוחך לעשות עשה", היינו שהכל תלוי בעבודת האדם, לפי כוח התגברותו בתו"מ, בשיעור הזה הוא יקבל שכר.

אבל אחר העשיה הוא צריך לומר, שהוא מאמין בהשגחה פרטית. נמצא, היות שקשה לאדם לומר אחרי רבוי כוחות שהשקיע ביגיעה רבה, ואיך הוא יכול לומר אח"כ על זה, שהיא השגחה פרטית. נמצא, שגם אחר כך הוא עובד בשכר ועונש. היינו אם הוא ישתדל להאמין, שזו היתה השגחה פרטית, הוא מקבל שכר על זה, ואם לא יכול להאמין בהשגחה פרטית, נמצא, שהוא מקבל עונש על זה שהוא לא רוצה להאמין בהשגחה פרטית.

ומשום זה, היינו בזה שמאמין בהשגחה פרטית, ואין זה תלוי במעשה ידיו, אלא הקב"ה בחר בו להתקשר עמו, אז הוא צריך לתת שבח והודיה לה' בזה שבחר בו. וזה נוהג בכל בחינה ובחינה. היינו אפילו עשיה קטנה ברוחניות שזכה לעשות, הוא גם כן צריך להודות לה' בזה שנתן לו מחשבה ורצון לעשות את הדבר הזה.

וכדאי להרגיל את עצמו בעבודה זו, טוב הוא בשעה שקם לפנות בוקר, בין שקם מעצמו או ששעון מעורר אותו, או שחבירו מעוררו והוא קם, אז הוא צריך להאמין, שהגם שהוא התגבר על עצלותו וקם מהמיטה בהתאמצות גדולה, ובודאי מגיע לו להאדם תודה רבה ושכר גדול עבור עבודה רבה זו, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' נתן לו רצון להתגבר על כל המחשבות שהיה לו בעת קומו מהמיטה.

ולפי זה יוצא להיפך ממה שהאדם חושב, היינו שמגיע להקב"ה תודה עבור זה שנתן לו כח ורצון להתגבר על כל מחשבותיו ורצונותיו. נמצא, שמצד אחד, הקב"ה בחר בו, נקרא, השגחה פרטית, ומצד שני, "יעקב בחר בה'", וזה ענין שכר ועונש.

ועתה נבאר את מה ששאלנו, מהי הכוונה בזה שאומר, "ועשה אותם עם יחיד בעולם". הלא בעולם יש עוד ע' אומות, והכתוב אומר, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הנה ידוע, כי יחיד ורבים ברוחניות מתפרש זה בשנוי צורה ובהשתוות הצורה. כמו שכתוב (שמות י"ט, ב'), "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופירש רש"י, "כאיש אחד בלב אחד". לכן כתוב, ויחן, לשון יחיד. אבל שאר כל החניות בתערומות ובמחלוקת, לכן כתוב שם, ויחנו, לשון רבים. ולפי זה יוצא, שענין יחיד הכוונה על השתוות הצורה.

ובהאמור יש לפרש, שה' עשה את עם ישראל, אף על פי שהם רבים, היינו, "כשם שאין פרצופיהן דומות זו לזו, כך אין דעותיהן דומות זו לזו", (ברכות נ"ח), ומכל מקום עשה אותם עם יחיד בעולם, שזהו חידוש גדול, זאת אומרת, אף על פי שהם עם, היינו רבים, ומכל מקום יש להם צורת יחיד, וזהו ע"י השתוות הצורה. כעין שהיה במתן תורה, כך צריך להיות השלימות של עם ישראל, היינו להגיע לבחינת אחד.

ומובא בספר "מתן תורה" (דף מ"א אות כ"ב), וזה לשונו, דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההוא בלשון יחיד, כמו שכתוב, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל, "כאיש אחד בלב אחד", מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה.

הרי אנו רואים, שהקב"ה עשה שעם ישראל יגיעו לשלמותן, היינו ע"י שיתן להם הכח להיות כולם בהשתוות הצורה, שהוא לעשות נחת רוח ליוצרו.

וכמו כן יש לבאר שאלה הג', ששאלנו, מה הענין שלשאר אומות נתן שרים ומושלים, והוא לקח לעצמו ישראל לחלקו. על דרך העבודה נבאר זה באדם אחד, היינו בגוף אחד. בזמן שהאדם מיחס כל מה שנעשה בעולם, שרק הקב"ה עושה ויעשה לכל המעשים, הוא נבחן אז לחלקו של הקב"ה, כי אין רשות אחר בעולם, אז הוא נבחן לחלקו של הקב"ה. ובזמן שהוא לא מייחס את כל מה שמתרחש בעולם להקב"ה, אלא שאומר, שזה שאר כוחות ואינם של קדושה, נמצא, שהוא במצב של אומות העולם, היינו שיש ממונים ושרים, שזה הוא בזמן שנמצא במצב של שאר אומות העולם.

מקור

[oritronen]

חישוב קריירה בגיל 40 פלוס

לקראת גיל 40, רבים מעריכים מחדש את הקריירה שלהם, מחפשים הגשמה וסיפוק עמוקים יותר.

התהליך מתחיל בבחירת תחום/תפקיד מעוררי עניין ושיש להם ביקוש בשוק העבודה. כבר מעל ל 10 שנים שאני מעבירה קורסי שיווק דיגיטלי, קורסי לינקדאין ופועלת להכשיר מנהלי משאבי אנוש דיגיטליים, והמסקנה היא שתחומי עשיה המשלבים את עולמות הטכנולוגיה משפרים את היכולות של המועמדים באופן מהיר יותר, הן ברמת הביקוש להם והן בנושא מציאת עבודה.

הסבה מקצועית בגיל 40 תורמת לצמיחה מקצועית ומגדילה את הסיפוק האישי כאחד.

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | ענין התחלקות כל פרצוף לכתר ואבי"ע | אות קפג

 ותדע שההוראה המיוחדת לעצמה שבאלו הכינוים דע"ס בשם כתר ואבי"ע, הואלהורות, שהכונה היא, על בחינת התחלקות הע"ס לכלים דפנים ולכלים דאחורים, שנעשו בסבת הצמצום ב'. כי נתבאר לעיל (באות ס') שאז עלתה מלכות המסיימת למקום בינה דגוף, הנק' ת"ת במקום החזה, וסיימה שם את המדרגה, ונעשה שם סיום חדש, הנק' פרסא שמתחת האצילות (כנ"ל באות ס"ח). והכלים שמחזה ולמטה יצאו לבר מאצילות ונק' בי"ע, שב"ש ת"ת, שמחזה עד הסיום נק' בריאה, ונה"י נק' יצירה, והמלכות נק' עשיה. ע"ש. גם נתבאר שמטעם זה, נחלקה כל מדרגה לכלים דפנים וכלים דאחורים, שמחזה ולמעלה נק' כלים דפנים, ומחזה ולמטה נק' כלים דאחורים.

[noteitnoteit]

דנה ספקטור | פותחות הכל

ההבדל בין לאהוב ללחבב.

להוות דוגמה לילדים דרך עשיה ולא רק דרך נתינה.

להקשיב לשיר בלב. להעז לחיות!

[rabash-maamarey-hachevra]

עשה לך רב וקנה לך חבר - ב

תשמ"ה - מאמר ח' 1985 - מאמר 8

בענין שדברנו במאמר א' [תשמ"ה] יש להרחיב קצת פרטים.

א) יש להבחין , בין אדם למקום. ב) בין אדם לחבירו. ג) בין אדם, לשאר בני אדם שאינם חברים שלו, אבל יחד עם זה, יש בחינה שאנו אומרים, חברים כל ישראל.

אנו מוצאים פעם בלשון "עשה לך רב, וקנה לך חבר", שזהו דרך התיקון, ופעם בלשון "והוי דן את כל האדם, לכף זכות" ( אבות פרק א'). ויש להבין מהו הפירוש, "עשה". ומהו הפירוש "קנה". ומהו הפירוש, "הוי דן, לכף זכות".

ענין "עשה", צריכים לפרש, שזה בא להוציא, מבחינת השכל, כי בדבר שאין השכל מבין אם כדאי לעשות את הדבר, או לא. אם כן, איך שייך להכריע, מה שטוב לי, או להיפוך, אם בבחינת השכל, הם שוים, אז מי מכריע להאדם את מה כדאי הוא לו לעשות, אלא בבחינת המעשה הוא יכול להכריע.

כי צריכים לדעת, כי בפני האדם, עומדים שני דרכים: לעבוד בעמ"נ להשפיע. או לעבוד בעמ"נ לקבל. יש חלקים בגופו של אדם, שאומרים לו, שיותר תצליח בחיים שלך אם אתה תעבוד בעמ"נ להשפיע: ודוקא באופן כזה תהנה בחיים שזה טענת יצר הטוב כמו שאמרו חז"ל, "ואם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב".

וטענת היצה"ר, הוא להיפוך, שיותר טוב ויותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל. ואז רק הכח, הנקרא מעשה, שהוא בחינת למעלה מהדעת, הוא המכריע ולא השכל וההרגש, לכן עשיה נקרא למעלה מהדעת ולמעלה מהטעם. שזהו הכח הנקרא אמונה שהוא נגד השכל.

ו"קנה" הוא בתוך הדעת. שמדרך העולם שהאדם רוצה מה שהוא לקנות, אז הסוחר מראה לו הסחורה, והוא עומד על המקח, אם כדאי לו לתת המחיר מה שהסוחר דורש, ואם הוא לא רואה את הכדאיות, אז הוא לא קונה. נמצא שענין "קנה" הוא בתוך הדעת.

ועכשיו נבאר ענין רב, וענין חבר. שענין חבר, נקרא לפעמים, חברה, שמתחברין ורוצים להיות, חיבור-אחד, שזה יכול להיות ע"י השתוות הצורה, שהוא באופן שכל אחד דואג באהבת הזולת. נמצא שעי"ז מתאחדים והיו לאחד.

לכן כשנתיסדה, איזה חברה, שיהיו לקבוצה אחד, אז רואים אלו אנשים שעלו בדעתם לעשות חברה כזאת אז מחפשים בדרך כלל, אנשים שיתאימו זה לזה, בדיעות ובמידות, שהם רואים, פחות או יותר, שיש להם קצת השתוות - אחרת אין הם מקבלים אותם לתוך קבוצה כזאת מה שהם רוצים ליסד. ולאח"כ, מתחילה העבודה של אהבת חברים.

אבל אם מלכתחילה, היינו אם עוד מטרם שנכנסו להחברה לא היו להם השתוות עם מטרת החברה, אין כבר מה עוד לצפות שיצא משהו מהחיבור הזה, אלא אם מטרם שהם נכנסו לתוך החברה היו ניכר שיש פחות או יותר השתוות, אז שייך לומר שהם מסוגלים להתחיל לעבוד בעבודת של אהבת הזולת.

בין אדם למקום

הנה בין אדם למקום, מתחיל הסדר מקודם עשה לך רב, ואח"כ קנה לך חבר. היינו שמקודם האדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהבורא ית' הוא רב, כמ"ש בזהר (דף קפה אות קצא ובהסולם): "היראה שהיא עיקר הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט".

ובשיעור שהוא מאמין בגדלות ה' הנקרא רב, באותו שיעור יש לו כח לתת לבחינת קנה, היינו לקנות עם ויתורים על אהבה עצמית בכדי לבוא לידי השתוות הצורה, שנקרא בחינת דביקות בה' שזה נקרא חבר, שהוא בחינת חיבור עם ה', כמו שקונים דברים גשמיים מוכרחים לוותר על כסף או כבוד או סתם יגיעה, בכדי להשיג משהו, כמו כן כשאדם רוצה לקנות התחברות עם ה', הוא מוכרח לעשות ויתורים על אהבה עצמית, כי אחרת אין לבוא לידי השתוות הצורה.

ובשעה שאדם רואה, שאין הוא מוכשר לעשות ויתורים בכדי לקנות את ההשתוות הצורה, אין זה מטעם שהוא נולד, בתכונת של חלש אופי, לכן אין הוא יכול להתגבר על אהבה עצמית שלו. אלא החסרון הוא בענין עשה לך רב, היינו שהוא לא עובד בענין אמונה, כי, כפי החשיבות, שיאמין בגדלות ה', בשיעור זה יש לו כח לעשות ויתורים.

ועוד יותר מזה, האדם צריך לדעת, אם הוא רוצה לשקול את שיעור האמונה שלו, הוא יכול לראות זה במידת שיעור הויתורים שהוא יכול לעשות בעניני אהבה עצמית אז ידע כמה שיעורו בעבודת האמונה, למעלה מהדעת, וזה נוהג בין אדם למקום.

בין אדם לחבירו

בין אדם לחבירו צריכים לומר מקודם קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב. משום שבזמן שהאדם מחפש חברים, אז הוא צריך לבדוק אותו מקודם, ולראות אם באמת כדאי הוא, שהוא יתחבר עמו, כי אנו רואים, שתקנו לנו, תפילה מיוחדת בקשר לחבר, שאנו אומרים אחר הברכות, בתפילת "ויהי רצון": "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".

משמע מזה שמוטל על האדם בטרם שמקבל חבר לעצמו לבדוק אותו בכל מה שאפשר לו לבדקו, ואז הוא משמש דוקא עם הדעת שלו. לכן לא אמרו עשה לך חבר, שענין "עשה" מרמז על למעלה מהדעת. לכן בענין בין אדם לחבירו, הוא צריך ללכת עם הדעת שלו, ולבדוק עד כמה שאפשר אם חבירו הוא בסדר, כמו שאנו מתפללים בכל יום: "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".

ואז כשהוא רואה שכדאי להתחבר עמו, אז הוא צריך לשלם בכדי להתחבר עמו היינו לעשות ויתורים מאהבה עצמית, ולקבל תמורת זה כח של אהבת הזולת. ואז הוא יכול לצפות לזכות גם כן אהבת ה'. ולאחר שהוא כבר התחבר לקבוצה של אנשים שרו��ים להגיע לדרגת אהבת ה', ורוצה ליטול מהם כח לעבודה שהיא בעמ"נ להשפיע, ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר שצריכים להגיע לאהבת ה', אז הוא צריך להחשיב כל חבר וחבר, שבהקבוצה, שהוא גדול ממנו. כמ"ש בספר מתן תורה (דף קמג) שאין אדם מתפעל מהחברה שיקח הערכה שלהם, על איזה דבר, אם הוא לא מחשיב שהחברה תהיה יותר גדולה ממנו. ולכן כל אחד מוכרח להרגיש את עצמו שהוא יותר קטן מכולם. מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

נמצא שבשלב השני, זאת אומרת, שכל אחד צריך מה שהוא ללמוד מהשני, אז נוהג הענין של "ועשה לך רב", מ��ום כדי שיכול לומר שחבירו יותר גדול ממנו כנ"ל, אז הוא צריך לשמש עם בחינת עשיה, שהיא מעשה בלי דעת, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לומר שחבירו נמצא במדרגה יותר גבוה ממנו. לכן בין אדם לחבירו, הסדר הוא מקודם הוא צריך לקיים קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב.

בין אדם לכל אדם

הנה המשנה אומרת לנו: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פרק א).

הנה לאחר שביארנו, שבין אדם לחבירו נוהג הסדר מקודם הולך וקנה לך חבר, שהסברנו שענין קנה הוא בתוך הדעת, ואח"כ, צריכים לעסוק בעשה לך רב, ובין אדם למקום, הסדר הוא מקודם, עשה לך רב, ואח"כ קנה לך חבר, כנ"ל.

הנה יש להבין מהו הפירוש, שאצל כל אדם אומרים, הלשון, והוי דן לכף זכות, אם זה בחינת קנה, או זהו בחינת עשה, כנ"ל. ולפי הנ"ל, צריכים לפרש, את הפירוש והוי דן את כל האדם לכף זכות, הוא בחינת עשה, ולא קנה.

אנו צריכים להתבונן למשל, אם יש בית הכנסת, שמתפללים שם הרבה מנינים. ומתקבצים שם קבוצה קטנה, ורוצים להתאחד בחברה שיעסקו באהבת חברים, נגיד על דרך משל שיש שם מאה מתפללים, ועשרה מהם החליטו להתדבק, יש להתבונן בזה, מדוע בחרו דוקא אלו עשרה יחידים להתאחד, זה בזה, ולא באחרים, שישנם בבית הכנסת.

אם הסיבה היא מטעם שאלו מוצאו שהם יותר במעלה משאר אנשים שישנם בבית הכנסת, או מסיבת שאלו, הם יותר גרועים משאר מתפללים, לכן הם הרגישו שהם צריכים לעשות איזה מעשה, בכדי שיעלו במעלת התורה והיראה.

ובהנ"ל נוכל לפרש באופן כזה, שמה שאלו אנשים, הסכימו שיתיחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".

אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם כל כך ההבנה בנחיצות העבודה של אהבת הזולת לכם אין הם יכולים להתחבר עמהם.

נמצא לפי זה, בזמן שעוסקים באחוד של אהבת חברים אז כל אחד בודק את השני, הן בהשכל והן בהמידות שלו, אם כדאי או נגיד אם הוא ראוי להכנס בהחברה, מה שאלו אנשים החליטו להכניס, כנ"ל כמו שאנו מתפללים בכל יום "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע" בתוך הדעת.

ולפי זה יוצא, שהוא מתגאה נגד שאר מתפללי בית הכנסת, ואיך מותר לומר כך, הלא הוא נגד משנה מפורשת וזה לשונה: "רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות פרק ד). עד כאן לשונו.

ועל זה בא רבי יהושע בן פרחיה ואומר: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פרק א). שפירושו, לגבי שאר אנשים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא, בחינת עשה, שהוא בחינת מעשה ולא שכל. כי מצד השכל הוא רואה שהם אינם מוכשרים כל כך כמו האנשים האלו שהוא מחבר את עצמו להם, וכך כל אחד ואחד אומר לעצמו. אם כן כל אחד הוא מתגאה נגד כולם, והעצה לזה, הוא מה שהוא אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

שהכוונה הוא, שלגבי כל האדם היינו כנ"ל, שלגבי שאר מתפללי בית הכנסת, הוא צריך לדון אותם וכף זכות, ולומר, שבאמת הם אנשים יותר חשובים ממנו אלא האשמה תלוי בנו שאין אנו מסוגלים להעריך את גדלותם וחשיבותם, של הכלל, הנקרא בדברי חז"ל כל-אדם, לכן בתוך הדעת אין הוא רואה את גדלותם ובין אדם לחבירו אמרנו צריך להיות קנה, מה שאין כן הוא צריך להשתמש עם בחינת עשה שהוא ��מעלה מהדעת, וזה נקרא "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

[neshimah]

Assiah (ou « Asiyah, également connu sous le nom Olam Asiyah, עולם עשיה en juif, littéralement l'action mondiale) est le dernier des quatre mondes spirituels cabale - Atziluth, Béria, Yetsira, Asiyah - dont l'existence et les caractéristiques est basée sur le passage biblique de Isa��e 43: 7. C'est l'action mondiale, du monde des effets ou tarif mondial, tous associés purement 'existence matérielle. Il est précédé par le monde yetzirah.

[levtov1]

כל דרגה צריך מסך כדי לעבוד כמוה https://youtu.be/o4A27ij9Rrk אחרי חלוקת השפעת הבורא מעולם #אין_סוף, באים העולמות, #אדם_קדמון, #אצילות, #בריאה, #יצירה, #עשיה, ו#העולם_הזה האחרון. וההבדל בין כל העולמות הוא במדרגות, במחסומים, בשערים, במקום הכניסה לעולם והיציאה מהעולם. כמו סדרת חדרים שנכנסים לאחד, ורק שחוצים אותו נכנסים לשני. והאור העליון שפועל מלמעלה למטה, בכל חדר וחדר, בכל עולם ועולם, עוד יותר מתאים את עצמו אלי��ו. אבל אין בעולמות יותר ממה שיש בעולם אין סוף, קוצו של יוד י-ה-ו-ה, אלא מדורג ומחולק להרבה סוגי הבחנות של כלים ואורות. ולכן מכנים אותם עולמות. כי כל עולם הוא פרצוף אחד, שכלול בתוכו מעשרה פרצופים, וכל פרצוף מעוד עשרה פרצופים, וכן הלאה, וכך העולם מעלים את האור מאיתנו. אבל במידה שיכולים להשוות את עצמנו עם אותו עולם, אז מגלים את האור שנמצא בתוך #העולם. כך תמיד בכניסה וביציאה ממדרגות. כל מדרגה ומדרגה לפני שנכנסים לעלות אליה, צריכים לרכוש #מסך כדי לעבוד כמוה, ורק אז פותחים אותה, ומרגישים שנמצאים בה. #עולם #אני #אדם #הרגשה #אמת #פנימיות #רוחניות #ישראל #אהבתעולם #אהבתישראל #אהבתהזולת #אישלרעהויעזורו #אחדות #שלום #שלוםבעולם #מחשבות #טוב #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור # https://www.instagram.com/p/CQttMBOhMug/?utm_medium=tumblr

[talonabraxas]

The Four Worlds 1.Atziluth [אצילות], the world of Archetypes or Emanations, the level of potentialities or "blueprints." Example: In the sperm and ovum are the possibilities for a child. 2.Briah [בריאה], the world of Creation. Example: the father and mother unite sexually and the embryo of a human being is created. 3.Yetzirah [יצירה], the world of Formation. Example: the child is formed in the womb for nine months. 4.Assiah [עשיה], the world of Action. Example: the child is born into the physical world. https://glorian.org/connect/blog/the-four-worlds?fbclid=IwAR3W1Ask-J63F7pg37o5hKZFbSwW1T7cMa-FTjpsDe0EzOx9sNNu-937Sv8

[hakdamat-sefer-hazohar]

המצווה התשיעית

[פקודא תשיעאה]

.233 המצווה התשיעית, לָחוֹן את העניים, ולתת להם טרף. כמ"ש, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. נעשה אדם, בשיתוף, מפני שהוא כולל זכר ונקבה. בצלמנו, עשירים. כדמותנו, העניים.

.234 כי מצד הזכר הם העשירים. ומצד הנקבה הם העניים. וכמו שהם בחיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה, וגומלים לו חסד. כך האדם למטה צריך להיות, העשיר והעני בחיבור אחד, שייתנו זה לזה, ויגמלו חסד זה עם זה.

.235 כל מי שמרחם על העני בחפץ לב, אין צורתו משתנה מצורת אדה"ר לעולם. וכיוון שנרשמה בו צורת אדם, הוא שולט על כל בריות העולם ע"י הצורה ההיא. כמ"ש, ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ. כולם זעים ומפחדים מאותה הצורה שנרשמה בו. כיוון שמצווה זו, לחון את העניים, היא מצווה משובחת על כל שאר המצוות, להתעלות בן אדם בצורתו של אדה"ר.

.236 מאין לנו זה? מנבוכדנצר. אע"פ שחלם אותו החלום, כל זמן שהיה חונן עניים, לא התקיים בו החלום. כיוון שהטיל עין רעה, שלא לחון את העניים, כתוב, עוד הדבר בפי המלך, לך אומרים נבוכדנצר המלך, המלכות עברה ממך. מיד השתנתה צורתו, והתרחק מבני אדם.

ומשום זה כתוב, נעשה אדם. כתוב כאן עשיה. וכתוב ברוּת, שֵם האיש אשר עשיתי עימו היום, בועז. כמו שעשיתי, פירושו צדקה, אף כאן, נעשה, פירושו, צדקה.

מבואר בריאת זכר ונוקבא, עשירים ועניים. אבל אין רמז שהעשירים צריכים לרחם על העניים ולפרנסם. כי אומר, שהפסוק הזה מצווה לחון את העניים. אכן יש כאן עמקות גדולה. כי שונה מאמר זה מכל המאמרים הקודמים. כי בכולם תמצא מאמר לחוד ועשיה לחוד. כמו, ויאמר אלקים יהי אור, ויהי אור. ויאמר אלקים, יהי רקיע, ויעש אלקים את הרקיע. ויאמר אלקים, ייקוו המים, ויהי כן.

וכן בכולם לא תמצא, שהעשיה תהיה מעורבת במאמר. והטעם, שהבריאה יצאה באו"א, שאבא אמר ואמא עושה. שאבא השפיע השפע לאמא, ואחר שהשפע התרשם בגבולים שבאמא, יצא השפע לפועל. ודומה כמו כוח ופועל.

כי מבחינת אבא לבד, לא יכולה שום בריאה לצאת אל הפועל ממש, משום שאין בה שום גבול, שיציירו הפעולות באיזו צורה שהיא. ולפיכך יש מאמר מאבא, שהוא ההשפעה לאמא. וכיוון שעודו בכוח, לא ייתכן שייאמר בו לשון עשיה, אלא לשון יהי. אבל במאמר בריאת אדם, כתוב ב��אמר עצמו לשון עשיה. שהרי כתוב, ויאמר אלקים נעשה אדם. ועוד שינוי גדול יש כאן, כי כתוב, נעשה לשון רבים, ולא כתוב, אעשה אדם.

והעניין הוא, כי קודם בריאת עולם התיקון, הייתה שבירת הכלים בז"ת דעולם הנקודים, כמו שלומדים, ברא עולמות והחריבם. עד שברא עולם זה, ואמר, זה מהנה לי. והנה ע"י שבירת הכלים, שהייתה בשבע ספירות חג"ת נהי"ם דנקודים, התערבה הקדושה בקליפות. ואח"כ התגלה השם מ"ה, והוציא ארבעה עולמות אבי"ע בדרך התיקון. וזהו, זה מהנה לי. כי ברר את הניצוצין הקדושים מן הקליפות. וכפי הבירור של הקדושה, כן נבראו העולמות, וכל מה שבהם.

וזה מה שתמצא בכל מעשה בראשית עניין הבדלה ובירורים. כמו, ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. וכן, בין מים למים. וכן, בין מים ליבשה. וכן עניין למינהו במאמר, ותדשא הארץ דשא. וכן, בין ממשלת היום ובין ממשלת הלילה. וכן עניין, יציאת נפש חיה מן המים ומן הארץ.

וכל זה מורה בירור הקדושה מן הקליפות והטוב מהרע. וכל מה שנברר, נעשה למציאות קיימת, לפי הראוי לו בקדושה. ע"כ נאמר, שכל מעשה בראשית כלול ביום הראשון, במאמר, ויהי אור. כי שם הייתה הבדלה כוללת בין האור ובין החושך. כי בדרך כלל נקראת הקדושה אור והקליפות חושך. כי כל שאר התְארים של הקדושה והקליפות, אינם אלא פרטים וענפים של אור וחושך.

והנה מבחינת הבדלה בין האור ובין החושך, שעל פיה התבררו כל בריות בראשית, עדיין אין התיקון שלם. כי מבחינה זו הייתה נשארת כל בחינת הרע והחושך, כדבר שאין צורך בו. שאין זה מותאם כלל לשלמות ה'. כי אין התיקון נגמר, אלא כמ"ש, גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה.

וכדי לתקן זה נברא האדם, כולל הכול, מתכלית הרע עד תכלית הטוב, ויהיה על ידו גמה"ת בשלמות הרצויה, שיהפוך הרע לטוב, והמר למתוק, וחושך כָּאור תהיה, ובילע המוות לנצח, והיה ה' למלך על כל הארץ.

ולפיכך יצא מאמר זה של בריאת האדם, בשינוי גדול משאר המאמרות, שהיו לשאר בריות בראשית. כי כאן התערבה העשיה במאמר עצמו. והוא משום, שמאמר זה הוא מאמא ולא מאבא. ואמרה, נעשה אדם, שמורה לשון משותפת. כי היא השתתפה עם המלכות דאצילות, כדי לברוא את האדם.

כי המלכות דאצילות כוללת הכול, כמ"ש, ומלכותו בכל משלה. כי היא מפרנסת ונותנת קיום גם לכוחות הרע. שלולא כן לא היה לרע שום כוח להימצא. כמ"ש, ורגליה יורדות מוות. כי הקליפות מקבלות ממנה נר דקיק כדי קיומם. שזה שהמלכות נקראת עשיה, להיותה מתפשטת ושולטת בכל העשיה כולה. וכן נקראת חושך, כי היא מאירה נר דקיק, כדי לקיים החושך והרע.

ובעת שאמא נכללה בעצמה במלכות בחיבור אחד, התערבה בה עצמה בחינת עשיה וחושך. וזה עניין, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. כי האור נקרא צלם, והחושך נקרא דמות. כי אחר שאמא השתתפה במלכות, נעשו בה עצמה ב' הכוחות צלם ודמות, אשר על פיהם בראה את האדם, שיהיה כולל גם הוא מב' הכוחות צלם ודמות. וע"כ אמרה, בצלמנו וכדמותנו.

נעשה אדם, בחיבור. כלומר, לשון נעשה, מורה, משותף, כלל זכר ונוקבא. מורה, שאמא עצמה נכללת מזכר ונוקבא. כי אע"פ שאמא עולם הזכר, ואין בה נוקבא כלל, השתתפה עם המלכות, נוקבא. בצלמנו, עשירים. כדמותנו, עניים. כי מצד הזכר הם העשירים. ומצד הנקבה הם העניים. כי זכר אור ועשירות, ונוקבא חושך ועניות.

וכיוון שאמרה, בצלמנו וכדמותנו, הרי ש��מצא בה עצמה החושך והעניות, מחמת השתתפותה עם המלכות לצורך בריאת האדם. ויצא גם האדם כלול מעשירים ומעניים, מאור ומחושך. שע"י כן ייגמר על ידו כל התיקון, והמלכות תתפשט בקדושתה על כל הארץ, ויהיה ה' אחד ושמו אחד. כי החושך שבמלכות יתהפך אז לאור גמור, כמו הזכר, הוי"ה, ויהיה הוא אחד ושמו אחד. ואז יקוים הכתוב, אפס כי לא יהיה בךָ אביון.

וכמו שהם בחיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה, וגומלים לו חסד. כך האדם למטה צריך להיות, העשיר והעני בחיבור אחד. שייתנו זה לזה, ויגמלו חסד זה עם זה, כמו שהצלם והדמות, הנכללים באמא, הם בחיבור אחד, מחמת שאמא חסה על הדמות, המלכות, כדי לתקן כל החושך שבה. ואמא עילאה מיעטה את עצמה, ונתנה מחלקה אל המלכות, ענייה, וגמלה לה חסד.

כן האדם, שנברא על ידה בצלם ובדמות, צריך לרחם ולחוס על העניים, שהם הדמות שבו, להיות עימהם בחיבור אחד. ולפרנסם בכל מה שחסר להם, ולגמול עימהם חסד. וע"י קיום מצווה זו, ימשיך על עצמו הצלם והדמות דאמא, שנברא בו, שזה כל המוחין עילאין, שזכה בהם אדה"ר, בעת שנברא בצלם ובדמות האלה.

ואז כמ"ש, ויִרדו בדְגת הים. שכל מי שמרחם על העני בחפץ לב, אין צורתו משתנה מצורת אדה"ר לעולם. וכיוון שנרשמה בו צורת אדם, הוא שולט על כל בריות העולם, ע"י צורה ההיא. כמ"ש, וירדו בדגת הים.

כי ע"י מצווה זו, זוכה לאותו צלם ודמות של אדם, לכל אלו המוחין וזוהר עליון של אצילות, שזכה אדה"ר, ששלט בכוחם על כל בריות העולם. כלומר, שלא היה שום כוח מכוחות הרע, שלא נכנע לפניו. כולם זעים ומפחדים, מאותה הצורה שנרשמה בו. כולם חרדים ויראים מהצלם ההוא שנרשם בו. כי ביטל כל כוחות הרע והחושך, ולא הייתה להם שום תקומה לפניו, כי שם ה' נקרא עליו, שזהו צלם אלקים.

ומביא ראָיה מנבוכדנצר, שלא הייתה לו שום מצווה, ועכ"ז, אחר שנגזרה עליו הגזרה, בחלום ופתרון של דניאל, אמר לו דניאל, וחטאך בצִדקה כַפֵּר. וכן עשה. וכל זמן שהיה מרחם על העניים, לא הייתה חלה עליו גזרת החלום. כיוון שהטיל עין הרע, שלא לרחם על העניים, כתוב, עוד הדבר בפי המלך, מיד השתנתה צורתו, והתרחק מהאנשים. הרי שמצווה זו גדולה מכל המצוות שבתורה, שהיא לבדה יכולה לבטל מהאדם כל מיני גזרות רעות, שנגזרו עליו.

ומשום זה כתוב, נעשה אדם. כתוב כאן עשיה. וכתוב ברוּת, שֵם האיש אשר עשיתי עימו היום, בועז. וכמו שעשיתי, שבבועז הוא צדקה, אף נעשה שכאן הוא צדקה. כלומר, לשון נעשה, שנאמרה בבריאת האדם, מורה על מצוות צדקה. כי אמא עשתה צדקה עם המלכות, ונכללה בה.

ומביא ראיה מרוּת, שאמרה, שֵם האיש, אשר עשיתי עימו. כי לכאורה אין לו פירוש, כי מה עשתה עימו, הלוא רק קיבלה ממנו. אמנם עם הפירוש, אשר עשיה הוא לשון חיבור של עשירים ועניים. צודק, לשון עשיה עם בועז, כי השתתפו שניהם בחיבור אחד, ע"י הצדקה.

[dandydoodlebug]

בינה - עשיה ספירות, בינה - עשיה - קליפות

Binah - Asiyah - Sephiroth, Binah - Asiyah -Qlipoth

[itztagninut]

5 levels of the Jewish soul: NEFESH

Kabbalah identifies 5 levels to the Jewish soul, as explained in the Zohar, one of the foundational texts of the Kabbalah, and the proto-Kabbalistic Sepher Yetzirah. There are several other descriptions of the soul, many of which take a more rationalist approach, so I don’t wish to present this as any kind of official dogma. Rather, I want to explore the experiences noted in Jewish mystical tradition (as I understand them!) as well their parallels in other traditions.

Speaking of “5 level of the soul” isn’t quite fair—there are 3 souls that reside in the גוף guf, the body, and 2 higher souls which reside on higher planes of existence [1] but that can be connected with during periods of intense meditation, prayer, introspection, and trance journeying.

The first three levels are the main levels relevant for practitioners and mystics, and the only levels I have personal experience with working with. I’ll start off with a brief description of each of the main three soul levels, followed by some of the ways I see them coming up practically in my work, then I’ll finish up with a small summary of what I know of the higher souls. I have a lot to say so expect for these to be presented in a short series over the next two weeks!

נפש nefesh ✡ the animal soul

This is the first level of the soul and the only soul that is present at birth. Nefesh (plural נפשות nefashot) literally means living being and correspondingly is very closely connected to the body. It is described in the Tanya as being “clothed in blood” and in the Zohar as a “shell for the higher soul”. The nefesh is both the body’s life-force and a container to hold the higher souls. It is “because of this life-force that the nefesh has its awareness of the body” [1], which means that at the time of death, the nefesh begins to fade. Much of Jewish mourning practices are designed to ease the transition of the nefesh and help the separation of the nefesh from the neshamah and the ruach. The nefesh is said to anxiously travel between the grave and its home, looking for its missing body for the first 7 days after death, one of the reasons Jews sit shiva with the body of deceased loved ones. At the end of this 7 day period, the disembodied nefesh roams the earth until it has reached peace with the death of its body and it is able to cross over into שאול She’ol, the underworld, to reunite with the ruach (this process takes at least 30 days but often takes much, much longer). [2]

All living things have a nefesh however the Tanya explains that humans contain two parts to their nefesh: the נפש בהמית nefesh behamit and the נפש אלוקית nefesh elokit. The n. bechamit is the nefesh found in all living things (its name means, literally, “animal-like nefesh”). The n. elokit is the unique part of a human’s nefesh that yearns for the divine (its name means “divine nefesh”). [3] Read more here, including a rabbi’s description of another version of the afterlife, from the Tanya.

personal experiences with the nefesh

The nefesh exists in the world of עשיה Asiyah, the world of action and is dominated by malchut energy [1]. R. David Cooper also notes that the nefesh only has free will inside of the body [2]. For these reasons, I think that studying and interacting with the nefesh can be a powerful way to access astral flight the way many of the hedgewitches and tradcrafters do: via the Fetch. The Fetch is a controversial term, foreign to Judaism, but here I use it to mean using your nefesh as a shell to travel in. Here are two introductions to hedge riding that describe this process in more detail (obviously using the term Fetch rather than the term nefesh), one from Sarah Anne Lawless and another from tumblr user @maddiviner 

I met my nefesh using shadow work and it is my opinion that the nefesh that ancient mystics in Safed described in the Zohar is the same part of the psyche that Jung and Freud call the Id or the Shadow Self. At the end of the day, are the soul and psyche all that different aside from the respective models they exist in? Worts and Cunning was my personal jumping off point into exploring my Id/Shadow/Nefesh/Fetch, along with the book they recommend, Tarot Shadow Work: Using the Dark Symbols to Heal by Christine Jette.

The last experience I have to note is the experience of “ghosts”. As I have developed my relationships with my ancestral and local spirits as well as encountered several other spirits in my work, it seems like there are two broad classes of formerly embodied spirits out there. Some of them feel very “flat”. They’re often angry, sad, or confused but only one of those emotions and it doesn’t really change. They don’t make conversation and often seem tied to a physical location. Then other spirits I have met are inquisitive and chatty, often about relatively mundane or inane things, and their emotional state may vary from interaction to interaction. These are the spirits who come to my ancestor altar. This is something I have seen noted by many other clairvoyants, necromancers, and psychics. Perhaps an explanation is that the angry ghosts are nefashot who haven’t been able to cross into the underworld while these inquisitive spirits are “crowned” ruchot, returning to this plane?

I’m still drashing it out.

sources

1 https://www.chabad.org/kabbalah/article_cdo/aid/380651/jewish/Neshamah-Levels-of-Soul-Consciousness.htm

2 https://www.rabbidavidcooper.com/cooper-print-index/2010/11/7/2385-soul-transitions-after-death.html

3 https://www.chabad.org/library/article_cdo/aid/361897/jewish/The-Soul-and-the-Afterlife.htm

4 https://thestardustcompass.com/the-fetch-the-witch-and-the-gods/

[rabash-maamarim]

עשה לך רב וקנה לך חבר - ב

תשמ"ה - מאמר ח' 1985 - מאמר 8

בענין שדברנו במאמר א' [תשמ"ה] יש להרחיב קצת פרטים.

א) יש להבחין , בין אדם למקום. ב) בין אדם לחבירו. ג) בין אדם, לשאר בני אדם שאינם חברים שלו, אבל יחד עם זה, יש בחינה שאנו אומרים, חברים כל ישראל.

אנו מוצאים פעם בלשון "עשה לך רב, וקנה לך חבר", שזהו דרך התיקון, ופעם בלשון "והוי דן את כל האדם, לכף זכות" ( אבות פרק א'). ויש להבין מהו הפירוש, "עשה". ומהו הפירוש "קנה". ומהו הפירוש, "הוי דן, לכף זכות".

ענין "עשה", צריכים לפרש, שזה בא להוציא, מבחינת השכל, כי בדבר שאין השכל מבין אם כדאי לעשות את הדבר, או לא. אם כן, איך שייך להכריע, מה שטוב לי, או להיפוך, אם בבחינת השכל, הם שוים, אז מי מכריע להאדם את מה כדאי הוא לו לעשות, אלא בבחינת המעשה הוא יכול להכריע.

כי צריכים לדעת, כי בפני האדם, עומדים שני דרכים: לעבוד בעמ"נ להשפיע. או לעבוד בעמ"נ לקבל. יש חלקים בגופו של אדם, שאומרים לו, שיותר תצליח בחיים שלך אם אתה תעבוד בעמ"נ להשפיע: ודוקא באופן כזה תהנה בחיים שזה טענת יצר הטוב כמו שאמרו חז"ל, "ואם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב".

וטענת היצה"ר, הוא להיפוך, שיותר טוב ויותר כדאי לעבוד בעמ"נ לקבל. ואז רק הכח, הנקרא מעשה, שהוא בחינת למעלה מהדעת, הוא המכריע ולא השכל וההרגש, לכן עשיה נקרא למעלה מהדעת ולמעלה מהטעם. שזהו הכח הנקרא אמונה שהוא נגד השכל.

ו"קנה" הוא בתוך הדעת. שמדרך העולם שהאדם רוצה מה שהוא לקנות, אז הסוחר מראה לו הסחורה, והוא עומד על המקח, אם כדאי לו לתת המחיר מה שהסוחר דורש, ואם הוא לא רואה את הכדאיות, אז הוא לא קונה. נמצא שענין "קנה" הוא בתוך הדעת.

ועכשיו נבאר ענין רב, וענין חבר. שענין חבר, נקרא לפעמים, חברה, שמתחברין ורוצים להיות, חיבור-אחד, שזה יכול להיות ע"י השתוות הצורה, שהוא באופן שכל אחד דואג באהבת הזולת. נמצא שעי"ז מתאחדים והיו לאחד.

לכן כשנתיסדה, איזה חברה, שיהיו לקבוצה אחד, אז רואים אלו אנשים שעלו בדעתם לעשות חברה כזאת אז מחפשים בדרך כלל, אנשים שיתאימו זה לזה, בדיעות ובמידות, שהם רואים, פחות או יותר, שיש להם קצת השתוות - אחרת אין הם מקבלים אותם לתוך קבוצה כזאת מה שהם רוצים ליסד. ולאח"כ, מתחילה העבודה של אהבת חברים.

אבל אם מלכתחילה, היינו אם עוד מטרם שנכנסו להחברה לא היו להם השתוות עם מטרת החברה, אין כבר מה עוד לצפות שיצא משהו מהחיבור הזה, אלא אם מטרם שהם נכנסו לתוך החברה היו ניכר שיש פחות או יותר השתוות, אז שייך לומר שהם מסוגלים להתחיל לעבוד בעבודת של אהבת הזולת.

בין אדם למקום

הנה בין אדם למקום, מתחיל הסדר מקודם עשה לך רב, ואח"כ קנה לך חבר. היינו שמקודם האדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהבורא ית' הוא רב, כמ"ש בזהר (דף קפה אות קצא ובהסולם): "היראה שהיא עיקר הוא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט".

ובשיעור שהוא מאמין בגדלות ה' הנקרא רב, באותו שיעור יש לו כח לתת לבחינת קנה, היינו לקנות עם ויתורים על אהבה עצמית בכדי לבוא לידי השתוות הצורה, שנקרא בחינת דביקות בה' שזה נקרא חבר, שהוא בחינת חיבור עם ה', כמו שקונים דברים גשמיים מוכרחים לוותר על כסף או כבוד או סתם יגיעה, בכדי להשיג משהו, כמו כן כשאדם רוצה לקנות התחברות עם ה', הוא מוכרח לעשות ויתורים על אהבה עצמית, כי אחרת אין לבוא לידי השתוות הצורה.

ובשעה שאדם רואה, שאין הוא מוכשר לעשות ויתורים בכדי לקנות את ההשתוות הצורה, אין זה מטעם שהוא נולד, בתכונת של חלש אופי, לכן אין הוא יכול להתגבר על אהבה עצמית שלו. אלא החסרון הוא בענין עשה לך רב, היינו שהוא לא עובד בענין אמונה, כי, כפי החשיבות, שיאמין בגדלות ה', בשיעור זה יש לו כח לעשות ויתורים.

ועוד יותר מזה, האדם צריך לדעת, אם הוא רוצה לשקול את שיעור האמונה שלו, הוא יכול לראות זה במידת שיעור הויתורים שהוא יכול לעשות בעניני אהבה עצמית אז ידע כמה שיעורו בעבודת האמונה, למעלה מהדעת, וזה נוהג בין אדם למקום.

בין אדם לחבירו

בין אדם לחבירו צריכים לומר מקודם קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב. משום שבזמן שהאדם מחפש חברים, אז הוא צריך לבדוק אותו מקודם, ולראות אם באמת כדאי הוא, שהוא יתחבר עמו, כי אנו רואים, שתקנו לנו, תפילה מיוחדת בקשר לחבר, שאנו אומרים אחר הברכות, בתפילת "ויהי רצון": "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".

משמע מזה שמוטל על האדם בטרם שמקבל חבר לעצמו לבדוק אותו בכל מה שאפשר לו לבדקו, ואז הוא משמש דוקא עם הדעת שלו. לכן לא אמרו עשה לך חבר, שענין "עשה" מרמז על למעלה מהדעת. לכן בענין בין אדם לחבירו, הוא צריך ללכת עם הדעת שלו, ולבדוק עד כמה שאפשר אם חבירו הוא בסדר, כמו שאנו מתפללים בכל יום: "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע".

ואז כשהוא רואה שכדאי להתחבר עמו, אז הוא צריך לשלם בכדי להתחבר עמו היינו לעשות ויתורים מאהבה עצמית, ולקבל תמורת זה כח של אהבת הזולת. ואז הוא יכול לצפות לזכות גם כן אהבת ה'. ולאחר שהוא כבר התחבר לקבוצה של אנשים שרוצים להגיע לדרגת אהבת ה', ורוצה ליטול מהם כח לעבודה שהיא בעמ"נ להשפיע, ולהתפעל ממה שהם מדברים, בקשר שצריכים להגיע לאהבת ה', אז הוא צריך להחשיב כל חבר וחבר, שבהקבוצה, שהוא גדול ממנו. כמ"ש בספר מתן תורה (דף קמג) שאין אדם מתפעל מהחברה שיקח הערכה שלהם, על איזה דבר, אם הוא לא מחשיב שהחברה תהיה יותר גדולה ממנו. ולכן כל אחד מוכרח להרגיש את עצמו שהוא יותר קטן מכולם. מטעם, כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

נמצא שבשלב השני, זאת אומרת, שכל אחד צריך מה שהוא ללמוד מהשני, אז נוהג הענין של "ועשה לך רב", משום כדי שיכול לומר שחבירו יותר גדול ממנו כנ"ל, אז הוא צריך לשמש עם בחינת עשיה, שהיא מעשה בלי דעת, שרק למעלה מהדעת הוא יכול לומר שחבירו נמצא במדרגה יותר גבוה ממנו. לכן בין אדם לחבירו, הסדר הוא מקודם הוא צריך לקיים קנה לך חבר, ואח"כ עשה לך רב.

בין אדם לכל אדם

הנה המשנה אומרת לנו: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פרק א).

הנה לאחר שביארנו, שבין אדם לחבירו נוהג הסדר מקודם הולך וקנה לך חבר, שהסברנו שענין קנה הוא בתוך הדעת, ואח"כ, צריכים לעסוק בעשה לך רב, ובין אדם למקום, הסדר הוא מקודם, עשה לך רב, ואח"כ קנה לך חבר, כנ"ל.

הנה יש להבין מהו הפירוש, שאצל כל אדם אומרים, הלשון, והוי דן לכף זכות, אם זה בחינת קנה, או זהו בחינת עשה, כנ"ל. ולפי הנ"ל, צריכים לפרש, את הפירוש והוי דן את כל האדם לכף זכות, הוא בחינת עשה, ולא קנה.

אנו צריכים להתבונן למשל, אם יש בית הכנסת, שמתפללים שם הרבה מנינים. ומתקבצים שם קבוצה קטנה, ורוצים להתאחד בחברה שיעסקו באהבת חברים, נגיד על דרך משל שיש שם מאה מתפללים, ועשרה מהם החליטו להתדבק, יש להתבונן בזה, מדוע בחרו דוקא אלו עשרה יחידים להתאחד, זה בזה, ולא באחרים, שישנם בבית הכנסת.

אם הסיבה היא מטעם שאלו מוצאו שהם יותר במעלה משאר אנשים שישנם בבית הכנסת, או מסיבת שאלו, הם יותר גרועים משאר מתפללים, לכן הם הרגישו שהם צריכים לעשות איזה מעשה, בכדי שיעלו במעלת התורה והיראה.

ובהנ"ל נוכל לפרש באופן כזה, שמה שאלו אנשים, הסכימו שיתיחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז"ל שאמרו: "כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה".

אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם כל כך ההבנה בנחיצות העבודה של אהבת הזולת לכן אין הם יכולים להתחבר עמהם.

נמצא לפי זה, בזמן שעוסקים באחוד של אהבת חברים אז כל אחד בודק את השני, הן בהשכל והן בהמידות שלו, אם כדאי או נגיד אם הוא ראוי להכנס בהחברה, מה שאלו אנשים החליטו להכניס, כנ"ל כמו שאנו מתפללים בכל יום "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע" בתוך הדעת.

ולפי זה יוצא, שהוא מתגאה נגד שאר מתפללי בית הכנסת, ואיך מותר לומר כך, הלא הוא נגד משנה מפורשת וזה לשונה: "רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות פרק ד). עד כאן לשונו.

ועל זה בא רבי יהושע בן פרחיה ואומר: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות פרק א). שפירושו, לגבי שאר אנשים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא, בחינת עשה, שהוא בחינת מעשה ולא שכל. כי מצד השכל הוא רואה שהם אינם מוכשרים כל כך כמו האנשים האלו שהוא מחבר את עצמו להם, וכך כל אחד ואחד אומר לעצמו. אם כן כל אחד הוא מתגאה נגד כולם, והעצה לזה, הוא מה שהוא אומר "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

שהכוונה הוא, שלגבי כל האדם היינו כנ"ל, שלגבי שאר מתפללי בית הכנסת, הוא צריך לדון אותם וכף זכות, ולומר, שבאמת הם אנשים יותר חשובים ממנו אלא האשמה תלוי בנו שאין אנו מסוגלים להעריך את גדלותם וחשיבותם, של הכלל, הנקרא בדברי חז"ל כל-אדם, לכן בתוך הדעת אין הוא רואה את גדלותם ובין אדם לחבירו אמרנו צריך להיות קנה, מה שאין כן הוא צריך להשתמש עם בחינת עשה שהוא למעלה מהדעת, וזה נקרא "הוי דן את כל האדם לכף זכ��ת".

[oritronen]

מאז השביעי באוקטובר, מחלקת משאבי אנוש וגיוס חוות בלבול, איזה תוכן להעלות ברשתות השונות, האם להמשיך כרגיל או לפרסם תוכן פחות מבוסס עשיה ומיתוג. לכן כתבתי את המאמר מיתוג מעסיק בזמן מלחמה - עם טיפים והמלצות. לחצו כאן

[bs-pticha]

פתיחה לחכמת הקבלה | כלל גדול בעניני המוחין שבקביעות ובעליות הפרצופין והעולמות הנוהגין בשתא אלפי שני | אות קמט

ועולם העשיה שנברר ע"י עולם היצירה נבחן למדרגת בריאה של עתה, כי מתוך שעולם היצירה היה אז במדרגת הנוקבא דאצילות, נמצא המדרגה שמתחתיה, עולם העשיה, שהוא בבחינת עולם הבריאה של עתה. אלא מתוך שרק הד"ר דיצירה היו בבחינת הנוקבא דאצילות, והשש תחתונות שלה היו בעולם הבריאה, לכן גם עולם העשיה שמתחתיה, נמצאים רק הד"ר שלו בבחינת ד"ס תחתונות דעולם הבריאה, והשש התחתונות דעולם העשיה היו במקום שש ראשונות דעולם היצירה של עתה. ונמצאו אז י"ד הספירות, שהם נהי"ם דיצירה של עתה וכל הע"ס דעולם עשיה של עתה, היו ריקנות מכל קדושה ונעשו למדור הקליפות, כי רק הקליפות היו נמצאות במקום י"ד ספירות הללו. כי העולמות דקדושה נסתיימו במקום החזה דעולם היצירה של עתה כמבואר. והנה נתבאר מדרגות שיעורי הקומה של פרצופי בי"ע ומקום עמידתם בעת שנאצלו בראשונה.