#כי זה הצחיק אותי

[gal-gabot]

למה מ(לכ)ה קרה?

[stungbyadog]

היילייטים מהתרגום של גוגל לשיר I Bet on Losing Dogs של מיטסקי

[suburban-legendz]

זה כל כך סוראליסטי לראות סוופיטיות בקצה השני של העולם מדברות על כמה קשה להן עם הסיכול של הפיגוע בהופעה בווינה, על זה שהן מתקשות לישון וזה ממש ערער אותן. ראיתי מישהו כותבת פוסט מעודד ש"היא זוכרת איך זה היה אחרי 9/11 ועם הזמן הפחד נרגע ואי אפשר להימנע מכל הטוב בעולם ולתת לפחד לשתק אותנו", וזה כל כך הצחיק אותי.

כישראלי אני לא צריך לפחד שאנשים בפאנדום שלי בווינה *כמעט* נפגעו, אני צריך לפחד באופן קבוע על עצמי ועל חברים שלי, ולהם לא אכפת.

לפני כמה שנים הייתי עם חברה בסנטר, ובדיוק ביום למחרת היה שם פיגוע. אני זוכר חברה אחרת שפורצת בבכי בשומר חומות כי אמא שלה אמרה שהיא תבוא לאסוף אותה ואחרי כמה דקות כשתחילו אזעקות היא כבר לא ענתה לטלפון. וכל זה בתור בן 18 במרכז, אז שלא לדבר על החוויות של אנשים בעוטף או בצפון.

זה פשוט לא נתפס בעיניי איך דבר כל כך שולי יכול לערער אותן, כשדקה לפני הרבה מהן חגגו מהשבעה באוקטובר והכריזו שצריך לעשות אינטיפאדה (ואלו לא קבוצות נפרדות, כבר ראיתי בלוגים שעשו את שניהם). וזה אפילו לא ממקום אנוכי, זה פשוט שעד כדי כך קשה להן להרגיש קמצוץ של אפתיה והבנה ל"ישראלים הקולניאליסטים". איך שאם הייתה נופלת עליי רקטה בזמן שצפיתי בקולנוע בסרט של הארס טור הן היו חוגגות, כי יותר חשוב להן שאני ישראלי מלוכלך מסוויפיטי כמותן.

[jewvian]

מצחיק שאת מזכירה את פריס כי בעונה 4 הן הלכו לחופשת אביב ביחד ופריס נישקה את רורי משום מקום ואז ביקשה ממנה לדרג את הנשיקה.

הינה, מצאתי את זה אז תהני, זה היה משעשע ולא צפיתי שזה יקרה xx

אהלן אמנון לא הבנתי למה הסצנה הזאת הוסתרה ממני עד לרגע הזה?

קודם כל אלוהים כל הסצנה הזאת זועקת שנות האלפיים בא לי לצרוח 😂

דבר שני אני לא אבין לעולם גברים סטרייטים כאילו עם כל הכבוד לפריס ורורי זאת הייתה נשיקה כזאת פרווה חחח איך הדוש הזה חושב שזה הדבר הכי סקסי שיש??

דבר שלישי פריס בסצנה הזאת זה הכי "חה חה חה מה אם נתנשק כי שתי בנות עשו את זה מקודם? 😅 את לא חייבת חחח אבל בא לך? 😅 לא יודעת נראה לי שזה יהיה מגניב מה את אומרת? יאללה זורמת? 😅" ועוד היא רצתה שרורי תדרג את הנשיקה!!!! פריס את לסבית לכי הביתה נשמה תחפשי בגוגל איך עושים סקס עם נשים.

והתגובה של רורי לכל הסיטואציה וואו חחח תודה על הסרטון אמנון זה אשכרה הצחיק אותי 😂

[daz4i]

כשאני כבר בדיכאון ואז החיים זורקים עליי עוד טראומה

[hapizmon-ze-numa-numa-hey]

3, 5,20 :)

3) ספרו על חוויה מצחיקה מתקופת הקורונה

עשינו מעין מסיבת פרידה מהמורה למחשבים (כי שמיניסטים), שהיא סבתא רוסייה חמודה כזאת שממש חוששת מהקורונה וכל הזמן עם מסיכה וזה. קנינו לה בתור מתנת פרידה דובי ענק עם הדפס על החולצה. בקיצור, כל פעם שילד נכנס (והיו כמה וכמה כאלה שנכנסו באיחור), היא פשוט חיבקה את הדובי ואמרה שהיא כאילו מחבקת אותנו. אני עדיין לא סגורה על האם זה היה יותר מצחיק או מתוק, אבל כנראה שהתשובה היא "גם וגם".

(+היא עשתה זום עם תלמידים לעזור להם בפרויקט גם אם היינו באותו חדר כדי שלא נשב קרוב מידי וזה היה נורא משעשע)

5) מהי הבדיחה\המם האהוב עליכם מתקופת הקורונה?

האמת שאני לא כזה טיפוס של מימס, אני צוחקת מהם והכל אבל אין מימ ספציפי שהתחברתי אליו. כן יש איזשהו פוסט בטאמבלר שממש הצחיק אותי, וזה זה:

20) מישהו או משהו שהצליחו להעביר לכם את הזמן בסגר?

נטפליקס, כמובן. והמורה שלי למתמטיקה, ששלח לנו ערימות של מבחנים לפתור.

[venushorizon]

‏‎"כן, אני חושב שקשה לאנשים מסוימים, כי בדרכו שלו הוא חשוך מאוד. אני חושב שזה קשה במיוחד, במיוחד ניו אייג'רים שגדלו על אור, שעיקרון הצורה שלהם לא מגיע מהשמיים. זה לא. עקרון הצורה בא מהצורה. הדינמיקה הפותחת של המפגש שלי מפחידה. ויש בזה מוזר. ויש בו חושך קסם שחור. יש בו הרבה דברים שאני יכול לראות, שיהיו לא נעימים עבור חלקם. אבל אז שוב, לפחות מנקודת המבט שלי, זו האמת. כלומר, כך זה קרה. כך התרחש מפגש עקרון הצורה שלי. אז, אני כן מבין את זה. אני גם מבין את הצד השני. אלה האנשים,שזה לא כל כך הסיפור עצמו, שעושה את זה, זה מה שהם שומעים בקול שלי. זה לא תיאטרון. אני אולי תיאטרלי, אבל זה לא תיאטרון. זה באמת קרה. ואני חושב שזה משהו, שיכול לגעת באנשים עמוק מאוד. זה מה שבאמת עשה את ההבדל בחיי, מבחינת הרוח שלי, כי הייתי ניהיליסט. זה פשוט הצחיק אותי. לזה התכוונתי בהתרגשות. לא יכולתי לדמיין זאת. הרשה לי לנסח זאת כך. זה היה כל כך מקורי. זה הקטע שלי. זה כמו עיצוב אנושי, זה כל כך שונה. זה היה כל כך לא מהעולם הזה. זה היה כל כך לא אמיתי. עד היום, מה שנשאר איתי הוא עד כמה הופתעתי, כמה נדהמתי מכך שקיים דבר כזה, שהדברים האלה באמת קורים. עשיתי את הבדיחה הזו פעמים רבות, שלעולם לא הייתי בוטח במישהו כמוני בסיפור שלו. וואו, זה באמת שם בחוץ. אז היו לי 23 שנים של הלוטוס הזה שמתפתח. ומתיישב באחד הכיסאות האהובים עלי. מרי אן ויניגר כשניהלה את Human Design America ואני עדיין סיירתי אז, והיה לנו אירוע. היה לה בד ענק כזה שעליו BodyGraph ענק. שהיה תלוי מחוץ למשרדיה, לאורך הכביש הראשי בסדונה, דבר מצחיק מאוד לראות. על הקיר יש לי את המנדלה שחתכתי מהבד הענק הזה. מדי פעם אני תופס את עצמי, אני יושב על הכיסא הזה, ובוהה בקיר, ויש את הדבר הזה על הקיר, ואני פשוט מניד בראשי. וואו, זה לא משהו. אני לא יכול להגיד יותר מזה." - רא אורו הו ‎‏ (ב‏‎Kfar Saba, Israel‎‏) https://www.instagram.com/p/CTBCUBGoKw7/?utm_medium=tumblr

[ifatvoyageus]

האנוי 10-12/2, כן כן שוב בהאנוי

חזרתי-מלון אחר, קצת פחות יוקרתי מהקודם. עולה לקומה הרביעית אין מעלית, חדר בכל חצי קומה, והמדרגות אינן שוות בגובהן, מאוד קשה לשמור על קצב.  

בכל מקרה, חדר גדול שתי מיטות זוגיות ואין מקום לעבור לחלון.

אבל אפשר לקפוץ ולדלג.

הגעתי בערב, אז יצאתי לאכול משהו ודי.  

בבוקר אחרי ששאלתי את הפקיד עם לדעתו נפתחו המוזיאונים יצאתי לעיר, יחסית מאוחר, מה בוער?

התחלתי ללכת, בתוכנית: מקדש הספרות המוזילאום של הוי צי מין, כן הוא כבר נסגר למבקרים אבל באמת ובמודע לא בא לי הפעם לראות גופה חנוטה ומוזיאון הנשים של ויאטנם.

הלכתי והלכתי הרחובות הראשיים לא מאוד סואנים-מעורר חשד.  

הגעתי למקדש הספרות לא לפני שעברתי ליד שגרירות ישראל-שם בפינת הרחוב יש רמזור ואפשר לנסות לעבור את הכביש, כי אין מצב לחצות בשלום אם כמות האופנועים והמכוניות בכביש.  

גם המדרכה מלאה אנשים ואופנועים, כולם מאוד חגיגיים, משפחות שלמות, על אופנועים חונים על המדרכה-אלא מה.  

ממשיכה ללכת לכיון המקדש אלפי אנשים עומדים בכניסה למקדש, חשבתי כבר להסתובב ולא להכנס באמת, מצאתי גזע של עץ ועשרים סנטימטרים פנויים על המדרכה לחשב מסלול מחדש, בגלל המוני האדם.  

אבל... שילמתי ונכנסתי, הויאטנמים דוחפים!!!! לא ממש מכבדים תור, או שלטי הכוונה והוראות.  

נכנסתי עם העדר, עברתי על פני שדרת האבנים הגדולות אליהם חרוטים דברי קודש עתיקים, אנשים מצטלמים, מצלמים וכן גם עוברים את הגדר לגעת באבן.  

ובמקדש עצמו, ריח חזק של עשן וקטורת. מלא זהב וערימות של אוכל. ואנשים, מלא אנשים עומדים ומתפללים, משאירים מנחות מזון או כסף והולכים לפינה הבאה, על הקיר מאחורי הבודהה הגדול, קיר בטון לא מקושט ואנשים עומדים מול הקיר וכותבים עליו עם האצבע-בלי צבע "באויר" מבקשים משאלה לקראת השאלה החדשה.  

לא נשארתי שם הרבה בגלל העומס, יצאתי והמשכתי לכיכר העיר.  

ידעתי שאני מתקרבת לפי מספר התיירים ברחוב.

פארק גדול, שומרים בכל פינה, וגם החלפת משמר, כיתת חיילים צועדת להחליף שומר בבודקה, שראיתי את הצעידה מרחוק ברור שהתקרבתי, וככל ��התקרבתי שמעתי גם מוסיקה של צעידה, המ"כ חגר "מדונה" וכך המוסיקה ליוותה אותם-אותי זה הצחיק מאוד , הויאטמנים התרגשו לראות.  

ליד המוזילאום יש מוזיאון-סגור.  

ליד המוזוליאום יש מקדש-פגודת העמוד, מיליון אנשים עומדים בתור עם מנחות להיכנס, אז לעמוד לא הגעתי, רק הסתובבתי בגן היפה.

וחשבתי על ההבדל בסגידה בין ויאטנם לבורמה. כאן הכל אדום, זהב נוצץ, גדול ונראה סיני. בבורמה יש זהב אבל הוא משום מה פחות נוצץ... פחות כואב או מסנוור בעיניים המקדשים בבורמה לעומת כאן.

כאן מאוד קשה לראות את בודהה מרוב מנחות אוכל, מנורות ופסלי שומרים וחרבות, אה גם מנורות לדים מסתובבות.  

כאן בודהה שמן ומחייך, כמעט ולא ראיתי את האדם הצנוע שיושב במיאנמר במקדש.

מצאתי חתיכת דשא ריקה ושקטה הורדתי נעלים וישבתי לנוח.

כן עוד הבדל כאן לא מורידים נעלים בכניסה למקדש- למקדש הראשון כאן אני הורדתי מההרגל.

הלכתי לכיוון מוזיאון הנשים, אני כבר מזהה את הרחוב מכירה את הדרך מהיום הראשון כאן- עדיין סגור.

חוזרת למלון מבואסת קצת, אבל עם כרטיס נסיעה לספאה שבהרים וכרטיס פתוח להואה והויאן- השבוע וחצי הקרובים סגורים מבחינת הסעות לפחות את זה סדרתי.

ערב לילה בוקר נשארו עוד 12שעות, הכל עדיין סגור. איך מבלים את היום?

שוב שיטוט ברחובות במעגלים, מרבית החנויות סגורות, אנשים יושבים על המדרכה אוכלים ושותים, מי שלא נוסע על אופנוע.

אז בשיטוט ברובע העתיק בלי מפה רק אינטואיציה, בקרתי בשלושה מקדשים קטנים, אחד כנראה לפני מספר האנשים הוא גם מאוד חשוב, אבל היה פחות יפה מהראשון.  

אין לי מושג מה שמם של המקדשים וזה גם לא חשוב, אני חיפשתי מקום שקט לשבת ולמרוח את הזמן, לא מצאתי. אז הלכתי לאגם ישבתי שם עשר דקות לבד ופתאום חבורת בנות יושבת כמעט עלי-הי יש לכן אגם שלם, ואז התיישבה משפחה -הזכיר לי את הודו, לא אוהבים לראות מישהו לבד בשקט, אם ישבתי כאן אז יש סיבה טובה לבוא גם.

אז עוד סיבוב ברחובות במעגלים ולמלון קצת נכתוב, נטעין את הטלפון, ונצא לאכול עוד ארבע שעות ליעד הבא.