#יחוד

[ablogtopost]

בריאה יצירה עשיה

ספיר

IX. (Sobre o Tikkunei Zohar 17a11)

כלל וכלל: אנת הוא דאפיקת עשר תקונין. פירוש אס בה האציל והוציא מעצמותו עשר תיקונין שהם עשו ספירו' כלי תיקוניו לתקון העולמות שעל ידן בורא ויוצר ועושה בכל מה שברא עולם הבריאה ויצר עולם יצירה ועשה עולם עשייה ורל שאלו עשר ספירות הם באס בה ככלי ביד האומן לתקן בהם כל פעולותיו וקרינן לון ספירין פירוש לאותן תיקונין שהאציל והוציא מעצמותו ברוך הוא אנחנו קוראין אותן ספירות רצה אליהו זל לפרש לנו בזה שלא נט‎עה חד לחשוב ולומר שהעשר תיקונין הם נפרדין ממנו חו כמו הכלי שנפרד מהאומן שבעת הצטרך האומן לפעול יקח לו כלי מעשהו בידו ובגמר מלאכתו יניחהו למשמרת גניזה במקום מיוחד באופן כשיחזור למלאכתו יחזור ליקח כלי מעשהו בידו כי הכלי אינו מדובק ביד הפועל דבוק תמידי דיבוק עולמית וכמו כן תטעה בספירות לדמותם ממש לכלי אומן ולומר שהם נפרדין מאס בה הו מפני זה אמר אליהו זל לא כן הדבר כי לעשר תיקונין הנזכרין קרינן לון ספירין פירוש אורות מתנוצצו מעצמו אס בה והם אדוקי ודבוק בו כשלהבת הקשורה בגחלת שכח הגחלת מתראה פעולתה וכחה הנעלם במקורה בשלהבת והשלהבת קודם התראותה היא דבוקה וטמונה בכח הגחלת בהעלם גדול עד שלא נראה בגחלת שום להבה וגם אחר התראות והתנוצצו השלהבת היוצאת מעצמות הנחלת היא אדוקה ודבוקה בגחלת ולא יוכל להמצא שלהבת בלי גחלת בי השלהבת מדובק בגחלת דבוק תמידי כמו כן הספירות שהם השלהבייות הקדושים אורות מתנוצצות ממקורן הנעלם ממטמוניי עצמות אס בה כלם מדובקים ואדוקים וקשורי ומייוחדי�� באס בה יחוד ודבוק וקשור תמידי עולמות ואיג נפרדים זת מזה עולמית ומפני זה קרא להן ספירות שהוא לשון אור מלשון ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שפירושו זהרורית זוהר הספיר ומלשון ספיר גזרתם וזהיו שמפרש ואזיל לאנהר בהון עלמין סתימין דלא אתגליין. ועלמין דאתגליין. פירו להאיר בהם בספירו עצמן ועל ידן להאי

ולברוא עולמות סתומים ונעלמים שהם עולמות בריאה המכונים בכסא כבודו שהם עשר כסאות עשר עולמות של בריאה נעלמות מהשגות השיכל מהות ועצמות כאש יתבא עניינם בשער סוד אניע בסד.

ק יצירה שהס עשר עולמות של מלאכים שגם הס עולמות געלמות נעלמי מעין השכל הגשם'ופו עפ בריאה ויצ'רה נקראועלמין לא אתגליןמפני שהם נעלם' וג להאיר נרת בהב] עצמן תל עולמות טהן גל וים ומושגים סנ רהגטמי והם עולמות עשייה שגם בו עשר עולמות עשר גלגלי שהם עשרוקיע" ואדול בין כל ה 2% הלד תק שכל אהר הו עולס בפניעצמווהו מעשה ל וכל מה שבתוכס עד טכוו הארץ כוכבים ומזלורץ קליפורז כחות הטומאה ויצהר כמושיתבאר עניינס בשער" הבאים בסל והם נקרא" 6 מפגישהם גלו" ונראים* על אס ברוך הת ואלו ז' הלק' בריאר:שסימגם אב': אצ'לורז בראה יצ'רה עשידקרמזהנכצת עה באמוו כל

https://books.google.com.br/books?id=TathAAAAcAAJ&pg=PA8-IA3&dq=%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94+%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94+%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%94+%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8+%D7%A2%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9F+%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F+%D7%93%D7%9C%D7%90+%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9F&hl=pt-BR&newbks=1&newbks_redir=0&source=gb_mobile_search&sa=X&ved=2ahUKEwjAtIyAncSIAxUKrJUCHQM9Jk8Q6AF6BAgFEAM#v=onepage&q=%D7%94%D7%95%D7%90%20%D7%93%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7%D7%AA%20%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8&f=false

Pagina 8

https://books.google.com.br/books?id=oLIbfXXGPeYC&pg=PA177&dq=%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%90+%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%A1%D7%AA%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D+%D7%95%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9D+%D7%A9%D7%94%D7%9D+%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA+%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94&hl=pt-BR&newbks=1&newbks_redir=0&source=gb_mobile_search&sa=X&ved=2ahUKEwiZ-ISkjMeIAxVkqpUCHepMN2EQ6AF6BAgKEAM#v=onepage&q=%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D%20%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94%20%D7%95%D7%A2%D7%A9%D7%94%20%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D%20%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%94&f=false

Pagina 174

[breslevmeir]

חודש טוב ��מבורכך לכל ישראל בכל מושבותיהם... היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמלבלבים מברך ברכת האילנות https://www.breslevmeir.com/?p=7240

[rabash-maamarim]

��יהי ערב ויהי בוקר

תשמ"ה - מאמר ל"ו 1985 - מאמר 36

על פסוק, "ויהי ערב ויהי בוקר", אומר הזה"ק (בראשית ג', דף צ"ו ובהסולם אות קנ"א) וזה לשונו, "ויהי ערב, שאומר הכתוב, נמשך מצד החושך, דהיינו המלכות. ויהי בוקר, נמשך מצד האור, שהוא ז"א. על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. רבי יהודה אמר, מאי טעמא. שואל, כיון ש"ויהי ערב ויהי בוקר" יורה על יחוד זו"ן, שמשניהם יוצא אור היום. אם כן אחר שהכתוב הודיע זה ביום א', מהו הטעם שבכל יום ויום כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר". ומשיב, לדעת שאין יום בלי לילה, ואין לילה בלי יום, ולא יבוא להתפרד זה מזה. על כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות שאי אפשר שיארע פעם, שיהיה אור היום בלי הקדם חושך הלילה. וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם", עד כאן לשונו.

ויש להבין את הנ"ל על דרך העבודה, מה פירושו אור ומהו פירוש חושך. ומדוע אי אפשר להיות יום רק משניהם ביחד, היינו מאור וחושך יוצא לנו יום אחד, היינו משניהם נבנה יום אחד. משמע מכאן, שהיום מתחיל משהתחיל להיות חושך, אז כבר מתחיל סדר הולדת יום אחד. ויש להבין, איך שייך לומר הלשון יום על חושך, כי משהתחיל החושך כבר אני יכול להתחיל למנות את זמן של היום.

הנה ידוע, כי לאחר הצמצומים והסתלקות האור, שהיה בעולמות העליונים, ואחר צמצום ב', ואחר השבירה, יצאה מערכת הקליפות, עד שמקום בי"ע נתחלקה לשתי בחינות, היינו מחציה ולמעלה היתה בי"ע דקדושה, ומחציה ולמטה נעשה מקום של מדור הקבע של הקליפות, כמבואר בתע"ס (חלק ט"ז, דף א' תתקל"ח אות פ"ח).

ומזה נמשך למטה בעולם הזה, כי האדם "עייר פרא אדם יולד", ואין לו שום חסרון לרוחניות. נמצא לפי זה, מאין בא לאדם הרגש וחסרון של רוחניות, עד שנגיד שיש לו הרגשת החושך, שנקרא אצלו לילה, בזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה'. כי אנו צריכים לדעת, כי בו בזמן שהוא מתחיל להרגיש שהוא מרוחק מהבורא, כבר מתחיל להאמין באפס מה ממציאות הבורא, אחרת איך אפשר לומר, שהוא מרוחק מדבר שאין מציאות בעולם. אלא שמוכרח לומר, שיש לו איזה הארה מרחוק, שמאיר לו, בשיעור שהוא ירגיש שהוא מרוחק מהבורא.

נמצא לפי הנ"ל, שתיכף שמתחיל החושך, היינו להרגיש מציאות חושך, תיכף מתחיל האור להאיר באפס מה. ושיעור הארת היום ניכר רק מבחינת השלילה. זאת אומרת, שמרגיש חסרון, שאין לו אור ה', שיאיר לו בבחינת החיוב. אלא שהאור מאיר לו בבחינת חסרון, שעכשיו הוא מתחיל להרגיש, שחסר לו אור ה' הנקרא יום.

מה שאין כן מי שלא מאיר לו אור היום, הוא לא יודע בכלל, אם יש מציאות כזאת, שהאדם צריך להרגיש חסרון של אור ה', הנקרא יום. ונגיד באדם אחד, היינו בגוף אחד, יש לפעמים שהוא מרגיש בחינת חושך, היינו שהוא נמצא מרוחק מה', ומשתוקק להתקרב לה', ומרגיש יסורים, בזה שהוא מרוחק מה'.

והשאלה היא, מי גורם לו שיד��ג על רוחניות. ולפעמים מרגיש חושך ויסורים, שרואה, שהשני מצליח בגשמיות ברכוש ובנפש, והוא מחוסר הן מבחינת פרנסה והן מבחינת כבוד. והוא רואה בעצמו, אליבא דאמת הוא יותר מוכשר מהשני, הן מבחינת הכשרון והן מבחינת היחס משפחה, מגיע לו יותר כבוד, ולמעשה הוא עומד הרבה מדרגות יותר תחתון מהשני, וזה כואב לו ביותר.

ואין לו אז שום שייכות לרוחניות, ואפילו הוא לא זוכר, שהיה פעם, שהוא בעצמו הסתכל על כל החברים, שלמד איתם בהישיבה, שבזמן שהיה רואה אותם, את היסורים שלהם על מה הם דואגים להגיע לידי שלימות בהחיים, היה נראה בעיניו כמו ילדים קטנים, שלא יכולים לעשות חשבון תכליתי, אלא כל מה שעיניהם רואות, לזה הם משתוקקים, פעם הבינו עיקר החיים הוא כסף, ופעם הבינו עיקר החיים הוא לקבל עמדה של כבוד בין אנשים, וכדומה. ועכשיו הוא נמצא ממש בדברים שהיה צוחק מהם, ועתה הוא מרגיש שאין לו טעם בחיים, אלא שהוא יקבע את שלימות תקות ושלות החיים באותה הרמה, שהם קבעו, שזה נקרא מטרת החיים.

ומה הוא האמת. אלא שעתה הקב"ה ריחם עליו, והאיר לו בחינת יום, שהיום הזה מתחיל מבחינת שלילה. זאת אומרת, בזה שמתחיל להאיר בלבו בחינת חושך, זה נקרא התחלת זריחת היום. ואז הוא מתחיל להתרקם בו כלים, שיוכשרו להאיר בהם היום בבחינת החיוב, שהוא אור ה', שמתחיל להרגיש את אהבת ה', ומתחיל להרגיש את טעם התורה וטעם המצות.

ומזה נבין דברי הזה"ק הנ"ל, שדוקא מבין שניהם יוצא יום אחד, כמו שכתוב "על כן כתוב בהם, יום אחד, להורות שהערב ובוקר הם כגוף אחד, ושניהם עושים את היום. וכמו כן שאמר רבי יהודה, שעל כן חוזר הכתוב להודיענו זה בכל יום ויום, כדי להורות, שאי אפשר שיארע פעם שיהיה אור בלי הקדם חושך הלילה, וכן לא יארע חושך הלילה, שלא יביא אחריו אור היום, כי לא יתפרדו זה מזה לעולם.

והיינו כנ"ל:

א. לפי הכלל, שאין אור בלי כלי.

ב. בכדי לעשות כלי, גם כן צריכים אור, הנקרא יום.

אבל יש להבין, מדוע אם האדם כבר זכה לקצת יום בבחינת השלילה, היינו שמרגיש, שכל החיים שלו הוא רק באם יזכה לדביקות ה', ולזה הוא מתחיל להרגיש יסורים, בזה שהוא מרוחק מה', כנ"ל. אם כן מי הוא הגורם, שיפול ממצבו של העליה, היינו שכל החיים צריך להיות רק בחיים רוחניים, וזה כל התקוות שלו, ופתאום נפל למצב השפלות, למצב שתמיד היה שוחק מאלו אנשים, שכל תקות החיים שלהם, הוא להשיג המילוי למלאות תאוות בהמיות. ועכשיו הוא בעצמו נמצא איתם במחיצתם, וניזון מאותם מזונות שהם ניזונים.

ועוד יותר מזה יש להתפלא, איך נשכח מלבו, שפעם הוא במצב עליה כנ"ל. שיהיה עכשיו במצב של שכחה, בשיעור שלא עלה על זכרונו, שהיה מסתכל על אנשים האלו, שהוא נמצא עכשיו ביניהם, היינו שיש לו עכשיו רק שאיפותיהם ברמה כה נמוכה, ולא מתבייש מעצמו, איך מלאו לבו לכנס לתוך אויר כזה, שתמיד היה בורח ממנו, היינו שמהאויר הזה, שהם נושמים לרווחה, היה תמיד אומר, שזה אויר מחניק את הקדושה, ועכשיו הוא נמצא בתוכם, ואינו מרגיש שום חסרון בהם.

והתשובה היא, הנה הכתוב אומר (תהילים א') "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". וצריכים להבין, מהו עצת רשעים. זה ידוע, ששאלת הרשע, המובא באגדה, הוא "מה העבודה הזאת לכם". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שהפירוש, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעל מנת להשפיע, באה אז השאלה של רשע, ושואל, מה יהיה לך מזה שאתה לא עובד בשביל תועלת עצמו.

וכשאדם מקבל שאלה כזו, הוא מתחיל אז להרהר, אולי באמת הצדק אתו. אז הוא נופל ברשת שלו. נמצא, לפי זה צריכים לפרש, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", זאת אומרת, שבזמן שבאו אליו הרשעים ויעצו לו שלא כדאי לעבוד, אם הוא לא רואה שמזה יצא לו רווח לתועלת עצמו, הוא לא שומע בקולם, אלא שמתחזק בעבודה, ואומר, עכשיו אני רואה שאני הולך על דרך האמת, והם רוצים לבלבלני. נמצא, האדם הזה כשהוא מתגבר, הוא מאושר.

ואח"כ אומר הכתוב, "ובדרך חטאים לא עמד". ויש לפרש, מהו דרך חטאים, שאומר לא עמד. ענין חטא הוא, כמו שביארנו במאמר הקודם [ל"ה, תשמ"ה], שהחטא הוא, אם הוא עובר בבל תוסיף, היינו שהדרך האמיתי הוא, שצריכים ללכת בלמעלה מהדעת, הנקרא בחינת אמונה, ולהיפוך מזה הוא בחינת ידיעה, שהגוף מבין, שכל זמן שאין לו ברירה אחרת, אלא רק להאמין בבחינת למעלה מהדעת.

לכן בו בעת שהוא מרגיש איזה טעם בעבודה, והוא לוקח זה לבחינת תמיכה, ואומר, עכשיו הוא כבר לא צריך לבחינת אמונה, היות שיש לו כבר איזה בסיס, תיכף הוא נופל ממדרגתו. והאדם שהוא נזהר בזה, ולא עמד אפילו לרגע קט, להסתכל אם כדאי אפשר להחליף את בסיס שלו, זה נקרא שהוא מאושר, משום שבדרך החטאים לא עמד, להסתכל על הדרך שלהם.

ואח"כ אומר הכתוב, "ובמושב ליצים לא ישב". ויש לדעת, מה זה מושב ליצים. היינו אלו אנשים שמבלים ימיהם בלא כלום, שלא לוקחים את חייהם ברצינות, שכל רגע יהיה יקר בעיניהם, אלא יושבים וחושבים על אחרים, אם אנשים אחרים הם בסדר, ועד כמה שהאחרים צריכים לתקן מעשיהם, ועל עצמם אינם חסים, שהם ידאגו על חייהם, וזה גרם להם כל הירידות. והרד"ק מפרש, הליצים הם ערומים בדעת לרעה ונותנים דופי ומום בבני אדם, ומגלים סוד זה לזה, והענין הזה לאנשים בטלים, יושבי קרנות. ומפני זה אמר, ובמושב ליצים לא ישב. וזוהי סיבת הירידות.

Sourse

[ladymaplecourt]

שדוול הוא מקובל עני וזקן. טרייסי מביאה לו את תום שבת ומנסה להזמין אותו לארוחת שבת אבל הוא מסרב בגלל יחוד.

אדם וחבריו גרים ליד עין גדי ומשחקים במערות ובאתרים ארכיאולוגיים. אמה של פפר היא מהקיבוץ הישן שם.

ספין אוף ישראלי לכוד אומ��ס שבו במקום לשמוע קווין בבנטלי קרולי מסתובב בטנדר ישן וחבוט שכתוב עליו נחמן מאומן ושומע פארודיות דתיות לשירים

[anaella]

View this post on Instagram

A post shared by ד"ר מיכאל לייטמן (@dr.michaellaitman)

[levtov1]

המצאה מיוחדת נגד ייחודו וטבעו של הבורא https://youtu.be/0tgfyzv5mhU בני אדם משיגים הרבה הבחנות על ידי #השבירה: #בחירה_חופשית, #הזדמנות לבנות את עצמם, להרחיב את הכלים שלהם, להרגיש משהו מחוץ להם, כי אחרת היו מרגישים רק את עצמם. השבירה שמבדילה בין האדם לבין משהו מחוץ לו, מאפשרת לו לקבל #חושים חדשים. על ידי השבירה אנחנו משיגים משהו הפוך מהבורא, ומתוך ההפכיות הזאת אנחנו יכולים להשיג אותו בעצמו. על ידי השבירה נעשה לפני האדם #סולם, ואפילו סולמות, #הבדלים, בכל מיני צורות #רגש ו#שכל, הבחנות שהאדם יכול למדוד ולבנות בעצמו, איך #להתקדם בצורה כזאת או אחרת. השבירה בונה בנו הרבה הזדמנויות. ובלי השבירה היינו כמו #תינוק, בכלל לא מתמצאים בכל ה#מציאות. לכן שבירה היא המצאה מיוחדת מאוד, שעשה ה#בורא נגד ייחודו, נגד טבעו, דווקא כדי שנשיג את ייחודו וטבעו. #השבירה #שבירתהכליהכללי #יחוד #איחוד #התפתחות #ניסיון #גדילה #חיים #תודה #אהבה #יחס #זולת #חכמתהקבלה #חכמתהחיבור #הרבמיכאללייטמן #יעלליאור https://www.instagram.com/p/CRY_tCQhEs8/?utm_medium=tumblr

[the-shoemaker-report]

Daat, Daat Everywhere and Not a Drop of Truth

Fake ice cream. Fake money. Fake friends. Fake free markets. Fake free speech. Fake education. Fake elections. Fake news. Even fake spirituality. Everything seems fake these days Why is this so? What happened to the real stuff? The truth is that what we are seeing in our world today is merely the revelation of the essence of our world from its foundation. Fakeness has always been at the root of our world. It is just that now, the fakeness has become so blatant and obvious that more people are starting to realize that things are not quite right.

So why is fakeness such a hallmark of our world?

In the beginning, Adam ha-Rishon [Primordial Man] was given a choice. He was told that he could eat from every tree in the garden including עֵץ הַחַיִּים (Tree of Life), with the exception of a single tree, עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע (Tree of Knowledge of Good and Evil). What was so terrible about eating from this tree?

To answer that question, we need to understand daat. What exactly is daat? It is usually translated as ‘knowledge’, but that’s not really what it is. Daat is the state or moment of intimacy [יחוד, yichud] between chochmah [חכמה] and binah [בינה]. Chochmah is supernal wisdom or knowledge which resides in the right side of the brain, whereas binah may be perceived as the heart or emotional understanding of that knowledge which resides in the left side of the brain. Chochmah deals with ‘information’ and is somewhat similar to a database of spiritual knowledge, whereas binah is the projection of that knowledge in order to make useful predictions of the future. Binah is associated with ‘intuition’ whereas chochmah is associated with ‘data.’ These are not all-encompassing definitions, but they do convey some of the fundamentals in simple terms. That being said, daat can be thought of as the moment of integration between right and left brains. Also, if chochmah deals with the past and binah with the future, then daat deals with the present, the here and now, the immediate. Further, all good character traits [מידות, middot] emerge out of daat. Without daat, there are no good middot. That is why daat is the ultimate treasure because if we ‘have it’ then we are equipped to handle the experiences of life and to respond effectively and properly to whatever happens; and if we don’t ‘have it’ we will end up ill-equipped for life and fall flat on our face the moment anything happens out of the ordinary or different from what we ‘wanted to happen.’ This is why we pray three times a day (Nusach Sefard): חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָּעַת (Graciously give us from Yourself chochmah, binah and daat). We really need all three, but the key, the most valuable is daat which is why the prayer concludes: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ חוֹנֵן הַדָּעַת (Blessed are You Hashem, the Giver of daat).

Now that we can appreciate some of the basics about the nature of daat—its origins, its essence, and what emerges from it—then what is meant by the tree of daat tov v’ra? We just learned that daat is the moment of yichud between chochmah and binah. If daat is defined in this tree as a combination of good and evil, then it’s not really daat, is it? But the Torah calls it daat. So what is it? Simply put, it is fake daat. It’s a daat that masquerades as true daat, so much so that it even appears to integrate two apparently opposite ideas—good and evil—similar to how true daat integrates chochmah and binah.

Adam ha-Rishon was not just a historical figure that lived long ago, but rather the collective us who continues to live today. Therefore, it is insufficient to think of Adam ha-Rishon as ‘him’, as someone distinct from us. We are him. Therefore, to get closer to reality, let’s say the following: When we (you and I) were given the choice between eating from the eitz chaim (where true daat resides) and the eitz daat tov v’ra (where fake daat resides), why did you and I choose the fake version? Why would we make such a ‘ridiculous’ choice? Why did we choice fiction over reality?

We chose it because it was easy. The choice to eat from the eitz daat tov v’ra required no spiritual work, no submission to the will of our Creator, no acknowledgment that Hashem alone rules, no humility and no self-nullification. After Adam ha-Rishon ate from the forbidden fruit, Hashem asked him where he was. Let us read his response (Bereshit 3:10):  וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא (And he said, I heard the sound of Your voice in the garden and I was afraid because I [anochi] was naked and I hid). He realized that there was absolutely nothing to him. He was completely void of mitzvot, with nothing to his credit or merit. His anochi was naked; the “I” or self of keter [crown] was empty. It wasn’t that he took off his keter voluntarily and gave it to Hashem in submission to His will. No, he held onto his keter and did nothing with it except to rebel against his Creator. In other words, he had acquired no chochmah and no binah. He did nothing to develop his mochin [מוחין, spiritual brains]. His mochin were non-existent. This is the deeper meaning of his nakedness.

So if the fake daat has no chochmah or binah behind it, then what does the Torah mean by saying it is a tree of daat tov v’ra? Where do the good and the evil come from that make up this daat? The prophet Yeshaya was given revelations that if understood properly would decimate the theological foundations of many religious systems. For example, he wrote (45:7): יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה כׇל־אֵלֶּה (I form light and create darkness. I make peace and create evil. I, Hashem, do all these). These words are so ‘disturbing’ that many English translations do not translate them properly, i.e. that Hashem creates evil. Instead they finesse the translation in one way or another to avoid the uncomfortable implications. Nevertheless, the fact is that Hashem takes credit for creating both light and darkness, good and bad. From Hashem’s point of view, everything is one. The distinction of deciding that one event is ‘good’ and another event is ‘evil’ or ‘bad’ is purely subjective, fictitious and artifactual. It only happens in our minds. There is no substance to it. It is just because we have been making these arbitrary distinctions since the garden that we think it must be right. And for the most part, we have been continuing in this same mode of confusion ever since.

It is well illustrated in the story of the Chinese farmer whose horse ran away. That very evening, all of his neighbors came around to commiserate. They said, “We are so sorry to hear your horse has run away. This is most unfortunate.” He said, “Maybe.” The next day the horse came back bringing seven wild horses with it, and in the evening everybody came back and said, “Oh, isn’t that lucky. What a great turn of events!” Again he said, “Maybe.” The following day his son tried to break one of the horses, and while riding it, he was thrown and broke his leg. The neighbors said, “Oh dear, that’s too bad,” and the farmer responded, “Maybe.” The next day the conscription officers came around to conscript people into the army, and they rejected his son because he had a broken leg. Again all the neighbors came around and said, “Isn’t that great!” Again, he simply said, “Maybe.”

So even though the halachah requires that when something ‘good’ happens we make the berachah בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב (Blessed is the One Who is good and Who does good) and when something ‘bad’ happens, we make the berachah בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת (Blessed is the True Judge), in the future during the Messianic Age, we will make the berachah בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב on the so-called ‘good’ and on the so-called ‘bad.’ Why? Because in reality, there is no such thing as ‘good’ and ‘bad’ events—they are both just subjective perceptions in our heads. When we will have access to the Hidden Light and our minds will have been purged of the poison from the Primordial Snake [נחש, Nachash], we will clearly see that everything is from Hashem and that everything is good.

This explains why the entire world is founded on an illusion. It’s built on a fake premise, i.e. that it is right and proper to label every event or situation, etc. as either ‘good’ or ‘bad.’ But really, all of it is just one big mirage that has produced nothing by misery, an image of reality as we think it to be. But be grateful for all the fakeness we are seeing, because the more obvious the fakeness becomes, the closer we are to experiencing the revelation of truth—chochmah, binah and real daat. But you don’t need to wait. You can make it your reality even now. It’s your decision.

[opensiddur]

תפילה לעבודת האדמה | Prayer for Working the Soil, attributed to Sar Shalom Ḥaim Sharabi (ca. mid-18th c.)

Hebrew (source) English (translation) כזה הוא הסדר לומר בשעה שמחזיק במעדר לחפור חפירה לנטיעה: This prayer is to be said while holding the hoe that will be used for the planting: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, הריני נוטל מעד״ר זה העולה בגימטריה שד״י, להכרית בו החוחים והקוצים, ולחצוב בו כל הניצוצים מתוך אדמתנו אדמת הקודש. To unify the name of the blessed Holy One and their…

[diwonmusic]

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה ליחדא שם יה בוה ביחודא שלים בשם כל ישראל For the sake of the union of the Holy One, blessed be He, with His Shechinah, to unite the Name יה with וה in a perfect unity, in the name of all Israel. (in Uman, Ukraine, feeling perhaps the most on fire for Hashem that I have ever felt, on the 26th of Tishri in the year 5769). https://www.instagram.com/p/B-nCzLdDpWP/?igshid=1xohpdebo57kh

[orhleam]

מהו יחוד https://www.instagram.com/p/CPnC774DIuw/?utm_medium=tumblr

[rabash-maamarim]

מהו, ענין טהרת אפר פרה, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ג 1991 - מאמר 23

רש"י מפרש על "זאת חקת התורה", וזה לשונו "לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה, חקה גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה. ויקחו אליך, לעולם היא נקראת על שמך. פרה אדומה, משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו. תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל".

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, את ענין שרפת הפרה, שאפרה מטהרת, וכמו כן יש להבין, את ענין, לומר תשובה לאלה השואלים שאלות, מה טעם יש בפרה אדומה. שמדרך העולם הוא, שמי ששואל איזה שאלה, נותנים לו תשובה. שיהא מיושב על הלב של השואל, וכאן הוא שואל, מהו הטעם של פרה, והתשובה מהו, חקה גזרה, וכי תשובה זו מתיישב על הלב. ועוד יש להבין, אומר שהוא חוקה, ואח"כ הוא נותן משל על פרה, "תבוא האם ותקנח את בנה", אם כן כבר יש בה טעם, שהאם תקנח את בנה.

ויש להבין כל זה על דרך העבודה. ידוע שמטרת הבריאה היא, להטיב לנבראיו, ובגלל זה ברא הבורא בהנבראים, רצון והשתוקקות לקבל הנאה, אלא בכדי שהטוב ועונג שהנבראים יקבלו, לא ירגישו את ענין בושה בעת קבלת הנאה, ואם יתביישו, לא תהיה ההנאה בשלימות, לכן נעשה תיקון, שהאדם לא יקבל את הטוב ועונג לטובת האדם, היינו בכדי שהאדם יהנה ממתנת המלך, אלא להיפך, שהבורא יהנה מזה שעושים רצונו, ומקבלים הנאה ממנו, כלומר, היות שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן הוא מקיים ציווי ה', אחרת, היינו מצד הנאת עצמו היה האדם מוותר על ההנאה. נמצא, שאין כאן ענין של בושה, היות שכל מה שהוא עושה הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו.

אולם אאמו"ר זצ"ל נתן עוד הסבר, מד��ע צריכים לעשות הכל בעל מנת להשפיע, היות שמדרך הטבע, האדם כשהוא נמצא במצב רוח טוב, ונהנה מהחיים, אין לו צורך לתת כוחות ולהשיג יותר ממה שיש לו, אם הרכוש מה שיש לו נותן לו סיפוק שלם, לכן היות שתענוגי רוחניים הם נותנים סיפוק לאדם, כלומר, אפילו המדרגה הכי קטנה ברוחניות, נותנת סיפוק יותר מכל תענוגי גשמיים, ולפי זה היה האדם מסתפק במיעוט, ולא היה לו צורך להשיג את בחינת נרנח"י שבנשמתו, מה שאין כן בזמן שהאדם עובד בעל מנת להשפיע, כלומר, שכל עבודתו היא רק שיהיה נחת רוח ליוצרו, נמצא, בזמן שהאדם משיג איזה מדרגה ברוחניות, והאדם לוקח את התענוג הזה, מטעם שהבורא יהנה מזה, אין האדם יכול לומר, רבונו של עולם, אני לא רוצה עוד מדרגה יותר גבוהה משיש לי, מסיבת היות שכל התענוגים שאני מקבל, הוא רק בשביל שאני רוצה להנאותך, כבר נתתי לך הרבה תענוג, ואני לא רוצה לתת לך שתיהנה יותר מדי, כבר מספיק במה שנתתי לך, ואין אני רוצה לתת לך יותר.

וצריכים לדעת, כי בזמן שהאדם מקבל בעל מנת להשפיע, אז האדם מקבל כל פעם טעם יותר גדול, בהשפעה נחת רוח ליוצרו, אם כן אין האדם יכול לומר, שאני לא רוצה לקבל יותר תענוגים, כי אני מסתפק במועט, לכן, בזה שהאדם עובד לתועלת ה', זה גורם לאדם שכל פעם הוא מוכרח לקבל מדרגה יותר גדולה, מטעם שאין הוא יכול לומר להבורא, כבר נתתי לך הרבה תענוגים, ואיני יכול לתת לך יותר. לכן זהו הסיבה שצריכים לעבוד בעל מנת להשפיע.

ויש עוד הסבר, מדוע צריכים לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם שינוי צורה, היות ברוחניות, השתוות הצורה נקרא, יחוד דביקות, ושינוי צורה גורם התרחקות פירוד, והיות עיקר מה שהאדם צריך להשתוקק בחיים שלו, הוא להתדבק בו יתברך, כי האדם צריך לצייר לעצמו, שאין דבר חשוב יותר בעולם מלהיות בהיכל המלך, לכן ע"י השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, על הדבק במדותיו "מהו רחום אף אתה רחום", ובזה האדם נכנס בהיכל המלך, וזוכה כל פעם לדבר עם המלך.

נמצא, שבאופן כללי יש ג' סיבות על מה שאנו צריכים לעבוד לתועלת הבורא, ולא לתועלת עצמנו, ועל זה כתוב "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו", ולכאורה יש להבין, מהו, שאנו נותנים תודה להבורא, בזה שהוא ברא אותנו לכבודו ולא לכבודנו, הלא השכל מחייב, שאם הוא היה ברא אותנו לכבודנו, היה כל הנבראים מבורכים אותו, והכתוב אומר, שאנו צריכים לתת לו תודה עבור שהוא ברא אותנו לכבודו, מהו הרווח שיש לנו מזה.

והתשובה היא כנ"ל, היינו שאנו צריכים לדעת, שאין הבורא צריך חס ושלום, שאנחנו ניתן לו משהו, וכל מטרת הבריאה הוא רק עבור הנבראים, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", ובכדי שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב מג' סיבות הנ"ל, שהם יכולים לעכב את המטרת הבריאה שלא תגיע לשלימותה,

א. מטעם בושה.

ב. בכדי שהאדם לא יהיה מסתפק במועט, אלא שכל אחד צריך להשיג את בחינת נרנח"י שבנשמתו.

ג. מטעם דביקות, שהוא השתוות הצורה.

לכן האדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, כדוגמת הבורא. נמצא בזה, שהבורא ברא אותנו ונתן לנו את התורה ומצות, שעל ידם נוכל להגיע ולעשות הכל בעל מנת שיהיה כבוד ה', לכן יוצא, שאנו מבורכים אותו בזה שברא אותנו לכבודו, יהיה הפירוש, שהוא הדריך אותנו, ונתן לנו את האמצעים שנוכל לעבוד לכבודו, בזה אנו נוכל להשיג את מטרת הבריאה, שנקרא, רצונו להטיב לנבראיו. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, "אמר הקב"ה בראתי יצר הרע ��ראתי תורה תבלין", וזהו האמצעים שנוכל להגיע לעבוד הכל לכבודו, לכן אנו נותנים לו את התודה ע�� זה, ואנו אומרים "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו".

ובכדי שהאדם יוכל לבוא לידי מעשים בעל מנת להשפיע, היינו לעשות מעשים לא לתועלת עצמו, ניתן לנו עבודה בבחינת מוחא ובבחינת ליבא, שמוחא נקרא, שהאדם צריך ללכת למעלה ממה שהמוח והדעת מחייב אותו לעשות, שזה נקרא למעלה מהדעת, כלומר שהוא מאמין אף על פי שהשכל והדעת שלו, אינם מסכימים למה שהאדם רוצה לעשות, כלומר, שניתן לנו מצות אמונה למעלה מהדעת, כלומר, שמה שהדעת מחייב לעשות, אין אנו שומעים בקולו. והאמונה שאנו נצטווינו להאמין מה שהתורה אומרת, את זה כן אנו עושים, ואנו אומרים, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות, והדעת מה שהשכל מחייב אותנו, היא למטה בחשיבות, ובטח שצריכים לשמוע למי שהוא יותר חשוב, וזה נקרא, אמונה למעלה מהדעת.

וגם באמונה, יש להבחין ג' הבחנות,

א. הוא למשל איש אחד נותן לחבירו אלף דולר, והאדם מקבל אותם, והוא מאמין בטח היות שאיש זה הוא חבר שלי ואדם מסודר. בטח אם הוא נותן לו את הסכום הנ"ל, בטח יש שם אלף דולר, ואינו צריך לספוֹר, וזה נקרא אמונה שהוא למטה מהדעת, כלומר זה שהוא מאמין לו, הוא בגלל שהדעת לא מתנגד למה שהוא מאמין, כלומר שאין סתירה בין זה שהוא מאמין לו, לבחינת הדעת, נמצא, שאצלו האמונה הוא למטה מהדעת, והדעת יותר חשוב, כלומר, זה שהוא מאמין לו, הוא מטעם שאין הדעת מתנגד. אמנם אם זה יהיה בסתירה להדעת בטח הוא לא יאמין. וזה עוד לא נקרא אמונה למעלה מהדעת.

ב. שהוא אמר לו הרי לך אלף דולר. והמקבל, הלך וסוֹפר אותם שלוש פעמים, וראה שיש שם אותו הסכום, והוא אומר להנותן אני מאמין לך שיש כאן אותו סכום. כמו שאתה אומר, בטח שהאמונה הזו, לא נחשב לאמונה.

ג. שספר את האלף דולר ג' פעמים, וראה שחסר שם דולר אחד, והוא אומר להנותן אני מאמין לך, שיש כאן אלף דולר, כאן, הלא דעת והשכל אומר, שיש כאן חסרון. והוא אומר, שהוא מאמין. נמצא, שזה נקרא למעלה מהדעת אמיתי. אולם זה שהאדם יכול לקיים אמונה למעלה מהדעת, היינו לומר שאני מבטל את הדעת שלי, ומה שספרתי שלוש פעמים, אין זה חשוב, אלא אני מאמין באמונה למעלה מהדעת, היינו כנ"ל, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת, זהו עבודה קשה.

ובזה נבין, שענין אמונת ה' שהאדם צריך להאמין, ולבטל דעתו במה שהדעת אומר לו, נמצא, שבזה שהוא אומר שהדעת שלי יהא בטל כעפרא דארעא, היינו שיהיה בטל כעפר הארץ, זה נקרא, שהאדם מבטל את דעתו מפני דעת תורה, וזה נקרא עבודת מוחא.

וכמו כן יש עבודה הנקראת בחינת ליבא, כי לב נקרא רצון, היות שהאדם נברא בטבע של רצון לקבל לתועלת עצמו, היינו שהאדם יהנה מהחיים שלו, וכשאומרים לו שהוא צריך לעבוד לתועלת ה', הלא הוא נגד הטבע, ולמה צריכים זה. הוא כנ"ל, שהאדם צריך לעשות הכל לתועלת ה', הוא מסיבת ג' טעמים הנ"ל, לכן זהו עבודה מיוחדת, שעל ידי זה שהאדם יודע, שזה שהוא רוצה לעשות הכל לתועלת עצמו, מטעם שהאדם נולד בהטבע של רצון לקבל לעצמו, מוכרח לחלק את עבודתו בב' אופנים - א' בבחינת מוחא, שהאדם צריך לתת תשומת לב, איך הוא המצב שלו הוא בבחינת אמונה, אולם בבחינת אמונה, האדם יכול לעבוד בעל מנת לקבל שכר, היינו שהוא מקיים תורה ומצות בגלל שמזה יקבל אח"כ שכר, שיהיה מזה לתועלת עצמו, וממילא הוא ישאר בפירוד.

לכן יש עוד עבודה מיוחדת, הנקרא בחינת ליבא, שהוא אהבת הזולת. ואם הוא יעבוד על אהבת הזולת לבד, אז הוא גם כן ישאר מחוץ לקדושה, מטעם שאהבת הזולת, אין זה מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים צריכים לקבל מהבורא את הטוב ועונג, ואם אין להם אמונה, איך הם יכולים לקבל משהו מהבורא, בזמן שאין להם אמונה בהבורא, לכן צריך להיות את העבודה ��ב' אופנים.

אולם אמר אאמו"ר זצ"ל, שזה, שצריכים ללכת בבחינת אמונה, ואין הבורא נותן לנו, שנעבוד אותו בבחינת ידיעה, הוא גם כן מטעם שהעבודה לא תהיה לתועלת עצמו. כי אם יהיה מגולה הבורא אצל הנבראים, ולא היו צריכים לאמונה, אז לא היה שום אפשרות, שהאדם יהיה מסוגל לעשות משהו לתועלת ה', והאדם יכול לראות בתענוגים גשמיים, איך שקשה לקבל את התענוגים האלו רק מטעם להשפיע, ומכל שכן, בתענוגים רוחניים, שתענוג רוחני, אפילו בחינה קטנה, יש שמה יותר הנאה מתענוגי גשמיים, בודאי לא יוכל לקבל בעל מנת להשפיע, לכן יש עבודה בשניים:

א. במוחא.

ב. בליבא.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו ענין טהרת אפר הפרה בעבודה, שחז"ל אמרו לפי שהשטן ואומות העולם, מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת, והתשובה הוא, לפיכך כתב בה, חקה. ושאלנו, מהו התשובה שיכול להתקבל על הלב, הלא הם שואלים שאלות, מדוע הוא כך, והשכל מחייב, שצריכים לתת תשובה, שהשואל יבין מדוע, ומהו התשובה. אומרים להם, "חקה גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". אלא הענין הוא כנ"ל, היות שסדר עבודה היא, שצריכים להתחיל בעבודה בבחינת מוחא, היינו לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, לכן אם אין האומות שואלים, מה מצוה זאת, אלא סתם שהוא מקבל על עצמו בחינת אמונה, שהוא מאמין למעלה מהדעת, זה נבחן לבחינת אמונה דבחינה א'. שאמרנו לעיל, היינו בדומה לאדם שנתן לו אלף דולר, והוא מאמין לו שהסכום הוא בסדר, ולא סופר אותם.

מה שאין כן שהם באים ושואלים מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, הרי זה דומה לאמונה דבחינה ג', שאמרנו לעיל, היינו שספר אותם, והסכום שלו הוא בחסרון, והוא מאמין לו למעלה מהדעת, היינו הוא מבטל את דעתו ושכלו נגד הנותן, זה נקרא אמונה למעלה מהדעת, לכן דוקא שהאומות העולם שישנו בגופו של אדם. ושואלים מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה, הלא אין הגוף מרגיש שום טעם, מה שהוא נגד השכל והדעת, אם כן התשובה האמיתית והנכונה הוא, להשיב להגוף, שהוא מאמין שהשאלות האלו נשלחו אליו מלמעלה, בכדי שיהיה לו עתה מקום, לקיים מצות אמונה למעלה מהדעת, לכן התשובה הנכונה הוא דוקא מטעם חקה וגזירה, ואסור לענות אז להגוף טעמים שכליים, מדוע הוא רוצה לעבוד לתועלת המלך. נמצא, שדוקא ע"י התשובה של חקה וגזירה, הוא יכול ללכת קדימה בעבודת ה', הגם שהוא רואה שאין בידו להתגבר על הטענות של האומות העולם, על זה הוא גם כן צריך להאמין למעלה מהדעת, זה שאינו יכול להתגבר, אין זה מטעם שהוא חלש אופי, ובגלל זה אינו בידו להתגבר, אלא כך רוצים מלמעלה, שלא יהא אפשרות בידו להתגבר.

והטעם הוא כנ"ל, שדוקא ע"י זה שהוא לא יכול להתגבר, הוא מקבל עתה הזדמנות לתפלה, שה' יעזור לו, שיוכל להתגבר, והרווח מזה הוא, כי דוקא ע"י העזרה מלמעלה, יש מקום לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמתו, כי כל פעם שהוא מקבל עזרה, הוא ע"י שמקבל הארה מלמעלה, נמצא, שיש לו עתה הזדמנות לזכות לגדלות הנשמה, מכח שיש לו צורך, שה' יעזור לו, וידוע מה שאומר הזה"ק, כי עזרתו יתברך הוא שנותנים לו מלמעלה בחינת נשמה, לכן האדם צריך להיות זהיר, בזמן שהגוף בא ושואל, בגלל מה אתה צריך להתאמץ בתו"מ, הלא אתה רואה שאין לך עתה שום טעם בהם. אל יחשוב האדם עצות, לתת תשובות בדרך השכל, אלא להשיב להגוף, עתה אני נותן לך תודה, בזה שאתה בא אלי בטענות אלו, כי אני אומר, הצדק עמך בבחינת השכל, כלומר מצד השכל אני צריך להיות עתה בבחינת "שב ואל תעשה", אלא למעלה מהדעת אני עובד, והגם שאתה לא נותן לי להתגבר, ואני רוצה דוקא עתה להתגבר, עד כמה שאני יכול, לכן אני מבקש את עזרת ה', שאני אוכל להתגבר עליך, ובטח עכשיו היא ההזדמנות הכי חשובה, שע"י זה אני יכול להגיע לזכות לכנס לקדושה, ולעשות הכל בעל מנת להשפיע. נמצא, שהתשובה "חקה גזירה הוא מלפני", היא התשובה אמיתית בכדי שהאדם יתקדם בעבודה, ולהגיע לבחינת אמונה בקביעות, שה' יעזור לו לזכות לבחינת מוחא וליבא.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, שמצד אחד אומר, שפרה הוא חקה בלי טעם, ואח"כ חז"ל נותנים על זה טעם, בדרך "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבוא אמו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל". אם כן, הם כן נותנים טעם לפרה אדומה, והתשובה הוא, זה שהאם תבוא ותקנח, זה תשובה, שפרה אדומה היא חקה בלי טעם, ופירוש הדבר, שענין חטא העגל היתה כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף כ"ג, ובהסולם אות י"ד) וזה לשונו "ואלו שחטאו בעגל, אמרו על סוד זה אל"ה אלהיך ישראל, כי הם פגמו בהאי לבוש, ויצאו השפע לאלהים אחרים. שהפירוש, שהם רצו לקבל את אור החכמה בלי לבוש של חסדים, שזה נקרא שלא רצו לקבל את הלבוש של חסדים, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

לכן על זה בא מצות פרה אדומה, שהוא כולה חוק וגזירה, שהיא כולו למעלה מהדעת, שהפרה זו נקרא אם, ויתקן את החטא במה שלא רצו ללכת, בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובזה יתוקן החטא. נמצא, שענין פרה אדומה בעצמה, אין בה טעם, אלא להיפך, היות שענין פרה אדומה היא כולה למעלה מהדעת, זה יתוקן מה שרצו בחטא העגל, שיהיה הכל בתוך הדעת, שאמרו "אלה אלהיך ישראל". נמצא, שכל ענין פרה אדומה היא כולה למעלה מהדעת, שזה מראה על ענין אמונה, שמטהרת את הטמאים, כי ענין הטומאה בא מבחינת הרצון לקבל לתועלת עצמו, והתיקון לצאת מהרצון לקבל, היא לקבל עבודת האמונה למעלה מהדעת, שאז האדם מבקש עזרה מה', וע"י זה הוא יצא מתחת שליטת הרצון לקבל, כי זה נקרא, בחינת יצאת מצרים, שרק ה' בכבודו ובעצמו הוציאם ממצרים, כמו שכתוב "אני ולא שליח".

נמצא, שהפירוש של פרה אדומה, שאפרה מטהר, שענין אפר, מראה על דבר שנתבטל, כמו כן לאחר שרפת הפרה, ונשאר רק בחינת אפר, שזה מרמז על ביטול, היינו לאחר שהאדם מבטל את דעתו ורצונו בפני רצון ה', אז האדם זוכה לבחינת רצון ה', שרצון ה' הוא רצון להשפיע, ובזמן שיש להאדם הרצון להשפיע, אז האדם הזה נקרא "איש טהור". כי הוא אינו עושה אז שום דבר, אלא רק מה שיהיה מזה נחת רוח ליוצרו.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ביוצר לפרשת פרה) "לטהר טמאים, לטמא טהורים באומר קדוש", ויש להבין, איך יכול להיות ב' הפכים בנושא אחד, ובדרך עבודה יש לפרש, שבזמן שהאדם מתחיל להכין עצמו, לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, תיכף הוא נטמא, כלומר, שמטרם שהתחיל בעבודה זו, אלא שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, היה מרגיש שהוא צדיק, היינו שהוא רואה שהוא שומר תורה ומצות, ולא מוצא בעצמו שום פגם. לכן הוא יודע שהוא איש טהור, ואינו מקבל טומאה, והוא דואג רק בשביל אחרים, שאינם הולכים בדרך ה', והוא רוצה להשפיע להם בחינת אמונה, והם לא רוצים לשמוע, מה שאין כן הוא יודע בעצמו שיש בידו שיעור אמונה לחלק לכמה אנשים, באם רק הם ירצו לקבל.

אולם בזמן שהוא מתחיל בעבודה דלהשפיע, ולהאמין בה', למעלה מהדעת, אז הוא רואה את האמת, שהוא משוקע באהבה עצמית, וחסר לו אמונה. נמצא, שעכשיו הוא נעשה טמא, זה נקרא "לטמא טהורים", ואח"כ הוא זוכה "לטהר טמאים".

Sourse

[sgtoliveira]

Eitan Katz Chupa - L'shem Yichud - איתן כ״ץ - לשם יחוד

[lucymeir]

:עורך דין לענייני גירושין - כדאי לדעת

עורך דין לענייני גירושין, או בכלל לדיני משפחה, הינו עורך דין המתמחה בדיני אישות. אלו דינים סבוכים יחסית במידת ישראל, וזאת בשל דין דתי החל עליהם, במקביל לערכאות אזרחיות. על מנת להבין את תפקידו של עורך דין לענייני משפחה, ולענייני גירושין בפרט, יש להכיר את הליך הגירושין בישראל ואת עילות הגירושין המוכרות על פי ההלכה היהודית.

מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות ��קרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין לענייני משפחה.

:הליך הגירושין בישראל

בכל הנוגע לענייני נישואין וגירושין בישראל, הדין החל כפוף להלכה – כל דת על פי הלכותיה. לפי הדת היהודית (אשר דיניה מחייבים במדינת ישראל, בענייני אישות), הסמכות נתונה לבתי הדין הרבניים, וזאת מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג–1953 (להלן חוק בתי דין רבניים").

חוק בתי דין רבניים מקנה לבית הדין הרבני סמכות בלעדית לעסוק בנישואין וגירושין של יהודים. רק כך יוכלו בני זוג יהודי להתגרש, וזאת במידה והתחתנו כדת משה וישראל. הליך הגירושין עצמו, כולל הגשת תביעה של אחד מבני הזוג, או בהסכמה של שניהם, לבית הדין הרבני, שלו הסמכות היחידה לדון בעניין.

ככלל, בתי הדין הרבניים יראו בגירושין, כמוצא האחרון ביחסיהם של בני הזוג. תחילה, יעבירו את בני הזוג הליך גישור, שהוא הסכם "שלום בית". על פי הסכם זה, תוגדר תקופת ביניים, שבה יונחו השניים על ידי חוזה המגדיר את התנהגותם, האחד כלפי השנייה, במסגרת התא המשפחתי, ובוחן דרכי שיפור, במטרה לגשר על הפערים ביניהם. במידה והשניים יעמדו בהסכם ובתקופת הביניים הניתנת לקיומו, יחזרו לנישואיהם.

במידה ולא, הם ישובו להליך הגירושין. חשוב לציין כי הסכם שלום בית יכול להתבקש גם על ידי אחד מבני הזוג שאינו מסכים לגירושין, או שפועל באופן "דווקני" במטרה להרוויח זמן בניהול התיק, וזאת בעזרת תביעת שלום בית. בתקופת הביניים לקיום הסכם שלום הבית, יוטלו הגבלות על הצדדים, כגון: צו עיכוב יציאה מהבית, עיקול בחשבון וחיוב לגור באותה דירה.

בהמשך להליך הגירושין, במידה והליך שלום הבית לא צלח או שלא הובא בהתחלה, ינוהל הליך משפטי, הכולל את טענות הצדדים והוכחות, במטרה לאשש עילת גירושין, שהיא סיבה שבגינה מאפשרת הדת היהודית לסיים את ברית הנישואין. בקיומה של עילת גירושין ובאישורה של העילה על ידי בית הדין הרבני, יעברו למתן הגט, שהוא גושפנקא לפירוק ברית הנישואין. מתן הגט יעשה על ידי טקס, שבו יורה הגבר לאישה – "הרי זה גטך" ועוד יאמר "מגורשת, מגורשת, מגרשת", כהסרת הנטל שלו לכלכלה ולדאגה לאישה הנשואה לו, כפי שהוא מחויב על פי דין תורה. לאחר אותו טקס ומתן הגט (שהוא קלף), יוציא בית הדין הרבני פסק דין הצהרתי, על מנת לתת תוקף לסיום הקשר, כלפי כלל המוסדות הממשלתיים.

:עילות גירושין על פי ההלכה היהודית

כאמור, עילת גירושין היא הסיבה שבגינה מאפשרת הדת היהודית מתן גט לפי ההלכה. אלו הן עילות הגירושין:

עקרות – עילה המתקיימת רק לאחר 10 שנות נישואין. בעילה זו, גם אם טרם חלפו 10 שנות נישואין, ותהיה הכרה רפואית כי קיימת בעיית עקרות, אין זה מספיק לקיום העילה.

מומים ומחלות – מדובר בעילה שבגינה יכול אחד הצדדים לדרוש ג��רושין, לאור הסתרת מחלה או מום, אשר הוכר על ידי האחר לפני הנישואין ולא נאמר לבן זוגו. עילה זו תהיה רלוונטית, רק אם בעל המום הכיר במומו לפני הנישואין ולא יידע את האדם לו נישא.

מעשה כיעור – מדובר בעילה החלה על האישה. בעילה זו, נעשה מעשה שאינו תואם מעשים של אישה נשואה וצנועה. כהגדרת בתי הדין הרבני – "מעשה שאישה צנועה לא תעשה". הדת מכירה במושג "יחוד" והוא היותם של אישה וגבר יחד, במקום סגור. קיום יחוד בין אישה נשואה לגבר שאינו בעלה, יכול להקים נגדה את עילת מעשה כיעור.

בגידה – מדובר בעילה המתקיימת כנגד אישה, כאשר הוכח כי היא קיימה או מקיימת יחסים אינטימיים עם גבר שאינו בעלה. מדובר בנקודת אל חזור מבחינת הדת היהודית. ברגע שמוצהר לבית הדין הרבני, אודות מעשיה של אותה אישה, אזי בית הדין הרבני יאסור אותה על בעלה ועל בועלה (הגבר שאתו קיימה רומן), זאת אומרת שבעלה לא יוכל לשוב לחיי נישואין עמה, ואם בעתיד תרצה להינשא למאהב שלה, לא תוכל לעשות זאת.

אי קיום יחסי מין – מדובר בעיקר במצבים רפואיים כמו אימפוטנציה. העילה תועלה על ידי האישה כנגד הגבר, וזאת במטרה להבטיח את קיום מצוות "פרו ורבו".

:סיכום

הליך הגירושין כאמור, הינו הליך סבוך, הן בשל הפן הרגשי והן בשל הערכאה הייחודית הנוגעת לו. מלבד ההליך המרכזי, הוא הליך הגירושין, השניים ייאלצו גם להסדיר הליכי נגזרת, הנוגעים לחיים בשותפות שהיו להם, לדוגמה: חלוקת רכוש, משמורת ילדים, מזונות וכדומה. בכל אלו – יסייע וילווה עורך דין העוסק בדיני משפחה.

[iairmenachem]

המשפט. כתר הרצון: הרצון הפרטי המוגבל שלי נותן עוזו בידי הרצון האלוהי המתוקן, האוחז בהגה בגלוי. כאשר ערוצי הרצון שלי מתנדבים לעמוד לדין, על מנת שהאור יעבור ויגדל בעוד ערפלי האופל נחלשים. אז, האני שרוצה הוא הכי טוב ומזוקק שבי. כך, הכל מוביל אל פני יחוד מקודש, אל תוך ההתקדשות הזוגית המתרחשת בנוכח, בנוף שמימי. #טארוט_חסידי #לנסח_את_כל_הסיפורים_מחדש #לחולל_נסים_מאהבה (en Amirim, Hazafon, Israel) https://www.instagram.com/p/Bp66cn1Hh9o/?utm_source=ig_tumblr_share&igshid=wlfgcp6yz91n

[iairmenachem]

אם תלתלים בלב בצבע ארגמן ושמים נאנדו באמת האדמה שפתי ורדים אמרו את כל אשר שתקו ונכנע העולם לעצמת הנעלם אז ייאמר כל אשר לא היה מעולם ויהי אך הווה חדש פטור מקול ��נחשף דוקא כל אשר נחזה ומתהוה ממש ופרי חלום נמשח לבעור עבר של פצע ואמלול וכזב וגם אימה בזוהרו יפרוץ את הנמצא ויניב יחוד כנפיים לאהבה @iairmenachem #אהוה_אהבה #אבראכאדברא